מבט על משמעותו של החורבן: התנהלות על פי כללים (טור 83)

בס”ד

בתשעה באב חרב הבית וגם נשברו הלוחות [כפי שהעירו בתגובות, טעיתי כאן. זה היה בי”ז בתמוז. נא להתעלם]. בשני המקרים הקדושה הושמדה ונותרנו בעולם של חולין. כפי שאטען כאן, בעולם הקדשים, כלומר בבית המקדש, שורר משהו קמאי שמעבר לכללים. וכשהוא נשבר חזרנו לעולם עם כללים. חשבתי לנצל את ההזדמנות ולדבר קצת על המגבלות של פעולה על פי כללים.

“בעינן שנה עליו הכתוב לעכב”[1]

יש כלל פרשני-הלכתי חריג ותמוה שמבחין בין פסוקים בתורה שעוסקים בקדשים לשאר הציוויים ההלכתיים. בדרך כלל כשהתורה מצווה משהו ההנחה היא שהדבר מעכב, כלומר שאם לא עשינו אותו לא יצאנו ידי חובה. כך כשהתורה מצווה לקחת ארבעה מינים בסוכות, מי שלקח שלושה לא יצא ידי חובה. לעומת זאת, בעולם הקדשים הכלל הוא “בעינן שנה עליו הכתוב לעכב” (ראה זבחים כג ע”ב ומקבילות), כלומר ההנחה היא שהציווי לא מעכב אלא אם הכתוב רומז לנו שכן (או שהוא חוזר על הציווי, שונה אותו, או שמופיעה בו המילה “חוקה” וכדומה).

במאמרי הסברתי זאת באופן הבא. עוד לפני מתן תורה גם האבות הקריבו קרבנות לקב”ה. אמנם הם לא עשו זאת לפי הכללים ההלכתיים, שהרי אלו טרם ניתנו. כאשר התורה ציוותה על דיני הקרבנות וכלליהם, היא לא התכוונה לשלול את הערך הדתי של העבודה שעשו האבות אלא להוסיף קומה נוספת. רוצה לומר, אם אדם מקריב קרבן לא לפי הכללים, הוא עושה בדיוק את מה שעשה אברהם אבינו. אז מדוע אצל אברהם זה נחשב כעבודת ה’ בעלת ערך ואילו אצלנו זו תהיה עבירה או לפחות מעשה נטול ערך? זה לא סביר. סביר יותר שהתורה התכוונה לומר שאם נקריב קרבן כמו שעשה אברהם אבינו גם מעשינו יהיו בעלי ערך כמו שהיה אצלו. הציווי הנוסף בסיני רק בא ללמדנו כיצד לעשות זאת טוב יותר. כלומר אחרי מעמד הר סיני עדיף לעשות כמו שהתורה מצווה, אבל גם מי שעושה זאת כפי שעשו אבותינו לפני סיני עבד את ה’ בצורה בעלת ערך. לכן ציוויי ההקרבה הם דינים לכתחילה שלא מעכבים את עצם העבודה. במקומות שבהם התורה בכל זאת רוצה לפסול את מה שעשו האבות, שם היא רומזת לנו שהדין שניתן בסיני מעכב, כלומר שהעבודה בצורתה הקמאית איבדה את ערכה (אם אברהם היה עושה אותה זה היה בעל ערך, אבל כעת משניתנה תורה זה כבר חסר ערך ואולי אף פוגם). משמעות הדבר היא שעולם הקודש ביסודו לא פועל לפי כללים אלא לפי אינטואיציה. הכללים נוספו לו במעמד הר סיני והם לא מעכבים. זהו רובד הלכתי נוסף על גבי הרובד של עבודת ה’ הטבעית והאינטואיטיבית.

הערה על נדב ואביהוא

כשנדב ואביהוא הביאו אש זרה הם הומתו מיד. מקובל לחשוב שזה היה מפני שהגישה לקודש חייבת להיעשות בזהירות ולפי הכללים, ומי שחורג מהם ולו במעט חוטף מייד ובעוצמה רבה. מסבירים לנו שהאקסטזה של הקדושה היא שהיתה בעוכריהם, ושהיה עליהם לפעול לפי הכללים ולא באופן טבעי. אבל לפי הצעתי יש מקום לומר שלא זה מה שהיה שם. להיפך, אם הם היו ניגשים נכון אל הקודש הם היו חיים גם אם מעשיהם היו נגד ההלכה. כנראה שהקב”ה ראה משהו בעייתי במוטיבציות שלהם ולכן העניש אותם.

משמעות החורבן

אחרי חורבן הבית הראשון ותום הנבואה החלה להתפתח התורה שבעל-פה, ואחרי החורבן השני היא הגיעה לשיאה עם עריכת המשנה והתלמודים. תורה שבעל פה מלמדת אותנו לפעול על פי כללים. משאיבדנו את הקשר הישיר לקודש (בית המקדש והנבואה) נכנסנו לעולם אחר, פורמלי יותר, שבו עלינו להתנהל על פי כללים קשיחים (יחסית). שבירת הלוחות היא אבדן תורה שבכתב, וגם היא מבטאת אולי את הדומיננטיות של התורה שבעל פה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה עמד על כך שאבדן הנבואה מלווה גם באבדן האינטואיציה בתחום הלימוד והחשיבה ההלכתית. כך איבדנו את ההיגיון השמעי, האינטואיטיבי, ונותרנו בעיקר עם ההיגיון היווני החזותי שפועל על פי כללים קשיחים.

על הכללים

מה רע בזה? לכאורה התנהלות על פי כללים היא טובה ונכונה יותר. האינטואיציה מועדת לטעויות והכללים מונעים אותן.

לפני כמה ימים ראיתי טור משעשע על היחס בין חוק להיגיון. הכותב הוא רוכב אופנוע שרכב על השול ברומא וחטף דו”ח משוטר. הוא עשה זאת מפני שבכביש היתה תנועה איטית שמסוכנת מאד לרוכבי אופנועים. לטענתו במקרה כזה הנוהג הוא לאפשר לרוכבי אופנועים לנסוע בשול למרות שזה מנוגד לחוק. כאשר השוטר רשם לו את הדו”ח הוא הודיע לו שאם ייסע אחריו יוכל לרשום לו דו”חות נוספים כל מאה מטר שכן הוא מתכוון להמשיך לנסוע על השול. פשוט מפני שהוא מעדיף את חייו על פני שמירה על החוק הפורמלי ועוד קצת כסף.

בהמשך הכתבה הוא מספר על תרבות הנהיגה הפרועה ברומא. בין היתר, הוא כותב:

לפני כמה חודשים הזדמנתי לרכיבה בת ארבע שעות ברומא על קטנוע. כל מי שרכב על קטנוע בעיר יודע שמדובר בתענוג קטן מאוד, כל מי שנהג ברומא מכיר גם כן את הטירוף התחבורתי המוחלט שמשתולל שם – ועדיין, אחרי שעה ראשונה של סחרור חושים בואך פאניקה קלה – פתאום הכל הסתדר.

כמו הרגע שבו ניאו מצליח להביט לתוך העולם של המטריקס בסרט, כמו הרגע בו העמודים האחרונים של ספר בלשי מחברים את כל הקצוות, כך הבנתי את מה שבעצם קורה סביבי. פתאום בתוך השיגעון המוחלט הזה, התגלו כמה תובנות בממשק שבין הדו גלגליים למכוניות ובינם לבין עצמם שפשוט הפכו את הכאוס סביבי לעסק עם הגיון פנימי מופלא.

ובהמשך:

ואל תטעו לרגע, רוכבי הדו גלגלי ברומא יגרמו לשליח התל אביבי הפרוע ביותר להיראות כמו תלמיד נהיגה בטסט. התמרורים הם המלצה, הרמזורים הם דקורציה ולנתיבים אין ממש משמעות. אבל עדיין, זה עובד. רק מניסיוני הדל אוכל לספר, אבל בארבע שעות רכיבה ברומא לא נפתחה עלי דלת אחת, מכונית אחת לא חתכה אותי ומסחרית אחת לא דחקה אותי לשוליים.

מתברר שנהגי רומא מסתדרים גם בלי החוק. לפעמים הכללים רק מפריעים ודווקא התנהלות אינטואיטיבית וטבעית נותנת תוצאות טובות יותר. במצב כזה עדיף לפעול ללא כללים. מי שרוצה להתרשם באופן ויזואלי יותר ממצב בו פועלים בלי כללים ובלי רמזורים והמצב בהחלט שפיר, מוזמן לצפות בסרטון הזה על צומת מרתקת באדיס אבבה שבאתיופיה.

הסרטון הזה כמובן מפחיד. בעין שרגילה להסדרה של החיים על פי כללים הוא מעלה מייד את התהייה מדוע לא להציב שם רמזורים ולסדר את העניין. אבל ייתכן שהכל בסדר שם, וזה סתם מפחיד אותנו בגלל שאיננו רגילים ובגלל שאנחנו איננו יודעים להתנהל במצב כזה. אבל מקריאת הכתבה שם עולה שכשיודעים להסתדר, הכללים יכולים לפעמים להרע את המצב ולא לשפר אותו. ראו למשל מה עשה הרימזור לצומת הזאת באנגליה שכנראה התנהלה על מי מנוחות עם כיכר, עד שבאו להסדיר אותה באמצעות רימזור.[2]

מבט על מערכת המשפט

פעם חשבתי שהיה יכול להיות מועיל מאד לבטל את החוק במדינת ישראל. כן, קראתם נכון, לבטל את החוק. אין כוונתי לחוק ספציפי, אלא למערכת החוק בכלל. לשרוף את ספר החוקים.

בשביל מה חברה או מדינה יוצרת ספר חוקים ומערכת משפטית? מערכת המשפט נוצרת בעיקר בשביל הוודאות המשפטית. לולא הצורך הזה יכולנו לתת לחיים להתנהל באופן טבעי, ובמקרים של סכסוך לבוא לבורר שיכריע על פי כללי צדק טבעי. אז למה בנינו מערכת משפט וחוק? כדי שנוכל לדעת כיצד להתנהל ומה תהיה התוצאה, ומי צודק ומי לא, ותתקבל וודאות משפטית. כשיש מערכת משפטית מסודרת ומפורטת אדם יכול לתכנן את צעדיו בתוך המסגרת המסודרת של החוק. כשהוא רוצה לכרות חוזה עם מישהו, הוא יודע מה החוק אומר, מה הוא מאפשר ומה לא, והוא יודע כיצד לנסח את החוזה כדי להשיג את מטרותיו, ואיך לוודא שהצד השני יעשה את מה שהוא נדרש לעשות.

מערכת החוקים שלנו היא אמנם מסובכת, אבל הסיבוך נובע מזה שהמחוקק רוצה למנוע טעויות וליצור וודאות משפטית כדי לכסות את כל המקרים. כך הוא מוסיף עוד ועוד חוקים ומגבלות וסייגים על החוקים הקיימים, והכל כדי שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ושלא תהיינה בעיות אפילו במקרי קצה (לסתום פרצות). כעת מי שמכיר את המערכת יכול לדעת מה היא דורשת, ובבואו לבית המשפט הוא יכול לדעת האם נהג נכון או לא, והאם הוא יזכה בדין או לא. כך מי שכותב חוזה יכול לדעת מה וכיצד לכתוב כדי להשיג את מטרותיו. בגלל הסיבוך שנוצר האזרח הפשוט כבר לא יכול לעשות זאת לבדו. עליו להיוועץ כמובן בעורכי דין כי המערכת מסובכת, אבל ב”ה יש לנו כאלה בשפע.

אלא מאי? מה שקורה כיום הוא שההסדרה המשפטית של חיינו הפכה אותם למסובכים הרבה יותר משחשבנו, ומרוב הסדרה איבדנו לגמרי את הוודאות המשפטית. שאלו כל עו”ד מנוסה והוא יאמר לכם שאין שום אפשרות לדעת מה תהיה תוצאת המשפט (האם תזכו או לא תזכו בו). אמנם התרגלנו לזה, אבל בעצם מדובר באבסורד. הרי יש לנו חוק מסודר ומפורט ומומחים משפטיים שנועדו לתת לנו וודאות, והיינו מצפים שבמצב נתון התשובה המשפטית תהיה מוגדרת וברורה, כלומר אם נשאל את המומחה הוא יוכל לומר לנו שראובן צודק ושמעון יפסיד במשפט. אבל זה לא קורה. שום מומחה בשום מצב לא יאמר לכם דבר כזה, מפני שהוא עצמו לא יכול לדעת מה יקרה שם. עודף ההסדרה הפך את המערכת לבלתי וודאית לחלוטין. התוצאה תלויה בשופט שבפניו תופיעו, במצב הרוח שלו, ובאיכות העו”ד שלקחתם ובעוד אלפי פרמטרים שהחוק הוא רק אחד מהם.

כל משפט לוקח שנים, עולה ממון רב ומפרנס מערכת שלימה שמנסה נואשות להסתדר איתו אבל לא באמת יודעת לעשות זאת. כל צד מגיש תיקים עבי כרס, מטרטר את המערכת לפה ולשם, משלם מיליונים לעו”ד, ובסוף אולי משיג תוצאה סבירה, אבל לעולם הוא לא יכול להיות בטוח. יתר על כן, הפרוצדורות משתלטות על המהות. פסק הדין לא בהכרח משקף את הצדק והיושר, שכן הוא נשלט על ידי פרוצדורות וסדר דין מסובך.

מילא אם כל זה היה מועיל לנו כדי להשיג וודאות, סדר ויציבות – ניחא. אבל אם זה לא מועיל, אז בשביל מה הקמנו עלינו את המפלצת המשפטית הזאת? הגולם המשפטי קם על יוצרו. בגלל שמערכת המשפט לא מתפקדת, ובגלל הסחבת והממון, לאנשים אין אפשרות באמת להשיג את יעדיהם באמצעותה. אנשים מעדיפים להתפשר (והשופטים כמובן גם לוחצים עליהם לעשות זאת כדי להקל קצת מהלחץ שמוטל עליהם). אדם יודע שהוא צודק ושחברו פגע בו ובזכויותיו שלא כחוק, אבל הוא גם יודע שאין לו באמת מה לעשות בקשר לזה. לקחת עו”ד ולשלם לו ממון רב ולחכות שנים עד שאולי ייפסק הדין לטובתו (ואולי לא). ברוב המקרים זו לא אופציה ריאלית, ולכן אנשים מוותרים, או במקרה הטוב מתפשרים. חיי המסחר מסורסים במידה רבה, ואתה תלוי בטוב ליבו של בעל המלאכה או הספק, שכן תביעה שלהם בבימ”ש אינה אופציה. אז בשביל מה יצרנו מערכת משפט?

בקיצור, מערכת המשפט לא נותנת לנו וודאות וגם לא צדק ויושר. היא עולה ממון רב, סובלת מסחבת ועודף משפטיזציה, ובסופו של דבר לא אפקטיבית. השוק והיחסים המסחריים משותקים במידה רבה. מי שניחן באומץ וחוצפה מספיקים יכול לעשות כמעט מה שירצה בלי אימת החוק. לא רק שהיא לא פותרת את הבעיות וסותמת את הפרצות שהיו נוצרות במערכת הפרימיטיבית, אלא יוצרת הרבה יותר בעיות ופרצות ממה שהיה קיים שם.

טוב, אבל מה האלטרנטיבה?

דווקא יש. אפשר לבטל את החוק ואת מערכת המשפט. האם לא תהיה אנרכיה? דומני שהרבה פחות מהמצב כיום. מה שצריך הוא לבחור אנשים בעלי יושרה (לעשות בחירות) בלי שום ידע משפטי (כי אין מערכת משפטית), ולתת להם להכריע בסכסוכים. נכון, אין לנו וודאות בתוצאה, אבל גם כיום אין לנו וודאות. כך לפחות נהיה פטורים מעונשם של עו”ד ומערכות מסורבלות, ובפרט נהיה פטורים מעונשו של הפורמליזם המשפטי. הדין יוכרע משיקולי צדק טבעי של השופט היושב בדין. נכון התוצאה לא תהיה אחידה ובעצם לא נוכל לדעת מה היא תהיה, אבל גם היום זהו המצב. זה יהיה מהיר וצודק יותר ממה שקורה היום (כי לא היו פרוצדורות פורמליות אלא רק שיקולי צדק), וזה גם יעלה הרבה פחות כסף. נכון, לא תהיה וודאות ולא יהיו כללים ברורים, אבל גם היום אין. יש כללים, אבל לא ברורים ולא אפקטיביים, ובטח לא וודאות משפטית. נכון, לפעמים נפספס ונבחר שופט לא ראוי. לפעמים גם שופט ראוי יקבל החלטה טיפשית או לא מוסרית ולא הגיונית. אבל האם היום זה לא קורה? דווקא הרצון לכסות את הבעיות במקרי קצה ולסתום פרצות במקרים שוליים הוא שממיט עלינו את האסון הקולוסלי בכל רוחב החזית. כמו שאמרו רבותינו (שם, שם): המצוין הוא אויבו של הטוב מאד.

מערכת המשפט נוצרה כאלטרנטיבה למצב הפרימיטיבי הזה ששרר בחברה האנושית של פעם. הסיבה לכך היתה שהיו כמה בעיות בשיפוט האינטואיטיבי והתחושה היתה שאם ניצור כללים ברורים הכל יתנהל מסודר וטוב יותר והפרצות ייסתמו. ומה קרה? שואה משפטית. באו למנוע כמה בעיות שוליות והגיעו לבלגן קולוסלי. בעצם החליפו את היד הנעלמה שמנהלת את החיים באופן אינטואיטיבי ובלי כללי הסדרה מלמעלה, במערכת סבוכה של כללים. מה שקיבלנו הוא אסון. ראה זה פלא, חזרנו כאן שוב לדיון בטור הקודם על קפיטליזם שדוגל בחופש מול סוציאליזם שדוגל בהסדרה מלמעלה ושופך את התינוק עם המים. הסדרות מלמעלה בדרך כלל לא עובדות.[3]

בעצם מערכת המשפט שלנו היא בדיוק מה שקרה לצומת באנגליה (ראה ליד הערה 2 למעלה). התחילו שם בצומת פשוטה עם כיכר תמימה שתפקדה כמו שצריך (לפי עדות האנשים בסרטון), וניסו לעשות הסדרה באמצעות רימזור. אני משער שהדבר נעשה כדי למנוע כמה מקרים שוליים של בעיות שאירעו שם. אבל הרמזור הראשון לא סידר את העניין, אז הוסיפו עוד אחד, עד שהגיעו בסוף ל-28 רמזורים בצומת אחת (!) בעלות של עשרות מיליוני פאונדס, וכל זה כדי למנוע כמה בעיות שוליות. בעקבות זאת קיבלו שואה תעבורתית שבה אף אחד לא יודע מה לעשות והצומת משותקת.

מה שצריך לעשות הוא פשוט להרוס הכל ולהחזיר את הכיכר. כן, תהיינה כמה בעיות בשוליים שלא ייפתרו, אבל לא שואה. בה במידה אני מציע להחזיר את מערכת המשפט למצב של הכיכר. להוריד את כל הרמזורים ולהתחיל לשחק מחדש. תהיינה כמה בעיות בשוליים, אבל בסך הכל מצבנו יהיה כנראה משמעותית טוב יותר.

איני חושב שאפשר או שצריך למחוק את כל ספר החוקים. בהחלט צריך לעבור על ספר החוקים ולראות מה אי אפשר למחוק (לא עשיתי זאת). אבל על פניו נראה שאת סדר הדין אפשר למחוק, ואת רוב הסיבוכים בשאר חלקי החוק. צריך להשאיר כמה עקרונות יסוד במקרה הטוב, וכמה חוקים שצריכים להיקבע מלמעלה (כמו חובת גיוס, שיעורי מס וכדומה. וגם זה בלי כל הסיבוכים)[4]. אפילו הקביעה שהנסיעה בכביש היא בצד ימין ולא שמאל, שלכאורה צריכה להיעשות מלמעלה, גם היא לא בהכרח נדרשת. אנשים יבינו זאת בעצמם לפי הנוהג המקובל.

מעניין לציין שבחוק התעבורה שלנו יש את סעיף “חובת הזהירות הכללית” (תקנה 21) שבא לכסות את כל המקרים שהחוק לא מכסה. סעיף זה אומר שניתן לתבוע אדם על נסיעה לא זהירה בנסיבות, גם אם אין שום חוק ספציפי שאוסר זאת. כך למשל אדם נוסע בכביש שבו המהירות המותרת היא עד 100 קמ”ש, ושוטר תופס אותו במהירות 80 קמ”ש ונותן לו דו”ח. מדוע? מפני שירד גשם או לא היתה ראות טובה, והיה עליו לנסוע במהירות נמוכה יותר. אין חוק כזה, אבל זו זהירות כללית שנדרשת מכל אחד מאיתנו. אז בשביל מה צריך את חוקי התעבורה בכלל? סעיף הזהירות הכללית יכול להחליף את כולם. למעשה אפילו אותו לא באמת צריך לחוקק, כי הוא מובן מאליו. הצורך בחיקוק של תקנה זו נובע מהתפיסה הפורמלית שמה שמחייב הוא רק החוק החקוק, ולכן החזרה לשכל הישר, מה שהיה לגמרי ברור קודם לכן, מחייבת חיקוק מיוחד.

ויטגנשטיין על following a rule

לודוויג ויטגנשטיין היה מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים. אחד הטיעונים הידועים ביותר שלו עוסק בעקיבה אחרי כלל. טענתו היא שלא ניתן להבין כלל אלא דרך הכללה של דוגמאות, ולכן בעצם מי שלא מבין בצורה היולית כלשהי את הכלל לעולם לא נוכל להסביר לו אותו.

לא אכנס כאן להדגמות והוכחות. מה שחשוב לענייננו הוא שמדבריו עולה שהאשלייה כאילו הכללים פותרים בעיות שחשיבה אינטואיטיבית לא היתה פותרת, מתעלמת מזה שהכללים עצמם נוצרים על בסיס החשיבה האינטואיטיבית, ובעצם לא יכולים לפעול בלעדיה. כשאימצנו כלל לא נפתרנו מהצורך באינטואיציה, שכן רק באמצעותה ניתן להבין את הכלל ולפעול על פיו (לעקוב אחריו).

בחזרה להלכה

ראינו למעלה שמעמד הר סיני הוסיף לנו כללים על גבי ההתנהלות הטבעית והאינטואיטיבית שהיתה לפניו. אמנם בתחום הקודש נותרנו עדיין עם הרובד האינטואיטיבי הראשוני, ורק על גביו נוסף הרובד ההלכתי הפורמלי. מעת שחרב הבית גם נוה המדבר האינטואיטיבי הזה נהרס, ונותרנו עם מערכת הלכתית פורמלית וקשיחה שמנהלת את חיינו. לכן אנחנו כל כך מבוהלים כשאנחנו רואים את התנועה בצומת באדיס אבבה, בדיוק כפי שרבים נבהלים כשהם רואים אמירה חריגה של פוסק שנראית נגד הכללים.[5]

התנהלות בלי כללים נראית לנו בלתי אפשרית ולא קבילה. כך גם התנועה ברומא. אבל אחרי שמתבוננים על כך כמה זמן ומתרגלים, מגלים שבעצם ניתן להסתדר גם בלי כללים, אם רק לא נתבייש להפעיל אינטואיציה ושכל ישר. ייתכן שגם בהלכה נדרש לנו זעזוע כזה, ואולי יהיה בו משום תרומה להקמת הבית מחדש ולהשבת החשיבה האינטואיטיבית והטבעית יותר.

[1] ראה על כך במאמרי כאן.

[2] ראה החל מהדקה 1:20 מההתחלה.

[3] ראה בעניין זה את הטורים 48-9.

[4] פרופ’ עזרא זהר רץ לכנסת כמה פעמים כשעיקר המצע שלו היה ביטול מס הכנסה (והשארת מע”מ בלבד). לדעתי זה רעיון מעולה, מאותן סיבות כמו ביטול המערכת המשפטית.

[5] ראה דוגמה מעניינת להתייחסות מבוהלת כזאת, במאמרי כאן (ראה בסוף פרק א שם הזכרתי תגובה שפורסמה לדברים, וכן בסוף המאמר).

24 תגובות בנושא “מבט על משמעותו של החורבן: התנהלות על פי כללים (טור 83)

    1. מיכי מאת

      יש כאן שתי שאלות שונות: כשכבר יש חוק, אני מאלו שחושבים שיש חובה לציית לו. אני רק תוהה האם נכון לקבוע חוקים במובן הפורמלי של כללים קשיחים, או שעדיף להותיר אותם פתוחים וגמישים. אכן יש לי נטייה אנרכיסטית, אבל כפי שכתבתי כאן כמה פעמים זו רק נטייה. בפועל אני לא אנרכיסט כי אי אפשר לנהל חברה בצורה כזאת.

    2. בין עבודת ה' של יחידים לבין 'עם קדוש' (לרמד"א)

      בס”ד ח’ באב ע”ז

      והשתא דאתינן להכי שאי אפשר לקיים חברה בלי כללים ברורים – מובן שהתורה השואפת ליצור ‘עם קדוש’, ולא רק אנשי קודש יחידים כבימי האבות, צריכה לתת מערכת אמונות, ערכים חוקים ומצוות מפורטת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. מישהו

      הצעה מאוד מגרה לבטל את החוקים, אבל ברור שבאופן מעשי מדובר בפעולה רעה מאוד. איך תמנה את אותם אנשים ישרים שישפטו? בחירות? כיצד ניתן לצפות שאנשים לא ישרים יבחרו אנשים ישרים? זאת ועוד, נניח כי נבחרו כמה אנשים שיש קונצנזוס לגבי יושרם האינטואיטיבי. מכיון שמדובר באנשים ולא במערכת (מערכת = ארגון = כללים) בעיות של שוחד (יעוור עיני חכמים) וניגוד עניינים תהיינה נפוצות ולא יהיה להן מענה. מה שאני מנסה לומר, בהכללה של הדוגמאות הנ”ל, שהכללים והארגונים שמסדרים את חיינו מכפיפים אותנו למשהו שאינו בין אישי, מסדירים עניינים בין לאומים (דיני מלחמה. הרי היושר של אנשים ישרים ציונים מן הסתם אינו כיושר של חבר’ה ישרים מעזה) ומטפלים בבעיות בהן מעורבים כמה גורמים עם אינטרסים שונים ומורכבים (בניגוד לצומת בו המצב הרבה יותר פשוט – האינטרס של האנשים לעבור את הצומת כמה שיותר מהר ובלבד שלא יפגעו, בעדיפות ראשונה, ושלא יפגעו באחרים, בעדיפות שניה).

    4. מיכי מאת

      שלום מישהו. אני לא חושב שהבעיות תהיינה קשות יותר מאשר היום. ייתכן שכשהאוכלוסייה לא הטרוגנית זה קשה יותר לביצוע, אבל אני מדבר בשביל הדוגמה הראשונית על חברה הטרוגנית, ובוודאי לא על משפט בינלאומי.
      אתה מניח שהאנשים בחברה לא ישרים (ולכן לא ימנו אנשים ישרים), ואיני יודע מדוע אתה חושב כך. אבל בין כה וכה זו רק הצעה שבאה להדגים נקודה עקרונית, ובוודאי שלפני יישום שלה דרוש עוד הרבה בדיקה ופיתוח, אם בכלל.

    1. מיכי מאת

      לא, הם לא צדקו. לא כתבתי שתושבע”פ היא המצאה אלא שהיא התפתחה בעיקר אחרי החורבנות. את זה כתבתי גם בתשובתי להם. טענתי היא שלמרות שפרטיה לא ניתנו מסיני היא מחייבת כי האותנטיות אינה תנאי למחויבות.

      לא, אני לא חושב כך.

    2. התפתחה בעיקר בעת בניין (לרמד"א)

      בס”ד יום ד’ לס’ חקים ומשפטים לעשתכם אתם בארץ תשע”ז

      התורה שבעל פה כוללת מרכיב רחב שנמסר בקבלה למשה מסיני:
      (א) לכל מצוה ניתן ביאור פרטני תמציתי על ידי משה, כפי שביאר הרמב”ם בהקדמתו למשנה. (ב) ניתנו כללי המידות שהתורה נדרשת בהן, שבאמצעותם ניתן ‘ללמוד סתום מהמפורש’ ולתת תשובה למצבים שלא פורטו.

      כבר בימי משה התעורר צורך לפרש את המסור. התעוררו שאלות שהזקיקו ביאור והיו בהם הבנות שונות. משה הבין שהציווי לבני אהרן לאכול מקרבנות המילואים למרות אנינותם כולל גם את שעיר ראש חודש, בעוד אהרן הבין שהסברא נותנת שאין לדמות מהאמור בקדשי שעה ל’קדשי דורות’, ובסופו של דבר משה הודה לו.

      כאשר משה מלמד את פרשת נחלות שלפיה רק הבנים יורשים, טוענות כלפיו בנות צלפחד טענה הגיונית שכשאין בן צריכה הבת לרשת. משה פונה אל ה’ ומקבל אישור לטענת בנות צלפחד, וכן מוסיף לו ה’ הוראות לגבי מקרים שאף בנות צלפחד החכמניות לא חשבו עליהן.

      במות משה נסגרה הדרך לקבלת תוספת הלכות בנבואה. לבירור הספיקות המתחדשים בפרשנות הלכות התורה, מפנה התורה אל ‘המקום אשר יבחר ה’, מקום מושבם של הכהנים והשופטים שבכל דור ודור, שאליהם יש להפנות את כל השאלות והספיקות ולעשות ‘ככל אשר יורוך’.

      היעלה על הדעת שב480 השנים שמיציאת מצרים עד בניין בית ראשון וב410 שנות קיום הבית הראשון, תקופות בהן קיים עם ישראל חיי עם בארצו, שהצריכו מענה הלכתי גם לשאלות יחידים וגם לשאלות מדינה, מערכת משפט ובית מקדש – האם לא ניתנו באותן מאות שנים פסיקות רבות של שופטים וכהנים שעברו במסורת לדורות הרבים, שיצרו תשתית רחבה שנמסרה מדור לדור?

      מה שהתחזק בעקבות החורבנות היה הצורך להנגיש את התורה לציבור רחב יותר, מתוך הפנמת תוכחת הנביא ירמיהו: ‘על מה אבדה ארץ על עזבם את תורתי’.ולפיכך, כל תקופה של שאיפה לתחייה לאומית, לקוממיות האומה ולבניין הארץ – היתה כרוכה בפעולה להגברת נגישותה של התורה לעם.

      בדור שיבת ציון קוראים חלוצי השבים לארץ ‘אנשי כנסת הגדולה’, להרחיב את גבול הלומדים: ‘העמידו תלמידים הרבה’, ולהרחיב את גבול התורה בתקנות וסייגים ‘ועשו סייג לתורה’.

      רבי עקיבא , תלמידיו וחבריו, לוחמי הקוממיות נגד האימפריה הרומית – הם המרחיבים את גבול התורה בדרשותיהם, והם המנגישים אותה לרבים על ידי ניסוח המשנה, שרובה הגדול עוסק במצבי קוממיות חירות וגאולה, הלכות סנהדרין ומקדש, זרעים וטהרות, להפנים ללומד שמצב הגלות והחורבן הוא זמני וחולף.

      התורה שבעל פה, היא תורה של בניין ולא של חורבן. היא מוסרת את תורת משה וממשיכיו הזקנים הנביאים והחכמים, שעמדו לישראל בימי הקוממיות ובימי הגלות. ולאור היסודות האיתנים, שנמסרו ושהוסקו בידי חכמי הדורות – יותוו גם נתיבות הגאולה העתידה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      גם הקודיפיקציות הגדולות, ‘משנה תורה’ לרמב”ם ו’בית יוסף’ ו’שלחן ערוך’ לרבי יוסף קארו נערכו בתקופות שבהן היתה צפיה לגאולה בקרוב. הרמב”ם הגה את רעיון חידוש הסנהדרין על ידי כינוס רוב חכמי ישראל שבארץ ישראל’, ורבו של מרן, רבי יעקב בירב, ניסה להגשים את הרעיון הלכה למעשה.

      אף שסנהדרין לא קמה – היוו הקודיפיקציות תשתית לחידוש אחדות ההלכה בישראל, שבלעדיה לא ניתן לבנות ממלכת כהנים’ שהתורה היא חוקתה. הרמב”ם יצר בחיבורו תשתית של פסיקה גם בנושאים שהם ‘הלכתא למשיחא’. ה’בית יוסף’ שכינס את תורת הראשונים מכל האסכולות – חכמי ספרד וארצות המזרח וחכמי אשכנז וצרפת – יצר מעין ‘סנהדרין’ וירטואלית ששאפה שהכרעה הלכתית כלל-ישראלית על פי רוב הדיעות.

      ברור שהשאלות והדיעות שהתעוררו במאות שנות תקופת האחרונים, מחכות לקודיפקטור העתידי, שיכנס, יסכם ויציע הכרעה, שבהיותו מיוסדת על קונסנסוס רחב תתקבל על דעת רוב חכמי ישראל.

    1. נצר לרבי ירמיה - המושיע האקדמי

      אני אוהב את הפירוש החתרני משהו, האומר כי אין כזה דבר קדוש: בוודאי לא הכותל, ספר תורה, מקום או קבר קדוש וכיו – זו עבודת אלילים ופטשיזם ופאשיזם שהעריצה את האקסטרווגנדי של מבנים גדולי מידות (ר’ מוסוליני) המגמדים את האדם.

      בתלמוד (שבת פז, א; בבא בתרא יד, ב), שבו מסופר שאמר הקב”ה למשה על שבירת הלוחות: “יישר כוחך ששיברת”. ללמד שגם הלוחות לא קדושים. אין לחפצן ולהאניש את האל (ר’ רמב”ם).
      ראו פירושו של ר’ מאיר-שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה , שמות פרק לב: “ויותר מזה, הלוחות – ‘מכתב אלקים’ – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה”.
      ,
      גם המקדש, כשמו לא כן הוא. מדובר בסך הכל – אם היה כזה דבר – במבנה (פגאני) שעדיין לא התגלה מי הקבלן והארכיטקט שזכה (מכרז מכור) בפרויקט דירה (בתחתונים) למשתכן (שכנתי בתוכם).

      ואם רש”י מתנבא כי מקדש שלישי יירד מן השמיים – אז, אכן, לא בשמים היא.
      ומי שבימין לא נבנה המקדש….
      ושמא מחרתיים – יבוא היום הזה נגילה ונשמחה בו

      נראה, אותך מיכי שליט”א (לא מליטא) לא מצנזר הדברים האלה אשר דיבר…

  1. ישראל

    מעניין להקביל דברים אלו מול מה שאמרו חז”ל: “כשיש דין למטה אין דין למעלה, וכשאין דין למטה יש דין למעלה”.
    “דין למעלה”, לכאורה הוא מה שאתה מכנה ה”יד הנעלמת”.
    נמצא שחז”ל רואים בהקמת דין למטה עדיפות על השארת הדין בידים של מעלה.
    (כנראה שהוא דין יותר קשה, ז”א שהיד הנעלמת נוקטת בפעולות יותר קיצוניות לבצע רגולציה, מפעולות הב”ד של מטה).

  2. קדושה - מחוייבות יתירה לכללים

    בס”ד יום ב’ לסדר כי עם קדוש אתה לה’ אלקיך תשע”ז

    אדרבה, הקדושה, כפי שהתורה רואה אותה, באה לידי ביטוי במחוייבות יתירה לכללים.

    לכל באי עולם די בשבע מצוות המהוות את הבסיס הערכי של האנושות. הגוי הקדוש מחוייב בתרי”ג מצוות מפורטות, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. אף במצוות השכליות, יש הבדל משמעותי. בעוד שלבני נח די במצוות ‘דינים’ המחייבת בצורה כללית קיום מערכת חוקים, בני ישראל מקבלים מיד האלקים מערכת מפורטת של משפטים.

    מערכת הקדושה כוללת זמנים מקודשים, שבהם אין אדם רשאי לעשות כרצונו כבימות החול. קדושתם של הזמנים מחייבת מערכת שלימה של איסורים ייחודיים – שביתה ממלאכה בשבת; שביתה ממלאכת עבודה ביו”ט; שביתה מאכילה ושתיה ביום הכיפורים; שביתה מאכילת חמץ בחג המצות; שביתה מדירת קבע בחג הסוכות, ושביתה מעבודת האדמה ובעלות על יבולה בשנה השביעית. השיא הוא בשנת היובל שבה מתאפס הקניין האישי של האדם ‘כי לי כל הארץ’

    מערכת הקדושה כוללת מקומות מקודשים, שככל שקדושת המקום גדולה יותר – נוהגות בו מצוות יתירות. החל בארץ הקודש שבה יש הרבה מצוות הנוהגות רק בה, המשך בקדושת ירושלים, והפיסגה – בבית המקדש, שבו הולכים בזהירות ‘עקב בצד אגודל’ כבהיכל מלך. אין ‘ספונטניות’ בעבודת המקדש, אלא הלכות קבועות מה, מתי ובאיזה אופן, וע”י מי מותר לעשות כל עבודה, ושינוי קל שבקלים עלול להביא לתוצאות חמורות. אף כוונה לאכול את הקרבן שלא בזמנו עושה אותו ל’פיגול’ שלא יירצה. כבר ביום חנוכת המשכן למדו ישראל מה קורה כשמקריבים ‘אש זרה אשר לא צוה אותם’.

    אך הקדושה לא מסתיימת במקומות וזמנים מקודשים. כל חייו של אדם מישראל דורשת ממנו הקדושה דרישות מוסריות מעל ומעבר לנדרש משאר באי עולם. וכך מליאה פרשת קדושים במצוות הדורשות מעם הקודש חיים של ‘לעילא לעילא’. האיסור להרויח מהלוואה; האיסור ליקום וליטור והחובה לאהוב את הריע ולעשות צדקה וחסד. כל אלה דרישות מעבר להתנהגות המוסרית הטבעית הנדרשת מכל באי עולם.

    הקדושה באה מתודעת האדם שהוא שליחו של מלך העומד כל הזמן לפני המלך, ותפקידו מחייב אותו בכללי אצילות ייחודיים, המתאימים למי שהוקדש לעבודת המלך..

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. בקדשים - החמרה ב'לכתחילה' והקלה 'בדיעבד'

      בס”ד מוצאי תשעה באב ע”ז

      לאור הדוגמאות הרבות (שציינתי לעיל) המלמדות שקדושה כרוכה בתורה עם ריבוי דרישות הלכתיות – נראה לענ”ד שההקלה בדיעבד לגבי חלק מהדרישות של התורה בקדשים, נובעת מהתחשבות של התורה בקושי של האדם לעמוד בכל הדרישות הרבות שבמקדש, דרישות שאין האדם רגיל להן בחייו הרגילים, ולכן מתחשבת התורה בקושי וקובעת שחלק מדרישותיה אינן מעכבות בדיעבד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ניתן להביא דוגמא נוספת לריבוי דרישות לכתחילה המלווה בהקלה בדיעבד:

      בני נח חייבים רק בשבע מצוות, אך בדיעבד למי שעבר יש חיוב מיתה. לעומת זאת, בני ישראל שקדושתם יתירה והם חייבים בתרי”ג מצוות – יש לגבי רובן הגדול של המצוות הקלה בעונשו של מי שעבר. ואף במצוות שב”נ חייב עליהן מיתה – לבני ישראל יש הקלה בעונש: בגזל רק חיוב ממון, ובאבר מן החי רק חיוב מלקות, וגם בדברים שיש עליהם חיוב מיתה, צריך בישראל עדים והתראה.

      נראה שההחמרה הגדולה ב’לכתחילה’ מביאה להקלה ב’דיעבד’, מתוך התחשבות בקושי של האדם הנדרש לדרישות רבות כל כך.

  3. לוי

    רבינו תודה על הכתיבה החדה הנוקבת הכנה והמדויקת. מחיית נפשות כפשוטו.
    בעלמא דשקרא הזה אני לפעמים קץ בחיי מהטמטום והעליבות האנושית ולקרוא אותך נותן כוחות נפשיים והרגשה שאיני לבד..
    בבקשה תמשיך ואל תשנה כלום (כולל החריפות המבורכת) עקב ביקורת קטנונית על הסגנון או הטרלות, אני רוצה להאמין שהרוב הדומם והאיכותי איתך..

    1. מנחם

      לוי יקיר, אל תדאג. הרוב הדומם איתכם. מבטיח לך שחמישים אחוז מאלו שסובבים אותך קצים בחייהם מהטמטום והעליבות האנושית הסובבים אותם, ואז הולכים לאתר של מיכי אברהם כדי לקבל כוחות נפשיים לחוש רוב איכותי ודומם ולהרגיש שאינם לבד. תחי החכמה המפוארה. ימותו המיעוט הקולני בעלי העליבות האנושית אשר לא זכו לרוב טובה.

      ובקיצור, גם הדוקטור הרציונאלי ביותר נגזר עליו שיהפוך לבסוף לבאבא של מתוסבכים..

    2. Moishbb

      מקווה שגם את הדיון הזה לא יהפכו להתכתשות המעייפת על דרכו של הרב, תנסו לשם שינוי להתמקד בגופן של דברים, ולא בגופו הצנום משהו של מיכי.

    3. דוגמה לחיוניותם של כללים (למשב"ב)

      הדרישה שדיון יתמקד בגופו של עניין, ולא בגופו של אדם, היא דוגמה מצויינת לנחיצותם של כללים, המביאים לידי דיון ענייני. וכל שהנושא קיומי יותר – הצורך בדיון ענייני חיוני יותר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. מיכי מאת

      אני לא בטוח שאלו דברים דומים. הוויכוח הוא על הכללים ולא על הליכה מעבר לכללים. דווקא בתחום ההוא הייתי מצטרף לשיטה שכן הולכת עם כללים (בגלל הוויכוחים בתוך הציבור חייבים לקבוע כללים). נכון שגם לדעתי הכללים צריכים להיות שמחבל לא יוצא חי מפיגוע.

  4. שלמה

    שלום, מספר הערות:

    1. לא ראיתי ביסוס או הוכחה לכך שעולם ללא כללים היה מתנהל בצורה טובה יותר, ובוודאי שלא די בסרטון הצמתים על מנת להוכיח זאת. מדובר במסקנה מרחיקת לכת שמנוגדת לשכל הישר. סביר יותר להניח שבצומת מרומזר הסיכוי לתאונה הוא נמוך יותר והוא גם יעיל יותר מבחינת חסכון בזמן. כך גם ההנחה שאדם שהתמחה בתכנון והסדרת נושא זה (מהנדס) יהיה עדיף על אוסף מקרי של מי שלא נתן דעתו לכך – סבירה יותר. לדעתי, הטוען אחרת – עליו הראיה, והדברים במקרים כגון דא ניתנים לבדיקה והוכחה אמפירית למי שרוצה לטעון אחרת. בכל אופן המציאות מראה שהמדינות שבהן הכללים ברורים יותר ומכובדים יותר – הן גם אלה המפותחות יותר.

    2. במדינה דמוקרטית החוק הוא ביטוי לרצון הרוב. עובדה זו נותנת לגיטימציה להסדרה שנקבעת באמצעות החוק, ויוצרת נכונות לציית לו. זה דבר חשוב. ביטול החוקים והשארת הדברים להסדרה של כל פרט ופרט תסכן את עצם הנכונות לציית להסדרה שתיווצר ממילא (ובסופו של דבר ייוצר כלל, אם כי אחר כנראה.).

    3. הדוגמה של הצמת המרומזר היא דוגמה קלה משום שהיא מתארת סוג של הסדרה נטולת היבטים ערכיים. אך האם אתה גם סבור שיש מקום לבטל את חוק העונשין, שמבטא למעשה את ה”אני מאמין” של המותר והאסור בחברה? גם כאן החוק מבטא הסכמה חברתית שהתקבלה ע”י המוסד המחוקק שאמור לבטא את רצון הרוב ויוצר בכל זאת וודאות שאין להקל בה ראש. האיסור לרצוח למשל הוא ברור. אילו היינו משאירים את זה לאינטואיציה של מי שאמור לדון בנושא זה (ללא כלל מראש) היינו חשופים לגישות שונות שלפי דעתי הרוב כאן לא היה רוצה בהן (למשל: הכשרה של רצח על רקע כבוד המשפחה שמקובל על חלקים מן האוכלוסייה). אף אחד לא היה רוצה חוסר וודאות מן הסוג הזה.

    4. דיברת בשבח האינטואיציה שאמורה הייתה לפתור בעיות שלטענתך החוק סיבך ללא צורך. כתבת בספריך רבות על נושא ה”ראייה האידיתית” ואני אף פעם לא העליתי בדעתי שמדובר בנושאים כאלה (אני מתכוון לדוגמת הצומת) שבסופו של דבר הם עניינים טכניים שצריך למצוא להם את הפתרון המיטבי. חשבתי שמדובר על סוג של “ידיעה” בלתי אמצעית שנוגעת לעולם האינפורמציה שלנו על העולם.

    5. מראשית דבריך בדבר הערך ההלכתי של עבודת ה’ לפני מתן תורה אני מתקשה לקבל את מסקנתך בדבר הצורך לבטל את הכללים. עובדה שהתורה על כלליה ניתנה וגם אתה רואה בזה כמדרגה נוספת ולא קורא לביטולה חלילה.

    6. הביקורת שלך על סיבוך היתר של החוק היא מוצדקת. סיבוך זה הוא ביטוי למשפטיזציית היתר שחברתנו לוקה בה. אך המסקנה – מרחיקת לכת ביותר. ייתכן שצריך להשתמש ביותר “מושגי שסתום” בחקיקה כגון “תום לב” וכו’ ולתת שיקול דעת לבית המשפט, לעודד מנגנונים אלטרנטיביים מוסכמים לפתרון סכסוכים ועוד. יותר מכל הדבר מבטא בעיני את האלימות שחברתנו לוקה בה, שאינה מאפשרת לכבד ולהתפשר וגורמת לרוץ על כל שטות לבית המשפט כמו גם לחוקק את עצמנו לדעת על כל צעד ושעל, בהיעדר יכולת להניח פתרון קונפליקטים בדרכים אחרות. הפתרון לזה הוא בחינוך ולא בביטול הקונספט של כללים.

    1. מיכי מאת

      לא ראית הוכחה כי אין הוכחה. אבל מתברר שזה קורה בלא מעט הקשרים. למשל הקפיטליזם עובד בד”כ טוב יותר מסוציאליזם שדוגל בהסדרה מלמעלה.
      התורה לא “ניתנה על כלליה”, כלשונך. אני לא מעלה בדעתי כמעט שום כלל שניתן לנו. זו בדיוק האשלייה שכנגדה יצאתי. רוב ככל הכללים הם תוצאה של המשגה ופרשנות של חכמים לאורך הדורות. מה שניתן לנו ברוב מוחלט של המקרים הוא פרטים ודוגמאות.
      הבאתי כדוגמה את התלמוד שמנוהל בלי כללים, ואף מזלזל בהם. ואכן אתה צודק שאיני קורא לביטול הכללים, אבל אני כן קורא לשימוש זהיר בהם ולא להפריז בחשיבותם מול השכל הישר.
      שאר טיעוניך נענו בפוסט עצמו. ואכן אחזור ואדגיש את מה שכתבתי, שאיני טוען כאן טענות פוזיטיביות אלא בעיקר מיסב את תשומת הלב לאפשרויות שנתפסות מופרכות ובד”כ לא עולות בכלל על הפרק.

השאר תגובה