למה למצוינות יש אצלנו שם רע? פוסט לעילוי נשמתה של מפלגת העבודה (טור 82)

בס”ד

הפריימריז למפלגת העבודה שנערכו בשבוע שעבר עוררו בי מחשבות עגומות משהו. מפלגה שולית למדיי שמעמדה העכשווי ירוד ואין לה סיכוי ממשי בעתיד הנראה לעין לקבל את הגה השלטון לידיה מקבלת סיקור עיתונאי בגל פתוח כאילו היו כאן בחירות לנשיאות ארה”ב או דיווח בזמן אמיתי על מלחמת העולם השלישית. אפשר היה להתרשם שהשאלה האם אבי גבאי או עמיר פרץ יזכו בראשות מפלגת העבודה תקבע את גורל היקום לעשור הקרוב. נראה שרק פריימריז במרצ יכולים היו להתחרות בהיסטריה התקשורתית הזאת.

די ברור שהסיבה העיקרית לתופעה המוזרה הזאת היא העובדה שבאליטה שמובילה את חוגי התקשורת שלנו (=מדינת תל אביב) מפלגת העבודה ומרצ הן מפלגות הבית. מבחינת רוב העיתונאים המרכזיים מפלגת העבודה היא מדינת ישראל, והשאר לכל היותר גנבו להם את המדינה. כשמתנהלות שם (או במרצ) בחירות, אלו מבחינתם החדשות האמיתיות. זו הסביבה שלהם, זה מה שהם רואים וחשים סביבם, על זה הם וחבריהם מדברים, את האנשים הללו הם מכירים, ואין פלא שזה מה שמעסיק אותם. לכן מבחינתם האירוע השולי וחסר החשיבות הזה הוא הדבר הכי בוער ובולט שקורה כאן. כך יש לנו גל פתוח כדי שלא נפספס חס ושלום איך הגיב נחמן שי לבחירתו של אבי גבאי ומה אמר עמיר פרץ על ההפסד. ואיך איתן כבל הגיב למה שאמר עומר בר לב על תוצאות המדגם ה-13 של הסוקר החמישי בקשר לשינויים בעמדתה של סתיו שפיר. לו לא היה כאן גל פתוח יכולנו לדעת על כל האירועים הדרמטיים הללו רק כחצי שעה אחר כך (במהדורת החדשות), ואז אנה היינו באים?!

אל חשש, אני לא מתכוון להצטרף לעיסוק בנושא האזוטרי הזה. הוא רק עורר בי מחשבות על הדומיננטיות של המורשת הסוציאליסטית-מפא”יניקית ששררה כאן מאז קום המדינה ומלווה אותנו עד היום. רציתי בהזדמנות זאת קצת לגעת בה.

אתוס השוויון המפא”יניקי

חלק ניכר מהאליטות שלנו עדיין נשלטות על ידי מפא”יניקים והחשיבה הסוציאליסטית שלהם. זו חלק מהסיבה לכך שהאתוס המפא”יניקי עדיין נמצא אי שם עמוק בתשתית התרבותית של רבים מאתנו. אמנם יש רוחות חדשות וגישות קפיטליסטיות שחודרות חזק לחברה ולתרבות שלנו, אבל התחושה היא שאלו התגנבויות לא לגיטימיות. סוג של כניעה ליצר הרע ולרבדים הנמוכים של האנושיות שלנו. ערכי הסוציאליזם אמנם נכחדים אט אט אבל רק במישור הריאלי והפרקטי, אך בהחלט לא במישור של האתוס.

מחד, תרבות הרייטינג וההצלחה משתלטת על התקשורת הפופולרית וגם על אורח החיים של האנשים. אבל בו בזמן בכירי השדרנים מגנים את הפופוליזם הזה כתרבות ירודה וזרה (ובצדק). בו בזמן תרבות ההצלחה הכלכלית, החינוכית והאקדמית, גם היא חודרת אט אט (כוחות השוק), אבל גם היא זוכה לגינוי והתנגדות מאותם חוגים (והפעם שלא בצדק).

יש איזו אווירה ציבורית כאילו הצלחה היא תופעה בעייתית ולא ערכית. הטייקונים הם שנואי נפשו של הציבור (לפעמים בצדק, אבל במקרים רבים לא בצדק). להתרשמותי, מעבר לקנאה הטבעית בהצלחה שלהם יש ברקע גם אידיאולוגיה כאילו לא לגיטימי להצליח. זוהי רדיפת בצע מגונה וסטייה מהערכים הסוציאליסטיים הנעלים. המעמדות העשירים שמנסים להתקדם ולתת לילדיהם יותר בתחומים שונים גם הם סופגים קיתונות של ביקורת על כך. יש כאן עימות בין ערך השוויון הסוציאליסטי לבין הקפיטליזם המצליחני והכוחני. כאמור, לכאורה ערך השוויון נמצא בקרב מאסף במישור המעשי, אבל הוא שורד בצורה מרשימה במישור העומק של האתוס הישראלי. זה יוצר סכיזופרניה חברתית בין האתוס לבין הפרקטיקה בשטח, דיכוטומיה בין המצליחנים לבין הטובים והערכיים.

חתירה למצוינות

האמביוולנטיות הזאת באה לידי ביטוי גם ביחס שלנו לחתירה למצוינות. מחד, כוחות השוק מקדמים את המצוינות בתחומים שונים והיא זוכה להערכה ציבורית, אבל בו בזמן לאוזניים רבות זה נשמע כמו השגיות אגואיסטית שמנוגדת לערכים של עזרה לזולת, מעורבות ואכפתיות. יש ביקורת מתמדת על המצוינות כאילו יש כאן חדירה של הישגיות פרוטסטנטית על חשבון ערכים יהודיים של שיתוף, אכפתיות ואחווה. הישגיות היא מילה גסה, ומצוינות נשמעת מנוגדת לערך השוויון הקדוש.

כבר כמה וכמה פעמים שמעתי ברדיו שנפתלי בנט מתגאה בהישגיו מבחינת כמות התלמידים שניגשים לבגרות של חמש יחידות במתמטיקה, ובדרך כלל מיד אחר כך הוא חוטף ביקורות על הישגיות יתר, ועל כך שזה לא יפתור את הבעיות אלא יעמיק אותן. שהבעיות שלנו הן לא שם. הדברים מתחדדים עוד יותר בעקבות עידן שי פירון (“איך ייתכן שמורה למתמטיקה שמלמד על משוואות לא מוצא לנכון להזכיר ולדון על ערך השוויון?!” אחת הפנינים שלו שזכורה לי במיוחד). בנט פוגע בשוויון הקדוש, ודורש מתלמידים לעבוד ולהצליח (במקום להתנדב בקהילה, או סתם לבלות או להתעצל). הוא יכול היה לבטל את הבגרות של 5 יחידות ואז היה שורר שוויון מופלא, וכולם יכלו להתמקד בחשיבות ערך השוויון במקום במשוואות. אין פלא שזהו היחס, שכן המצליחנות הזאת באמת סותרת חזיתית את האתוס המפא”יניקי. ההישגים נתפסים כפגיעה בשוויון, כאילו הם באים על חשבון ערכים ומעורבות חברתית. אפשר לחשוב שהתלמידים שלא לומדים מתמטיקה עושים זאת מפני שאין להם זמן מרוב התנדבויות בקהילה. תופעה מאד נפוצה אצל הורים משכילים (להבדיל מהורים עשירים. שם המצב בד”כ שונה), שהם מזלזלים בהישגיות ומסבירים שילד צריך להיות ילד, ושצריך לתת שוויון הזדמנויות ולא לשעוט במעלה מדרון ההצלחה.

הצלחה במדדים בינלאומיים

חדשות לבקרים מתלוננים אצלנו על ההישגים של תלמידי ישראל במדדים בינלאומיים, ואצל רבים המסקנה המתבקשת היא שיש להגביר את השוויון בחינוך ולדאוג לחלשים. האם זה באמת מה שיעזור? אני בספק רב. שוויון בין אוכלוסיות שונות, כמו פריפריה ומרכז, יכול אולי לתרום לזה. אבל בטח לא אם מדובר בשוויון בין כישורים ברמות שונות (ביטול המצליחנות של הטובים יותר).

יש לשים לב שהמדדים הללו ברובם הם מדדים “סוציאליסטיים”. הם בודקים את הממוצע הארצי וסטיית התקן במיומנויות השונות (מתמטיקה, שפה ועוד), ומשווים אותם בין המדינות. אבל מדוע חשוב הממוצע הארצי במתמטיקה? למה חשובה סטיית התקן (אי השוויון והפער בין הטובים לחלשים)? גם כלכלית אנחנו רגילים למדוד את הפערים יותר מאשר את הרמה המוחלטת, וגם אם מתפרסם מדד של התקדמות במובן המוחלט, מיד קמים הארגונים ה”חברתיים” ומציגים נתונים על פערים ואי שוויון.

כדאי לחשוב כמה מתלמידינו יזדקקו למתמטיקה ברמה שמעבר לאחוזים או שברים בחייהם הבוגרים. אני מעריך שמשהו כמו עשירית אחוז לכל היותר. אני חושב שעשירית האחוז העליונה של תלמידינו במתמטיקה נמצאים במצב סביר בהחלט לעומת העולם, והרי זה באמת מה שחשוב. אני האחרון שמזלזל בחשיבותה של מתמטיקה ככלי לחידוד החשיבה (ולא רק כהכשרה מקצועית), וככזו היא כמובן נחוצה לכל שכבות אוכלוסייה. אבל כשמגדירים חוסר ידע מתמטי כבעיה לאומית וכפגיעה בתל”ג שלנו וביכולת של התלמידים להתמודד עם העתיד זה מצביע על חוסר הבנה יסודי.

מדדי השוויון שמתפרסמים אצלנו חדשות לבקרים משקפים היטב את הגישות הללו. המדדים הללו בוחנים את מידת השוויון בחברה בלי להסתכל על המצב המוחלט. לא משנה אם מצבם של החלשים טוב יותר משהיה בעבר, השאלה מה מצבם ביחס לחזקים (חוזרים ואומרים לנו שוב ושוב שאמנם יש יותר עושר אבל הוא לא מתחלק בשווה בין חלקי האוכלוסייה. הוא לא יורד במורד העשירונים).

במינוח סטטיסטי ניתן לומר שהמדדים הסוציאליסטיים הללו בודקים את סטיית התקן או את התוחלת (הממוצע). כשמסתכלים על סטיית התקן, התיקון למדדים הללו הוא כמובן לשפר את מצב החלשים על חשבון החזקים. מבחינת התוחלת זה אמנם ידרדר אותנו מעט אבל לא הרבה. בסה”כ התקדמות השכבות החלשות תפצה על הידרדרות החזקים, והתוחלת תישאר דומה. מבחינת מדדי שוויון התנהלות כזאת אכן מביאה לשיפור. השאלה היא האם אכן אלו המדדים הנכונים והרלוונטיים?

שוויון בין מי למי?

ערך השוויון בחינוך, בתרבות, בבריאות ובכל דבר אחר, נתפס אצל רבים מאתנו כמושכל ראשון. כשמשפחות עשירות מצליחות לתת לילדיהן חינוך, בריאות או תרבות ברמה גבוהה יותר, זה מקומם את הציבור בהובלת האליטה הסוציאליסטית שלנו ששולטת בתקשורת, בחוגי אמנות ובוהמה, ובחלקים של האקדמיה (בדרך כלל אותם חלקים שבהם באמת אין משמעות גדולה למצוינות).

אבל גם כשמדברים על שוויון, צריך למקד על מה מדובר. האם בכוונתנו שוויון בין פריפריה למרכז, או בין קבוצות חברתיות שונות, או שמא שוויון בין כישרונות שונים. קידום הפריפריה יש בו היגיון, שהרי גם שם יש ודאי כישרונות וחבל לפספס אותם. אבל קידום החלשים הוא במקרים רבים בזבוז זמן. אבל גם לגבי הפריפריה יש לי כמה הרהורי כפירה. עם כל הצער, לפעמים לא נכון להשקיע משאבים כשסיכויי ההצלחה מועטים. לפעמים עדיף לתת דחיפה לאלו שבין כה וכה מתקדמים למעלה (בעזרת המשפחה והחברה החזקה יותר שלהם). נכון שלילד שיש תנאי התחלה טובים יותר יש סיכוי להגיע להישגים גבוהים יותר. אבל האם הוא אשם בכך? האם בגלל זה צריך לפגוע בו? להיפך, אם יש סיכוי טוב להצליח איתו אז יש לעודד אותו עוד ועוד. להשקיע בו עוד יותר ממה שהוריו משקיעים בו (matching). הרי כאן יש לנו סיכוי טוב להצליח. אבל בשוויון חברתי איני עוסק כאן. אני מדבר בעיקר על ערך השוויון שמביא לאינטגרציה בין בעלי כישורים שונים.[1]

חשוב להבין שכשיש פערים כלכליים, השכלתיים, או תרבותיים, בין שכבות שונות באוכלוסייה, יש שתי דרכים לטפל בהם: אפשר לנסות ולשפר את מצבם של החלשים ואפשר לפגוע בחזקים. הסוציאליסטים בדרך כלל מתמקדים בדרך השנייה. הם מתלוננים על הטייקונים ועל ההעדפה לעשירים ומנסים ככל יכולתם לפגוע בהם, ופחות דואגים באמת לחלשים. להיפך הנצחת החולשה היא אינטרס עליון שלהם, שהרי משנתם בנויה על קיומן של שכבות חלשות ועל אפליות וקיפוח כלפיהן. מעבר לזה, קשה הרבה יותר לשפר את מצבם של החלשים, בעוד שפגיעה בחזקים לפעמים זה רק עניין של חוק. תאסור עליהם לתת שיעורי עזר או חוגים נוספים בבתי הספר גם על חשבונם, תיקח מהם עוד מיסים, והנה פגעת בהם. לך תנסה לטפל במצבם של החלשים. זה עולה המון כסף, ולא פעם זה אפילו לא עניין של כסף. במקרים רבים הם לא מגיעים לחוגים ותגבורים גם אם תציע להם כאלה. לכן יוצרים שוויון על ידי פגיעה בחזקים במקום קידום החלשים. אני נזכר ששמעתי לפני הרבה שנים ברדיו מנהל בי”ס בתל אביב שהתגאה בכך שהוא ביטל את לימודי המחשבים בבית הספר מפני שבנות מצליחות בהם הרבה פחות מבנים (כך! במו אוזניי שמעתי).

יש תופעה דומה שאנשי שמאל חברתי ופוליטי מסבירים לנו שהתנחלויות באות על חשבון עיירות הפיתוח. עיקר מטרתם היא שייקחו את התקציבים מההתנחלויות שהרי הם מתנגדים להן פוליטית. אין להם עניין רב בהפניית תקציבים לעיירות הפיתוח (הם גם לא עשו זאת כשהם היו בשלטון. גם אז הם רק פגעו בחזקים ומנעו התקדמות כלכלית וחברתית). אבל מעבר למגמתיות הפוליטית, יש כאן דאגה לערך השוויון. אם לאף אחד לא יהיו תקציבים ישרור כאן שוויון מופלא. זה גם מה שקורה בתחום החינוך והתרבות.

על הנוירוטיות הפרוטסטנטית

הפרוטסטנטיות מבוססת על תפיסת עולם מוזרה מאד. מחד, היא מאמינה בגורל קבוע מראש, כלומר בדטרמיניזם. אלו שאלוקים אוהב אותם ודואג להם – יצליחו, ואלו שלא – לא. מאידך, היא מאמינה בהשתדלות אגרסיבית מאד. האדם צריך להשתדל להצליח כדי להוכיח שהוא מ”המבורכים”, כלומר מאלו שאלוקים אוהב אותם. הסוציולוג מקס וובר ידוע בין היתר בזכות התזה הפרוטסטנטית שלו. הוא טען שגם אחרי שהעולם הפרוטסטנטי עבר חילון (סקולריזציה) האתוס המצליחני נותר שם על כנו. זה פשר הנוירוטיות המערבית שחותרת להצלחה בכל מחיר ורואה בהצלחה ערך מרכזי. רבים עמדו על כך שיש לתזה הזאת השלכות אפילו ביחס לגישות בדיאגנוסטיקה פסיכולוגית ופסיכיאטרית. כמו שחברתית אנחנו שופטים אנשים לפי מידת הצלחתם בחיים, כך הפסיכולוגיה הפרוטסטנטית מאבחנת אנשים לפי מידת היכולת שלהם לעמוד על רגליהם שלהם (להסתדר לבד).

יש איזה מיתוס שרבים חוזרים עליו שהיהדות דוגלת בגישה הפוכה. היא מעמידה במוקד את האכפתיות והעזרה לאחר, ולא את ההצלחה וההישגים. בשנים האחרונות מתפתחת גישה פסיכולוגית שמנסה להציב אלטרנטיבה לזו הפרוטסטנטית-מצליחנית (מרדכי רוטנברג ותלמידיו). אני לא ממש רואה מניין שאוב המיתוס הזה ועל מה הוא מבוסס. אכן יש ערך בעזרה לחלש, אבל הכלל ההלכתי שלנו הוא “חייך קודמים לחיי חברך”. זו לא שוויוניות קומוניסטית, אלא אחרי ההצלחה שלי עליי לראות את האחר ולסייע לו כמידת היכולת. מעניין שלומדים זאת מאותו פסוק: “וחי אחיך עמך” – חייך קודמים. בהחלט יש ערך לעזור לו, אבל רק אחרי שאני הצלחתי בעצמי, ולא במקומי.

המיתוס כאילו היהדות וההלכה הן בעלות נטייה סוציאליסטית נשמע לי מופרך. בעיניי התפיסה של הזרם המרכזי ביהדות היא קפיטליזם עמוק ויסודי (חזירי), אלא שבצדו יש התייחסות לחלש. אין מדיניות של חלוקת אמצעי ייצור או שוויון בהכנסות. יש מדיניות של קפיטליזם שדורש מחבריו לסייע לחלשים. בניסוח אחר אומר שהסיוע לחלש אינו זכות של החלש אלא חובה על החזק. אני לא חייב לו כלום, אלא יש עליי מצווה לסייע לו. זאת בניגוד לשיח העכשווי שמדבר על צדק חלוקתי, על זכויות של החלשים וכדומה. אין שום זכויות לחלשים, ואין שום צדק בחלוקה שוויונית של משאבים. להיפך, הצדק הוא קפיטליסטי, אלא שיש חובה מוסרית לסייע לחלשים. הם לא יכולים לתבוע זאת. החזקים אמורים לדרוש זאת מעצמם.[2]

אז מה עושים? סיפורו של הֶרְבי

אלי גולדרט סיים דוקטורט בפיסיקה באוניברסיטת בר אילן, ואז פנה לתחום הניהול בו עשה חיל (וממון) רב. כידוע, כל שלשת אותיות באנגלית היא שיטת ניהול. אז גולדרט ניסח את (TOC (Theory Of Constraints, שבין היתר עומדת על חשיבותו של הטיפול בצווארי בקבוק. חשבו על פס ייצור שבנוי מכמה חוליות. מנהל טוב חושב כיצד הוא יכול לשפר את יעילותה של כל חוליה, וכל אימת שיש לו רעיון הוא מנסה ליישם אותו בשיפורה. אלא מאי? שאין טעם לשפר את ביצועיה של חוליה C אם צוואר הבקבוק נמצא בחוליה F. נאמר שכל חוליה צריכה להוסיף עוד בורג או רכיב כלשהו למוצר. אם חוליה F מצליחה לסיים את העבודה על 10 מוצרים בשעה, וחוליה C מטפלת ב-14 מוצרים, אין טעם לשפר את ביצועיה של חוליה C ולהעלות את הקצב שלה ל-18 מוצרים. עדיין קצב הייצור של פס הייצור כולו נשלט על ידי החוליה החלשה ביותר (צוואר הבקבוק). לכן לעולם יש להשקיע משאבים רק בשיפור של החוליה שהיא צוואר הבקבוק ולא באחרות.

ספרו הידוע ביותר של גולדרט הוא המטרה. בין היתר הוא מביא שם את סיפורו של ילד בשם הרבי השמן. הרבי יצא ביחד עם קבוצת ילדים לטיול. המדריך רוצה להגיע ליעד במהירות הגבוהה ביותר האפשרית, כאשר הילד האיטי ביותר הוא כמובן הרבי. זהו צוואר הבקבוק של הקבוצה ובו יש לטפל. בהתאם ל-TOC חושב המדריך מה לעשות עם הרבי, האם לשים אותו בהתחלת הטור או בסופו. השיטה הסוציאליסטית תאמר לו לשים את הרבי בהתחלה כדי שהאחרים ידחפו אותו ויעזרו לו להתקדם. השיטה הקפיטליסטית אומרת לשים את הרבי בסוף. למה? מפני שאם שמים אותו בהתחלה אז הקצב של הטור כולו נקבע על ידי הרבי. הוא הראשון שיגיע ליעד, והאחרים יטפטפו אחריו. לעומת זאת, אם שמים אותו בסוף, אזי כשהוא יגיע ליעד המסע הסתיים. אם שמים את הרבי בהתחלה זמן ההליכה הוא הזמן של הרבי + הטפטוף של אלו שמשתרכים אחריו (הקצב של הרבי הוא חסם תחתון להגעת הטור). אם שמים אותו בסוף – זמן ההליכה של הרבי הוא הוא זמן הסיום (חסם עליון). השיטה הסוציאליסטית תסייע להרבי עצמו להגיע מעט יותר מהר, אבל הטור כולו יגיע ליעד בזמן ארוך. השיטה הקפיטליסטית אמנם משאירה את הרבי לזחול בסוף, אבל הטור כולו יגיע ליעד מהר יותר.

מצוינות ואינטגרציה

הנמשל לענייננו הוא בניית כיתות לימוד. יש אפשרות לחלק את הכיתה להקבצות לפי רמת התלמידים. במצב כזה ההקבצה החלשה לא תקבל סיוע מהתלמידים החזקים שלומדים בכיתה אחרת, אבל הקבוצה החזקה תתקדם הרבה יותר ולא תתעכב בגלל החלשים. השיטה השוויונית לא מאמינה בהקבצות. כולם צריכים ללמוד יחד כדי שהחזקים ידחפו את החלשים. השיטה הקפיטליסטית דוגלת בחלוקה לפי רמות כדי שהחזקים יוכלו להתקדם לפי הקצב המתאים להם. לכל היותר ניתן לבקש מהחזקים לסייע לחלשים בגדר צדקה, כלומר על חשבון זמנם הפנוי (אחרי שהגיעו ליעד לרוץ ולדחוף את הרבי ולסייע לו).

כך גם לגבי מוסדות אליטיסטיים וקידום קבוצות מוכשרות ומתקדמות יותר. הסוציאליסטים מתנגדים לחלוקה לפי רמות ומאמינים בשילוב שוויוני של כולם עם כולם. חלקם עושים זאת בגלל החשש שהחלוקה תיעשה לפי קריטריונים אחרים (לא רמה לימודית וכישרון), אבל בשורה התחתונה בגלל החשש הזה הם מתנגדים לחלוקות באשר הן.

זה מחזיר אותנו למדדי ההצלחה שתוארו למעלה. אם מדד ההצלחה הוא סטיית התקן, כלומר המרווחים בתוך הקבוצה, ברור שההמלצה היא לשלב את החזקים עם החלשים כדי לצמצם פערים בתוך הקבוצה כולה (שזה אומר בעיקר פגיעה בחזקים, כי החלשים כנראה לא יתקדמו הרבה. להיפך, הם יהיו מתוסכלים מזה שהחזקים לידם מצליחים). אבל אם המדד הוא לאן יגיע החלק החזק (עשירית האחוז שצריכים מתמטיקה ברמה טובה) – אז אין שום היגיון בשילוב הזה. לכל היותר כדאי לבקש מהחזקים לתרום מזמנם לסייע לחלשים יותר (צדקה ולא “צדק חלוקתי”). יתר על כן, גם את שעות ההוראה הייתי ממקד יותר בחזקים מאשר בחלשים. התרומה של שעת הוראה לחלשים היא קטנה יחסית (היא לא תקדם אותם בהרבה), בעוד שהחזקים ייתרמו ממנה באופן הרבה יותר משמעותי.

בחזרה למתמטיקה

לעניין קידום המתמטיקה, גם כאן המסקנות מורכבות יותר. אכן כדאי לעודד אנשים ללמוד מתמטיקה ברמה גבוהה יותר (5 יחידות), אבל רק את אלו שמוכשרים לזה. אין טעם להשקיע שעות הוראה ומאמצים בחלשים. לאלו כדאי להמליץ ללמוד ברמה נמוכה יותר ולהתמקד בתחומים אחרים. אם נסתכל על התפלגות ההישגים במתמטיקה כגאוסיין, הרי שסטיית התקן (הרוחב) לא מאד חשובה, וגם התוחלת (איפה המרכז, הממוצע) לא ממש משנה. מה שחשוב הוא בעיקר המתיחה של הקצה העליון של הגאוסיין (שיפור ההישגים של החלק המתקדם בכיתה. עשירית האחוז שיובילו את התל”ג שלנו בעתיד).

המסקנה היא שאמנם דרושים מדדים כדי להעריך הישגים, אבל מדדים קולקטיביים בכלל, כמו סטיית תקן או תוחלת, הם לא קריטריון נכון לבחון הישגים של מערכת חינוכית גדולה. צריך להסתכל על האינדיבידואל או על פלחים ברזולוציות גבוהות ולא על המכלול כולו כמקשה אחת. ממש לא משנה אם הצלחנו להגדיל את מספר התלמידים שקיבלו 70 או 80 ב-5 יחידות, או את מספרם של אלו שלמדו 4 יחידות. הרבה יותר חשוב להגדיל את מספרם של אלו שקיבלו 100 ב-5 יחידות, והכי טוב לשפר את הרמה של המבחן עצמו (לפתוח רמה של 6 ו-7 יחידות במתמטיקה). התרומה של עוד עשרה בוגרים כאלה לתל”ג של המדינה שווה בערך למה שנרוויח מעוד עשרת אלפים בוגרים שיסיימו 4 יחידות לימוד בציון יותר טוב.

ומה עם לימוד תורה?

לכאורה בלימוד תורה המצב הוא שונה. שם המטרה אינה הישגים אלא הלימוד עצמו. זו הלוגיקה של המערכת התורנית בכלל. ישיבות רבות (הטובות שבהן) אמנם מסננות מועמדים, אבל יש ביקורת חזקה על כך. זה נתפס כחולשה וכניעה לאופנה ושיקולי יוקרה בניגוד לראוי ולצודק.

למיטב שיפוטי, על אף שיש בגישה זו משהו, בכל זאת מאד חסרה לנו המצוינות בלימוד תורה. אתוס המצוינות לא כל כך קיים שם (בעיקר מפני שאין מדדי הצלחה כלכליים וכדומה). לכן אנחנו ממשיכים לממן כל אברך שחשקה נפשו בתורה, ולא מעזים לדבר על סינון וסלקציה בין מוכשרים יותר ופחות. בטור 34 עמדתי מזווית אחרת על הצורך בסינון ועידוד מצוינות במוסדות תורניים.

הדבר בא לידי ביטוי גם בהכוונת הבוגרים. ברוב המקומות אין עידוד למצוינות, גם לא במישור התורני ועוד פחות במישור הכללי. זה נתפס כמנוגד להכוונה ערכית ואידיאליסטית. ישיבות מצוינות עם תלמידים מעולים יכולות לכוון את תלמידיהן לכיוונים של עבודה סוציאלית והוראה, או רבנות קהילה, גם אם הם לא באמת מתאימים לזה ולא ימצו את עצמם בתחומים אלו. אני כמעט לא מכיר ישיבות שמעודדות את בוגריהן ללכת לתחומי האקדמיה, הכלכלה והעסקים, ועוד פחות לפתח סטרטאפים.

עידוד למצוינות תורנית קיים קצת בשלב של אברכים צעירים (פרסים למאמר תורני מצטיין וכדומה), אבל גם שם זה בעיקר כדי לעודד את צעירי הצאן ולא כדי לאתר מצוינים ולקדם אותם פרטנית. בשלבים מאוחרים יותר ודאי אין אתוס של מצוינות תורנית, של יצירה ומקוריות. האתוס הוא בעיקר צדקות וערכים. אני חייב לומר עם כל הצער שרק עם זה בדרך כלל לא מגיעים רחוק.

כמה הערות על הפשטנות

ברור שהתיאור כאן הוא פשטני משהו. יש ערך בחוויות הצלחה של חלשים. זה יכול לדחוף אותם בתחומים אחרים ולתת להם ביטחון עצמי ויכולת להתגבר על מכשולים ולהצליח. יש גם סיכוי שנגלה כמה חזקים בקבוצה שחשבנו אותה לחלשה. התיוג מראש, ובוודאי כשמדובר באוכלוסיות שיש להן חסמים להצלחה (כמו חולשה כלכלית ותרבותית), הוא בעייתי. כל זה נכון, ועדיין יש לקחת בחשבון את העובדה הקפיטליסטית החזירית שבשיקולי עלות-תועלת דומני שהתרומות הללו פחות חשובות מאלו שתוארו למעלה.

כך או כך, דבריי כאן הם קריאת כיוון ולא שורה תחתונה. ככלל, חשוב להיפטר מהאתוס הסוציאליסטי שטבוע בנו כל כך עמוק. השוויון ממשיך לשים מכשולים בפני התקדמות החברה שלנו, ובכל זאת לא מאבד מזוהרו הערכי. כבר עברנו את גיל 17 (שבו מי שאינו סוציאליסט אין לו לב). טענתי היא שהשוויון אינו ערך כה חשוב, ובמקרים רבים נזקו רב על תועלתו. החופש (שהוא הערך המרכזי של הקפיטליזם), המיצוי העצמי וההצלחה, חשובים ומועילים ממנו, והם לא רק יצר הרע. זו שיטה חברתית-כלכלית לא רעה בכלל. לפחות הרע במיעוטו.

[1] מעניין לציין שהאינטגרציה במערכת החינוך אכן דגלה בשילוב תלמידים משכבות חברתיות שונות, אבל בו בזמן פתחה את עניין ההקבצות, כלומר לא ביצעה אינטגרציה ברמה ובכישורים. אמנם האינטגרציה לא נחלה הצלחה כבירה (וזה מה שכתבתי כאן שגם שוויון בין שכבות חברתיות אינו תמיד נכון), אבל אני בהחלט יכול להבין את הרעיון הבסיסי ואת ההיגיון שבו.

[2] אמנם יש מנגנוני גביה וכפייה של צדקה, אבל אף אחד לא רואה זאת כחלוקה מחדש של אמצעי הייצור. מדובר בצדקה, אלא שהחברה מנסה לדאוג לכך שנושא הצדקה שהוא וולונטרי מעצם טיבו לא יישאר לגמרי בידי החזקים. בקיצור, אלו מנגנוני תיקון בעולם קפיטליסטי ולא מהות סוציאליסטית.

54 תגובות בנושא “למה למצוינות יש אצלנו שם רע? פוסט לעילוי נשמתה של מפלגת העבודה (טור 82)

  1. ישי

    ההתחלה הזכירה לי ר”מ בישיבה שהיה אומר שהוא לא מקשיב לחדשות ולא קורא עיתון, ובכל זאת לא מפספס שום דבר חשוב. אז אמנם הוא הגזים (אני חושב שהוא בהחלט פספס ודומה שכיום הוא חזר בו), אבל למה לשמוע את כל בלבולי השכל האלה?! אם תקועים באוטו אפשר לשמוע מוסיקה או ר”ל לכבות את המכשיר.

    לגופם של דברים, אני חושב שקצת התעסקות במדעי הדשא לא הייתה מזיקה. לא כולם מטומטמים שם. יש שם כמה אנשים שמצליחים לבד לחשוב על טיעונים אלו ואחרים, ואפילו מנסים לבדוק אותם אמפירית. המחשבה שמישהו שאין לו שום ידע יגיע למסקנות טובות יותר היא מצחיקה (זכור לי ר”מ שלי, אגב אותו ר”מ מקודם, שהיה לועג למחקרים רפואיים, וזה מצחיק כי זה נבע רק מבורות – הוא חשב שמה שמתפרסם בעיתון משקף באמת את המחקר). למשל, אם רוצים לדון האם אי שוויון כלכלי טוב או רע לצמיחה, אז נכתב על זה המון. אי אפשר לדלג למסקנות בלי להכיר את התיאוריות ואת הממצאים. גם לגבי התועלת החברתית בלימודי מתמטיקה לכל האוכלוסיה אני בטוח שנכתב המון (אם כי כאן אני לא מכיר).

    נ.ב. – פירון באמת אמר את זה? אני מתקשה למצוא את זה בגוגל. זה אומנם מתאים לו אבל נראה מוגזם אפילו בשבילו.

    1. מיכי מאת

      אכן אין צורך לשמוע והאמן לי שלא שמעתי. אני ממש לא ממאזיני החדשות והיומנים, ובטח לא גל פתוח על הפריימריז במפלגת העבודה ובכלל. (הר”מ ההוא ממש לא חזר בו)
      אכן, בהחלט לא מזיק לעסוק קצת במדעי הדשא. גם אם לא מדובר במדע יש תועלת רבה במידע וניתוחו והבנת האפשרויות.
      אגב, אותו ר”מ עדיין לועג להם. לפעמים הבעיה במחקר עצמו ולפעמים אצל העיתונאי.
      לגבי פירון, יש לינק דומה מאד כאן למטה. אולי אפילו זה זה עצמו.

  2. מוישה

    הצחקת אותי, איזה סוציאליזם בדיוק? גבאי הוא סמל של הון שלטון( באמת איכפת לו מהילדים?!) הרוויח מליונים בבזק תחת שאול אלוביץ (הכי טוב בבית…) בזכות המונופול של חבירו ביבי “הקפטאליסט” שדאג שלא יהיה תחרות…בקיצור הכל בלוף יש לך אולי בחירה בין סוציאליזם למקורבים לבין קפיטליזם למקורבים…

    1. מיכי מאת

      מויש, יש בדבריך טעות נפוצה. זה שאדם כלשהו הוא עשיר, וגם אם הוא עובד כמנכ”ל של חברה גדולה, זה לא אומר שהוא קפיטליסט ולא סוציאליסט. איני יודע מניין ההיכרות שלך עם גבאי ועם האכפתיות שלו, אבל אם הסקת את זה מהעובדה שהוא היה מנכ”ל בזק – זו מסקנה פזיזה למדיי. בכל אופן, גם אני לא מכיר אותו.

  3. שלומי

    בצד ההסתייגות בסוף דבריך, חשיפת החלשים למצוינות אולי לא תועיל להם אך לבניהם אחריהם יכולה היא להועיל רבות בחשיפתם לכך. כלומר הרבי השמן הוא חלק מתמונה כוללת יותר של הדורות שאחריו

    בנוסף נראה לי שההתנגדות המוטעית למצוינות נשענת על המשוואה שמצויינות זה מי שדואג לעצמו ושויון סוציאליסטי זה מי שדואג לאחרים
    משוואה זו טבועה עמוק בחשיבה של החברה שלנו ובמיוחד זו הדתית. (יסודותיה לדעתי בבודהיזם מבית המדרש הטיבטי הקרויה מהיאנה וביהדות נראה לי שלחסידות חלק גדול בכך. לדוגמה הרקע לכתיבת התניא על ידי האדמו”ר הזקן)

    1. מיכי מאת

      שלומי שלום.
      אני מסכים לכל. אבל לראות את מקור האתוס הזה במהיאנה נשמע לי מופרך. אולי זה נמצא גם שם, אבל מניין צמחה ההשפעה מהמהיאנה למפלגת העבודה הישראלית? יש מקורות קרובים הרבה יותר (הקומוניזם והסוציאליזם במזרח אירופה שממנו הם כולם באו).

  4. יוסף לברן

    מעולה !

    וכבר אמרה מרגרט תאצ’ר שלסוציאליסט לא אכפת שהעניים יהיו עניים יותר כל עוד שהעשירים יהיו עשירים פחות

    (ואגב אני שמח שסוף סוף אתה אומר שאפשר לגזור קפיטליזם מעקרונות היהדות ולא כמו שכתבת כמה פעמים בטורים קודמים)

    1. מיכי מאת

      מגי האגדית צודקת כתמיד.
      אגב, אני עדיין טוען שאי אפשר לגזור תפיסה חברתית-כלכלית מהתורה. מה שטענתי הוא שהיעדר אמירות על צדק חלוקתי אלא דיבור על צדקה משיב רוח קפיטליסטית. הסוציאליסט לעולם יוכל לומר שלא אמרו זאת כי זה מובן מאליו, ולא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. הניסיון לגזור תפיסות כאלה מהתורה הוא חסר טעם וסיכוי.

    1. י.ד.

      נגזרת מהטיעון שלך תהיה שעדיף שחברותות בישיבה יהיו בתוך שכבות הגיל (“השיעורים”) ולא בין שכבות גיל שונות. בסופו של דבר שני בחורים מיומנים ירוצו יותר מהר מאשר בחור לא מיומן.

    2. מיכי מאת

      עקרונית נכון. לפחות לחשוב על צד כזה ולא רק על הסיוע כשיקול ערכי בלעדי. ברור שאם זה לא מאד מעכב והסיוע לצעיר הוא משמעותי אז כדאי. יתר על כן, תלוי אם מדובר במבוגר מוכשר שיכול לרוץ קדימה ושווה להשקיע בו ולא להפריע לו, וחילופיהן בצעיר (שאם הוא מוכשר אז שווה להקדיש לו מבוגר שלא מפסיד כל כך כדי לקדם אותו). הפוטנציאל אמור לקבוע ולא המצב העכשווי.
      ככלל, הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו. אז קו”ח כשהדילמה היא: הוא ללמוד וחברו ללמוד.

  5. טלי

    האם אינך מאמין שיש צורך באופוזיציה? גם אם כל מה שאמרת נכון- חלשה, חסרת סיכוי וכו’.
    אם לא היה סיקור תקשורתי לפריימריז של מפלגה עם 24 מושבים בכנסת הייתי דואגת…

    1. מיכי מאת

      מצוות יובל היא אכן דוגמה כמעט יחידה שניתן לקשור אותה למידה של סוציאליזם. אבל היא מאד ספציפית ומסוייגת, ואי אפשר לגזור ממנה מאומה כמשנה כללית. זכור לי מאמר מאלף באקדמות על היובל במשנתו של ז’בוטינסקי (כמובן לא מתאים להלכה החז”לית אבל הטיעון מאד מעניין על שילוב בין קפיטליזם לסוציאליזם. קפיטליזם שחוזר לנקודת המוצא כל 50 שנה, כדי שהילדים יתחילו שוב בשווה).
      לגבי החזירות, אני מאד ממליץ לקרוא כאן (דוד פרנקל הוא גדול הפובליציסטים שאני מכיר, גם קצת אישית. רוצו לקרוא כל טור שלו שתמצאו. זה טור מצוין, אבל הוא עוד אחד החלשים שבהם):
      https://news.walla.co.il/item/1378554
      היזהרו בבני עניים היא אמירה קפיטליסטית במובהק. בסוציאליזם אין עניים ולכן גם לא בני עניים. אגב, במודל של ז’ובוטינסקי הנ”ל יש עניים אבל לא בני עניים. ודוק היטב.

  6. איתן

    אני מאוד מזדהה עם הרעיון הכללי של עידוד מצויינות,
    אולם חסר בדבריך התייחסות משמעותית לשאלת המצויינות מול ההישגיות.
    ואסביר.

    כידוע לכל מסכן שנמצא באקדמיה, הציונים יכולים להיות מוחלטים או מנורמלים.
    יש יתרון וחסרון לכל דבר, אולם תוצאת לוואי של הנירמול היא התחרותיות.
    כדי לקבל תוצאה טובה אתה צריך לא רק לשפר את היכולת שלך, אלא גם לוודא שאחרים לא יהיו טובים יותר.

    לכל דיון על מצוינות מול שוויוניות צריכה ברקע לעמוד הקדמה על הנקודה הזו.
    בחיים ההצלחה יכולה להיות מושגת בשני דרכים: שיפור עצמי או ניטרול תחרות. האם זה משנה לנו?
    נקודה זו חסרה לאורך המאמר.

    (ואני חושב שהחשד בטייקונים נובע לא מעט מאינטואיציה בסיסית שבסביבה תחרותית כמו היום,
    מי שמצליח באופן יוצא דופן כנראה לא טמן ידו בצלחת גם באופציה הפחות ערכית)

    1. מיכי מאת

      לדעתי יש כמה אי דיוקים בדבריך, מעבר לעוד כמה אי הסכמות בינינו.
      ראשית, שאלת הציונים המנורמלים קשורה לכמה אספקטים שונים. למשל במקצועות תחרותיים כמו משפטים, צריך לוודא שבתחרות בין סטודנטים משנים ומאוניברסיטאות שונות יהיה קנה מידה אחיד. לכן יש בזה היגיון. נרמול במקצוע לא תחרותי הוא באמת דבר לא נכון בעיניי.
      שנית, אני חולק על הקישור שלך בין נירמול לבין תחרותיות. הנירמול לא עושה מאומה פרט לארגון מחדש של הציונים לקנה מידה אחיד. שאלת התחרותיות קשורה למשהו אחר בתכלית: האם אתה מודד מיקום בכיתה או ציון מוחלט. שני הצדדים הללו קיימים גם בציונים מנורמלים. כשמודדים מיקום בכיתה זה מוביל לתחרותיות לא קונסטרוקטיבית (שבה שווה לפגוע באחר ולא רק להשתפר בעצמך). אבל זה לא בהכרח קשור לשאלה האם הציונים מנורמלים או לא.
      שלישית, באשר לניטרול תחרות. אני ממש נגד. טבע האדם הוא שהישגיות והצלחה מונעת על ידי תחרותיות. למשחקי אמקור (קודקוד) היה פעם ליין של משחקים לא תחרותיים שניסה ליצור עולם שונה (משחקים שאינם סכום 0). אני משער שהשיאים באולימפיאדה בעולם כזה היו נמוכים בסולם מוחלט מהשיאים בעולם תחרותי.
      רביעית, לגבי החשדות, אני מניח שכל אחד אחר שהיתה לו הזדמנות גם היה עושה כדברים הללו (זה מזכיר לי את השכירים המתוסכלים שמאשימים את העצמאיים בהעלמת מס, וזאת בעיקר מפני שהם עצמם פשוט לא יכולים לעשות זאת). קשה לי להניח שהטייקונים מיוחדים דווקא בנטייתם הפלילית. זה ייתכן, אבל מכוח חזקת הכשרות אני מעדיף לתלות זאת יותר באומץ, בקשרים, בכישרון ובמזל (ובהורים עשירים כמובן). זו גם אופציה, לא? ואת החשדות אני מעדיף לתלות בנטייה סוציאליסטית שלעולם חושדת בבעלי הכסף (כל עוד זה מישהו אחר ולא הם כמובן).

    2. יהושע

      למה נרמול במקצוע לא תחרותי הוא דבר לא נכון בעיניך. הבעיה היא מבחנים ברמה לא אחידה; שיפוט סובייקטיבי של רמת הקושי הוא מבוסס פחות מהנחת דמיון בין אוכלוסיות די גדולות (לכל הפחות באותו מוסד בסמסטרים קרובים) ולכן כדי להגיע לציון ההוגן והמשקף האמיתי צריך לנרמל או לפקטר. באמת בקורסים שניתנים למעט אנשים, או כאשר יש סיבה להניח שהאוכלוסיות שונות (למשל במועד ב’ של אותו קורס, כיון שבד”כ החזקים יותר ניגשים ומצליחים כבר במועד הראשון) אז זה נכנס לשקלול של הפקטור ומשתמשים בו פחות (ואכן במקרה כזה נרמולים הם לא הוגנים).

  7. לוי

    רבינו מפלפלא חריפתא כמוך הייתי מצפה לפחות עדינות. המרקסיזם (סוציאליזם, קומינזם וכד’) הרבה יותר מרושע ומזיק ממה שהצגת. הכוח המוגזם לעובד על חשבון המעביד מוביל לפגיעה הן במעביד והן בצרכן, התמיכה המוגזמת בחלש (“מוחלש”) מעודדת עצלנות ופרזיטיות, תמיכה במשפחות מרובות ילדים פיצוץ אוכלוסין ועוד מליון רעות חולות.

  8. מצויינות בסולידריות

    בס”ד כ”ד בתמוז ע”ז

    לא ברור לי אם יש קשר כלשהו בין מפלגת העבודה בצורתה הנוכחית ומנהיגה הנבחר לסוציאליזם. דומני שהקו המרכזי שם הוא השאיפה להוריד את נתניהו מהשלטון מטעמים מדיניים או תרבותיים, וזה מסביר היטב את הציפיות שתולה התקשורת ב’מטאטא החדש’ שהם מקוים שיביא ל’קץ הימין’ 🙂

    על כל פנים, אני מבין שעיקר טיעונו של רמד”א הוא בשבחה של התחרותיות שהיא הערובה לדעתו להצלחת החברה, וראיית ‘הרבי השמן’ כמטרד המפריע למרוץ החיים שצריך לטפל בו בשיטות כאלה או אחרות כדי שלא יעכב יתר על המידה את חבריו הרצים להישגים.

    ברם יש להעיר, שאינני רואה כל סתירה בין הישגיות חומרית ומדעית לבין מצויינות במקצוע של עזרה לזולת. אנחנו הרי תלמידיו של אברהם אבינו – מצליחן כלכלי ומדיני, שהיה כבד מאד בכסף ובזהב ובמקנה, שניצח במלחמותיו עם מעצמות וכובד על ידי שכניו כ’נשיא אלקים’ – ודווקא הוא התאמץ לפתוח את דלתו לאורחים אלמונים וכיבדם בכבוד מלכים; הוא שנשתבח ע”י בוראו ‘למען אשר יצווה את בניו אחריו ושמרו את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’, והוא שלימד זכות גם על אנשי סדום.

    ה’קונץ’ אינו לדחוף את החלש הצידה כדי שלא יפריע, אלא למצוא לו את הצדדים בהם הוא מצטיין ובהם הוא יכול להוכיח את עצמו, מנהיג טוב הוא ‘גבאי טוב’ היודע מה הנקודה הייחודית של כל אחד מבני ‘קהילתו’, ואליה ינתב את כישוריו וכך כולם יתרמו בתחום הצטיינותם ויידעו להעריך את חבריהם באותם צדדים בהם הם חזקים יותר

    לגבי מי שחלש בלימודים, הרי כבר הנחה רב את תלמידו המחנך רב שמואל בר שילת על הדרך להתמודד עם תלמיד חלש: ‘דלא קרי – ליהווי צוותא לחבריה’, והסביר ד”ר מרדכי מרגליות באנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל’, ערך ‘רב שמואל בר שילת’ שהתלמיד החזק יותר יהיה ‘חונך’ לחלש (בתגובותיי למאמרו של פרופ’ נדב שנרב, ‘להקנות דעת – לא לחנך’, באתר ‘מוסף שבת’, הבאתי כמה דוגמאות איך נהג עיקרון זה בחינוך היהודי לדורותיו).

    כאשר תלמיד נעשה ‘חונך’ לרעהו המתקשה – הוא מפתח בעצמו לא רק מצויינות חברתית-מוסרית. גם הישגיו הלימודיים משתפרים, שהרי כשצריך להסביר – מבינים טוב יותר. והעוזר לחבירו – מתעלה בהישגיו, בבחינת ‘ומתלמידיי יותר מכולם’.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. אבשלום בן צבי

    אני חושב שיש לך כמה שגיאות תפישתיות יסודות במאמר הזה: למשל הדילוג הנוח משיוויון ההזדמנויות שדורשים המפקפקים ב”מצוינות” לאיזשהו מושג שיוויון “אחדותי” שבו כולם יהיו זהים, שאני לא מכיר אנשים שבאמת מבקשים אותו. למשל הנחה מרחיקת לכת שבמערכת ייצור חברתית משוכללת כמו זאת שעליה נשענת כלכלת העולם בימינו אפשר באמת לזהות מהי תרומתו לתל”ג של כל אדם לפי מקצועו (דוגמא שחשבתי עליה: מנתח בבית חולים, ויותר מזה במגזר הפרטי, משתכר עשרות אלפי שקלים בחודש, ולכאורה בצדק – הוא מציל חיי אדם או משפר את איכותם באופן ניכר. אבל ללא עבודה יסודית של עובדות הקבלן של חברת הנקיון, אותן נשים ערביות חסרות השכלה שמשתכרות שכר מינימום [במקרה הטוב], בית החולים היה הופך למדגרת זיהומים עוד יותר חמורה ממה שעכשיו, ומטופלים רבים היו מתים. אבל השוק לא יודע לתמחר את התרומה הזו של המנקות, וקובע את שכרן [כמו גם את שכר הרופאים] לא לפי תרומתן לחברה, אלא לפי כוח המיקוח החברתי שלהן).

    אבל אני מעדיף להתמקד בפן היהודי של הטענה, ובעיקר בטענה שלך לפיה בזרם המרכזי של היהדות “אין מדיניות של חלוקת אמצעי ייצור או שוויון בהכנסות”.
    לתפישתי אתה פוטר יותר מדי בקלות את מצוות היובל, שהיא מנגנון חסר תקדים (וספק אם בוצע) של חלוקת הון (הקרקע החקלאית היא כמעט כל אמצעי הייצור בעולם העתיק) מחודשת פעם בחמישים שנה.
    אם אפשר להתעלם כל כך בקלות ממצווה שלהבנתי היא מצווה דאורייתא, אולי מותר וכדאי לנו להתעלם מעוד כמה מצוות אחרות (בעיקר מדרבנן, אבל לא רק).
    למצוות היובל צריך להוסיף גם את המגבלות על הלוואה בריבית, וכמובן את שנת השמיטה (חלוקה שיוויונית של התמ”ג בשנה אחת מכל שבע) ואפילו את התיאורים על הפיקוח הציבורי על ליקוט הפירות בשנת שמיטה, לפיהם מציבים בשער העיר משגיחים שבודקים שכל אחד קטף לפי צרכיו ולא יותר, או שהציבור שולח פועלים שקוטפים את הכל בצורה מאורגנת ומחלק לפי גודל המשפחה (כלומר, חצי מהעיקרון המרקסיסטי של “מכל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו”, כפי שמובא בתוספתא שביעית:
    בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחִי עֲיָרוֹת, כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵרוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ, נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוֹדוֹת, וְהַשְּׁאָר, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וְאוֹרִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵלָה, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בַּגַּת, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בְּבֵית הַבַּד, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ.

    אני בהחלט מוכן להתפשר על קפיטליזם אם פעם בחמישים שנים מחלקים מחדש את הבעלות על הון הייצור. אף קפיטליסט לא יסכים למצוות יובל (וגם לא לשמיטה, וגם לא לאיסורי ריבית).

    אני מסכים שטענות לגבי תפישה כלכלית מודרנית הטמונה בתורה הן לא מבוססות, אבל זה נכון גם לגבי הטענות הנוגעות לתפישות קפיטליסטיות בתורה, לא פחות מאשר לגבי הטענות לתפישות סוציאליסטיות. לטעמי אפילו יותר.

    1. מיכי מאת

      שלום אבשלום.
      אתחיל בסוף. לגבי ההבדל בין גזירת תפיסה קפיטליסטית מהתורה לגזירת סוציאליזם ממנה, ראה תשובתי למעלה. אני מסכים ברמה העקרונית. אבל עדיין יש אסימטריה. כשאין התייחסות פירוש הדבר קפיטליזם ולא סוציאליזם. הסוציאליזם הוא מגבלות על החופש, וזה צריך להיות כתוב.

      בניגוד אליך, אני בהחלט חושב שניתן לזהות הבדלים בין תרומות לתל”ג. להכחיש את זה זו במקרה הטוב היתממות (במקרים רבים פוליטיקלי קורקטית). עובדות הקבלן בביה”ח הן דוגמה גרועה במיוחד, יען כי ביה”ח עקרונית יכול לתפקד בלעדיהן, מה שלא נכון לגבי המנתח (עם כל הכבוד ללכלוך). אבל זו רק הערה צדדית. כדי לדון בנושא לגופו הבה ניטול את מי שמספק חשמל לביה”ח או טכנאי של מכשור רפואי. אלו דוגמאות טובות יותר, אלא שגם לגביהן אתה טועה, יען כי לטכנאי כזה יש תחליף זול יחסית. קל להכשיר אותו ולא דרושה רמה מקצועית גבוהה במיוחד. לעומת זאת, מנתח טוב קשה מאד להכשיר ולמצוא.
      בהקשר זה רק אעיר שבתוך דבריך אתה מניח במובלע הנחות סוציאליסטיות, וקובע שהשוק לא יודע לתמחר את תרומתן של עובדות הקבלן. דא עקא, הקפיטליזם מלמד אותנו שמחיר השוק תמיד צודק. השוק (=היד הנעלמה) תמיד יותר לתמחר, למעט מקרים מיוחדים של כשל (שאז גם הקפיטליסט מסכים שדרושה רגולציה או התערבות). אין צורך לחזור ולומר שכאן אתה טועה גם לגופו של עניין, יען כי בניגוד לדבריך השוק יודע לתמחר את עובדות הקבלן מצוין. השיקולים מדוע משלמים להן פחות מופיעים בפסקה הקודמת, כך שתוכל למצוא אותם בקלות.

      לגבי היובל, הזכרתי את זה. ועדיין לא שמעתי שפוסקים מסיקים מכאן חובה להחזיר רכוש שאינו נדל”ן בארץ ישראל וגם לא להחזיר נדל”ן בחו”ל, וגם בארץ ישראל בזמן שאין רוב יושביה עליה. אתה כמובן יכול להציע הצעה הלכתית כזאת בהנחה הסוציאליסטית שאתה מניח, אבל אם אתה מתאר את ההלכה כפי שהיא לפנינו אין לכך בסיס של ממש. זה פירוש מחודש (הלכתית) שבהחלט יכול להיכנס בפשט הפסוקים, וכבר הזכרתי שז’בוטינסקי (וגם הרצל) הציעו זאת.
      אין צורך לומר שגם לגבי השמיטה אתה טועה. בכל העניינים הללו, תוכל לראות במאמר של גרשוני שלונקק כאן למעלה.

    2. י.ד.

      ומה לגבי שמיטת כספים ושבת וריבית, ועבד עברי?
      החוק הרי רק מאפשר מנוחה ביום המנוחה. מי שרוצה לעבוד תמורת 200% יכול. השבת מחדשת מנוחה גם אם לכאורה אפשר להרוויח כמה גרושים נוספים. זה לא סתם שגורמים ליברליים מנסים למסמס את השבת בטענה כי הזכות הקדושה שלהם לצרכנות נפגעת. ודווקא החברתיים משמרים את רוחה של התורה הכופה את השבת בטענה “כי עבד היית בארץ מצרים…”.
      שמיטת כספים לא נוהגת בזמנו כי אין רוב יושביה עליה אבל לא הייתי מתנגד לקצץ את המשכתנא אחרי 7 שנים.
      בעניין ריבית יש התר עסקה אך אינני יודע אם אנחנו תמיד עומדים בכלליו (אובדרפט?)
      אינני מדבר על מעשר עני ולקט שכחה ופאה אך בחשבון סופי המטולטלת נעה אנה ואנה.

  10. איתי

    יש כאן כמה הנחות לא מבוססות. כאילו באמת רק קומץ של גאונים הוא זה שמוביל את הכלכלה וכל השאר הם עדרים של בינונים שאין ממש טעם בקידום שלהם. מאיפה זה בא? מה הביסוס של הטענה הזאת?

    כבוגר של ישיבה ליטאית קלאסית, שם הגישה הזאת רווחת – אני יכול לומר שלא נראה שיש בה ממש.

    1. מיכי מאת

      תיקון: רק קומץ זקוק לידע מתמטי כדי להוביל את הכלכלה. זה מבוסס על האמצעי הלא שגרתי של התבוננות במציאות. אגב, אצל בוגרים של ישיבה ליטאית נושא ההתבוננות במציאות קצת חלש, ואולי שווה לעבוד עליו.

    2. אדרבא (לרמד"א)

      הלא ידוע המעשה במורה לחשבון שגילה שהתלמיד הגרוע ביותר בכיתה נעשה לסוחר העשיר ביותר בעיר. שאלו המורה: האם קנית בינתיים ידע בחשבון? ענה לו התלמיד: לא. פשוט ידעתי שאני צריך להרויח 20%, אז אני קונה ב-20 ש”ח ומוכר ב-40 ש”ח, וכך אני מרויח 20%…

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. ולגבי ההתבוננות במציאות

      בס”ד כ”ז בתמוז ע”ז

      ההתבוננות במציאות מראה שלהצלחה של כל מפעל יש הרבה מאד שותפים. יש ערך למארגן ולמנהל ויש ערך לא פחות להמון העובדים העושים את מלאכתם באמונה, שבזכותם כל ה’עסק’ מתקתק. צריך העובד הפשוט להעריך את כושר האירגון החזון והמעוף של העומדים בראש ה’פירמידה’ וצריך ‘בעל הבית’ להעריך את עמלם ומסירותם של עובדיו ולשאוף לתגמלם בעין יפה ככל יכולתו.

      וכשכולם נוהגים ‘עין טובה’ איש ברעהו, גם רבונו של עולם נוהג ב’עין טובה’ ומשפיע שפע טובה וברכה לכולם. זאת תורת הכלכלה היהודית: כאשר האדם מתבונן על המציאות ב’עין טובה’ – טוב לו. איש לא דוחק את רגליו

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לא בכדי נענש קין להיות נע ונד בעולם. ככל שנע בעולם – ראה כמה העולם גדול ורחב, וכמה מקום יש בו שכולם יהיו מאושרים.

    1. ועל פניו (לשי)

      בס”ד כ”ז בתמוז ע”ז

      לשי – שלום רב,

      מי שרוצה לשפר את מצב הבריאות במדינה – ילמד רפואה או אירגון רפואי, ואם כן יש לומר שמי שרוצה לשפר את מצבה הכלכלי של מדינה – שילמד כלכלה או מדעי המדינה.

      ברם, נראה שלא פחות חשוב הוא שעיסוקו יתאים לו ולכישוריו ויביא לו קורת רוח, הרי בסופו של דבר כל עיסוק תורם ל’תוצר הלאומי’, וככל שאדם עוסק במה שמעניין אותו – עשייתו יעילה יותר ותרומתו גדולה יותר.

      שיקול מרכזי בבחירת מקצוע הוא גם מידת הביקוש שיש לו בשוק העבודה. יש היום מכונים לאיבחון וייעוץ בבחירת מקצוע, העוזרים למתלבט למצוא את המקצוע המתאים לו, בהתאם לנטיותיו, כישוריו ומצב השוק.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. ובקיצור

      ובקיצור: נצטיין בכל הדברים, ונהיה מצליחים ועוזרים, אמת וחסד נאהב, ואיש לאחיו יערב, ואז חודש אב, ייהפך לטב, והצום הקרוב, יהיה ל’גוט יום טוב’, ננוחם בכפליים, ונראה בשלום ירושלים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  11. מישהו

    לא כל כך מקבל..
    לדעתי צריך לאזן ולחלק מאמצים ותקציבים בכל המישורים. יש כמה מטרות חשובות – כלכלית, שלא לדבר על אתית וערכית.. אכן יש לאתר את עשרות המוחות הכי מבריקים בארץ ולתקצב אותם בהתאם (בסה”כ לא כל כך יקר). מאידך, צריך גם לדאוג שיהיו הרבה חבר’ה של 80 בחמש יח’ שיוכלו להיות כוח האדם שמאייש את החברות והסטרטאפים שאותם גאונים דלעיל מנהלים ומקימים (מה נעשה? נייבא אנשים מהודו? נושא בפני עצמו..). מצד שלישי, אין להתעלם מכך שחבר’ה חלשים שלא נעזור להם להתקדם (קצת) עלולים בסוף ליפול כנטל (כלכלי ולא רק) על החברה – חסרון כלכלי (ושוב, שלא נדבר על ערכי..)
    בקיצור, אני מקבל לחלוטין את הנרטיב של השר בנט ושל הרב מיכי (לעומת הרב פירון, שלהבנתי גישתו הינה לנונסנס והבלים הומניים, שגם אם נכבד את מדעי הדשא, ברור שברמה של תלמידים בורים מדובר בנונסנס), אך לא מסכים עם הגישה הרזה והצרה, שהסקתי מן המאמר, הדוגלת לתמוך בטופ של הטופ מצד הכדאיות שבדבר. שוב – ברור שיש את העניין הערכי, אבל גם לולא זאת יש אינטרס כלכלי מובהק לקדם את כל החברה, וכל אחד ימצא את מקומו במשק – כי צריך את כולם.כ

    1. היזהרו ב'חלשים' שמהם תצא תורה (ל'מישהו')

      לגבי דבריך (סוף פיסקה 1) שיש לעזור ל’חלשים’ כדי שלא ייפלו לנטל וכו’ – יש להוסיף שלא אחת בתלמיד הנראה ‘חלש’ יש פוטנציאל גבוה מאד שאינו יוצא לפועל בשם לקות-למידה כלשהי, שברגע שתאובחן ותטופל נגלה כישרון פנומנלי. ולא אחת מצליח בחיים לא בעל הכשרון אלא המתמיד, הגובר ברצונו החזק על כל המכשולים,

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  12. י'

    שלום הרב מיכי!

    שמחתי מאוד לקרוא דבריך על הצורך בהשגיות בלימוד תורה.
    לצערי אני גם נתקל בתופעה. אנשים רבים רוצים ‘להתחבר’, ובעלי אנטי מוחלט להספק והשגיות בלימוד.

    חוץ מהנ”ל, גם לרוצים לדעת את התורה ורואים בכך את ייעוד, הבעיות שמפריעות לידיעה שיטתית בתורה, לטעמי, הן:
    1.אי הסדר המוחלט של הדינים התלמודיים. כל הדינים מפוזרים ומעורבבים בגמרא, סברות מגיעות מסוגיות נידחות, כל סוגיא צריכה להיות מחושבת כלפי כל שאר הסוגיות. [וכמה שלא יבואו ראשונים ויסדרהו (כרמב”ם), סו”ס הכל מתחיל ונגמר בלימוד הסוגיא בגמרא.]
    2. ההסברים השונים הרבים כ”כ לסוגיא בפי הראשונים (והאחרונים). עד כמה להתפרס בלימוד כל בתי המדרש שונים של הראשונים, ועד כמה להתעמק עוד יותר בכל ראשון בפני עצמו, רשב”א לעומת ריטב”א, ר”ן ונימו”י, וכו’.
    3. כמות השקעת הזמן לעיון בסברות הדינים, לעומת הרצון להספיק לדעת את כל התורה ברמה ‘בסיסית’, ולהמשיך להתעמק במהלך השנים (קשור במידה מסוימת גם לסעיף 2)

    כל הנ”ל היה רק על הגמרא ופירושיה, ועוד לא נכנסו לדרכי פסיקת ההלכה, חידושי האחרונים, ועוד.

    אשמח מאוד לשמוע מניסיונו הרב של הרב, על צורת לימוד שיטתית ל”ידיעת כל התורה”, עד כמה שאפשר, שמתמודדת עם הקשיים הנ”ל.

    1. מיכי

      שלום רב.
      סליחה על הבנאליות ועל התשובה הצפויה והמאכזבת. אני לא חושב שיש שיטה אחת נכונה. כל אחד כפי שליבו חפץ. יש סוגי מצוינות שונים, ולכל הגדרה של מצוינות יש כמה דרכים להגיע אליה (תלוי באדם). אם לומדים ברצינות ובמוטיבציה להצליח ולהצטיין אז בכל דרך שהיא מגיעים.

    2. וגם בתחום הכלכלי (לרמד"א)

      בס”ד ראש חודש אב ע”ז

      דומני שגם בתחום הכלכלי יש סוגים שונים של מצויינות. יש יזמים ויש עובדים פשוטים, יש אנשי ייצור ויש אנשי רוח ותרבות. העיקר שכולם עושים את מלאכתם ביושר ובאמונה ותומים לחברה איש איש בדרכו.

      בברכה, ש.צ. פופר-לוינגאוס, שכנו של הלל גרשוני 🙂

  13. י'

    כתוב למופת.הלואי וידעתי להתנסח ברמת הדיוק והבהירות הזאת.
    אם כי,כפי שאמרתי בעבר,לפעמים כדאי לוותר על הדיוק לטובת התמצות והקיצור.
    ברור לי שהתמצות יבוא על חשבון הדיוק והשלימות של ההקשים הלוגיים.
    למרות זאת,יש ערך בהעלאת מספר הקוראים והנגשת החומר ולתמצות תפקיד מרכזי בכך.
    יש לי שתי הערות:
    -ראינו שיש אוכלוסיות שיש להן חסמים להצלחה.חסמים שרובם נובעים מהמבנה של התא המשפחתי שלהם ,של תפישות העולם שלהם ושל סביבתם הקרובה.
    מצד שני ראינו (לדוגמא-התכנית שראינו בצבא,בסיור האחרון שלנו) שאפשר בתנאים מסוימים להרחיק את הטובים בינהם מרוב החסמים ,ואז ההשגים שלהם משתפרים משמעותית וכולנו מרויחים.
    הבעיה אינה פשוטה ורוב הצעדים בכיוון של שויון,נכשלו בכך (ראה למשל האינטגרציה בבתי הספר).
    אבל לדעתי עלינו להמשיך לפעול ולתמוך בכיוון.פרט לתפישה של שויון הזדמנויות,גם משיקולי עלות תועלת,יש בכך יתרון,למרות שזה נראה הפוך בטווח הקצר.
    כהערת אגב,אני מניח שרוב הפתרונות שנעלה,יעלו עלינו את חמתם של אנשי “החופש והשויון”.
    -תיאור האליטות וההתייחסות שלהם למפלגת העבודה,נראה לי נכון .
    אבל לדעתי,הסיבה אינה שהאליטות נשלטות על ידי מפא”יניקים,אלא שזה הכי קרוב לתפישות ה”פוליטיקלי קורקט” שלהם.
    זה גם מסביר למה ערכי הסוציליזם נכחדים,אך האתוס שלהם נשמר.זה פשוט אתוס אחר בתחפושת.
    הערה נוספת שאינה שייכת ממש למאמר.
    יש במאמר הערת אגב על חוגים אקדמיים שאין בהם משמעות גדולה למצוינות.
    נדמה לי שיש קורלציה מובהקת בין חוגים אלה ובין הומוגניות תפישתית בהקשרים כלכליים חברתיים.
    היה מעניין לראות ניתוח של הבעיה ומכאן מסקנות מה מותר ונכון לעשות.
    הייתי שמח כי בהזדמנות,נדבר על כל זה.

    1. מיכי

      י’ שלום.
      תודה על התגובה.

      להערה הראשונה אני לגמרי מסכים. הנקודה היא שאין לזלזל בשיקולי עלות תועלת, למרות שזה נשמע לא פוליטיקלי קורקטי.

      אני לא בטוח שהבנתי על איזו בעיה מדובר (ביקשת ניתוח של הבעיה ומסקנות מה מותר ונכון לעשות). אם מדובר על ההומוגניות התפיסתית, מה שאפשר לעשות הוא להצביע על זה, ולהציע אלטרנטיבות. החוגים הללו עושים כמובן כמיטב יכולתם שהאלטרנטיבות לא תוצגנה, אבל להערכתי בסוף הם ייכשלו (זה מתחיל לקרות כבר בימים אלו, למגינת לבם). זה חלק מקרב הנסיגה של אתוס השוויון, שנעשה קולני ככל שהוא מצב קשה יותר. לכן אל לנו להתרשם מהקולניות. זה דווקא סימן טוב.

      אשמח לדבר.

      להתראות,

  14. ב'

    שלום הרב
    ​…
    בהזדמנות זו רציתי להעיר שלוש הערות על הטור האחרון של הרב –
    א. אחת הבעיות הגדולות של הימין הכלכלי שלנו הוא שלמעט איזו קבוצה קטנה באתר “מידה”, הרוב מקבל לגמרי את המגרש של השמאל. שמעתי ראיון עם אחד מאנשיו של בנט (שכחתי מי). הוא נשאל – אמנם יש עליה של מסיימי 5 יחידות מתמטיקה בהצלחה, אך האם זה לא פוגע בשכבות החלשות? במקום לענות את כל התשובות הקפיטליסטיות ששנינו יודעים, הוא התחיל לגמגם ולהתבלבל. הוא לא ידע להסביר שיותר מסיימי 5 יחידות משמעותי תל”ג גבוה יותר בעוד כמה שנים ובסופו של דבר מדינה מוצלחת יותר לכולנו. הוא התחיל להתפתל עם זה שדאגו גם לשדרות, וגם בדימונה מספר מסיימי הבגרות עלה. דברים נכונים, אבל התשובות הללו מקבלות את ההנחה הסוציאליסטית של השואל, במקום להסביר שהוא טועה בהנחות היסוד. עצוב.
    ב. אני חושב שהרב צריך לחדד את המחלוקת בין ימין ושמאל כלכלי באופן הבא – כולם מסכימים שצריך שוויון. הימין מאמין בשוויון הזדמנויות, והשמאל מאמין בשוויון בתוצאות. מה שעומד בשורש המחלוקת הוא ההבנה של העולם הכלכלי. העולם השמאלני חושב שכל דבר הוא תמיד משחק סכום אפס. אם לאנשים ברמת אביב יש מליון ש”ח בעו”ש ולאנשים בדימונה יש 3000, זה אומר שהאנשים ברמת אביב גזלו את אנשי דימונה באיזשהו אופן. וכן לגבי הבגרויות – אם ילדי רמת גן עשו 5 יחידות וילדי שדרות פחות, ילדי רמת גן “גוזלים” את ילדי שדרות, באיזשהו אופן.
    יתכן שניתן להצביע על תקציבים שעיריית ר”ג מצליחה להעביר שאנשי הפריפריה לא זוכים להם (למרות שפעמים רבות המצב הוא הפוך), אך גם אם זה נכון, זה מקרי. זו לא מהות הטענה. מהות הטענה היא שצריך להגיע לשוויון בתוצאה, אחרת אין שוויון. זאת לעומת החשיב הימנית, שאומרת שיכול להיות win-win. אם יש עוד חברת הייטק מוצלחת, יש יותר כסף לכולם, יכולים להעסיק את המנקה חסר הכישורים ביותר כסף. יש יותר אייפונים לכולם. יש יותר מיסים שיגיעו לאנשי שדרות ודימונה כשיש תל”ג גבוה יותר, וכו’ וכו’. תנו שוויון הזדמנויות, וזה אומר לשני הכיוונים – שלחלשים תהיה הזדמנות, ולחזקים לא יהיה את הרבי השמן שמעכב את כל הטור.
    ג. לגבי עולם התורה יש לי כמה הערות. 1. מורי ורבי אמר לי שבימינו רוב מעמד הביניים יכול להרשות לעצמו לשלוח את בניו ללמוד בישיבה 5-8 שנים בשקט, לאחר מכן לעשות תואר ולהצליח בעולם, וזו ברכה גדולה שצריך לשמוח עליה. טוב שיש יותר לימוד תורה, נקודה, גם אם לא רואים מכולם הישגים. 2. לצד זה, יש עליה משמעותית של תוכניות כמו של הרב ליכטשנטיין בהר עציון, כמו ארץ חמדה, ועוד. צריך להוכיח מצויינות כדי להתקבל לתוכניות הללו, הן דורשות עמל והישגים במובנים של מבחנים תכופים וכתיבה (למרות שבתחום של הכתיבה לענ”ד ראוי לדחוף יותר). אני חושב שבציבור שלנו יש עליה של רמת התורה [הבעיה הגדולה יותר היא חוסר הפרופורציה – אחוז גבוה יותר ממה שהיה מרשה לעצמו בעבר נשאר בישיבה למשך שנים, אך מספר מתחילי שיעור א בישיבות רציניות הולך ויורד. יותר ויותר מהציבור הולך ללמוד בצורה לא רצינית לשנה שנתיים, או עוד פחות מכך. אני רואה בעיה שם הרבה יותר מאשר מספר המתדפקים על דלתה של “ארץ חמדה” ודומיה]. 3. הנושא של הכסף הוא הנושא הבעייתי בתחום הזה. אדם למד בירוחם בצורה רצינית וטובה במשך 10 שנים. אח”כ הלך לארץ חמדה, עבר על חושן משפט ואבן העזר, נבחן מהצד על נושאי בקיאות שונים, כתב מאמרים ופסקי הלכה משמעותיים, ואז …. לאן הוא יכול להמשיך? פרופורציונלית יש מספר רב של אנשים שעושים מסלולים שכאלה. במקרה הטוב (כמו במקרה שלי!), באורח פלא בדיוק רוצים לפתוח שתי תוכניות שימלאו לו את הזמן (וב”ה, באופן יחסי למה שקורה בעולם התורה, גם את הכיס…), והוא יכול לעשות עשייה משמעותית. אך כמה תוכניות שכאלה קיימות? מתוך מסיימי “ארץ חמדה” יחד עמי, אחד הלך למכון פוע”ה, אחד ר”מ בישיבת הסדר (לא מה”רציניות”), אחד הלך ללמד במקו”ח, ואחד עובד במחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים. ב”ה זה נחשב מחזור שהצליח להסתדר. אך יש לנו בוגרים שהמשיכו אחרי ארץ חמדה לתואר בהנדסה במכון לב, וכן על זה הדרך. גם לי אחד מרבותי אמר שאולי הגיע הזמן למצוא מקצוע….
    (אגב, אני יודע שהרב בלומנצווייג שולח חבר’ה בירוחם שהגיעו לשיעור ז ח’ שיעשו תואר. הוא לא רוצה שיווצר מצב שאדם יושב ויושב אם הוא לא רואה שהוא יוביל את הדור הבא. תוסיף לרשימה)
    הנקודה שלי היא –
    נניח שמתוך בוגרי ארץ חמדה, 60% באמת ימשיכו בעולם התורה באופן משמעותי (יכתבו מאמרים ופסקים משמעותיים, ילמדו במסגרות על-תיכוניות שדורשות רמה ראויה של לימוד תורה). היתר יתחלקו בין ישיבות תיכוניות או הייטק וכו’. אחר הנחה זו, יש לשאול – את מי נקבל לארץ חמדה? 60% צריכים להיות אלו שמוצלחים במיוחד בתורה, כדי שיוכלו להוביל את הדור הבא. אך מה-40% שנותרו, האם זה חשוב שדווקא יהיו המוצלחים? הרי קבוצה זו לא תוביל את לימוד התורה ופסיקת ההלכה של הדור הבא הכל מקרה, אז למה למדנות חשובה מצדיקות?
    התשובה שלי לעצמי היא שהרבה מחידוד התורה שקבלתי בשנים האחרונות נבנה על ישיבה בצפיפות עם אנשים שלא מוכנים לוותר לי אם לא אומר את הסברא בצורה אולטימטיבית. אנשים חדים מאוד שאי אפשר לעבוד עליהם, שיתעקשו על הפשט ברמב”ם ועל עומק הסברא ברשב”א. זה מה שמגדל את תלמידי החכמים.
    ובכל זאת, בהחלט יש מקום להשאיר בעולם התורה לפי צדיקות, ולא רק לפי למדנות, אם מדובר באחוז של אלו שכך או כך יהיו ר”מים בישיבות תיכוניות או יעסקו בהייטק.

    1. מיכי

      איני מסכים לדבריך. אני חושב שאתה מערבב כשלים פסיכולוגיסטיים עם האידיאולוגיה עצמה. האידיאולוגיה השמאלנית לא דוגלת בפגיעה בחזקים אלא בקריטריוני השוואה (מה שאמרתי שהמדדים הם סטיית התקן וקצת התוחלת). הפסיכולוגיה שלהם מביאה לשנאת הצלחה ומצליחים, ולכן נוצרת התנהלות שמטרתה לפגוע בחזקים בלי קשר לשאלה האם זה יחזק את החלשים. אבל זה כשל פסיכולוגי ולא חלק מהמשנה עצמה.
      אין לי שום בעיה עם לימוד תורה של כמה שנים, להיפך. הבעיה שלי היא עם העובדה שהלומדים הלא מתאימים לא פונים בסוף לעיסוקים ממצים יותר עבורם ועבור החברה כולה. ואכן היעדר אופק תעסוקתי הוא חלק מהעניין, אבל שים לב שאם היו לומדים מועטים (לטווח הארוך) גם זה היה פחות בעייתי כי הם לא לומדים לצורך תפקיד אלא כדי לצמוח. היו משלמים להם על הלימוד ולא צריך אופק תעסוקתי. בגלל שהחברה הלומדת כיום רחבה מדיי הלימוד צריך להסתיים באופן תעסוקתי וזוהי בדיוק הבעייה. כתבתי על כך בטור קודם באתר שלי (34):
      https://mikyab.net/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%94-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/
      כמובן שאין לי שום דבר נגד “צדיקים”, אבל לא כדאי שיהיו הרבה כאלה. הם לכל היותר כוח עזר שולי.

  15. אלחנן

    אני מסכים שהתורה היא לא סוציאליסטית, ושצדקה היא ערך קפיטליסטי למהדרין. אבל בתורה יש הרבה איזונים לקפיטליזם, כמו איסור ריבית, יובל, כפייה על צדקה. ולזה התכוונתי כשאמרתי קפיטליזם לא חזירי. אני לא הצלחתי להבין איך הלל גרשוני שדוגל בשוק חופשי לחלוטין, כולל זנות עבודה של ילדים וסחר באיברים. מסתדר עם היהדות.

השאר תגובה