בית הכנסת כזירת הטפה לקהל שבוי: מבט נוסף על התפילה (טור 77)

בס”ד

אני משליך עליכם פוסט נוסף תוך יומיים, מפני שבתפילת שחרית בשבת האחרונה, תוך כדי קריאה של ספרו המונומנטלי של קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה (עוד מפעל תרגום מופתי של מכון שלם, תודה להם שוב ושוב על מילוי שהותי בביהכ”נ בתוכן אינטלקטואלי מענג), חלפו בי, ולא בפעם הראשונה, מחשבות על בית הכנסת בכלל, ועל מה שנעשה בו בפרט. עיניי חלפו על פני שלל העלונים והפמפלטים שממלאים את בתי הכנסת שלנו (הם מונחים  על השולחן כי אותם מותר לקרוא, לא כמו ספרי מכון שלם), והתמלאתי במחשבות נוגות על מצבנו העגום. רציתי לחלוק אתכם כמה מהן.

תופעת העלונים

עלוני בתי הכנסת הם תופעה בלתי נשלטת כבר מזה כשני עשורים. רבים הצדיקים שניסו להילחם בה ולא עלתה בידם. שוב ושוב מסבירים לנו שיש בזה איסורי שטרי הדיוטות ודבר דבר, וכמובן בזיון לתפילה, ולא עולה בידם. מסבירים לנו שמדובר בעמידה לפני ה’ בבקשות מעומק הלב על גורלנו, ואנחנו עושים זאת תוך קריאת פרסומות לטיולים בכשרות מהדרין לאינדונזיה במחיר מבצע ובאווירה תורנית (בליווי החזן/המרצה הידוע ואישי ציבור), או הטפה אידיאולוגית ומפלגתית (שכולה תורה כמובן) וכדומה. מביאים לידיעתנו ידיעות שאינן סובלות דיחוי על פשעי בית המשפט העליון, העיתונאים, החילונים והשמאל בכלל, וכך חוסכים מאיתנו לבזבז זמן על העיתון כשנגיע מבית הכנסת הביתה (וכך נוכל אז לגמור את הש”ס בנחת).

אני נזכר שכשגרנו בבני ברק הסבירו לנו שוב  ושוב שיתד נאמן אינו עיתון ומפלגות אגודת ישראל או דגל התורה אינן מפלגות. העיתונים והמפלגות הללו הם גופי תורה ומצוות דאורייתא, וההטפות הללו אינן הטפות מפלגתיות אלא עיסוק בתורה ובדעת תורה. מתברר לי שהטיעונים המשעשעים הללו חדרו לשוק הציוני-דתי ובעוצמה רבה כפליים. כאן זה נעשה תחת מעטה כלכלי ואינטרסנטי כבד, ואין פלא שזה מצליח פי כמה וכמה. דברי מרקס על הקפיטל הם נר לרגליי (מה שמראה שאפילו שעון עומד מורה פעמיים ביום את השעה הנכונה).

בעצם אנחנו יושבים בתפילה וקוראים עיתונים להנאתנו, מצפצפים על כל העניין, ואף צדיק ומטיף לא יכול לנו (אולי העצה היעוצה היא להוציא פמפלט שעניינו הוא מניעת קריאת פמפלטים, אבל לא לשכוח להכניס ידיעות על בית המשפט ורכילות על הנעשה מאחורי הקלעים בשאר הפמפלטים). אז מי אמר שחדוות הקריאה פסה מעם ישראל? יש לי יום יום שבוע הספר. כלך לך לבית הכנסת, אל בית המדרש הישן סור, ותראה שם את עם הספר שקוע איש תחת נרו וקורא את פמפלטו.

ברוב המקרים מדובר בצהובונים ברמה של גנון, שבחלקם יש ביקורת מסעדות ורכילות על סלבס שנראו כאן או שם. מרוב בהלה שמישהו יראה אותי קורא צהובון כזה אני לא מעז לגעת בהם. פמפלטים אלו יוצאים לאור על ידי גורמים אינטרסנטיים (כלכליים או מפלגתיים), וכתובים בצורה מגמתית להחריד. הם אפילו לא טורחים להסתיר את המגמות ולאזן את התמונה שמתוארת שם. הכל נעשה באופן גלוי ובוטה, עם אינטרסים כלכליים ופוליטיים שישראל היום וידיעות מחווירים לידם. וכל זה במקדש מעט שבו ישראל עומדים בתפילה ומתחננים בחיל ורעד בפני בוראם ומבקשים על גורלם (עאלק).

“את המנגינה הזאת אי אפשר  להפסיק”: הסיבה לכשל

במילה אחת: הבעיה היא השעמום וחוסר התוחלת. ישראל שעומדים בתפילה (או יושבים וקוראים עיתונות צהובה) שעתיים כל שבת בבוקר, כשאף אחד מהם לא מבין מה בדיוק הוא עושה שם. לכולם ברור שראשי גלויות שבבבל אינם נמצאים בינינו כבר מזה שנות אלף, וגם אם הם היו שם לבקשותינו לא היתה שום השפעה עליהם או עלינו. לכולם ברור שהתפילה היא ארוכה ומיותרת ואנחנו תקועים איתה סתם כך בגלל סיבות פורמליסטיות (אין לנו סמכות לשנות). לכולם ברור ששום דבר לא תלוי בתפילה הזאת, ובמקרה הטוב הם ממלמלים אותה בגלל שיש חובה לעשות זאת. במקרה הרע אפילו לא ממלמלים (אלא קוראים במקום זה את מדורי הרכילות).

המטיפים מסבירים לנו שהתפילה אצלנו היא מצוות אנשים מלומדה (מה שלגמרי נכון, ולא בכדי), וקוראים לנו לבחון את דרכנו הנלוזה (מה שלא נכון, ולא בכדי). כתוצאה מכך, לרוב הקוראים יש מדי פעם נקיפות מצפון על החיפוף הבוטה שלהם, אבל אין די בהם כדי לשנות את מנהגי הקריאה שלהם. לכאורה כולם מכורים לזבל הצהוב שמלעיטים אותם בו כל שבת. אולי זה במקום הסיגריות שאסורות עליהם באותו יום. אבל זו לא באמת התמכרות. הרי האלטרנטיבה לנקיפות המצפון היא שעמום חודר כליות ולב וחוסר תוחלת משווע. לכן אין ברירה אלא לחשוק שיניים ולהמשיך לקרוא. “את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק”.

המטיפים מחפשים פתרונות יצירתיים, כמו שירי קרליבך, הופעות חזנות, שירה בציבור (א-לי א-לי למה עזבתני בהתלהבות דקדושה), פעילות תרבותית בבית הכנסת, דברי תורה (משמימים בדרך כלל) אבל גם זה נגמר בסופו של דבר. מסבירים לנו שהפחת חיות בתפילה היא חשובה, אך דומני שזהו ניסיון להפיח חיים בפגר מת.

קצת יושר אינטלקטואלי

אז אולי הגיעה העת להפסיק עם הסיסמאות ולומר בקול רם את מה שכולם חושבים בשקט: שאין לכל זה טעם וריח. אין שום סיבה למלמל במשך שעתיים בכל שבת בבוקר דברים חסרי השפעה בעלי תוכן לא רלוונטי, ובפרט כשמדובר בתוספות לא מחייבות. מילא תקנות כנסת הגדולה אין לנו כוח הלכתי לשנותן, שהרי דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו (אם כי גם כאן יש מה לעשות, ואכ”מ). אבל כל התוספות שנוספו לאורך הדורות, מדוע להמשיך ולדבוק בכולן כשלכולנו ברור חוסר התוחלת שבזה.

כשאני כותב כאן על חוסר הרלוונטיות של התפילה וחוסר התועלת שבה, מסבירים לי שאני פוגע בקודשי האומה, ושדבריי הם ספקולציה חסרת בסיס. מבהירים לי שכל גדולי ישראל לדורותיהם אומרים אחרת, וכיצד אהין לחלוק עליהם. לא אכנס כאן שוב לוויכוחים המעצבנים הללו, רק אבקש מקוראיי לתת לעצמם דין וחשבון היכן הם עצמם עומדים בשאלות אלה. פעם אחת עמדו מול הראי ואמרו (לעצמכם, לא לי) בקול רם וברור מה באמת אתם חושבים בעניין הזה. האם אתם מדקלמים סיסמאות או שאתם באמת מאמינים בהן?

מסבירים לי שהתפילה היא פסגת עבודת ה’, ושהיא מעוררת רחמי שמים ומתקנת את כל הספירות העליונות. אומרים לי שהתפילה היא עמידה מול הקב”ה (ידועים דברי הגר”ח הל’ תפילה על שני דיני כוונה בתפילה), מוקד עבודת ה’ היומי שלנו. מסבירים לי שהתופעות שתיארתי הן מצווות אנשים מלומדה, ושאסור לתת לגיטימציה לחולשות. אני לגמרי מסכים, אם אכן הייתי משוכנע שמדובר בחולשה. הבעיה שאני חושד שזו לא חולשה אלא סתם אינרציה. אבל לא מדובר באינרציה שמובילה לקריאת הפמפלטים, אלא להיפך: האינרציה היא הדבקות בסיסמאות שתופסות זאת כדבר אסור ואת התפילה כעניין גורלי.

קשה לי לקבל שכולם באמת ובתמים מאמינים בסיסמאות הללו וחושבים שבאמת גורלם נקבע בתפילה, וביחד עם זה הם ממשיכים לעבור על מדורי הרכילות והפרסומות לטיולי מהדרין לתורכיה. אתם רציניים? אתם רוצים לומר לי שאתם באמת חושבים שמשהו תלוי במה שאתם עושים ובכל זאת עומדים לפני המלך עם פרסומת לטיול מאורגן? אה, אולי זה היצר של “מלומדה”? לא, אני לא קונה את זה. המסקנה שלי היא שרוב ככל הציבור בתוכו פנימה באמת חושב בדיוק כמו שתיארתי עד כאן, אלא שליבא לפומא לא גליא. אדם לא מוכן לומר זאת אפילו לעצמו ובוודאי לאחרים. הוא מעדיף לשמר את חוויית החוטא שלו כדי לשמור על קדושת המסורת שלנו (מחשש רפורמה ר”ל), וביחד עם זה לא להפסיק לקרוא כמובן. הרי “את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק”.

האם לא הגיעה העת לקצת יושר? אולי בכל זאת שווה לבדוק שוב את הסיסמאות שעליהן התחנכנו? הרי בפנים אנחנו לא באמת מאמינים בהן. חולשות לא בהכרח מעידות על תפיסת עולם, אבל לפעמים כן (כמו שנאמר: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך). התנהלותה של החברה שלנו בבתי הכנסת מעידה כמשיחה לפי תומה על תפיסות והנחות העומק שלה. נכון, זה מכניס אותנו לקשיים תיאולוגיים וליחס קצת ביקורתי ופחות מקדש למסורת שלנו, והמחירים ידועים וקשים. חוזרים באוזנינו שוב ושוב על מחירי הרפורמה, ועל מה שקורה לצאצאי החוטאים הרפורמיים. אבל מה קורה לצאצאי האוחזים בסיסמאות שנמאס להם לקבל אותן? המחיר של הגישה השמרנית לעיתים אינו פחות כבד. הפיכת בית הכנסת למועדון קריאה של רכילות ופרסומות זה יותר טוב?! הניכור של רבים למה שנעשה בבית הכנסת שמרחיק אותם מהתפילה ומהמסורת המאובנת שהיא מבטאת, אינו מחיר כבד דיו?! ומעבר לכל זה יש את האמת. גם זה שיקול, לא? מעבר למחירים ולמדרונות חלקלקים, לשיקולים מה יקרה אם נחשוב כך או אחרת, יש גם שאלה מה נכון ומה לא נכון? האם תפילה באמת נחוצה ובאמת מועילה, או אולי לא? האם ראוי להתעלם מזה בגלל מדרונות חלקלקים? שיקרא לא קאי. אם האידיאות היסודיות לא נכונות, קשה למכור אותן לכל הציבור כל הזמן (אלא רק לכל הציבור חלק מהזמן או לחלק מהציבור כל הזמן).

השיממון וחוסר התוחלת מבצבצים גם מבין ניגוניו המרטיטים של קרליבך. בסוף אנשים בועטים (ועבדכם הנאמן לקח לעצמו את המשימה להיות להם לפה), ואז מתכנסת מועצת חכמי המסורת כדי לטקס עצה איזה מופע קרליבך יושיענו לעת הזאת. פעילויות חברתיות סביב ביהכ”נ, שירה בציבור, הופעות, קריאת מדורי רכילות ופרסומות, אבל בסוף בסוף אנחנו נשארים בלי התפילה, ורק לא אומרים זאת ולא מודים בזה. קדושת הסיסמא (החלולה) נותרת על כנה, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

הטפה לקהל שבוי

מעבר לחומר הירוד שממלא את הפמפלטים העלובים הללו במעטה של דברי תורה, יש נזקים נלווים רבים מספור. הקורא המצוי שמגיע כל שבת לשעמום מתמשך של כשעתיים הוא קהל שבוי. הוא מוכן לקרוא כל מה שמודפס, הכל עדיף על הסידור המשמים שהוא פוגש ג’ פעמים כל יום. וכך מנצלים את הקהל השבוי הזה כל מיני אינטרסנטים. אני כבר לא מדבר על פרסומות מסחריות. זה רק אינטרס כלכלי, ניחא. כבר אמרו רבותינו שהעולם צועד על קיבתו. אבל מעבר לאינטרסים הכלכליים יש שם הטפה אידיאולוגית לא מוסווית, שעושה שימוש ציני ובוטה בשעתיים של השעמום שבהן אנחנו כחומר ביד היוצר בידיה. הקורא הנאמן זוכה כל שבת להטפות חד צדדיות לכיוון אחד בלבד. הוא קורא עיתונים ללא שום אמת מידה עיתונאית, ללא שום יומרה לאיזון, ששוטפים את מוחו ויוצרים קהל מונוכרומטי. החומר הזה פונה לקהל שבוי ושובה אותו עוד יותר. אנשים יוצאים בתחושה ברורה שאנחנו צדיקים וצודקים, וכל האחרים רשעים וטיפשים. לא תקראו שם טיעון מורכב או מאוזן, משהו או מישהו שמבטא עמדה אחרת מהעמדות הפוליטיות שעומדות מאחורי תופעת הפמפלטים. אם העיתונים הרגילים פועלים תחת מעטפת של כללי אתיקה ונורמות עיתונאיות, אף שברור שהם עוברים עליהן ברגל גסה לא פעם, הרי שכאן אין בכלל נורמות. אפילו אם ירצו לעבור עליהם הם לא יודעים על מה צריך לעבור. זו עיתונות משולחת רסן וירודה, שכל כולה הטפה עלובה. אנחנו מופצצים מכל הכיוונים באותם דברים ירודים, והדבר יוצר מאיתנו אוסף של זומבים אידיאולוגיים שמונעים על ידי מערכות פמפלטים. הזומבים מצוידים באוסף עובדות וטיעונים מוטה וסלקטיבי, ואין פלא שכולם משוכנעים שהם לגמרי צודקים. איך בכלל אפשר לחשוב אחרת כשכל העובדות וכל מי שחושב באופן לא מוטה חושב כמונו?!

קוראי “הארץ” בוחרים את העיתון הזה בחנות או עושים עליו מנוי מבחירתם. הם החליטו להיות שטופי מוח וזומבים לכיוון מסוים. לבריאות. אבל הקהל השבוי בבית הכנסת לא בחר בזאת. הוא פשוט שבוי שם לשעתיים של שעמום נורא ולכן קורא ללא כל אבחנה את מה שיש שם, כלומר את מה שנותנים לו. אבל אין ב”חנות” הזאת משהו אחר. הכל אותו דבר. יתר על כן, אם מישהו יכניס חומר אחר הוא יהיה אסור בקריאה. וכי ממתי מותר להכניס חומר חולין לבית הכנסת?! הטפה של מפלגות ימין (רצוי מתובלת בפסוקים ואמרי שפר של גדולי הדורות וסיפורי חסידים תפלים) זו תורה, אבל טיעונים לכיוונים אחרים זה ביזוי בית הכנסת.

את “הארץ” או “ידיעות אחרונות” אף אחד לא היה מעלה בדעתו להכניס לבית הכנסת ולקרוא אותו שם. אז למה את “עולם קטן” או “ארץ ישראל שלנו” כן? יש פמפלטים שבאופן מתוחכם מעט יותר (אם כי לא הרבה יותר) נותנים תחושה של איזון ויושר. הם כאילו חושפים בעיות ומתמודדים איתן באומץ. אבל מהתרשמותי (אני באמת ובתמים לא קורא. לא בגלל צדקות, אני פשוט מתבייש מעצמי ומאחרים) זו אינה אלא כסות עיניים. דומני שאף אחד מהם לא באמת עושה זאת. הכל מסווה להטפה חד-כיוונית וחד-גונית. צריך להבין שכשמתמודדים עם בעיות כבר מניחים שהתופעה הנדונה היא בעיה. כשבני נוער מעלים בעיות ומערכת הפמפלט מתמודדת עמן ב”אומץ”, היא כבר עשתה צעד בכיוון הנכון. מכללא היא הגדירה את התפיסות הללו כבעיה, וכעת צריך להתמודד עם החולשות שלנו.

אני לא יכול לדמיין את אחד הפמפלטים הללו מעלה את בעיית התפילה ומתמודד עמה “באומץ” כדי שנוכל להתגבר על חולשותינו (אולי כן, כשהוא מסיים בהמלצה ליותר שירים ופעילות תרבות בבית הכנסת, להפוך אותו לרלוונטי). אחד הפמפלטים הללו (דומני שהוא הפופולרי שביניהם, שאף מציג לעתים מצג שווא של פתיחות ויושר יחסיים) שלח מישהו לפני כמה שנים לראיין אותי. אין צורך לציין שבסופו של דבר הריאיון לא פורסם. כנראה מפני שהמערכת לא ידעה כיצד מתמודדים עם הקשיים שאני מעלה תוך הצגתם במובלע כקשיים ולא כהצעת אלטרנטיבה מאיימת על האג’נדה של הפמפלט.

מה רע בספרים?

אני כבר מזמן הסקתי את המסקנות. מזה שנים אני מצטייד בספר טוב (בדרך כלל מספרי הוצאת שלם). מדובר בספרי עיון כבדים, שאין כמו תפילת שבת טובה לחסל אותם בזה אחר זה. ספר כזה ממלא אותי עונג אינטלקטואלי של ממש, והופך את השבת שלי לחוויה רוחנית של ממש. ביתיים גמרתי כמה וכמה כרכים עבי כרס שלא היה לי סיכוי לטפל בהם כראוי לולא התפילה בשבת, ונהניתי כמעט מכל אחד מהם. אז במטותא, אף אחד בל יעז לקצר לי את התפילה. מתי אכין שיעורים לשבוע הקרוב? מתי אספיק לעבור על כל המפלצות המודפסות הללו?

אודה ואבוש, זה לקח לי זמן. בהתחלה זה נראה  לי צורם. התחלתי עם קריאת שב שמעתתא וקהלות יעקב ובכלל הכנת סוגיות עיוניות בחזרת הש”ץ, ואז עברתי לקריאתם גם בפסוקי דזימרה. בסוף החלטתי שלא ייגרע חלקם של ספרי עיון ופילוסופיה כללית (בינינו, אם מורה הנבוכים שייך לבית הכנסת למה שביקורת התבונה הטהורה לא יהיה שם? מה אשם קאנט קשישא שהוא חי אחרי אריסטו ולא זכה שהרמב”ם יגייר אותו ויכניס אותו לבית הכנסת?!), ואף כרך מעניין להפליא באנגלית (באמת היה קשה, אבל בשבת יש זמן) שהורדתי מאינטרנט על חישוב קוונטי זכה לסיום (אמנם בלי קדיש של בני רב פפא). תוך כדי כך הוצאתי את הספרים מעטיפת הטלית או השקית והנחתי אותם בגלוי על השולחן עצמו. במהלך ההידרדרות תהיתי שוב ושוב האם אין גבול למה שנכנס לבית הכנסת? מה יאמרו צעירי הצאן? איפה האחריות שלי? הרי ידועים דברי הפוסקים על כך שלא ראוי ללמוד בחזרת הש”ץ (למה צריך אותה בכלל?) כדי שלא ילמדו מאיתנו לזלזל בה.

בסופו של דבר אין לי ספק שספרי עיון הם חומר ראוי שבעתיים מהזבל הרעיוני המצוי בבית הכנסת תחת כל כיסא רענן. ייתכן שבהמשך אגיע גם לאגאתה כריסטי וצ’יפופו. לדעתי זה בטח לא מתאים פחות לבית הכנסת מ”ארץ ישראל שלנו” או מהעלון של העמותה להשרשת ערכים יהודיים לאומיים בראשות עו”ד שמואל כהן שעד היום אני לא מצליח להוציא מראשי את הוורט הנפלא שקראתי שם פעם: “ויטע אברהם אשל בבאר שבע”, אש”ל – ארנס (מישה), שמיר (יצחק) לוי (דוד). עובדה שכבר משהו כמו עשרים שנה עברו ואני עדיין זוכר (על כך נאמר: “תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי”). הלוואי שאזכור כך גם את תוכנו של ספרו המאלף של סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, שסיימתי (שוב בלי קדיש ובלי בני רב פפא) רק לפני כמה חודשים או אוסף מאמריו המרתקים והמרעננים של אוקשוט שעליו עשיתי סיום (כנ”ל) רק לפני שבועיים (כעת, כזכור, אני באמצע החברה הפתוחה של פופר)…

פתרון

מעבר להלצות שנכתבות כאן בלב חצוי (משועשע ודואב כאחד), בכל זאת אסיים בכמה מילים רציניות. דומני שהגיעה העת לבחון את נושא התפילה לעומק. לא לחפש אקמול לסרטן, ולהמציא ריקודים מרטיטים, דברי תורה מלהיבים, או מדורי רכילות ממכרים. כל אלו לא יושיעונו מפני הבעיה האמתית. השעמום וחוסר התוחלת והרלוונטיות. כל זה מתחיל בהודאה על האמת והפסקת הרמייה העצמית. זה גם יועיל לנו להיפטר מתחושות האשם שמלוות אותנו חיצונית (כשבעצם ברור לכולנו שאין בהן ממש).

בצד דבריי אני חייב להוסיף ולומר שיש לתפילה ערך חשוב שלא הייתי מזלזל בו. זו באמת ההזדמנות שלנו להפסיק את המרוץ היומיומי שלנו ולעמוד לפני ה’. להודות לו על העולם שברא, לשבח אותו על מה שנתן לנו, ולהכיר בגדלותו ובחובתנו כלפיו. אבל אין פירוש הדבר היצמדות לנוסחאות ריקות מתוכן. אפשר לעשות זאת בצורה לגמרי אחרת. אולי אישית יותר, או לפחות מגוונת יותר, ובעיקר קצרה הרבה יותר. את פסוקי דזימרה, חזרת הש”ץ (וגם התפילה על ראשי גלויות שבבבל), יש בהחלט מקום לשקול מחדש. הוא הדין לגבי נושא הבקשות בתפילה (אם אכן מגיעים למסקנה שכנראה מצויה בתוך כולנו עמוק בפנים, אם רק נסכים להודות בכך, שהבקשות לא באמת עוזרות ברוב המקרים והתפילה לא באמת משפיעה משמעותית על חיינו). יש לתפילה מקום כלשהו בחיינו, אבל דומני שהיא חייבת ריענון דחוף.

כעת תורכם… (אייקון מרכין ראש ומתחבא מתחת לשולחן עם ידיו על ראשו)

206 תגובות בנושא “בית הכנסת כזירת הטפה לקהל שבוי: מבט נוסף על התפילה (טור 77)

  1. שלומי

    אני מסכים עם רוב מסקנותיך אך הן אינן נכונות לרובו המוחלט של בתי הכנסת של עדות המזרח בהם אני מעדיף להתפלל
    יש שם עלונים אך רובם המוחלט של האנשים לא קורא בהם (בעלונים יש הפניות לחזנים שאינם כורדים או פייטנים כחבושה). התפילה רצינית, בתפילת עמידה של שחרית ומוסף ההרגשה היא שאתה עומד לפני מלך מלכי המלכים.
    המסקנה היא שאכן יש צורך ברביזיה אך היא צריכה להעשות במתכונת של עדות המזרח
    יבואו בני אברהם להתפלל שם, יביאו עמם ספרי שלם בהחבא, אך כשיתפללו יחושו את אימת העמידה לפני בורא עולם.
    נ.ב מרכיב חשוב בתפילה של בני עדות המזרח הוא החזרה על כל מלה בתפילה, ולא פסוק ראשון ופסוק אחרון לקינוח.

    1. אריאל בן ארי

      אשלייתך מתוקה אך מגדר אשלייה לא יצאה.
      מי יתן ויהיו לי כוסיות קפה שחור/טורקי חזק!, ופיצוחים, ככמות הנשפכת, נילגמת, ומתפצחת בפיות בני עדות המזרח ברחבת בתי הכנסת שלהם.
      נודה: צריך לקצר מ ש מ ע ו ת י ת את המלל הנאמר כקול הזרזיר.
      החזרות הארוכות והמשמימות על כל דבר וענין (הנסמכות על גימטריות, סוד, קבלה וכיו”ב), אינן אלא אביזרייהו של מסית ומדיח מן התפילה.
      מי צריך אקוסטריכונים?
      מי מעוניין בראשי תיבות העולים כדי שמו של המשורר?
      מי צריך “לשם יחוד” לפני כל דבר?
      רק הלפגוט ושות׳.
      לשם מה הבקשות המקדימות לפני תפילת בקשה?
      ולש מה הצהרת כוונות בקולי קולות?
      לשם מה כל הרבה קדישים שברובם הם יתומים/אלמנים/עריריים??
      לשם מה חזרות ש”ץ מעצבנות שאין איש חפץ בהן (לבד מהלפגוט גם מוצן)
      כבר ניסה הנשר הגדול להפסיק את החרפה הזו ולא עלתה בידו, ומי אתה ומי אני שנעלה על עניות דעתנו מחשבת פיגולים שכזו.
      נסה את השל/לוינס/זקס ודומיהם. גם הם טובים בעת מצוקה. גם זקוביץ לא רע. ארי אלון מענין מאד. ויש עוד!

  2. אריאל בן ארי

    כשלון מהדהד ורועם של הרבנים. הם יודעים!אבל הם מ פ ח ד י ם !! להרים כל קול.
    עדיף לצקצק לפלבל, ולדבר על כך שיש ספק הילכתי אם מותר להוציא מהארון חולצה שתלויה על קולב בין חברותיה. חשש למלאכת בורר!

    הם עצמם מואסים בתפילה הארוכה ובקטעים המשמימים, שאין הם מבינים את מרבית מילותיהם (“להפריץ”), וכתרופה לשעמומם הרב, הם מביאים עימם לסטנדר כרך של משנה ברורה או של שו”ע או של היד החזקה. [בטאון השבת של חברת “גינדי” או ביקורת מסעדות של יהלום הרי “ניט שייך”!]. בנערותי לא ראיתי ר”מ או ראש ישיבה בא לתפילה עם ספר, לבד מהסידור והחומש.
    וטרם דיברנו על חרפת ה”מי שביירך” המנוגדת להלכה. לו אני הנמען לכל הבקשות המבזות הללו, ושומע כיצד “מתפללים” ו”מתחננים” לשלום החולה (שברוב המקרים מאושפז בגלל קילקול קיבה “אקוטי” או דלקת ריאות “מאיימת”), היה אפי חורה במבזים את שמי ואת כבודי. עיין ערך תפילת “נחם”.
    בושה וכלימה. למה לי רוב זבחיכם!

    1. מיכי מאת

      זה ספר ולא מאמר (מבוסס על קורס, אבל יצא לאור גם כספר קשיח). אני כבר לא זוכר את שמו של הברנש. מדובר בבחור בעל חוש הומור מ-MIT (יהודי כמובן) מאד ידוע בתחום זה. בעל השכלה רחבה להפליא, כתב ספר מרתק (לא את הכל הבנתי עד הסוף אבל היה מאד מעניין). בעיקר נהניתי ממה שהוא כותב על בחירה חופשית שהיה ממש מקביל למה שכתבתי במדעי החופש.

    2. Amihai Zivan

      סקוט אארונסון.
      יש לו המון מאמרים מצויינים, כנס לאתר שלו. נשוי לישראלית אאל”ט.
      הספר נקרא Quantum Computing Since Democritus
      ואני הקטן ממליץ עליו בחום.

  3. דוד שאול אטיאס

    אני שמתי לב שקריאת עלונים קיימת בעיקר בקריאת התורה (שלה כזכור מטרה מוגדרת וברורה שבטח לא פגה בימנו). בשאר התפילה מי שלא רוצה להתעייף בפסוקי דזמרה פשוט מאחר איחור אופנתי ונוחת היישר ב”נשמת” לעיקר התפילה. החילוק חשוב, כי הוא מראה שאמנם התופעה נובעת משעמום אך לא בהכרח שהשעמום קיים בתפילה דווקא אלא בחוסר המעש של קריאת התורה.
    יתכן אמנם שהמציאות שנשקפת לי נובעת מהעובדה שאני מתפלל בבית כנסת נוסח צפון אפריקה (אלג’יראים אם לדייק, הם לא יסלחו לי על ההכללה הזאת כל כך מהר). שם, כל מנגינה שתשונה, מילה לא במקום או אי חזרה על הפזמון ב”לכה דודי” יגרור שריקות בוז מהקהל וזריקת חפצים. אני לא חושב שהאנשים שם (כולל אותי עצמי) חושבים שללכה דודי ישנה משמעות אדירה על המתרחש בעולם או אפילו משמעות מועטת כלשהיא, אך זה עדיין חשוב להם מאוד. הצורך להתחבר לעבר ולמסורת בהקשר הדתי קיימת ועוזרת גם עם ההתמודדויות היומיומיות, סוג של אסקפיזם.
    שנית, אני לא מצליח להבין מדוע אתה מבטל את טיעון המדרון החלקלק כל כך מהר. אם נבטל את פסוקי דזמרה למשל, אינך סבור שמהר מאוד יבואו לבטל את עיקר התפילה (או אפילו כולה)? רב העם (לענ”ד) יסבור שאם פסוקי דזמרה אינם כה חשובים אז למה לנו כל זה בכלל וכנראה שהתפילה אינה משמעותית כלל (ולא היא, גם אם סוברים שהיא לא משפיעה על ההתרחשות בעולם היא בטח משפיעה על ההתרחשות בתוכנו כמו שהרב ציין). הרבה אנשים מהעם לא נוהגים לחלק כמעט בין פסוקי דזמרה לתפילת עמידה ולהבדל במשמעות ובתפקיד של כל חלק.
    נ.ב. אנשים הם לא קהל שבוי. הם תמיד יכולים להביא ספרים עבי כרס של הוצאת שלם לבית כנסת כפי שהרב עושה או אפילו הארי פוטר אם הם רוצים. העלונים תופסים כי הם מדברים את הדברים שאנשים שבדר”כ נמצאים בבית כנסת דתי לאומי ממוצע רוצים לשמוע. מי שמעוניין לא לקרוא את הזבל המודפס על דפים צבעוניים פשוט לא חייב, ומי יודע, אולי בסוף הם אפילו יתפללו.

    1. מיכי מאת

      צא וראה שאפילו הזבל הזה לא גורם לאנשים להתפלל.
      הבעיה היא שאם לא נבטל את פסוקי דזמרה התוצאות כבר כאן. אם נבטל אולי יהיו ואולי לא. אין ספק מוציא מידי ודאי. לדעתי אם מבטלים את מה שאפשר ומשאירים את מה שאי אפשר – היחס דווקא יהיה רציני יותר. כיום יש זלזול כי כולם יודעים שמשאירים דברים רק בגלל אינרציה ונוצר זלזול. וחוצמזה, הסברתי שגם האמת היא שיקול ולא רק מדרונות חלקלקים.

    2. דוד שאול אטיאס

      לא הבנתי את תשובת הרב לטיעון הראשון שלי. אנשים קוראים עלונים בעיקר בקריאת התורה (שיש לה חשיבות) ובנוסף בעדות המזרח המצב אחרת לגמרי.

    3. מיכי מאת

      היא הנותנת. כיון דדש דש. ברגע שהתפילה משמימה ומביאה לקריאת עלונים זה עובר גם לקריאת התורה. אגב, אני לא בטוח שקריאת התורה יותר מועילה ומעניינת. אבל זה כמובן עניין של טעם. כשלעצמי אין לי עניין רב בשמיעה שוב ושוב של טקסט שאני כבר מכיר אותו בעל פה. שיתנו במקום זה שיעור מעניין על הפרשה (או עדיף על המנ”ח על הפרשה).

  4. עוזי לב

    אני מסכים. אבל…
    ראשית, כחרדי (ואתה, כאחד שהיית שם, בוודאי יודע) מחלת העלונים עדיין רחוקה מלהיות ממאירה. רוב במתפללים בבתי הכנסת החרדיים מרוכזים בתפילה (אפי’ לא בקריאת “קהילות יעקב”.. הלוואי..). אולי כי הם מתביישים, אולי כי אין להם עלונים “מעניינים” כמו אצלכם.. ובכל זאת.

    שנית, אני מאמין (וברור לי שגם אתה) שיש ערך רב ב”חוויה דתית” (אף שלטענתך אתה לא מכיר אותה, הרשה לי לפקפק בכך…) ותפילה היא ההזדמנות להקדיש לכך זמן. ולכן אני מסכים איתך שהגיע הזמן ללחשוב מחדש איך אנחנו ממקסמים את הזמן הזה לחוויה דתית.

    האם יש לך הצעה כלשהי ל “תפילה חדשה” ??

    1. מיכי מאת

      אכן, דיברתי על בתיכ”נ מודרניים יותר. ועדיין אני בספק עד כמה חוויות דתיות השיממון הזה מספק לאנשים.
      יש לי כל מיני הצעות, אבל אין כאן המקום. צריך לגבש, ואולי אנשים אחרים יעלו כאן הצעות.

  5. איתן

    כמובן כל זה תחת הנחת התפיסה של הרב מיכאל לגבי השגחה,
    שאיננה מאוד נפוצה בקרב בעלי הסמכות התורנית –
    ולכן נראה שבמחילה מכבודו: יש כאן בעיקר הוצאת קיטור.

    מי שלא מאמין בתפילה, ומי שלא רוצה להתפלל,
    לא השינוי הזה הוא מה שיעזור.
    כבר הציעו כמה תגובות מעלי את המודל המזרחי,
    וכן יש מודלים אחרים של בתי כנסת שכן מתפללים בהם.
    (ורח”ל אפילו בצורה ארוכה להחריד).

    לעניות דעתי אנשים מתאימים את התפילה שלהם לצורת ההתקשרות שיש להם בכל החיים עם בורא עולם.
    (ולכן אינני מופתע לשמוע מה אתה קורא בשעת התפילה :))
    מכיוון שכך אני חושב שאם תצליח להטמיע את תפיסתך גם התפילה תשתנה.

    בנימה אישית – אני שמח שיש מי שמתפלל ארוך, גם כשלא מתאים לי.
    ואם זה מתאים לרוב הציבור שימשיכו כך. יש לי מספיק פער בדף יומי להשלים.
    ומדי פעם אפילו אני מצליח להתפלל יותר.

  6. gil

    תנוח הרב מיכי. עכשיו לפחות זכינו לראות באילו בתי כנסת אתה בוחר להתפלל מדי שבת.פלא שאתה לא מאמין בכלום? מי רוצה בכלל להשתתף במעשה חיצוני ודל שכזה.מה עכשיו יקומו ויצווחו כל עדת המלקקים שלך? :”אלו כל בתי הכנסת כך!” אז זהו,שלא. יש בהחלט בתי כנסת של דתיים תורניים,חרדליים,חרדיים וחסידיים שהתפילה שם לא זוכה לכבוד הזה של שלל עלוני שבת,ובודאי לא לשעמום והזלזול שאתה מתאר. ישנם בהחלט מקומות שאנשים מבקשי ה’ מתאמצים בתפילה,נאבקים בקשיי התפילה ולרגעים אף זוכים לאיזו קורת רוח. בתי הכנסת שאתה מתאר מוכרים היטב. הם עשויים להיות דוחים,קרים ומנוכרים,התפילה שם תמיד ממולמלת בשקט תהומי,וישנו פחד לדתי התורני להרים את קולו-אפילו בתפילות הסליחות או הקינות,כי יסתכלו עליו כ”משוגע איש הרוח”. אתה באמת לא מבין בשביל מה כל המשחק הזה כשאתה שם. כל דבריך על התפילה היו יכולים להתאים לציבור לייטי שאינו קובע עיתים-זה (תבדוק: כמה מבין המתפללים שם לומדים למעלה משעה ביום?,אבל זה לא הקטע. הנה הוא,קבל: ). אלא שגם בכך אתה נכשל בלראות רק את עצמך דרך משקפיך האנליטיות. הנה דברי קודשו:”קשה לי לקבל שכולם באמת ובתמים מאמינים בסיסמאות הללו וחושבים שבאמת גורלם נקבע בתפילה, וביחד עם זה הם ממשיכים לעבור על מדורי הרכילות והפרסומות לטיולי מהדרין לתורכיה. אתם רציניים? אתם רוצים לומר לי שאתם באמת חושבים שמשהו תלוי במה שאתם עושים ובכל זאת עומדים לפני המלך עם פרסומת לטיול מאורגן? “,וכמובן,קפיצה קוונטית למסקנא ש’כולנו מיכי’,איך לא: “המסקנה שלי היא שרוב ככל הציבור בתוכו פנימה באמת חושב בדיוק כמו שתיארתי עד כאן, אלא שליבא לפומא לא גליא. אדם לא מוכן לומר זאת אפילו לעצמו”. עכשיו בוא תחשוב פעם אחת על אופציה אחרת. חשבת? עכשיו תחשוב שוב. אולי אנשים לא כאלה סתומים. יתכן והם מאמינים בני מאמינים בכוחה של תפילה. הם לא “ליבא לפומא לא גליא”, אלא שהם לא מקשרים את כל השעתיים של הטקס לתפילת הבקשה שלהם. הם לא קושרים זאת לבקשתם האישית,ובצדק. קריאת התורה,פסוקי דזמרה ועוד טקסטים רבים שכדבריך נוספו במהלך הדורות ,אפילו לא מתיימרים להוות תפילת בקשה. אלו,אם כבר, דורשים יכולת יצירתית ופעילה מאד להשוואת הרגשות של המתפלל אל הטקסט הנדון – קטעי שירה-לשיר,קטעי צער-להצטער,קטעי הלל-לשבח,וכיוצ”ב (כפי שכבר הנה הראב”ם בן הרמב”ם,שאביו כידוע ביטל את חזרת הש”ץ כרצונך). זה קשה,ומה שקשה הופך למשעמם כשאין את החשק. ממש כמו פעילות גופנית.היא קשה וקשה להתמיד בה. אבל מה כל זה קשור לאמונה בתפילה? המאמין מתפלל שמונה עשרה ויכול במילה וחצי להתכוין :”וטהר לבנו לעבדך באמת”,ובימי החול”רפאנו ה’ ונרפא”,או בסיום :”יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה’ צורי וגואלי”. או בבקשה אישית קטנה ומרוכזת. וכי אלוהים צריך יותר מזה? ומה רעה תפילתו של משה:”אל נא רפא נא לה?” או של דוד “אנא ה’ הושיעה נא”. באחת: המתפלל הלייטי בעצמו שאתה מהין להשוותו אליך,יכול להשתעמם במשך כל הטקס-וחבל שכך-אך בכל זאת הוא יכוין ליבו במה שנראה לו לנכון. הסקת המסקנא שלך היא רק ביטוי צורם לדרכי החשיבה הלא רציונליות שלך כשאתה -אלוהים יודע למה – בוחר לעיתים להגרר אליהם בכזו הנאה.
    (נ.ב. טיעון נוסף לגבי הקטעים המשעממים: תראה,לא כולם כמוך מצליחים לרדת במשקל-ראה בסרטוניך האחרונים ביוטיוב, אז מה זה אומר? שכולנו בתוך תוכנו לא באמת מאמינים בכוחה של הדיאטה ובצורך להיות רזים?? אולי זה אומר שזה פשוט קשה מדי. אולי יש מקום להשוות בין הנסיונות הבלתי נפסקים של אנשים לרדת במשקל בחוסר הצלחה,יחד עם זה שלא מסיקים את המסקנה שלך-בואו נודה,אנחנו לא מאמינים בדיאטה ושנצליח “אכול ושתה כי מחר נמות”… מהו הבדל? מדוע אתה לגבי עצמך לא הסקת כך.)

    מחילה על שאני מתנצל על הבוטות. אני כותב בשפה שלך. זה אולי נשמע ביזוי ת”ח,אבל אני לא רואה הבדל בין זה לבין השפה בה אתה מבזה את הקדשים. ולמה אני מתנצל על ההתנצלות? כי אני מאד אוהב אותך,וקורא כל מה שאתה פולט בגרפומניותך,ואינני רואה כלל בעיה להתכתב איתך בסגנונך. יש דרכים המקובלות במסורת כיצד אומרים דברים,אתה מבקש לעבור אותם פעם אחר פעם-אנא לפחות תתיר לתלמידיך לאמץ את סגנונך.ואם טעיתי איתי תלון משוגתי.

    הנה ניסיון אחר של דיון על תופעת עלוני השבת,מאת הרב אלחנן ניר https://musaf-shabbat.com/2012/08/24/%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9F-%D7%A0%D7%99%D7%A8/

    1. עמיר

      אחי, קודם כל תרגיע! אמנם הסגנון שלו ציני אבל הוא לא נקב בשמות וביזה מישהו ספציפי, אלא הלך רוח והתנהגויות ויש הרבה הבדל בין זה לבין מה שאתה עושה. אתה לעומת זאת מבזה תלמיד חכם. אז אמנם הרב מיכי משתמש בציניות ובזלזול, ואף אתה עושה כמוהו במישור הזה, אבל הוא יודע לעצור את עצמו מלבזות (ברוב המקרים ממה שאני זוכר) אנשים ממש.
      ולגוף הטיעון שלך, יכול באמת להיות שהרב מיכי “קפץ למסקנות” (שהרי ברור שמדובר בהתרשמות שלו ולא בסקר מקיף שהוא עשה) ובאמת רוב האנשים שמתפפלים היום בבתי כנסת לא חולקים את אותה השקפת עולם כמוהו, אבל בוא נהיה אמיתיים, ניראה לי שההתרשמות שלו קולעת לאמת (גם אם לא במאת האחוזים), גם אח שלי שחי בחברה חרידית אמר לי את אותו הדבר וזה עוד לפני שהוא ידע מה דעתו של הרב בנושא, ואני מהקצת שיצא לי לראות (באמת שיצא לי קצת) קיבלתי את אותו רושם.
      בנוסף אני עצמי מסכים עם 90 אחוז ממה שהוא כתב פה אז הינה עוד אדם אחד לצרף למאזן.

  7. ישי

    א. אני תוהה מה מטרת הפרסום. כלומר אני מבין את מעשה הכתיבה שנובע מליבו (נא לעדכן את בודק האיות בכללי הכתיב החדשים) הדואב והכואב של המשורר שיכול לבטא את עצמו רק בפרץ של כתיבה נוגה-אך-עם-זאת-משעשעת שתביא לו מעט מזור ונחמה. הרעיון הראשון (והאחרון) שעלה על דעתי הוא שהמשורר הפצוע חושב שפרסום הגיגיו יוכל לעזור כדי לזרז את העם לתקן את המעוות. אבל כאן אני באמת תוהה – האם זלזול מופגן באחרים ובאמונות שלהם יוביל אותם להקשיב לך? האם הסיכוי לשינוי לא יהיה גדול יותר אם תפתח דווקא בסוף, בחשיבות של התפילה, ואפילו תאריך בזה (דומה שאתה דווקא יודע להאריך), ורק לאחר מכן תבקר את המצב הנוכחי בלי לגרום לאנטגוניזם? אז נכון שרבים מהקוראים כאן לא נבהלים, אבל הם כבר מסוג מסוים – אם אתה רוצה לפנות לרוב, ולא למי שממילא שמים אותו בגבול האפיקורסות, אז לא בטוח שזו הדרך.
    ב. יש כאן שתי שאלות שלא לגמרי קשורות – א. ההשפעה של התפילה; ב. המתכונת הנוכחית שלה. גם אם יש השפעה לתפילה, זה לא אומר שהמתכונת הנוכחית שלה היא מוצלחת, ובכל מקרה אפשר לקצץ אותה בהרבה, בין בהורדת טקסטים ובין בקיצור התעכבויות. הכריכה של הנושא הראשון שהוא שאלה פילוסופית שבה עמדתך היא עמדת מיעוט בשאלה שהיא המרכזית לטור, לא תורמת לקידום הנושא.
    ג. אם ההתנהגות בתפילה מוכיחה את חוסר האמונה בהשפעה שלה, הרי שהיא גם מוכיחה את חוסר האמונה בצורך לקיים את ההלכה. האם תרצה להוכיח מכאן שכולנו (לא כולל אותי כמובן; אני צדיק יסוד עולם ומאמין בכל מה שהורונו רבותינו) לא מאמינים בתורה מן השמיים?

    1. מיכי מאת

      אכן כרכתי כמה נושאים, וכל אחד יגבש את תפיסתו לגבי כל אחד מהם.
      אני גם לא פונה לרוב, כי להערכתי אין מה לדבר איתם. אני לפחות מקווה לגבש קבוצה מסוימת כהתחלה.

  8. אליהו פלדמן

    יש כאן כמה בעיות, ודומני שאתה מערבב בין הבעיות שניתן וצריך לפתור לבין בעיות שאולי צריך לפתור אבל אין לנו כרגע את היכולת לכך. אפשר לחלק את העלונים אחרי התפילה, וכך עושים בבתי הכנסת שבהם אני מתפלל. לגבי רוב רובו של נוסח התפילה אין הרבה מה לעשות, כיון שברוב המקרים אין לנו סמכות לשנות (כך לפחות מאמינים רוב הרבנים). אני חייב לומר שיש גם יתרונות לא מעטים לנוסח התפילה, שנעדרו מדבריך. מעבר לכך, נדמה לי שאדם דתי ממוצע מאמין שה’ מקשיב לתפילתו. ה’ לא בהכרח ישנה משהו דרסטי בעולם בגללה (אולי רק במקרים נדירים), אבל עצם הידיעה שמישהו מקשיב לך, ולא סתם מישהו, אלא ריבונו של עולם – יכולה בהחלט לגרום לאדם להתכוון יותר. נדמה לי שקריאת ספר חול באמצע התפילה היא בבחינת הכרזה שאומרת “אני נמצא כאן לגמרי בעל כרחי, באמת אין לי מה לחפש כאן, ומבחינתי בית הכנסת הוא כמו תור לבנק שצריך להעביר בו את הזמן”. זה לא המסר שהייתי רוצה להעביר לילדיי.
    ברצוני גם לומר שהסגנון הציני שבו נכתבו דבריך אינו מוסיף להתקבלותם בציבור או לסיכוי שהם ישנו משהו. ההלכה משתנת לאט מאוד, אם בכלל, ומאמרים כאלה אינם תורמים לכך. אילו היית לוקח קטע אחד מיותר בתפילה (יקום פורקן הוא דוגמה מעולה), ותוקף ספציפית את אמירתו תוך שאתה מראה שמבחינה הלכתית ניתן בקלות לוותר עליו – היית משיג יותר, לטעמי.

    1. מיכי מאת

      אפשר לחלק עלונים אחרי התפילה אבל לא על כך דיברתי. השאלה מה אומרת תופעת העלונים על התפילה עצמה?
      אדם דתי ממוצע שמאמין שה’ מקשיב לתפילתו לא קורא תוך כדי זה על טיולים בהנחה לתורכיה ומעביר בדיחות עם חבריו.
      לצערי, אני אכן נמצא כאן בעל כרחי. ואכן לא הייתי רוצה להעביר את המסר הזה לילדיי. בדיוק בגלל זה אני כותב את הדברים.
      דומני שלקחת את יקום פורקן ולדון בו היה מפספס את כל העניין. טענתי עוסקת במכלול ולא בפרט כזה או אחר בו.

    2. מיכי מאת

      שלום אליהו. אנוכי צועד בעניין זה בעקבות ר”ח מוולוז’ין בספרו נפש החיים, שיוצא נגד התפיסה החסידית שדבקות בה’ היא חוויה דתית. לדעתו דבקות בה’ היא עצם קיום המצווה או לימוד התורה. במובן הזה אכן “חוויתי” זאת (חוויה ליטאית). דבר אחד ברור לי, שגם אם הייתי חושב שחוויה כזאת היא חשובה (ואני לא) וגם אם ארצה לחוות זאת, לא סביר שזה יקרה מתוך מלמול של פסוקי דזמרה או חזרת הש”ץ כל יום.

  9. יוסף ל.

    בשבת אני משתדל להגיע באיחור ל”ברכו” (בדרך אני אומר ברוך שאמר, אשרי, ישתבח) ואז מתפלל ברכות ק”ש, ק”ש ושמונה עשרה, ואז בחזרת הש”ץ ובין העליות אני גם קורא ספר (אישית אני מאוד ממליץ על עיוני הרב סמט על הפרשה, מעניין ומעמיק, אבל נכון שאין על ספרי שלם :ף).

    בימי חול, הרבה פעמים אני מתפלל ביחיד כי אני מעדיף ללמוד. או כשאני מתפלל במניין אני קורא ספרים דיגיטליים (עם היישומון קינדל).

    אבל נכון ששאלת התפילה זוקקת דיון רציני כמו שציינת.

    ישר כוח על הכנות כרגיל!

  10. נדב

    לאור הנאמר כאן – והדברים נוקבים וחשובים – אני תוהה מה דעת הרב מיכי על “התפילה” של השל שיצא בתרגום עברי ע”י דרור בונדי לפני כשנה. הוא מאיר סוגיות שכאן כלל לא נידונו, ואינן טריביאליות כלל, ביחס לחשיבות התפילה.

    1. Amihai Zivan

      אגב, יש מצב שאני הראשון שהתחלתי עם הז’אנר הזה – הייתי קורא את עלון “תכלת” (מעניין, גם בהוצאת מרכז שלם) בבית הכנסת שלי בנתניה.

  11. ראובן

    במחילה…

    אבל באמת רחמנות עליך…

    חוסר הבגרות הרגשית שמובעת פה היא אדירה…

    קודם כל, אל תשליך את חוויותיך על הציבור, ואתה כבר צריך לדעת שאתה שונה…

    אני לא יודע מה אתה עושה בכלל בבית כנסת, אתה צריך להתפלל בספריה הלאומית לאלוהי קאנט.

    אבל החלק העיקרי שהוא ביקורת עליך ועל ההגיג שכתבת הוא, שאתה צריך להתחיל ללמוד עוד דברים חוץ ממתמטיקה שוממת, אפשר להתחבר אל התפילה בהרבה צורות אם אתה מאמין בתפילה…

    מילא אם היית רובוט כמו ליבוביץ, היית עושה מה שצריך כולל ישיבה משמימה בבית כנסת בלי להתלונן,

    אבל אנחנו כבר מכירים אותך שאתה יודע להתלהב ולהתרגש ולהתחבר לשלל נושאים ועניינים אז זה שאתה כל כך קר בענייני רוחניות זה מראה על בחירה ולא על מציאות.

    בקיצור מה אתה עושה בהוויה היהודית נפלא ממני.

  12. אלכס

    שאפו על הכנות והאומץ 🙂

    אפילו אם נתעלם לרגע מתופעת העלונים (שכמעט לא מצויה בבתי כנסת חרדיים לדוגמא) – אני כבר כמה שנים טובות מסתובב עם התחושה שבית הכנסת מהווה יותר מוסד חברתי מאשר דתי,מה שנותן לי לגיטימציה לא להופיע שם יותר מדי…

    אני יכול אמנם לדבר בשם עצמי בלבד- אבל אני מכיר עוד אנשים שסולדים מאינטראקציות חברתיות הנכפות עליהם בבית הכנסת, עם אנשים שהם לא תמיד כוס התה שלהם (יש לדעתי אמרה של ליבוביץ על כך שהוא לא יכול ללמוד עם מי שהוא מתפלל עמו ולהיפך, משהו בסגנון ..)

    בפעמים הבודדות שאני מגיע לשם אכן התחושה היא של פולחן ריק, חסר כל משמעות (לפחות בעיניי…)

    ועדיין- אולי נקבעה התקנה/ מנהג/ עניין גדול של תפילה בבית הכנסת כדי לשמר אינטרסים דתיים/ קהילתיים ש”מדביקים” את הקהילה ומונעים את התפוררותה? אולי בפרספקטיבה של שנים תרומתה של תפילת בית הכנסת היא בעלת מקשל משמעותי בשימור המסורת?

    אני עדיין מסתפק ונבוך בעניין…

  13. איזה אחד

    אין כל קשר שבעולם בין מה שאנשים חושבים, לבין מה שהם עושים.
    אני מאמין באמונה שלמה שתפילין הם מצווה דאורייתא ולמרות זאת כמעט לא מניח. למה? האל יודע. חטא של ממש.

    התפילה, אם היא חשובה או לא, אינה רלוונטית לשאלה האם אנשים מתפללים אותה.

  14. נעם

    הרב אהרון ליכטנשטיין לא היה מאנשי הבדיחה והחידוד, אבל הביא בשם מישהו שאינני (יסלח שטרח לצטט אותו ואני שכחתי) זוכר שכשהרפורמים ביטלו את היקום פורקן אמר עליהם ויימח את כל היקום…
    הרב חיים אירם העביר דרשה בנוגע לעמידה בעשרת הדברות והביא בשם הרב קוק שאולי כבר אפשר להפסיק לחשוש מפני תרעומת המינים (טוב נו עברו 2000 שנה…), אז אולי גם הגיע הזמן להפסיק לחשוש מפני תרעומת הרפורמים.
    ובנימה רצינית הרפורמים גורמים לנו לפחד יותר מדי.
    בכל אופן גם הרפורמים התחילו מרבנים שחשבו שהם משנים דברים נכונים ובסוף השליכו מאחורי גוום את קיום המצוות, האם אתה חושב שדרכך לא מובילה לשם?

  15. יואב שטרנברג

    בניגוד למאמרים אחרים, כאן מדובר במאמר דעה, לא בטיעון פילוסופי.
    אם כוונתך ללעוג ליהדות, בהחלט, הלכת בדרך הנכונה. אבל אם רצית לתת ביקורת בונה, כך לא נותנים אותה.

    אני חושב שהבעיה רצינית. מסופקני אם היא קשורה רק למבנה התפילה, למרות שגם לדעתי היה אפשר לוותר על חלקים ממנה. כפי שכבר כתבו, אצל ספרדים זה פחות קיים, וגם בלא מעט בתי כנסת אשכנזים.

    מרכיב משמעותי בתובנה שלי על תפילה היא שאכן, לא כל תפילה אמורה להיות מפגש עמוק עם בורא עולם. גם הרכיב של תפילה שהיא יותר ‘תמידים כסדרם’, קיים.

    1. מיכי מאת

      אכן תמידין כסדרן זה בסדר גמור. אבל גם את זה אפשר לעשות טוב יותר. דקלום ספר טלפונים (כדעת לייבוביץ) אינו מומלץ גם לעניין התמידין כסדרן.
      אגב, להערכתי אין כאן לגלוג אלא ביקורת עניינית לגמרי (שבחלקה כתובה בציניות). ראה בדף הראשי את הלינק על דרכי בכתיבה כאן. מעבר לזה, רוב הביקורת אינה עוסקת בתפילה אלא ביחסנו אליה ולמעשינו בביהכ”נ ובחוסר היושר שיש בנו בעניינים אלה.

  16. חיים

    נהניתי לקרוא- תודה!

    שאלה:

    כמדומני שישנם לא מעט מקורות קדמונים מהם נראה שחלק מהותי ביותר מהתפילה הוא בקשת בקשות. מה הבסיס לשיטתך שניתן לוותר על החלק הזה מהתפילה? כשם שאני מניח תפילין ולא מצפה לקבל על כך שכר, כך אני מודיע על מאווי ורצונותיי ולא מצפה לקבל תמורה לכך.

    1. מיכי מאת

      לא כתבתי שאפשר, אלא שכדאי. ייתכן שאי אפשר, אבל לענ”ד הבקשות לא ממש מועילות ואנשים לא באמת מאמינים בזה. לומר אותן מהשפה ולחוץ זה לא ממש בעל ערך (כי חסרה כוונת המילות). לגבי הנחת תפילין, אתה טועה בהשוואה. בתפילה לא מדובר על שכר על כך שהתפללתי כראוי אלא זו מטרת הבקשות בתפילה (שהן תיענינה). בלי הערכה שאני עומד להיענות או לפחות שיש סיכוי לכך הבקשות בתפילה הן כצפצוף הזרזיר. וזה שלא כהנחת תפילין שקיומה אינו תלוי בקבלת שכר.

  17. Ami

    ישר כח. משעשע, מעניין, אמיץ, ומדוייק. צריך גם לחשוב מה זה עושה לדור הצעיר שנאלץ להשתעמם שעות תוך רגשות אשם תמידיים. מן הסתם זה הופך אותו לנשלט (כל מנהיג כת יודע שלטעת רגשות אשם בחסידיו זה מועיל ביותר לשליטה בהם).

  18. שלמה

    הותרת אותי בלי מילים
    לא יודע אם זה הספר, הבנאליות, המסקנה….
    איזה ייאוש עמוק מהתפילה, ולא רק מהתפילה שלך אלא מהתפילה של כל כך הרבה אנשים שאתה פה להם

    אני יודע להצביע על תקופות בחיי הקצרים (שתיכף יגיעו ל30 שנה) שהייתה לי תפילה מדהימה, גם בפסוקי דזמרה. ותקופות אחרות כהיום שאני כמעט לא מתכוון לאף מילה. אך מעולם לא העליתי על דעתי שהפיתרון לבעיות התפילה שלי הוא… לשנות את התפילה…

  19. itamarmarilus

    ברצוני לשתף במעשה שטן שאירע לי. כבר שנה אני צולח את התפילה בלמידת שד”ל על פרשיות התורה. אומנם התפיסה שלו היסטורית מדי לטעמי ונמנעת מהבעת עמדה מוסרית אבל כמו שאומרת ניקול רדימן ב: “פאן לי”. מזגן, מושבים מרופדים ואפילו א ביסלע דג מלוח בקרקר לאחר מכן. בכל מקרה, גם השבת באתי לצאת לידי חובה והוציא מן הנדן את חרבי בכדי להילחם בשעמום התפילה והנה נתברר שהחלפתי את כרך פרשת “במדבר” בפרשת “ויקרא” שסיימתי לא מזמן. מרוב צער שנצטערתי פתחתי בתפילה כנה כלפי שמיא.

  20. כפיר

    ובכן,
    אני מבין את הדילמה, אבל אני לא סובל, צר לי לאכזב אתכם.

    ולגבי התפילה הספרדית מול האשכנזית. התפילה האשכנזית היא תפילת יחידים לעומת התפילה הספרדית שהיא תפילת צבור. מכאן שהתפילה הא אתגר קשה יותר למתפלל הבודד. הוא לא בא ומצטרף לזרם השרים, אלא עליו לעמוד יחידי מול התפילה.

    המפליא בעיני הוא שאנשים מודרנים, האמונים על אינדיבידואליזם מודרני, דווקא בתפילה מחפשים מפלט בחיקו החם של הצבור.

  21. דוד י.

    למה לעצור בבית הכנסת? אני חושב אותו דבר על טקסי יום העצמאות, מי צריך את כל התזמורות המטופשות הללו, מצעדי דגלים נוטפי שמאלץ, ריקודים אינפנטיליים של טובי בנינו על רחבת הטקסים עושים צורות קיטשיות. ולמה לעצור בכך, ומה עם טקסים בכל אתר ואתר? תלבושות, כוריאוגרפיה, קטעי טקסט ארכאיים, נאומים משמימים.

    אלא ככל שהמעמד יותר נכבד, כללי הטקס יותר מפורטים ויותר מחייבים. אם אתה מכבד, אתה חלק מהטקס, אם אתה מזלזל, תזלזל בחוץ.
    כן, אני אומר שלוש פעמים ביום ‘אשרי’ באקרוסטיכון משונה מתוך כבוד לה’ כפי שעם ישראל לדורותיו התווה. ואני גאה בזה.
    שכוייעח.

    1. מיכי מאת

      מילה בסלע. הייתי אומר אותו דבר על טקסי יום העצמאות. אבל משום מה יש אנשים רבים שזה כן עושה להם את זה. מה עוד שבעיניי תפילה לא אמורה להיות טקס אלא משהו שיש לו משמעות מהותית. יחי ההבדל הקטן. אם אתה רוצה שאכבד את התפילה כמו טקסי יום העצמאות – זה אכן מה שאני עושה כיום. אלא שזה נראה לי קצת תפל וחסר טעם, בפרט שבתפילה יש לנו יום עצמאות שלוש פעמים ביום כל יום. קצת מוגזם, לא?

    2. דוד י.

      תגובה לתגובת מיכי –
      שוב, אם כבוד ה’ משול בעיניך לכבוד המדינה, אתה יכול להסתפק בהשתתפות בטקס יום אחד בשנה, כמו הרבה חילוניים.
      אם אתה מזהה מעמד חשוב יותר גם שלך כמשמר כבוד וגם של ה’ כמעמד על – , הטקס יהיה תכוף יותר. קח לדוגמא את משמר בקינגהאם כמשל.

      כמובן שהתפילה ברובד העליון שלה צריכה להיות עבודה שבלב עם התנוצצויות והתרגשות ועומד לפני המלך ממש וכו’.
      אבל גם אם לא הגעת לשם – עדיין הרובד הנמוך יותר של תפילה כטקס לאומי היסטורי מקודש – עומד בעינו ולדעתי אין לזלזל בו לא בקריאת עלונים ולא בשיחה ולא בקריאת פילוסופיה איכותית.

      תודה על האפשרות להגיב. יהיה נחמד אם יהיה אפשר להגיב לתגובות שלך באופן ישיר.

    3. דוד י.

      מיכי, כתבת במאמר מייגע אחר ”אני תומך בדיון בהיר וחד, ושכל אחד יאמר בדיוק את מה שהוא חושב, ולא יירתע משיקולי עלבונות, חוצפות וכדומה”
      ועוד כהנה סטנדרטים לדיון תקין. אתה לא עומד באף אחד מהם, למרות שניסחת אותם להפליא.

      קרא שוב את תשובתי ותראה שהיא היתה עניינית. הפגנת הזלזול מעידה על אי הבנת הנקרא או על יהירות. בכל מקרה יצאת קטן ואיבדת אותי.
      כל טוב

    4. מיכי מאת

      דוד, אני גם תומך בזה שכשאני כותב משהו תקרא אותו ואז תגיב למה שכתבתי ולא סתם תחזור שוב על אותו דבר. זה תנאי הכרחי לדיון בין אנשים. אם לא עולה טיעון חדש מעבר למה שכבר נדון אז אין טעם להוסיף דברים. לכן כתבתי שדבריך לא שווים תגובה. זה לא בגלל חוצפה וכדומה, שכאמור לא מפריעה לי. אלא בגלל היעדר טיעונים חדשים.
      אבל מכיון שאני רואה שלא הובנתי, אסביר שוב.

      הרי הסברתי לך כבר קודם שלא היית עושה את טקס יום העצמאות שלוש פעמים ביום כל יום, ובוודאי לא היית רוצה להיות החייל שצועד שם (אלא לכל היותר צופה מפהק). אז מה טעם להמשיך להתעקש על האנלוגיה הקלוקלת הזאת שאין בה ממש? ואם אתה חושב בניגוד למה שעניתי לך שיש בה ממש – זה לגמרי לגיטימי. אבל עליך להסביר מדוע. סתם לחזור שוב על אותו דבר עצמו זה לא מועיל.

      כבר עניתי לך שאיני חפץ בטקסים שיש לכבדם. תפילה אינה טקס שעליי לכבדו, אלא עבודת ה’ שאני אמור ליטול בה חלק. וכשעשית אותה טקס וציפית ממני לכבד אותה הפכת אותה להחלפת משמרות בארמון בקינגהם. אם זה מה שמציל את התפילה בעיניך, יש לנו מחלוקת מאד עמוקה. אין לי שום עניין בטקס לאומי היסטורי, גם אם הוא משום מה נראה לך מקודש. יתר על כן, הצעת הפתרון שלך היא גופא הבעיה שעליה הצבעתי בדבריי (שזה הפך לטקס שמכבדים אותו).

      ואגב, לדעתי תפילה לא חייבת להיות עם התנוצצויות רגשיות. למי שיש כאלה – לבריאות, ולמי שאין – גם זה בסדר גמור. היא קודם כל צריכה לומר משהו למתפלל ולא סתם לייגע אותו. שיוכל לעמוד לפני המלך. זה הכל. ראה תשובתי האחרונה לשטרן למטה.

      אסיים שוב בזה שאת כל זה כתבתי בדבריי למעלה, ותגובתך לא חידשה מאומה ביחס לדבריך הקודמים ותשובתי אליהם. כנראה לא הובנתי, אבל בגלל זה, ורק בגלל זה, כתבתי שזה לא שווה תגובה. לא היה בדבריי רצון לזלזל או שנעלבתי מחוצפה וכדומה.

  22. יוחאי

    לכל התוקפים את רבינו.
    איני ממעריצי רבינו, אני אפילו אברך בישיבת קו מוכרת מזה שנים רבות, אני קורא את דברי רבינו מהסיבה הפשוטה שהם מעוררים אותי למחשבה, אמור חשיבה מחדש, אמור חזרה בתשובה.

    אחרי הקדמה זו – חברים – הכדור אצלכם. חוץ מלהזדעזע אף אחד מכם לא העלה טיעון רציני. להבדיל, גם נוצרי מזדעזע משמיעת עלבונות על קדשי אומתו וכו’ – אך כמוהו כמוכם זה נגמר כאן. אין כיסוי הגיוני ורציני לזעזוע זה. אמרת שאלוהי רבינו זה אלוהי קאנט – תסביר ותוכיח למה זה שלילי. תהיה רציני.

    ולסיום – “פעם אחת עמדו מול הראי ואמרו (לעצמכם, לא לי) בקול רם וברור מה באמת אתם חושבים בעניין הזה. האם אתם מדקלמים סיסמאות או שאתם באמת מאמינים בהן?”

    1. איתן

      למה אתה אומר שאף אחד לא הגיב?

      וכי לטעון הרב מיכאל טועה במציאות ומשליך את בתי הכנס שלו על כולם זו לא טענה?
      וכי לטעון שהנחת היסוד בכל המאמר על זה שהתפילה איננה פועלת אובייקטיבית אלא רק סובייקטיבית איננה טענה?

      וגם הטענה שיתרונות התפילה הקיימת עולים על פני התועלת ממעבר לתפילה רזה (או תיאולוגיה רזה :)) היא גם טענה,
      אם כי יותר עלתה פה בין השורות מאשר באופן ישיר.

      הרב מיכאל לא רואה צורך להגיב על הטענות האלה כי, כפי שהסביר,
      אלו הנחות שמתבססות על דברים אחרים שמוסברים (לעיתים) במקום אחר.
      אולם לתקוף הנחת יסוד עם הנחת יסוד אחרת איננה זהה לדקלום ססמאות.

    2. מיכי מאת

      אעתיק את מה שכתבתי למטה:
      חשוב על ילד שלך שחוזר מבית הספר ומספר לך שהמורה מלמד אותם בכל יום שני שיעורים את אותם שני מזמורים בתהילים, כל פעם באותו אופן, פעם בבוקר ופעם בערב. הם נדרשים להיות יצירתיים ולשמור על ריכוז ולהקשיב כל יום ויום לאותו דבר בדיוק. הרי היית פונה למשטרה על התעללות, לא?

      לדעתי הבעיה קיימת כמעט אצל כולם וכמעט בכל בתי הכנסת. זו לא הכללה סתם מבתי הכנסת שלי. העלונים הם רק אינדיקציה לבעיה. היא קיימת גם כשאין עלונים וכולם מתנענעים כדבעי. כמה אנשים באמת לא עושים זאת במישור טכני גרידא? כמה אנשים באמת חושבים שזה רלוונטי?

    3. איתן

      הרב מיכי – אני מתנצל שלא כתבתי זאת בפירוש, אולם תגובתי הייתה ליוחאי.
      אני הנחתי שאתה רצית לראות את התגובה הזו בעיקר כדי לראות מעורר אנשים לחשוב.

      ולגופה של הטענה האחרונה:

      על פי הטענה שזה לא כך בכל בתי הכנסת – לומר שהכל רפטטיבי איננה טענה.
      על פי הטענה שיש משמעות אובייקטיבית לתפילה – אז ההשוואה לתרגילי חשבון היא מוטעית (גם לנשום זה רפטטיבי).

      על פי הטענה שאמרתי שרווחת בין השורות בעיקר (שחיתוך התפילה יזיק יותר משיועיל ושאר מדרונים) –
      הצבעה הדדית על בעייתיות הצד השני אומנם איננה מקדמת, אך היא כן טענה.
      מותר ולוגי אני אעדיף שילמד קצת חשבון בצורה לא נחמדה משיישאר אנאלפבית, לצורך האנלוגיה.
      (ויש מה להרחיב על הצורך בפיתוח יכולות שינון וחזרה שקצת לוקה בחסר במערכת החינוך היום…)

      ולגבי הפסקה האחרונה:
      אני מסכים שיש פה בשרשור גלוריפיקציה מסויימת של בתי כנסת בסגנון אחר – אבל לא מוחלטת.
      אני חושב שיש לא מעט מתנדנדים שכן חושבים שזה מועיל. דומה לעניין קוראי תהילים בסיטונאות.
      (הערכתי שתדון את שני המקרים כדומים. תקן אותי אם שגיתי).

      ואני חושב שיש כאן את בעיית הראוי-מצוי של יום, שבו אתה מניח שמכיוון שהגעת למסקנה מסויימת על התפילה (ועל השגחת הבורא),
      אתה מניח שכולם עמוק בפנים מתנהגים לפיה.
      אולם (מלבד השגותי על העניין שבסוגריים) גם אם האנשים שוגים לדעתך, לפי דעתם השוגה הרי הם עושים משהו מועיל. ולכן מצוי שהם חושבים אחרת.
      ויש להעיר שבאופן אירוני שתי שאלותיך האחרונות מופנות על ידי לא מעט אתאיסטים לנושא האמונה בכלל, ולכן יש לשאול מדוע לא ניתן להשליך לדעתך את התשובות שתענה להם על השאלה שלך.

    4. מיכי מאת

      איני רואה שום קשר לשאלת האמונה. אמונה היא עניין עובדתי. וכי נשנה את האמונה או נקצר אותה (?) כי יש כאלה שלא מאמינים באמת? כיצד אתה קושר זאת לדיון על תפילה? אתמהה.
      לגבי חשיבות השיגרה זה אכן טיעון משמעותי מאד ואני חושב אולי לכתוב פוסט המשך שיעסוק בה (אני מהרהר בה לא מעט מאז כתיבת הפוסט).
      קיבלתי כעת בואטסאפ את ההודעה הבאה (על בית כנסת ספרדי שכה הפליגו כאן בשבחו):

      ערב טוב הרב, אני עכשיו בתפילת מנחה ארוכה בבית כנסת מרוקאי ואני לא יכול שלא להזכר במאמר שלך בעוד אני רואה את בחזרת השץ את הרב לומד גמרא ואחד המתפללים שהגדיל לעשות ואף הכין לעצמו ולחברו קפה תוך כדי.. מעלה חיוך..

      למען האמת הדברים הללו דווקא עוררו אותי למחשבה הפוכה מזו של הכותב. פתאום ראיתי את הערך בשיגרה של תפילה בעיקר לאנשים פשוטים. אני עוד חושב על כל זה. הדיונים כאן עוררו אותי להרבה מחשבות, וזה כבר היה כדאי מבחינתי.

    5. איתן

      לגבי שאלת האמונה:
      אני אמרתי שחלק מהחולקים עליך (וגם אני) מאמינים שלתפילה יש פעולה אובייקטיבית על העולם,
      ולכן התמיהה שלהם על שאלת “כמה אנשים באמת לא עושים זאת במישור טכני גרידא? כמה אנשים באמת חושבים שזה רלוונטי?” דומה לתמיהתך על השאלה שלי על אמונה.
      אם יש כאן פעילות אובייקטיבית, אזי הם חושבים שזה רלוונטי וימשיכו לעשות זאת גם אם במישור הטכני.
      (ויש כמה שבטח יחשבו שאתה גם קורא לשינוי האמונה. אז יש איזה דמיון, לא?)

      הנושא של חשיבות השגרה לא עלה במישרין מתגובותי, לצערי 🙂
      אולם בהחלט עלה בעקיפין מכמה נקודות.

    6. מיכי מאת

      לגבי התפילה, השאלה שלי היתה הלכתית בעיקרה. תפילה ללא כוונה אינה תפילה (וממילא גם אינה פועלת, אף למ”ד שיש לה פעולה אובייקטיבית). אמנם מי שחושב שפיהוק מזמורי תהלים שונים משנה את ספירת הנצח שבהוד אכן לא חשוף לביקורת שלי כאן. עברנו לתחום המכונאות. למעט כמה גרופיז של נפש החיים (שמפרשים אותו בצורה די מרחיקת לכת) דומני שאחוזם באוכלוסיה קטן ביותר.
      אני לא קורא לשינוי האמונה. אין מה לשנות. השאלה במה נכון להאמין כלומר מהי האמת. לא רלוונטי לדבר כאן במונחי שינוי. לכן לדעתי אין קשר בין הסוגיות.

  23. שטרן

    איני מבין כיצד הקריאה שלך בספרים בזמן חזרת הש”ץ או בכלל בתפילה מסתדרת עם הלכה? ( שאתה בעצמך מזכיר אותה)
    לגופו של עניין כל המאמר שכתבת נובע מנקודת השקפה הפוסטמדרנית שלך( אפילו שאתה שונא את המושג הזה וחושב שהוא ריק מתוכן),והרצון שלך לפרוץ את גבולות היהדות הנורמלית.
    כל התפיסה הסובייקטבית שלך לגבי כוונת התפילה או מטרתה כפי שהצגת אותם, הם אך ורק פרי יצירת מוחך ולכן אין לך בעיה לבטל אותם.
    התפיסה האנליטית שלך בנוייה כולה על הבנה סובייקטבית על אף הניסיון שלך להראות שלא כך הם פני דברים.
    לשמחתי היהדות מדגישה גם פן אחר של עבודת הרגש שבא לידי ביטוי בתפילה. בעולם הליטאי ממנו באת התפילה היא סניף של לימוד התורה ולכן היא חייבת להיות קשורה לשכל.
    במקומות אחרים בהם יש חינוך לתפילה הרגש תופס מקום חשוב יותר ולכן שם השאלות ששאלת לא יעלו בכלל.
    כמו שכתבת בוא נהיה ישרים עם עצמנו-
    גם אם יקצרו את נוסח התפילה -עדין תיקח איתך ספר לבית הכנסת ועדין לא תכוון בתפילה
    והכי חשוב – תמצא משהו אחר להתלונן עליו.

    1. מיכי מאת

      שלום רב. ראשית, הכועס כאילו עובד ע”ז. חבל.
      כעת לגופם של דבריך (יש שם משהו שנכתב לגופו? בעוניי לא זכיתי להבחין בדבר כזה, וכנראה שאין הדבר תלוי אלא בי).

      השאלה מהי ה”הלכה” שעליה אתה מדבר. אם כל מה שכתוב בספר הוא הלכה, אז אכן אתה צודק. אבל למיטב הבנתי אין איסור קריאה בחזרת הש”ץ, ופוק חזי מאי עמא דבר. ספק בעיניי עד כמה חזרת הש”ץ עצמה היא הלכה.

      לגבי מטרות התפילה, איני יודע היכן ראית בדבריי תזה כלשהי בנושא (בטח לא ראית שם זיהוי בין תורה לתפילה. זו סתם עמארצות, ואני מקווה ומאמין שאינך חושד בי במעלה יתירה זו. אמנם לגבי ק”ש יש לדון בזה, ואכ”מ). אני מניח שיש לה מטרה כללית של עמידה לפני ה’ (כדברי הגר”ח הליטאי האנליטי), ובתוכנה היא מתחלקת לשבח, הודאה ובקשה (תת מטרות). בתוך זה גם ק”ש וברכותיה וכו’ שיש להם מטרות לעצמם. חוויות וכדו’ לא מוכרות לי כמטרות התפילה (אם כי בהחלט ניתן לחשוב על זה כפתרון חסידי אפשרי לבעיית השיממון, לו זה היה עובד).
      אבל גם אם אכן הרגש הוא הוא מטרתה של התפילה, אני לא חושב שהחוויות והרגשות באמת נוצרים אצל רוב המתפללים. לכן השאלה אותה העליתי (ואליה לא התייחסת) היא האם לא הגיעה העת לבחון שוב את התפילה ולראות האם היא משיגה את מטרותיה (תגדיר אותן איך שתגדיר). האם ניתן להמשיך כל הזמן להסביר לנו שהבעיה אינה אלא בנו, ובעצם זה בדיוק מה שצריך לעשות, במקום להתמודד עם הבעיות ולא להשליך אותן על האנשים. לטענת חבריך לדעה, מדובר בניסיון שלפחות חלק גדול מאיתנו (להערכתי רובנו הגדול) נכשל בו שוב ושוב, אבל אתם לא מוכנים לראות שיש כאן בעיה. אזכיר שביארתי בדבריי בטוטו”ד שיש להבחין בין החלקים המחויבים (ולא, לא כל מה שכתוב בספר כלשהו הוא הלכה) לבין התוספות שעליהן יש לדון.

      ולבסוף, כיצד אוכל להתעלם מדברי הנביאות לגבי מה שיקרה איתי אם יקצרו את התפילה, האם אקח ספר או שמא אתלונן (בצל ש-די). כנראה גם זה בשל האנליטיות הליטאית הארורה שלי, פשוט איני יודע לומר מה יקרה אז (כנראה שלליטאים אין רוח הקודש).
      דבר אחד ברור, שאין בדבריך שום תשובה עניינית לטענות שהעליתי (כדרכם של רגזנין שמטים את הדיון לכעס ועלבון והתייחסות אישית במקום להתייחס עניינית), ולמעשה ניכר שאפילו לא הבנת אותם (או שמא כלל לא טרחת לקרוא. אם כי אולי גם אם תקרא תמצא משהו אחר להתלונן עליו…:) ).

  24. נירעם

    צריך להפוך את התפילה לדבר חוויתי. אם יתירו לנו הרבנים לעשן סיגריות ולשתות משקאות חריפים, התפילה תיראה אחרת לגמרי. ובכלל, יש עדויות עתיקות על שתיית משקאות חריפים תוך כדי תפילת שמו”ע במאה ה12 בצפון צרפת.

    אבל הרבנים? לא! הכל אסור. אחר כך לא מפתיע שקמים יהודים ומתחתנים עם גויות!

  25. ארז

    לרב שלום רב,

    בראשית דבריי אני רוצה לומר , שאני לא בחור דתי. (לא בקיא בכל הרזים והקיצורים הנאמרים פה ). אבל אפשר לומר שאני מה שנהוג לקרוא “מסורתי”.
    מחפש , קורא ונובר בכתבים, הרצאות, סדנאות, ומפלס דרכי במבוכי היהדות, כי אכן רבים זרמיה.
    יד המקרה (או יד השם 🙂 ) הובילה אותי אל מאמריך , שיעוריך , ספריך. הם בהחלט תאווה לחיך החושב, דברי טעם וחוכמה הנקראים בשקיקה , ובהחלט יש בהם כדי לקרוא תיגר במקומות שאולי נס ליחם וראוי לנער מהם את אבק ההרגל והבורות ….
    הנונקונפורמיסטיות הזו מבורכת בעיני ועל כך שאפו.
    לא נותר לי אלא לברך את כבודו בברכת יישר כוח. שלא יירפו ידיך.

    יחד עם זאת, בין אם תרצה בכך או לא, בין אם זה קשור לתוארך כ”רב” ובין אם לא, מעמדך מחייב.
    קומתך הגבוהה כרוכה בעבותות לא רק לציפיה ממך לתוכן ועומק (ופה בהחלט יש מתאם מלא ) , אלא לציפיה לאופן מסירת הדברים, אם תרצה לעטיפה בה אתה נוהג להגיש את מסריך.

    לרבים אתה מהווה מודל לחיקוי. מושא להערצה. אוזן קשבת ומענה לשאלות מהותיות וכבדות משקל. (כך גם דומני שהגדרת את ייעודו של האתר) .
    ישנם פעמים (בעיקר בתגובות האחרונות), בהם המענה שלך למגיבים, יורד לרמה של “דווקא” והנה לך “מנה אחת אפיים”…
    אתה “נופל” לפח שכרית אותו מראש ביודעין. אל לך ליפול בו. זה פוגם.
    אם אני מבין נכון אז זו זו מהותה של התורה כולה. שננהג בכבוד וסבלנות כלפי האחר. נכבוש את יצרנו .
    ומי כמוך יודע , שלא סתם השם מדקדק דווקא עם הגדולים באמת….

    במחילה מכבודו, (אני באמת רוחש לך כבוד והרבה) על דברי ההטפה , אך למענך ולמען המטרה שאתה עמל יום יום להשגתה, הכר בעובדה שאתה “הבוגר” כאן. שמור על צביונך זה , את התיבול המיותר השאר לארוחות תפלות במסעדה 🙂 , רסן מעט את ההתרסות המתפרצות מתוכך, ודבריך יזכו להדהד למרחוק.

    טעמם של דבריך הנכוחים, ככל שיהיו, מתקהים אם הם מתובלים מדי בציניות ,זלזול וחוסר כבוד.
    לי באופן אישי (ואני מדבר רק בשם עצמי ! ) זה חורה. משהו מתפספס לי בגדול.
    אחרי ככלות הכל, המסורת, מנהגים, חכמים, הלכה , כבודם במקומם מונח במשך דורות אינספור, הם חלק מזהותנו , גם אם יש טעם דחוף לרביזיה או שידוד שלהם.

    זו התרשמותי שלי. מקווה שתשכיל להציב לעצמך את האתגר הזה כשם שאתה ניחן בלהציב לאחרים אתגרים.
    מחילה מאדוני, אם היתה בכך פגיעה בכבודו.

    בברכת עלה והצלח
    המשך בעבודתך הנפלאה.

    1. אורן

      אני חושב שארז מתכוון שהוא מצפה למידה מסוימת של “ממלכתיות” ממך שהוא לא מצפה אותה מאדם רגיל. זה מזכיר לי סיפור על רב אחד ששכח לספור יום אחד את ספירת העומר וכך יצא שלמחרת הוא צריך לספור בלי ברכה. הבעיה היא שהוא סופר בדר”כ בקול בבית הכנסת שלו בסוף התפילה, ולא נעים לו שקהילתו תגלה שהוא שכח לספור יום אחד בספירה. אז הוא התייעץ עם רבו מה לעשות והלה אמר לו שדווקא יספור בלי ברכה, כדי שיראה לקהילתו שגם הרב הוא בן אדם, וגם הוא לפעמים שוכח, ושהרב לא מושלם. יש בזה אולי אפילו תועלת, מכיוון שכאשר אדם כל כך מושלם, נוטים לקבל את דבריו מבלי ביקורת והתעמקות, אלא רק בגלל מי שהוא. ואילו כאשר מוסר הדברים הוא אדם כמוני וכמוך, יש יותר ניסיון לאתגר את מסריו, ולחשוב עליהם בצורה ביקורתית. ככה הרעיונות מוטמעים בשומע בצורה יותר טובה, ואפילו אם השומע יום אחד יגלה שרבו אינו מושלם כמו שהוא חשב, הוא עדיין ידע להעריך את תורתו מצד עצמה, ולא רק מצד מוסרה.

    2. ארז

      לרב שלום,

      התלבטתי האם אני רוצה עוד לחפור בעניין ובסופו של דבר החלטתי להשיב לבקשתך.
      איני בטוח שראוי פה לרדת לדקויות ולהניח פה דוגמאות על סרגל הסרקזם והסובלנות ולהצביע על מידתה של כל אחת מהתגובות או ההערות.
      ויש כאלה. הרי אתה גם מודה שתגובותיך עוקצניות וציניות. אך מאחר שאתה מקפיד להגיב לגופם של מקרים ולהיות מאוד ענייני , אז אשיב.
      הרשה לי להפנות אותך לתגובתך לשטרן. למעלה. בעיקר לריישא ולסייפא של תגובתך. זו פשוט ירידה לפסים אישיים שאינה הולמת .
      אין בכוונתי לצטט , כי לטעמי , הדברים אינם עניין של מדידה עד כמה תגובה זו או אחרת עברה את גבול הטעם הטוב.
      זו הנימה שעולה וניכרת מהכתוב. זה הלך הרוח . רמת השיח. (מן הסתם , גם קהל המגיבים מושפע ומקבל לגיטימציה לנהל שיח כזה . ואני לא מדבר על המישור התכני! )
      ופה בהחלט יש לי ציפייה ממך לנהל שיח שלא נסחף שוקע מטה, והופך לקטנוני.

      ברשותך, ארצה לגעת , בדוגמא אחת מן הכתוב .
      במאמרך האחרון ציינת מהי המסקנה שלך מתופעת העלונים ומקומה של התפילה בימינו :
      “אני כבר מזמן הסקתי את המסקנות. מזה שנים אני מצטייד בספר טוב ….שאין כמו תפילת שבת טובה לחסל אותם בזה אחר זה…..אז במטותא, אף אחד בל יעז לקצר לי את התפילה. מתי אכין שיעורים לשבוע הקרוב? מתי אספיק לעבור על כל המפלצות המודפסות הללו?…. ”

      קודם שאגע בסגנון, אסטה לרגע ואגע גם במישור התכני של דבריך.
      אודה שקצת קשה לי להבין את הפתרון שבחרת למצוקה שהצבעת עליה בלב דואב כדברך.
      להבנתי, אתה מבקש למצוא פתרון אמיתי לאי רלוונטיות של התפילה במתכונתה הנוכחית , שהסימפטומים שלה עולים וצפים בדמות עלונים בזויים שממלאים את זמנם של המתפללים המשועממים.
      אם אתה סבור שתופעה זו בזויה , הפתרון שמצאת הוא פשוט לקחת חלק באותו מצעד בזיון ממש, ורק לשנות את התפאורה ולהתהדר בה, הן במעשה והן בפרסומו בפרהסיה?
      כלום לשיטתך, לא היה ראוי לא להשתתף במחול הבזיון הזה ?
      בפרפראזה על המשפט הידוע, אם אינך יכול “לנצח” אותם אתה פשוט מצטרף אליהם ואף משדרג ?
      האם אלה הנוצות שראוי להתהדר בהן?

      וודאי תאמר שהמוטיבציה היא לעורר , לנער כדי ליצור שיח אמיתי בעניינים הנחשבים כטאבו , כפרות קדושות.
      צר לי, אבל איני מוצא בכך אלא פרובוקציה שלא לשם שמיים. פרץ פנימי של התרסה לשם התרסה בלבד.
      בטוחני שישנם אמצעים טובים ,כשרים והולמים יותר על מנת להשיג את אותה מטרה. גם אם נקעה נפשך לאין שיעור מהתופעה.

      אחזור מהתוכן לסגנון :
      כתבת : “אין כמו תפילת שבת טובה לחסל כמה ספרי קריאה” ???? .
      ועוד .. ” אף אחד בל יעז לקצר לי את התפילה. מתי אכין שיעורים לשבוע הקרוב? מתי אספיק לעבור על כל המפלצות המודפסות הללו?…. ”

      אותי אישית מאכזב לשמוע כזה משפט מזלזל מרב בשיעור קומתך. מרדן ככל שתהיה. כי לא. לא כל האמצעים כשרים להעביר מסר.
      ולא אוסיף.

      אני מבקש לומר ולהבהיר, כל תגובה, מאמר או הערה הם לגיטימיים בעיניי ויש להם מקום (כמובן שכל עוד לא פוגעים באחר).
      זה לא העניין.
      על אדם בשיעור קומתך (הכוונה אינה בהיבט האינטלקטואלי) , המהווה דוגמא ומודל לחיקוי , רובצת אחריות בסטנדרטים גבוהים.
      לא כל שכן, אם שאבת מימיך ובנית את שיעורך לא מעט ממעייני התורה ומחשבת ישראל.
      אז לא. במובן זה אתה לא כאחד האדם. (על אף האפשרות להעניק לכל החפץ להתכתב איתך “בגובה העיניים” ),
      לא במישור הרעיוני ובהחלט גם לא במישור הסגנוני.
      ולא רק מטעמים “ממלכתיים” (כפי שנכתב פה).

      אולי אני התמים. אולי הבעיה אצלי. אולי אני אנכרוניסט. אבל זו הדמות שאני רואה בעיני רוחי .
      דומני שזו וזו החוליה הראשונה והבסיסית שהתורה מחנכת אותנו , טרם נעלה למדוכה את חוליות הדיונים ההלכתיים, פילוסופיים, מדעיים וכו’.

      לסיום , ובנימה אישית אומר שאני מסרב לקבל את הפספוס הזה שמבחינתי עושה לך עוול מיותר וחבל שכך.

      בברכה

    3. מיכי מאת

      שלום ארז.
      אני חולק עליך לגבי דבריי בהודעה שם. לדעתי הם היו ענייניים לגמרי (בניגוד לדברים שאליהם התייחסתי, שממש לא היו כאלה). כתבתי שמדובר בהתייחסות אישית וכעסנית (כולל ספקולציות חסרות בסיס על מה אעשה כשהתפילה תקוצר – אמצא משהו אחר להתלונן) במקום לטעון לגופו של עניין. זה אכן מה שהיה שם. מה לא ענייני בזה? אני ניסחתי את הביקורת העניינית שלי בניסוח ציני, אבל לפחות היה לה גם תוכן ענייני.

      לעצם דבריך, דומני שאתה מפספס נקודה חשובה. אין רצוני לשנות בעצמי הוראות הלכתיות לציבור. לכן כשיש מסגרת הלכתית אני מתמרן בתוכה, כפי שעושים בד”כ. כך אם מטילים על חזרת הש”ץ אז אני קורא בה. אלא שאני רוצה להעלות את הנושא לדיון (בין היתר כדי שלא אאלץ לעשות זאת להבא). אני מראה להיכן הדברים מגיעים כדי לחדד את הבעיה שאנשים מסרבים לדון לגביה (בתחושה שהכל בסדר וכולנו מסתדרים עם הכל, וזו רק שאלה של מוטיבציה וכדומה). אחרי שייפתח ויתעורר דיון אפשר יהיה להגיע למסקנות ואולי ייווצר קונצנזוס כלשהו שיאפשר שינוי. (אגב, להערכתי דיון כזה לא ייפתח לעולם בלי ביקורות נוקבות. נימוסים והליכות לא באמת יעבדו כאן. הם יביאו לכל היותר לאפולוגטיקה הרגילה על עומקיה של התפילה ועל כך שהבעייה היא רק בי ובנו וכו’ וכו’)

      אגב, אני חייב להוסיף עוד התייחסות במישור האישי אבל היא נראית לי חשובה ועניינית. כשאתה פותח אומר שאתה מסורתי ולא דתי, הביקורת שלך תמוהה בעיניי שבעתיים. הרי אם אכן זה יחסך להלכה, מדוע אתה לא מחויב באופן מלא לדברים? האם זו עצמה לא אינדיקציה לבעייתיות? מוזר בעיניי שאתה כמישהו מבחוץ דורש ממני לשמור על כבודה של המסגרת שאותה לדבריך אתה עצמך לא שומר. וכי להיות ציני ביחס אליה גרוע יותר מאשר לא לקיים אותה בכלל? האם הקב”ה מעדיף יחס מכבד מבחוץ או יחס ביקורתי (וגם ציני) מבפנים? האם לא להתפלל (איני יודע האם זה מצבך, אבל לצורך הדגמת דבריי אני מניח זאת כאן) עדיף על לקרוא בחזרת הש”ץ? זה מוזר מאד בעיניי. הרי זה כמו שאני אמחה נגד אלו שמדברים בחזרת הש”ץ או לא מתרכזים בה אחרי שהצהרתי שאני קורא ספרים בזמן שהיא נערכת.
      נכון שהדברים הללו לא נוגעים לעצם הביקורת שלך, שהרי חובה עלינו לקבל ביקורת נכונה גם אם היא באה מכיוון בעייתי ומאדם שלא באמת יכול להעלות אותה. לכן טענותיי הקודמות בעינן ולכן פתחתי בהן. אבל מדין הוכח תוכיח חשבתי שנכון לכתוב את הביקורת החוזרת הזאת לגבי דבריך (לא כתירוצים עבורי אלא כביקורת עליך).

  26. אורן

    נראה לי שחלק גדול מסימפטומי האדישות מקורם בתדירות התפילה ובקיבעון הנוסח שלה. כלומר, גם לאנשים שמאמינים בלב שלם באפקטיביות התפילה, ובחשיבותה, ברגע שאדם עושה משהו, חשוב ככל שיהיה, בתדירות כל כך גבוהה של שלוש פעמים ביום, הוא מפתח אדישות כלפיו. גם אם הייתי נפגש עם כל מנהיגי העולם שלוש פעמים ביום, אחרי 100 פגישות כבר הייתי די אדיש לפגישות הללו. ולא רק זה, התפילה מקובעת לנוסח קשיח שחוזר על עצמו כמעט ללא שינויים. מילא אם התפילה הייתה שיחה שבה אדם היה יכול לשפוך את ליבו לפני השם, אבל מדובר בתפילה שבה אדם צריך להגיד סט מילים מסוים מבלי לסטות מהנוסח. בתנאים כאלו לא פלא שקשה לכוון בתפילה.

  27. moishdd

    אהלן חכם מיכי הי”ו שליט”א (חבל שברכות החיים כאלו קצרות, היה חסר לי איזה שללללליטטטאאא”א)
    את חטאי אני מזכיר היום
    בעולם שבו אני חי, דווקא התפילות הם משהו ערכי ויפה עולם העלונים לא חדר כמעט (למעט דברי התורה חוצבי להבות האש של הקלויזנבורג’ר ז”ל)
    במקרה הגרוע, תראה מתמידים/’מאחרי הדף היומי’ מנסים לגנוב עוד דף גמרא בין גברא לגברא, או (מעטים) בחזרת הש”ץ.
    פטפוטים מאן דכר שמיה
    סביבי אני רואה אנשים המחוברים לתפילה ועומדים בהיכון לקראת אלוהיך ישראל
    בעברי הייתי חלק מאותו קהלא קדישא
    ועיקר תרעומתי היה על החזנים המקצרין וגורמים לי לענות ברכו בין למכה מצריים ל’בכוריהם’ .
    אך ברבות הימים עדי מה דעדי עלי
    ואמונתי בעקרונות שעליהם גדלתי התערערה, התפילה הפכה בפי לתפל, וטקס מייגע.
    וכיום אני מצטרף לקהלך
    מצאתי את זמן התפילה, כזמן הנח ביותר להשלים את חוקי לימודי. (עד לביאורי התפילה על פי קנט לא היגעתי, אבל אני זוכה לחוות עונג רוחני מעיון בהלכות ריבית, ומחוויה מתקנת לפרק איזהו נשך.)
    כך שדבריך נכנסים ללב חצוי
    בכל אופן יישר כח על העלאת הנושאים הבוערים בכנות ובאומץ

    1. דוד, מיכאל ואברהם - בשלושת חלקי התפילה

      בס”ד עש”ק ריח ניחחי תשמרו ע”ז

      למשב”ב – שלום רב,

      אם זוכה אתה לעונג רוחני בעיון בהלכות רבית – שים לב לסוג של רבית שהיא מותרת לכתחילה, הלא הם הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואחד מהם: עיון תפילה.

      באחד מעיוניי בתפילה שמתי לב, שכל אחד מחלקי התפילה מציב בפני המתפלל דמות מופת, שלאורה הוא בונה את שאיפותיו לקירבת אלקים ולתיקון העולם, והם: דוד, מיכאל ואברהם.

      בפסוקי דזמרא ניצבת לעינינו דמותו של דוד, מייסד מלכות ישראל, שמיד בתחילתה רואה את בירתו גם כמקום המקדש שאליו ינהרו כל העמים לקרוא בשם ה’.

      בתחילת ברכות ק”ש, ניצבים לפנינו מלאכי השרת ובראשם ‘מיכאל השר הגדול’, שבגדלותם הרוחנית הם מכירים שכבוד ה’ צריך להתגלות לא רק בשמים אלא גם בארץ, ולשם כך צריך להופיע עם ישראל, שיקרא בשם ה’ ויישאף להאהיב את שם ה’ כדי ש’ה’ אלקינו’ יהיה ‘ה’ אחד’ ש’מלא כל הארץ כבודו’.

      ובתחילת תפילת העמידה מודגשת דמותו של אברהם השואף ופועל ללא הרף לקריאה בשם ה’ ולעשיית צדק וחסד, וכדי שנוכל להמשיך בדרכו אנחנו מבקשים דעת, בריאות ושפע ליחיד וקוממיות רוחנית ופיזית לאומה ולעולם כולו.

      כשיש לפנינו מטרה כוללת, מקבל כל פרט בתפילה את משמעותו הייחודית!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  28. שטרן

    לגבי טענתך שהחוויה אינה מטרה בפני עצמה, איך תסביר את נושא כוונת הלב שמוזכר בהלכה לגבי ברכת האבות וכן את הגדרת עמידה בפני המלך שהגר”ח והחזון איש מדברים עליה. האם מדובר בהגדרות הלכתיות שכליות גדירא או שמא יש כאן דרישה לאיזה חוויה רגשית אותה אתה לא מצליח למצוא וטוען שכמוך יש אנשים רבים.
    לגבי אופן הסקת הדברים- איני מבין כיצד הסקת מתוך המציאות שראית מתפללים רבים קוראים בזמן התפילה עלונים שהם באמת משעממים את הדרישה שלך לבחון מחדש נושא התפילה ודרשת מאיתנו כנות שהפתרון שהצעת הוא בחינה מחדש של נושא התפילה ואף הצעת לקצר חלק מהתפילה שלדעתך לא משרת את מטרות התפילה.
    באותה מידה ניתן להסיק שיש בעיה באותו ציבור המתפללים או במבט איתו הם מגיעים לבית הכנסת.
    ויותר מזה כיצד ניתן ללמוד מתופעות כאלה ואחרות דברים כאלו, האם בדקת במקומות אחרים כיצד נראית התפילה שם? האם ישנם מקומות בהם התפילה לא נראת כמו ספרייה עירונית( קרל פופר).
    אולי ישנם מקומות בהם התפילה נחווית כמשהו חי ותוסס שלא מצריך ספר טוב או שירים של הרב קרליבך.
    אולי באמת הבעיה היא בחינוך נכון לגבי מקומה של התפילה בחיינו או שמא סיבה אחרת יש כאן בכלל מקרה לא הסברת כיצד הסקת את דרישתך של בחינה מחודשת של נושא התפילה.
    כדברך בהרבה מקומות יש כאן כשל לוגי שאינו ברור דיו.
    לגבי נושא החוויה שאינו עובד, ישנם מקומות בהם הדגישו את נושא החווית הרגשית בתפילה ושם כמו שכתבתי שאלות אלו לא עולות, איני מבין כיצד כתבת לי בתגובה
    “אם כי בהחלט ניתן לחשוב על זה כפתרון חסידי אפשרי לבעיית השיממון, לו זה היה עובד”
    שוב כיצד הסקת שהדבר אינו עובד בכמה מקומות חסיידים התפללת בחייך?
    לדעתי בעיית התפילה מתחילה בהסברה וחינוך לתפילה כנה ומשמועתית, שם הבעיה מתחילה.
    אנשים אינם מבינים לשם מה הם באים לתפילה, עסוקים הם בשאלות עמוקות על שינוי הרצון בתפילה וכדו בלי לעסוק בעיקר.
    גם אתה מודה שהתפילה נועדה לעמידה לפני ה’, אולי הדרך בה נסית ללכת בשביל להגיע למטרה זו זקוקה לחידוש ורענון. בחב”ד למשל נושא התפילה הועלה על נס וכן בברסלב.
    תנסה משהו אחר אולי תופתע.

    1. מיכי מאת

      שלום רב.
      כעת יש בדבריך טענות וטיעונים לגופו של עניין והם בהחלט מצריכים דיון ועיון, ואנסה לענות חלקי.
      1. כוונת הלב הוא הוראה הלכתית, וההלכה ודאי לא מחייבת רגש. בפשטות מדובר בכוונה לצאת ידי חובה (ככל המצוות) ואולי גם שאר כוונות הגר”ח (המילות והעמידה לפני ה’. זה סביר מאד, גם אם לא זו בהכרח משמעות דברי הרמב”ם שם). הפוסקים האריכו בזה וברור שאין שום סיבה בעולם להניח שמדובר בחוויה. לכל היותר ניתן להעמיס גם את החוויה כקומה נוספת, אבל לא במקום הקומות הראשונות. ולכן גם הדיון במשמעות ובמצב התפילה אמור להתמקד בראש ובראשונה בקומות הראשונות.
      אגב, העובדה שעיקר הכוונה והעיכוב שלה הוא בברכת אבות בלבד גם היא אומרת דרשני. האין זה עצמו התחשבות במצב הציבור? וכי לא כתב הרמ”א שהאידנא לא מכוונים אפילו בברכה הראשונה? האם אני המצאתי זאת? הרי הרמ”א כותב להלכה שאם לא כיוון שלא יחזור כי חזקה שגם עתה לא יכוין. כלומר הוא רואה בזה את המצב הרגיל והמוחזק. ואם בקראקא המעטירה נפלה שלהבת, מה יאמרו אזובים שכמוני?
      ובברכות ל ע”ב מצינו:
      והאמר רבי אליעזר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל
      והדברים הובאו להלכה ברמב”ם הל’ תפילה פ”ד הט”ו:
      כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל.
      ובהגהמי”י שם הביא דברים ידועים מתוס’:
      כתבו התוס’ דבכל הני שמעתתא אין אנו נזהרין בזמן הזה דבלא”ה אין אנו מכוונים כל כך בתפלה.
      וראה שו”ע צח ס”ב ורמ””א רס”י קא (ומקורו בטור).
      כלומר שאלת הכוונה בתפילה נדונה, וחכמים כן מרשים לעצמם לבחון מחדש את התפילה לאור ההישגים והיכולת להתכוין. אמנם נכון שתוס’ מחדשים שאין לשנות למרות שלא מכוונים, אבל דומני שמעיקר הדין בגמרא וברמב”ם לא משמע כן (ישהה 3 ימים ואל יתפלל).

      2. כפי שכתבתי, נוהגים לתלות זאת בחסרונות של הציבור, ועדין כשחיסרון פושה בציבור גדול זו סיבה לבדוק גם את העניין עצמו. גם הרמ”א והתוס’ והטור וש”פ בחנו את המצב בזמנם והסיקו מסקנה הלכתית נועזת מאד (וכידוע המ”ב בביאוה”ל נבהל מאד ממסקנה זו, ועי’ חיי אדם שחלק עליו). למיטב הבנתי מדובר בבעיה בתפילה עצמה ולא רק באנשים. כפי שכתבתי, אני בהחלט לא מצדד בתפיסה שכל פעם שנכשלים אין ממש בחובה בה מדובר, ובהחטל צריך להעמיד את התביעה כלפי האנשים. אבל בה במידה אני מצדד בתפיסה שזה לא תמיד המצב. כך נכון לנהוג רק כשהחובה אכן חפה מבעיות והציבור הוא שלא עומד בה. אבל כשיש בעיות בחובה לגופה יש להתייחס לקשיים הללו ולהסיק מהם מסקנות. ובפרט שדבריי נאמרו כלפי התוספות הלא הכרחיות ולא בתקנות אנשי כנה”ג וכדומה.

      3. אכן לא עשיתי סקר מקיף, ואני מניח שגם אתה לא. שנינו מתרשמים מהמצב, ואני מניח שנסכים שיש מקומות כאלה וכאלה. אני אוסיף שלדעתי האישית גם המקומות שבהם לא קוראים את העלונים הרי זה מחמת ירא”ש ורצון לנהוג כבוד בתפילה. השאלה האם התפילה אכן משיגה את מטרותיה גם במקומות אלה – ספק גדול הוא בעיניי. אני כלל לא בטוח שהתפילה כצורתה היום רלוונטית גם במקומות בלי עלונים. אלא שמתוך המסורת נוהגים בה כבוד, ויפה הם עושים.

      4. רק הערה על שינוי הרצון בתפילה. לדעתי זו אינה שאלה צדדית. דווקא מתוך גישתך שמדובר בדיאלוג, לדיאלוג צריך שני צדדים.

      5. אשמח לקבל עצות לשיפור וניסוי. אבל דרכו של עולמנו היא שהצעות כאלה הן אד הוק. כלומר מניחים שכך נכון וכעת נוטעים כל מיני כוונות והצעות פרשנות כדי להציל את המצב. השאלה האם כך ראוי לעשות או שמא אפשר גם לבחון שינוי לגופו של עניין.
      אגב, התפללתי בהרבה מאד מקומות חסידיים. למעשה כל משפחת אימי הם חסידים. אמנם ברסלב וחב”ד הן הצעות שיהיו קשות מבחינתי יען כי איני מזדהה עם תפיסתם הכללית. אבל בהחלט אפשר וצריך ללמוד מכל אחד.

  29. Ariel Ben Ari

    כדאי ליידע את הנדהמים מעצם המחשבה על הצורך בקיצור התפילה כי:
    הרמב”ם (מו”נ א/נט) מדבר בגנות הפיוטים בחריפות רבה, בשל ריבוי התארים של האל, “יש בהם מן השטות והפסד הדמיון”, ואת הפייטנים הוא מכנה: “פתאים באמת”.
    האב”ע (קהלת ה/א) “קוטל” את הפיוטים, הפייטנים ובפרט את הקליר,
    ר’ יהודה אלחריזי בספרו ‘תחכמוני’, לועג לפייטנים ולפיוט.
    והיו רבים אחרים.
    היינו – כבר היו דברים מעולם.

  30. י.ד.

    זה לא העכבר שגנב אלא החור שגנב. אפשר להשמיץ עד מחר את מפיצי העלונים כמבזי התפילה אבל אי אפשר להכחיש שהם מוזמנים לכך על ידי תופעת הקהל השבוי. ולכן במקום להתמודד עם הסימפטום צריך להתמודד עם התופעה עצמה.

    החרדים עצמם לא משכנעים וזה לאור התופעה העצובה של ילדים שכל חייהם התעניינו רק בקלפים וגולות ופתאום אחרי שהלבישו אותם בחליפה וכובע החלו להתפלל פתאום בהעוויות ובאריכות. לפעמים אני תוהה אם הם אי פעם הפסיקו לחשוב על קלפים וגולות. באשר לתפילה ספרדית הסגנון הוא אחר אך כבר כתבו המגיבים שאלה המפצחים ושותים (וביום טוב גם מעשנים) בחוץ בזמן התפילה מוכיחים שהשעמום רב גם שם.

    ישנו גם איזה בלבול כאילו התקרבנות וטרחנות היא סממן של עבודת השם. לרוב מי שמשלם את המחיר אלו הנשים והילדים שנאלצים לחכות שעות עד שהאבא ישוב מבית הכנסת ויעשה קידוש. לטעמי אם עבודת השם שלי באה על חשבון מישהו אחר כולל הילדים והאישה כנראה שלא עבדתי את בוראי.

    קריאה בתורה היא בגדר של עדות ולא של לימוד. הקב”ה מדבר אלי דרך התורה שהוא כתב ואני מקשיב. וחלק מהעדות היא קריאתה בשלמותה בציבור. מאז שהבנתי את זה מבחינתי דבר השם מתגלה אלי. אני משאיר קריאה אחת משניים מקרא לקרוא עם בעל הקורא ואם אני מרגיש שאני מנקר אני פשוט נעמד. ועדין מתעוררות לי מחשבות של קיצור. את פרשת במדבר היה אפשר לצמצם ל2 טבלאות פשוטות (יש גם כמה מסכתות כאלו בש”ס). פרשת קרח נתפשת כמשמרת את הסדר החברתי של מתנות כהונה ועוד. ואיך אפשר בלי ציטוט של הקטע המופתי של מונטי פייתון על רימון היד הקדוש:

    1. מיכי מאת

      על אף שיש בזה משהו, אני חייב להעיר שתופעת ההתבגרות היא מורכבת. בהחלט אפשרי שילד שעסק בגולות מתבגר, והציפיות ממנו הן חלק ממה שיוצר את זה (לא תמיד זה בא טבעית מתוכו).

    2. שילוב הילדים בתפילה - לעשות את הבעיה לפתרון (לי"ד)

      בס”ד ג’ בתמוז ע”ז

      לי”ד – שלום רב,

      עמדת על בעיית אריכות הקומפלקס של שחרית, מוסף וקריאת התורה שביניהן, וכן על בעיית אי שילוב הילדים והנשים בתפילה. לענ”ד יש פתרון לשתי הבעיות יחד.

      מה שיועיל לשתי הבעיות הוא: ‘סדר לימוד אבות ובנים’ של כחצי שעה, שיפסיק בין תפילת שחרית לבין קריאת התורה ומוסף. בשלב זה, כבר יכולים ילדים שלא קמים מוקדם להגיע. לימוד חווייתי של האבות ובניהם (ובמקביל של האמהות ובנותיהן וילדיהן הקטנים) – ייתן למתפללים כוחות מחודשים לעוד שעה של קריאת התורה ומוסף.

      לילדים קטנים שאינם יכולים להישאר בשקט ולהתפלל, נהוג בכמה בתי כנסת לארגן תפילת ילדים קצרה ושירית בהנחיית גננת או מדריכה, ובכך לקשרם אל התפילה, ובד בבד לשחרר את אימותיהן להתפלל עם הציבור.

      ילדים גדולים יותר ונערים, יכולים לשמש בתורנות כחזנים ב’פסוקי דזמרה’, כגבאים בקריאת התורה, ואף לעלות לתורה כ’מפטיר’ (בתימן היו הילדים קוראים את ה’תרגום’ ואף עולים לתורה ב’ששי’). ככל שהילד שותף יותר במהלך התפילה הוא נקשר יותר אליה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      את הרעיון של סדר לימוד לפני קריאת התורה ראיתי בשעתו בבית מדרש של חסידי גור. שם היו מגישים גם כיבוד בשעת הסדר, בסמכם על הפוסקים שחובת קידוש מתחילה רק אחר מוסף. למחמירים שחובת קידוש מתחילה אחרי שחרית – ניתן לקדש לפני ה’אבות ובנים’

  31. שלושה 'ואני' - לחיבור ה'אני' עם התפילה'

    בס”ד ג’ בתמוז ע”ז

    ומעבר ליצירת ‘תנאי שטח’ נוחים להתרכזות בתפילה – בסופו של דבר תפילה היא ‘עבודה שבלב’, מיפגש היחיד והציבור, ה’מקבלין דין מן דין’ ופונים לקונם.

    תובנה זו מתחילה להיבנות כבר ברגע הכניסה לבית הכנסת, שבו מפנים הנכמס מספר תובנות:

    ” ‘מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל’ – אני מתחבר כאן עם כנסת ישראל, עם דוד בשירתו, עם משה בפרשיות קריאת שמע, ועם אנשי כנסת הגדולה בברכות ובסדר העמידה שתיקנו, עם תקוותיהם הגדולות של נביאים וחכמים ועם תקוותיהם הקטנות של חבריי למניין..

    “‘ואני ברב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. ה’ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך’ – לפני שאפתח פי בהודאה או בבקשה, אני חש בזכות להיות אורח בבית ה’.

    ” ‘ואני אשתחוה ואכרעה אברכה לפני ה’ עושי’ – אני מודה לה’ על שעשאני והכין לי עולם מתוקן, ועל נסיו שבכל יום עמנו.

    *’ואני תפילתי לך ה’ עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך’ – אחרי שהתחברתי לכלל ישראל, אחרי שהתענגתי על קרבת אלקיי והודיתי לו על חסדיו, הרי זו ‘עת רצון’ לבקש על צרכי הפרט והכלל.

    אלה היסודות ‘על רגל אחת’, ואידך פירושא, זיל גמור!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  32. ישראל

    האר”י ז”ל כ’ שבזמננו “אין בכוחנו בתפילה להעלות את חיצוניות העולמות, אלא את פנימיותן”.
    והביאור נלענ”ד, שאיננו יודעים לפעול על ידי התפילה על העולם שמחוץ לנו (שזו מדרגה הקרובה לעשיית ניסים),
    אלא אנו יכולים רק לפעול ולשנות את פנימיותנו (ובהחלט, לצפות לתוצאותיו של שינוי זה גם בעולם בעולם החיצוני).

    כלומר מה שיכול לעזור לנו בתפילה היא ההבנה שהיא איננה טקס (יבש או לא), ולא חובה הלכתית בלבד.
    היא עסק עם החיים הפנימיים שלנו, ממש כמו שאכילה ושינה הם תיחזוק החיים, ולא נמאסים אף פעם.
    עמידה לפני ה’ פירושה לחזור ולהתחבר לעולמנו הפנימי, לאמונותינו וערכינו ורצונותינו,
    וליישרם ולחדשם בהעמידנו אותם מול הקב”ה.

    כמובן, לצורך זה, חייב שתקדם הכרה מבוררת (כלומר עיונית) בבורא, במציאותו, ורצונו.
    ואז, האדם יכול להתחדש להתרענן בעוררו (ובהעמיקו) בפנימיותו את הכרתו בבורא, ובנוכחותו בחייו.
    ע”י כך הוא מזכיר לעצמו את עקרונות חייו הבסיסיים והחשובים ביותר, ומתאימם עם הכרתו את בוראו, ומהדק את קשרו להם.

    עבודת הלב כזו מניבה פירות בעולם החיצוני בכך שבחייו המעשיים הוא ידבק יותר בערכיו ולא ישכחם.
    זה גורם לו לדאוג פחות ולהיות סמוך ובטוח. זה גורם לו להיות סבלן ונעים. זה נוסך בו כח להתמסר בדברים החשובים לו.
    וכל אלו הם הרכיבים לחיים מוצלחים. ואלו הם התוצאות של התפילה.

  33. ח'

    שלום וברכה

    א. לא מסכים שכיום אנשים לא מתחברים לרכיב הבקשה בתפילה. להפך. לאנשים במצוקה (רפואית כלכלית וכדו’) יש נטייה גדולה לפנות לקב”ה. בין מצוקה אישית ובין ציבורית. והראייה – התפילות בכותל כשנחטפו שלושת הנערים או לפני הגירוש מגוש קטיף. שכידוע השתתף בהן ציבור גדול מאד. לכן פשוט שהקושי של הציבור הוא עם תפילה ממוסדת וקבועה או בלשונך: יצר הרע של ה’מלומדה’.

    ועוד שאיני יודע על סמך מה אתה יכול לקבוע שבימינו הקב”ה לא מתייחס לבקשות. גם בזמן התנ”ך התגובה של הקב”ה לא תמיד הייתה מידית ובחורבן בית ראשון רבים לא הבינו שזה בגלל החטאים אבל זה לא אומר שהקב”ה לא הגיב למעשיהם. זה רק אומר שהוא לא הגיב מיד. וכבר כתבתי שהחוויה של הציבור היא ממש אחרת ולכן הפנייה לקב”ה בזמן משבר רחבה מאד.

    ב. לגבי התפילה בשבת בבוקר – זה עניין אחר שלא קשור שהרי כמעט ואין בשבת בקשות בתפילה. לדעתי אנשים נהנים מהאורך של התפילה (זה עניין חברתי בשבילם) אם לך זה לא מתאים אני מציע לך שתעבור למניין יותר זריז וב”ה יש הרבה כאלה. אם באים רק לתפילה נטו אז אין סיבה שהתפילה תארך יותר משעה וחצי. מתחילת פסקד”ז ועד עלינו לשבח. [יש שמגיעים בנשמת ואז זה רק כשעה ורבע]. אצלנו פשוט מתפללים בקצב די מהיר וגם הגבאי לא מאריך בברכות לעולים לתורה ואורך התפילה הוא כשעה וחצי. אם בעל הקריאה יקרא מהר – אז נראלי שנסיים תוך שעה ועשרים. אני מתפלל במניין כזה ואין בו בכלל דיבורים בתפילה או קריאת עלונים. יש עיתונים בביה”כ אבל פשוט כמעט ואין זמן לקרוא אותם בתפילה. (מאותה סיבה שברוב בתי הכנסת אין כמעט דיבורים בתפילה וקריאת עתונים בימי חול – כי התפילה זריזה וממוקדת ואין מתי).
    לגבי ליל שבת – מציע לך להתפלל מנחה גדולה ביום שישי ולהגיע רק לערבית עצמה. יותר קל ללמוד או לקרוא בבית מאשר ליד אנשים ששרים ורוקדים. הם מפריעים להתרכז

    1. מיכי מאת

      א. אני טוען שתי טענות: שהתפילה באמת לא משפיעה (בד”כ). וגם שאנשים עצמם ברובם לא מאמינים בזה. הפנייה בעת מצוקה ניתנת לכמה פרשנויות. צא וראה כמה אנשים קיימו את נדריהם שנדרו בעת מצוקה (כמו מלחמה).

      ב. בעיית האורך אינה רק שאלה של משך זמן. חלק ניכר מהתכנים לא רלוונטיים ורובם חזרתיים. חשוב על ילד שלך שחוזר מבית הספר ומספר לך שהמורה מלמד אותם בכל יום שני שיעורים את אותם שני מזמורים בתהילים, כל פעם באותו אופן, פעם בבוקר ופעם בערב. הם נדרשים להיות יצירתיים ולשמור על ריכוז ולהקשיב כל יום ויום לאותו דבר בדיוק. הרי היית פונה למשטרה על התעללות, לא?
      ולראיה, גם בימי חול שאין עלונים התפילה לא באמת עושה הרבה למתפלל המצוי ולא ממש מדברת אליו. זה עניין טכני לגמרי. לכן גם זה ארוך גם אם עושים זאת בעשרים דקות. העלונים הובאו בדבריי רק כאינדיקציה לבעייה המהותית בתפילה מעבר לכך שיש בהם גם בעייה בפני עצמה (הטפה לקהל שבוי).

    2. ח'

      לרב מיכאל אברהם,
      א. אולי יש פרשנויות שונות לפנייה של האנשים לקב”ה בזמן מצוקה אישית או ציבורית אבל הפרשנות שלי פשוטה מאד – הם מרגישים שיש טעם בתפילה כזו. לכן אני לא מסכים לקביעתך שאנשים מרגישים שאין טעם בבקשות של התפילה. אלא הבעיה היא שזה חוזר על עצמו כל יום אותו דבר וכפי שתיארת. למעשה, הבעיה הזן קיימת גם בתפילין וציצית וברכות התורה ובהמ”ז ושאר ברכות או מצוות החוזרות על עצמן שעם הזמן כבר מאבדים את ההתלהבות מהן.
      אני משער שגם לולב ושופר היו משעממים אם היה עלינו לעשות זאת מדי יום
      האם גם אותן אתה מציע לבטל?
      ומה לגבי חלק השבח בתפילה? הרי גם לשיטתך זה רלוונטי. ובשבת אין כמעט בקשה אלא רק שבח והודאה (או קריאה בתנ”ך). אשמח אם תפרט יותר מה עמדתך לגבי החלק הזה בתפילה, כי זה לא ברור לי.

      רק אציין שאם אינך בעד תפילה שחוזרת על עצמה המשמעות היא שלא תהיה תפילה כלל. (לא בקשה לא שבח ולא הודאה). הרי גם כיום אין מניעה להתפלל תפילות אישיות אך להערכתי איש כמעט לא עושה זאת. אין משמעות לקריאה שכל אחד יתפלל מתי ואיך שנראלו מתאים. זה פשוט לא יקרה.

    3. כיוונת לעצת הגמרא: 'לחדש בה דבר' (לח')

      בס”ד ג’ בתמוז ע”ז

      לח’ – שלום רב,

      אכן העצה ‘לחדש דבר בתפילתו’ הוצעה בגמרא בברכות כאחד הפתרונות לבעיית ‘העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים’. בפרק שני יש עמוד שלם עם תפילות אישיות שהיו תנאים ואמוראים מוסיפים בסוף תפילתם. אני רואה ספרדים שניגשים בסוף סדר התפילה אל ארון הקודש ולוחשים תפילה אישית.

      ההתרגלות לפתוח את הלב והפה בפנייה אישית, אפילו קצרצרה, אל ה’ – יכולה להפיח חיים חדשים בתפילת הקבע כולה. הרי מי לא צריך דעת, תשובה, סליחה, גאולה מייסורים רפואה ופרנסה? כמה זקוקים אנחנו לקיבוץ גלויות, לתיקון המשפט וההנהגה הרוחנית והמדינית, לבניין ירושלים והמקדש, ואחרון חביב: לשלום!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. מיכי מאת

      כאמור, לא ננעלו שערי הפרשנות. בכל אופן, דומני שקשה לחלוק על כך שהתפילה נתפסת כלא רלוונטית אצל רבים רבים. דוגמת הלולב אינה ממין העניין, וכבר הסברתי זאת כאן כמה פעמים (ההשוואה לתפילין). בלולב יש רק דין להתכוין לצאת יד”ח, ואפילו סתמא לשמה. אבל בתפילה ללא כוונת המילות ועמידה לפני ה’ לא ברור מה ערכה בכלל. האם היית מקבל גם חובה לומר את ספר הטלפונים כל יום שלוש פעמים? לכן אם אתה עושה לולב בלי להתכוין ואפילו אם זה היה חזרתי (ג”פ כל יום בשנה במשך שעה וחצי ביום סה”כ, לעומת נטילת לולב שהיא דקה אחת שבעה ימים בשנה), עדיין היתה לזה משמעות. משא”כ בתפילה חזרתית.
      לכן גם שבח, שאכן יש לו מקום בהחלט, אם מדובר לחזור שוב ושוב על אותו דבר ג”פ ביום זה נראה מאד בעייתי. כבר כתבתי כאן את הדברים וז”ל:
      חשוב על ילד שלך שחוזר מבית הספר ומספר לך שהמורה מלמד אותם בכל יום שני שיעורים את אותם שני מזמורים בתהילים, כל פעם באותו אופן, פעם בבוקר ופעם בערב. הם נדרשים להיות יצירתיים ולשמור על ריכוז ולהקשיב כל יום ויום לאותו דבר בדיוק. הרי היית פונה למשטרה על התעללות, לא?

    5. אריה

      הרב מיכי
      בימי חז”ל גם הלימוד היה חזרתי, כי למדו בעל פה וחזרו אינספור פעמים. הרי בתפילה שלנו הותקנו גם קטעי לימוד, וכל יום אומרים אותם משניות ואותם ברייתות.

    6. מיכי מאת

      שלום רב.
      לא הרי לימוד חזרתי כהרי תפילה חזרתית (אותה השוואה שחוזרת כאן בין תפילה לשאר מצוות). אם לא תתכוין בלימוד או שהוא ישעמם אותך, זו אלי בעיה שיש להתגבר עליה, אבל זה לא מפקיע את משמעות הלימוד. אבל תפילה בלי כוונה אין לה ערך. מעבר לזה, אני לא חושב שהלימוד היה בהכרח חזרתי. אפשר ללמוד את אותו דבר בצורות שונות. אבל בתפילה, גם אם יש קטעים של תורה (כמו “אלו דברים שאין להם שיעור”) זה לא מעשי ללמוד אותם במסגרת התפילה. אומרים אותם וזהו. וכי תעלה בדעתך שנתחיל לעיין במפרשים ולחשוב על כל קטע כזה כל יום או שלוש פעמים ביום?
      מעבר לזה, ללמוד תורה בעל פה זה כבר לא חזרתי. יש כאן אתגר כלשהו (לדעת בע”פ). אבל לומר כל יום אותו דבר שלוש פעמים כשכבר יודעים אותו בעל פה לזרא שאני, לא? ובלימוד הרי לא עשו אותו דבר שלוש פעמים כל יום. לכל היותר חזרו עד שידעו בע”פ. הרי היו צריכים לכסות את תושבע”פ כולה. לכן לדעתי אין דמיון בין הדברים.

  34. myanimasite

    מזדהה, דברי אמת!
    יש גם צדיקים מסכנים שמתאמצים לאסוף את העלונים מהרצפה…
    בעבר רציתי להלחם בדרשות ליל שבת. בשעה קשה זו נראה בעיני הזוי להכניס דרשה… אבל אז קמה עלי קול זעקה מקרב העם: אתה רוצה להרוג אותנו?! אנו אנשים עם משפחות מרובות, והזמן היחיד בשבוע שאנו יודעים מעט מנוחה – היא אותה שעה של דרשת ליל שבת, ואם תגזול אותה מאיתנו – את נפש בעליו קבעת!
    מעשה באדם אחד מעמי הארץ שהזמין יום בהיר את חבריו לסיום הש”ס. חבריו שאלו אותי, איציק – מתי לעזאזל הספקת?!… מעולם לא ראינו אותך פותח גמרא… אומר לכם, מחייך איציק, לא גדלתי בתורה אלא בדרשות של הרב ומתוך שהאריך בדברים בשעה שאתם נחרתם בשובה ונחת – למדתי דף ועוד דף…
    מסתבר שבית הכנסת הוא סוג של עיר מקלט לחלק מהאנשים, ולאחרים מעין מפגש קהילתי, בסגנון מועדון זקנים…

    אתוודה בגילוי לב: כשהייתי בעל תשובה הייתי מתפלל מכל הלב, היום שנים אחריי – הפכתי תינוק שנשבה… לכן אני מעדיף תפילה ביחיד בחדר הסמוך לבית הכנסת, ואני נכנס לברכת כהנים או איזה קדיש וכיוצא, לא שזה ממש עוזר לי לתפילה, תכלס…

  35. דביר

    עברתי על כל התגובות והתשובות לפוסט. תחושה שלי שמתחילה להווצר סביב מיכאל אברהם כת אינטלקטואלים שמקבלים דבריו ללא ביקורת ונחלצים להגן עליו מפני ההמון הנבער המנסים לתקנו.
    כנראה שאין הרבה הבדל בין כת הר המור לכת האינטלקטואלים המצויים פה.

    1. moishdd

      דביר החביב
      מאוד יכול להיות
      למרות שמיכי הוא האדם האחרון שיעודד כזו תופעה
      אבל יש פה מרכיב אנושי של אנשים שחשו שנים שהרבנים והתורה מחד והמדע מאידך, מדברים מעליהם
      ופתאום קם אדם יהודי בר אוריין מופלג
      שמתחיל לדבר אליהם בגובה העיניים והשכל
      ולא חושש מאף שאלה
      יש לנו פה את חלקת אלוהים הקטנה
      שאינה מכתיבה לנו מה לחשוב
      ומציע לדון בעיקרי הדברים בלי לפחד
      בדרך כלל הנטייה הטבעית הראשונית היא להגן ולהתאגד, (לפעמים קצת כמו חסידים שוטים)
      מסביב האדם שהיה לנו לפה
      בהמשך בדרך כלל מגיע שלב ההתבגרות
      ולומדים את דרכו של המורה
      ולא את מה שהוא אומר
      וכל אחד לומד להוציא את החלק שלו ואת צורת הראייה האופיינית לו, מתוך התורה והשקפת העולם
      כפי שמיכי כל כך מתאמץ לפתוח
      תודה לך מורי ורבי
      סורי על הרגשנות

    1. מיכי מאת

      בשלב ראשון צריך להחליט האם יש בעיה, ואם כן אז שיש חובה לנסות לפתור אותה. אחר כך אפשר לחשוב שיטתית על הפרטים.
      במישור המעשי הייתי קודם כל בודק את פסוקי דזימרה וחזרת הש”ץ. הוא הדין במועדים שיש פיוטים (כמו בימים נוראים) או קינות. גם את שאלת המניין יש לבחון. יש המון צדדים לכאן או לכאן בכל פרט, ואין לי משנה מגובשת בעניין שכן הדבר זוקק דיון וליבון ציבורי. מטרתי כאן היא בעיקר לעורר את הדיון ולא לקבוע מסמרות (אני לא חושב שיש לי זכות וסמכות לשנות דברים עבור הציבור). ומיני ומינך יתקלס עילאה.

  36. csenofon

    פשוט אל תבוא יותר לתפילה. תניח לנו לנפשנו. אתה וחבורת המלקקים שלך. כזה יצור קשקשן. רוב רובה של התפילה אינה בקשה, ואפילו לשיטתך שהתפילה לא פועלת (לא אומר שאין השגחה) זה רלוונטי רק לחלק קטן מאד. אם תלמד קצת יותר תגלה את המובן של התפילה גם בסיטואציה כזכו. בחיי, עד הפוסט הזה חשבתי שזכות לציבור שלנו שיש אנשים כמוך בקרבנו. אבל אתה כזה קשקשן. וחבורת המטומטמים שסביבך. גועל נפש

    1. csenofon

      אני רוצה להתנצל. לא בגלל שאתה לא קשקשן…בכל זאת את קישקושיך אתה כותב מעניין ובטח ארצה לקרוא שוב ולכן “בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן”… לכן אני מתנצל….שומר לעצמי את הזכות לבקר כאן שוב. וזה לא ענין של אוהב או לא. אל תתמכר לאהבה של קוראיך המבולבלים

    2. מנדל'י מ.ס

      קסינופון
      למה ת’חושב שאתה צריך להתנצל כדי לחזור לקרוא באתר
      מקווה שמיכי לא יגרש אותך, בפעם הבאה שתנסה להיכנס.
      אגב, נעים לראות שיש כאלו שאכפת להם באמת,
      ומוכנים לחלק דיאגנוזות חינם.

      יהי אלוהי אביך בעזרך

  37. נועם

    שלום הרב, הרב העלה כמה פעמים בתגובות את המיותרות בחלקים גדולים מהתפילה (קטעי לימוד, פסוקי דזמרה ועוד) והזדהיתי עם הרב אך ניסיתי להבין למה חזל ראו צורך להכניס את כל הקטעים האלה בתפילה. לדעתי קטעים אלה נראים לי מיותרים כאדם שלומד תורה רוב היום או לפחות חלק ממנו. אני לא רואה צורך בלבזבז את זמני על אמירת ברייתות וקטעים מהתנך כל יום בשחרית, אך לדעתי לא הכניסו את הקטעים האלה בשבילי אלא בשביל כל עם ישראל, שברובו מלא באנשים שהחיבור היחיד שלהם לתורה הוא התפילה. בשביל אותם אנשים התפילה הבסיסית לא באמת מספיקה בשביל לחבר אותם בצורה טובה לדת, חכמינו בחרו כמה קטעים שלדעתם יותר יסודיים (תוך כדי התחשבות בשיקולי טרחת ציבור) וראו לנכון לשלב אותם בתפילה. האם הם הגזימו? אולי, אפשר לדון על זה. רק רציתי להעלות את דעתי אשמח להתייחסות הרב.

    1. 'פסוקי דזמרא' - תכנית גאולת העולם כולו (לנועם)

      בס”ד ג’ בתמוז ע”ז

      לנועם – שלום רב,

      האם פסוקי דזמרא נתקנו ליהודים פשוטים שאינם לומדים תורה. הלא התנא רבי יוסי הוא שאומר: ‘יהי חלקי מאומרי הלל בכל יום’, ומפרשת הגמרא שכוונתו ל’פסוקי דזמרא’.

      ייחודם של ‘פסוקי דזמרא’ מק”ש וברכותיה ומברכות תפילת העמידה , הוא שבהם נשמעת בבירור השאיפה שהעולם כולו יקבל עול מלכות שמים.

      החל מהפתיחה: ‘הודו לה’ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו’, אותה השמיע דוד בהביאו את ארון הברית לבירתו החדשה, וכלה בחזון הנביאים: ‘כי לה’ המלוכה ומושל בגויים. ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה’ המלוכה. והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד’.

      במזמורים קמה-קנ, מתווה דוד את התכנית.
      במזמור קמה מציב דוד את היעד: ‘ויברך כל בשר שם קדשו לעלם ועד’. אך הדרך לכך נעשית בשלבים: השראת השכינה בציון: ‘ימלך ה’ אלקיך ציון (קמו); בחירת עם ישראל כנושא התורה: ‘לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום’ (קמז); הרמת קרן ישראל (קמח) ומשפט באויביו (קמט), ואז ‘כל הנשמה תהלל י-ה’ (קנ).

      דוד מייסד המלכות הצעירה, לא הולך בקטנות, ושואף שמלכותו תרום ותינשא וכך תכניס עולם ומלואו תחת כנפי השכינה.

      לעומתו, מתמקדת תפילתם של אנשי כנסת הגדולה בבניינו הפנימי של האדם מישראל ושל עם ישראל. התפילה פותחת לא ב’אלקינו מלך העולם’ אלא ב’אלקינו ואלקי אבותינו’. אנחנו מציבים לנגד עינינו את האבות, שקידשו שם שמים עדיין כיחידים, ומכאן עולות שאיפותינו בברכות האמצעיות שראשיתן תקנת היחיד – דעת, תשובה, סליחה, גאולה מסבל, רפואה ושפע כלכלי. בהמשך נדבר על ישועת האומה – קיבוץ הגלויות, השבת המשפט והמנהיגות, בניין ירושלים ומלכות דוד.

      השאיפות האוניברסליות מופיעות גם בתפילת העמידה, אך מוצנעות מאד. החל בחתימה ‘מגן אברהם’ ששאף להכניס את כל האומות תחת כנפי השכינה; והמשך בסוף ברכת ההודאה ‘וכל החיים יודוך סלה’. עולם שבו כל החיים מודים לבוראם – יהיה עולם של שלום!

      אנשי כנסת הגדולה מתווים לתיקון עולם בדרכי שלום: ‘יכירו וידעו כל באי עולם כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. לפניך ה’ אלקינו יכרעו וייפולו ולכבוד שמך יקר יתנו ויקבלו כולם את עול מלכותך…’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      על חזון תיקון העולם בדרכי שלום בדברי הרמב”ם – ראה במאמרו של הרב אליהו גליל, ‘בדרך אל המונותאיזם’, באתר ‘מוסף שבת’ (בתגובותיי שם ציינתי למקבילות בדברי רבי נחמן מברסלב והראי”ה קוק).

    2. moishdd

      רש”צ הי”ו
      לשיטתך התמיהה גדלה
      מה ראו חז”ל צורך לבזות קטעים נעלים אלו
      ולהופכם למין מילמול חסר פשר
      הנאמר מידי יום
      המעורר כזו התנייה שלילית

    3. לפתוח את היום בעונג (למשב"ב)

      בס”ד ד’ בתמוז ע”ז

      לשאלתך השבת לעיל, כשתיארת את החברה שבה גדלת, שבה יש יחס רציני לתפילה, אז הדבר אפשרי. כמו כל דבר בחיים – כשמשקיעים מצליחים!

      נהג מכונית – לחוץ ועצבני ככל שיהיה, חייב לרכז את מחשבתו בדרך שלפניו. הבהייה לא תחסוך לו זמן. את החצי שעה או שעה בדרך לעבודה, אתה חייב להשקיע. אז אתה מכריח את עצמך להיות מרוכז.

      וכאן הרי לא דרשו ממך להקדיש שעה ביום לנהיגה בכביש הומה בין נהגים שחלקם פראי אדם, אלא להקדיש את את ראשית היום לקריאת שירתם היפה והעמוקה של נביאים וחכמים. שכל עיון בה מגלה רעיונות חדשים. חבל להחמיץ!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ו’טיפ’ קטן: בכל קטע בתפילה, מזמור או ברכה – להתרכז ב’שורה התחתונה’, שאליה מובילה הפסקה (עצה זו לקוחה מדברי הפוסקים שייעצו לרכז את הכוונה בחתימת כל ברכה). ב’שורה התחתונה’ ממצה המחבר את עניינו המרכזי של הקטע!.

      מובן שצריך להקדיש זמן מסויים בלימוד על הסדר של עמקי התפילה. כשלומדים סוגיא בעיון – מוצאים בכל חזרה טעם חדש!

    4. moishdd

      הקהילה שבה גדלתי אינה רלוונטית כל כך לנקודה שהעליתי
      היום בפרספקטיבה כוללת אני מבין שמדובר בחממה של בני עלייה שאינה מייצגת
      רוב הציבור שלא גדל אצלי בערוגה, רואה בתפילה עול, ומתייחס לפסו”ד כעונש.

    5. קבוצות המיעוט המעצבות (למשב"ב)

      בס”ד ד’ תמוז ע”ז

      למשב”ב – שלום רב,

      תהליכים חברתיים מובלים על ידי קבוצות מיעוט בעלות מוטיבציה גבוהה הפורצת דרך, ובעקבותיהם הולך ציבור רחב יותר עד שדרך המיעוט הופכת ל’דרך הרבים’..

      והלוואי שנקיים כדברי הפייטן: ‘אלכה דרך מסילה, עם יחידי הקהילה, הזהירים בתפילה’, ונשאף ל’מצויינות’ של ‘בני עליה’

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    6. 'להאריך ולהנעים בזמירות'

      בס”ד ד’ בתמוז ע”ז

      ולמשב”ב – שלום רב,

      הרמ”א כתב (או”ח רפא,א): ‘ןיש לה אריך ולהנעים בזמירות, ואין למחות במאריך בהן משום ביטול תורה (אור זרוע), ומכל מקום בשבת ויו”ט אין להאריך יותר מדאי כדי שיאכלו קודם שעה ששית’. ופירש במ”ב (ס”ק ד): ‘ןלהנעים – היינו לאמרם בניגון שיש בו נעימה, כעין שעושים בפסוקי דזמרא, אבל לא להאריך הרבה…’.

      הזכרתי לעיל (בתגובה ל’י”ד’) שנהג הספרדים לכבד ילדים להיות ‘חזנים’ בפסוקי דזמרא. וכך מתאר הראש”ל רבי יצחק נסים: ‘ומה טוב ויפה מנהג עירנו פה בגדאד, דבהגיע הבן לחינוך, האב קונה לו אמירת הזמירות [= ‘פסוקי דזמרא’. ש.צ.ל] בשבת ויו”ט, לומר בציבור בקול רם ונעים מ”הודו” ועד סוף השירה. (עיין בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת ויגש אות א), וגם קונה לו הפטרות של כל השנה כדי להיות רגיל להתפלל ולהפטיר…’ (שו”ת יין הטוב, ח”א, יו”ד סוף סי’ יח).

      מי שהורגל מילדות לקרוא ‘פסוקי דזמרא’ בציבור בניגון ובנעימה (כנהוג עד היום בבתי הכנסיות של הספרדים – ישאר בפיו טעמם המתוק ו’גם כי יזקין לא יסור ממנו’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הפייטן ציינתי הוא רבי שלם שבזי, ואביא הפיוט במלואו (מאתר ‘שירונט):

      ”אהבת רעיה רצוני, חממד נפשי וליבי, אשאלה צורי וקוני, ישלחה מרפא לעוצבי.

      אלכה דרך מסילה, בין שרידי *) הקהילה, הזהירים בתפילה.

      גם בקורא יענני, כי שמו קשתי וחרבי, רק בשכל רעיוני, תהמה רוחי בקרבי, .

      אלכה…

      אשמחה אנשה יגוני, אעמוד שחרי וערבי, כי בנועם הגיוני, אנשה עולי ועולבי.’

      *) ‘שריד..’ הם ‘תלמידי חכמים’, כאמור בסנהדרין צב,א: ‘אין “שריד” אלא תלמידי חכמים, שנאמר: ובשרידים אשר ה’ קורא’.

      נראה שמי שמאמץ את גישתו של ‘אבא שלם’, שתפילתו היא המיית רוחו ורעיוניו ליוצרו, ובה ינשה יגונו ועוצבו – לא ייזקק לספרי ‘מרכז שלם’ 🙂 כי ‘עמנו א-ל’, ולו ניתן שבח ושירה (‘קאנט’ בלע”ז 🙂

  38. קטן התלמידים

    לכבוד הרב שלום,

    הבעיה שאתה מעלה מציקה לדעתי לרוב הציבור במידה זו או אחרת.

    אני רוצה להתמקד בפרקטיקה שאני אימצתי לעצמי.

    א. תפילה במניין היא איננה חובה, כך עולה מפשטות לשון הרמב”ם. אני יודע כי יש על זה דיון באחרונים, אך עיון פשוט בתלמוד ובראשונים יעלה את המסקנה כי זו ‘מעלה בתפילה’ להתפלל בציבור. התלמוד מלא בסיפורים של אמוראים שהתפללו ביחידות, הרושם שעולה שזה לא היה מעיקרי התפילה. – משכך כל אדם יכלכל צעדיו האם תפילה במניין שע”פ רוב יכולה ‘לגזול’ שעה וחצי (כולל הליכה והגעה לביהכ”נ) חשובה ונחוצה לו. ואם כן מתי ובאיזה מינון.

    ב. גם כשאני מתפלל יחיד, אני מאמץ לעצמי את נוסח רב סעדיה גאון בסידורו, הוא קצר ומתומצת, בדיוק לפי דרישות הגמרא [הוא מוסיף תחנון – שזו רשות, וכן קדושא דסידרא אבל גם היא היא רשות, אבל הנוסח שהוא מביא קצר בהרבה מהנוסח המקובל], למשל בפסוקי דזימרא – כמדוני הוא מביא רק את חמש מזמורי הללויה, כמובן שלפי הגמרא אין זו חובה ואפשר לדלג על כך לגמרי, כידוע ברוך שאמר וישתבח אינן מוזכרות בגמרא וכנראה הם תקנת הגאונים. או שאפשר לומר ברוך שאמר אשרי וישתבח בלבד. ברכת יוצר אור – קצרה משמעותית, הושמטו ממנה כל ענייני המלאכים שזו הוספה מאוחרת, וכן אמת ויציב ממקודת על יציאת מצרים בלי התפרסות רחבה מידי. תפילת העמידה קצרה משמעותית מהנוסח המקובל לדעתי הופחתו בה כ 70% מהמלל המקובל. בקיצור שווה צפייה.

    נוסח רב סעדיה היה מקובל בשתי הישיבות בבל, וכנראה הוא נוסח קרוב מאוד לנוסח האמוראים. כפועל יוצא מובן שגם הם לא השקיעו בתפילה כל כך הרבה זמן כמונו. תפילת שחרית לפי נוסח רס”ג לא אמורה לקחת יותר מכעשר דקות עד רבע שעה. מנחה וערבית קצרות מכך משמעותית.

    ג. אין ספק כי חזרת הש”ץ וריבוי הקדישים הם למעמסה, ולכן זה מוציא את הטעם מהתפילה.

    ד. מניסיון כשאדם מפלל קצר ולעניין יש לו יותר יכולת לחוש כאדם העומד לפני מלך. תפילת עמידה של שלוש דקות עושה את העבודה.

    ה. אין ספק שלהתפלל בבית כנסת אשכנזי [שאני חבר בו על פי רוב] זה מדכא ומשעמם. התפילה הספרדית ואף התימנית עם הנעימות המיוחדות של פסוקי דזימרא, ושאר התפילה + קיצור משמעותי על פי רס”ג, והשמטת החלקים המיותרים [חזרת הש”ץ קורבנות, אלפי מזמורים] תעשה את העבודה. [גם בנפש פנימה]. יתכן שיש לשקול גם גיוון בפסוקי דזמרא לא לחזור כל הזמן על אותם המזמורים זה מאבד את האפקט

    ו. אתה כנראה שוכח כי רוב הציבור לא בנוי מהחומר [המשובח] שלך. אם אתה מאמין כי התפילה לא פועלת כלום ואתה ממשיך להתפלל בגלל אלמנטים אחרים, אשריך. אצל ההמון זה לא עובד. התפילה חייבת לשבת על משהו ‘אמיתי’ על עובדה קיימת, משהו שיש לה משמעות בעולם המעשה. רק אקט של עבודת ה’ זו דרגה גבוהה.
    לכן טענתי היא כי אם הציבור יקבל את עמדתך [שאני ממש לא חושב שיש הכרח ‘להאמין’ בה, זו עדיין אמונה כמו אמונתם של המאמינים להפך] לבסוף הם לא יתפללו כלל.

    בברכה

    קטן התלמידים

    1. רפאל

      א. לגבי נושא תפילה בציבור הדיון בראשונים ובאחרונים הוא לא האם אפשר לוותר על תפילה בציבור אלא האם יש מצווה עצמית להתפלל עם הציבור או שמא תפילה בציבור נגזרת מהמצווה כללית של ונקדשתי בתוך בני ישראל. ממילא אין בטענתך דבר.
      כתבת שמהעיון פשוט בגמרא ובראשונים עולה כדברך. כמו שאמרתי גם לדעות שאין חובה תפילה במנין יש חובת ונקדשתי לגבי קדיש וקדושה, אותם את מפספס כשאתה מתפלל ביחידות.(אולי אתה סובר כדעות שונקדשתי היא לא חובה שמושתת על הפרט על הכלל)
      מתוך מה שכתבת עולה שכאילו אתה מחפש לצאת ידי חובת מצוות תפילה בזמן הקצר ובאופן היעיל ביותר, כידוע שינם דעות שיוצאים ידי חובת תפילה מהתורה בבקשה בעת צרה בלבד מדוע אינך עושה זאת?
      ברור הדבר שהשאלה היא מה נקודת המוצא שלך לגבי התפילה? שלך כעולה מהכתוב ברורה ביותר.

    2. מיכי מאת

      רפאל, אני לא מסכים.
      1. מצוות ונקדשתי עוסקת בקידוש ה’, וגם אם קדיש וקדושה מהווים יישום שלה, ודאי שאין זו חובה דאורייתא של מצוות ונקדשתי (כדוגמה מושאלת, הרי אין חובה למסור נפש אלא היכא שנקלעת למצב שדורש זאת).
      הוא צודק שמעיון בש”ס ובראשונים עולה שרבים לא התפללו במניין (קדיש כנראה כלל לא היה בצורתו הנוכחית בתקופת התלמוד). ובפשטות הם גם לא אמרו קדיש וקדושה. ולכן בהחלט יש מקום לדון האם יש חובה להתפלל בציבור או לא (לענ”ד בפשטות לא). בשו”ע כידוע יש בעניין זה סתירה או לפחות עמימות, ואכ”מ. בכל אופן, קשה מאד לדעתי להכניס בש”ס ובפוסקים חובה חיובית לומר קדיש וקדושה בעשרה מדין ונקדשתי. לכל היותר יש כאן יישום קיומי של דין זה (שאם עשאו קיים ונקדשתי). לכן איני רואה מניעה לוותר על כך בגלל מצוות ונקדשתי.
      2. גם להערתך השנייה אליו איני מסכים. העובדה שלפי הרמב”ן מדאורייתא יוצאים בקריאה בעת צרה אינה רלוונטית. מדוע אתה חושב שהוא לא רוצה ולא חייב בדיני דרבנן? דיני דרבנן הם חיוב ככל חיוב אחר, וכידוע קשה יותר לבטל או לשנות אותם מאשר את דיני דאורייתא (שלשינויים לא בעינן בי”ד גדול בחכמה ומניין). השאלה מה נכלל בחובות ההלכתיות דאורייתא ודרבנן גם יחד ומה בר תיקון או שינוי כי אינו חובה. זה הדיון שלנו כאן.
      3. ולבסוף, הפתרון שהוא מצא לעצמו דווקא נראה לי סביר לפחות למצבו שלו, ואני לגמרי מכבד את זה. השאלה האם ראוי להורות כן לציבור היא שאלה אחרת. אבל איננו עוסקים כאן בהוראות אלא בניסיון לפתוח דיון על מה ראוי היה עקרונית לעשות.

    3. למה להתפלל בציבור?

      פשוט! זו ‘עת רצון’. עצם התפילה שבה בורא העולם מקשיב לנו היא ‘צ’ופר’, וכשבאים לאבא עשרה מבניו ביחד – הרי זה ‘צ’ופר שב’צ’ופר’! כעדת מלאכי השרת המקבלים רשות זה מזה, עונים כאחד ואומרים ‘קדוש’!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. שטרן

      איני מצליח להבין מהיכן למדתם שמהש”ס והראשונים עולה שרבים לא התפללו במנין ועשו זאת בתור הוראה הלכתית. המקורות שאני מכיר מראים אחרת.
      הרמב”ם בפרק ח מתאר את חובת התפילה בבית הכנסת, ושם מביא את פסיקתו של המקרה במסכת ברכות- רב אמי ורב אזי, אע”ג דהוו להו תליסר בתי כנישתא בטבריה, לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי”.
      שם עולה לכאורה שהם התפללו במקום בו למדו ולא משמע שם שעשו זאת בציבור.
      הרמבם בפרק ח פוסק דין זה ומוסיף שודאי שהם התפללו במנין “וחכמים גדולים–אף על פי שהיה להם בעירם בתי כנסייות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה: והוא שיתפלל שם, תפילת הציבור.” ישנם מקורות רבים נוספים אך אין המקום להאריך.
      אני לא מתכחש למחלוקת הקיימת בפוסקים לגבי סוגיה זו, אבל כן מערער לגבי הבנתכם בסוגיה.
      הכותב מתשמש בסוגיה זו בשביל לפטור עצמו מתפילה בציבור אן לכך שום הוכחה בדברי חזל והראשונים.
      הדיון נסוב רק על מקרים בהם יש התנגשות בין עקרון תפילת הציבור ומקרים אחרים או ברור האם יש מצווה נפרדת לתפילת הציבור.
      2. לגבי נושא חיובי דרבנן הכותב מבטל מצוות דרבנן בשביל נוחות כעולה מדבריו.
      הוא כותב שקדושה אינה חובה אלא רשות, ודאי שמי שאומר אותה מקיים מצווה לפחות דרבנן.
      התפילה על חלקיה מתוארת ברמב”ם, אותו רמב”ם ממנו רציתם ללמוד שאין חובת תפילה בציבור( על אף שעולה מדברי הרמב”ם אחרת)
      כיצד ניתן לקבוע אילו חלקים נוריד ואילו לא(כמובן שהדיון הוא רק על חיובי דרבנן
      3. הרב מיכי- בעיתון מקור ראשון לפני כחודשיים יצא עלון מיוחד (שעסק בציבור הדתי לאומי) שם פרסמו מספר סקרים שעסקו ביחסו של ציבור למספר נושאים.
      איני זוכר את התוצאות במדוייק,אבל באחד הסקרים הופיע השאלה האם אתה קובע עיתים לתורה במשך השבוע ובאיזה תדירות .
      התוצאות שם היו יחסית עלובות ביחס למצופה , גם בלי סקר זה אני יודע מעצמי ומאנשים שאני מכיר שכמות לימוד התורה שלנו היא נמוכה מאוד במשך השבוע.
      ובכלל הרבה אנשים לא מוציאים טעם בלימוד גמרא בעיון (ככה הם קוראים לזה)
      האם תסיק את אותם מסקנות לגבי לימוד התורה בציבור שלנו? למה בחרת לעלות על המוקד דווקא את נושא התפילה?

    5. מיכי מאת

      הר”ר רפאל,
      יש כמה וכמה מקרים וגם בראשונים. כאן אביא שניים שעולים לי כעת.

      ברכות ז סוע”ב:
      אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי אמר ליה לא יכילנא אמר ליה לכנפי למר עשרה וליצלי אמר ליה טריחא לי מלתא ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר אמר ליה מאי כולי האי אמר ליה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה’ עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא כה אמר ה’ בעת רצון עניתיך רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי תניא נמי הכי רבי נתן אומר מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו’ אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.
      ר”נ התפלל ביחיד, אבל גם הניסוחים שבסוף מתבטאים כאילו שיש בזה מעלה ולא שזו חובה. אמנם נכון שיש מהראשונים שהוציאו את הגמרא מפשוטה (רמב”ם פ”ח ה”ג ותלמידי רבנו יונה בשמו), אבל יש מהראשונים שלמדו כפשוטו (ראה רבנו יונה שהביא מרבני צרפת:
      “מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה, מלהתפלל בבית הכנסת בציבור”.
      ועי’ בנין שלמה ח”ב סי’ כה ועמק ברכה ועוד שהוכיחו מכאן שהתפלה בציבור היא בכדי שתתקבל תפלתו, אך אינה מצוה חיובית מדרבנן. וכן מוכח מלשון הגמרא שלפנינו “לכנפי למר” (אמנם כידוע יש חלופי גרסאות כאן, כנראה בגלל הקושי הזה).
      וכן בסוגיא ח ע”א לגבי “ביני עמודי” שגם שם נחלקו הראשונים האם זה יחיד או ציבור.
      ובטור סי’ ד הביא את הדברים, ובשם אביו כתב שעדיף (!) להתפלל בציבור.
      גם בשו”ע סי’ ד ס”ט כתב בלשון “ישתדל”, דמשמע שהוא לא חובה אלא מעלה בעלמא. אמנם כפי שכתבתי יש מקום אחר שבו משמע אחרת, ואכ”מ (ראה אג”מ ח”ב סי’ כז ועוד).

      לגבי לימוד תורה הדברים שונים בתכלית. כבר עמדתי כאן בתגובות כמה פעמים על ההשוואות ללולב או תפילין וכתבתי שאין דמיון. במצוות יש דין כוונה שהוא חיצוני למצווה. גם אם אדם לא מתכוין או בוודאי כשכוונתו טכנית (לצאת ידי חובה, והרי אף בסתמא בפשטות כוונתו לצאת יד”ח, דאל”כ מדוע הוא נוטל לולב או מניח תפילין) יצא יד”ח וקיים המצווה לגמרי ולכל הדעות. אבל בתפילה הכוונה היא ממהות המצווה ובלעדיה אין קיום מצווה. דיבור אינו הנעת שפתים אלא הוצאת מילים כשבמקביל יש כוונה בלב למילים ולמשמעותן (וגם לעמידה לפני ה’). לכן כאן כשאין כוונה יש בעיה ויש לתת עליה את הדעת.
      ובכל זאת, גם בלימוד, יש מקום לבחון שינוי של צורת הלימוד אם זה יועיל למשוך לבבם של ישראל לתורה (אף שאני מניח שאתה מכיר את דעתי השמרנית בעניין, שאני לגמרי בעד הלימוד הרגיל ולא אוהב תחליפים). אבל ודאי שהצורך הוא אחר לגמרי, שכן לימוד בלי כוונה והנאה יש לו ערך משא”כ בתפילה. כאן השיקול רלוונטי בעיקר אם בגלל צורת הלימוד אנשים מפסיקים ללמוד (ולא שרק לא מוצאים טעם בלימוד).

      מכיון שזה פוסט מספר 77 באתר שלי, זאת מעבר למאמרים וספרים, אני לא חושב שניתן להסיק כדבריך שבחרתי לעסוק דווקא בתפילה. בהחלט זמן לכל ועת לכל חפץ תחת השמים, ויש מקום חשוב לעסוק גם בלימוד תורה וגם בעוד סוגיות. ועדיין נושא התפילה הוא מרכזי בחיינו, ולכן דווקא בגלל מרכזיותו חשוב לפתוח דיון לגביו. איני רואה בזה שום פסול. להיפך, מי שמעריך את התפילה ואת עבודת ה’ צריך לדון בזה בכובד ראש ולשים את הדברים והבעיות ביושר על השולחן.

    1. יסוד התפילה -הרגשת החוסר (מדברי הרב עמיטל)

      בס”ד ד’ בתמוז ע”ז

      הרב יהודה עמיטל ייחד לענייני עבודת התפילה את הפרק ‘ואני תפילה’ בספרו ‘והארץ נתן לבני אדם – פרקי הגות וחינוך’ (עמ’ 89-98).

      בין השאר עומד הרב עמיטל על כך שהאדם נקרא לדעת רב ‘מבעה’ על שם הכתוב ‘אם תבעיון בעיו’. ‘האדם הוא האחד והיחיד מכל ברואי עולם היכול להתפלל’ – לעמוד לפני בוראו ולבקש על חסרונו (עמ’ 93-94).

      ‘כדי “להיפתח” בפני הקב”ה, יש צורך שאדם “ייפתח”‘ תחילה כלפי עצמו. שלא יסתפק רק באמירת התפילות שבסידור, אלא יוסיף להן בקשה משלו, ולו בליבו פנימה’. ולפיכך אנחנו פותחים את התפילה בפסוק ‘ה’ שפתי תפתח’ – תפילה לפתיחת הלב (שם).

      עם זאת אומר הרב עמיטל:
      ‘עם כל החשיבות שיש לממד החווייתי בתפילה, אין לזלזל גם בתפילה ‘יבשה’. לפעמים אינו נמצא בדרגה שבה הוא מסוגל לחוש את הממד החווייתי שבתפילה. יש ערך גם באותן תפילות “יבשות”, נטולות אותה לחלוחית של חווייה נעלה.. יש עולם של קרבנות “גדולים”, פרים ואילים וכבשים, ויש עולם של “מנחה” קטנה. מנחת עני, “מאשר תשיג ידו”, ושניהם רצויים הם לפני הקב”ה. “אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים”‘ (עמ’ 97)

      לתלמיד ששאלו: ‘בכל חודש אלול היתה תפילתי רוויית רגש, ונה דווקא בערב ראש השנה “יבש המעיין”, הכל “יבש” – מה עליי לעשות?’ – השיב הרב: ‘פנה לקב”ה ואמור לו: ריבונו של עולם, “זה מה יש”, איני יכול עוד’ (שם).

      ושלב האדם מרגיש בחסרונו, ומגישו לפני ה’ – “לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה”, ואדרבה “וערבה לה’ ‘מנחת’ יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות”.

      ויותר ממה שהבאתי כתוב שם, ו’תן לחכם ויחכם עוד’!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  39. גלעד

    הבעיות שאתה מציג בנוגע לתפילה הן לא חדשות. מי שאשם בשעמום שלך ושל אחרים בתפילה הוא רבן גמליאל ואליו צריך לבוא בטענות. רבן גמליאל בסיוע שמעון הפקולי הוא זה שאחראי על המוסד המשמים שנקרא תפילה בציבור. לאחר החורבן כאשר עבודת ה’ באמצעות הקורבנות פסקה חיפש רבן גמליאל חלופה. הוא החליט לקחת את התפילה האישית ולהפוך אותה לפולחנית. עד אז אדם היה מתפלל מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. בא רבן גמליאל וקבע מה צריך להגיד ומתי צריך להגיד. למהלך היתה התנגדות. ר’ אליעזר טען כנגד המהלך שכל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. אז למה בכל זאת רבן גמליאל “הרס” את התפילה האישית והחליף אותה במסגרת כפויה, לא מתחשבת ומשעממת? רבן גמליאל העדיף את עבודת האל והעמידה של הציבור מול האלהים כטקס דתי על פני עמידת היחיד. הוא הבין שהתפילה הפולחנית (שלדעת ליבוביץ’ רק לה יש ערך דתי) היא זו שתשמור על קשר של העם כציבור עם האלהים. לפיכך השאלה שעלינו לשאול היא האם עדיין עם ישראל צריך את המסגרת שתפגיש אותו עם אלוהיו?
    בנוגע לסוגיית הבקשה בתפילה. אתה טוען שרוב האנשים לא באמת חושבים שבקשותיהם בתפילה יענו. אין לנו מושג מה רוב האנשים חושבים כל עוד לא עשינו סקר. גם אז לא בטוח שהוא ישקף את המציאות. בניגוד אליך אני סבור שלרבים מבני האדם ולאו דווקא דתיים, כן יש צורך לפנות לאלהים ולבקש (דבר מגונה בעיני ליבוביץ’ שלדעתו אין לו שום ערך דתי אלא רק צורך פסיכולוגי). גם אני כמו אותם אנשים מבקש. אמנם אין לי מושג מה קורה אחרי שביקשתי אבל לא הייתי רוצה לוותר על האפשרות לבקש על ילדיי הוריי או על חברי החולה. כאמור, דעתי שונה משלך (וגם משל לייבוביץ’) אבל נראה ששנינו משליכים על הרוב העלום את דעותינו והשקפתנו.
    בנוסף, לתפילה בציבור יש תפקיד קהילתי. התפילה מהווה מוקד למפגש של חברי הקהילה בטקס דתי משותף. מאחר והיהדות היא דת של עם ושל קהילה התפילה מסייעת ללכידות הקהילה. במבט היסטורי ובעקבות דברי אחד העם על השבת, אפשר לומר שהתפילה בציבור שמרה על עם ישראל. לא הייתי ממהר לוותר על הדבק הקהילתי הזה.
    נקודה נוספת היא החלופה. בדבריך אתה מערער על מוסד התפילה הציבורית. אך מה היא החלופה? מה יעשה יהודי בשבת בבוקר במקום ללכת לבית הכנסת ולהתפלל? סביר להניח שהוא לא יקרא ספרים של הוצאת שלם וגם לא ילמד דף יומי. כנראה שהוא ימשיך לישון עד מאוחר, יקום וישתה כוס קפה תוך קריאת המוספים הצהובים והרדודים של ישראל היום וידיעות אחרונות. סביר להניח שהוא לא יצור חלופה למפגש ציבורי עם האלוהים.
    אני חי בקהילה דתית-לייטית מצויה. יש בציבור מי שלא מעניין אותם המפגש עם האלוהים וגם אינם מרגישים צורך לבקש ממנו דבר. יש אחרים בצד השני שחווים את המפגש ופונים אל ה’ בבקשות ובתחנונים. הרוב נמצא באמצע. בדרך כלל הם די אדישים ומשועממים אבל מדי פעם גם הם מוצאים את עצמם מחפשים את המפגש ואת הכתובת לבקשותיהם. הראיה שהם ממשיכים לבוא. האם הם באים רק כי יש חובה הלכתית? האם הם באים בשביל לקרוא את עלוני השבת? מסופקני.

    1. מיכי מאת

      אתה מכניס דברים לפי. לא ערערתי על התפילה בציבור אלא על תכניה והיקפה (ואגב, לא רק של זו הציבורית אלא התפילה בכלל). ואם טענתי היא נגד שמעון הפקולי, מה בכך? אסור לבוא אליו בטענות? דבריו הם בהכרח בעלי קדושה ותוקף נצחיים.
      האלטרנטיבה שאני מדבר עליה אינה בהכרח להישאר בבית ולקרוא ידיעות, אם כי כמובן קל לך יותר להתמודד עם הטענה הזאת שאתה שם בפי. יש גם אופציה של שיעורים (שלא חוזרים על עצמם 3 פעמים ביום), או עיון במזמור אחד מהתפילה (אחר בכל פעם) וכן הלאה. נפלאות דרכיה של האפולוגטיקה…
      לשאר טענותיך כאן כבר התייחסתי ואולי עוד אתייחס בפוסט המשך.

  40. עוזיה

    נקודה אחת שלא הבנתי: הרי הקושי לכוון בתפילה היה קיים מאז ומעולם, או לפחות מאז שתיקנו נוסח מסודר. האמוראים בירושלמי העידו על עצמם שהם לא מצליחים לכוון אף פעם, אבל לא נראה שזה גרם למישהו להיבהל מכך או לחפש פיתרון לבעיה, חוץ מאשר בשיטה המסורתית של “מה שלא ילך בכוח (רש”י: כוח כוונתו) ילך בעוד יותר כוח”. האם משהו השתנה היום?

    1. עוזיה

      ודאי שגם לבעיות עתיקות צריך לחפש פתרונות. אבל כאשר הבעיה כל כך זועקת ובלתי-נמנעת, מתעוררת מאליה השאלה אולי פספסנו משהו בהבנת הרעיון מלכתחילה, בהנחה שמתקני התפילה לא היו סתומים לגמרי. אם תקנה מוצר להרכבה ותראה שם חלק שממש, אבל ממש לא קשור, כדאי לחשוד שלחלוטין לא הבנת איך אמורים להרכיב את זה.
      אני לא אומר שיש יל הצעה קונקרטית – אבל לי זה נראה יותר כמו חידה מאשר כמו בעיה.

  41. יונדב

    אני מתפלל במניין קצר. שעה ורבע תפילת שבת. אז אולי עדיין אומרים כמה דברים יותר מדי (אפשר לאחר ולהגיד פסד”ז בדרך, או לא להגיד בכלל), אבל בסך הכל כמעט לא מספיקים להשתעמם. מומלץ.
    בשבת האחרונה נקלעתי לתפילה תימנית, שחוץ מהאורך שלה גם היה קשה לי להבין את החזן, ככה שזאת היתה הזדמנות מעולה לסיים את ‘אלוהים משחק בקוביות’ סופסוף…

  42. אריאל

    אני מקווה שאני לא חוזר על דברים שנאמרו בתגובות קודמות (קראתי את רובן המוחלט), אך יש לי כמה הערות:

    1. לדעתי חלק מכריע של המתפללים מאמין באמת ובתמים בכוחה של הבקשה בתפילה. והם מאמינים בכך גם בעומק ליבם כשהם ישרים לגמרי עם עצמם. יהיו להם הסברים אמיתיים בעיניהם לכשלון קיום הבקשות שלהם, כאלה שלא קרובים לגרום להם לזנוח את הפרדיגמה שלהם. על אף שאינני נמנה על חברי קבוצה זו, הם רבים מאד, ולכן לדעתי מוקד התפילה צריך להשאר בתחום הבקשה.

    2. קיים גם חלק לא מבוטל שחש הזדהות מלאה עם התפילה בנוסחה הנוכחי. אני מעריך שגם הם לא מתכוונים בכל שנייה בתפילה, אבל החיבור למסורת, והזמן שלהם עם הבורא, מתאים להם באופן מלא. אני מניח שהם יכולים גם להסתדר עם תפילה קצרה יותר, אבל אני חושב שגם קבוצה זו צריכה לקבל התייחסות. כנראה שהקבוצה הזאת הייתה הקבוצה הכי גדולה בזמן שתיקנו את התפילות, אך כיום היא כנראה מיעוט.
    אפשר לקבוע שהתפילה תתחיל ב”ישתבח” וכבר הרבה בעיות יפתרו, כשחברי קבוצה וזו יגיעו 10-20 דקות לפני (כל זה, ללא שינוי של פסיק מההלכה הקיימת). באופן כללי, הרבה יצירתיות בתוך המערכת ההלכתית הקיימת יכולה לקצר את התפילה, זו רק דוגמא אחת (לא יודע מה המעמד של תפילת עמידה מקוצרת, אך גם זה יכול להיות פתרון).

    3. אני מסכים שיש תפילות ארוכות מדי, גם בשבת וגם בחו”ל, ולכן גם אני מתאמץ למצוא מניינים מהירים, בוודאי בשבתות ראש חודש, ותמיד אני מגיע עם ספר. מבחינת התחושה שלי רק ספר קודש יכול להתאים לתפילה. בעיני, ההגדרה של ספר קודש יכולה להיות רחבה, ולא חייבת להיות ספר הלכה/פרשנות, אך נראה לי שספר שהוא במובהק אינו ספר קודש (הארי פוטר או קרל פופר) לא מתאים למקדש מעט. אני לא מתייחס לנושא ההלכתי, רק הנורמטיבי. נראה לי שתהיה הסכמה מאד רחבה שספרים מסוג זה לא מתאימים לבית הכנסת, ולתחושתי האישית הנורמה “נכונה”.
    אישית, יש עלוני שבת שאני מוצא בהם מעט תוכן איכותי, ואני מנסה לברור אותו כשאין לי ספר, אבל ברור שרובם המוחלט לא ראוי להכנס בשערי בית הכנסת מאותה סיבה שספרי החול לא מתאימים. גם עם קביעה זו רוב האנשים יסכימו לדעתי, אבל הם לא מבצעים את הקישור בין תוכן העלונים לבין תוכן הראוי לבית כנסת.

    1. מיכי מאת

      אני מסכים כמעט לכל דבריך. ואפילו שותף לתחושות (לגבי ספרי חול), אבל לא בטוח שהן משקפות משהו אמיתי ולא רק הרגל (יש לחלק בין הארי פוטר להארי פופר, ואכ”מ). הגמישות שבתוך ההלכה היא חלק ממה שאני מדבר עליו. השאלה עד היכן אפשר וראוי ללכת עם זה. אנסה לכתוב עוד פוסט המשך ואולי שם אגע בזה יותר.

  43. יעקב

    לכב’ הרב מיכי
    כפתיחה לדברים שאכתוב אני מתנצל על כתיבתי המפוזרת, וכן על כושר ההתבטאות הדל שברשותי, זהו הרגל שלא הצלחתי עדיין להיגמל ממנו. אנא התרכז ברעיון הדברים ולא בטקסט.
    דבר ראשון אני עוקב רבות אחרי המאמרים של הרב, ואולי הדבר הטוב בהם שהם תמיד נותנים לי חומר למחשבה, ןלעימות אישי עמם,
    אני בחור ישיבה חרדי קלאסי ולכן אינני אינטילגנט כמו רוב הכותבים כאן, ולכן רוב הדברים שהרב הזכיר שהוא קורא בחזרת הש”ץ אינני מכיר או יכול להבין.
    אבל אני מאמין שהציניות ורוב המאמר בא להעביר בעיקר את הרעיון הכללי לפיה נשמע מהרב שהתפילה כיום סגנונה וכו’ מיצתה את עצמה, וכמעט כל האנשים המתפללים כיום אומרים מלל בלי שום משמעות.
    אודה ולא אבוש שכך גם אני מרגיש כל יום, שיעמום טוטאלי בתפילה, אך אני משתדל שלא לפספס שום תפילה או מילה ממנה, וכן אני משתדל לעשות אותה בדיוק לפרטי פרטים כמו שכתב השולחן ערוך ונו”כ וכן הפוסקים כי מבחינתי אין הבדל בין זה לבין אכילת מצה, או ישיבה בסוכה, המכנה המשותף של הדברים שהשולחן ערוך כתב אותם, ומהרגע שקיבתי על עצמי (כלומר על אף שנולדתי ככה אבל כוונתי אני מאמין ברורה) שההלכה תנחה אותי ממילא ההסתכלות שלי לגבי כל המצוות שאני צריך לקיים הם אותו הדבר אני עושה אותם כי זוהי ההלכה ואני עושה אותם בדיוק כמו שפירטו לי אותם אנשים שהוכשרו להיות מורי הוראה (מפיהם של מורי הוראה), עם אולי כוונה מינימלית שמופיעה בספר החינוך או במו”נ אבל ובעיקר בלי שום תועלתיות.
    היוצא מן הדברים שהנושא כאן לדעתי הוא אחד, הכח בידינו לשנות הלכות או להתאימם למציאות האם כח כזה קיים וא”כ זה לא רק לגבי תפילה אלא לגבי כל התורה (שאם אני מבין נכון על זה בעיקר מושתת תורתן של הרפורמים, ואין אני יודע מה דעת הרב עליהם).ואם אין לנו יכולת לשנות או לבטל אז אין שום נפק”מ במאמר הנ”ל.
    זהו לבינתיים

    \\

    1. ומן המשל נלמד (ליעקב)

      בס”ד ד’ בתמוז ע”ז

      ליעקב – שלום רב,

      מן המשל – מצה וסוכה – נלמד שהלכה פסוקה היא שיש צורך להרגיש את הטעם במצווה. ומשום כך ‘בלע מצה’ לא יצא, דליכא ‘טעם מצה’, וכן בסוכה יש להיות מודעים בעת הישיבה בסוכה, שהיא זכר לענני כבוד שבהן הושיבנו ה’ בעת שהוציאנו ממצרים.

      וכך בתפילה מבואר בשו”ע (או”ח צג) שהיא צריכה להיות ‘דרך תחנונים’, וכפי שפירש המג”א (שם) שלא יתפלל כ’יוצא ידי חובה’ אלא כמי שמבקש דבר מאת המלך’. וכמה זקוקים אנחנו לבקש על דעת, תשובה גאולה ורפואה ופרנסה טובה, קיבוץ גלויות והקמת משפטי התורה, להנהגה הראויה ולגאולה השלימה ע”י משיח צדקנו שיבנה את בית המקדש ויביא שלום לעולם.

      בתפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, קיפלו במילים קצרות, את העניינים המרכזיים, שעליהם עלינו לשבח ולהודות לה’, ולבקש ממנו רחמים על העתיד.

      אשריך שאתה דבק בתפילה גם אם אתה מרגיש חולשה בצד הרגשי. אך כשם שבלימוד התורה אנו מבקשים: ‘והערב נא את דברי תורתך בפינו’ – כך יש לבקש אף על ה’עבודה שבלב’: ‘וקרבנו מלכנו לעבודתך’!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אחת העצות של חז”ל היא להתמקד בכוונה בברכת ‘אבות’. שם נחזה כמה יקרים אנחנו, כפי שאנו, לפניו יתברך, המקדים את אהבתנו לאהבת האבות הקדושים, בהיותו: ‘אלקינו ואלקי אבותינו’ – ‘אלקינו’ והדר ‘אלקי אבותינו’, שעם קטנותנו ושפלותנו – אנחנו מתאמצים להמשיך את מעשי אבותינו ‘למען שמו באהבה’.

    2. מיכי מאת

      יש להאריך טובא בנושא השינויים בהלכה, ואכ”מ. רק אומר שיש אפשרות לשנות ואין לזה קשר הכרחי לרפורמה. ראה דבריי כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%99%D7%A9-%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%96%D7%A8%D7%94-%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%9C%D7%92%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95/

      באשר לתפילה המצב עוד יותר מאפשר שינוי מפני שתפילה שונה משאר מצוות. בשאר מצוות גם אם אינך מוצא בהן טעם עדיין קיימת מצווה, לפחות אם כיוונת לצאת יד”ח (למ”ד מצוות צריכות כוונה, ובפשטות גם סתמא לשמה). אבל בתפילה הכוונה היא מהותה (כדברי הגר”ח על הכוונות בתפילה). ומכאן שאם במציאות לא מכוונים ולא מוצאים בזה טעם אז בפועל המצווה לא קוימה, ואז גם אם לא תרצה לשנות אינך מקיים את ההלכה. הראשונים הרשו לעצמם לשנות בהלכות תפילה לגבי הכוונה בברכת אבות והחובה לחזור כשלא כיוון. הם פשוט הכירו במציאוות

  44. Niram Yehoshua

    דברים נכוחים רבנו מיכי.
    ברוח הדברים אלו כתבתי בפוסט שפורסם היום:

    מיסוד וחיוב התפילה וחזרת הש”ץ
    ———–
    א) תפילה היא פנייה לבורא עולם והאדם, בבקשה, בשבח ובהודיה – שיחה מתוך לבו של האדם. ביסודה היא אקט שמתעורר מבפנים – כפי היכולת והרצון של האדם, מתי שירצה (ע’ רמב”ם הל’ תפילה א,ג). תפקידה היסודי של התפילה היא הדבקות בבורא, ההתקרבות אליו, שכן התפילה החליפה את הקרבנות.

    ב) מכיוון שנוצרה אנדרלמוסיה באופן הפנייה אל אלהים, חכמים, אנשי הכנסת הגדולה, החליטו למסד את התפילה –לחייב לקיימה, לקבוע לה עיתים מדויקים במהלך היממה, לקבוע נוסח אחיד ומעוגן ללא שינויים ואף הוסיפו את עניין ההשתדלות בתפילת הציבור. כל זאת על מנת לייצר סדר כדי שכל יהודי פשוט יוכל לפרוס את דבריו בצורה מתוקנת לפני הבורא.

    ג) לכאורה זהו מהלך מבורך שנועד לתועלת עבור כל יהודי ויהודי, שידע מה לומר לפני קונו. אלא שלמעשה, עם השנים, המיסוד גרם לתפילה להיות לרוב אקט משעמם, בנאלי, ארוך, עם טקסטים שחלקם לא רלוונטיים לתקופתנו ושעם חלקם איננו מזדהים באמת. היא הפכה לטרחה, לעול שרוצים להיפטר ממנו ורק לצאת ידי חובה, בניגוד להדרכת החכמים עצמם שלא לעשות את התפילה קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא (אבות ב,יג). ולא זו אף זו, הוסיפו חכמים את תפילת הציבור, דהיינו חזרה על כל נוסח תפילת העמידה, לטובת האנלפבתים שאינם יודעים להתפלל בעצמם (תקנה שנעשתה מאוד לא רלוונטית עם הדפסת הסידורים ובפרט שאין כמעט אנפלבתים מצויים בינינו). הרמב”ם שחי למעלה מאלף שנים מאז אנשי הכנסת הגדולה, ראה רבים המזלזלים בתפילת הציבור – מפטפטים זה עם זה, מהלכים, יורקים ועסוקים עם עצמם. הוא נאלץ לשלב את תפילת היחיד עם חזרת הש”ץ כדי למנוע את הביזיון של תפילת הציבור.
    התפילה הממוסדת ובפרט זו הציבורית היא אחת התקנות שחסרונותיה כל כך בולטים, שספק אם התועלת שווה את המיסוד.

    ד) הפתרון האישי שלי הוא לנהוג לפי הכלל המובא בשולחן ערוך בסימן הראשון: “טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.” (סע’ ד) ולכן אני משתדל לקצר כמה שיותר במבנה התפילה – לפי הכלים ההלכתיים שבידי, וכן פועל לפי מה שכתב שם המשנה ברורה (ס”ק יב):
    “ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד יכול למנוע מלומר הרבה תחנות ובקשות הנדפסות בסידורים וטוב יותר שילמוד במקומם.”
    ולכן לרוב אני מחזיק עמי ספר תורני טוב שאוכל לעיין בו במהלך סדר התפילה, כך אני מציל את עצמי מהשעמום (יש זמנים ותקופות שאני גם נהנה מהלחנים והנגינות פה ושם). בחזרת הש”ץ, אני משתדל לענות אמן לברכות, אך לא חושש ללמוד בעת ההיא (בניגוד למשנ”ב וכדעת הרמ”ע מפאנו) ולדעתי יש לבטלה או לכל הפחות לשלבה עם תפילת היחיד.

    1. יעקב

      לכב’ ש.צ. לוינגר
      ראשית תודה לך שהגבת על הדברים שכתבתי אך נראה לי שלא הבנת את כוונתי או שאני לא הבנתי מספיק את הדיון כאן, גם אם אני יודע את כל הכוונות עדיין לא ומר שיש טעם ועניין במצווה לדעת שהסוכה היא זכר לענני כבוד זה לא אומר שאני מרגיש בכיכול בענני כבוד ותמיד תצטרך להגיע לזה שאני עושה את זה כי ההלכה מחייבת אותי בזה ותו לא.

    2. ע' היא עבודה!בודה שבלב' (ליעקב)

      בס”ד ה’ בתמוז ע”ז

      ליעקב – שלום רב,

      בסוכה אכן אין צורך הלכתי שתרגיש שאתה יושב ב’ענני כבוד, אך יש דרישה הלכתית שתדע בעת הישיבה שהיא זכר לסוכות או לענני כבוד. האחרונים דייקו מלשון הטור שכתב שסוכה היא זכר לענני הכבוד אף שאין דרכו להביא ‘טעמי מצוות’ בספרו ההלכתי, ולמדו שהבאת הטעם מלמדת שזכירת ענני הכבוד היא חלק בלתי נפרד של מעשה המצווה.

      על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים לגבי התפילה, שהיא ‘עבודה שבלב’, וכפי שהבאתי מהמג”א שמדינא היא צריכה להיות ‘דרך תחנונים’, שירגיש המתפלל שהוא עומד ומבקש רחמים ממלך מלכי המלכים, ואינו רק מוציא מילים מפיו מתוך חיוב הלכתי בנקודה זו אני מסכים עם רמד”א,

      לעומת זאת, אני מסכים איתך במאה אחוזים, שגם אם יש לנו בכייה של חוסר רגש בתפילה – אין זה פוטר אותנו מהחובה שהטילו עלינו חז”ל להתפלל אל ה שלוש פעמים ביום.

      לענ”ד אם יש לנו בעייה רגשית בתפילה – הבעייה היא בנו, לא בתפילה. כשיש לאדם בעייה – מוטלת עליו האחריות לפותרה, ולפיכך הצעתי בתגובותיי בדיון כמה דרכים שיכולים להעצים את הכוונה והרגש,

      ‘עבודה שבלב’ היא עבודה. התורה לא מקבלת את עולם הרגש כ’גזירת גורל’. יש מצווה לאהוב את ה’ ולירוא מפניו. יש מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’. התורה מצווה עלינו מה להרגיש, ומטילה עלינו אחריות לטפח ולפתח את אותם רגשות. וכשמחפשים את הדרך – מוצאים!.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אחד המתפללים הגדולים היה יעקב אבינו, שהתורה מביאה ממנו תפילה ארוכה: ‘ אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק, ה’ האמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אני אתו פן יבא והכני אם על בנים, ואתה אמרת היטב אטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב’ וממנו נלמד להתפלל מכל הלב.

  45. יעקב

    לכב’ הרב מיכי
    בתחילה חשבתי להביא ראייה לדבריך ממעשה שקראתי (אינני יודע עד כמה הוא מהימן) על הגרי”ז מבריסק שבזמן שהיה בארץ ישראל לאחר שברח מאדמת אירופה עדיין לא נודע לו על מצב אשתו וילדיו שנשארו שם ואמר (הגרי”ז) כי באותם ימים לא התפלל אף לא תפילה אחת מפאת אי יכולתו לכוון, אך אין משם ראיה כי כתב המשנ”ב כבר על הדין של חתן בימינו שחייב בקריאת שמע על אף שטרוד מכיוון שבימינו אין מצליחים לכוון לכן גם הוא יכול לקרוא בלי כוונה אבל מי שרגיל לכוון ולא יכול אז פטור ויכול להיות שה”ה לסיפור הנ”ל לעניין תפילת שמו”ע.
    אני חושב שהראיה שהבאת מהראשונים ששינו ופסקו שבדיעבד אם כיוון רק בברכת אבות יצא יד”ח היא הנותנת שעל אף שהם הכירו במציאות שלא מכוונים שלפי דברי הגר”ח זוהי מהותה של התפילה בכל אופן הם לא שינו בעצם התפילה אף לא שינוי אחד אלא חידשו שבדיעבד גם למלל יש משמעות אולי נסתרת כמו שבוודאי במצוות סוכה הזכר לענני כבוד זה לא המשמעות היחידה של המצווה ומה שהגר”ח כתב בספרו זהו הדין לכתחילה.

    1. מיכי מאת

      ברור. גם אני כתבתי שהראשונים הללו העדיפו את שמירת התפילה במובנה הפורמלי על פני פתרון אחר. אבל קודם כל יש לזכור ששם מדובר על ברכת אבות שהיא עיקר תקנת תפילת העמידה, ובזה נראה שאכן אי אפשר לגעת (ואולי גם לא צריך. זה לגמרי רלוונטי והקושי בכוונה מחייב לכל היותר יתר מאמץ). השאלה שאותה אני העליתי היא מה עושים עם החלקים הלא מחייבים של התפילה. אבל מעבר לזה, מה שכן התכוונתי להראות בדוגמה הזאת הוא שאפילו בחלק הכי מחייב של התפילה (ברכת אבות שבעמידה) הם משנים את ההלכה מתוך הכרה במציאות. וזה כן נוגע לדבריי, שמדברים על הכרה במציאות ולא הליכה עם ראש בקיר נגדה.

    2. הראשונים? - הגמרא! (לרמד"א)

      בס”ד ה’ בתמוז ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      כבר בברייתא שבגמרא מבואר שיכול אדם לעמוד להתפלל אף שיודע שיוכל לכווין רק בברכה אחת, וכך אומרת הברייתא: (ברכות לד,ב): ‘המתפלל צריך שיכוין את ליבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן – יכוין באחת’. וביאר רבי חייא (בשם רב ספרא בשם ‘חד דבי רבי: ‘באבות’. וכן נפסק בשו”ע. א”ח סימן קא,א.

      לגבי דיעבד, פסק השו”ע שאם לא כיוון אף ב’אבות’ יחזור להתפלל, ועל זה כתב הרמ”א בשם הטור (שם) שהאידנא אין חוזרים להתפלל אם לא כיוון אף ב’אבות’ משום דחיישינן שאף אם יחזור לא יהא מצבו טוב יותר (ולמעשה גם הספרדים נוהגים שלא לחזור על אי כוונה ב’אבות’).

      למעשה אין זה חידוש של הטור. אלה הם דבריו של רבי ירמיה בשם רבי אלעזר בירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ד): ‘נתפלל ולא כוין ליבו – אם יודע שהוא חוזר ומכוין את ליבו, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל’.

      שם בירושלמי מסופר על כמה מהאמוראים – רבי חייא, שמואל, רבי בון בר חייא ורבי מתניה – שלא הצליחו לכוין בתפילתם. ומסתמא עמדה תובנה זו ביסוד דברי התנא (ברכות לד,ב) שאף אם יוכל לכוין רק ב’אבות’ – יכול וצריך להתפלל!

      ***

      בהיבט המעשי צריך לומר שיכולתו של המתפלל בן-ימינו לכווין בתפילתו, גדולה משל המתפלל בזמן חז”ל, שלא היה בידו סידור כתוב, וכל ניסיון להתבונן במשמעות דבריו – היה עלול להביאו ל’הינקש בלשונו’ ולהתבלבל כליל.

      קושי רציני נוסף שהיה למרבית במתפללים בימי חז”ל, וגם בימי הראשונים והאחרונים, הוא: שהעברית לא היתה לרוב המתפללים ‘שפת אם’, וכמה קשה לכווין כשאפילו ‘פירוש המילות הפשוט – אינו פשוט כלל ועיקר..

      נראה שבימינו שיש שפע של סידורים, ואפילו ב’סמרטפון’ יש סידור מאיר עיניים 🙂 -ו כולנו כאן בארץ דוברי עברית כשפת אם (ולבני חו”ל יש שפע של תרגומים טובים) – הרי גדולה יכולתנו לכווין יותר מאשר בימי קדם.

      נראה לענ”ד שמי שישקיע את כוח כוונתו בשתי הדקות הראשונות בברכת ‘אבות’ – גם ייצא ידי חובה כדינא דגמרא, וגם יש לו סיכוי שלא יאבד את הריכוז גם בהמשך…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      כדאי לציין ששלוש הברכות הראשונות הן היסוד והתמצית לכל הברכות שבהמשך:

      ברכת ‘הא-ל הקדוש’, בה אנחנו תובעים מעצמנו להידמות לבוראנו כדי שנהיה ראויים להללו ‘אתה קדוש… וקדושים בכל יום יהללוך’ – היא היסוד לבקשת הדעת, התשובה והסליחה.

      ברכת ‘מחיה המתים’, בה מדובר על מוריד הטל/הגשם, ‘סומך נופלים, רופא חולים ומתיר אסורים’ – היא היסוד לברכות גאולה, רפואה, ברכת השנים, ו’תקע בשופר גדול לחירותנו’.

      וברכת ‘מגן אברהם’, בה נזכר שה’ ‘זוכר חסדי אבות מביא גואל לבני בניהם’ – היא היסוד לברכות הבקשה על הגאולה – קיבוץ גלויות, השבת המשפט והמנהיגות הרוחנית והמלכות, ובניין ירושלים והמקדש, ואחרונה חביבה: בקשת השלום.

      כך שאם הצלחנו ‘לחטוף כוונה’ בשלוש הראשונות – הרי שנפתח ליבנו גם להמשך!

    3. אכן...

      אכן יש בברכות ל,ב מימרא של ‘ר”א’ [רבי אלעזר?]: ‘לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את ליבו – יתפלל; ואם לאו – אל יתפלל’. ושם לא הוזכר שדי כשאי אפשר לכוין רק באבות.

      תוספות (ברכות לד,ב, ד”ה יכוין ליבו באחת) כתבו שיש לפרש שגם המימרא שבדף ל,ב, יכולה להתפרש שיכול לכוין באחת הברכות. לעומתו מפרש הראי”ה קוק (בס’ טוב ראי, הובא ב’בירור הלכה’ לדף לד,ב), שדברי רבי אלעזר בדף ל,ב חולקים על הברייתא שבדף לד,ב, והרמב”ם חשש לחומרא לשניהם. לכתחילה לא יתפלל אלא אם יכול לכוין בכל התפילה, אך בדיעבד, מעכבת רק ברכת ‘אבות’.

      כדאי להעיר שמימרתו של רבי אלעזר מתפרשת בירושלמי (שהבאתי לעיל, ברכות פ”ב ה”ד), על מי שהתפלל ולא כיוון , שעליו נאמר שאם חושש שגם בפעם השניה לא יכוין – לא יחזור. לפי זה אין בדברי ר”א ראיה שלא יעמוד לכתחילה להתפלל אם חושש שלא יכוין. וצ”ב.

      בברכה, ש.צ ל

    4. מיכי מאת

      שצ”ל, גם בימי הרמ”א לא היו סידורים? הרי עד ימינו נותרה ההלכה (אפילו אצל הספרדים, כעדותך) שלא חוזרים על הברכה באבות. איך זה מתיישב עם ההסבר שלך? האם אתה פוסק שהיום כן חוזר מי שלא כיוון ליבו באבות? אתה נצמד לסברות והסברים שבדיעבד ומתעלם מהמציאות.

      דבריך על הגמרות והראשונים האחרים לא רלוונטיים לדיון. מהראשונים והרמ”א שהבאתי עולה שיש הנחה פשוטה שאדם לא מכוין אפילו בברכת אבות על אף שהיא ברכה אחת ושהיא עיקר תקנת אנשי כנסת הגדולה. צא והסק מה המצב לגבי תפילות של שעתיים או של 3/4 שעה שכוללות תוספות שונות ולא מחייבות. אגב, לא טענתי שהרמ”א המציא את פסקו, אלא התייחסתי בראש ובראשונה להערכת המציאות הפסימית שלו לגבי כוונת הסובבים אותו בתפילה.

    5. אדם מודרני שואף לפתור בעיות שהדורות הקודמים התקשו בהן (למד"א)

      בס”ד ה’ בתמוז ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      לא ראיתי בדברי הטור והרמ”א אמירה ש’חזקה שאין מכוונים אפילו באבות’. אלא שאם המתפלל כל כך טרוד שלא הצליח לכוין אף באבות, יש לחוש שגם בתפילה חוזרת לא יכוין’. וזה מובן מאד שהרי כשצריך לחזור על תפילתו נוספת לו גם העצבנות על הצורך לחזור ולהתפלל, ומה תועיל חזרתו , לגבי הפסוק הראשון של ק”ש כתבו הפוסקים שגם כיום יש לחזור אם לא כיוון, אך לחזור על תפילת העמידה – יש לחוש לברכה לבטלה’.

      ועל כל פנים, המוחש לא יוכחש’. מי שמחליט להתרכז בתחילת העמידה – מרויח לפחות את הברכות הראשונות, ויש לו סיכוי טוב להישער בריכוז גם בהמשך.

      אנשים מודרנים שואפים לא להישאר במיגבלות של הדורות הקודמים, למה לא ישאף לעלות על אבותי גם בריכוז בתפילתו?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי הסתמכות על קביעות מציאות של דורות קודמים, יש לא אחת מצבים של ‘נשתנו הטבעים’. ראה במאמרו של הרב ד”ר מיכאל אברהם, ‘גוי שההלכה לא הכירה’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’.,

    6. מיכי מאת

      אכן נכון. בעקבות המלצתך עיינתי שם ואני חוזר על שאלתי האם אתה מחייב כיום לחזור על אבות למי שלא כיוון. אגב, אין חשש שלא יכוין בכל התפילה כי בכל התפילה זה לא מעכב. הוא צריך לכוין באבות בלבד, ואם הוא יכול את זה הרי זה מצדיק חזרה.

    7. האם לחזור? (לרמד"א)

      בס”ד ה’ בתמוז ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      על פניו, הקולא של ‘אם יכול לכוין באחת מהברכות – יתפלל’ נאמרה בברייתא (ברכות לד,ב) לגבי התפילה הראשונה, ויש לומר שכל עוד מכוין בברכה הראשונה עדיף שיתפלל תפילה שאינה מובחרת מאשר שלא יתפלל בכלל.

      לעומת זאת, בדברי רבי אלעזר שבירושלמי ‘אם יודע שיכוין ליבו – יחזור ויתפלל’, לא הוזכר שדי שיכוין בברכה ראשונה. כאן הרי כבר התפלל, השתתף בצורה כלשהיא בתפילת האומה, ונחשב לו כקרבן התמיד ש’סתמו לשמו’ (כדברי השבלי הלקט), אלא שניתנת לו הזדמנות לחזור ולהתפלל כדי לתקן את חסרון הכוונה – מאד מסתבר ש’מקצה שיפורים’ שווה לעשות רק אם צפוי שיפור משמעותי. ו’ספק ברכות להקל’.

      כ’דעת בעלי בתים’ אוסיף, שכל חזרה על תפילה כרוכה בעצבנות. אם הלכה פסוקה שיש לחזור – ‘גזירה היא מלפניי, קבלוה משעשעי דת יומיים’, אבל לא צריך לחפש את הדרך הזאת. מה שלא הלך לנו בתפילה זו – נתקן בעזר ה’ בתפילות הבאות. ריבונו של עולם לא עומד על ראשנו עם ‘אקדח ביד’. שיפור הוא תהליך איטי. וככל שנהיה מרוצים במה שכן עשינו גם אם התוצאה רחוקה מהשלימות – כן ישתפרו השגינו בנסיונות הבאים!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  46. שרוליק

    שלום הרב,
    לא הבנתי(השתדלתי לעבור על כל התגובות לפני שאני כותב) למה הרב רואה את עצמו כל-כך מחויב להליכה לבית-הכנסת כמנהג אבותיו (כמו שהרב כתב למעלה בתגובה לאלעד) אני רואה פה המון נימוקים למה אפשר לשנות את התפילה בלי איזו סמכות מיוחדת
    1.בתגובות למעלה כבר נכתב שבפשטות אין חובת תפילה במניין. (אז למה לא לעיין בדברי קאנט קשישא במקומות יותר נחמדים?)
    2.יש הרבה תוספות שאפשר לקצר.
    3.אין משמעות לדבור שהוא רק מלמול בלי כונה אז אם אני לא יכול להתכוון אז אני פתור מתפילה (כמו שנראה מהרמב”ם על החוזר מהדרך)
    אז למה הרב חושב שיש חובה קדושה להמשיך ללכת לתפילות השבת עם ספרי שלם כמנהג אבותיו?

    1. מיכי מאת

      לא אמרתי שיש חובה קדושה כזאת. מה שכתבתי כאן בתגובות למעלה הוא ששינוי בהוראות לרבים צריך להתקבל בקונצנזוס מסוים (אני לא רואה לעצמי סמכות או כדבר ראוי לקבוע לרבים מה לעשות). הנהגה אישית של כל אדם יעשה כהבנתו, וזה לא רק משיקולי הלכה וסמכות. גם מבחינתי יש ערך לקביעות של עמידה לפני ה’, על אף המגרעות (כפסק הרמ”א הידוע שמוותר דה פקטו על כוונה בברכת אבות). כבר הזכרתי שאני מקווה לכתוב פוסט המשך ובו אבהיר יותר.

  47. יונתן

    שלום הרב מיכי!

    אז כמו שהעירו לפניי, אולי יש מקום לנהוג כפי עיקר הדין ולפטור מתפילה (אך לא מק”ש וברכותיה) את מי שאינו יכול לכוון מלכתחילה כי אין דעתו פנויה לכך. אבל אז חשיבותה של התפילה במניין עולה, שכן אז הש”ץ מוציא ידי חובה.

    עוד יש להעיר שהירושלמי מצדד בחידוש ברכות ושינוי הנוסח ומעודד “עיון תפילה” דהיינו, אמירת מעין הברכה – נוסח מעובד שלה. כך נהגו דורות רבים בא”י. במקום לומר רופא חולים ניתן לשבח את ה’ על המכונה המשוכללת ששמה ‘אדם’ ועל מנגנוני ההחלמה שלו ולחתום “רופא חולי עמו ישראל” ובכך הרי יוצאים יד”ח. וכן כל כיוצא בזה.

    1. מיכי מאת

      יונתן שלום.
      לא ברור האם הלכתית הש”ץ יכול להוציא ידי חובה מי שלא מתכוין. לכאורה זה תלוי בשאלה האם שומע כעונה מעביר גם דברים נלווים (למשל האם השומע צריך לעמוד או שרק האומר עומד והשומע יכול לשבת). נחלקו בזה האחרונים.
      אם אכן מחליטים שחזרת הש”ץ עושה את העבודה הזאת, אפשר לוותר על אמירת עמידה בלחש ולעשות רק חזרה (או תפילה קצרה שכוללת את ברכת אבות שהכוונה בה מעכבת).
      אגב, הפוסקים כיום לא פוטרים את מי שלא יכול לכוין, אפילו בברכת אבות. הם רק אומרים שלא יחזור.

    2. ש"ץ מוציא את מי שאינו בקי (לרמד"א)

      בס”ד עש”ק חוקת תשע”ז (בגימטריא: ‘לא להתיאש’. מדברי הגר”מ מאזוז בשיעורו השבועי)

      לרמד”א – שלום רב,

      חזרת הש”ץ נועדה (לפי חכמים, שנפסקה הלכה כמותם) להוציא את מי שאינו בקי. ובכללם את מי שאינו מבין כלל עברית, שפשוט שאינו יכול לכוין את פירוש המילות. מי שבקי אינו יכול לסמוך על הש”ץ שיוציאו, ועליו להתפלל בעצמו ולכוין.

      הביאור הלכה (סי’ קא,א) מציע למי ששם לב אחר שסיים ‘אבות’ שלא כיוון בברכה, שימתין עד לחזרת הש”ץ ואז יכויו לצאת ידי חובת ברכת ‘אבות’ ע”י הש”ץ וימשיך בתפילת הלחש שלו. והוא מסביר, שאף שהש”ץ אינו מוציא את הבקי, כאן שאינו יכול לחזור ולומר את ברכת ‘אבות’ כפסק הרמ”א, הריהו בבחינת ‘אינו יכול להתפלל בעצמו’ לגבי ברכה זו.

      אגב, לדעת הביה”ל (שם) אם יודע שלא יכוין אף בברכת ‘אבות’, גם בזמן הזה – לא יתחיל להתפלל. לדעתו, רק לגבי דיעבד אמר הרמ”א שאין חוזרים בשל אי כוונה ב’אבות’, אך לכתחילה אם יודע שלא יכוין ב’אבות’ לא יתפלל. (לדיעות אחרות בזה – יעויין ב’ערוך השלחן’, ‘אשי ישראל’ ו’ילקוט יוסף’ ואכמ”ל)

      וכבר כתבתי לעיל, שבימינו שיש סידורים בתפוצה גדולה מאשר בימי הרמ”א (שחי בראשית המצאת הדפוס) – צריך רק להשקיע מאמץ קטן כדי לכוין בשתי הדקות הראשונות שבהם אומרים את ברכת ‘אבות’.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      כדאי לציין, שחזרת הש”ץ מועילה בכיוון אחר למי שרוצה לכוין בתפילת הלחש שלו, שכן הורו הפוסקים שהעיקר הוא להתחיל את תפילת הלחש עם הציבור, ואף שמאריך הרבה בתפילתו נחשב כמתפלל עם הציבור מפני שהתחיל איתם כך שחזרת הש”ץ נותנת ‘הארכה’ למי שרוצה להתפלל בנחת כדי לכוין.. (ועניית קדושה וקדיש – הרי יכול לצאת כ’שומע’ גם בעומדו בתפילת הלחש)

      כדאי לציין גם ש’פסוקי דזמרא’ ו’קדושא דסדרא’ נועדו ללאפשר למתפלל לקיים את חובתו לשהות מעט לפני התפילה כדי להתבונן בגדולת בוראו (מה שיש בשפע בפסוד”ז), ולאחריה – כדי שלא תיראה התפילה עליו כמשאוי. אנחנו לא ‘חסידים הראשונים השוהים שעה לפני ואחרי, אך חמש דקות לפני ואחרי – ראויות לכל אדם.

      [והערה לנוהגים לקרוא בספרי הוצאת ‘שלם’ בחזרת הש”ץ – יש לכווין גם עליהם באמירת ‘קדיש שלם 🙂 ].

    3. תפילת היחידים ותפילת האומה

      לדעת רבן גמליאל עיקר התפילה היא תפילת הש”ץ, ולדעתו גם הבקי יוצא ע”י הש”ץ, שכן עיקר התפילה היא תפילת הציבור שכל יחיד משתתף בה כשומע. תפילת הלחש נועדה לדעת ר”ג כדי לתת זמן לש”ץ ‘להסדיר את תפילתו’. וכפי שהבאתי בשם המ”ב – למי שלא כיוון ב’אבות’ – הרי תפילת הש”ץ היא הזמן ל’מקצה שיפורים’.

      כדאי לציין, שכשם שקרה בתפילת ערבית, שאף שהוכרעה הלכה ש’תפילת ערבית רשות’ – בכל זאת, עם ישראל לא ויתר על דעת רבן גמליאל וקבע את תפילת ערבית כחובה.

      ייתכן שתהליך דומה אירע גם למשמעותה של ‘חזרת הש”ץ’. אף שנפסקה הלכה כחכמים שתפילת הלחש היא חובה על כל יחיד ויחיד – ניתן מקום גם לדעת רבן גמליאל, ולכן אף כשכולנו בקיאים – מקפידים שבנוסף לתפילת היחידים תתקיים גם תפילת האומה הנאמרת על ידי שלוחה במעמד העדה.

      כפל הייעודים של התפילה – תפילת היחיד ותפילת האומה – מתבטא גם בשאלה כנגד מה תיקנוה – כנגד האבות, שהתפללו אל ה’ כיחידים; או כנגד התמידים, שבהם יש שותפות של הציבור כולו. הכהן מקריב כשליח ציבור, ונציגי הציבור, מעמדות כהנים לויים וישראלים, עומדים שם, כדי לבטא את היות הקרבן – קרבן העדה!

      תפילת הציבור מלמדתנו שעבודת ה’, היא בראש ובראשונה ‘צו קטגורי’ הנועד לציבור כולו. לפיכך ראוי לאחוז את ספרי קאנט בעת חזרת הש”ץ, כדי לעוררנו לקיום ה’צו הקטגורי’ – להקשיב לשליח הציבור

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ספריו של קאנט מכוונים כנגד שלוש פרשיות קריאת שמע:

      *ראשית:: ‘ביקורת התבונה הטהורה’ – קבלת עול מלכות שמים’.

      *לאחריה: ‘ביקורת התבונה המעשית’ – קבלת עול מצוות.

      *ולבסוף: ‘ביקורת כח השיפוט’ – לקיים ‘ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’

  48. יוני

    בקצרה:

    התעלמת מצורת התפילה אצל הציבור החרדי. ויש בהם שלושה מישורים שונים:
    1) טכנית, שם אין עלונים כמעט בכלל. (למעט הוצאות ביתיות של אגודות ילדים, פרסומות של קופת העיר, ומדי פעם עלון מגמתי של דרשו… אך הם אינם נקראים בתפילה מחמת חוסר העניין בהם ומחמת קוצרם).
    2) ההבדל העיקרי – בשונה מהציבור הדת”ל (האשכנזי – איני יודע מה הולך אצל אחינו הספרדים) לא מאריכים שם במקום שאין צורך:
    א. קריאת התורה שם אורכת כחצי ממה שאורך לציבור הדת”ל, ואין אצלם מי שברך לכל אפצ’י (ובהרבה מהם אין בכלל מי שברך לכל עולה).
    ב. קטעי יקום פורקן וכו’ נאמרים בהבלעה תוך כדי התעטפות החזן של מוסף בטלית (ובהסתכלות סביב אפשר לראות שהרבה מהציבור לא אומרם).
    ג. הזמן לפסוד”ז שם מאוד קצר – ומי שרוצה לאריך מגיע מוקדם יותר (ובהרבה מקומות מציינים בבירור את השעה של ‘ברכו’ כך שכ”א יעשה חשבון לעצמו כמה זמן הוא אומר פסד”ז).
    3) בשונה מהציבור הדת”ל – ביהכנ”ס שם לא נתפס כמקום המפגש השבועי של השכונה, וההרגשה שם היא שבאים בשביל להתפלל. לדעתי זה משפיע על התופעה (בביהכנ”ס של המגזר אפשר לראות חבר’ה שדת רחוקה מהם כמזרח ממערב – כמובן לא המזרח הרחוק שממנו הם חזרו עכשיו לספר את חוויותיהם במפגש השכונתי השבועי).
    4) נושא שולי – שם לא כל חובש כיפה נאמן למסור דבר תורה לציבור, מה שמציל את הנביבות שבדברי התורה שנאמרים ע”י “אחד המתפללים” (אם כי שם נושאי הדברי תורה הינם הלכתיים נטו – דבר שרוב הציבור לא מתחבר אליו… בעיה בפני עצמה).

    נ.ב לגבי כח התפילה, זה קשור לסוגיא בבבלי מתי אדם נידון, ואיך אפשר לקרוע גזר דין (גמ’ שם שברבים אפשר, ותוס’ שם שמעורר עוד סוג של רבים – בתושח”י).

    1. אריה

      יוני
      אתה מדבר על הציבור הליטאי הקשה, אלו שמשחקים אותה ישיביש, והם מתפללים בחניכי..
      בבתי כנסת של בעלי בתים, כולל המנין של ר’ שלמה זלמן שהתפללתי בו מדי פעם בצעירותי, עשו מי שבירך עם ‘בעבור שנדב’. דווקא הד”לים הקלאסיים הם אלו שקיצצו במי שבירך.
      התפילה הליטאית ארוכה וכבדה, ניתן למצוא בתי כנסת חרדים שמצהירים שזמן המינימום לשמונה עשרה הוא כך וכך דקות, ואני שאיני מהכי מקצרים, מסוגל להספיק פעמיים שמונה עשרה באותו זמן.
      ושוב במניינים חסידיים ובעלבתים, החזן ניגש לעמוד כבר בפסוקי דזמרה.

      הישיבות הליטאיות הם לא ראיה, כי הם חברה סינטטית.

    2. 'והניח מחוץ למחנה' - פתרון בעיית העלונים

      בס”ד עש”ק ‘הניח מחוץ למחנה’ ע”ז

      בכוכב השחר מצא רב היישוב, הרב אהד קרקובר בר”ו, פתרון גאוני לבעיית קריאת העלונים בשעת התפילה:

      העלונים מונחים לחלוקה במיתקן מיוחד הנמצא ליד המכולת. מי שמעוניין בעלונים לשבת לוקח אותם בלכתו למכולת ביום ששי, ומביא הביתה את ‘המזון הרוחני’ יחד עם ‘המזון החומרי’ שקנה במכולת. העלונים לא מגיעים כלל ועיקר לבית הכנסת, ומי שחפץ בהם – קורא בהם בביתו!

      כמה טוב, ונעים, כשאחרי סעודת מלכים, רווייה במעדנים,
      על הספה מתרווחים, תה לוגמים, ומפצחים גרעינים, ועוברים על העלונים, גדולים עם הקטנים 🙂

      בברכה,ש.צ. לוינגר

    3. moishbb

      ודפח”ח
      באמת כיום השולטים הבלעדיים (כמעט) בציבור המתפלל נוסח אשכנז, הם המניינים הישיבתיים (לאפוקי מאריה, שזוכר את התקופה בהם ה’בעלי-בתים’ שלטו בבתי הכנסת נוסח אשכנז כיום אפילו מעמד ה’בעלבתים’ בשנים האחרונות ברובו מאוד ישיבתי )
      שבהם בית הכנסת אינו משמש כמקום מפגש חברתי
      אלא כמקום לתפילה ממוקדת (ביום חול בממוצע כארבעים דקות, ובשבת כשעה וארבעים/שעתיים מקס’) ולימוד.

  49. אורי סלע

    לפי דברי הרב, אני מסיק שדבר(הכוונה הלכה/הנהגה) במסורת ישראל והעם היהודי (שמעוגן בהלכה) ומוסכם על רובם המוחלט ככולם של הרבנים וגדולי ישראל- שבפועל הציבור מתקשה לקיימו נתון למחשבה חדשה על הדברים ושקילת “עדכונם”. עלינו לשאול את עצמנו האם זה מתוך חולשה ונוחות או מתוך מקום אמיתי של מחשבה עמוקה ובירור הדברים ועשייתם מלכתחילה , דומני שכל אחד עם טיפה כנות ואינטילגנציה יכול לענות לעצמו( החל מקריאת עלוני שבת בזמן התפילה וכלה בהלכות כשרות/צניעות/שבת וכו וכו וכו) , אם כל דבר יהפוך ל -“הציבור ככה וכבר לא מרגיש שזה רלוונטי(בדגש על ה “מרגיש”) , השאלה הבאה תהיה – מתי כולנו נהפוך לרפורמים?

    איני טוען שאין מקום לחידושים לשינויים בהלכות שנפסקו בעבר (לפני 500 ו600 שנה ויותר) , וברור שיש דברים בבחינת “דיבר הכתוב בהווה” שכיום חייבים לשנותם, אבל(וזה אבל גדול) בשביל זה יש את הרבנים. אם כל אחד יחליט לעצמו מה רלוונטי ומה לא – הכל טוב ויפה! אבל זו לא יהדות…יהדות בנויה על מסורת .נקודה.

  50. יונתן

    שלום הרב!
    אני בטוח בכנות דבריך. עם זאת חבל לי שאתה שופט את המציאות על פי החברה הכושלת (בתחום המדובר) שמצויה סביבך.
    אני מתפלל בבתי כנסת שבהם רוב המתפללים זוכים לעמוד יחד אל מול ה’ יום יום. אני מתפלל במקומות שבהם אדם יתבייש להסתובב עם עלון זול ונפוח מגאווה בורגנית וכלום.
    רבים מהאנשים שסביבי לא יבינו את הזלזול שלך בתפילה משום שעיניהם רואות את השפעתה. (לא סטטיסטיקה אלא השגה ברורה של רושם תודעתי קדוש.) עוד ישנם אנשים רבים שמשווים את ה’ לנגדם בכל עת ושחים עימו, והוא שב להאיר להם פנים.
    גם לשיטתך אינני מבין מדוע אינך מכיר בכך שלאדם יכולת לעמוד אל מול ה’, וה’ לעומתו יודע אותו, ומעריך את עבודתו, מתקשר אליו ומאיר לו פנים. כל זאת ברובד התודעתי שכלי לכל הפחות. וגם אם אתה מכיר בכך מדוע אתה לא מדגיש את חשיבות העמידה והשיחה הזאת? וחמור מכך, מדוע אתה מזלזל ומרפה את ידי הציבור מההכרה בערך התפילה? מילא תסיר סיגים גסים אך אתה גורם לזילזול מוחלט בערך.
    כדי לפתור את הבעיות שאתה מעלה הייתי עושה חשבון נפש מדוע הציבור כל כך מנותק משיחה עם ה’? מדוע רק החרד”לניקים המעצבנים והספרדים השרשיים/פרימיטיבים עוד זוכים לדבקות כזאת?
    אולי אלו המידות המשפיעות על ההשגה? הענוה? אולי הבידול מתרבויות טמאות? ואולי פשוט הצבת ה’ במרכז חייהם ולא את עצמם, ואפילו לא את שיכלם הנשגב המרומם והנעלה?
    יונתן
    בהמשך להתכתבותנו הארוכה ביחס לתפילה ואפיקורסות..
    תודה על כתיבתך ושבת שלום!

  51. ש'

    מילא, שמרן, שעמדתו מוצקה, ומה שחשב שלשום הוא מה שיחשוב מחרתיים 🙂 – מובן שיקשה לו ‘לחדש דבר בתפילתו’ – אבל מי שהשקפתו מתחדשת ומתעדכנת מרגע לרגע – בוודאי שמה שיאמר לבוראו שחרית אינו זהה למה שיאמר לו ערבית (אף אם תהיינה המילים זהות – המשמעות לא תהיה אותו דבר).

    1. מיכי

      שלום רב.
      דומני שיש בינינו הבדל חוזר ונשנה ביחסנו להרבה סוגיות. אתה מתמקד במה שאמור להיות ובמה שהגיוני שיהיה (ובפרט במה שכתוב במקורות שונים, ולו כציפייה מאיתנו), ואני (אף שגם אני בעל טמפרמנט פילוסופי) מוסיף לזה גם התייחסות למה שיש בפועל.
      גם אם צודק מר שמצופה ממני ומאחרים לחדש כל יום משהו בתפילה, עובדה היא שזה לא קורה (אצלי, ואני בטוח שגם אצל הרבה מאד אחרים. אני משוכנע שכמעט כולם). לא רק שהחידוש לא קורה, גם תפילה רגילה כהלכתה לא קורית. הרי אפילו הרמ”א והראשונים כותבים כדבר פשוט וברור שאפילו בברכה ראשונה של אבות אי אפשר לכוין, קו”ח לא לחדש. עד כדי כך הם מיואשים שאף מי שהבין שלא כיוון הם מורים לו לא לחזור כי אין סיכוי שיכוין. וזה מדבר על ברכה אחת, הכי חשובה בעמידה שהיא תקנת אנשי כנה”ג, ולא בתוספות מאוחרות שונות ולא מחייבות (כמו פסוקי דזמרה). ופתאום להפתעתי מספרים לי באתר שאני מכיר מיעוט לא מייצג של מתפללים ובעצם רוב הציבור מסתדר נהדר ומכוין בתפילתו. הרי זה פלא עליית הדורות, ממש אתחלתא דגאולה. זה נראה לך סביר?
      הרבה יותר הגיוני בעיניי שאם רוצים לחדש דברים ולכוין בתפילה, הדרך לעשות זאת היא לא לדרוש מכל אחד לזמזם במהירות אוסף קבוע של פרקי תהילים (פסוקי דזמרה) ולקוות שבכל זאת נצליח לחדש בהם דבר כל יום למרות הקושי. הרי זו דרך דיעבדית גפ אם היא תצליח (והיא לא מצליחה). אם רוצים שנחדש למה להכניס אותנו למשימה קשה מעיקרא? למה לא לנקוט לכתחילה דרך אחרת שתאפשר זאת טוב יותר, כגון לגוון ולקצר? הדברים אמורים בפרט בתוספות הלא מחייבות.
      כפי שכתבתי, אני מקווה לכתוב פוסט המשך ובו אבהיר כמה מהדברים שעלו בדיון בעקבות הפוסט הקודם.

    2. ש'

      בס”ד ה’ בתמוז תשע”ז (הרב מאזוז: בגימטריא: ‘לא להתיאש’)

      לרמד”א – שלום רב,

      כל עניינה של תפילה היא ההתמקדות בציפיה לעתיד טוב יותר. ‘לפלל’ הוא ‘לקוות’ – אז ‘להתפלל’ הוא ‘להתקוות’ – להיטען בתקוה.

      את מה שקורה בפועל, בעיקר בהיבט השלילי, אנחנו מקבלים 6/24 ‘אונליין’. לא מגיע לנו כמה ‘חלונות’ ביום לצפיה למציאות מוצלחת יותר?

      לגבי ‘קיצור לצורך הגברת הכוונה’ –
      יש מצב של ‘חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה’. אם אדם באמת רואה שאם יסתפק במינימום, הוא יעשה אותו ביתר כוונה – מה טוב ומה נעים. יש להניח, שאם האכילה יבוא התיאבון, ויוסיף עוד ועוד.

      אבל לקצר ולהמשיך לראות במעט שהותרנו ‘משאוי’, שממלמלים אותו ללא כוונה – מה הרווחנו?’

      ולמעיישה, אני מציע:

      א. לבטל את ‘פסוקי דזמרא’ ואת ‘קדושא דסדרא’.

      ב. לפני ‘ברכו’ תוטל חובה לקרוא פרק בספרי קאנט, ובשבת שני פרקים, ולאחריהם יברכו ‘הבוחר בשירי זמרה’ (קאנט = שיר). המהדרין יקפידו על המקור הגרמני.

      ג. אחרי התפילה יקראו בספרי ‘הוצאת שלם’ ויאמרו ‘קדיש שלם’.

      ד. מועצת הרבנות הראשית תדון בנפרד, מה לעשות בבעייה של אנשים המציצים בסידור ובחומש העת הקריאה המקודשת בקאנק ובספרי ‘הוצאת שלם’ – האם למנות ממונים שיגערו בעבריינים, או לקיים ‘הנח להם…’ (דעתי נוטה לחלק: בעת קריאת קאנט, יש לקיים ‘צו קטגורי’ ואסור לפרוש מן הציבור. לעומת זאת בעת הקריאה בספרי ‘הוצאת שלם’ שכל עניינם חשיבה אלטרנטיבית – אין מקום לאסור קריאה אלטרנטיבית בחומש או בסידור. והנלע”ד כתבתי)

    3. ש'

      ועל דרך הרצינות –

      הרי היית ‘גנן’ בצה”ל. מלאכת ה’גנן’ מצריכה מחד להכניס לחייל שהוא מסוגל הרבה מעבר למה שהוא חושב, ומאידך לשמור שהחייל לא יישבר כשלא כל כך הולך לו. צריך להציב מטרות קטנות וברורות לעלייה, וכל הצלחה קטנה – ממדרבנת ומחזקת לקראת ההתמודדות הבאה.

    4. מיכי

      כפי שכתבתי, אני בהחלט מסכים שהקושי לא אמור להכתיב את הערכים. יש לדרוש מהאדם להתמודד. השאלה היא האם במקרה הספציפי של תפילה הקושי לא מוצדק. לדעתי בהחלט כן, ולכן כאן לא נכון להמשיך ולדרוש מהאנשים להתמודד.

  52. א'

    ראיתי שכתבת בהערה אגבית שאתה קורא כרגע את “החברה הפתוחה ואויביה” של פופר ובכלל שאתה אוהב את הספרים בהגות מדינית שיצאו לאור בעברית במרכז שלם.

    אז אני הקטן שותף לאהבה זו , [אהבתי במיוחד את “מחשבות על המהפכה בצרפת” של אדמונד ברק -אני רואה הרבה דברי טעם בדבריו גם אם לא בכל מה שהוא כתב] ורציתי להמליץ לך על עוד ספר מתורגם של מרכז שלם “הדמוקרטיה באמריקה” של אלכסיס דה טוקוויל

    אם אתה אוהב את הסגנון של הספרים שמרכז שלם הוציא בהגות מדינית אתה תאהב לדעתי גם את הדמוקרטיה באמריקה [ספר עב קרס גם הוא]

    נ.ב

    רק הערה לגבי הדברים באותו מאמר -מעבר לזה של תופתתע שאני לא כל כך הזדהתי עם המאמר המדובר על התפילות וכו’ [אבל כן הזדהתי עם לא מעט מהביקורת על העלונים] רציתי להעיר על תמיהתך שם מה ההבדל בין מורה נבוכים שייחשב כלגיטימי בכניסה לבית הכנסת אך ביקורת התבונה הטהורה של קאנט לא כי “אותו לא הספיקו לגייר כמו שהרמב”ם גייר את אריסטו”

    דומני שזה לא אותו דבר – מורה נבוכים הוא לא רק “אריסטו מגוייר” הוא סוף כל סוף ספר תורני שעוסק רבות בטעמי המצוות ועיקרי האמונה גם אם הוא שואב לא מעט מאריסטו ולכן הוא ייחשב כספר שלומדים בו תורה , לא מדובר בספר של אריסטו ככזה ש”כולה” קיבל “הסכמה” מהרמב”ם ,

    אם מישהו ילמד בבית כנסת ספר תורני ששאוב בו גם מדברי קאנט כמו למשל איגרת המוסר של ר’ ישראל סלנטר [עניין “הכוחות הבהירים והכהים” ויעויין שם] אף אחד ובצדק לא ירים גבה .

    1. מיכי

      שלום א’.
      כדאי לזכור שבמו”נ יש לא מעט קטעים שהם פילוסופיה אריסטוטלית נטו, ואין קשר בינם לבין טעמי המצוות וכדומה. אני דיברתי כמובן בעיקר על החלקים הללו שלו. גם לגבי איגרת המוסר של רי”ס, באמת לדעתי אין הבדל אמיתי בינו לבין ספר פסיכולוגיה (ולא פילוסופיה) אחר.
      תודה על ההמלצות ולהתראות.

    2. א'

      אני בכל זאת רואה את הדברים קצת אחרת -נכון שהמו”נ מביא קטעים שלמים מאירסטו וכך גם הדבר אצל הרמב”ם ב”שמונה פרקים” בפרקים הראשונים אבל סוף כל סוף ספרים אלו כמכלול הם ספרים תורניים שעוסקים בנושאים תורניים בליווי של פילוסופיה אריסטוטלית כך למשל אם כבר הזכרתי במייל השני את דברי האברבנאל על המלוכה אז גם שם הדברים הנאמרים יש בהם דברי הגות מדינית שאפשר לקרוא אותם בספרי הגות מדינית נוספים אך הם נאמרים אצל האברבנאל בהקשר תורני מובהק ובהתייחסות לעניין מצוות המלכת מלך ועניינה ולכן אינו דומה מי שיקרא בבית המדרש את דברי האברבנאל האלו למי שיקרא דברים דומים מאוד בבית המדרש בספר הגות מדינית כל שהוא וכך הדבר באיגרת המוסר של הגרי”ס -הוא מביא שם דברים שלמד מקאנט וכנראה שגם מפסיכולוגים אבל הוא כותב שם את הדברים בהקשר תורני מובהק ובעיסוק ביצר הטוב וביצר הרע ועוד ועוד ולכן זה אינו דומה לספר רגיל בפיסכולוגיה

      זו דעתי לפחות

      לגבי ההמלצות-על לא דבר אני תמיד שמח להמליץ על דברים שקראתי ואני חושב שאחרים עשויים לאהוב גם -אז בשמחה רבה כמובן(:

    3. א'

      עוד המלצה אם הרב אוהב ספרי הגות מדינית -אני יודע שאתה פחות מתחבר ללימוד תנ”ך עם פרשנים [כמה פעמים אמרת וכתבת את זה] אבל בכל זאת אולי מאוד תאהב את את דברי האברבנאל על עניין המלוכה בפירושו לדברים ושמואל[בדברים זה על מצוות מינוי מלך ובשמואל זה בפרק ח של שמואל א כשבני ישראל ביקשו מלך משמואל ] הוא כותב כדרכו באריכות ובעומק ומסביר מדוע הוא מתנגד למוסד המלוכה ומדוע הוא רואה את מצוות מינוי מלך כמצווה דיעבדית -הוא כותב שם דברים שלדעתי די הקדימו את זמנם והוגים מדיניים שדחפו לכיוון של דמוקרטיה כתבו את הדברים שהוא כתב כ250 -300 שנה אחריו

    4. מאי נפקא מינה? (לא')

      בס”ד י’ בתמוז ע”ז

      לא’ – שלום רב,

      בנידון דידן – קריאה בזמן חזרת הש”ץ וקריאת התורה – איני רואה נפקא מינא בין ספרות תורנית לספרות פילוסופית שאינה יהודית. הבעייה היא אחת: אין זה כבוד תפילת הציבור וקריאת התורה שמסיחים את הדעת בדברים אחרים.

      אם קשה להתרכז בהקשבה בעת קריאת התורה, הרי אפשר לעיין בעת קריאת התורה בחומש עם פירושים המוסיפים להבנת דברי התורה הנקראים. לעניינים אחרים, חשובים ומעניינים יותר צריכים למצוא זמנים אחרים – ‘זמן תורה לחוד’!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      וודאי שיש חילוק בין הגות של נכרים כשלעצמה לבין מה שהחליטו חכמי תורה שראוי להיכנס לבית המדרש. דבריו של בלעם שכלל משה מפי הגבורה בתורה – הם תורה. אך המובאות מחזונות ‘בלעם ברבער’ שבכתובת דיר-עלא – אינן תורה.

      ומדכרנא קדמיכון, שיומא דהילולא ה-220 של אדמונד ברק, יחול בט”ו בתמוז, בשבת פרשת בלק הבעל”ט. ראוי לקבוע לימוד בהגותו (תוך הרמת כוסית וויסקי לעי”נ). אפשר למשל לדון בהבדל בין גישתו שיש ללכת ‘מתון מתון’ לבין שיטת חב”ד ש’לכתחילה אריבער’ 🙂 אך חלילה מלקרוא דבריו בעת קריאת התורה. שם יפים דברי בעל ‘אור החיים’ הקדוש, שאף יום פקודתו חל בט”ו בתמוז.

    5. ולגבי השימוש בפילוסופיה האריסטוטלית במו"נ

      כדאי לציין שהרמב”ם השתמש במתודה של אריסטו, אך הסיק ממנה מסקנות הפוכות לגמרי ממסקנותיו של אריסטו, בכל מכל כל.

      לדעת אריסטו העולם קדמון ונגזר אוטומטית מקיומו של הא-ל, שאינו משגיח אלא השגחה כללית לקיום המינים – בעוד שאלקי הרמב”ם ברא את עולמו יש מאין ומשגיח השגחה פרטית על כל מי שיש לו דעת (כמבואר במו”נ חלק ג פרק יז).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      כדאי לעיין בספרו של ר’ חיים וייסמן, ‘בירורי אמונות ברמב”ם – בריאה, נבואה והשגחה’, בהוצאת ‘מכון הר-ברכה’

  53. בהנחה שהשאלה לא נשאלה כבר ולא ראיתי...

    ניתן להיות קנטרן ולשאול איך הרב יודע עד כמה ירודה רמת העלונים אם מעולם לא קרא אותם לדבריו?
    שוב, איני חולק על הטענה שהרמה ירודה והטיעונים חד-צדדיים וכו’, אבל איך הרב יודע?

    1. זמן תורה וזמן תפילה

      בס”ד י”ב בתמוז ע”ז

      ליהודי פשוט כמוני שלא זכה למדרגת רוח הקודש, העלונים הם דבר נפלא. בעלעול של כחצי שעה או שעה אני פוגש עשרות מאמרים של תלמידי חכמים ומלומדים, המאירים את הפרשה מעשרות זויות ראיה שונות. הללו מביאים מדברי הפשטנים, הללו ממדרשי חז”ל. אלו מספרי המחשבה ואלה מספרי דרוש וחסידות, ואלו מאירי היבטים מדעיים, ענייני לשון וספרות, היסטוריה גיאוגרפיה וארכיאולויה, משפט ורפואה, מדעי החי הצומח.

      העלונים מביאים לקוראיהם עושר רוחני רב, אך הואיל ו’זמן תורה לחו וזמן תפלה לחוד’ – ראוי למצוא להם זמן ומקום שלא יפריעו לתפילה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  54. רחל

    אני אוהבת את התפילה של שבת בבוקר כשאינה נמרחת.
    זמן למחשבות טובות וחיבור.
    הטקסט מחבר אותי לזמנים אחרים ולבריאה
    מבחינתי זה זמן איכות עם עצמי
    ושום עלון לא נכנס אצלנו.

    הנוסח שהיה טוב לסבים שלי ולסבים שלהם וכו (וגם אצלם בבל לא הייתה רלוונטית) טוב גם בשבילי.

    אולי אפשר לשנות בקטנה
    אבל ברגע שעושים מהפכה א”א לדעת מה תהיינה תוצאותיה ומבחינתי יש הרבה מדי להפסיד

    גם לגבי כח התפילה חולקת עליך מכל וכל. לי היא נותנת כח רב ולא משנה למה. כשמתפללים על מישהו זה נותן לו כח. בין אם זו עצם האכפתיות או באמת כח שמימי התוצאות מלמדות על התועלת.

    1. מיכי מאת

      שלום רחל. אני לא יודע האם את מתפללת שלוש תפילות כל יום, אבל אם לא – אני מניח שתביני שמצבו של מי שכן עושה זאת יכול להיות שונה.
      לגבי כוח התפילה, אני לא מדבר על פסיכולוגיה ומתן כוח. מבחינתי זה פלצבו. השאלה האם תפילה מועילה מעבר לפלצבו (בשביל זה צריך לעשות מחקר מבוקר וכפול סמיות). אני לא מוכן לדקלם מנטרות שאין להן משמעות גם אם הן עושות לי טוב. וגם אם אעשה זאת – זו לא תפילה אלא מדיטציה.

    2. רחל

      שלום
      לגבי 3 תפילות ביום – לא. ואני מבינה את ההבדל. אבל כשמתפללת במניין ביום חול נהנית מהעצירה בחיי היומיום לטובת התקרבות לרוחני.

      לגבי כח התפילה – לא יודעת יותר מאף אחד לגבי תועלת אובייקטיביות מעבר לפלצבו או מדיטציה. מהצד שלי אליו בטוח קורה משהו. מלמעלה למטה? מקווה. לפעמים מרגישה שכן.

      היות שהתפילה לא חשובה ולא מועילה בעיניך ממה שהבנתי, משם נובעות ההצעות במאמר לקצר אותה וכו.
      כמו שמישהו אמר – אדם שמרן במה שחשוב לו. לכן המאמר קצת.. מזלזל.
      הייתי מעדיפה לשמוע על שינויים אפשריים ממי שמתחבר..

      כמו שמי שעושות את המהפכה הנשית היהודית הן הנשים הלמדניות שומרות ההלכה.

      ד”א התמונה של קוראי העלונים (והמאמרים.. ) בזמן התפילה לא מוכרת לי מכיוון עזרת הנשים. אולי אני חיה בסרט.

    3. Moishbb

      רחל אני לא רואה טענה בדברייך
      מיכי לא מגיע בתור סמכות
      אלא חולק איתנו את מחשבותיו והגיגיו
      זה מאוד נחמד שאת מתחברת לתפילה
      באמת לא הייתי ממליץ לך לקצר
      אם מישהו מזדהה עם דבריו שיצטרף לאגודה (הסודית) שהוא מקים
      לגבי טענת המדרון החלקלק
      היא קיימת
      אבל כדרכן של טענות טובות גם היא גלשה באותו מדרון לתוך פחד מצמית מכל שינוי

    4. רחל

      רציתי להעתיק מהספר של השל על התפילה, משהו ממש יפה על זה שלא התפילה צריכה להשתנות אלא אנו צריכים להשתנות. (ראיתי שכבר הומלץ על קריאת הספר)
      אבל הגעתי למסקנה שכמי שלא מתפללת * 3 זכות חיווי הדעה שלי פחותה מזו של אחרים (וגם הספר לא איתי כרגע).

      בהצלחה באגודה הסודית אבל אם כולם יצטרפו אליה לא יישאר כלום
      כי המדרון החלקלק הוא חלקלק
      לא נורא יהיה מי שישמור על הגחלת

  55. דוד

    פסוקי דזמרה- החלק הכי יפה בתפילה בעיניי. לא הייתי נוגע בו, מה גם שאין סיבה שהוא יורגש כעול כי כל אחד יכול להגיע בישתבח אם הוא רוצה (הרבה אנשים עושים זאת). אבל בהחלט מי שבא לו שיגיד רק ברוך שאמר, אשרי, ישתבח.
    בברכות ק”ש הייתי משמיט את כל האמצע בין ברכת יוצר אור לברכת יוצר המאורות (כמופיע בסידור רס”ג), בגלל שאנחנו לא מבינים מה תפקידם של המלאכים ולמה האופנים מתנשאים על השרפים ומה זה אומר בדיוק, בלי שישתמע זלזול ח”ו (אני מאמין שיש משמעות אמיתית לדברים אבל לא כזו ששוה להכניס לתפילה אם איננו מבינים אותה ואינה משפיעה עלינו)
    חזרת הש”ץ יש לבטל לחלוטין (הגם שבשבת בעיניי היא מוסיפה ליופי של התפילה, אבל זה לא שווה אם אנשים מזלזלים בה).
    קריאת התורה- למחוק את כל המי שברכים (או לעשות אחד קצר לכל העולם). יש מקום לשקול לחלק את הפרשיות אחרת ולקצרם ע”י כך (כמקומות שהיו מסיימים פעם בשלש שנים).
    הקריאה עצמה זה הדבר הכי קדוש! יש לקרוא ברור, במנגינה מותאמת לפסוקים (אפשר קצת לשפץ את הטעמים). מי שמדבר בקריאת התורה בעיניי הוא כופר ואסור לתת לו לשבת בבית הכנסת. שיצאו החוצה כל החפצים לפטפט.
    יקום פורקן באמת אפשר לבטל כנ”ל. את התוספות בסוף התפילה (עלינו, קוה אל ה’) אפשר להשמיט ולהשאיר רק שיר של יום זכר למקדש.
    יהי רצון שתעלה תפילתנו לרצון ושנעשה לשם שמים.

    1. ומקבלין דין מן דין (לדוד)

      בס”ד ה’ בתשרי ע”ח

      לדוד – שלום רב,

      הואיל ושמך ‘דוד’ חביבין עליך ‘פסוקי דזמרא’ שהן ‘שבחו וזמירו’ של דוד. אלא שאין מלך בלא עם. כדי לבנות תודעה של ‘עדה קדושה’ העובדתת את ה’ ומתפללת אליו ביחד, הציבו אנשי כנסת הגדולה את סדר הקדושה, שבו אנחנו מציבים לפנינו את המלאכים, שעם הענקיות הרוחנית של כל אחד מהם – הם מתחברים זה לזה ונוטלים רשות זה מזה, כדי לקדש את השם, המאחד את כל הניגודים להווייה אחת.

      לא בכדי הורו מחברי סדר התפילה לחזור על פסוקי הקדושה שלוש פעמים – בברכת יוצר, בברכת ‘אתה קדוש’ ובסדר הלימוד שאחר התפילה, שבו נתבארו פסוקי הקדושה בארמית, כדי שכל אדם מישראל יבינם. כי פסוקים אלה מבטאים את מרכז שאיפותיו ומשאת נפשו של עם ישראל.

      אנחנו שואפים ששם השם יתקדש לא רק ‘בשמיא אתר בית שכינתיה’, אלא גם ‘בארעא עובד גבורתה’ ושגילוי זה יהיה נצחי ‘לעלם ולעלמי עלמיא’. אנו מבקשים שההכרה בקדושת ה’ תמשיך ברכה ממקום המקדש לעולם כולו: ‘בריך יקרא דה’ מאתר בית שכינתיה’, וגילוי מלכות ה’ בעולם יהיה נצחי ‘יה’ מלכותה קאם לעלם ולעלמי עלמיא’.

      זו אמונתנו, וזה ייעודנו כעם ה’, להיות מלאכים, שליחים נאמנים, הפועלים לגילוי כבוד ה’ בעולם, ולכן חשוב לשנות ולשלש ייעוד זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אף חזרת הש”ץ נועדה להדגיש את היותה של התפילה לא רק תפילתם של אוסף של יחידים, אלא תפילתה של עדת ישראל כולה (מלבד התועלת המעשית שחזרת הש”ץ מאפשרת ליחיד להאריך בתפילתו בלא לחץ)

  56. דוד

    נאמנים דבריך לתת טעם בכל חלקי תפילה.
    העניין הוא שהפוסט (המעט בוטה) הזה מצביע על בעיה אמיתית. כך למשל, אפילו הסברת והטעמת את עניין חזרת הש”ץ עדיין לחלק גדול מהציבור זה ממש טורח והם לא רואים את התועלת (בפרט שחזנים רבים נוטים לענות את הציבור ממש).
    אולי אפשר אולי לעשות חזרת הש”ץ שתכלול רק ג’ ברכות ראשונות עם קדושה (כעין מה שעושים במנחה קצרה). וכך יש תפילה עם קדושה בציבור.
    נ.ב. קיוויתי לתגובה ממך על הנושא. אני נהנה מאוד מתגובותיך גם בארץ העברים (דוד). מעניין אותי לשמוע את הצעתך על הוצאתם החוצה בפועל של המשוחחים בקריאת התורה (ניתן לבצע זאת ע”י הפסקה של הקריאה עד שהמשוחחים יצאו. כך לא יהיה ביזיון לספר התורה, ומאידך מי שרוצה לדבר יהיה בחוץ ולא ירגיש שהקריאה “כבדה” עליו).

    1. ולעניין טרחא דציבורא - לקבוע זמנים(לדוד)

      בס”ד ו’ בתשרי ע”ח

      לדוד – שלום רב,

      לפי פקודות מטכ”ל (מובאות בספר ‘דיני צבא ומלחמה’) מוקצבות לתפילת שחרית ביום חול 30 דקות (ובשני וחמישי 45 דקות), למנחה 15 דקות ולערבית 15 דקות.

      אם צבא ההגנה לישראל מוכן להקדיש שעה ביום מזמן האימונים היקר, כדי שחייליו יתפללו – דומני שגם אנחנו יכולים להקדיש זמן כזה לתפילה. לא מגיע לרבש”ע שעה ביום?

      חזרת הש”ץ אורכת בסך הכל 3-5 דקות, שנכנסות בפרק הזמן שהזכרתי, כך שאין נגרם לאיש שום נזק. הרי זו הזדמנות להתבונן ולחשוב על הערכים שגנזו לנו אנשי כנסת הגדולה בברכות התפילה.

      לגבי קריאת התורה – אני לא בעד לזרוק אנשים מבית הכנסת, רק שלא יפטפטו ויפריעו לאחרים לשמוע. אדרבה, אם אין יכולים להתרכז בשמיעה או בעיון בחומש – שיציצו ב’עלוני השבת’ שיש בהם דברי תורה ופרפראות קלילים מענייני פרשת השבוע, שאינם מפריעים לעניית אמן וברכו כשצריך (את ה’מישברכים’ כמובן צריך לצמצם למינימום, אחד לעולה ותו לא).

      אינני רואה שום אסון אם יהודי יקדיש לבוראו בשבת בבוקר שעה וחצי או שעתיים. מגיע משהו לקב”ה 🙂 אחרי שברא לנו עולם כזה נחמד..

      בקיצור: פגישה יומית עם הקב”ה היא זכות, וכשמנצלים אותה לקיום שיח איתו בתורה ובתפילה – הריווח כולו שלנו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ואת הנאנחים על אורך התפילה, נשלח להיות חזנים ובעלי קריאה, ככתוב: ‘ותפילתם מהרה – תקבל ברצון’.

  57. אהרוני

    מבלי להתייחס לכל המאמר, אני רק רוצה להצביע על נקודה קטנטנה:

    עלתה פה הצעה לעבור לסדר קריאת התורה הארצישראלי, כלומר סיום התורה פעם בשלוש שנים.

    קראתי באיזה מקום שבבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי ניסו לעשות זאת, וזה נחל כשלון חרוץ.

    הסיבה לכך היא הקשר ההדוק בין הפרשות ומעגל השנה. אדם פותח ספר בפרשת ניצבים ומוצא ד”ת על ‘היום דא ראש השנה’, כאשר לפי הנוסח הארצישראלי ניצבים לא חל בסמיכות לראש השנה, וכדומה.

    סיבה שניה – הסינכרון בין הקריאה בבית הכנסת והמדובר בחוץ: בבית הכנסת הוא קורא בפרשת נח – וברדיו או בשיעור דף יומי הרב מדבר על בלעם.

    סיבה שלישית: שינוי סדר הקריאה אמור גם להוביל לשינוי צביון חג שמחת תורה, שנקבע כיום התחלת וסיום התורה שבכתב.

    בקיצור – פרשת השבוע בשלמותה טבועה עמוק בתרבות היהודית שלנו. ומי שחושב רק על קיצור זמן התפילה, ישלם בכך שחברי הקהילה ירגישו מנותקים ולא קשורים להווי הדתי המסורתי.

    1. דוד

      הצעתי לשקול זאת. כמובן שרק אם תהיה הסכמה רחבה זה יבוא בחשבון, כמו השינויים האחרים המוצעים. אם ההווי הדתי המסורתי ישתנה גם הוא, ממילא לא תהיה כל בעיה לעשות זאת.

  58. דוד צוקרמן

    שלום לרב מיכאל.
    הבעיה שהעלתה לגבי התפילה היא בעיה כואבת . איני יודע לדבר על הציבור אך אוכל לדבר על עצמי ואולם הפיתרון שאתה מציע כואב גם הוא.
    מדוע אינך מציע לברר את הסוגיה?
    אם חזל מקווים שלוואי יתפלל אדם כל היום…… האאם לא שווה לפחות לברר מה יש בתפילה ככל כך יקר שהוא אמור להיות מרכז יומינו?
    אם חסידים ראשונים בילו את יומם בהכנה לתפילה האם לא שווה לפחות לבדוק מדוע חז”ל , שבדרך כלל אנו מעריכים אותם ונשמעים להם – מי יעבור על איסורי דרבנן בשבת ,או בהלכות נידה – כל כך מחשיבים את התפילה.
    נדמה לי שמשייכים את נושא העבודה והתפילה לחסידות ואת הלמידה לליטאים ,ולא כך.
    חז”ל העריכו בחשיבות התפילה עד כדי שיצאו מגדרם וקבעו לנו נוסח קבוע ….כי חששו שלא נדע להתפלל…..
    ואולי זו כוונתם באומרם בגמרא – כפי שהתפילה חשובה כך גם גודל הזילזול בה.

    יקירי – אתה נתת מענה פרקטי לקושי – לקצר , לשנות, להתאים.. ואני חש שהעיקר חסר,, כי אם התפילה משעממת , גם קצת תפילה זה משעמם (נכון שלהשתעמם קצת זה יותר קל)
    המוקד לפיתרון לענ”ד הוא האומץ שלי ושלך להתבונן בכנות לשאול את עצמינו
    האם אני יודע מדוע התפילה חשובה ?
    מה התפילה מוסיפה לי?
    מה חשוב כל כך בתפילה ?
    היכן הוא ריבונו של עולם שנראה שאינו איתי בתפילה?
    מה כוחו של הדיבור.

    ורק אחר מכן , לאחר שהתבהרו לנו התשובות , שהתישבו לנו על הלב, (ושנדע לומר בכנות מה התיישב ומה עדיין כואב)

    נרד לפרטים ונשאל על כל חלק מה מטרתו ,מה הוא מיצר, והאם ניתן להורידו.

    ישנם דרכי לימוד ומקורות המאפשרים לימוד ובירור מעמיק – ומחוויה אישית שלי , בירור נוקב יוצר תפילה שבאה מהלב ואינה משעממת, ואינה מעיקה אלא נובעת ובאה ממקום אוטננטי , גם אם עדיין ישנם קשיים וכאבים שאותם העלתה בצורה כה חדה.

    אבל אם אנשים מכבדי תורה אנו , ומכבדי חז”ל ודבריהם עלינו לפחות לעשות בירור זה ככל יכולתינו ולקחת אחריות על זה

    בברכה ובתפילה
    שאצליח להתקדם נכון יחד אתכם
    דוד

    1. מיכי מאת

      דוד יקירי.
      אשמח אם תעשה את הבירור ותעלה את מסקנותיו, כאן או במקום אחר. אני עשיתי את שלי ואלו מסקנותיי. אתה מניח שאם מישהו לא העלה מסקנות אופטימיות כנראה שלא בירר. טוב, אני לא חושב כך. אבל אולי אני טועה, ובשביל זה יש אתר ואפשר לדון. בהצלחה וכל טוב.

  59. אנונימי

    שלום לכבוד הרב.
    אליבא דשיטת הרב, אורך התפילה והוספת קטעים לא רלוונטיים/מובנים לציבור המתפללים הם גורמים מעכבים בכוונה. א”כ היינו אמורים לראות ‘פריחה אדירה’ בתפילות מנחה ערבית (ובמנחה קצרה אנשים היו מתנבאים) שהן תפילות קצרות. ד”א עקא, לא ראינו חזון נפרץ. לכן נראה שהרב צודק בזיהוי הבעיה, קשה מאוד להתכוון בתפילה אבל הפתרון רחוק מלהוביל אותנו לגיוון הנכון.

    1. מיכי מאת

      יש כאן חוסר הבנה. לא אמרתי שהקיצור יפתור את הבעיה. הבעיה היא מעצם התפילה, אבל האורך מעמיק אותה. לכן כדאי לקצר. אולי יהיו כאלה שזה גם יסייע להם, אבל זה לא מוקד הטענה.

  60. יעקב

    שלום לרב מיכי ולכל המגיבים
    רק עתה נחשפתי למאמר ולתגובות הרבות (זהו, נרשמתי כמנוי ויותר התירוץ הזה לא יעבוד…)
    בגדול אני מסכים עם רוב הדברים שנכתבו באריכות יתר (אולי מרוב התלהבות) ואני חושב שעיקר בעיית דורנו היא החשש של האורתודקוסיה הציונית-דתית היא משתי הפרוסות שהיא כמימרח המעוך ביניהם בסנדביץ’ – החרדים והרפורמים. לדידי, שגר ביישוב קטן (כ-200 משפחות ו-6 מנייני שבת, כן ירבו…) אין הרבה אפשרויות מילוט ולעיתים קרובות אני פשוט “מבריז” ונשאר בביתי (מניין נוסח סלוניקי….) וקורא עם אשתי את מה שמדבר אלינו. נכון, קצת רפורמי אבל לעניין…
    נראה לי שאם היו מספיק אנשים אמיצים בעיר שבה יש מסה קריטית של משפחות “דתיות” (הו, כמה שאני לא אוהב הגדרה זו…) אפשר היה להקים מניין “חתרני” שאולי ברבות השנים היה תופס את הציבור ואולי אף מקרב ציבורים שנרתעים היום.
    אולי…

השאר תגובה