הרהורים פילוסופיים על הזיכרון (טור 68)

בס”ד

אני מעלה כאן מחדש טור שכתבתי בשנה שעברה, לזכרו של חברי מנוער רמי בוכריס ז”ל, שנהרג בתרגיל טנקים בסיני ערב חנוכה שנת תש”מ. לצערי יש לי היום שיעור ואיני יכול להגיע לבית העלמין, ולכן החלטתי להעלות שוב את הדברים לזכרו.

על מצבתו של רמי בבית העלמין הצבאי בחיפה כתוב סגן דוד רם בוכריס, אבל שמו האמתי היה רמי ולא רם. אביו ז”ל, אפרים, אישיות בעלת שיעור קומה בפני עצמה (הכרתי אותו טוב מאד עוד לפני שנפגשנו, מהסיפורים, אחר כך היינו בקשר אמיץ עד פטירתו), סיפר שבהתייעצות עם מפקח לתלמוד במשרד החינוך הוא ודבורה אמו החליטו לקרוא לו רמי על שם האמורא רמי בר חמא. בפאנל בו השתתפתי בספריה הלאומית ביחד עם עוד חבר של רמי, ד”ר מאיר בוזגלו, למדנו את הסוגיא של זה נהנה וזה לא חסר שבה מופיע רמי בר חמא (דומני שזו היתה הסוגיא שבגללה נבחר שמו).

כשהגענו למדרשיה בתחילת האליפים (כיתה ט), פגשתי את רמי, נער צעיר מקרית ים, עיירת פיתוח במפרץ חיפה. מהר מאד התברר לי שמדובר באישיות מדהימה, משכמו ומעלה מעל כולנו. מוכשר, כריזמטי, בוגר ואחראי, משכיל, מעמיק ומנהיג חברתי, באמת לא בליגה שלי. זה כשלעצמו היה מאלף, ושבר לי לא מעט סטראוטיפים. מאז דבקה נפשי בנפשו, ונעשינו חברים מאד טובים עד נפילתו. כשהגיעה אליי הבשורה שרמי נהרג חשתי שעולמי חרב, ועד היום ביום הזיכרון (וגם בימים אחרים) הוא הולך איתי צמוד. פעמים רבות בצמתים שונים בחיי שאלתי את עצמי מה רמי היה אומר (וגם מה אפרים היה אומר), וקיבלתי החלטות ביחד אתם. לאור הדברים שכתבתי בטור ההוא, אולי זה היה באמת ביחד אתם.

יהי זכרם ברוך.

 

השאר תגובה