אמונה ומדע – חלק ז

בס”ד

יחסי אמונה ומדע כדרמה בחמש מערכות

בטור זה ברצוני לשרטט רקע כללי לדיונים שיבואו בהמשך. אני אנסה לתאר כאן חמש גישות אפשריות ליחסים בין אמונה למדע. התיאור יהיה במבט היסטורי, אך זה נעשה רק משיקול דידקטי. כל חמש הגישות קיימות עד ימינו אלה, ולא בכל מקום הן הופיעו בסדר המתואר כאן.

נפתח בתיאור סכימטי ולא לגמרי מדויק של השתלשלות יחסי תורה ומדע בעת החדשה[1]. בתקופה הראשונה שלטה הגישה הלעומתית. עיקר המאמץ שנעשה בה היה להפריך את הטענות המדעיות הסותרות את המסורת. לאחר מכן, כאשר המדע כבר קיבל מעמד שקשה היה להתמודד עמו, באה העמדה האפולוגטית (דומני שניתן לשייך אליה את רוב חברי תנועת ‘אנשי מדע שומרי תורה’), שבה עיקר המאמץ היה ליישב את הנאמר בתורה עם תוצאות המדע. בתקופה זו כבר היה מקובל לעסוק בשני התחומים, מתוך מאמץ ליישב ביניהם. עדיין מוקד השיח היה הקונפליקט, אלא שהיתה תחושה שניתן לפתור וליישב אותו.

שתי התקופות הללו מקבילות לעידן המודרניסטי, שפיתח והאדיר את המדע, וראה בו חזות הכול. הן שוללי המסורת המודרניים, והן אלו ששללו את המדע מכוח טענות המסורת הדתית, היו שותפים לתפיסה הדיכוטומית, שלפיה עלינו לבחור בין תמונת העולם המדעית לבין תמונת העולם התורנית-מסורתית. אנשי האפולוגטיקה ניסו לאחוז בשני התחומים, אך עדיין ראו צורך ליישב אותם זה עם זה.

בתקופה הבאה התפתחה עמדה שונה, והיא העמדה הפרללית (=מקבילנית), הרואה בתורה ובמדע שני תחומים שאין השקה ביניהם. לפי גישה זו, מדובר כאן בשני תחומים שכל אחד עוסק בהיבט אחר של התופעות, ולכן אין להקשות קושיות מזה על זה, וגם אין כל צורך ליישב ביניהם. אחד המייצגים הבולטים של העמדה הזו היה פרופ’ ישעיהו לייבוביץ, אשר טען כי כאיש דתי הוא מאמין שהעולם נברא לפני ששת אלפים שנה, וכאיש מדע הוא מאמין שגיל העולם הוא כמה מיליארדי שנים.

בתחומים רבים אנחנו מאמצים מישורי הסבר מקבילים, ולכן אין לראות בעמדה כזו סתירה לוגית[2]. לדוגמא, לפי ה’מיתולוגיה’ הרווחת, ניוטון ישב תחת העץ כאשר נפל לו תפוח על הראש. הוא שאל את עצמו מדוע תפוחים נופלים לארץ, וכך גילה את חוק הגרביטציה (=חוק המשיכה בין גופים בעלי מסה). ניוטון כנוצרי מאמין היה אמור להסתפק בתשובה התיאולוגית, שכנראה התפוח נפל על ראשו כעונש על חטא כלשהו שעשה. הוא לא הסתפק בזה, שכן הוא חיפש תשובה מדעית ולא תשובה תיאולוגית. ומה בדבר התשובה התיאולוגית? הוא יכול היה להאמין בה, ובו בזמן לחפש תשובה מדעית[3]. אם כן, אנו מוצאים כאן תשובות שונות לאותה שאלה, וכל אחת מתייחסת למישור שונה. במישור המדעי יש תשובה אחת, ובמישור התיאולוגי תשובה אחרת. כך הדבר גם ביחס להבטחות התורה, שלפיהן הגשמים והתבואה תלויים במצוות ובעברות שלנו, בעוד שמבחינה מדעית נראה שתופעות אלו הן תוצאות של גורמים פיסיקליים-מטאורולוגיים. אגב, הדבר נכון גם בתחומי המדע השונים. לדוגמא, לאותו תהליך נפשי עצמו יכולים להיות הסברים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים, וכן במישור החברתי וכדו’.

בקרב רבים מן הדוגלים בעמדה זו מקובל לומר שהמדע עוסק ב’מה’ והתורה עוסקת ב’למה’, ולכן אלו מישורי התייחסות מקבילים[4]. לדוגמא, תיאוריית האבולוציה מתארת את אופן היווצרות העולם, אבל היא אינה מתייחסת לשאלה מי ניהל את כל המערכה הזו. כלומר אין מניעה לומר שהקב”ה יצר את העולם בדרך אבולוציונית[5].

לאחר זמן, התפיסה המקבילנית עוברת פיתוח נוסף, ונוצרת העמדה הסובייקטיבית-פוסטמודרנית. בתקופה זו הוגים שונים מתייחסים למדע, כמו גם לתחומי דעת נוספים, כסובייקטיבי. התייחסות זו היוותה כר נוח לאפולוגטיקנים הדתיים, שעלו על העגלה הפוסטמודרנית, וטענו שגם אנחנו כדתיים יכולים להצטרף ל’ריקוד השונויות’ (בלשונו של הרב שג”ר זצ”ל בספרו ‘כלים שבורים’, שהיה אחד המייצגים של התפיסה הפוסטמודרניסטית הזו)[6]. לפי הדוגלים בגישה זו אפילו לא נחוצה אפולוגטיקה, שכן אנחנו ‘רקדנים’ בעלי זכויות שוות במעגל. מתוך כמה מקורות המבטאים עמדה כזו משתמע כי הדת היא משהו סובייקטיבי, והוא אולי אינו מתיישב עם המדע, אך מכיוון שהכול סובייקטיבי, וגם הבחירה במדע היא שרירותית, לכן לגיטימי לבחור במסורת הדתית כנרטיב (=שיח) לא פחות מהנרטיב המדעי או כל נרטיב אחר.

טיעון זה הוא נוח ויעיל, שכן הוא מנטרל את אפשרות השיח, ובכך פוטר אותנו מהצורך להתנצל ולתרץ, אך הוא ‘שופך את התינוק עם האמבטיה’. כאשר מוותרים על האובייקטיביות של האמונה בקב”ה ובתורה מן השמים, ומתייחסים אליה כמיתוס שהאמת ההיסטורית או המטפיזית שלה אינה ברורה (וגם לא חשובה), אזי במובלע נכנעים לעמדה האתיאיסטית. האמונה הופכת לסוג של שיח סובייקטיבי (נרטיב), שהוא תוצאה של בחירה אישית (שרירותית). הקב”ה הופך כאן מיש לרעיון, תחושה או פרדיגמה (=מסגרת מושגית לשיח). גישה כזו רווחת בקרב הוגים דתיים (ולא רק דתיים) מודרניים בני ימינו (בעיקר באקדמיה), שכנראה אינם מצליחים, ולכן גם אינם מנסים, ליישב את אורח חייהם הדתי עם האמונות המדעיות שלהם. הם דוגלים בדת שאינה עוסקת בעובדות ואינה טוענת טענות עובדתיות אודות העולם, וממילא היא גם אינה חשופה לביקורת מדעית[7].

על אף כל המחלצות העיוניות והפיתולים הסמנטיים, במקרים רבים מדובר כאן בעמדה של כפירה דה פקטו. זוהי אמונה בא-להים, אבל לא כזה שבאמת קיים. על כך אפשר להליץ את דברי הראי”ה שכתב: “יש אמונה שהיא ככפירה, ויש כפירה שהיא כאמונה”[8]. א-להים שאינו אלא מעשה ידיים סובייקטיבי של האדם המאמין, הוא בדיוק מה שקארל מרכס כינה, ובצדק, “אופיום להמונים”.

בשנים האחרונות מתפתחת עמדה חמישית, שאינה תמיד מובחנת באופן מפורש, אך ניתן לכנות אותה התקופה הסינתטית. עמדה כזו גורסת כי לא רק שהמדע אינו סותר את המסורת, ולא רק שהוא בעל ערך חיובי, אלא ניתן אפילו להשתמש בו כמרכיב חשוב בלימוד התורה ובהבנתה. יש שהרחיקו לכת וממש זיהו בין שני התחומים. אך גם אם לא מרחיקים לכת עד כדי כך ביחס לתכנים, הרי יותר ויותר מתודות אקדמיות מוכנסות ללימוד בבתי המדרש (תופעה המלווה בפולמוסים קשים, כידוע)[9].

[1]    א. לפני העת החדשה בדרך כלל לא היתה הבחנה בין מדע לתורה, הן בנצרות והן ביהדות. לדוגמא, טענות רבות של אריסטו נתפסו כאמיתות דתיות. בעת החדשה המצב השתנה, והתחדד ההבדל בין התחומים. אנו כאן עוסקים רק בשלב השני של הדרמה הזו.

     ב. התיאור בפרק זה מוצג באופן כרונולוגי, אך בפועל לא תמיד החלוקה בין העמדות היא לפי תקופות. בשנים האחרונות ממש מתערבבות כמה וכמה גישות, ולפעמים אותם אנשים עצמם מעלים טיעונים מכמה טיפוסים. לענייננו, החשיבות העיקרית היא בהבחנה בין העמדות עצמן, והשאלה ההיסטורית היא שולית.

[2]    ראה בספרי ‘את אשר ישנו ואשר איננו’ בשער הרביעי, אריכות רבה ביחס למישורי הסבר מקבילים בגוונים שונים.

[3]    הטענה הזו אינה פשוטה כלל וכלל, ולכאורה יש בה בעייתיות לוגית. ‘הסבר’ נדרש בדרך כלל להיות הכרחי ומספיק, ולכן לכאורה לא יכולים להיות שני הסברים שונים לאותה תופעה, ראה על כך בספרי הנ”ל. כאן נסתפק בהצבעה על העובדה שאנשים מקבלים התייחסות כזו כסבירה, ולכן גם ביחס לקונפליקטים כאלו בין תורה ומדע ניתן ליישם אותה באותה מידה. אמנם ישנם קונפליקטים עובדתיים, ובהם לא מדובר בהסברים אלא בעובדות. לדוגמא, השאלה אודות גיל העולם. כאן יש לכאורה רק תשובה אחת: או שהוא בן 6000 שנה או שהוא בן מיליארדי שנים. גם כאן יש מקום לכמה תשובות מקבילות, אם נבחין בין מושגים שונים של ‘גיל’ (או זמן). ישנן כמה תשובות לשאלות אלו, ולכן איני נכנס כאן לנקודה זו.

[4]    יש מקום להבחין כאן בין תיאוריות פנומנולוגיות (=מתארות) לבין תיאוריות מהותיות (=מסבירות), ואכ”מ.

[5]    ידידי נדב שנרב אמר לי פעם שהוא אינו מבין מדוע האבולוציה סותרת את המסורת שלנו יותר מהגרביטציה. אם מניחים שחוקי הטבע פועלים בלי מפעיל, אז גם הגרביטציה סותרת את האמונה שלנו לא פחות מהאבולוציה, ואם אנחנו מקבלים את העובדה שהמדע מתאר את פעולתו של הקב”ה, אזי אין סתירה מהותית בין תיאוריה מדעית כלשהי לבין המסורת הדתית.

[6]    ראה ביקורת שלי על הספר ב’נקודה’, וכן את ביקורתו של ידידי נדב שנרב, ב’צהר’ יח.

[7]    ראה על כך אצל גילי זיוון, דת ללא אשליה, הקיבוץ המאוחד 2006 (וכן אצל המנחה שלה, אבי שגיא, בכמה מקומות). ראה גם באסופה על האמונה, משה הלברטל ואבי שגיא (עורכים), בעיקר במאמריהם של משה הלברטל, רוני מירון ועוד. גישה דומה מופיעה בכמה ממאמריו של משה מאיר (ראה, לדוגמא, אקדמות יב, ובתגובתי שם בגיליון הבא). לתיאור סוציולוגי של תופעה זו כחלק ממה שמכונה “הציונות הדתית החדשה”, ראה במאמרו המאלף (והמשעשע) של יצחק גייגר, באקדמות יא. גישה כזו עולה גם בספרים רבים על אמונה ועל א-להים היוצאים בשנים האחרונות, ואכמ”ל.

     אעיר כי אצל חוקרים במדעי היהדות ישנם ביטויים בוטים לגישה זו, ודווקא אצל החוקרים המחויבים להלכה. חוקרים שונים מגיעים למסקנות באשר למקורותיהן של הלכות או מנהגים שונים, ומסקנות מחקריהם מעמידים את אלו באור בעייתי, או למצער לא מחייב, ובכל זאת בפרקטיקה הם ממשיכים לנהוג ביחס אליהם ככל יהודי שומר מסורת המחויב להלכה. יש אצלם ניתוק בין העובדות הנחשפות במחקר לבין ההלכה, והפרלליזם מהווה פיתרון, לפחות ברמה הפרקטית, בעבורם. אעיר כי תופעה כזו צפויה להופיע (אם כי לא בהכרח) באופן מוקצן אצל חוקרים אקדמיים המשמשים גם כרבנים. לשתי דוגמאות בולטות, ראה בביקורת על הרב פרופ’ רוזנטל המופיעה במאמרו של תלמידו מנחם כהנא, “מחקר התלמוד באוניברסיטה והלימוד המסורתי בישיבה”, במעגלי תמורה ומסורת, רחובות תש”נ. תופעה דומה מצויה במאמרו של הרב ד”ר בני לאו, “בבואה של אמת – רבנות ואקדמיה בכתבי הרא”ש רוזנטל על הצלת גוי בשבת”, אקדמות יג, ובתגובתי שם בגיליון הבא. כמו כן, ראה במאמרו של ברוך כהנא, ‘לאן נושבת הרוח’, אקדמות כ, כיוון ב, בפולמוס עם עמדותיו של משה מאיר.

[8] ראה אורות האמונה, עמ’ 25. כמו כן, ראה באשכולי בנושא זה בפורום ‘עצור כאן חושבים’, מתאריך 21.9.2005.

[9]    עי’ במאמרו של הרב עמית קולא, ‘צהר’ יג, בדיון המתמשך על ה’רבדים’, ‘צהר’ טו-יח, ובמאמריו של אליהו שי, ‘צהר’ יג-יד, כט.

השאר תגובה