הרהורים בעקבות הסתלקותו של ר’ בנימין דוד לוי ז”ל (טור 124)

בס”ד

אתמול הלך לעולמו ידיד המשפחה שלנו, בנימין דוד לוי, המכונה בנג’י. הכרנו אותו בעת שהגיעה לבניין בו התגוררנו בפתח תקווה עולה חדשה מארה”ב, ציפורה. היא ובנג’י טיפלו זה בזה במסירות רבה, ומשכנים טובים הם הפכו מהר מאד חלק בלתי נפרד ממשפחתנו.

לבנג’י היו לא פחות מארבע רגליים (אבל רק זנב אחד). הוא השתייך לגזע המקסים המכונה לברדודל (הכלאה של לברדור ופודל), והיה לו ממש טבע של צדיק. הוא היה חביב וידידותי, התרפק על ציפורה ועלינו כידיד ותיק וכשכש כל העת בזנבו בחביבות רבה. טוב  ליבו היה לאגדה אצלנו ונקשרנו אליו מאד. אין פלא שצפורה, אישה בעלת חוש הומור מפותח להפליא (סביבתה בדרך כלל קרובה מאד לריצפה עקב התקפי צחוק בלתי נשלטים), העניקה לו את השם המפואר בנימין דוד לוי (בעגה יידישאית כמובן: בניומין דוּויד לייווי), אם כי ככל הידוע לי הוא לא שימש אותו בעלייה לתורה (וכדקי”ל ממזר תלמיד חכם קודם לכלב לוי).

בשנים האחרונות בנג’י הלך והתבגר, וכבר היה לו קשה ללכת ולעלות מדרגות. לפני כיומיים עת מלאו לו בערך ארבעה עשר אביבים בנג’י חלה את חוליו האחרון, עבר ניתוח שלא הועיל (אבל עלה לא מעט כסף), והורדם סופית בבית חולים ווטרינרי באם המושבות. הבשורה המרה הגיעה אלינו הבוקר (יום ה, כח אדר. רשמו לפניכם את היארצייט), וכל המשפחה חשה אבל כבד על לכתו (היו גם דמעות). לזכרו של בנג’י היקר באדם (?) וכהשתתפות זוטא באבלה של ציפורה (וגם כקתרזיס אישי), החלטתי להקדיש את הטור הזה לכמה הרהורים בעניין. ויעלו הרהורים אלו לכיסא הכבוד במקום לוויה שבנג’י המסכן והחמוד לא זכה לה. אקדים ואומר שזר (=מי שאינו בעל כלב) לא יבין זאת, אך כידוע רק שחיטה כשרה בזר.

החוקר דיוויד בלואין מאוניברסיטת סאות’ בנד באינדיאנה, הבודק את היחס בין כלבים לבעליהם בכלים של אנתרופולוגיה תרבותית, טוען כי יש ספקטרום רחב של יחסים בין כלבים לבין אנשים, אך על-פי רוב נחלקים היחסים ל-3 קטגוריות עיקריות:

  1. בקטגוריה “ההומניסטית” נמצאים בעלי הכלבים שמתייחסים לכלבים כמו אל בן-משפחה נוסף וכאילו היו בני אדם, מבחינת החובות ובעיקר מבחינת הזכויות המשתמעות מכך.
  2. ה”פרפקציוניסטים” הם מי שמעריכים את עולם החי כנעלה יותר מזה של בני האדם. הם מעריצים את הכלבים שלהם ומתייחסים אליהם כאל מעין התגלמות של הטבע בתוך הבית.
  3. ה”דומיניוניסטים”, לעומתם, רואים את בעלי החיים כיצורים פחותים בחשיבותם מבני אדם, שנועדו להביא תועלת, כמו למשל ככלבי שמירה.

נדמה לי שהבחור חי בעולם אחר מזה שלנו. מי שאני מכיר מבין בעלי הכלבים שייכים כולם ל”הומניסטים”.

בלואין גם טוען שהיחס לכלבים לא מושפע משום פרמטר חברתי (סוציו-דמוגרפי), לא מעמד כלכלי, לא מגדר ומין, גזע, גיל, מצב משפחתי, מקום מגורים ודעות פוליטיות. הפרמטר היחיד שמשפיע לפי מחקרו הוא ההשכלה. ככל שאנשים יותר משכילים כך הם שייכים פחות ל”הומניסטים” (היחס פחות חם). גם מספר הילדים במשפחה משפיע על היחס (ככל שיש יותר ילדים היחס פחות חם).

העניין הזה עורר בי הרהורים לגבי היחס ה”הומניסטי” לכלב. מה משמעותו? מניין הוא נובע? יש לו הצדקה כלשהי?

לבני אדם יש רגשות, רצונות ושכל, ואופיים והחלטותיהם הם פרי של כל אלו. נקודת המוצא שלי היא שהערכה מגיעה לאדם על מעשים, קווי אופי, או מחשבות, שהוא בחר בהם, ולא על אלו שיסודם בטבע המולד שלו.[1] הערכה מגיעה למי שמשקיע מאמצים ומשלם מחירים על החלטתו להיות נחמד וידידותי, ולא למי שזה טבעו.

כלב כנראה לא בוחר בדרכו, באופיו ובמעשיו, ולכן חביב ככל שיהיה נראה שהוא לא זכאי להערכה על כל אלו. זה הטבע שלו. בדיוק כמו שאדם בעל טבע חביב וידידותי לא זכאי להערכה על כך, מפני שזהו פשוט טבעו. והנה, על אף השתייכותו לשבט לוי וכידוע כוהנים רגזנים הם, בנג’י כנראה היה חביב באופיו, אבל אני מניח שזה לא נעשה מתוך בחירה. לכן לא סביר שיש הצדקה להעריך אותו על אופיו ומידותיו התרומיות שתוארו למעלה. הוא פשוט היה צדיק כזה מלידה (=צדיק מרחם). מאידך, לא נראה שהיחס שלנו (=ה”הומניסטים”) לכלב הוא כאל תמונה יפה או יצירה מוסיקלית מעוררת השראה. בניגוד ליחס שלנו ליצירת אמנות, ביחס שלנו לכלב (לפחות אצל ה”הומניסטים”) יש ממד רגשי של קשר, אהבה וכדומה.

טוב, בניגוד ליצירת אמנות או חפץ דומם כלשהו, לכלב יש גם נפש (אמנם נפש מנבחא ולא ממללא). הוא חי ולא דומם. אבל מה משמעותה של נפש כזאת? לא ברור אם יש לו תודעה, לא סביר שיש לו בחירה, ולכן גם לא ערכים ומחשבות בעלות ערך אינטלקטואלי כלשהו (אם בכלל). רגשות במובן ירוד ואינסטינקטיבי כלשהו כנראה יש לו, אבל למה זה משנה, כך הוא בנוי?! נראה שהקשר הרגשי שנוצר בינינו לבינו הוא עניין רגשי טהור. אינסטינקט שמתעורר איכשהו וזהו. לא סביר לייחס לרגשות כאלה ערך מוסרי או אנושי. אם הם קיימים – טוב, ואם לא – גם טוב.

אבל כפי הידוע לבעלי הכלבים שבינינו (גם אנחנו במשפחה לוקים במגרעת הזאת, ושייכים ל”הומניסטים”, למרות ההשכלה המפוארת שלנו), הקשר בין הכלב למשפחה האנושית שמגדלת אותו (והוא אותה) הוא ממש קשר משפחתי לכל דבר ועניין. יש תיאורים ספרותיים וקולנועיים מרטיטים על הקשרים הללו (מי לא מכיר את הסרט קורע הלב על הכלב האצ’יקו ובעליו – ריצ’רד גיר, ועוד רבים אחרים). נראה שאנשים מייחסים לקשרים הללו ערך כמו לאהבה בין בני אדם. הסרנדות שמחוברות על אהבת גבר ואישה מקבילות בעיניי לסרנדות הקולנועיות על הקשרים בין אדם לכלב.

למען האמת, במחשבה נוספת גם אהבה בין בני זוג לא בדיוק ראויה למעמד של ערך. הסרנדות שמאדירות אותה אף פעם לא היו ברורות לי. אהבה היא סוג של רגש, שהוא פשוט מצב נתון. אין חובה או ערך לאהוב אף אחד אהבה רומנטית (יש מצוות אהבת הריע, “ואהבת לרעך כמוך”). אהבה רומנטית במקרים רבים היא סוג של רגש שמתעורר באופן אוטונומי ולא מתוך החלטה והכרעה של בני הזוג. במקרים רבים הסרנדות מושרות על המחירים שהאוהבים מוכנים לשלם עבור אהבתם או עבור אהוב ליבם, ולא על האהבה כשלעצמה. אלו כבר הכרעות שאדם מקבל וניתן להבין את מי שנותן להן הערכה. במובן הזה אולי ניתן לשורר גם על המחירים שמשלם כלב עבור אדונו שהוא קשור אליו. אבל בכל זאת ברור שזה לא דומה, שהרי הכלב לא מחליט לשלם את המחירים הללו. הוא עושה זאת פשוט כי כך הוא בנוי. האצ’יקו לא היה צדיק גדול יותר מכל כלב אחר, וכנראה גם בנג’י ז”ל לא. הם פשוט היו בנויים נכון באופן מולד. לכן בהקשר הזה אין מקום להעריך אפילו הקרבה ותשלום מחירים.

אז מה פשר היחס העמוק הזה בין האדם לכלבו? האם יש לו הצדקה כלשהי, או שמדובר ברגש ספונטני גרידא, סוג של עובדת חיים? אם זה רק רגש גרידא גם לו עצמו או להיעדרו אין מקום לייחס ערך. וב, מדובר במצב נתון ולא בהכרעה ערכית.

יחס של רחמים ודאגה לכל יצור חי בהחלט ראוי להערכה. זו החלטה של האדם לדאוג ליצורים אחרים שלא יסבלו ושיחושו בטוב. זוהי כמובן התנהלות מבורכת. אבל האהבה המשפחתית בין האדם לכלבו אינה רחמים או דאגה גרידא ליצור אחר מתוך טוב לב. זה דומה (בסוגו, לא בהכרח בעוצמתו) ליחס של אדם לילדיו. זה חלק מהטבע שלנו. האם יחס כזה כן ראוי להערכה? אם אדם לא אוהב את ילדיו הוא אדם רע (במובן המוסרי)? אני לא בטוח. הוא פשוט בנוי אחרת מהאדם הסביר. זה הכל.

נדמה לי פתאום שהיחס של אדם לילדיו הוא דוגמה מצוינת לדיון שלנו כאן. בדיוק כמו היחס לכלב, גם כאן אין החלטה או הכרעה ערכית, אלא תגובה רגשית טבעית. ובכל זאת זה נתפס כמשהו בעל ערך, ראוי להערכה, והיעדרו ראוי לגינוי. כאמור, לא ממש ברור לי מדוע, אבל אם לילדים כך אז למיטב שיפוטי כך ראוי גם ביחס לכלב. לא באותה עוצמה ולא באותו סדר קדימות כמובן, אבל מבחינת הסוג זה בכל זאת נראה לי לגמרי דומה. זהו יחס מתבקש לבני משפחה.

היחס של אדם לילדיו יכול להיות מוסבר אבולוציונית. יש לזה ערך שרידותי ברור (לשרידות הגן כמובן). בטורים 120 ו-122 עסקתי בהסברים אבולוציוניים למעשה אלטרואיסטי. שם סייגתי את משמעותם של ההסברים הללו שכן הם מציעים הסבר להיווצרות הדחף האלטרואיסטי, אבל במקביל (ובאופן בלתי תלוי, בגלל הכשל הנטורליסטי) יש גם את הערך המוסרי שבו. מעשה אלטרואיסטי יש לו ערך אם הוא נעשה בגלל הערך שבו ולא בגלל היענות סתמית לדחף אבולוציוני. אבל לגבי היחס לכלבים אין את הערך (ראה למעלה) וגם לא את ההסבר האבולוציוני. במה יחס כזה מועיל לשרידות שלי? אם אני אוהב ונקשר לכלב שלי אשרוד טוב יותר? מבחינתי זוהי תעלומה זוטא (בטח ניתן למצוא לזה הסבר אבולוציוני, אבל כרגע איני מצליח לחשוב על אחד כזה)[2].

טוב, אבל אסור בתלמוד תורה, אז קנצין למיליי ואשאיר את הדברים בצ”ע. לסיום, במקום קדיש, הנה שיר חביב של אריק איינשטיין לזכרו של בנג’י שלנו.

כמה שרציתי כלב

אריק איינשטיין
מיליםיהונתן גפן
לחןיוני רכטר

הו כמה שרציתי כלב!
)אפילו כלב מסכן וקטן)
אפילו כזה שאוכל רק עשב,
העיקר שינבח ויהיה נאמן.

הו כמה שרציתי כלב!
)אפילו טיפש ושעיר ונמוך)
תמיד כשביקשתי אמא אמרה לי:
“כלב עושה רק לכלוך”.

 

 

 

 

הו כמה שרציתי כלב!
(כמובן שהכי- כלב זאב)
גם בולדוג הייתי לוקח תכף,
אפילו מפודל הייתי מתלהב.

הו כמה שרציתי כלב!
)רק כלב ביקשתי כל הזמן)
בכל ערב התפללתי לכלב,
ואבא הביא לי חתול קטן.

[1] ראו על כך בטור 22.

[2] כאן תוכלו למצוא תועלות בריאותיות מהיחס הזה. אבל זה אינו הסבר אבולוציוני, שכן זו גופא השאלה: מדוע אנחנו בנויים כך שהיחס שלנו לכלבים שלנו משפר את בריאותנו?

33 מחשבות על “הרהורים בעקבות הסתלקותו של ר’ בנימין דוד לוי ז”ל (טור 124)”

  1. לגבי ערך באהבת ילדיך וכלבך, אני חושב שזה נגזר מהערך של עניי עירך קודמים (שהוא הרחבה של חייך קודמין). כלומר, שיש ערך בכך שאדם יאהב וידאג לסביבתו הקרובה יותר מאשר המעגלים הרחוקים יותר ממנו. כעין זה הבאת בטור 51 על קהות חושים מוסרית.

    1. אגב, לגבי הסיבה האבולוציונית לרגש החם כלפי כלבים, ייתכן שזה נגזר מזה שיש ערך שרידותי בכך שאדם ידאג לסביבתו הקרובה יותר, כי כך השרידות שלו עצמו משתפרת. למשל, אם לאדם יהיה דחף לדאוג לאשתו, ילדיו, בהמתו, ואולי אפילו רכושו ויבולו, הרי שבאופן עקיפי, הדחף הזה יעזור לאדם עצמו, כי הסביבה הקרובה של האדם תומכת בו. לעומת זאת, לאדם שלא יהיו את הדחפים האלו, ייתכן שהוא יותר יזניח את סביבתו הקרובה, ובכך יקבל פחות תמיכה ממנה (למשל כי שורו ירעב למוות, או יבולו יבול מחוסר השקיה).

  2. או שלהפך. החיוב שלי לקיים חובה מוסרית כלפי משהו (או מישהו) לרוב יעורר בי רגשות כלפיו, כי כידוע אין זה מטבענו, בטח שלא הפשוט, לחיות עם דיסוננס פנימי. ולכן הערך לא נגזר מהרגשות אלא הרגשות מהערך, על אף שלרוב הם מגיעים ביחד (השאלה מה מגיע קודם) ולכן החינוך שאנו נוטים להעניק לילדינו של *אהבת* אדם או בעלי חיים, על אף הטענה שהוא לא חינוך מוסרי, נובע מכך שהחוש המוסרי קיים ומנחה, ואנו מנסים להקל על החברה (כידוע יש לנו חובה להקל על אחרים, לא על עצמנו) בכך שניצור התניה בין הרגשות החיוביים לחובה. בסופו של דבר ההנחה היא שהמוסר קיים וער, ומה שנשאר זה להקל על התממשותו (ובכך גם יש ערך מוסרי)

  3. “הכלב, להיותו חזק האהבה הדמיונית עם בעליו… ובריתו עם בעליו חזק מאד – הדברים אשר היו כלי להתנכר דבר הממשלה למי שהיא לו, אין ראוי שנשימם כלי להכיר הממשלה לה’ יתעלה” (רלב”ג דברים כג,יט, איסור מחיר כלב למזבח)

  4. ב ַמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:
    בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:
    בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:
    בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
    בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:
    בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַּשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:
    בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:
    בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:

    נ ר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:
    נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
    נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד אֲדֹנָי חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:
    נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא אֲדֹנָי וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:
    נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
    נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:
    נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:
    נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:

    י דֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ:
    יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
    יָדַעְתִּי אֲדֹנָי כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי:
    יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ:
    יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
    יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ:
    יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ:
    יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:

    מ ה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי:
    מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
    מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי:
    מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי:
    מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ:
    מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי:
    מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי:
    מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר:

    י דֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ:
    יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
    יָדַעְתִּי אֲדֹנָי כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי:
    יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ:
    יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
    יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ:
    יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ:
    יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:

    נ ר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:
    נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
    נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד אֲדֹנָי חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:
    נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא אֲדֹנָי וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:
    נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
    נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:
    נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:
    נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:

    ד ָבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ:
    דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
    דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ:
    דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ:
    דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי:
    דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי:
    דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֹתֶיךָ אֲדֹנָי אַל תְּבִישֵׁנִי:
    דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי:

    ו יבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ:
    וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ:
    וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי:
    וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
    וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי:
    וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ:
    וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי:
    וְאֶשָׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ:

    ד ָבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ:
    דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
    דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ:
    דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ:
    דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי:
    דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי:
    דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֹתֶיךָ אֲדֹנָי אַל תְּבִישֵׁנִי:
    דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי:

    ל עוֹלָם אֲדֹנָי דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם:
    לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד:
    לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ:
    לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי:
    לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי:
    לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי:
    לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן:
    לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד:

    ו יבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ:
    וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ:
    וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי:
    וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
    וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי:
    וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ:
    וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי:
    וְאֶשָׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ:

    י דֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ:
    יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
    יָדַעְתִּי אֲדֹנָי כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי:
    יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ:
    יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
    יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ:
    יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ:
    יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:

    1. חושיה של הכלבים מחודדים. לפני כולם לפני כולם יבחינו ‘במלאך המוות’ המאיים ויתחילו לצעוק בכל עוז, אך גם בבוא המבשר – ירגישו בו הכלבים ראשונים ויגיבו בצהלה..

      ןכך הלויים. מקנאים את קנאת ה’ ומגיבים בחריפות על כל פריצת גדר, אך יודעים להנעים בשיר את עבודת השם, ו’מבינים את העם’ להסביר להם בסבלנות ובנועם את דברי התורה ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’.

      כבר בחצות הליל, בעיצומה של החשיכה, הכלבים שומרים ומצפים לבוקר, וצועקים בכל כוחם ‘עד מתיי?, וכך הוא בדור של עקבתא דמשיחא, הנראה למראית עין כמלא חוצפה, אך כפי שקבע הראי”ה זצ”ל ‘לא-ברע-דור’. הדור תובע בעזות נפש ‘הב לן’, תן לנו לראות את האור ולחוש את הטוב ‘עין בעין’.

      בנימין חדל להיות בבחינת ‘יש פה ושותק’. הוא אוחז במידתו של דוד התובע בפה לראות בטוב ה’ ובישועתו! ומוכן גם למעשים גדולים, לקפיצות ‘באנג’י’ המצריכה אומץ רב!’ ופני הדור כפני כלב, שלא חת לעמוד יחידי מול דעת קהל עויינת, ועדי זקנה ושיבה הוא עומד איתן: ‘ככחי אז – כחי עתה’!

      ניקח כולנו בדל מעוזו של בד”ל, ושם ה’ ייעוז לנו כמגדל!

      בברכה, שמשון צבי הלוי

  5. לגבי אהבת הורים לילדיהם – יתכן כמובן שיש מישהו עם איזשהו באג גנטי שלא אוהב את ילדיו. אני חושב שהביקורת על אדם כזה מגיעה משני ענפים אפשריים: ראשית, ופחות חשוב – מי שלא אוהב את ילדיו נתפס כבעל מום, והחברה נרתעת מבעלי מומים. אדם כזה נתפס כמעוות. אבל לדעתי זו הסיבה המשנית – הסיבה העיקרית היא שאנחנו מרגישים את האהבה לילדים ואת הצורך להגן עליהם כמשהו כל כך חזק וראשוני, ויחד עם זאת גם מודעים לזה שגידול ילדים תובע מאיתנו מחירים. מי שלא משלם את המחירים האלו, נתפס כאדם שהאנוכיות שלו כל כך חזקה עד שהיא גוברת על הדחף הטבעי הבסיסי (והמוצדק גם מוסרית, לא רק ביולוגית, כי אתה הבאת אותם לעולם אז אתה אחראי עליהם). בגמרא כתוב שאם אדם אינו זן את ילדיו בני השש נוזפים בו ומשפילים אותי בפומבי על כך שהוא גרוע מהעורב. בעיני זה הרעיון – גידול ילדים ודאגה להם הם דחף טבעי, חייתי אפילו – אולם כאמור, זה שהדחף הוא חייתי לא הופך אותו ל”א-מוסרי”. והאדם משתמש בכוח הבחירה שניתן לו על מנת להתנכר לדחף הזה, אפילו אם זו בחירה ברמה הרגשית בלבד (או לחילופין, שלפני שהביא את ילדיו לעולם הוא בחר להרכז כל כך בעצמו עד שהוא עיוות את הנטיה הטבעית שנתפסת כמאוזנת ובריאה). כמובן שיתכן שהאדם הזה הוא בעל מום נפשי, אולם מלבד העובדה שמצפים מאדם כזה להתגבר על המום שלו, אתה מבקש הסבר ליחס של בני אדם כלפיו ונדמה לי שזה מה שעומד מאחורי העניין. זה קצת דומה לזעזוע שאנחנו מרגישים מול רצח ילדים, שהוא גדול יותר מהזעזוע שלנו מול רצח חפים מפשע אחרים למרות שעקרונית לא אמור להיות הבדל ערכי – אבל כן יש הבדל בדינמיקה הנפשית: בגלל שילדים מעוררים באופן טבעי דחף להגן ולשמור ולטפל, על מנת לפגוע בהם צריך נחישות הרבה יותר גדולה לעשות מעשה אכזרי, ולכן השיפוט חמור יותר.

    ולגבי אהבת אנשים וכלבים – הבנתי שאתה מחפש ערך כלשהו שעומד מאחורי האהבה הזו, למרות שבפועל כמו שאמרת, אהבה היא לפעמים פשוט מציאות שיש לה הסברים ולא בהכרח ערך. אבל בעיני דווקא יש כאן ערך – כדי לאהוב כלב או בעל חיים אחר אתה צריך להיות מסוגל להתגבר על ההבדלים ולראות שמחורי הפרווה והזנבות יש נפש שמסוגלת להרגיש, לכאוב ולאהוב. זה נשמע טריוויאלי אבל לאור תעשיות המוות המפלצתיות שאנחנו חיים לצידן בשוויון נפש (תעשיות הבשר, החלב והביצים) זה לא באמת טריוויאלי. יש ערך, ערך אמיתי, ביכולת לראות שמולי ניצבת נפש עם רצונות ורגשות משלה, יצור חי ומרגיש ואפילו חושב במידה מסויימת (בעלי חיים הם לא יצורים חסרי בינה, הם כן מפעילים שיקול דעת במקרים רבים, וגם חז”ל התייחסו ככה לכלבים, ראה למשל בטהרות ג’ ח’). דווקא בגלל הנטיה האנושית והטבעית לאהוב את מי שדומה לי ולהתנכר למי ששונה, אפילו במעט, יש ערך רב ועצום בעיני כשאדם מבין ש”אהבה” זה לא דבר שצריך להרעיף רק על מי שנראה בדיוק כמוני. זה קצת תמונת ראי של מה שתיארתי על הורים וילדים – כשאדם שונא את הילדים שלו, מותחים עליו ביקורת שהוא מסוגל לשנוא, למרות שהם בשר מבשרו, הכי קרובים שאפשר. כשאדם אוהב מאד את הכלב שלו – מעריכים אותו על כך שלמרות שהנטיה הטבעית היא לאהוב את הדומה, הוא רואה את השונה ואוהב אותו. בשני המקרים ההערכה הערכית יושבת על הנטיה הביולוגית הטבעית ועל ההנחה (נכונה או לא, זה לא משנה לצורך השאלה מדוע יש לאנשים הערכה ערכית) שיש כאן אדם שבוחר להפנות את היכולת הזו לאהוב על פי רצונותיו – או כלפי עצמו ואז הוא ראוי לגינוי, או כלפי השונה מאד ממנו, ואז הוא ראוי להערכה.

    1. בוודאי שהיא טבעית – אבל לא שאלת למה היא טבעית אלא למה היא ראויה להערכה. ואם תחשוב על המקרים שבהם מציינים בהערכה אהבת אדם לבעלי חיים, וכלבים בין השאר – זה על רקע העובדה שהוא אדם מלא אהבה שאוהב כל יצור חי, ואפילו בעלי חיים. יתכן שההערכה הזו היא שגויה ונובעת מבלבול, כי המציאות היא שכולם אוהבים כלבים באופן טבעי – אבל מלבד העובדה שזה לא משנה את העובדה שכנראה משם היא מגיעה, גם בלי קשר לזה אני מפקפק בכך. יש מספיק אנשים שמתאכזרים לבעלי החיים שלהם, או מתייחסים אליהם כצעצוע לילדים שאפשר להשליך, ועל רקע זה – אלו שכן אוהבים (וליתר דיוק: אלו שרואים בהם יצורים חיים שראויים ליחס הומני, והאהבה מגיעה ממילא) ראויה להערכה מוסרית. לא בהכרח בגלל שיש כאן איזשהו מעשה יוצא דופן שצריך להתאמץ בשבילו, אלא בגלל שיש כאן מעשה שנובע משיקולים ערכיים ולא סתם אהבה טבעית.

    1. בוודאי שהיא טבעית – אבל לא שאלת למה היא טבעית אלא למה היא ראויה להערכה. ואם תחשוב על המקרים שבהם מציינים בהערכה אהבת אדם לבעלי חיים, וכלבים בין השאר – זה על רקע העובדה שהוא אדם מלא אהבה שאוהב כל יצור חי, ואפילו בעלי חיים. יתכן שההערכה הזו היא שגויה ונובעת מבלבול, כי המציאות היא שכולם אוהבים כלבים באופן טבעי – אבל מלבד העובדה שזה לא משנה את העובדה שכנראה משם היא מגיעה, גם בלי קשר לזה אני מפקפק בכך. יש מספיק אנשים שמתאכזרים לבעלי החיים שלהם, או מתייחסים אליהם כצעצוע לילדים שאפשר להשליך, ועל רקע זה – אלו שכן אוהבים (וליתר דיוק: אלו שרואים בהם יצורים חיים שראויים ליחס הומני, והאהבה מגיעה ממילא) ראויה להערכה מוסרית. לא בהכרח בגלל שיש כאן איזשהו מעשה יוצא דופן שצריך להתאמץ בשבילו, אלא בגלל שיש כאן מעשה שנובע משיקולים ערכיים ולא סתם אהבה טבעית.

  6. המקום ינחם אתכם…

    בקשר לשאלה מהי התועלת השרידותית בהיקשרות לכלב:

    עד כמה שאני מכיר הסברים אבולוציונים, הם לא נותנים הסברים פרטניים אלא כלליים.

    כוונתי, כאשר אתה שואל מהי התועלת האבולוציונית שקיימת ביחס של האדם לכלבו, התשובה היא הוליסטית יותר. האדם מטבעו מתקשר \ מעריך \ מוקיר טובה \ מחבב כל אורגניזם שנאמן לו ומסייע לו, והתנהגות זו וודאי מוסברת אבולוציונית.

    יש לזכור כי בתקופה הקדומה בה האבולוציה התעצבה, ההבחנה של האדם הקדום בין אדם לבעל חיים לא הייתה כה ברורה, קל וחומר שהוא לא הבחין בין טובה שחברו עשה לו מתוך ‘בחירה’ למה שכלבו עשה לו בגלל ‘טבעו’.
    ההשקפה הייתה יותר הוליסטית, והאדם למד להתחבר ולאהוב את מי שמועיל, ולהתרחק ולשנוא את מי שמפריע.

    מבחינה זו, הכלב מאז ומעולם היה יותר מסתם חיה. הוא סייע בהגנה ובצייד, והתנהג כמו חבר נאמן. לא לחינם החל ביותו עוד לפני כ15 אלף שנה, כפי שלינקקת. כך שההיקשרות מוסברת היטב, לא כן?

    אגב, במאמר מוסגר, אציין התבטאות מעניינת ששמעתי לא מזמן בתוכנית ‘משפחה גרעינית’ בגלי צה”ל. התראיינה פסיכולוגית שמתמחה בהשכנת שלום ומציאת פשרות בין בני זוג שקיים אצלם מתח על רקע טבעוני: אחד מבני הזוג טבעוני ואחד ‘בשרונאי’, ובבית ויכוחים והאשמות, על מוסריות, ועל התחשבות.

    את ההגדרה מיהו טבעוני ומיהו לא, פלטה הפסיכולוגית מבלי משים: ”הוויכוח בין הטבעוני לבשרונאי ניטש על השאלה – האם יש הבדל בין אכילת עגל לאכילת כלב”.
    הוי אומר: אכילת כלב מוסכמת על כולם כקניבליזם, זוהי אקסיומה. הוויכוח הוא רק האם העגל נמצא גם בקטגוריית הכלב.
    אני אינני ממגדלי הכלבים, ואיני מכיר את הקשר עימם. כצופה מן הצד, ההגדרה המוסרית הזו נראתה לי מוזרה.

    1. לכאורה זה נשמע הגיוני, אבל אני תוהה אם אתה צודק. נדמה לי שהחיבה לכלב מופנית בד”כ לכלב כחיית מחמד ולא לכלב הפונקציונלי (כלב הרועים).

      לגבי אכילת עגל וכלב, כדאי לקרוא את הפוסט של תומר פרסיקו שסוקר ספר של אנתרופולוג כלשהו על המוסר שעוסק גם בזה ובאמת תוהה מדוע רואים באכילת כלב קניבליזם. עוד אעיר, שיש טבעונים שמתבססים על מניעת הייסורים ולא על עצם האכילה (קניבליזם).

  7. הרבה מהתרבות והדת היהודית שלנו מבוססת על הערכה ךרגש המתפרץ הלא מובן וחסר בערך לדוגמא לאיזה הערכה ואהבה הקב”ה ראוי?שהרי כול תכונתיו ומעשיו הטובים נעשים מטבעו הגמור ולא מאיזשהיא השתדלות(ואני לא מדבר על העבודה שהרב מיכי שליט”א המבוססת על מחיובת ויראה אלא עבודה המבוססת על הערכת הטוב ועל אהבת הקב”ה שהביא לנו את התורה והציאוינו ממצרים)מאיפה לנו הערכה הרבה כול כך כלפי מדה רבינו..שהרי הוא הועד להיות מושיע וצדיק וזה לא נבע מהשתדלות רבה או מאיזה מאמץ עילאי למה אנחנו כול כך מעריצים את את הרוגי מסעות הצלב שהתחנכו למסור נפש וההקרבה שלהם הייתה כול כך טבעית וברורה גם מהפן הלאומי וגם מהפן הדתי למה אנחנו כול כך מעריצים את רשי?איזה פעולה ידוע לנו שהוא עשה שהייתה כול כך נועזת ומנוגדת לטבע שלו כיהודי של המאה ה11?הרבא”ד ?בעל הלשם?איזה דבר איזה גאונות דתית אינטלקטואלית יצאה להם שלא הייתה יכולה לצאת לאבן סניא אם היה נולד יהודי או לסרן קריקוגר אם היה נולד יהודי?למה התורה מצויה לאהוב כמצווה דתית דווקא את היהודי המומר שמחלל שבת נשא נכריות אוכל טריפות ונבילות מלווה בריבית מדבר לשון הרע ועוד שלל עבירות חמורות?כבן לאותו עם אני מבין אבל למה התורה מצווה עלינו להעריך ולהוקיר אותו יהודי סתם כי עובדתית נכנס איתנו לאותה ברית?מאיפה כול ההתלהבות של הרב קוק בעל התניא ועוד שלל הוגי סגולת ישראל שמפארים ומעריצים את היהודי החוטא לא על מעשיו אלא על עומק נשמתו ועל מה שהוא אולי עתיד להיות?

    1. שי, למרות שאני מבין שאתה לגמרי בעד רגש, עדיין התלהבות אינה תחליף לטיעונים. רוצה לומר, גם כשדנים על רגש ושכל מומלץ להפעיל את השכל. קצת קשה לי להעיר על כל כך הרבה טעויות בקטע אחד, אבל אנסה.

      1. אני לא מכיר את החלקים בתרבות והדת היהודית שמבוססת על הערכה לרגש מתפרץ. להיפך, אני מכיר את הצו לעשות סובלימציה לרגש המתפרץ כמו אצל שני בני אהרון והמעפילים.

      2. אני לא יודע אם לכל יהודי יש רגש מתפרץ של הערכה ואהבה לקב”ה כפי שאתה מתאר, בכל אופן לי אין. ראה רפ”י מהל’ תשובה על האהבה הראויה לקב”ה (לעשות האמת מפני שהוא אמת), ובטור 22 כאן באתר. במאמר מקיף יותר ראה כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/

      3. באשר לעבודה מתוך הכרת טובה, אוסיף גם את מאמרי על הכרת טובה לקב”ה:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%9B%D7%A8%D7%AA-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94/

      4. אני תוהה מניין שאבת את הקביעה המופרכת אך נחרצת שלך שמשה רבנו לא היה צריך להתאמץ למלא את תפקידו? אתמהה!

      5. לגבי הרוגי מסעי הצלב, כאן אני כבר ממש נאלם דום מול התלהבות דקדושה דמר. זה שהם התחנכו למסור נפש (האם באמת?) הופך את מעשיהם לטריביאליים? אתה בטוח שאתה חי בינינו? יש בסביבתך בני אדם או שמא אתה שורה עם הספירות והפרצופים בעולם האצילות? דבריך מזכירים לי את דברי הרבי מגור שהובאו בכלי חמדה על כך שיש סיבה לאבל בחנוכה על שניצחנו ולא זכינו למסור נפש על קידוש השם. נו, אז יש לך תנא דמסייע.

      6. הוא הדין לגדולי הראשונים. אתה מניח משום מה שלא היה דרוש מאמץ מצידם כדי להגיע למדרגתם. כנראה קראת הרבה מדיי ספרים של סוראסקי, ופחות מדיי התבוננת בבני אדם (אולי בעולם האצילות אין כאלה).

      7. אכן, גם לקאנט וקירקגור מגיעה הערכה על מה שעשו, אבל לא על מה שהיו יכולים לעשות לו נולדו יהודים. ממתי זוכים להערכה על אפשרות פוטנציאלית לעשות משהו?

      8. לא שמעתי שמצוות אהבת ישראל כוללת מומרים ואוכלי טריפות. היכן מצאת את הפנינה הזאת? אני מכיר את ביטול החיובים כלפי מי “שלא עושה מעשה עמך”, ואת חובת השנאה לרשעים (משנאיך ה’ אשנא…). אמנם כבר כתב הרבי מוויזניץ שעדיף להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם, אבל אנוכי הקטן אוחז בשיפולי הגרטל שלו וחוסה תחת השטריימל ומוסיף בזיע שהכי טוב לא להיכשל בשניהם.

      9. לשאלתך על בעל התניא והרב קוק אני מצטרף בכל לב (בהנחה שהם באמת אמרו משהו כזה). באמת מאיפה ניתן לשאוב שטות כזאת?

  8. בס”ד

    כמדומני, הרב, שראוי לברר יותר את השאלה מהו הגדר של “טבע האדם” לעומת “התגברות על טבעו”.
    כלומר: האם הרב חולק על העובדה שלאנשים מסוימים יש, מעבר ליכולות מסוימות, גם יכולות להתגבר על קשיים שיש להם בתחום הזה יותר מלאחרים ביחס לקשיים שיש להם? האם זה לא נכון לטעון שיש אדם שיש לו באופן טבעי, למשל, יותר משמעת עצמית, או קוד אתי מולד יותר מפותח? בעיניי זו שאלה גדולה לא פחות. דבר זה עלול לשמוט את הקרקע מתחת כל הערכה שתעניק לכל אדם.
    ולמעשה, שמו של ידידנו ודאי א”ש דבנימין “זאב יטרף”, וכלב הבית הוא ממין זאב, והנה דוד הוא דקאמר “עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית”, וארז”ל דעיוורים ופסחים הוו כנגד יצחק ויעקב אע”ה, ומכלל הן אתה שומע לאו, דיצחק ויעקב הוא דלא, הא איכא גברא אחרינא שכן יבוא אל הבית, והנה עוד אמרו “יעקב קראו בית”, ומשמע דיעקב אע”ה לא יבוא אל הבית, ר”ל הר ה’, אלא הוא בנחלת בנימין, כדאמר קרא “ובין כתפיו שכן”. ובזה א”ש דבנג’י הוא *בנימין*, ר”ל זאב, אשר בא אל הבית, דהיינו כלב הבית, כדברי *דוד*, דמכלל הן אתה שומע לאו כדאיתא.
    ובזה יובן גם אמאי לוי הוא, דכיוון שנדבק בהר ה’ מוכח שהוא לוי כדאמר קרא: “וכי יבא הלוי… אל המקום אשר יבחר ה’… ככל אחיו הלווים”. ועוד יש לומר, דודאי הוא לוי, דאמר קרא “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, מוכח דהכלב אינו מבני ישראל, ונכרי ודאי אינו דקרא חד “לכלב תשליכון אותו” וקרא אחרינא “או מכור לנכרי”, ואם כלב בכלל נכרי מאי קמ”ל האי קרא דלכלב תשליכון אותו (ודלמא האי בנבילה והאי בטריפה, או שחד בהשלכה וחד במכירה וצ”ע ועי’ פסחים כא-כג). אלא ודאי כלב אינו בכלל נכרי ואינו בכלל ישראל, מוכח שהוא לוי. ולוי דווקא ולא כהן כדאמר יחזקאל “כל טריפה… לא יאכלו הכהנים” ואם כהן אמאי ישליכו לו טריפה ודו”ק. [הוספה: ואין להקשות אמאי כלב מיהודה קאתי, דנשא בת לוי, ועי’ חולין קלב. רב כהנא אכל בשביל אשתו וכו’ ע”ש].

    1. אכן הערה נכונה. ועדיין, גם הכישורים להתגבר על קשיים הם חלק מהאופי הנתון שלי, וניתן לצרף אותם לקשיים כשלעצמם. אם לדעתך זה כל מה שקובע את התנהלות האדם, אזי אתה דטרמיניסט. אני לא מאלה, ולכן להערכתי יש משהו מעבר לכל הנתונים הללו, והוא כן תלוי במאמץ ובהכרעה של האדם.

  9. בס”ד

    אם כך, איך הרב יודע להעריך אדם כאשר חסרה לו הידיעה מתי מדובר במשהו מולד ומתי במשהו “בחירי”? האם הטענה נועדה רק לשלול הערכה במקרה שודאי כל הכרעה היא דטרמיניסטית (כמו במקרה של כלב או אולי גם שוטה וקטן וכיו”ב)?

השאר תגובה