“לעבור את הקיר”: בין תאולוגיה לחיים (טור 39)

בס”ד

לפני כמה שבועות ראינו את סרטה של רמה בורשטיין, לעבור את הקיר. הסרט מדבר על בחורה חוזרת בתשובה לברסלב, שקבעה מועד לחתונה (נר שמיני של חנוכה) והחתן ביטל. לאחר זמן קצר היא מחליטה להשאיר את ההזמנה של האולם ושל המוזמנים, ולסמוך על הקב”ה שיימצא לה חתן עד מועד החתונה (שלושה שבועות). הסרט עורר בי לא מעט הרהורים תיאולוגיים, ורציתי לשתף אתכם בהם.

אני בטוח שאצל רבים מהצופים בסרט הסיטואציה הזאת עוררה אי נחת, זלזול, ואולי אפילו גיחוך. איזו פרימיטיביות, בטח רבים אמרו לעצמם. החילוניים אולי תלו זאת בפרימיטיביות הדתית בכלל, אבל גם הדתיים ודאי אמרו לעצמם שזה שיגעון ברסלבי חסר שחר. האם באמת זה כך? הבה ננסה לבחון מעט את האמירה הזאת.

הטיעון הבסיסי

בשיחה עם רב מברסלב שבא לשכנע אותה לרדת מהשיגעון שלה (אפילו בברסלב הפרועה התנהלות כזאת נראית מרחיקת לכת), גיבורת הסרט מסבירה את גישתה. היא מעלה טיעון שניתן לנסח אותו בערך כך (מהזיכרון):

  • הנחה א: להתחתן זה טוב (גם טוב לי אישית וגם טוב תורנית).
  • הנחה ב: הקב”ה רוצה שיהיה לי טוב ושאעשה טוב.
  • הנחה ג: הכל בידיו. מעשינו הם רק השתדלות, אז את ההשתדלות היא עשתה (היא לא נחה אחרי ההחלטה, אלא המשיכה להתפלל, להיפגש ולחפש חתן).
  • מסקנה: הקב”ה ודאי ידאג לכך שיימצא חתן עד התאריך הנקוב.

מה בעצם כל כך רע בטיעון הזה? ההנחות נראות סבירות, לפחות בעיניים דתיות, והטיעון לכאורה תקף. אז מדוע בכל זאת המסקנה לא נראית הגיונית?

קצת פלפולים מקדימים

אפשר כמובן להתפלפל על תקפותו הפורמלית של הטיעון. מההנחות הללו לא ניתן לגזור את המסקנה שאם הבחורה קובעת תאריך הקב”ה אמור לעמוד בו. אך ניתן לשפץ קצת את הטיעון כך שגם התאריך ייכנס למסקנה. הרי אם היא כבר הזמינה אולם והוציאה כסף אז ברור שטוב לה להתחתן בתאריך הזה, לא? אין סיבה להניח שיש תאריך אחר שיהיה עדיף. זה לפחות סביר גם אם לא הכרחי. אז היא יכולה לפחות להניח שסביר שיימצא חתן (גם אם לא בהכרח הוא יימצא). את הגרסה הזאת של הטיעון כן תקבלו?

טוב, הפלפול הזה מיועד רק להראות שדיון כזה גולש למחוזות צדדיים ולא מהותיים. השאלה החשובה יותר היא מה, אם בכלל, רע בטיעון העקרוני שלה? גם אם נתעלם מהתאריך, האם לא נכון שהקב”ה אמור לדאוג לזה בזמן זה או אחר? (הרי זה טוב והכל בידו, לא?) משהו שם מריח לא טוב, אבל ההנחות לגמרי מתאימות לתפיסה הדתית המקובלת.

מבחן העובדות

ראשית, המסקנה כנראה לא נכונה. עובדה היא שיש נשים (כמו גם גברים) שלא מוצאות בן זוג, כלומר לא נכון שהקב”ה עושה כך עבור כל אחת, זאת למרות שהטיעון מלמעלה אמור להיות נכון לכולן.

אמנם ניתן היה להסביר זאת בכך שהרווקות הן רק אלה שלא לוקחות את מה שהקב”ה שולח להן. כמו באותו סיפור ידוע על האדם שטבע בים והתפלל לקב”ה שיציל אותו. עברה לידו ספינה שהציעה לו לעלות והוא סירב בטענה שהקב”ה כבר ידאג לו. עברו לידו גם מסוק, אניית קרב, רפסודה, צוללת ועוד, ולכולם הוא סירב מתוך ביטחון עמוק בצור ישראל וגואלו. בסופו של דבר הוא כמובן מת, וכשעלה למרום ושאל את הקב”ה מדוע לא הושיע צדיק שכמותו, ענה לו הקב”ה שהוא דווקא כן עשה זאת. הוא שלח לו ספינה, צוללת, מסוק ורפסודה, והוא פשוט לא עלה עליהן. הלקח הוא שגם אם הקב”ה מציל אותך, אם לא תיקח זה לא יעבוד.

כך הוא גם במקרה שלנו. הרי הקב”ה לא יכול לעמוד תחת החופה במקומך. אם את עצמך לא מחליטה לקחת את מה שהוא נותן לא יעזור לך שום דבר. ומכאן שאם יש בחורה, כמו גיבורת הסרט, שכן החליטה להשתדל ולפעול וגם לקחת  את מה שניתן לה (אפילו עוד לפני שזה ניתן), זה כן אמור לעבוד.

אז מה בכל זאת פגום בטיעון הזה?

אם יש טיעון תקף שהנחותיו נכונות אזי בהכרח עלינו לאמץ גם את מסקנתו. ואם המסקנה לא נראית לנו נכונה, עלינו להצביע על אחת ההנחות שלא מקובלת עלינו או לוותר ולאמץ בכל זאת את המסקנה. דומני שבתפיסה הדתית המקובלת שלוש ההנחות סבירות לגמרי. הרי להתחתן זו מצווה (או לפחות הכשר מצווה). בנוסף, ברור שהקב”ה רוצה את טובתנו, ובוודאי אם מדובר בטוב האישי שמשולב בטוב הרוחני (קיום מצווה חשובה). בנוסף, הרי ברור שהכל בידיו ומה שהוא רוצה הוא יכול לעשות. הבחורה עשתה את ההשתדלות הנדרשת ואף מעבר לכך ולכן לכאורה היא אמורה למצוא חתן.

אז למה בכל זאת כולנו חשים שהמסקנה לא נכונה, כלומר ברור לנו שהיא לא אמורה למצוא חתן תוך שלושה שבועות? זה מה שאנחנו אמורים להאמין בו ומצהירים עליו, אבל אנחנו לא חיים כך ולא חושבים כך. האם זה לא מפני שאחת ההנחות בטיעון הזה לא מקובלת עלינו, כלומר שאנחנו לא באמת מאמינים בה? אם כן, איזו מבין ההנחות אינה נכונה: הקב”ה לא טוב, או לא רוצה שיהיה לנו טוב? או שמא לא טוב להתחתן? ואולי לא הכל בידו? כל אלו נראות אבני פינה בתפיסה היהודית המקובלת, לא?

גישה א: חולשה באמונה

לכאורה המסקנה המתבקשת היא שמדובר בחולשה באמונה. אכן הבחורה הזאת מאמינה אמתית, והיא ראויה לכל שבח. אנחנו אמנם לא שם, אבל האמת שהיא צודקת.

דומני שזה מקור ההערכה (לפעמים סמויה) לאנשי ברסלב או במאה שעברה לנובהרדוק, שלקחו את העקרונות הדתיים וחיו אותם עד הסוף, ולא היו בינוניים כמונו. גם בימינו יש תחושה שהתימהונים הללו שמסתובבים בצמתים מוכרים לנו ספרוני עידוד של רבנו וצועקים ביערות לטאטע, על אף שכולנו נהנים מאד לצחוק עליהם, הם בעצם יותר אמתיים מכולנו. הם לפחות עקביים וחיים את מה שהם חושבים. הפרגמטיזם אמנם מנחה אותנו בחיינו, אבל ברקע לעולם מקננת אצלנו תחושה שמדובר בחולשה ובינוניות.

גישה ב: איגיון. השכל אינו הכל

אחרים יאמרו שאמנם השיקול ההגיוני מורה שהמסקנה נכונה, ואמנם ההנחות נראות לנו נכונות כולן, ועדיין השכל אינו הכל. הרגש אומר שלא נכון לפעול כך, ולכן לא נכון לפעול כך. כלומר הם לא יוותרו על אף אחת משלוש ההנחות, אבל גם לא יאמצו את המסקנה. כמו שאני שומע בזמן האחרון לא מעט: לוגיקה/שכל זה לא הכל. באמירה זו החולשה הופכת לאידיאולוגיה. אדם כזה אומר לי בעצם אני טיפוס איגיוני גאה. ההיגיון הוא כלי אחד, אבל הוא לא כל העולם (לא תאמינו כמה פעמים שמעתי בזמן האחרון את הנונסנס הזה, חלק מהן כאן באתר).

על הנונסנס הזה, על אף שהוא רווח מאד אצל חלושי הדעת ועצלי המחשבה שבינינו, לא ארחיב את הדיבור. לדבר עליו משמעו בעצם להיכנע לו, שהרי דיון כזה הוא עצמו נונסנס. כאשר אראה כאן טענה כלשהי או אז ניתן יהיה לדון בה ולטעון בעדה או נגדה. אבל אוסף המילים הללו אינו טענה. הוא פשוט לא אומר כלום. דיון על אוסף המילים חסר הפשר הזה דומה בעיניי לדיון מלומד בשאלה “מה ההבדל בין שפן?” (תשובה: שכל אחת משתי אוזניו רואה למרחק רב יותר מהאחרת). או שמא לפלפול עמוק בשאלה האם העיגול הוא משולש, ומה סכום זוויותיו. כאן  המקום לקרוא לציבור לבחון לעומק את השאלה האם המידה הטובה היא משולשת או עגולה, וגם לפצוח במחקר מדעי רחב היקף בשאלה הסבוכה אם יש יותר מים בכינרת מאשר טוב לב אצל אנשים בקמצ’טקה או ההיפך.

גישה ג: מידת הביטחון

טוב, יש גם תירוצים קצת פחות מרחיקי לכת. עוד אמירה שתוכלו לצפות לה בדיון כזה היא שההשגחה של הקב”ה תלויה במידת הביטחון של האדם. אדם שבוטח בקב”ה באמת ובתמים – אכן הקב”ה משגיח עליו ודואג לו. הוא ימצא חתן אם רק ירצה בכך. אם לא הלך לך, אות הוא שאינך מאמין ובוטח אמתי. התאוריה הזאת כמובן לא ניתנת להפרכה, ובזאת גדולתה. מקובלנו מרבותינו שלכל פייה יש לפחות שלוש כנפיים, ולך תוכיח שזה לא נכון (הרי לא הכל שכל. יש גם רגש ומסורת וכו’).

הטיעון הזה מצטרף לאוסף טענות תיאולוגיות שיסודם בספקולציה של אדם זה או אחר, ושבאופן מהותי לא ניתנות להפרכה. הקב”ה משגיח על יראיו. תפילה לעולם לא  חוזרת ריקם. ניסיתם? הצליח? ראשית, אסור לנסות את הקב”ה (חסינות מהפרכה). שנית, מי אמר שלא הצליח? מהי הצלחה בכלל? (הקב”ה הכניס את התפילה שלכם לבית גנזיו, ואתם בעוה”ב או צאצאיכם במילניום הבא ודאי יראו את הפירות). אבל למה ללכת רחוק: מה עם “עשר בשביל שתתעשר”? הרי על המעשר נאמר “בחנוני נא בזאת”, כלומר זה החריג שבו מותר לנסות את הקב”ה (ראה תענית ט ע”א ומקבילות). נו, לפחות אמירה אחת עומדת למבחן הפרכה. מישהו ניסה? זה עבד? אשמח לשמוע על כך. האם יש בכלל מדד שלפיו אפשר לקבוע האם הניסוי הצליח או לא (ראה בטור הקודם על האורקל מדלפי והעתידנות)? אגב, כאן יבוא לעזרתכם חוק המספרים הקטנים כמובן (ראו גם עליו בטור הקודם). הרי פלוני רק עישר ובדיוק זכה בפיס בדיוק בסכום המעשר שהוא נתן. ואלמוני בדיוק ניצל מניתוח מסוכן או מצא שידוך כי הוא תרם לקופת העיר. בדוק ומנוסה (חוץ מהפעמים שלא).

מעבר לזה שהטענה שההשגחה היא פונקציה של מידת הביטחון לא ניתנת להפרכה, דומני שיש בה גם פגם הגיוני. אם אני בוטח בקב”ה בתפיסת עולמי, מדוע זה חשוב עד כמה אני חש בזה בחוויה שלי? אם אני בוטח בו היה עליי לתת לו לפעול ולסמוך עליו. גם אם אני לא מרגיש כך בתוכי, זה לא ממש חשוב, והעיקר שאני חושב זאת. הרגש לא מסור בידי, ולכן קשה לקבל שהוא בעל חשיבות כה גדולה. אמנם לפעמים כשאני לא חש כך זו אינדיקציה לזה שאיני מאמין בזה לגמרי. אבל אם זה כך אז לא הייתי סומך על הקב”ה גם בלי ההנחיות של בעלי ההשקפה המתוחכמת הזאת, אלא סתם כי אני לא מאמין בזה. לחלופין, אם אני כן מאמין בזה לגמרי, אז היה עליי לנהוג כך גם אם איני מרגיש זאת, ואז אולי הקב”ה גם היה משגיח עליי בהתאם שהרי אני באמת סומך עליו. אימוץ של תפיסה ספקולטיבית ולא סבירה כגון זו, נובע כנראה מהרצון לחמוק מאימת מבחני ההפרכה.

ביטחון לגביי ולגבי הזולת

זה מזכיר לי את הסצנה בסרט של הנסיעה לחתונה. הבחורה נוסעת עם שתי חברותיה, ושתיהן מזמרות בהתלהבות ומפגינות ביטחון מושלם בקב”ה. לי מאד בלט לעין שדווקא היא ישבה בספסל האחורי מהורהרת, וניכר בבירור שמקנן בה ספק ממשי (האם יהיה שם חתן או לא). מה פשר העניין? כיצד בעלת ביטחון ברמה כזאת מאבדת אותו ברגע האמת, ודווקא שתי החברות העליזות שלה מפגינות רמה רוחנית כה מופתית?

דומני שיש לזה תשובה פשוטה. אדגים אותה דרך סיפור ששמעתי פעם מהמגיד הירושלמי ר’ שלום שבדרון. הוא סיפר שפעם ראה ילד שנפל ברחוב ונפצע. הוא הרים אותו על ידיו והחל לרוץ לבית החולים. בדרך האנשים מהמרפסות קראו לעברו בהשתתפות קריאות עידוד כמו “ה’ יעזור ר’ שלום, רפואה שלימה” וכדומה. ברגע מסוים הופיעה מולו ברחוב אישה אחת שהחלה גם היא לקרוא לו “ה’ יעזור ר’ שלום”, אבל ככל שהיא מתקרבת אליו הקריאות שלה הולכות ונחלשות. כשהם מתקרבים היא פורצת בזעקת שבר. כמובן, היא ראתה שמדובר בבן שלה. הביטחון שלנו מופיע בעיקר כשזה נוגע לאחרים. כשזה הבן שלנו – הביטחון בקב”ה נעלם. ובכלל, הצהרות הביטחון נעלמות כולן ברגעי משבר (כשצריך רופא או סיוע כלכלי). גם בסרט, בעלות הביטחון היו אלו שלא עמדו להתחתן. הן בטחו בקב”ה שיעזור לחברתן. היא עצמה לא היתה בטוחה כל כך, כי היא זו שצריכה לפרוע את הצ’ק. אם לא יבוא חתן היא זו שתהיה ללעג ולקלס.

חולשה או חוסר אמונה?

תאמרו שכאן חזרנו לשאלת החולשה. אנשים חלשים, ולכן כשזה קשה הם לא חיים את מה שהם מאמינים בו. אבל יש גם אופציה אחרת: שהם לא באמת מאמינים בזה. כשזה לא נוגע אלינו אין לנו בעיה לפזר הצהרות אמונה וביטחון, אבל כשהדברים נוגעים אלינו שם באה לידי ביטוי התפיסה האמתית שלנו. בקיצור, השאלה היא מה מייצג את התפיסה האמתית שלנו: מה שאנחנו חושבים/אומרים/עושים כשזה לא נוגע אלינו או דווקא מה שאנחנו עושים כשזה כן נוגע אלינו? אני כקטן אמונה נוטה לאפשרות השנייה.[1]

מקורם של התירוצים

אוסף התירוצים שהובאו כאן, ועוד רבים אחרים שאולי קיימים ולא הובאו כאן, יסודם בצורך האנושי הבסיסי להגן על הפרדיגמה הקיימת, כלומר בשמרנות. הסתירות במשנתו של לנין זכו לפלפולים שלא היו מביישים את רבי עקיבא אייגר ורבי שמעון שקאפ. הרי לנין ודאי צודק, ולכן מה שהוא אמר בעצם צריך להתפרש אחרת (והמהדרין מפרשים את המציאות אחרת. דברי קודשו של לנין צריכים להתקבל כפשוטם). ובכלל, הרי כל הפיסיקה החדשה אינה אלא ביטוי חדש של מה שהוא ידע והבין מזמן. נשמע מוכר? אלו תירוצים תיאולוגיים שלא נותנים לעובדות להפריע לנו. לעולם ניתן למצוא הסבר אד הוק שישאיר את הרגשות ואת התפיסות שלנו על מכונן.

השכל הישר נזנח בפני המסורת, הרגש והאמונה. כפי שכתב לי מישהו לא מזמן, “הרי לא ייתכן שהתפילה שהיא כה משמעותית עבורנו, אינה אלא מלמול חסר תועלת”. שאלתי אותו, למה “לא ייתכן”? כי קשה לנו לשנות את תפיסתנו? השכל הישר הופך מכלי חשוב לגיבוש תפיסת עולם למשהו שהוא עצת היצר, או בעצם הוא בגדר ניסיון למאמין האמתי (כמשל הזונה מהזוהר. ראה ספר התניא סוף פרק ט). להיפך, יאמרו לנו, הרי זהו הניסיון של המאמין האמתי, שהתיאולוגיה תגבר על העובדות ועל השכל הישר. מבחינתנו מי שנדרש להפעיל את השכל הישר הוא רק החילונים והנוצרים הטועים. הם צריכים להפעיל אותו ולהיווכח שאמונותיהן בשקר יסודן ולחזור בתשובה. ומה על רגשותיהם ומסורתם והתחושות שלהם? מיד ננזוף בהם: הרי השכל אומר אחרת, לא? אבל אצלנו האמונה חסינה מביקורת. אצלנו השכל הישר הוא עצת היצר. אז כיצד אנחנו יודעים שדווקא אנחנו צודקים ולא הם? הרי גם הם מתייחסים כך אלינו? טוב, אבל הם טועים ואנחנו צודקים. כבר לנין אמר זאת, לא?

השכל הישר ועצת היצר: על הפונדמנטליזם

אז מה האלטרנטיבה? להשתמש בשכל הישר בתחום האמונה כמו בכל תחום אחר. איני אומר שאין מקום לאינטואיציה ולתחושות. כתבתי כמה ספרים על חשיבותה של האינטואיציה, אבל היא אמורה לכוון את החשיבה שלנו ובסופו של דבר לעמוד גם היא למבחן השכל הביקורתי. עלינו לבחון האם האינטואיציה הזאת עומדת במבחן העובדות והשכל הישר, או שמא מדובר ברגשות שהוטמעו בנו ורק בגלל השמרנות אנחנו לא מוכנים לזנוח אותם. ספרי אמת ולא יציב מוקדש לזהות בין אמונה לפונדמנטליזם, ושם הגדרתי פונדמנטליזם כגישה שלא מוכנה להעמיד את עקרונותיה ותפיסותיה למבחן ביקורתי. מהזהות הזאת מגיעים ישירות לדעאש ואל קאעידה. גם הם, כמו ברסלב ונובהרדוק, ראויים להערכה (אמתית) על דבקות בעקרונותיהם, אבל הערכה אין פירושה בהכרח הסכמה. ביחד עם ההערכה צריכה לבוא ביקורת על תוכן האמונות הללו וההתנהלות שנלווית אליהן.

אז מה בכל זאת לעשות? בחזרה לטיעון הלוגי

אם נשוב לטיעון הלוגי, נראה שאין מנוס ועלינו לוותר על כל התירוצים. כפי שאמר שרלוק הולמס, לפעמים אחרי ששללנו את הבלתי אפשרי לא נותר לנו אלא הבלתי סביר. אם איננו מקבלים את המסקנה של הטיעון, כי אז בהכרח עלינו לוותר לפחות על אחת מההנחות, עד כמה שיהיה קשה לנו לעשות זאת.

אני הייתי מוותר על ההנחה השלישית. לא בגלל שאני מחבב אותה פחות, וגם לא בגלל שהאחרות מבוססות יותר ומעוגנות יותר במקורות, אלא פשוט מפני שניתן להביא הרבה מאד טיעונים נגד התפיסה המוזרה הזאת. ברור לכל אחד מאתנו שהטבע סביבנו מתנהל לפי חוקי הטבע, והקב”ה כמעט לא מתערב (אם בכלל). אדם שמתרפא כשלקח כדור, מי שעשה זאת הוא הכדור ולא הקב”ה. גוף שנע זה בגלל שפועל עליו כוח ולא בגלל שהקב”ה החליט שהוא ינוע. כשראובן מחליט לרצוח את שמעון האשם בכך הוא על ראובן ולא על הקב”ה, שכן מי שעשה זאת הוא ראובן. וכמובן שמכאן נובע גם שלא נכון ששמעון מת בגלל חטאיו או כי הוא סיים את תפקידו בעולם ושאר הסברים תיאולוגיים יצירתיים. הוא מת כי ראובן הרשע החליט לרצוח אותו. זה נשמע מביך אפילו לנסות ולנמק תפיסה שהיא כל כך פשוטה וברורה לכל אחד מאתנו. הצורך בכך הוא רק בגלל שהתרגלנו לחשוב אחרת. כי ההצהרות שעליהן גדלנו אומרות משהו אחר.

אם כך, הכי סביר לוותר על ההנחה השלישית. לא הכל בידי הקב”ה. זה שאנחנו לא מאמינים בכך שהכל בידו אינו חולשה כפי שחוזרים ומסבירים לנו (וגם אנחנו מסבירים לעצמנו). זו אכן אמונתנו, גם אם נתכחש לה שוב ושוב. לפעמים אנחנו לא מוכנים להודות בכך אפילו כלפי עצמנו (ובוודאי כלפי אחרים), אך זוהי כנראה האמת. אנשי ברסלב ונובהרדוק אולי ראויים להערכה על היושר וההליכה לפי עקרונותיהם ואמונתם, אבל אין זה אומר שהם מבטאים נכון יותר את אמונתנו שלנו. הם אולי מאמינים שהכל בידי הקב”ה, אבל אנחנו (אני) כנראה לא מאמינים בזה.

כשיש דיסוננס בין האמונות וההצהרות לבין מה שחשים בפנים ונוהגים בפועל, לא  תמיד מדובר בחולשה. לפעמים ההצהרות לא משקפות את מה שאנחנו מאמינים בו וכדאי להודות בזה ביושר. ההתכחשות לכך אינה אמתית ואין בה ערך. אנחנו לא יותר  צדיקים אם אנחנו ממשיכים להצהיר את הסיסמאות הרגילות מן השפה ולחוץ בלי להאמין בהן ובלי לפעול בהתאם להן (עם כל התירוצים של חובת ההשתדלות וכו’). יתר על  כן, הכחשה גם לא מועילה, לא פסיכולוגית ולא טקטית. פסיכולוגית, אנחנו עצמנו נגיע למתח וקונפליקט (לא נצליח לשכנע את עצמנו), וכמובן גם לרגש נחיתות מול אנשים שנראים לנו נלעגים. אנחנו לועגים להם מבחוץ אבל מלאים ברגש נחיתות כלפיהם מבפנים. וגם טקטית, אם נמשיך להכחיש ולהתכחש, בסוף ניאלץ אולי לוותר על כל האמונה שלנו. כשנבין שחלקים ממנה הם לוקשים ספקולטיביים שלא ממש משכנעים אותנו אבל לא נהיה מוכנים להפריד אותם מהשאר, נמצא את עצמנו (או את ילדינו, או תלמידינו) נאלצים לוותר על הכל. כאן חזרנו לטור 36 (על היציאה בשאלה).

מי שחש לגלוג וזלזול כלפי הכלה מהסרט או אנשי ברסלב בכלל, כדאי שיבחן את עצמו ואת  השקפותיו. אם איננו מאמינים בכך שהכל בידי הקב”ה, וההתכחשות לזה אינה אמתית וגם לא מועילה, למה להמשיך בה?…

[1] אגב, שאלה דומה אפשר להעלות ביחס לתופעה של אמונה בשוחות. כידוע אין אתאיסטים בשוחות, כלומר שתחת ההפגזה כולם פונים לריבונו של עולם ונודרים נדרים של חזרה בתשובה. האם זה מבטא אמונה אמתית? או שמא כשמגיע הזמן לפרוע את  השטר אחרי המלחמה ואז כולם שוכחים את כל נדריהם, דווקא אז באה לידי ביטוי התפיסה האמתית שלהם? שאלה טובה, אבל כאן אני כקטן אמונה דווקא נוטה לדעה השנייה. את השאלה מדוע אין סתירה בין הדברים כאן למה שכתבתי למעלה (ואין סתירה!) אותיר לקורא.

80 מחשבות על ““לעבור את הקיר”: בין תאולוגיה לחיים (טור 39)”

  1. ציטוט משמונה פרקים להר”מ פרק שמיני:
    וְעַלזֶה הַצַּד יֵאָמֵר בָּאָדָם כְּשֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב: שֶׁבִּרְצוֹן הַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ קָם וְיָשַׁב, רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁהוּשַׂם בְּטִבְעוֹ בִּתְחִלַּת בְּרִיאָתוֹ שֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב בִּבְחִירָתוֹ; לֹא שֶׁהוּא רוֹצֶה עַתָּה בְּעֵת קוּמוֹ שֶׁיָּקוּם, אוֹ שֶׁלֹּא יָקוּם, כְּמוֹ שֶׁלֹּא רוֹצֶה עַתָּה בִּנְפִילַת הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁתִּפֹּל. וּכְלַל הַדָּבָר שֶׁנַּאֲמִין בּוֹ, הוּא: כִּי כְמוֹ שֶׁרָצָה הַשֵּׁםיִתְבָּרֵךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִצַּבהַקּוֹמָה, רְחַב הֶחָזֶה, בַּעַל אֶצְבָּעוֹת – כֵּן רָצָה שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ וְיָנוּחַ מֵעַצְמוֹ, וְיַעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת בִּבְחִירָתוּ: אֵין מַכְרִיחַ לוֹ עֲלֵיהֶם, וְלֹא מוֹנֵעַ מֵהֶם,

    בכל הפרק שם נראה שחותר לומר כדבריך, שכל המאמר הכח בידי שמים חוץ מירא”ש, בעצם מרוקן מתוכן את עצמו, מכיון שלכל מעשה או סיטואציה יש השלכות שקשורות לירא”ש. בקיצור הוא גוזר את הזקן לחז”ל

    1. וכן שיטת הרמב”ם לגבי הנסים (מובא בהקדמת מהר”ל לספר גבורות ה’. רא הגם הקלטות שיעורים שלי כאן באתר על הנסים). הוא מסביר שגם הם הוטבעו בטבע העולם מעיקרא ולא נעשים ברגע ההתרחשות.

    2. יכולת הבחירה מחייבת השגחה (מו"נ ג,יז)

      ‘יסוד תורת משה רבנו ע”ה וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שהוא בטבעו בבחירתו וברצונו עושה כל מה שניתן לאדם לעשותו… וכן מכלל יסודות תורת משה רבנו שלא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכל הייסורים הפוגעים בבני אדם וכל הטובות המשיגות אותם, יחיד או צבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים לו במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר… זה מה שהוא יתעלה אמר: ‘כי כל דרכיו משפט’ (דברים לב,ד), אבל אין אנו יודעים מאיזו בחינה הם ראויים…

      ואנו מאמינים שכל המצבים האנושיים הם בהתאם למה שכל אדם ואדם ראוי לו, והוא נעלה מעשות עוול הוא איננו מעניש אלא את מי בינינו שראוי לעונש. זה מה שתורת משה רבנו אומרת במפורש, שהכל בהתאם למה שכל אדם ואדם ראוי לו…

      ההשגחה האלקית הולכת בעקבות השפע האלקי, ובעקבות המין שבו מידבק אותו שפע שכלי עד שהוא נעשה בעל שכל ומתגלה לו כל מה שראוי לבעל שכל – הוא אשר מתלווה אליו ההשגחה האלקית ומעריכה את כל מעשיו בדרך השכר והעונש. אם טביעת הספינה על יושביה כנזכר [בדעת אריסטו] ונפילת הגג על יושבי הבית הם לחלוטין במקרה – אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על פי רצון אלקי לפי הראוי על פי משפטיו, אשר אין שכלינו מגיעים לדעת את חוקם.

      … מופיעים כתובים גלויים שההשגחה היא בכל פרטי האדם וכל מעשיהם נפקדים: “היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם” (תהלים לג,טו); ונאמר: “אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו” (ירמיהו לב,יט); כן נאמר: ” עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה” (איוב לד,כא). התורה כותבת במפורש על ההשגחה על פרטי האדם ופקידת מעשיהם. נאמר: “וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם” (שמות לב,לד). ונאמר: “מי אשר חטא לי אמחנו מספרי” (שם, לב,לג), ונאמר: “והאבדתי את הנפש ההיא” (ויקרא כג,ל), ונאמר: “ונתתי פני בנפש ההיא” (שם כ,ו) וכאלה מרובים. כל סיפורי אברהם יצחק ויעקב הם ראיה גמורה להשגחה הפרטית….

      הבן את דעתי עד תום. כי אין אני מאמין שאיזה דבר נסתר ממנו יתעלה ואיני מייחס לו אין אונים, אלא מאמין אני שההשגחה הולכת בעקבות השכל וצמודה אליו, שהרי ההשגחה באה ממי שהוא משכיל ושכל מושלם בשלמות שאין אחריה שלמות. וכל מי שמידבק בו דבר מאותו שפע – לפי מידת השכל המגיעה אליו (תהיה מידת) מה שמגיע אליו מן ההשגחה. זאת היא דעתי הנראית לי מתאימה למושכל וללשונות התורה.

      בדעות הקודמות [המרחיבות את ההשגחה גם לבע”ח או שוללות את ההשגחה מבני אדם. ש.צ.ל], לעומת זאת, יש הגזמה או אי ספיקה. או הגזמה הגורמת לבלבול גמור, התכחשות למושכל וסתירה בוטה למוחש; או אי ספיקה רבה המחייבת אמונות רעות באשר לא-לוה, השחתת סדר מציאות האדם ומחיקת כל מעלותיו המוסריות והשכליות של האדם. כוונתי למי ששולל את ההשגחה מפרטי האדם ומשווה בינם לבין שאר מיני בעלי החיים’

    3. מדרכי ההשגחה (המשך)

      בפרק יח מבאר הרמב”ם שיש הבדל במידת ההשגחה לפי מידת שלימותם ודבקותם בה’, ככתוב: ‘רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש’ (שמואל א’, ב,ט): הוא אומר שמה שחלק מבני האדם שמורים מפני פגעים בעוד שבחלקם פוגעים פגעים – אין זה בהתאם לכוחותיהם הגופניים והכנותיהם הטבעיות, כפי שנאמר “כי לא בכח יגבר איש”, אלא זאת בהתאם לשלמות ולחיסרון, כלומר קרבתם אל הא-ל או ריחוקם ממנו. לכן הקרובים אליו מוגנים ביותר: “רגלי חסידו ישמור” והרחוקים ממנו חשופים למה שפוגע בהם במקרה, ואין מה שיגן עליהם ממה שיארע לפתע כמי שהולך בחושך…’

      בפרק יט מביא הרמב”ם את התמודדותם של הנביאים עם שאלת ‘רשע וטוב לו צדיק ורע לו’: ‘הנביאים ציינו שהראיות שהבורים מביאים לאי ידיעתו של הא-לוה את מעשינו הן שהם רואים את אנשי הרוע חיים חיי נועם ורווחה, ושזה מביא את המעולה לחשוב כי אין תועלת בפנייתו לעשות את הטוב ובסבל שהוא סובל בשל התנגדותם של אחרים. הנביא ציין שהוא העמיק לחשוב בדבר עד שהתברר לו שיש לעיין בסופם של דברים, לא בתחילותיהם…’, ובמבחן הזמן ‘שקרא לא קאי – קושטא קאי’.

      בפרק כד מבאר הרמב”ם את עניין הנסיון, שעניינו ‘שיהיה דוגממ שיחקו אותה וילכו בעקבותיה’ והוא מדגים זאת בנסיון העקידה, המלמד לרבים את חובת ההתמסרות לרצון ה’ ואת מידת הוודאות שבנבואה.

  2. באמת שלא הבנתי. מדוע לבטל את אחת מהנחות היסוד במקום להשתמש באחד מאלפי התירוצים המקריים. ישנה מחוייבות לענות לכל שאלה מעשית המנוסחת כלוגית בתשובה מהותית?

    מעבר לזה שחתונה עם חתן שמופיע תוך שלוש שבועות היא לא בהכרח טוב. (וזו משום מה הייתה אחת מהנחות היסוד.)

    1. מפני שגם כשיש משהו שברור שהוא טוב גם אז איננו מצפים שהוא יתרחש. לכן אמרתי שלא כדאי להטות את הדיון הצידה.
      מעבר לזה, להערכתי אף אחד מהתירוצים המקריים לא עומד במבחן הביקורת גם הוא. כפי שהסברתי אלו תירוצי אד הוק שמתחמקים מהעמדה למבחן הפרכה.

  3. “מבחינתנו מי שנדרש להפעיל את השכל הישר הוא רק החילונים והנוצרים הטועים. הם צריכים להפעיל אותו ולהיווכח שאמונותיהן בשקר יסודן ולחזור בתשובה. ומה על רגשותיהם ומסורתם והתחושות שלהם? מיד ננזוף בהם: הרי השכל אומר אחרת, לא? אבל אצלנו האמונה חסינה מביקורת. אצלנו השכל הישר הוא עצת היצר. אז כיצד אנחנו יודעים שדווקא אנחנו צודקים ולא הם? הרי גם הם מתייחסים כך אלינו? טוב, אבל הם טועים ואנחנו צודקים. כבר לנין אמר זאת, לא?”

    אתה באמת לא חושב שיש הבדל בינינו לבינם? הרי לא מדובר כאן על מצב של רִיק שבו אנו באים לבחון מהי האמונה הנכונה- יהדות נצרות או איסלאם, אנחנו מדברים על מצב של אחרי ההבנה שהיהדות היא אמת, בגלל המסורת המוצקה יותר משלהם, בגלל הברכה שהבאנו לעולם יותר מעם אחר (באחוזים), בגלל התקיימות הנבואות ועוד ועוד (בין השאר דברים שאתה עצמך כתבת באחת המחברות)..
    כלומר טענתך נכונה לגבי השאלה האם בכלל היהדות היא האמת. אך לאחר שהגענו למסקנה זו וקיבלנו אותה כאמת, האם לא נכון לומר שקיים הבדל בינינו לבינם בגישה שלנו לאמונות שעברו במסורת? האם גם אז חובה עלינו לבחון ולבדוק כל דבר במבחן השכל הטהור ואין שום חשיבות למסורת ולרגש הלאומי של כל שומרי המצוות לדורותיהם? לענ”ד הרקע שאנחנו באים ממנו משפיע מאוד על התשובה לשאלה זו.

    1. כשאתה דורש ממישהו להפעיל את הראש, אינך יכול לעשות זאת לשיטתך. עליך לעשות זאת לשיטתו. החילוני הגיע למסקנה שאין אלוהים ושלא היה מעמד הר סיני. וכך גם הנוצרי. אז אתה אומר לו שהוא חייב להפעיל את הראש. הוא יאמר לך כמו שאתה אומר לי: הרי אני כבר אחרי הבדיקה הראשונית מכאן רק הרגש והמסורת עובדים.

      מעבר לזה, אתה מדבר רק על מי שכבר עשה את הבדיקה השכלית. כמה כאלה ישנם?

      ושלישית, הבדיקה הראשונית גם היא צריכה לעמוד לבחינה ביקורתית. לא סביר לקבל החלטה פעם אחת וכל החיים לתרץ תירוצים כדי להשאיר את המסקנה על מכונה.

  4. הרב שלום,

    מדוע לא לוותר על ההנחה הראשונה?כנראה שבמקרים מסוימים ונדירים אנחנו לא מבינים מה באמת טוב (או אולי הרע במיעוטו).סך הכל אנחנו חשופים למעט מאד מידע על הנסיבות הכלליות ועל העתיד לבוא וכו’.אני מניח שזה המוטיב מסיפור רבי עקיבא והחמור,תרנגול ונר ומסיפורי גם זו לטובה.
    כמובן שתמיד צריך לנסות להבין מה טוב ולפעול טוב אבל בדיעבד יתכן שדברים רבים שחשבנו שהם טובים הם לא כך (ובפועל זה דבר מאד נפוץ שבדיעבד טעינו גם במקרים שהיה ברור לנו מה טוב).

    גם במקרים שבו הרוע הוא אנושי אפשר להגיד שעקרון הבחירה החופשית הוא כל כך חשוב שלא שוללים אותו למרות שמתגלה רוע (מכיוון שששלילה שלו היא יותר רעה).כמובן שזה לא מצדיק עוולות מוסריות בדיעבד(“בהדי כבשי רחמנא מה לך”).

    1. הרי לכולנו ברור שטוב להתחתן ואין שום סיבה לא להתחתן ביום המיועד כשכבר הוזמנו האולם והאורחים. אני מוכן לקבל לצורך הדיון שאולי פספסנו משהו ולפעמים זה לא נכון, אבל אז לכל היותר יש לשנות את הטיעון מוודאות לסבירות. כלומר שברוב המקרים שנקבע חתונה למועד מוגדר מראש היא תתממש. אם במקרה אחד לא – אני מוכן לומר שאולי פספסנו. אבל אם אנחנו מניחים (כמו כולכם וכמוני) שזה לא יקרה אף פעם, אז פירוש הדבר שגם אם זה טוב לא קורה. כל אמירה אחרת היא התחמקות בעלמא.
      אגב, הערתי על הנקודה הזאת עצמה (של סבירות במקום וודאות) בסעיף “פלפולים מקדימים”, עיין שם. לכן גם כתבתי כבר בפוסט עצמו שלא כדאי לברוח לפינות מתחמקות. באופן עקרוני כולנו נמצאים בדיוק בנקודה הזאת.

      במקרה של רוע אנושי אני לגמרי מקבל שהדברים לא בידי אלוקים. אלא שטענתי היא שהוא הדין ביחס לרוע טבעי. ההסבר אפילו דמה למדיי (שההפסד בחריגה מחוקי הטבע הקבועים לא שווה את המניעה של הרוע).

  5. ישר כח. מתחבר לפוסט שכתבתי לפני שנה בנידון דומה:

    האם זיווגו של אדם נגזר משמים?
    -=-=-=-=-=-=–=-=-=-=-=-=-
    א)לכאורה לפי דעת פשט מאמר הגמרא (סוטה ב.) התשובה היא חיובית:
    “ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני”

    ב)הרמב”ם לא מקבל מימרא זו כפשוטה (אם בכלל). הרי נישואין הם מצווה, והקב”ה לא גוזר בעשיית מצוות או עבירות, שהרי “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים” ומצוות הן בקטגוריה של יראת שמים ולכן אין הקב”ה מתערב בכך. הרי שאדם יכול לשאת אשה בעבירה (כגון גרושה לכהן) או לשאת אשה במצווה- כאשה הגונה לו (פרק שמיני בהקדמה לאבות).

    ג)אם כן, כיצד הוא מפרש את המימרא שבגמרא? באחת מאגרותיו לר’ עובדיה הגר, הוא מסביר ש”בת פלוני לפלוני” זה כעין עידוד של מתן שכר לקיום מצוות, שאם אדם יקיים את המצוות, *ראוי* שיינתן לו זיווג יפה ומשובח.

    ד)יש לציין שיש גם מקבילות לגמרא זו (במו”ק יח:) שמציעות שע”י תפילתו של האדם ניתן לשנות את “גזירת הזיווג” ככתוב שם “שמא יקדמנו אחר ברחמים”. ומה שונה תפילה מאשר מעשה גשמי? כלומר אם באמצעות תפילה ניתן לבטל את הגזירה, אין פה באמת גזירה.

    ה]נראה שגם ה”פלא יועץ” בערך “זווג” היה נבוך בעניין גמרא זו היאך תתכן גזירה לזיווג, ותירץ בדוחק רב, שיש סוג מיוחד של גזירות שתלויות בהשתדלות האדם ובבקשותיו, ולכן אדם צריך לעשות כל אשר בכוחו כדי להשיג את האשה הראויה לו כלשון הפסוק:”אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה (שיר השירים ח ז)” ומסיים הפלא יועץ על זה: “כך היא החובה” [=שכך צריך להשתדל].

    ו)בכל אופן, אין אלו אמונות מחייבות אלא סברות בלבד.

    1. אכן, זו רק דוגמה אחת מיני רבות. לומר שהכל בידי הקב”ה זה פשוט אבסורד הגיוני. מדוע מטילים אחריות על בני אדם, ומדוע הולכים לרופא וכו’. כפי שכתבתי, הבחירה שלי לוותר דווקא על ההנחה השלישית היא מסיבות אלה ודומותיהן.

    2. ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת'' - ייעוד והכנה, לא גזירה!

      בס”ד ז”ך בכסלו ע”ז

      נראה שמימרתו של רב יהודה בשם רב (סוטה ב,א) : ‘ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני…’, אינה עומדת בסתירה למימרתו של ריש לקיש (שם): ‘אין מזווגין אשה לאדם אלא לפי מעשיו, שנאמר: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים’, שממנה עולה שבחירתו וזכותו של האדם מכריעה – שכן בפשיטות ניתן לומר שה’בת קול’ מבטאת ייעוד והכנה, שאישה זו ראויה לאיש זה כ’עצם מעצמיו ובשר מבשרו’, אך עדיין יש ביד האדם הבחירה אם להגשים את ייעודו או ח”ו להסתבך.

      הקושיה של הגמ’ מדברי רב היא על דברי רבי יוחנן:: ‘וקשים לזווגן כקריעת ים סוף’, שזה לא מתיישב עם הבת קול- המכריזה על הייעוד וההתאמה בין שניהם. אם יש ייעוד והתאמה לא צריך הזיווג להיות ‘קשה כקריעת ים סוף’, ולכן צריכה הגמ’ ליישב: ‘הא בזיווג ראשון, הא בזיווג שני’.

      וכן מעיר מהרש”א (שם, על דברי רש”י, ד”ה איני), ‘לא היה צריך לפרש הקושיא אלפני פניו, אהא דאין מזווגין לו לאדם אלא על פי מעשיו, אלא אלפניו אהא דקשין לזווגן כקריעת ים סוף’. והוא מוכיח זאת מהמקבילה (סנהדרין כב) שם לא הובאו כלל דברי ר”ל, והקושיא מדברי רב על ה’בת-קול’ היא על דברי רבי יוחנן: ‘וקשה לזווגן כקריעת ים סוף’.

      עניינה של ה’בת-קול’ מובא במועד קטן יח,ב בצורה שונה בשם שמואל.. על דברי שמואל:: ‘מותר לארס אשה בחולו שלמועד שמא יקדמנו אחר’, הקשו בגמ’: ‘ומי אמר שמואל “שמא יקדמנו אחר”, והאמר רב יהודה אמר שמואל: “בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני…”, ועונים: ‘אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים’.

      מדברי שמואל נראה שהכרזת ה’בת-קול’ נעשית לא לפני יצירת הולד אלא ‘בכל יום ויום’, ובזה מסתבר שפועלת הזכות והבחירה שעליה נידונים דבר יום ביומו (ואף תפילת אחר יכולה לשנות את הדין).

      ויהי רצון שיזכו כל בני ובנות ישראל למצוא את הזיווג הראוי להם בעזר ה’ ובישועתו ותשרה שכינה ביניהם!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      בדברי ר”ל שמזווגים לאדם אישה ע”פ מעשיו יש להעיר שהוא היה ‘בעל נסיון’ בזה וזכה באשתו אחות רבי יוחנן עקב הסכמתו לחזור בתשובה.

    3. אם כך, אין לי שום בעיה עם הטענה אודות הבת קול. רק אעיר שרא”ו בביאורי אגדות על דרך הפשט הבין לא כך. אמנם המאירי ועוד ראשונים גם הם אכן הסבירו באוקימתות שונות את המימרא הזאת (זיווג ראשון ושני ועוד).

  6. הכשל בטיעון שלה הוא ההנחה שהיא יודעת מה טוב בשבילה ושהקב”ה חייב להגשים את זה. זו טעות, משום שאמנם חתונה היא בגדול דבר טוב, אבל לא בהכרח שחתונה עכשיו היא אכן מה שטוב בשבילה. זו הסיבה לכך שלאנשים קורים הרבה דברים שנראים להם רעים. הטיעון נראה מפוקפק בגלל היומרה שלה להבין את התוכנית האלוקית בצורה פשטנית כל כך, ולא בגלל שאיננו מאמינים שהכל בידי שמים. כבוד הרב אולי אינו מאמין בכך ואף מלגלג על אלה שכן, אבל אין זה אומר שזאת המסקנה המתבקשת.

    1. משה שלום. זה ממש לא נכון. אעתיק לך את מה שכתבתי לאביתר למעלה:
      הרי לכולנו ברור שטוב להתחתן ואין שום סיבה לא להתחתן ביום המיועד כשכבר הוזמנו האולם והאורחים. אני מוכן לקבל לצורך הדיון שאולי פספסנו משהו ולפעמים זה לא נכון, אבל אז לכל היותר יש לשנות את הטיעון מוודאות לסבירות. כלומר שברוב המקרים שנקבע חתונה למועד מוגדר מראש היא תתממש. אם במקרה אחד לא – אני מוכן לומר שאולי פספסנו. אבל אם אנחנו מניחים (כמו כולכם וכמוני) שזה לא יקרה אף פעם, אז פירוש הדבר שגם אם זה טוב לא קורה. כל אמירה אחרת היא התחמקות בעלמא.
      אגב, הערתי על הנקודה הזאת עצמה (של סבירות במקום וודאות) בסעיף “פלפולים מקדימים”, עיין שם. לכן גם כתבתי כבר בפוסט עצמו שלא כדאי לברוח לפינות מתחמקות. באופן עקרוני כולנו נמצאים בדיוק בנקודה הזאת.

    2. לא ברור שטוב להתחתן. אולי ככפרת עוונות היא צריכה להישאר רווקה, לפחות בשלב זה? או להתחתן רק כשתהיה יותר בוגרת ובשלה לכך? או שהחתן שמיועד לה עוד לא מוכן? מגוחך לחשוב שמה שאנחנו חושבים שטוב לנו תואם בהכרח את התוכנית האלוקית.

    3. משה שלום.
      אכתוב כאן שוב דברים שכולם כבר נכתבו עד כאן:
      1. הסברתי שאיני מתכוין לטעון שזה תואם בהכרח את התכנית האלוקית, אבל אתה טוען שזה בהכרח לא תואם, וזה לגמרי לא סביר. השכל הישר יכול לטעות, אבל לומר שהשכל הישר לעולם טועה ותמיד השכל העקום צודק זו טענה די מהפכנית.
      2. הסברתי שהתאוריה בניסוח שלך בורחת שיטתית מהפרכה, כי כשזה לא עובד לעולם תאמר שזה לא תואם את התכנית האלוקית וכך אתה לא יכול להעמיד את זה אפילו להפרכה סטטיסטית.
      3. כהמשך, כתבתי שזה דומה בעיניי לטענה שלידי הולך בכל רגע ורגע שד עם שלוש כנפיים ושני זנבות שנוסע על טנק מרכבה סימן 8 (תוספת ספרותית שנוספה כעת שלא להשאיר הנייר חלק), אלא שתמיד כשאתה מסתכל עליו הוא נעלם וכשאתה מאזין הוא לא משמיע רעש.
      4. עוד כתבתי שאם הייתי רואה סיבה להניח זאת, אולי הייתי מנסה להידחק. אבל בעיניי אין כלל סיבה לעשות זאת. אני פשוט לא חושב שזה נכון וכך מורה השכל הישר. אז למה בכלל להידחק לתירוצים מפולפלים?
      5. וכמדומני שבהתכתבות בינינו פעם כבר הגענו להסכמה שהקב”ה לא מנהל את העניינים, ולכל היותר מתערב מדי פעם. אז על מה הוויכוח? האם לדעתך הוא קובע הכל? ובפרט לאור מה שכבר כתבו כאן (וכבר עסקתי בזה במאמר מידה טובה) בשם איגרת הרמב”ם שמה’ אישה לאיש אינו נכון כי זיווג הוא מעשה מצווה. כך שזה ודאי לא בידי הקב”ה. זה למי שמחפש עוגן בראשונים לעקרונות המחשבה שלו (שלא כמוני).

    4. שלום הרב.
      1. איפה אמרתי שהשכל הישר תמיד טועה? אמרתי שאנחנו לא מבינים את התוכנית האלוקית, שזו טענה די פשוטה ומקובלת כבר מזמן התנ”ך בלי שמישהו יחלוק עליה.
      2. אמונה היא לא תאוריה מדעית ואינה צריכה לעמוד למבחן ההפרכה. כל עוד היא לא מכילה סתירה לוגית, אין שום דבר לא רציונלי בלאמץ אותה גם אם היא לא ניתנת להפרכה. זה כל הרעיון של אמונה, בניגוד לידיעה.
      3. אילו האמונה בשד כזה היתה אחד מעיקרי היהדות שעבר במסורת מהר סיני ומוסכמת על התורה שבכתב ושבעל פה וכל גדולי ישראל, אז אכן הייתי מאמין בה. עם זאת זה לא דומה כלל, אמונה בשד כזה היא מאד לא אינטואיטיבית ואילו האמונה בכך שה’ שומע תפילות ויכול לענות להן היא אינטואיטיבית מאד.
      4. הסיבה היא כפי שכתבתי בסעיף הקודם, זה חלק מאד בסיסי ומהותי ביהדות, ואם כבר הנביאים תקפו את אלה שטענו “עזב ה’ את הארץ” לא ברור למה אתה בוחר למקם את עצמך במשבצת הזו. כמו כן, אין בכך דבר שסותר את השכל הישר, אלא אם כן מציבים איש קש לפיו ה’ חייב לענות לכל תפילה באופן שגלוי ונראה לעינינו. אף אחד לא טוען את זה, הטענה היא שתפילות יכולות לעזור, לא שהן תמיד עוזרות.
      5. לא זכור לי שהסכמתי לדבר כזה. כל מה שקורה נעשה בידי ה’, בין אם זה נעשה באופן של חוקיות מסודרת וניתנת לניבוי, כמו חוקי הטבע, ובין אם זה נעשה באופן של השגחה פרטנית וניסים קטנים או גדולים פה ושם.

  7. חובת האופטימיות וחובת הזהירות

    בס”ד ב’ בכסלו תשע”ז

    הבטחון בה’, כפי שמסביר החזון איש בספרו ‘אמונה ובטחון’ אינו התחושה שה’ מחוייב למלא את רצוני, אלא התובנה ש’יש מנהיג לבירה’ והעולם נמצא בשליטה מליאה של בוראו ומנוהל בחכמה ובצדק, גם אם אין האדם מבין את מהלכי מנהיגו, לא תמיד מה שאנחנו חושבים לטוב הוא באמת טוב; לא תמיד מה שאנחנו רוצים מגיע לנו. ולא אחת מגיע הטוב רק אחר תהליכים ארוכי טווח של ‘ירידה צורך עליה’.

    אם העולם הוא ג’ונגל המתנהל בצורה אקראית – אין טעם להשקיע בשיפורו. הרי כל רגע יכולה לבוא ‘יד ענקים זדונה’ שתהרוס את כל מה שבנינו. אך כשאנחנו מבינים שהקב”ה מנהל את עולמו ב’אבולוציה מבוקרת’, במגמה של עליה והשתלמות, ודורש מאיתנו להיות ‘שותפים במעשה בראשית’ – אנחנו מבינים שלא עלינו המלאכה לגמור, אך מאידך אין אנחנו בני חורין להיבטל ממנה, ואז נפעל בהתמדה מתוך ראיה אופטימית אך זהירה.

    דוגמא טובה היא התנהלות החשמונאים במרד נגד מלכות יוון. האמונה הביאה לתעוזה לצאת למלחמה נגד מעצמה ולהתמיד במאבק במשך עשרות שנים, אך המהלכים היו מושכלים ומחושבים, מהלכים צבאיים נועזים ומהלכים מדיניים מתוחכמים שידעו לנצל את הסכסוכים הפנימיים במחנה האוייב ולהפוך גם מפלות צבאיות לנצחונות אסטרטגיים,
    היהדות לא רק ניצלה, אלא התחזקה והתחשלה והביאה לערעור וקריסה של התרבות האלילית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    על שני ההיבטים במידת הבטחון – ‘הבטחון האופטימי המבוסס על אמונה ותקוה והבטחון המסור הנובע מאהבה – והדרך לאיזון ביניהם, במאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין, ‘הן יקטלני לו אייחל – הבטחון בה’, בספרו ‘באור פניך יהלכון – מידות וערכים בעבודת ה”, מכללת הרצוג ו’ידיעות אחרונות’, תשע”ב, עמ’ 153-179.,

    1. שצ”ל, כל זה לא נוגע אלינו. השאלה האם ניהול של העולם על ידי הקב”ה פירושו שכל מה שקורה כאן בא ממנו או לא. זה הדיון. לא חשוב כרגע האם מה שקורה הוא בהכרח מה שאני חושב כטוב או לא.
      ראה גם תשובתי למעלה לאביתר ומשה.

    2. מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם על מידת הבטחון

      בס”ד ט”ו בכסלו תשע”ז

      על מידת הבטחון מרחיב את הדיבור ר’ אברהם בן הרמב”ם בספרו ‘המספיק לעובדי ה” (מהד ר’ יוסף דורי, ירושלים תשל”ג, עמ’ עה-קו. אביא כאן מקצת מדבריו, ו’תן לחכם ויחכם עוד’:

      ‘הבטחון בה’ יתעלה ויתברך שמו הוא אחת המידות התרומיות ואפילו יסוד מיסודות התורה… ספרי הנביאים מלאים אותו ופסוקי התורה מורים עליו. ודיינו אם נזכיר את מאמרו: “כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם” וגם ציוויו יתעלה להימנע מזריעה וקצירה ולהפקיר את יבול הארץ בשנה השביעית ובשנת היובל מושתת על יסוד הבטחון…

      ועיקר הבטחון הוא חיזוק האמונה כי ה’ יתעלה הוא הבורא ומפרנס, המחיה והממית, המחליא והמרפא, המעשיר והמרושש, וכל מקרי העולם הפרטיים והכלליים חוזרים אליו, והוא היוצרם וגוזרם ומוציאם לפועל – מלבד יראת שמים שאינה בידי שמים…

      ומצב בני האדם בעניין הבטחון בה’… מתחלק לשלושה חלקים…
      החלק הראשון… הוא בטחון הנביאים הקרובים ותלמידיהם מן הצדיקים הישרים, והוא ההתערטלות הכל האמצעים הרגילים והנטיה לסמוך על הנסים הסותרים את חוקות הטבע… בטחון כזה – שהוא בטחון בנסים לא נשמעו ובחסדי א-לוה גדולים שמעלתם קרובה למעשי נס – ייתכן רק בזכות רוח הקודש ובמצוות אלקים… כל התולה תקוותו בנסים בלבד ללא התכשרות נאותה, ללא התגלות, ללא הרגשה אלקית לאמיתה וללא סייעתא דשמיא – הרי הוא מתאוה למה שאינו מתאים לו וחוטא בחוצפה המביאה לידי חילול השם…

      ואשר לסוג השלישי, הרי הוא הבטחון המוטל על כל שומרי הדת, והוא שיהיה נעוץ הכן באמונתו של אדם שהעילות הטבעיות והאמצעים הרגילים מסורים בידי השגחה אלקית פרטית… לאור הדברים האלה חייב איפוא שומר הדת, בשעה שהוא מקדיש את חילו לגורמים טבעיים ודברים רגילים כדי להפיק מהם תועלת… שיהא בטחונו על ה’ יתעלה ויהא ליבו תלוי בו בהפקת התועלת שהוא מקוה לה…

      ומה שמעוררים עליו הוא שיעבוד האדם למחייתו באמצעים רגילים, בלי הפרזה והתמכרות יתירה, ויכיר בפנימיותו בעיקרון התורה לגבי הבטחון, ויקדיש את רוב עתותיו לעיסוק בתורה ולקיום מצוותיה, כמו שכתוב בפרקי אבות: “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עווון…

      ואילו שומרי הדת המבינים את התורה – הללו מתבוננים אל הסיות והוגים בהם כדרך… הנאורים וחכמי הטבע… מבינים הם כל מה שמבינים חכמי המדע וזוכים מאיתם לכבוד ויקר. וה’ הבינם ע”י תורתו את אשר נשגב מבינת החכמים והפילוסופים… ומתוך ספר תורת ה’ יתעלה ותולדות נביאיו ועבדיו הקישו, כי הגם שיש לדברים סיבות טבעיות הכרוכות זו בזו – אך הוא יתעלה הנהו הפועל המסבב את הסיבות הללו, וברצותו מתנהלות הן בדרכיהן הטבעיות וברצותו חורגות הן מדרכיהן ומתחוללת בהן תמורה…’

      ומעין סיכום:
      בורא הטבע – מושל בו ומנהיגו. חובתו של המאמין לפעול במסגרת הטבע ולהשתדל במידה הסבירה, ללא התרשלות וללא הפרזה, ולא להסיח את דעתו מעילת העילות ומסבב הסיבות, שהוא הנותן לטבע את ‘הכח לעשות חיל”, ועם ההשתדלות הטבעית יש לעשות גם ‘השתדלות רוחנית’ כדי שנהיה ראויים לעזרתו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  8. רבינו האם כל המאמר בא ללמדינו מילתא דפשיטא שלא כל אדם ולא כל דור ראויים להנהגה ניסית?!

    והערה צידית על משפט במאמר (” גוף שנע זה בגלל שפועל עליו כוח ולא בגלל שהקב”ה החליט שהוא ינוע”).
    גוף נע לא כי פועל עליו כוח. לא יודעים למה הוא נע. קוראים לזה התמדה אך אין הסבר. (ראיתי שפיינמן אומר כך בפירוש).
    אני בטוח שהרב מודע לכך אך בכל זאת חשבתי לנכון לדייק.

  9. לא. המשפט שאתה מביא הוא נורמטיבי. אני מדבר על עובדות ולא על נורמות. כלומר לא על מה ראוי אלא על מה יש בפועל.

    גוף מתחיל לנוע בגלל כוח. הוא ממשיך לנוע בגלל ההתמדה, ואנחנו יודעים את זה כמו את זה. תאר לך שאני מעז לחלוק אפילו על פיינמן (אחרי חז”ל כבר שום דבר לא בלתי אפשרי אצל אפיקורס כמוני). סתם… אני מניח שפיינמן לא כתב זאת (פיסיקה הוא הבין היטב).

    1. א. לא הבנתי את חשיבות ההבדל. שורה תחתונה אנחנו חולקים (או מלגלגים?) על הברסלבית בגלל שה’ לא טורח (עובדתית/נורמטיבית מה זה משנה) לעשות נסים לפי הזמנה.
      ב. אני פיזיקאי הדיוט (ביחס אליך לפחות) אבל לדעתי אתה טועה. אין שום עדיפות למערכת נחה או נעה. למעשה אין מערכת יחוס “אמיתית” ביחס אליה שופטים אם גוף נע או נח. גם המושג “כוח” בו השתמשת אינו ברור לי. מהו כוח לפי הפיזיקאים? דבר הגורם לגוף לשנות מהירות (או צורה). אחלה הסבר..

    2. א. קודם צריך להבין את ההבדל ואחר כך לדון בחשיבותו. אני עסקתי בשאלה האם הקב”ה מנהל את העולם או לא. מקובל לחשוב שכן – ואני טענתי שלא. יתר על כן, טענתי שגם אלו שמצהירים שהם חושבים כך הם לא באמת חושבים זאת (כפי שמעיד היחס לברסלבית כמשיח לפי תומו). אם בזה לדעתך אין חידוש – כדאי שתקרא קצת באתר הזה ותראה איך אנשים מתייחסים לאמירה הזאת.
      השאלה האם לא לכל אחד מגיע יחס של השגחה, מניחה שיש יחס כזה. מה שאני מטיל בו ספק.

      ב. מה לעשות שזה לא תלוי בדעות אלא בעובדות. כדי שגוף יתחיל לנוע (כלומר יאיץ) צריך כוח. אין לזה ולו בדל קלוש של קשר לשאלה של מערכת הייחוס, ולא לשאלה האם יש מערכת ייחוס אמיתית או לא.
      אם המושג כוח לא ברור לך – צא ולמד. כך או כך, לא ברורה לי המסקנה שאתה מבקש להסיק מהלגלוג שלך. אתה טוען שאין דבר כזה כוח?

      אני חייב להעיר שלאור הצהרותיך על ההדיוטות (וגם ביחס לתוכן הדברים השגוי), אני קצת תמיה על הנחרצות שבה אתה מתבטא בנושאים שבהם אתה הדיוט.

  10. המזדהה עם ההומור של רבי ירמיה

    יום אחד, אני מגיע לבית המדרש בהרצליה, השוכן מעל בית הכנסת המרכזי, ואני רואה הררי ספרים של ברסלב. היה קשה למצוא את מסכת קידושין אותה אנו לומדים בדף יומי. הברסלביזם כמו החבדניזם המשיחי, עתירי הממון ואלופי היחצנות, משתלטים על השיח התלמודי. אף זו מהשגחתו יתברך.
    ואתם כל הדנים פה ומיכי בראשכם – מניין לכם הביטחון והאמונה הכה נחרצת ושלמה? האם בשורה הסופית זו הכרעה שרירותית שקיבלתם, בעיקר כי גדלתם עליה? האין לכם ספקות כפרניים? האם לא מדובר באמנות אנשים מלומדה?

  11. שבוע טוב,

    א. אתה מאריך להסביר מדוע רוב הדתיים באינטואיציה שלהם לא מסכימים למסקנה של הכלה, ובשל כך מגיע למסקנה כללית שבוודאי הקב”ה אינו מתערב בנעשה בעולם. אך לדעתי התשובה לכך פשוטה בהרבה ואינה דורשת הסבר כה מלומד עם מסקנות מרחיקות לכת שכאלו.

    הסיבה הפשוטה לדעתי היא מפני שלהמציא חתן בתוך שלוש שבועות, בלי פגישות, בלי הכנה מראש, ובלי תיאום, זה דבר כ”כ לא סביר שכבר נכנס בגדר של נס (או קרוב לכך), ולגבי נסים רוב המוחלט של הראשונים, ובראשם הרמב”ם והרמב”ן, טוענים שאין לסמוך על הנס, ומוכיחים כן מהתורה עצמה (הדבר מוכח מכל ההכנות הגשמיות שאנו מצווים לעשות לפני יציאה למלחמה, מהצווי ללכת לרופא, ועוד אזהרות של שמירה כמעקה וכדו). אז בצדק תמהים כל אותם מאמינים, באיזו “חוצפה” ועל סמך מה חושבת הכלה דנן שהקב”ה חייב להמציא לה חתן בזמן שהיא קבעה? מדוע שה’ ישנה את ההתנהלות הטבעית והנורמלית של העולם בשבילה?
    אם זו כוונתך במסקנה הסופית שהעלית, אז הרי זו התפרצות לדלת פתוחה:
    “אם כך, הכי סביר לוותר על ההנחה השלישית. לא הכל בידי הקב”ה. זה שאנחנו לא מאמינים בכך שהכל בידו אינו חולשה כפי שחוזרים ומסבירים לנו (וגם אנחנו מסבירים לעצמנו). זו אכן אמונתנו, גם אם נתכחש לה שוב ושוב.”
    אכן זו אמונתנו, איננו סומכים על הנס, אף אחד לא חשב אחרת. וגם רוב הראשונים מסכימים לכך כאמור.

    אם כוונתך לומר, כפי שנראה גם בתגובות שלך, שלגבי רוב הדברים בעולם, אין התערבות של הקב”ה, אז לדעתי אין להקיש כלל מן המקרה המדובר בסרט לסתם מקרה רגיל ונורמלי, בו אנשים מאמינים שאכן תפילה בקב”ה ואמונה בו תועיל.
    כתבת: “האם לא נכון שהקב”ה אמור לדאוג לזה בזמן זה או אחר? משהו שם מריח לא טוב, אבל ההנחות לגמרי מתאימות לתפיסה הדתית המקובלת.” – טעות לדעתי, יש הבדל בין זמן זה לזמן אחר, ולרוב הדתיים זה מריח ממש טוב להתפלל לה’ שישלח להם זווג, והם גם מאמינים שזה יקרה. רק לא כהצבת אולטימטום לנס בתוך שלוש שבועות.

    כמו כן חשוב לדעתי לשים לב לנקודה עקרונית נוספת שמטושטשת במאמר. יש הבדל בין ידיעה לבין התערבות של ה’. גם אם נאמר שהקב”ה אינו מתערב בכל פרט שקורה בעולם, אין הכוונה שהוא לא יודע מכך. מעיניו של הקב”ה לא נסתר אף פרט, אלא שלא תמיד הוא מתערב בפועל (בטח לא כשההתערבות מצריכה נס) כי הוא עצמו רוצה שהעולם יתנהל לפי החוקים של הטבע שהוא עצמו קבע. אך ההשגחה (כאן במשמעות של ידיעה) על העולם קיימת תמיד, ואין לקב”ה, שהוא אינסוף, הבדל בין מה שקורה בעולמו ברמת הקוסמוס כולו לבין מה שקורה ברמה הביו-מולקולרית, כמו שאין אצלו הבדל בידיעה בין מה שקורה לעם ישראל כולו לבין מה שקורה לאדם פרטי ובודד. את הכל הוא יודע, אלא שכאמור הוא לא יתערב באופן חריג בד”כ. (נפק”מ תהיה כמובן לנתינת שכר ולהושעתו באופן שאינו נסי).

    ב. התוודעתי להתכתבות בינך לבין ידידי, ההתכתבות שממנה ציטטת את המשפט במאמר:
    “כפי שכתב לי מישהו לא מזמן, הרי לא ייתכן שהתפילה שהיא כה משמעותית עבורנו, אינה אלא מלמול חסר תועלת”. שאלתי אותו, למה “לא ייתכן”? כי קשה לנו לשנות את תפיסתנו?”

    אז לדעתך התפילה היא אכן מלמול חסר תועלת??

    איני מבין מדוע אתה מקבל את מצוות פרה אדומה, כלאים, איסור אכילת חזיר ועוד, על אף שהן לא מובנות לך בשכל (אני מקווה לפחות שאתה מקבל, וכמדומני שכך כתבת באחת המחברות). אבל לגבי הפסוק בספר תהילים (שגם הוא נאמר בנבואה, או לפחות ברוח הקודש): קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת”, ועוד פסוקים רבים בתנ”ך המדברים על כך ש”הבוטח בה’ חסד יסובבנו” ולא יבושו כל החוסים בה’, אתה פתאום מסתייג. בעיני החלוקה היא תמוהה.
    ההתכופפות שלך בפני מצוות התורה משום שנתנו ממקור אלוהי נבואי, תובעת ממך התכופפות והכנעה כלפי כל נורמה שקיבלנו ממקורות דומים כנבואה ורוה”ק, הכתובים בספרי התנ”ך. ההבנה שישנם דברים שמעבר לרציונאליות הקרה, ההנחה שאני לא יודע הכל, שהכלים שלי לידיעה מוגבלים, שאני רואה היטל אחד של העולם, מימד אחד של היקום, וחסר לי מימד שלם. ההבנה שבפשטות אנו מנסים להשיג מידע על המימד הזה מהתורה והנביאים, צריכה להנחות כל אדם, גם החכם ביותר, בגישתו לעסוק בדברים מעין אלו. אז נכון שצריך לחשוב ולהשתמש בשכל, אך במקרה הזה השכל עצמו אומר לנו שאיננו מבינים עד הסוף מה קורה שם למעלה, ויש לנו קבלה בעניין זה שמבינה קצת יותר טוב מאיתנו. ובמיוחד כאשר אין באמת סתירה חזיתית בינם לבין השכל, וכפי שאתה כתבת את התירוצים הידועים, שאולי התפילה תתקבל רק לאחר זמן ואולי לדור הבא, ואולי בכלל לא טוב שהיא תתקבל. אני תמה מאוד על הקלות שבה אתה מכריע שתירוצים אלו אינם נכונים אל מול עולם שכלל אינך מבין בו? (אגב אתה כתבת במחברת החמישית משפט יפה, שלגבי הנבואה אנחנו כמו עיוורים).
    כבר אמר החכם מכל אדם: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” – מותר לקבל שיש דברים שאנחנו לא מבינים עד הסוף ואת המידע לגביהם אנו מקבלים ממקורות מטא-פיסיים. זה לא מוריד מהכבוד שלנו.

    סליחה אם בלהט הדברים לא כתבתי כראוי לכבודך,
    שבוע טוב ומבורך.

    1. שלום יוסף.
      הכל בסדר ואין צורך לבקש סליחה. להט זה יופי, וכשהדברים נוגעים הדיבורים לוהטים. אחרי שגמרתי לקרוא בכלל לא הבנתי על מה ההתנצלות. הכל כתוב בסדר גמור, ואפילו לא בלהט רב כ”כ. 🙂

      א. מה שאתה עושה כאן הוא התחמקות אד הוק מהפרכה. את ההנחה שהקב”ה מנהל את העולם אתה מעמיד (אוקימתא) רק במצבים שבהם לא ניתן להבחין בזה. כי אם ניתן לחשוד שהוא התערב זה כבר נקרא בערך נס, ואז הוא לא מתערב. כלומר ההנחה שלך חומקת באופן שיטתי מהפרכה, ובעצם לא ממש טוענת משהו. קשה להתווכח על תזה כזאת, ולכן אתה ודאי יכול להבין מדוע היא נראית לי חשודה על פניה.
      בה במידה יכולתי לומר שיש שד עם שני זנבות ושלוש קרניים שהולך כל הזמן לידי, וכשישאלו אותי מדוע לא רואים אותו אומר שתמיד כשמסתכלים הוא מתחבא. זה ממש מזכיר את קנקן התה השמיימי של ראסל.

      לא לסמוך על הנס אין פירושו שהקב”ה לא מתערב אלא שהוא מתערב אבל לא עושה נסים (או לפחות לא תמיד). מה שאנשים פחות שמים לב אליו הוא שאין התערבות שאינה נס. כל התערבות היא חריגה ממה שהיה צריך לקרות על פי חוקי הטבע, וככזו היא נס. שמא תאמר שנס הוא רק מה שרואים כנס, כאן אומר שני דברים: 1. ההתחמקות מהפרכה דלעיל. 2. תפילה על העבר אסורה בהלכה (יהי רצון שלא יהיו אלה בני ביתי). זוהי התערבות שאף אחד לא יכול לדעת עליה (כי אני מתוודע למציאות רק אחרי ההתערבות, אם היתה כזאת) ובכל זאת היא אסורה. ודוק היטב.

      ובאופן כללי, אם לדעתך לא חידשתי דבר אז מצוין (ראה הקדמת מסילת ישרים הידועה). אז אנחנו מסכימים. אם כי אני חייב לומר שהן תגובתך והן תגובת אחרים כאן מראה שהדבר לא בדיוק כך.

      היכן ראית בדבריי ערבוב בין התערבות לידיעה? אני בהחלט מוכן לקבל שהוא יודע ולא כתבתי אחרת. טענתי היחידה היא שהוא לא מתערב.

      ב. אנא התוודע להמשך ההתכתבות שבה הוא עצמו מעיר שלשיטתי התפילה היא מלמול ואני מסביר שהוא לא קרא נכון את דבריי. טענתי היא שלבקשות מהקב”ה כנראה אין משמעות רבה (אלא אולי לבקש שיחרוג ממנהגו וכן יתערב. מה שבד”כ כנראה לא נענה לשיטתי). יש בתפילה חלקים נוספים (שבח, הודאה וכו’, שגם הם טעונים הסבר אבל להם ניתן למצוא כזה).

      אף שלאור ההבהרות שלי כעת ההשוואה לפרה אדומה וכלאיים כבר לא רלוונטית, אני חייב להעיר שיש בדבריך טעות נפוצה וחשוב לחדד אותה.
      משום מה אנשים לא מבחינים בין מה שכתוב בתורה, שמקורו מהקב”ה, לבין פרשנות של חכמים (כוונתי גם לדיני דאורייתא ובוודאי לדיני דרבנן) שחשופה לשגיאות וטעויות. כמעט כל הדינים דאורייתא שבידינו נוצרים מפרשנות של חכמים לפסוקים ולא מהפסוקים עצמם. אני מקבל שאם משהו יצא מהקב”ה הוא כנראה לא שגוי (שכן הוא יודע הכל). אבל אני מקבל שאם משהו יצא מפרשנות של בני אדם, גם אם מדובר בהלכה דאורייתא, הוא בהכרח לא שגוי. להיפך, חז””ל כבני אדם ודאי טעו לא פעם. אמנם לתלמוד יש סמכות בתחום ההלכה, ולכן גם אם הם טעו הלכתית קיבלנו על עצמנו לקיים זאת, אבל בטעויות מחשבתיות ועובדתיות אין סמכות.
      ומכאן בין תבין את ההבדל בין מצוות תפילה (גם לשיטת הרמב”ם שהיא מדאורייתא) לבין כלאיים ופרה אדומה.

      אני אישית לא נוטה לחשוב שההלכה מבוססת על עקרונות קבליים. אין לזה רמז בתלמוד. בד”כ ההסברים הקבליים באים בעקבות הקביעה ההלכתית ולא עומדים ביסודה. כידוע, האר”י נהג לפסוק כרמב”ם אף שהרמב”ם ודאי לא גיבש את ההלכה לפי חשיבה קבלית. ובכלל האמון שלי בקבלה מוגבל (אף שבניגוד להנחתך אני דווקא כן מתמצא בה. עסקתי בזה כמה שנים). אני חושב שהיא בעיקר אוסף של אינטואיציות רוחניות שחלקן בעלות ערך וחלקן פחות. אני לא רואה בזה תורה שנמסרה מסיני ועברה במסורת.
      מכיון שכך, התייחסותי לדברי חז”ל היא כאל מסקנות של בני אדם משימוש בחשיבה שלהם, וככזו איני רואה עצמי מחוייב להניח שהם תמיד צדקו. לגבי הסמכות, דבריי אמורים למעלה.

    2. זה שהאמונה שלנו בתפילה לא עומדת בעיקרון ההפרכה, זה נכון, גם האל לא.
      אני אפילו אחזק את חוסר עמידתה, הרי אין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר השקול וכו’, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואפילו נבואת הנביא עם השמן הוכרחה להיות בסתר.
      אז כן, קשה להאמין שיהיו הוכחות, הרי גם בדברים שהיו הכי קרובים להתערבות בטבע, טרחו חכמים לומר “עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, פי האתון פי הבאר וכו'”.

      התמיהה שלי ושל רבים היא מדוע פתאום אתה מנסה להעמיד את התפילה בשאלה האם היא מוכחת, הרי כל הרובד הזה לא מוכח, החל באל עצמו וכלה בהשפעה של פרה אדומה.
      כן אני מאמין שיש השגחה, אני מאמין שההשגחה הרבה יותר נדירה מאיך שמציגים אותה ברסלבים למיניהם, אני מאמין שיש קשר אדוק לרמה של האדם המושגח, ואני לא רואה דרך לפקפק בזה, זה לא באותו מישור של עובדות פשוטות.
      נכון זה נשמע מתחמק, אבל ככה קבעו חז”ל עוד לפני שהוצרכו לאפולוגטיקה, ככה שנראה שזאת לגמרי הייתה דעתם.

      אני מסכים שחז”ל לרוב פשוט חשבו ולפי זה הסיקו את עמדותיהם, אבל לא כך לגבי הנביאים, ובנושאים מעין אלה מצופה לפנות לתנ”ך ולהביא ראיות משם, או למצער לומר איני יודע.

      אני אנסה אולי לבאר קצת יותר מדוע זה נשמע לי מופרך.
      בשביל להקשות על התפילה ועל ההשגחה בכלל, צריך קודם להניח שאני יודע:
      א. מה טוב לאדם, מה המעשה האופטימלי שצריך לקרות כדי למקסם את טובתו.
      ב. כמה האדם צדיק ולפי זה מה מגיע לו.
      שני הדברים נעלמים מעינינו.
      1. באחת המחברות שלך, אמרת שברור שמטרת הבריאה שלנו היא לא מוסר או משהו דומה שהוא פנים-עולמי, אלא משהו חיצוני. אם אני ממשיך באותה צורת מחשבה, אני חושב שברור שאנחנו לא יכולים לפסוק מה המעשה האופטימלי, הרי בהגדרה אנחנו מניחים שיש סט מטרות חיצוני לנו שאין לנו מושג מהו, סט מטרות שהוא מגדיר את מיקסום טובתנו.
      2. אני מקווה שאנחנו מסכימים שהידיעה כמה האדם צדיק ומה השכר שמגיע לו על מצוותיו או תפילותיו, זוג פרמטרים שלא ידועים.
      אלא שאתה בטח אומר, אמנם פרטים איננו יודעים, אבל אפשר לדעת מגמות וכד’, נניח להשוות את גדולי הדור לאתאיסטים המוחלטים ביותר, מתוך הנחה שהטעות שלנו לא יכולה להיות גדולה מידי.
      אז קודם כל אני אשמח אם יש מבחן שבודק אוכלוסיות קיצוניות, ולא סתם דתיים מן השורה שאני כלל לא בטוח מה רמתם, בטח ובטח כשכל המחקרים שראיתי בוצעו על נוצרים, מה שלא מרגש אותי בתור יהודי.
      אבל בכל מקרה, האמירה “צדיקים הקב”ה מדקדק עימם כחוט השערה” מסבכת מאד את המבחן.

      אני מצטרף לבקשת המחילה של יוסף,
      ואשמח לתשובה בעיקר בשאלה מדוע ראית לנכון להעמיד דבר מעורפל כל כך למבחן אמפירי.
      תודה,

    3. בוקר טוב,

      אתה טוען שדבריי דומים לטענת קנקן התה השמיימי של ראסל או לטענת הגמד המכוער שאתה הבאת, אך לדעתי אין כלל דמיון. יש הבדל ברור בין טענות הבאות על גבי רקע סביר והגיוני, לבין טענות שהן חסרות כל בסיס. לטעון שיש קנקנן תה המרחף סביב לעולם זוהי טענה שמעולם לא מצאנו לה איזשהו שמץ של בסיס, ולכן אין שום חובה להתייחס אליה או לדון בה, הטוען אותה – עליו חובת ההוכחה. כנ”ל לגבי הגמד המכוער.
      לעומת זאת, הטענות בדבר התועלת שבתפילה באות כמובן על רקע האמונה שלנו בתורה ובנביאים הטוענים זאת ואף מספרים לנו על מקרים רבים בהן התפילה נענתה, ומשום כך היא מוחזקת אצלנו כאמת, וכל הרוצה לבוא ולהפריכה עליו הראיה.
      משום מה זה נראה מידי פעם במאמרים שלך שאתה שוכח שאנחנו באים מרקע דתי, שאנחנו נמצאים בשלב של אחרי קבלת התנ”ך כאמת, וכבר איננו בשלב של אתאיסט מתחיל.

      שנית, לא הבנתי איך תירצת את הפסוקים שהבאתי מתהלים על כך שהקב”ה שומע לקול הקוראים אליו באמת. אתה טוען שהתפילה לא מועילה, ואני טוען שישנו פסוק מפורש שכן. האם גם פסוק זה זוקק פשרנות מיוחדת של חז”ל שתחלוק עליה? כמדומני שלא. פשט הפסוק הזה ועוד פסוקים רבים מעיד שאכן יש תועלת בבקשות מאת הקב”ה כאשר הן נעשות מכל הלב. וכ”ש כאשר הן תפילות רבים. ואין לכך שום סתירה הכרחית לשכל.

      וכפי שתמהתי למעלה, הרי זו התעסקות בהנהגותיו של הקב”ה עם הבריות, אלו דברים שאפילו משה רבנו, הגדול שבנביאים, לא הצליח לעמוד על מהותן לגמרי, וביקש מה’ “הודיעני נא את דרכיך”, אז אתה מתיימר בהסתכלות חלקית ומצומצמת על עולם להבינם ולהסיק מסקנות כאלו משמעותיות לגביהן? האם הבנת את כל שאר המערכות הקיימות בעולם שה’ ברא שאתה כבר רוצה להבין את טיב הנהגת הקב”ה בעולמו?
      בדברים הללו לדעתי ולדעת כל חכמי ישראל, אין לנו אלא את מה שקיבלנו במסורת שהיא נאמנה עלינו יותר מכל סברא כזו או אחרת.

      ושוב מקווה שכתבתי בכבוד הראוי.
      יום טוב ומבורך.

  12. לעניות דעתי – ההנחה הראשונה יכולה להיות שגויה או נכונה באותה מידה (להקצנת הדוגמא: שואה זה רע?), השניה ודאי שגויה (אלא אם כן הראשונה או השלישית שגויות. ע״ע: שואה).
    השאלה על שתיהן: מהי הגדרת הטוב? (בקצה האחד: מה שעושה לי נעים. בקצה השני: מה שקורה במציאות. בקצה השלישי: אין כזה דבר).

    ההנחה השלישית (ובעצם- גם השניה), מניחה כמובן מאליו שאנחנו יודעים מיהו אלוהים, הנחה שבעיני היא מופרכת. רובנו רוב ימינו עובדי עבודה זרה (לא פורמאלית). הגדרת האלוהים במוחי שלי דווקא יכולה לקבל באופן עקרוני את ההנחה השלישית, אבל יש להניח שתפיסת האלוהים שלה (וגם של כותב המאמר) שונה.

    – לדעתי תחושת אי הנוחות בסרט מגיעה לא מתפיסתה התיאולוגית של הגיבורה, אלא דווקא:
    א. ממצבה הפסיכולוגי: ברור שהמעשים שלה נובעים מיאוש, והצעד הזה הוא אחד לפני קריסה נפשית (סביר שאפילו אם יצליח). מצד שני (לאימת הפסיכולוגים) – לפעמים דווקא צעד קיצוני ומסוכן כזה יכול לשחרר את האדם מהתפיסה המקובעת שלו את עצמו, ולכן בעיני הוא יכול להיות חיובי לעיתים (נדירות).
    ב. מהעניין האנושי: כבר לא משנה מי יהיה החתן, מה סוג היחסים עם אותו אדם וכו׳… מה שחשוב: להתחתן.
    מה שנקרא: ׳להסתכל בקנקן – ולא במה שיש בו׳.

    1. לא הבנתי את ההערה הראשונה. הגדרתי טוב בשני מובנים: עשיית מצווה או מעשה טוב, וטוב אישי עבורי. מה לא ברור כאן? כפי שכתבתי למעלה, לפעמים אולי אני טועה בזה, אבל הנחה סבירה היא שלא תמיד.

      בניגוד לזה, גם את ההנחה השנייה איני מבין. מדוע זה תלוי בהגדרת אלוקים. השאלה מה וכיצד הוא פועל. זו שאלה שבעובדה ולא בהגדרה.

      באשר לנקודה השלישית, כאן איני מסכים. לדעתי היא לא פועלת מתוך ייאוש אלא מתפיסת עולם. אבל זה כמובן עניין לפרשנות. ואולי שני הדברים נכונים, ועדיין גם אם האדם הוא מיואש, אם הוא עושה משהו זה מעיד על תפיסת עולמו.

    2. לנקודה הראשונה – אכן צדקת. כתבת גם במאמר. בכל מקרה – אלו הגדרות ספציפיות לטוב (אפשר לחלוק עליהן). אבל לשיטתך (אם הבנתי נכון) טוב=עונג: ״טוב אישי״ – הוא מה שיעשה לי נעים? ״עשיית מצווה או מעשה טוב״ – הוא מה שיעשה נעים לאחר/ לאלוהים? (או שיש בהם טוב אחר?) בכל מקרה לשיטתך – באמת יש סבירות שלא נטעה בזה תמיד.

      בנקודה השנייה – בוודאי שזה תלוי בהגדרת אלוהים. מה וכיצד מי פועל?
      אם לצורך העניין – אתה חושב שאלוהים הוא ראובן, ואני חושב שאלוהים הוא שמעון – אנחנו יכולים להתווכח המון זמן על מה אלוהים עושה וכיצד, אבל סביר להניח שראובן ושמעון עושים דברים שונים ובצורות שונות, ולכן שנינו צודקים להגדרתנו אבל טועים להגדרת האחר.
      לדוגמא כאן: נראה מדבריך שאלוהים שלך הוא יותר טרנסצנדנטי לעולם, ואילו בעיני הוא יותר אימננטי. את שני הדברים ניתן לראות במסורת, אך יש שנוטים לצד זה ויש שנוטים לצד זה. ומכאן (בין השאר) תנבע גם תפיסת ההשגחה שלנו. אם היינו מגדירים את האל בדיוק באותה הצורה – ניתן לחשוב (אם כי לא מחייב לחלוטין) שאם אף אחד מאיתנו לא משקר – היינו מסכימים גם על מה וכיצד הוא פועל.

      בכל אופן, שלושת ההנחות לא יכולות להתקיים יחד מול שאלת הרוע בעולם. בעיני המפתח הוא בחינת הגדרות ה״טוב״, וה״אלוהים״ (ש״יוצר אור ובורא רע״), וגם הגדרת ה״אני״ מולם.

      בנוגע לנקודה השלישית – כמובן אפשר לפרש אחרת (אם כי לדעתי זה מובהק יחסית).
      זה נכון שזה מעיד על תפיסת העולם, אך טענתי – שלא היא הגורמת לתחושת אי הנוחות (לפחות אצלי), אלא היאוש וחוסר האנושיות.

  13. כפי שכתבתי, העובדות לא תלויות בהגדרות. ראה/י (לא הבנתי אם את/ה גבר או אישה, אז מחילה שאכתוב בלשון זכר) לפי הצעתך אלוקים יכול להיות מוגדר אימננטי או טרנסצנדנטי, ויש במסורת הנוטים לכאן ויש שנוטים לכאן. ואני שואל מה האמת? מה איכפת לי מהגדרות? האם הוא כזה או כזה? לשון אחר: האם הוא מנהל את העולם או לא? ועל כך אתה עונה לי שמדובר בהגדרות?!

    שלושת ההנחות לא יכולות לעמוד מול שאלת הרוע, וזוהי בדיוק טענתי במאמר. לכן אמרתי שצריך לוותר על אחת מהן. לא הבנתי מה אתה עונה על כך. וכאן שוב חזרת לתלות בהגדרות. מה לכל זה ולהגדרות? במקום לטעון טענות אתה חוזר ואומר שהכל תלוי בהגדרות (כשלמען האמת שום דבר לא תלוי בהן. עובדות לעולם לא תלויות בהגדרות).

    1. זכר.
      האמת האובייקטיבית בעיני כפי שהיא נראית היום היא שאין תשובה, או שהוא גם וגם ומסוגל להכיל סתירות לוגיות. – האמת היא שזה יכול להיות כך בדיוק כמו שיכול להיות אחרת, אם אתה נשאר עקבי עם טענותיך, תוכל לראות את האלקטרון כחומר או כאנרגיה, וכך גם את אלוהים (לפחות בהקשר הזה) תוכל לראות כפי הגדרתך (ולכן טענתי לפני כן שרובנו עובדי ע״ז), וכנראה שאת התמונה השלמה – לא נראה כרגע (״ופני לא יראו״). תשובתי שלי היא שהוא ״מנהל״ את העולם (לא הייתי משתמש במינוח הזה, אבל שיהיה) ונמצא בעולם, אבל לוגית – הבנתי שאפשר לטעון אחרת, ואם אפשר לטעון אחרת עד הסוף – אז הוכחה לא תהיה. וכאן – העדפתי היא לדבוק בהשגחה ובקשר עם אלוהים, גם אם אנשים אחרים יכולים לטעון (בצדק מבחינתם) שאין בזה משמעות.

      שוב, בעיני זה מאד תלוי בהגדרות, אענה לפי הגדרותי ותפיסתי:
      תשובתי שלי היא שאיני רוצה לוותר לא על ההשגחה והקשר עם ה׳. ולא על האמון ביכולת שלי לראות את ה״טוב״ והנועם (כפי שכתבת שיש סבירות שזה יהיה נכון).
      על הטענה השניה, אני מוכן לוותר – ״אלוהים״ (שאיני יודע עד הסוף מהו בדיוק, אך) הוא לא ״טוב״ (כפי הגדרתי) ולא ״רוצה״ שיהיה לי טוב ושאעשה ״טוב״. ה׳ אלוהים הוא אמת (וכמו הרמב״ם במורה נבוכים: ״ואין בהכרחי טוב ורע כלל״). הוא מה שקורה.
      כך הדברים לפי הבנתי והגדרותי.

    2. כל טוב. בכל מקרה – תודה על שעזרת לי להבין טוב יותר את עמדתך ואת עמדתי. אשמח לענות אם משהו ספציפי לא מובן.
      דרך אגב, תגובתך רק מחזקת את עמדתי בנוגע לתפיסת האל: אלוהים שלא משגיח בעולם ושלא מסוגל להכיל סתירות לוגיות – הוא לא אלוהי (ובחריפות יותר – לפי הגדרותי הוא אליל רוחני, שד״א – מזכיר מאד את אלוהי הפילוסוף של הכוזרי), מה שלא מונע ממנו להיות אלוהיך. עם מי האמת? ״והאמת תהיה נעדרת״ (״עדרים עדרים״).
      שוב תודה, וכל טוב.

    3. האמת לא נעדרת כלל ועיקר, ולא נעשית עדרים. טעות נפוצה היא שאם יש שתי דעות סימן שאין אמת. זו פשוט טעות. האמת היא שזה רק אומר שאחד צודק והשני טועה.
      ולענייננו, אם אתה חושב שאלוהים פטור מהלוגיקה או שאתה מחפש אלוקים כזה שללא כפוף לה אתה פשוט עוסק בנונסנס, ולו רק מפני שאתה לא יכול להאמין באלוהים כזה (כי אתה כפוף ללוגיקה).
      כל טוב.

    4. לא טענתי שכל שתי דעות אין ביניהם הכרעה. לרוב יש, כמו שאתה אומר – אחד טועה ואחד צודק. אבל יש דברים שעליהם כל שכל מסתכל מזווית שונה ולכן רואה מראה שונה ומסקנתו שונה, כמו בניין גבוהה שנראה כעיגול שטוח ממעוף הציפור, או כדוגמת האלקטרון שהבאתי לעייל. לדעתי – זה המקרה בדיון זה. מסקנתי היא לא שאין אמת, אלא שאלוהים הוא אמת, ואותו אנחנו לא מסוגלים לתפוס בשכלנו.
      אם מדברים על עובדות – אמונתי באלוהים כזה היא בגדר עובדה. וכנ״ל כפירתי באלוהים אחרים. ואמנם – מחפש אלוהים כזה – וגם מוצא לפעמים.

  14. הרב כתב בתשובה למשה שלא סביר שהשכל הישר תמיד יטעה.
    למה הטענה שבכל המקרים מה שצריך לקרות קורה וזה הדבר הנכון כרגע קשורה לטענה שתמיד השכל הישר טועה. ברוב המקרים, האישה מתחתנת בשעתה, מבלי שתכנס לתקופת רווקות מתסכלת (כדוגמא כמובן) והשכל הישר צודק בכל המקרים הללו שהעניינים מתנהלים “כשורה”. יתר על כן, ההנחה כי קיים שכל ישר בדברים מורכבים מדי (לא נראה לי שאפשר להניח כי יש שכל ישר בענייני תחזית מזג האוויר ברמת הטמפ’ המדויקת בעוד שלושה שבועות) לא ברורה לי מספיק.

    1. משה שלום.
      זה שנשים מתחתנות בזמן זו טענה שתמיד אפשר לטעון, אבל הרי על כך גופא הויכוח. מי אמר שהן מתחתנות בזמן? אני טוען שהן מתחתנות כשיוצא על פי חוקי הטבע והבחירות שלהן. לכן הבה נתבונן במקרה שבו תהיה נפ”מ בינינו.
      מה שאני טוען הוא שאם נערוך ניסוי עם אלף נשים שיקבעו מועד ויזמינו אולם ומוזמנים לעוד שלושה שבועות, הנחתי שלי וגם הנחתך שלך תהיה שכמעט אף אחת מהן לא תתחתן. משמעות הדבר היא שלא מדובר במקרה שבו לא הבנו את הטוב, אלא בטעות עקבית.

      ולגבי מזג האוויר לא הבנתי מה עניינו להכא. ברור שזה מסבך ואי אפשר לחזות. אבל זה שטוב להינשא בזמן וכשיש אולם ומוזמנים זה דבר פשוט לגמרי, ולכן ברור לי שלמעט מקרים חריגים זו הערכה סבירה.
      הרי אם אתה לא מאמין בהערכת הטוב שלך, איך תקיים את מצוות בוראך ותעשה את הטוב? הרי אין לך מושג מהו הטוב.
      זה באמת נראה לי דיון הזוי.

    2. ודאי שיש לי את הטוב שנראה לי בשעתו ולפיו אני מנהל צעדיי. אני פשוט מאמין שבחריץ שדרכו אני רואה אין די בכדי להבחין בוודאות מה טוב ומה לא כאשר הבדיעבד חושף לי את מה שצריך היה לקרות. היה יכול להיות אחרת? כנראה שכן, אם הייתי פועל אחרת. במציאות הנתונה, אני מאמין שזהו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות ולכן הוא קרה.

  15. אני כותב כאן תשובה כללית ומסיים כאן את הדיון עם כל המגיבים בבקשת מחילה. הדיברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ומה שעניתי אני חוזר ונשאל, ולפעמים עניתי לאחד ואני נשאל אותו דבר על ידי השני. אנשים לא מתייחסים למה שאני כותב וחוזרים שוב ושוב ושוב ושוב על אותו דבר. תש כוחי.
    תוכלו לקרוא את תשובתי כאן ואת כל השרשור שלמעלה ואלו המענים שלי. אם טוב לכם – יופי, ואם לא – נישאר במחלוקת.

    זה תורף משנתי.
    1. בהסתכלות סביבי לא ניכרת יד ה’. כולנו (כולל כולכם להערכתי) חיים בתחושה ברורה (ההסתכלות המדעית המקובלת) שהטבע פועל לפי החוקים הקבועים שלו. מה שקובע את מה שיקרה הוא חוקי הטבע ובחירות של בני אדם (לאלו מביניכם שאינם דטרמיניסטים). הא ותו לא. המעורבות של הקב”ה, גם אם היא קיימת, היא חריגה מאד מאד (ונסתרת באופן שאף אחד בעולם לא יכול לומר שהבחין בה. ואלו שאומרים זאת פשוט טועים סטטיסטית. הם יכולים להניח זאת אבל לא לטעון שאכן ראו זאת).

    2. כמו כן, לא ניכרת שום היענות לתפילות, לא כלכלית ולא רפואית ולא בשום דבר אחר. כשמדברים על זה אין כאן אלא חוק המספרים הקטנים. כמובן כל אחדד יכול להניח שהיתה התערבות, אבל אף אחד לא יכול להביא בדל אינדיקציה לכך. מכלל הזיות לא יצאנו.
    בשום מדד סטטיסטי איני מבחין בהבדל בין מתפללים לשאינם כאלה. יתר על כן, אף אחד מכולכם לא בוחל במחקרים שנעשו על תרופות וניתוחים בגופות של גויים או חילונים, למרות שהם לא מתפללים וזה משנה את התמונה לגמרי. לא ששמעתי מעודי על חוקר רפואי ירא שמים שמקפיד שחוליו לא יתפללו, או ששיעור המתפללים בקבוצת המדגם והביקורת יהיה זהה, כדי לתקף את ממצאיו. אז אל תמכרו לי את הלוקש שאתם באמת מאמינים במשהו ממה שאתם אומרים.
    רק כדי לסלק כל מיני דיבורים חסרי שחר, חשוב להבין מה שרבים מתבלבלים לגביו, אין התערבות אלוקית במסגרת חוקי הטבע. אין חיה כזאת. התערבות היא לעולם חריגה מחוקי הטבע. מי שחושב שכל הזמן קורים סביבו ניסים – שיקום. מי שחושב שבעקבות כל תפילה מתרחש נס – שיישב. ואחרי שישב שיאמין לי על השד שמלווה אותי בכל דרכיי ונעלם כשמסתכלים עליו.

    3. המקורות מהמקרא והנבואה אכן מחייבים מבחינתי גם ברמה העובדתית, אבל שערי פרשנות לא ננעלו. אם עין תחת עין יכול להיות ממון, אז “ונתתי גשמיכם בעיתם” או “עונה ה’ לכל קוראיו” יכול להיות בתקופה שהקב”ה מתגלה עם נביאים ניסים ולא בימינו. או לחילופין, “יכול לענות לכל קוראיו”, אבל הוא בוחר לענות למעטים מאד מהם (חסרי כל משקל סטטיסטי). בזה א”ש המקורות מלמעלה.
    לגבי חז”ל הם ידעו כמוני וכמוכם על העולם ועל הנהגת ה’ (למעט מה שבא במסורת). אין לי שום אינדיקציה לכך שתפיסתם היא תוצאה של מסורת מסיני, וגם אם כן אולי זה רק לזמנם ולא לזמננו. מסורת שקובעת שהנהגת ה’ לא משתנה גם בהמשך ההיסטוריה (עד ימינו) נראית לי עוד פחות סבירה. מכיון שעובדתית התפיסה שהוא מנהל הכל ועונה לכל קוראיו נראית לי (וגם לכם) לא נכונה בעליל, אני מכריע לא לקבל את תפיסתם זו לפחות לימינו.

    4. זה שכל החכמים לדורותיהם חשבו אחרת, גם אם זה נכון (ואני בספק רב), לא מאד חשוב. אין להם סמכות בתחומי עובדה אלא לכל היותר בתחומי ההלכה. לכן זה יכול לכל היותר לעורר בי עוד מחשבה. אז חשבתי שוב, ועדיין זו מסקנתי. זה הכל.

    כל שאר הטענות שראיתי כאן הן לא ממין העניין ולא מתייחסות לטיעונים שאני חוזר ומעלה שוב ושוב. כגון שאני שוכח שאנחנו דתיים, כשהוויכוח כאן הוא בדיוק בשאלה מה פירוש להיות דתיים (ושוב, אין לי שום בעיה עם הסגנון. יש לי בעיה עם התוכן השטותי וההתעלמות ממה שאני חוזר עליו שוב ושוב), וכן שאר ירקות שנכתבו כאן.
    עד כאן דבריי. בספרי אפרט יותר.

  16. שלום הרב,
    הרעיונות במאמר על הסרט “לעבור את הקיר” היו מעניינים מאוד ונתנו חומר רב למחשבה.
    אני רוצה לטעון שהדוגמה שהבאת מהסרט ניתנת להסבר גם בלי שלושת הגישות שהבאת ושללת, וממילא גם לא צריך לשלול את אחת משלושת ההנחות שהבאנו כדי להבין למה המסקנה בסרט ממש לא מחייבת.
    הרב הציע לזרוק את ההנחה השלישית, ההנחה שאומרת שהכל בידיו של הקב”ה. הרב הביא דוגמה – “כשראובן מחליט לרצוח את שמעון האשם בכך הוא על ראובן ולא על הקב”ה, שכן מי שעשה זאת הוא ראובן. וכמובן שמכאן נובע גם שלא נכון ששמעון מת בגלל חטאיו או כי הוא סיים את תפקידו בעולם”. אם אני רוצה לקבל את האמירה הזאת, מה אני עושה עם אמירות כמו “מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב”? והאם אני צריך להפסיק להאמין בשכר ועונש? הכל מקרה בעולם הזה? בעשרת הדיברות נאמר “אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:”, אבל מהדוגמה נראה שאין השגחה פרטית או זכות אבות?
    על פי זה אני מציע פתרון פשוט יותר להפרכת המשוואה שיוצאת מהסרט. שלושת ההנחות הן אמתיות ונכונות, ואילו המסקנה של הסרט מתעלמת מחלק מההנחות הללו. הרב הציע בפלפול הראשוני שלו “שגם התאריך ייכנס למסקנה. הרי אם היא כבר הזמינה אולם והוציאה כסף אז ברור שטוב לה להתחתן בתאריך הזה, לא? אין סיבה להניח שיש תאריך אחר שיהיה עדיף.”. איך אנחנו יכולים לדעת מה באמת טוב בשבילנו? מי יודע מה היה קורה בתאריך הזה של החתונה? אולי היה נכנס מחבל והורג עשרה אורחים? אולי התקרה הייתה קורסת והיה שם אסון גדול? האם גם אז אין סיבה להניח שיש תאריך אחר שיהיה עדיף? אז נכון, הקב”ה רוצה שיהיה לי טוב ולכן הוא לא רוצה שהחתונה תהיה בתאריך הזה. ומי אמר שלהתחתן זה טוב? אולי מהנישואין האלו יצא פדופיל שיטריד עשרות ילדים? או שמא אותו בעל שיזדמן יהיה משוגע ויעשה לאשתו את המוות כל חייה?
    לכן אני מציע שבאמת הקב”ה רוצה לעשות לנו רק טוב (הנחה א’), ושלהתחתן זה טוב (הנחה ב’), ושהכל בידיו (הנחה ג’), אבל אנחנו פשוט לא יודעים מה באמת טוב לנו? אנחנו פשוט לא אמורים לעשות חישובי שמיים? וממילא כל ההשתדלות שלנו לא משנה את העובדה ש”אבא לפעמים יכול להגיד גם לא”.

    1. לא בכדי סיימתי את הדיון בשרשור הזה, בדיוק בגלל הסיבה שכתבתי: שוב ושוב חוזרות שם אותן שאלות, וכבר עניתי על כל אחת מהן כמה וכמה פעמים. אולי אתה לא מקבל את תשובותיי, אבל אין טעם לחזור שוב ושוב על אותם דברים. אמנם מניסוח הדברים שלך ניכר שלא קראת את מה שנכתב. אולי אני נאיבי ומגזים, אבל אני מצפה ממי שכותב הערה על הפוסט שיקרא את מה שנאמר קודם לפחות באותו שרשור.
      כל טוב.

  17. הרב שלום.
    הבנתי כי לא יתקבלו תשובות נוספות על תגובות בנושא ורציתי לברר דבר מה.
    אני מניח כי הרב מאמין שבמסגרת הגדולה קיימת השגחה (וכי איך אפשר להסביר את מטרת התורה, היהדות והעם מבלי להניח כך) כמו גם בחופש הבחירה של האדם. אם כך הם פני הדברים אני לא מצליח להבין איך אין סתירה בין השילוב של אמונות אלה ובין החזקה בדעה כי אין השגחה פרטית. אם בסופו של יום המציאות צריכה להגיע למקום מסוים (ובצד זה יש דטרמיניזם והיה ה’ למלך וכו’) ומצד שני לאדם יש היכולת להשפיע ולשנות דברים במציאות, לא מוכרח שיחולו שינויים במציאות בהתאם לפעולות האדם? ואם חלים שינויים בהתאם לפעולתך, מה הנ”מ בין להגיד שזה השגחה לבין לטעון שכך הטבע בנוי (שע”י תפילה לדוגמא משהו במציאות משתנה לטובה, לפעמים לא איך שרצית אך תמיד לטובה)
    אם הרב רווה כבר משאלות בעניין או שהעניין פשוט ולא הבחנתי בכך זה אין צורך לענות
    תודה

    1. בהחלט ייתכן שיש הכוונה של העולם בסקלות הגדולות. לפי חוק המספרים הגדולים יכול להיות חופש מלא לכל יחיד והתמונה הגדולה תנוע לכיוון הרצוי. כמו שכל הטלה של הקוביה היא אקראית, ועדיין בסקלות הגדולות ההתפלגות תהיה 1/6 על כל פאה. בעניי ןזה ראה גם רמב”ם פ”ו מהל’ תשובה ה”ה שכותב זאת בפירוש (ובכך מתיישבת השגת הראב”ד שם).
      מעבר לזה, אני לא בטוח שבאמת יש הכוונה אפילו בסקלות הגדולות. גם אם בסוף יבוא המשיח זה יכול להיות תהליך שייעשה באותו זמן. לא בהכרח צריך לעשות זאת בתהליך ארוך לאורך כל ההיסטוריה.

  18. הנה מחקר של “מספרים גדולים” המוכיח שדתיים חיים יותר זמן מחילונים
    אני בתור דתי תולה את זה גם בתפילה וביראת ה’ המאריכה ימים,
    כמובן שאתה תטען שזה נובע מדברים אחרים,
    ובעצם זה כבר נכנס לפרשנות שנובעת מהשקפת עולם מוקדמת.
    בכל מקרה אין לך ראיה ברורה לכך שהתפילה לא מועילה,
    כי מ”מ מצאנו הבדל בולט בין חילונים לדתיים.

    להלן הקישור למחקר:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/012/897.html

    מחקר זה, הוא בנוסף להבדלים האחרים שאנו רואים בחוש,
    שהמשפחה הדתית יציבה יותר, שמצליחים יותר בחינוך הילדים,
    ושוב, גם באלה פשוט לי שאתה תטען שזה רק בגלל הסיבות הגשמיות,
    אך זה כבר כניסה לפרשנות של הדברים.
    לדעתי ולדעת עוד רבים ההצלחות הללו הם יותר מהמשוער להשתדלות שהם עושים,
    ולכן בשורה התחתונה אין שום ראיה לדבריך שאין אנו רואים הבדלים.

    אתה מנסה לראות את ההבדלים באיזה משהו דרמטי וגדול שיוצא מגדר הטבע,
    אך לא כתוב בשום מקום שכל מי שיתפלל ה’ יעשה לו נס יוצא מגדר הרגיל.
    מי שמתבונן רואה את הנהגת ה’ בעולם שמסתתרת מאחורי הטבע.

    בשולי הדברים אוסיף, שאנו לא מתפללים רק כדי לקבל טובות הנאה מהקב”ה,
    אלא גם ואולי בעיקר כדי להתקרב לה’ ולהרגיש את התלות בו ולעבוד אותו .
    כך שהדיון מבחינתי הוא לא אם להתפלל או לא, אלא רק על התוצאות המעשיות של התפילה.

    1. שלום יוסף.
      ראשית, זה לא קישור למחקר אלא לכתבה עליו. יש הבדל חשוב בין זה לזה, ודוק.

      לעצם העניין, יש לא מעט מחקרים כאלה שפורסמו כבר מזמן, והדברים עתיקי יומין, אלא שהם נכונים לגבי עוד דתות. התופעה הזאת נכונה גם לנצרות (עוד יותר מאשר אצלנו). כעת עליך להחליט האם הקב”ה נענה לתפילות של נוצרים עובדי ע”ז או שמא האמונה היא שגורמת זאת ברמה הפסיכולוגית. אלימינציה היא שיקול מדעי חשוב שמונע הרבה הנחות המבוקש. מי שרוצה להימנע מחשיבה מדעית כמובן לא טורח להשתמש בה. אפשר לבדוק את התזה שלך באופן מדעי יותר (שיעשו ניסוי על מי שמאמין ולא מתפלל, ומי שמתפלל תפילה נוצרית, או בנוסח אחר, או בכל צורה אחרת). נחכה לתוצאות ואז נדבר.

      זו לא שאלה של דרמטיות אלא של חוקי טבע או לא חוקי טבע. אין חיה כזאת מערבות של הקב”ה בתוך הטבע. כל מעורבות היא חריגה מהחוקים, נראית או סמויה. כבר העליתי כאן כמה טיעונים למה קיומה של מעורבות הוא בלתי סביר בעליל, ולמה גם אתה עצמך כנראה לא באמת מאמין בה. אבל אין לי כוח לחזור עליהם שוב ושוב.

      תפילה שאין מטרתה בקשה לא נמצאת בוויכוח הזה.

    2. בס”ד י”ג בכסלו תשע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      כבר לימדנו הרמב”ם במורה נבוכים ח”ג פרק י”ז שאמונתו בהשגחה אינה נסמכת על הוכחה, אלא על עדות התורה והנביאים ש’כל דרכיו משפט’, ועל אי הסבירות שהשלם ינהג באי צדק.

      לגבי טענתך שכל התערבות אלקית היא ביטול הטבע

      ראשית כל, חריגה אינה ביטול מערכת חוקי הטבע, הקב”ה הוא שקבע את חוקי הטבע על פיהם מתנהלת הבריאה, והא שהעמיד מעליהם את חוקי הצדק, וביכלתו לכופף את חוקי הטבע לפי דרישות חוקי הצדק. (ראה בזה ב’דרך ה’ לרמח”ל, חלק שני).

      ושנית, ברוב המקרים אין צורך כלל לשנות את חוקי הטבע כדי לעשות את רצון ה’, שכן גם לפי הטבע יש מקום לכמה תרחישים. וכפי שכתב הרמב”ם (שם), שגם אם טביעת הספינה בסערה או נפילת הבית מתרחשים על פי הטבע – הרי הימצאות האדם באותו מקום או לא, מוכתבת בהשגחה.

      הרי די שדבורה תעקוץ את האדם, או שיגלה ששכח משהו בבית, וכיוצא בזה מהתרחישים הטבעיים – כדי שלא יעלה לספינה ויינצל מהאסון הטבעי וכך מנהיג הבורא את עולמו בדרך כלל ללא צורך בסטייה מחוקי הטבע.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. לא ייפלא שגם תפילת המשתפים שם שמים בע”ז תיענה, הרי אמר דוד המלך ברוח קדשו: ‘קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת’

      . ולפיכך יש מקום שישמע ה’ תפילתם של עוברי דרכים אף שבקשתם רעה לעולם, מפני שתפילתם יוצאת מהלב, ולפיכך היה כהן גדול צריך להתפלל שלא תישמע תפילתם של עוברי דרכים; ולפיכך יכולה להיענות גם תפילתם של רוצחים בשוגג המייחלים למותו של הכהן הגדול מפני שתפילתם נאמרת מכל הלב, ולכן היו אמותיהם של כהנים גדולים זנות את הרוצחים כדי שלא יתפללו למות בניהן.

      יתירה עליה תפילה ראוייה היוצאת מפי אנשים ראויים, שעליה נאמר ‘רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם’, ואף כאן יש מצבים ש’אבא אומר לא’, ומי לנו גדול ממשה המתחנן תקט”ו תפילות להיכנס לארץ ישראל, וה’ פוקד עליו: ‘רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה’ וכמדרש חז”ל: ‘רב לך – הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך’.

      אמונתו ותפילתו של עם ישראל שדבק באלקיו בכל הגלויות ובכל הנסיונות – הוכיחה את עצמה. לא רק ששבעים הזאבים לא הצליחו לכלות את הכבשה הדלה, אלא היא הצליחה להנחיל לאנושות את עיקרי אמונתה וערכיה, והחלה לשוב אחרי אלפי שנים לארצה, כשזאב הזאבים סטלין הופך לזמן קצר ל’ציוני’ ומביא לאישור האומות לשיבת ציון

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  19. באתי לכתוב תגובה אך ראיתי שהרב שצ”ל כתב כל מה שרציתי..

    במיוחד לגבי מ”ש שהתערבות של הקב”ה היא במסגרת חוקי הטבע.
    אף אחד מאיתנו וגם לא מהראשונים מדבר על תפילה שתגרור התערבות
    היוצרת חריגה מחוקי הטבע – מה שקרוי בלשוננו נס.
    כל טענתנו היא שהקב”ה מתערב במה שקורה בעולם במסגרת חוקי הטבע,
    ובזה התפילה יכולה להועיל – תלוי כמובן בדרגתו של האדם.
    שם אפשר צריך להתבונן כדי לראות את יד ה’.
    ניתן לשמוע זאת מאנשים רבים שחוו זאת בדברים הקטנים במהלך חייהם,
    בעיני זה יכול להיות גם אבידה שנמצאה לאחר תפילה, או הצלחה מעל המשוער במבחן וכדו’
    דברים קטנים שלא מעניינים אף אחד כדי לעשות עליהם מחקר של מספרים גדולים,
    ושם הקב”ה מנהל את עולמו בהסתר ושומע לקוראים אליו – הכל בתוך ה”טבע”
    וגם לשיטתך,
    לכל הפחות אין שום הוכחה לכך שהיא לא מועילה במקרים מעין אלו.
    (האם אתה כן עשית מחקר על כך במספרים גדולים??!)

    1. שצ”ל ויוסף שלום.
      1. נדמה לי שההשגחה רק מעצימה את הקושי. אתה רואה אי צדק בעולם (צדיק ורע לו). אז אם אין השגחה אין תלונות על אי צדק, אבל אם יש השגחה אז הקושי רק מתעצם.
      2. לגבי ההתערבות כחריגה מחוקי הטבע, כבר הסברתי זאת כאן לא פעם ואחזור שוב. מדובר בטענה פשוטה שאיני רואה שום דרך להתווכח לגביה בלי להכחיש עובדות פשוטות. חוקי הטבע קובעים שמשהו יקרה, והקב”ה מתערב וגורם לכך שיקרה משהו אחר. אם כן – כל התערבות היא נס. לפעמים זה יכול להיות בהסתר אבל כל התערבות היא נס. אתה יכול לדחות זאת רק אם תניח שחוקי הטבע אינם דטרמיניסטיים (כלומר לא קובעים חד ערכית את מה שיקרה). אבל טענה כזאת לא מתאימה לשום דבר שידוע לנו כיום וסותרת את ההנחות והממצאים הכי יסודיים של המדע. אין לה שום בסיס (למעט בתורת הקוונטים שקיימת רק בסקלות קטנות מאד ו”נמרחת” בסקלות הגדולות).
      “התערבות במסגרת הטבע” אלו דיבורים של אנשים שלא יודעים מה הם שחים. פשוט אוקסימורון שנובע מחוסר ידע (או אי הסכמה עם חוקי הפיסיקה הידועים לנו. על בסיס מה?) או חוסר מחשבה.
      איני רואה טעם להיכנס לזה שוב. בטרילוגיה התיאולוגית אסביר זאת בפירוט (בעז”ה?).

    2. על זה ועל זה עניתי (לרמד"א)

      בס”ד י”ד בכסלו ע”ז

      לשאלת ‘צדיק ורע לו’ – התייחסתי בתגובותיי ‘מדרכי ההשגחה (המשך)’ -‘יחובת האופטימיות וחובת הזהירות’. רצון ה’ שתהיה לאדם בחירה, מחייבת הסתרה של ההשגחה, שאם יקבל כל אחד את שכרו או עונשו ‘על המקום’ – תישלל הבחירה. כמו כן תישלל האפשרות לתשובה, ולפיכך לעתים קרובות ניכר הגמול רק בטווח הארוך שבו רק ‘קושטא קאי’.

      לשאלת חוקי הטבע, כבר ציינתי בתגובה הקודמת ‘כל דרכיו משפט’, שמחוקק חוקי הטבע, רבונו של העולם, אינו מנוע מ’לכופף’ את חוקי הטבע מפני חוקי הצדק. אך יש מצבים רבים שבהם משתמש המנהיג בתרחישים טבעיים כדי לקיים את ההשגחה.

      כמו מה שסיפרת על משפחה שנתקעה בדרך, וסיבב מסבב הסיבות שמכר שלהם המכיר את הדרך ככף ידו יטעה לפתע בדרכו ויעבור בדיוק לידם, ואשתו תבחין בהם למרות החושך ומהירות הנסיעה. צירוף נדיר של נסיבות שקשה לראותו כמקרה בעלמא, אך ללא כל חריגה מחוקי הטבע.

      וכמו מה שאירע לי לפני 14 שנים, אור לי”ד בכסלו תשס”ג, שהייתי אמור להגיע לטרמפיאדה לכוכב השחר ב-17:30, ומשום כך טילפנתי ל’בוס’ שלי פרופ’ מאיר בניהו ז”ל, להודיעו שלא אוכל להביא לו את עלי ההגהה של מאמרו היום אלא מחר. הוא שלא כדרכו דרש בתקיפות שאגמור את ה’פרוייקט’ היום, ובשום פנים לא לדחות למחר. כך לא הגעתי לטרמפיאדה בשעה 17:30 ולא עליתי כ’טרמפיסט’ לריכבה של שכנתי מרת אתי גאליה הי”ד שנרצחה בהמשך נסיעתה בדרכה ליישוב…

      לא בכדי אנחנו מודים לה’ ‘על נסיך שבכל יום עמנו’ ומייחלים שרחמיו וחסדיו אל יעזבונו נצח סלה ועד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. לא ננעלו שערי התירוצים והבריחה מהפרכה. וכבר עמדתי על כך. כבר הערתי שלידי הולך כל העת שד בעל שלוש כנפיים צהובות וארבע קרניים בצבע אדום. שמא תאמר כיצד אף אחד לא רואה אותו? פשוט: כל פעם שמסתכלים עליו הוא נעשה כולו שקוף (כל הנגע נעשה לבן), ואז חוזר.

      כפי שההסברתי אין התערבות בדרכי הטבע, ואין טעם לחזור שוב ושוב. זו סתם אי הבנה.

      אני מניח שקרובי שכנתך גם הם מודים לקב”ה על נסיו ורוב חסדיו ועל התערבותו בחוקי הטבע. או שמא זה שהיא נהרגה זה טבע וזה שאתה ניצלת זה נס? ואולי ההיפך? אתה ניצלת זה טבע והיא נהרגה זה הנס (ההתערבות)? זה בדיוק סוג הטיעונים המופרכים של חוק המספרים הקטנים.

  20. טוב זה כבר מתחיל להיות דו שיח של חרשים..

    אתה שוב חוזר על טענת השד,
    וטוען שכל דבר צריך להיות נתון להפרכה (כאילו מדובר כאן על עדים זוממין)
    ואני (ואולי גם שצ”ל) לא מבין מדוע כשאין לך ראיה לא לכאן ולא לכאן,
    פשוט לא תקבל את מה שהתנ”ך אומר כדי להכריע בעניין.
    נכון שאין ראיה מוכחת לגישתנו, אבל הרי גם לך אין לך סתירה מוחצת,
    אז יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם!

    האם לא תסכים שזו לכל הפחות מחלוקת שתלויה בתפיסות עולם ,
    באופן שאין ראיה מוחצת לשום צד?
    אכן מי שרוצה יכול לפרש את הדברים לשני הצדדים ואין הוכחה מוכרחת (שגם זה רצון ה’ לענ”ד).
    (אנחנו כמובן מעדיפים את הצד של התנך והמסורת, וכמדומני שאתה לא).

    1. אכן, יש לי נטייה מוזרה לחזור על טענות נכונות שלא זוכות למענה. כל אחד והשיגעונות שלו.
      יש לי ראיות מצויינות לכאן ואין לי לכאן. גם לחוק גרביטציה אין ראיות פרט לכך שהוא עובד. ואם הוא עובד פירוש הדבר שהקב”ה לא מתערב אלא העולם מתנהל בחוקיות קבועה (ושיטתך חוק הגרביטציה הוא וולונטרי). כבר הסברתי כמה וכמה פעמים שאתה לא יכול לסמוך על שום ניסוי רפואי לשיטתך, כי אף נסיין לא מתחשב בפרמטר של התפילה וירא”ש כשהוא בודק יעילות של טיפול/תרופה וכדומה. אני גם הסברתי שאני מסתמך על התנ”ך כמוך, אבל מרשה לעצמי לפרש אותו לפי השכל הישר (כפפי שכתב הר”ן בסוכה, אין להכחיש המוחש). לכן אל תגייס את התנ”ך לצד שלך, כי זו הנחת המבוקש.
      לסיכום, אני משום מה מעדיף את מה שיש לי ראיות עליו, ולהציע הסבר אפשרי למקורות התנ”כיים. לעומת זאת אתה מציע לפרש אותם כלשונם גם לתקופתנו (נגד השכל הישר והניסיון) ולוותר על חוקי הטבע. העדפה תמוהה, אבל לבריאות.
      אבל אני כבר באמת חזרתי על כך הרבה פעמים כאן, ודומני שמיצינו.

    2. אין ראיה מוכחת? (ליוסף)

      בס”ד י”ד בכסלו ע”ז

      האם קיומו הפלאי של עם ישראל ככבשה בין שבעים זאבים כהבטחת התורה ‘ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים’, אינה ראיה מוכחת לאמיתות התורה?

      האם שיבתו של עם ישראל לארצו, חידוש קוממיותו וראשית קיבוץ גלויותיו מארבע כנפות הארץ, כהבטחת התורה: ‘אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלקיך ומשם יקחך והביאך ה’ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשת והיטבך והרבך מאבתיך’, אינה ראיה מוכחת לאמיתות התורה?

      לגבי היצור בעל שלוש הכנפיים הצהובות וארבע הקרניים האדומות הטורד את מנוחתו של רמד”א – הנני ממליץ שייתן לנגד עיניו את זכות שלושת האבות וארבע האמהות שהאמינו בה’ גם כשהיו בהסתר פנים גדול, וכפי שכתב הרמב”ם במו”נ ח”ג פי”ז, שכל סיפורי האבות מלמדים על ההשגחה הפרטית.

      וזכות האבות והאמהות תגן על לומדי התורה מפני כל המזיקין, שהם כדברי הרמב”ם הפקפוקים באמונה ‘דקיימי עלן כי כסלא לאוגיא’, ותחזק כל ‘ברכי דרבנן דשלהי’,

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. ולגבי הטענה החוזרת (לרמד"א)

      לגבי הטענה עליה אתה חוזר שוב ושוב, שקיומם של חוקי טבע סותר את ההשגחה, כבר עניתי בפירוט בתגובתי ‘כל דרכיו משפט’, מהפיסקה השניה ואילך, ואין צורך לכפול הדברים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  21. לרב לוינגר שלום,

    הדיון כאן לא נסוב על האם קיימת השגחה כללית על עם ישראל,
    בזה אני חושב ומקווה שגם הרמ”א מסכים שקיימת,
    וראיותיך לעיל אכן מוכיחות לדעתי שקיימת השגחה כזו.

    הדיון הוא על השגחה פרטית בדווקא,
    ומתוכו נגזרת גם השאלה לגבי ההיענות לתפילתו הפרטית של כל אדם,
    כחלק מהשגחה זו.

    לעצם העניין, הטענות אמנם חוזרות, אך באמת שלא הבנתי את טענותיו של ר’ מיכי בעניין
    (אני מסופק אם אני הוא זה שהתברכתי בשכל קטן, או שמא הבעיה היא בגוף הטענה או בהוכחות שלה),
    מדוע לשיטתו לא ניתן לומר שההשגחה הפרטית היא בתוך מסגרת חוקי הטבע,
    ושהתערבותה מוציאה אל הפועל דווקא אחד מן התרחישים האפשריים ולא תרחיש אחר.
    (וכמובן שכל זה אינו סותר את חוקי הטבע כגרביטציה, אשר הם עומדים על כנם ברצון ה’)

    אני אישית מאמין שכך ה’ מנהיג את העולם, וכפי שגם עולה מפשט התנ”ך וחז”ל,
    וכפי שאתה היטבת להסביר זאת.

    בכל מקרה, אכן נראה שמיצינו, הדיון אינו מתקדם.
    שכל אחד ילך עם הבנתו,
    כל עוד הוא כנה עם עצמו.

    תודה לר’ מיכי על המאמץ ועל התגובות המהירות.
    ותודה גם לך כמובן.

    1. מפורש בעשרת הדברות, בתורה ובדברי הנביאים

      וליוסף אמר-

      היותה של ההשגחה גם על כל יחיד, מפורשת בעשרת הדברות: ‘פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי’, כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא’, ‘כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך…’.

      וכן אומר ה’ למשה: ‘מי אשר חטא לי אמחנו מספרי’ וכמה פעמים התורה מזהירה: ‘הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה’, ‘ונתתי פני באיש ההוא’ וכיו”ב; אביגיל מברכת את דוד: ‘כי עשה יעשה ה’ לאדני בית נאמן… והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים…’ (שמ”א כה,כח-כט). ירמיהו הנביא קורא לאלקיו: ‘גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו’ (לב,יט).

      ממקורות אלה ורבים כיוצא בהם הרמב”ם (מו”נ ג,יז) את אמונת התורה שההשגחה היא על כל פרט ופרט מהמין האנושי (ורק על בעלי החיים יש השגחה רק על כלל המין ולא על פרטיו), וכן אומר הרמב”ם שההגיון והצדק מחייבים שבורא עולם לא יקפח את המגיע לכל בעל שכל על בחירתו הראויה. ובכך דחה הרמב”ם את סברת אפיקור שהכל במקרה, ואת סברת אריסטו, שהן בבני אדם והן בבע”ח ההשגחה היא על המין לבד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ומ”ד שחוקי הטבע אינם מרשים ליוצרם כל התערבות, יחוייב בהכרח לשיטתו לאחוז בשיטת אפיקור. וכנגד דעתם אמר דוד המלך ע”ה: ‘הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט היסר גוים הלא יוכיח המלמד לאדם דעת…’ (תהלים צד).

    2. יוסף שלום, הסברתי כבר את הדברים ואתה שוב חוזר כאילו שהם לא נכתבו.
      אתה שוב מניח שחוקי הטבע מאפשרים כמה אופציות וההשגחה בוחרת אחת מהן. ולא היא. חוקי הטבע הם דטרמיניסטיים לגמרי (אלא אם יש לך פיסיקה אחרת ממה שמכירים הפיסיקאים). בהינתן אוסף נסיבות מסוים X, חוקי הטבע קובעים שיקרה Y. אין עוד אפשרות אחרת על פי חוקי הטבע.
      לכן אם באמת יקרה Y אזי זה קרה בגלל חוקי הטבע ולא בגלל הקב”ה. ואם יקרה Z – הרי זה נס (כי קרה מה שלא היה אמור לקרות על פי חוקי הטבע).
      ומכאן: אין התערבות שאינה נס. מש”ל (=מה שהיה להוכיח).
      אני לא יודע איך אפשר להסביר זאת בצורה יותר ברורה ופשוטה.

  22. אני ציפיתי שההנחה השגוייה תהיה דווקא הנחה 2 – שהקב”ה רוצה שיהיה לי טוב.
    ניתן לטעון שהקב”ה רוצה איזה טוב כללי שלאו דווקא מסתדר עם הטוב של כל אדם פרטי (שיפוצה בעולם הבא). בתפיסה כזו הטוב הכללי כן בידיו של הקב”ה, אולי על ידי תכנון מראש או שמא על ידי התערבות במציאות – קשה לקבוע.
    האם גם נקודת המבט הזו אפשרית?

    אישית אני נהניתי מהסרט כפי שאני נהנה מסרטים שנכתבים מנקודת מבט נוצרית או אתאיסטית – סרט כזה יכול להיות מעניין גם בפן פילוסופי וגם בפן דרמטי, גם ללא הזדהות מלאה מצדי.

    1. זה כמובן אפשרי, אך בלתי סביר בעליל.
      איני יודע מדוע תמיד הטוב הכללי דורש שלא יקרה הטוב עבורי. הרי אני טוען שברוב המקרים כשנזמין אולם מראש לא תתרחש חתונה למרות שזה מה שטוב עבורי. האם לדעתך יש חוק שתמיד מה שטוב לעולם רע עבורי? זה חוק מעניין, ומכיון שהוא נכון לאחד (אין אצלי משהו מיוחד), אזי יוצא שמה שטוב לכלל העולם תמיד רע לכל אחד ואחד מהפרטים בו. זה כבר ממש חוק מעניין.
      ההנאה מהסרט כמובן לא מותנית בהסכמה לתכניו. גם אני נהניתי מהסרט ולא הסכמתי עם עמדתה של הגיבורה (איני יודע מה עמדת הבמאית).

    2. כוונתי הייתה שטוב הכללי לאו דווקא מסתדר עם הטוב הפרטי, אלא שלפעמים הוא מתלכד איתו אך לפעמים מנוגד לו. כשטענתי שהנחה 2 שגויה, לא התכוונתי שהאמת הפוכה בדיוק (-1), אלא שהיא לא נכונה ככלל (0).

    3. הבנתי. ועל כך שאלתי האם בד”כ זה כך (הטוב הכללי שונה מהפרטי) או לא. שהרי אם יש מספיק מקרים שבהם הטוב הכללי מתלכד עם הפרטי אז הייתי מצפה שהתנהגות כמו של הגיבורה תהיה בגדר הסביר (גם אם לא וודאי). היא מנסה ויש לה סיכוי טוב להצליח (גם אם לא וודאי).
      אבל להתרשמותי כולנו חושבים שלא כך הוא, כלומר שהתנהגותה מוזרה ולא הגיונית. ומכאן שלדעתנו זה תמיד (או כמעט תמיד) לא כך. והנה, לשיטתך הדבר מוסבר בכך שהטוב הכללי חורג מהטוב הפרטי ומנוגד לו. ומכאן יוצא שתמיד, או כמעט תמיד, הטוב הכללי סותר את הטוב הפרטי (שזה מאד מוזר לדעתי). מש”ל.

    4. היחס בין הטוב הפרטי לבין הטוב הכללי הוא לא קבוע, כפי שכך גם היחס בין הטוב הפרטי לבין הטבע הוא לא קבוע. יש מקרים טריוויאלים שבו הטוב הפרטי מתלכד איתם, למשל העובדה שכדור הארץ לא מושמד, ויש מקרים בו הם מצויים בניגוד, למשל זכייה בלוטו של אדם פרטי, אז הסיכויים נמוכים במיוחד ולכן לא סביר שיתאימו לטבע או לטוב הכללי.
      וכך גם ביחס להתנהגותה של הגיבורה: אנחנו חושבים שההתנהגות לא סבירה מכיוון שהטוב הפרטי שלה במקרה הזה, קרי, מציאת חתן ללא הכנות, לא סבירה במיוחד לאור חוקי הטבע. כך, מכיוון שאנחנו לא מקבלים את ההנחה השנייה, ברור לנו שהקב”ה מעוניין יותר בקיומם של חוקי הטבע מאשר בטובתה האישית של הגיבורה.
      מובן שהטעות בהנחה הזו קשורה במובן מסוים גם לטעות בהנחה השלישית.

    5. על טוב כללי וטוב פרטי

      כבר לימדנו רבי (שיום פקודתו מיוחס להיום ט”ו בכסלו) שהמתח המפרה בין הטוב הכללי לטוב הפרטי הוא המביא לדרך ישרה ומאוזנת, דרך שהיא מחד ‘תפארת לעושיה’ מתאימה לרצונו של האדם עצמו, ומאידך ‘תפארת לו מן האדם’, טובה גם לשאר הבריות.

      הואיל וה’ הוא ‘טוב וישר’, הוא מנחה אותנו – אם בתורתו שהיא סדר העולם’ שבה מוצאים כל פרט וכל נטיה את מקומם הראוי, ואם בהשגחתו הגלויה והנסתרת – אל הדרך הישרה המביאה להרמוניה בין הטוב הפרטי לטוב הכללי..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    6. כי כאשר ייסר איש את בנו

      כאב וכמחנך – ה’ לפעמים מייסר את האדם לטובתו, ככאב שהוא איתות-אזהרה לגוף שיש בעייה הטעונה טיפול; או ככפרה על חטא – ‘וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך,,, להיטבך באחריתך’ (דברים ח,ה-טו)

    7. לאריאל,
      ובמילים אחרות: העסק מתנהל על פי חוקי הטבע ולא על פי ה’ (כפי שהסברת: הוא מחליט שעדיפה התנהלות טבעית). והן הן דבריי. אלא שאני טוען שזה נכון תמיד (או כמעט תמיד). זה הכל.

  23. מי שמכם לדעת מה תואם ומה לא התכנית האלוקית. היש לכם מידע מעבר לפרגוד. זו, לא תוכנית טלוויזיה, כמדומני.
    ועוד: מאש שחרב הבית – אין משגיחין בבת קול. סמסו לרבי יהושע שיקום על רגליו ויאשר זאת.

    1. נכון שמאז שחרב הבית וכו’, אך האידנא שקם לישראל ‘מושיע אקדמי’ חזרה עטרה ליושנה, ככתוב ועלו מושיעים בציון’ 🙂

      בברכה, שמשון ל”ץ

  24. בס”ד

    לרב מיכי ולשצ”ל שלום,

    תחילה לשצ”ל,
    ברור שכל מעשי האדם מושגחים ע”י ה׳, ויקבל שכר ועונש על כל פרט קטן כגדול, ואפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין. (ובזה אני מניח שגם מיכי מודה, אחרת לא מובנים כל העונשים בתורה המכוונים ליחיד).
    אמנם הדיון כאן הוא על השאלה עד כמה השכר והעונש הללו באים לידי ביטוי כאן בעולם הזה. קרי עד כמה הקב”ה מתערב כאן בעולם כדי להציל צדיק או כדי להעניש רשע בהתאם למעשיו או תפילתו עוד קודם שיגיע לעולם הבא.

    למעשה אני מסכים איתך, שאכן קיימת השגחה כזו, שמוסתרת בדרכי הטבע, ודבריי כאן באים רק כדי למקד ולחדד את נושא הדיון שלנו.

    וכעת לרב מיכי,
    אתה שוב ושוב חוזר לנושא של חוקי הטבע הפיזיקלים והדטרמיניסטיות שלהם. אני מודע לכך שאתה במהותך איש מדע ופיזיקאי דגול. אך מה לעשות שלא בזה מסתכמת ההסתכלות שלנו על העולם. העולם מורכב הרבה יותר מהמימד של הפיזיקה וחוקי הטבע, והאפשרות להיווצרות של מספר תרחישים במציאות, אינם תוצר של חוקי הפיזיקה שהם אכן קבועים (ואתייחס גם לכך בהמשך), התרחישים השונים הם תוצאה של גורמים רבים אחרים שאינם דטרמיניסטיים, כגון בחירותיו והחלטותיו של האדם.
    דוגמא יפה לכך נתן לך כבר שצ”ל לעיל, שם הוא דיבר על החלטה נחושה של הפרופסור שלו להגיש לו עבודה דווקא למחר, דבר שמנע את עלייתו לרכב שנקלע למארב של מחבל שבו נהרגה הנהגת.
    לא פיזיקה ולא שאר חוקי הטבע הם אלו שקבעו כאן את עלייתו או אי עלייתו לרכב. אלא החלטה עקשנית ואולי אף תמוהה של פרופ’. באותה מידה יכל הפרופ’ הנכבד לוותר על כך ולדחות את הגשת העבודה ליום אחר, וזה כנראה היה מסתיים באופן אחר. כאן אני ושצ”ל טוענים שניתן לראות את יד ה׳ שהצילתו. כמובן שהסתכלות זו תלויה הרבה בהשקפת עולם קיימת שנובעת מאמונה בתורה בנביאים ובחז”ל (למרות שלעיתים גם אנשים שאינם מאמינים חוזרים בתשובה ממקרים כאלה), והכופר תמיד יוכל לפרש זאת כמקרה בעלמא. אך לכל הפחות זו אינה פרשנות שניתנת להפרכה כפי שאתה טוען.
    את ההחלטה אם לפתוח במלחמה נגד מדינת אויב או לא, דבר שישפיע על גורלם של אנשים רבים, לא חוקי הפיזיקה קובעים, אלא החלטה ברת שינוי של מנהיג כזה או אחר, החלטה שעליה אומר הפסוק “לב מלכים ושרים ביד ה׳”.

    ישנם כמובן עוד אפשרויות רבות להיווצרות של תרחישים שונים, ואמנה כמה מהם, אתה טוען שחוקי הפיזיקה קבועים, אך מה לגבי הרפואה למשל גם היא קבועה?! מדוע אדם מסויים מקבל מחלה ואדם אחר לא?! מדוע אדם אחד יורד ממיטת חוליו ומבריא ואדם אחר לא, (ראה ראש השנה יח). כדוגמא אישית אני יכול לומר שאף רופא לא ידע להסביר לנו מדוע אבא שלי ז”ל נתקף במחלה שבה הגוף תוקף את עצמו מה שהוביל בסוף למוות. האם יש תשובה דטרמיניסטית ברורה לכל השאלות הללו? לדעתי זהו מקום נוסף שבו נכנסת יד ההשגחה.

    הגמרא מספרת על רב הונא שהחמיצו לו 400 חביות של יין, וכפשפש במעשיו מצא שהסיבה לכך היא משום שלא נתן שכר לעובד שלו בזמן. לאחר שחזר בתשובה, חזר החומץ להיות יין או שהתייקר החומץ להיות כמחיר היין.
    יש לך תשובה ברורה מדוע החמיצו לו כדי היין?! האם יש איזשהו חוק פיזיקלי קבוע שקובע שכדי יין צריכים להחמיץ, ומיד לאחר שחוזרים בתשובה לשפר את טעמם?
    אתה כמובן, שלא כמקובל וכמצופה מרב, לא מקבל את תפיסת הגמרא והפרשנות שבאה בעקבותיה לסיפור זה, אבל אני מקווה ומאמין שאתה כן מקבל את העובדות שהגמרא מספרת ולא חושב שהאמרואים שיקרו (אחרת כל הדיון בינינו מיותר לחלוטין). ולדעתי בעובדות כאלו צריך להיות כמעט עיוור כדי לא לראות את השגחת ה׳.

    כאמור, אלו כמה דוגמאות מיני רבות. ניתן למצוא עוד גורמים רבים לאפשרויות השונות של התרחישים, והמאמין יודע לשייך זאת להשגחת ה’ בעולם המסתתרת לה בדרכי הטבע (בכל זאת אנחנו בתקופה של הסתר פנים, וה’ לא עושה סתם נס גלוי).

    הנושא היחיד שבו אני יכול להבין את כיוון החשיבה שלך הוא הפיזיקה, משום שהיא אכן דטרמיניסטית, אך גם שם יש לי השגה מסויימת על הדברים. אתה טוען באופן ברור שאם משהו פיזיקלי קרה אז בהכרח שהיה צריך לקרות, אך לעיתים ישנם אירועים פיזיקליים שתלויים על חוט השערה, שלא ניתן כלל לאמוד מה היה צריך לקרות. לצורך העניין נדון על סיפור, שגם הוא מהגמרא (מקווה שלא כבר פרשת מרוב סיפורים..), הגמרא בתענית מספרת על רב אדא בר אהבה, שאמורא אחר הכניס אותו לבית רעוע שמט ליפול, ומיד כאשר הם סיימו להוציא את הכלים מאותו בית ויצאו משם, קרס הבית והתמוטט. ועולה מן הדברים שם שהזכות של רב אדא היא זו שגרמה לכך שלא קרס עליהם הבית.
    לשיטתך חוקי הפיזיקה היו צריכים להפיל בית זה בשניה אחת ברורה ומדוייקת, ולא תעזור כאן שום זכות של אף אדם גדול ככל שיהיה. אך מהגמרא עולה להדיא שלא כך הדבר. אז או שנסביר שישנם גורמים חיצוניים משתנים, שאינם קבועים שגרמו לקריסת המבנה, כמו רוח שהגיעה רק כשהם יצאו, או גשם שפתאום התחיל לרדת וכדו’. או שנאמר בפשטות שבחוקי הפיזיקה שאינם ידועים לבני אדם אלוהים פועל לפי ראות עיניו, ומחליט מתי כן ומתי לא. אני מסכים שהגדרים בזה אינם ברורים דים, ולכן לא נסמוך על כך למעשה (אין סומכים על הנס), אך באופן כללי ניתן אולי לומר שבכל מקום שבו לא ידוע לאנשים שכך צריך לקרות מבחינה פיזיקלית, אכן לא הכרחי שהדבר יקרה.
    אולי זוהי גם כוונת הגמרא בהביאה את הפס׳ “שומר פתאים ה׳” ביחס להיתר למול תינוק ביום שבו יש רוח צפונית כמדומני – כלומר גם דברים שעפ”י הטבע והמציאות היו צריכים להזיק, מ”מ כיון שבני האדם לא מודעים לבעיה הזו ואין כאן פשיעה מצידם של כניסה לסכנה (כמו רב אדא שלא ידע שהבית רעוע, וכמו בברית מילה) ה׳ מצילנו מידם.

    “ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו”.
    שנזכה להגיע לדרגות האלו של אמונה וביטחון בה’,
    מתוך ידיעה שכל מה שקורה לנו מושגח ע”י ה’.

    כל טוב!

    1. שלום רב.
      ראשית, אני לא פיזיקאי דגול. אל תעליב את הפיזיקאים הדגולים על לא עוול בכפם.
      שנית, לעצם העניין ניסיתי להבהיר שוב ושוב את תפיסתי וכנראה שלא עולה בידי כי חוזרות אותן נקודות שכבר הבהרתי באר היטב כמה פעמים. אנסה שוב פעם אחרונה בקצרה לתאר את תפיסתי, ואני מציע שנסיים בזאת.

      למיטב הבנתי מה שקורה בעולם הוא תוצאה של שני גורמים: חוקי הטבע ובחירות אנושיות. הא ותו לא (כלומר אין מעורבות של הקב”ה, למעט אולי מקרים חריגים שקשה להבחין בהם. אולי יש כאלה ואיני יודע עליהם, אבל ההתנהלות השוטפת נראית בדרך הטבע + בחירות אנושיות).
      זו התמונה המדעית מבחינתי (כליברטריאן. אחרים מורידים גם את הבחירה). איני רואה שום אינדיקציה לקיומו של גורם נוסף. כשאנחנו בודקים את הידע הפיסיקלי שלנו הוא מתאמת שוב ושוב. הדברים לא נראים תלויים במצב רוחני, במצווות או עבירות, או בכל דבר אחר. אקמול מוריד חום וזהו. גם אירועים מסובכים שניתן לתלות בהתערבות אלוקית זה נראה בגלל בורות שלנו. כשאין לנו ידע תמיד אפשרר לתלות זאת באלוקים, אבל העובדה היא שככל שהידע שלנו מתקדם יותר ויותר דברים שלא ידענו נעשים ידועים ומוכרים ובלי מעורבות אלוקית. לכן אני מניח שגם שאר הבורות בידע שלנו יכולים להתמלא עם עוד מחקר מדעי. מכאן נוצרת התמונה המדעית שמדובר בחוקי הטבע + בחירה וזהו. אין שום אינדיקציה למשהו אחר ולכן איני רואה סיבה להניח שקיים כזה.
      צרך להבין שהתערבות של הקב”ה פירושה שיש אלקטרון שזז בלי שהיה כוח שפעל עליו ובלי רצון אנושי שהפעיל אותו (נגד חוקי הטבע). אין אינדיקציה שדבר כזה קורה או שהוא אפשרי, ולכן איני רואה שום סיבה להניח זאת.
      את פסוקי התורה הסברתי באופן שמתיישב עם התמונה המדעית הזאת. את דברי חז”ל איני חושב שצריך ליישב איתה יען כי לא היה להם הידע הרלוונטי ולכן דבריהם נאמרו מתוך הבנתם את העולם ויכולים להיות שגויים.

      כמובן שניתן להעלות השערות שונות, כגון שהקב”ה מסתתר מאיתנו כל פעם שאנחנו בודקים אותו ולכן לעולם לא רואים אותו ואת מעורבותו (כמו קנקן התה השמיימי של ראסל). אבל זה לא סביר בעיניי, וכמובן גם לא ניתן להפרכה. חוקי הטבע, לעומת זאת, עומדים שוב ושוב בניסיונות הפרכה ולכן יש לי אמון בהם.

      אסיים בזה שהתחינה שלך בסוף לענ”ד היא סתירתית. יען כי אם אתה מתפלל להגיע לידיעה ש-X אז אתה כבר יודע ש-X נכון (אחרת למה להכתיב לעצמך למה להגיע. תגיע לאן שהאמת תיקח אותך). אז על מה אתה מתפלל?
      לכן אני מעדיף לסיים בתחינה אחרת: שנזכה להגיע למדרגות של ידיעת האמת, תהא אשר תהא (אם הקב”ה אכן משגיח ומנהל את הכל – אז יה”ר שנגיע לידיעה הזאת, ואם לא – אז יה”ר שנזכה להגיע לידעה שלא).

השאר תגובה