גדעון לוי על מחמוד דרוויש (הארץ – 2002)

ברצוני להגיב על סקירתו של גדעון לוי ('הארץ ספרים', 5.7) על ספר שיריו של מחמוד דרוויש. ישנן בסקירה זו כמה נקודות עקרוניות, מהן הנוגעות להתייחסות לספרות בכלל, ולכן הארכתי במקצת. אודה לכם על פרסום מכתבי זה.

                                                                                    מיכי אברהם, ירוחם 07-6583230

לוי טוען שלא צריך להיות שמאלי כדי להתרגש ולהזדהות מדרוויש. בנוסף, הוא שואל, מדוע לא ניתן למצוא בשירתו ערכים אוניברסליים של געגוע לארץ, אסון הגירוש וכו'?

אם אכן כן הוא, שבפועל רק שמאליים קוראים את דרוויש, מדוע באמת זה כך? אולי בגלל שאמנם 'לא חייבים להיות שמאליים כדי ליהנות', אבל זה בהחלט עוזר. עובדה זו יכולה להתפרש באחת משתי אפשרויות: או שהנאתו של השמאלי מבוססת על השקפת עולמו, או שאי ההנאה של הימני מבוססת על השקפתו שלו. גדעון לוי בוחר, משום מה, באפשרות השניה.

לוי קורא לבחינה, פוסטמודרנית במהותה, של יצירה ספרותית, רק מתוך עצמה, לפי ערכים אסתטיים-רגשיים, ללא בחינה 'אובייקטיבית' של הרקע הפוליטי-מוסרי שעומד בבסיסה (לא פלא שהוא מסתמך על סעיד ועל רז-קורוצקין, מייצגים מובהקים של עמדה זו).

דומני כי ההתייחסות הטובה ביותר לדברים אלו מצויה בספרו של א. ב. יהושע 'כוחה הנורא של אשמה קטנה', שכולו מוקדש ליציאה כנגד קריאה טכנית ופוסטמודרנית כזו של ספרות. יהושע קורא לבחון גם את הרקע המוסרי של היצירה ולא רק את החוויה שהיא מעוררת בקורא, ואומר כך (עמ' 24): "יש הבדל מהותי בין הדרך שבה ספרות יוצרת את הקטרזיס המוסרי, לבין פעולתה של התקשורת. הספרות אינה מבקשת מנמעניה להבין, אלא להזדהות, וכוחה של הזדהות הוא בכך שהסוגייה המוסרית אינה נשארת ברמה הקוגניטיבית, אלא הופכת לחלק מאישיותו ועצמיותו של הנמען, ולבעיה אישית שלו…".

מי שאינו מזדהה עם הרקע המוסרי-אידיאולוגי של תיאוריו של דרוויש, מי שחושב שהפלסטינאים אינם קרבנות של גירושים או 'נכבות', אלא עם שטובח ופועל ללא מעצורים כנגד אנשיו שלו כמו גם נגד אחרים (בעיקר, אך לא רק, ישראלים), יתקשה להזדהות עם הערכים 'האוניברסליים' הללו בשירתו של דרוויש. אחד כזה איננו מעוניין שתיווצר אותה הזדהות עליה מדבר יהושע. ברור שכאשר קוראים על סבל אנושי הלב יכול להיקרע, אולם העמדה המוסרית שמעוצבת בעקבות הקריאה היא בהחלט תלויית אידיאולוגיה.

לשם דוגמא, האם לוי ימליץ לנו על קריאת ספר שיריה המרגש (והבדיוני, ככל הידוע לי) של אשתו של ברוך גולדשטיין המתאר באופן קורע לב את יסוריה (האמיתיים) של משפחתו עקב 'הירצחו' באסון מערת המכפלה? גם זוהי 'חוויה אוניברסלית'. היא אפילו יכולה לגרום לנו 'להבין', ואולי אף 'להזדהות', עם משפחה זו.

לוי, וזאת בעליל עקב עמדותיו הפוליטיות, מתייחס אל הפלסטינאים באופן אחר. מדוע, אם כן, הוא קובע שההתייחסות אינה צריכה להיות שונה בין שמאל וימין? אני, לעומתו, עקב עמדותי שלי, אינני רוצה לבסס 'קתרזיס מוסרי' על מצבו של העם הפלסטינאי. בעיני ישנה רלוונטיות לשאלה מי אשם במצב זה (בניגוד לדבריו של לוי שם), וכן לשאלה כמה סבלו אחרים מידיהם של אותם פלסטינאים? אינני מוכן ליצור הזדהות רגשית עם משפחותיהם של אלו שטבחו בי (ועדיין עושים זאת), בבחינת 'סליחה שניצחתי!'. אני לא מקבל פוסטמודרניזם אמנותי, שבוחן כל יצירה רק מתוך עצמה, כמו גם פוליטי, שבוחן צדק של צד כלשהו בסכסוך רק מתוך עולמו שלו. כנראה שבשני המישורים הללו אני חלוק על לוי.

מעבר לויכוח אמנותי ופוליטי, אולי לגיטימי כשלעצמו, ישנם כאן גם חוסר עקביות וחוסר יושר. אם לוי החליט לעסוק בספרות ושירה, והוא מעוניין להעשיר את עולמנו הרוחני בערכי שירה נוספים על אלו המוכרים לנו, ישנם עוד משוררים רבים מכל העולם שאינם נלמדים בבתי הספר בישראל. המלצתו על דרויש אינה נראית כנובעת מהתעניינותו הפתאומית במצב הספרות, וגם לא מתרומתו של דרוויש לשירה העולמית. ברור שהוא אינו מתכוין לנתק את ההקשר הפוליטי אלא להסוות אותו, ובכך לגרום לגיבוש השקפת עולם אידיאולוגית על בסיס הזדהות רגשית (בדיוק כמו שהוא עושה בכתבותיו במוספי השבת). הייתי מצפה שיהיה ישר מספיק כדי לא להסוות את הטפותיו הפוליטיות במעטה של התחסדויות פואטיות ומסחטות רגשיות.

אמנם שירה יכולה להרשות לעצמה להיות מעט א-לוגית, אולם טיעונים, גם אם הם נוגעים לביקורת שירה (שלא כטיעוניו של לוי עצמו שעוסקים בעיקר בפוליטיקה), בהחלט צריכים להיות כפופים לחוקי הלוגיקה. לא ייתכן לדבר על ערכים אוניברסליים שאינם תלויים בהשקפת עולם, ובו בזמן לומר שהקריאה תשנה את השקפת העולם של 'מי שיעיז'. לא ייתכן לדבר על הזדהות שנוצרת עם הטכסט ועם כותבו, ולטעון שאין לכך קשר לעמדות פוליטיות. לטעון שהמטרה היא רק הספרות והרגש, ולהציע דוקא את דרוויש, הטעון כל כך. אמנם נכון הוא שבבית המדרש הפוסטמודרני הדבר האחרון שמתחשבים בו כשבונים טיעון הוא חוקי הלוגיקה.