מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 4 (טור 181)

36 תגובות בנושא “מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 4 (טור 181)

  1. נדב

    רבינו הקדוש כתב יוהל”ן כשהתכוון ודאי ליוהל”ם (“מנשים למגדר”). ובכן, היוהל”ן בצה”ל הגנה על נשים (חצי מהאוכלוסיה), אבל זה ‘לא יעיל’ לדעת מאן דהוא, אז הוחלט לעבור ‘להגן’ על טרנסג’נדרים. כבודם של האחרונים במקומו מונח, גם הם בני אדם. אבל אין בכך בכדי להצדיק את ביטול ההבחנה בין המינים, שביטולה פוגע בעיקר בנשים. למשל ההפרדה בשירותים ציבוריים: גם לסביות יעדיפו שהן ובנותיהן יוכלו להנות מחדרי שירותים לנשים, בלי גברים זרים. הצימוד האקדמי הרווח “לימודי נשים ומגדר” איפשר את ההוה-אמינא המוזרה הזו, כאילו פמיניזם הומני ומגדריזם רדיקלי הם באמת שכנים טובים. לא ממש.

    1. mikyab

      אכן. אחרי כתבי נזכרתי בשינוי הקטן-גדול הזה. והן הן דבריי.
      אך בקוטני אחרי אחיזה בשיפולי גלימתו דמר ירשה לי לתקן דבר מה בדבריו שיקרו מפנינים. מר לא הבין האם פמיניזם הומני הוא שכן טוב של מיגדריזם רדיקלי. אך טעות בידו. אלו שני שלבים אחד על גבי השני. דבשלמא נשים שלא רוצות שטרנסג’נדר גברי ייכנס איתן לשירותים, את מי הן מעניינות?! הרי הן סטרייטיות. מעמד האישה זה שלב פמיניסטי מיושן. כיום הנשים שייכות לפריבילגים. אלא שבכהאי גוונא שגם לסביות לא רוצות זאת, והרי כבודן הנרטיבי חשוב מכל. על כן המציאו את היוהל”מ שתושיענו במקום שיוהל”נ התייאשה. אז מי אמר שאין בצה”ל התקדמות וחשיבה עדכנית?!…

      ושלא להשאיר הגיליון חלק אוסיף איזה גרגיר שהתחדש לי בעודי עוסק בסוגיא חמורה זו. דהנה חקרו (במשרד הרב הצבאי הראשי ליחידת היוהל”מ) עם מי יכול גבר הומו להתייחד. דעם אישה סטרייטית אינו יכול מפאת שהיא תימשך אליו. עם גבר סטרייט אינו יכול שהוא (=ההומו) יימשך אליו. עם גבר הומו אינו יכול דהוי תרתי לריעותא, ומה שנותר הוא רק אישה לסבית [וקצל”ע לגבי גבר לסבי ואישה הומואית. אבל בטח בניו יורק יש כבר מגדרים כאלה]. נמצא שאם גבר הומו יושב בחדר עליו לבחון את כל מי שעמו ולהותיר אך ורק נשים לסביות. ואם יבוא סתם אדם לעיולי להך אתרא קדישא, אזלינן בתר רובא ואסור מדאורייתא דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. והרי זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד (וגם הדרה כמובן).
      אך מעת שהמציאו לנו בני דודנו המגדרנים בניו יורק מכוח מחקריהם המעמיקים דל”א מגדרי הוו, הרי שיש לנו עוד 28 מיגדרים, וממילא יכול כל אדם להיכנס לחדר דאזלינן בתר רובא, ורוב מגדרים אחר הבעל. וממילא שרינן להו לעיולי ולא הדקינן להו באינדרוניא על מפתן הדלת. אמנם זה תליא אי אזלינן בתר רוב אנשים או דשרי לן למיזל בתר רוב מגדרים לקולא, וצל”ע לע”ע. והדבר צריך נגר ובר נגר דליפרקיניה (את הדלת והחלון שלא יהיה ייחוד), וק”ל.

    2. 'מגדר' הוא ביטוי שוביניסטי

      בס”ד י”ד מר/ת חשון תשע”ט

      לנדב – שלום רב,

      חלילה להשתמש בביטוי ‘מגדר’ שהוא לשון זכר. לעומתו הביטוי ‘נשים’ מתאים לכל בני ובנות האדם. על הגברים להפסיק להשתמש בביטוי ‘א-נשים’ המבטא את שלילת הזהות הנשית. ראוי שכל בני-נשא, זכרים נקבות וכל מה שבאמצע יגדירו עצמם בשם המשותף ‘נשים’, ובא/ה לציון גואל/ת 🙂

      בברכה, ש”צ לוינגר/ת

  2. שלומי

    והנה חלק מביקורת של ד”ר למשהו שביקר ספר לכיתה ה שהוגש לאישור משרד החינוך. הספר עוסק בתרבות יהודית ישראלית (הנגשת יהדות כתרבות ולא כדת בחינוך הממלכתי) ולהלן כמה מדברי קדשו
    א. הפרק על היחס לארץ ישראל לוקה מאד בחד ממדיות. הנושאים המטופל בו הם רק האידאולוגיים והדתיים: הכיסופים לארץ לאורך הגלות, מצוות ישיבה בארץ ישראל, הציונות כשיבה אל המולדת. (ראו לדוגמה הערה לעמ’ 110) נעדר ממנו כמעט לחלוטין עיסוק בכל ההיבטים הממשיים של חיים בארץ: שייכות לישוב שלי, שייכות לנופים, קבוצות אוכלוסייה שונות, קיומם של הערבים בארץ שהיא גם מולדתם שלהם, ערים ופיתוח מודרני מול טבע וכפר, עושר מול עוני, עושרה של החברה וההוויה הישראלית, חייהם הממשיים של היהודים בתפוצות (מעבר לשאלת “זכותם” שלא לחיות בארץ, שמשום מה נידונה בהרחבה בתכנית…), ובכלל – תפיסה של עמיות יהודית ולא מרכז אחד ויחיד.
    (החד ממדיות בולטת גם בדברי הרציונל המוצגים במדריך למורה, שם מודגש כי יחס הבעלות שלנו על הארץ הוא הפריזמה העיקרית לתכנית כולה. אגב שם מדובר כמה פעמים על “מורשת ישראל”, ובשום מקום לא מופיע “תרבות יהודית ישראלית.” כביטוי וכתפיסה.)
    ב. העניין הנ”ל חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים גם בפרקים האחרים, בעיסוק ביום העצמאות, ירושלים, התפילה, חזרה על אותם תכנים שוב ושוב, ובאותו האופן, בהתייחסות לסמלים בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מן המציאות הסוציולוגית הממשית.
    ג. הספר מאד “דתוצנטרי” ומורגש שחסר בצוות הכותבים מבט חילוני. גם ביחס לתפילה הדבר מאד מורגש.

    כך הוא לשון קדשו ודברי פי חרטטן חרטא

    הבעיה היתה שבמשרד החינוך התייחסו ברצינות להערות הנונסנס שלו ועל פיהן קובעים את חינוך ילדי ישראל

    1. זה לא חירטוט,. זו תפיסת הלאומיות המקובלת בעולם (לשלומי)

      בס”ד י”ד בחשון ע”ט

      התפיסה של הדוקטור שציטטת, אינה אלא אלא תפיסת הלאומיות המקובלת בעולם המערבי. אני אנגלי או צרפתי או אמריקני, כי אני חי באותה ארץ, אוהב את נופיה, את שפתה ותרבותה העכשוית. לא בגלל מחוייבית למורשת היסורית או דתית. את אותה לאומיות טבעית מבקשים חלק מהחילונים ליישם גם בעם ישראל.

      הקושי ביישום תפיסה לאומית טבעית מעין זו לגבי עם ישראל הוא, שאצלנו אין הקיום שלנו כאומה בארצה טבעי ומובן מאליו. באותה ארץ יש התנגשות של שאיפה לאומית נוספת, שמשום מה אינה מוכנה לקנות את הפתרון של ‘שתי מדינות לשני עמים”, וטוענת לזכות בלעדית על אותה ארץ. מי שרוצה לחיות כאן חיי עם טבעיים – צריך להאמין שאי-פעם יסכים ‘הצד השני’ להכיר בנו, או להיות מוכן למאבק תמידי..

      זה הקושי הגדול בקיומה של לאומיות ישראלית טבעית. אין לנו קיום אלא באמונה. או אמונה בשלום שיבוא או אמונה שיש לעם ישראל ייעוד אידיאי גדול, שלמענו שווה להיאבק.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. אהבת העם והמולדת אינה ערך הטעון טיפוח? (לרמד"א)

      בס”ד ט”ו בחשון ע”ט

      לרמד”א – שלום רב,

      האם אהבה לעם לארץ ולתרבות היא ‘דבר ניטרלי’ מבחינה ערכית? כשם שאהבת האדם למשפחתו ולחבריו היא דבר חיובי, כך חיובית היא האהבה ל’משפחה המורחבת’. לא בכדי הורו חכמים ש’עניי עירך קודמים’. כשאדם אוהב בצורה חזקה את קרובין רעיו ושכניו – מקרינה אהבה זו לאנושות כולה.

      האהבה לקרובים יסודה אמנם ברגש טבעי, אך גם רגש טבעי טעון טיפוח והעמקה, והדרכה בדרכך ממימושה הנכון. החינוך בזה אינו מיותר!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. עניי עירך קודמים

      אבל חז”ל כן מצאו עניין ביחס אוהב יותר אל הקרובים, כאמור: ‘ומבשרך אל תתעלם’, ‘עניי עירך קודמים’. וכפי שביארתי גם מה שיסודו ברגש טבעי טעון טיפוח. בקרובים לאדם יש גם יותר חיכוכים ומשקעים העלולים להעיב על רגש האחווה הטבעי, ולכן האחווה לקרובים טעונה טיפוח יתר.

      בברכה, ש”צ לוינגר.

    4. mikyab

      להבנתי עניי עירך קודמים היא הנחייה מעשית, בלי קשר לאהבה. המוסר עוסק במעשים ולא ברגשות. מה להרגיש ומה לא אינו נוגע למוסר. יתר על כן, אם אתה משתייך לעיר אחרת אז מחויבותך המעשית עוברת לשם. וכיום השייכות לא נקבעת על פי מקום אלא על פי תחושת השתייכות (לכן מנהג אינו מנהג מקום אלא עדה, ולא תתגודדו על שני בתי דין בעיר אחת לא קיים לגבי עיר אלא לגבי קהילה).
      ומעבר לכל, עניי עירך קודמים זו הנחייה ליעילות (אם כל אחד דואג לסביבתו הקרובה זה יוצא יעיל יותר) ולא בהכרח למוסר.

    5. 'אב המון' - הרחבת האבהות

      בס”ד יום ה’ לפרשת וירא תשע”ט

      מה שהסברתי לגבי חשיבות האהבה לקרובים שממנה צומחת האהבה גם לרחוקים, האיר את עיניי הבוקר בעלותי לתורה, להבין מה מריץ את אברהם לקבל בכבוד מלכים שלושה זרים אלמונים. זה הקבה יותר מרגש של חמלה טבעי כלפי עורי דרך עייפים וצמאים.

      אברהם קיבל עתה את הייעוד להיות ‘אב המון גויים’ והוא מפנים זאת. כל אחד מבאי העולם הוא כעת בנו, והוא מקבל אותו באותה מסירות ואהבה שבה אב מקבל בן שהגיע זה עתה מדרך רחוקה.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    6. השילוב של 'אב המון' ו'שרה'

      בס”ד כ”ח בחשון ע”ט

      האבהות החובקת כל של אברהם כ’אב המון גויים’, זקוקה לאיזון של שרה, המבטאת בשמה ודרכה את מימד השררה, המנהיגות התקיפה, היודעת גם ‘לחתוך’ ולומר: ‘עד כאן’. כשרה רואה את בן האמה מצחק על בנה, היא דורשת בתוקף: ‘גרש את האמה הזאת ואת בנה’, וה’ מצדיק אותה ומורה לאברהם לשמוע בקולה.

      אברהם כיחיד פועל בדרך כלל להפצת האמונה בדרכי נועם, בהסברה ובדוגמא אישית, אך כעת צריך בית אברהם להיות לאומה הקוראת בשם ה’, אומה המקרינה אמונה צדק וחסד, אך גם יודעת לשמור בתקיפות על עצמאותה ולהיאבק על ערכיה נגד שונאיה ומבקשי נפשה.

      מתכונותיהם המנוגדות של אברהם ושרה, צומחת האומה הפונה אל האנושות הן כאב אוהב ומחנך, והן בשעת הצורך כשר המטיל את מרותו במלוא התוקף.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  3. פרנץ נוימן צודק

    בס”ד י”ד בחשון ע”ט

    השנאה של הנאצים לא היתה רק כלפי היהודים, אלא גם כלפי ‘היהדות,’ ש’מוסר העבדים’ שלה שהטיל על האדם האירופי חובות של צדק ועזרה לחלש, דיכא את יצרי השליטה של ‘גזע האדונים’ הארי.

    הנאצים הבינו נכונה שכל יהודי נושא בקרבו שלו את ה’חידק’ האברהצי הקורא לו ולאנושות כולה ‘לשמור את דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט’, ולכן כל עוד יש יהודי אחד בעולם – לא תיכון אידיאולוגיית הרשע שלהם.

    בברכה, ש”צ לוינגר

    1. וגם המרקסיזם צודק, חלקית...

      בס”ד י”ד בחשון ע”ט

      בעינינו יש למרקסיזם קונוטציה שלילית בשל הסתאבותו בארצות מסויימות למשטרי דיכוי אכזריים. אך יש לזכור שהמרקסיזם בא לעולם בעקבות בעייה אמיתית: המהפכה התעשייתית שהביאה לניצול מחפיר של עובדים, ללא הגבלת שעות העבודה וללא שכר הולם ותנאים סוציאליים מינימליים. האדם היה ל’בורג’ חסר ערך במכונה המנצלת אותו עד תום ללא טיפת אנושיות.

      הסוציאליזם הרים את ראשו של העובד; נתן לו להבין שחלקו של העובד בהצלחה הכלכלית של המפעל אינו נופל מחלקו של בעל ההון, ונתן לו כלים של התארגנות המאפשרת לפועלים להיאבק על זכויותיהם ולא ליפול טרף לניצול. מאבק שהביא לחקיקה המבטיחה תנאי עבודה סבירים, שיש בהם ברכה לעובד ולמעביד גם יחד.

      במקום שבו ידעו הסוציאליסטים לבנות בלי להרוס, לדאוג לרווחת העובד ולזכויויו תוך שמירה על הדמוקרטיה ועל כלכלה תחרותית חופשית – גדלה רווחתו של העובד, התחרות החופשית המביאה לצמיחה כלכלית מטיבה גם עם העובדים. ומאידך רווחתו של העובד מגדילה את תפוקתו וגם את כח הקניה שלו, ובכך משפרת את הכלכלה הלאומית.

      הסוציאליזם לימד את האנושות את חיוניות ‘ההון האנושי’ לחברה ולכלכלה. הקפיטליזם לימד את חשיבות ‘השוק החופשי’. שילוב מושכל של שניהם מביא לחברה מצליחה ובריאה.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. ולמרבה הצער (לרמד"א)

      למרבה הצער, במקום שיש ניצול ודיכוי – יש גם מזימות ונסיונות להציג את הרע כטוב. המרקסיזם התריע בצדק על עוולות שנעשו כלפי העובדים, ובסופו של דבר נכשל גם הוא במעשים כאלה וגרועים מהם

      אכן צריך להיזהר כשנאבקים נגד תופעה שלילית, שהמטרה לא תקדש את האמצעים, ושרדיפת הצדק תיעשה בדרך של צדק – התקוששו וקושו.

      בברכה, ש”צ לוינג,

    3. ההיסטוריה - כתהליך של התקדמות מתוך 'ניסוי וטעיה'

      בס”ד ט”ו בחשון ע”ט

      את התפיסה שלהיסטוריה יש כיוון ומטרה לא המציא מרקס. תפיסה זו עומדת ביסוד המודרנה, הרואה את העולם כמתקדם ומתפתח. המחקר המדעי והניסיון ההיסטורי מקדמים את האדם בהבנה מה אמיתי ונכון. ההישגים של כל דור מהווים בסיס להתקדמות נוספת,.

      ולא פחות מהם, הכשלונות של כל דור, מביאים את האנושות להפקת לקחים וזיקוק האידיאות מהסיגים שדבקו בהן. ההתקדמות האנושית רצופה נסיונות וטעיות, תקוות ואכזבות, עליות ומשברים. מההצלחות והכשלונות מתקרבת האנושות להבנת המורכבות. כל אידיאה פורצת אל העולם בסערה, ומתוך התלהבות נעורים חושבים המחזיקים בה שהיא לבדה תפתור את כל הבעיות.

      כשמנסים להגשים את האידיאה בעולם המעשה – מתגלות גם הבעיות הטמונות בה, ומבינים שהיא זקוקה לאיזון ןךהשלמה מכיוונים נגדיים, והדיאלקטיקה מביאה ב’סופו של יום’ לאיזון.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    4. מ80

      התפיסה שלהיסטוריה יש כיוון ומטרה היא השקפה רומנטית, הנקראת היסטוריציזם, המבוססת על אידאולוגיית הקדמה של הנאורות. הן הרב קוק והן קרל מרקס הושפעו מההיסטוריציזם ההיגליאני. דווקא המודרניות ביקרה בחריפות את ההיסטוריציזם. לדוגמא, “על מושג ההיסטוריה” מאת וולטר בנימין, או “החברה הפתוחה ואויביה” מאת קרל פופר, או “האומץ לחולין” מאת לאה גולדברג.

    5. מ'חרטא' לחריטה - לתקנתה של הביקורתיות הפוסט-מודרנית

      בס”ד ט”ז בחשון ע”ט

      הביקורתיות הפוסט-מודרנית המוצאת את הבקיעים והסדקים, הכשלים וצדדי הזיוף שבשיטות שונות שהתיימרו לתת מענה בלעדי לבעיות העולם, עלולה להביא לייאוש גמור מכל ניסיון להגיע לאמת. למה לבקש אמת כשהכל ‘חרטא’?

      אך סוף סוף, הרי אי אפשר לחיות בעולם חסר טעם ותקווה. ב’סופו של יום’ שכל השיטות והדרכים מיוסדות על ניצוצות של אמת, אלא שמדובר באמת חלקית. התמונה המליאה היא מעין ‘פאזל’ המורכב מצירוף הפירורים המפורדים לתמונה כוללת.

      הבקיעים שבכל חלק מה’פאזל’ הם בדיוק הסימנים שכאן יש לחבר חלקיק נוסף שה’תל’ שבו משלים את ה’חריץ’ של משנהו. איך אמר הדוקטור הוינאי במבטאו הייקי: ‘בפאזל ייסדתי את מדינת היהודים 🙂

      בברכה, ש”צ לוינגר

  4. י.ד.

    התפיסה של מדעיזם כמה שמקובל בקהיליית “המדענים” (שזהו כמובן עיוות של קון) ולכן אם אתה מצטט מישהו, מופרך ככל שיהיה, זה הופך אותך למדען היא רעה חולה במדעי החברה. זה כמובן מצטרף לעובדה שבמדעים הללו ניתן להתבסס על תיאוריות מרקסיסטיות או פרוידיאניות למרות שהן הופרכו מזמן. תיאוריות אלו מובאות בקריצת עין, לכאורה, שהן רק דוגמאות לתיאוריות של שחרור וכדומה עד שאתה מגלה שהקורצים אכן מאמינים בתיאוריות הללו ומתבססים עליהם. אבל גם בלי המרקסיזם והפרוידיאניות זה לא משנה את העובדה שבסופו של דבר קבוצת אנשים יכולים לקדם אחד את השני על חשבוננו. האחד מקים כתב עת לענייני הקוקריקו. השני מפרסם שם מאמר. השלישי מצטט את המאמר וכן הלאה והלאה. אחרי זה מצביעים על כתב העת כעל כתב העת רמה A לענייני הקוקריקו והופ יש לנו תחום מדעי חדש: מדעי הקוקריקו. אחרי זה בקורסי מבוא למדעי הקוקריקו מביאים את קון בתור דוגמא למדע של קהיליות ואת מרקס בתור דוגמא למדעי השחרור והנה יש לנו צידוק עצמי למדעי הקוקריקו.

    לתפיסה הזו של מדעיזם יש השלכה שלילית על הקשר בין מדע לתבונה. כך למשל במאמר הבא מאתר אלכסון:
    https://alaxon.co.il/article/%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%98%d7%94/
    הכותב לא משער בדעתו שניתן להתמודד עם טענות העולם השטוח בצורה תבונית רציונאלית. קרי להקשיב לטענות שלהם ואז להפריך אותן בצורה לוגית. נראה שהוא לא מבין שאם אתה לא מסוגל להפריך את הטענות בצורה לוגית רציונאלית כנראה אתה לא מדען אלא חסיד שוטה של המדעיזם. מדע איננו שייך לממסד אקדמי כזה או אחר אלא לתבונה שלנו (שיקול הדעת שלנו). והעובדה שאנו ממנים אוניברסיטאות לא הופך אותן למדעיות. עד המאה התשע עשרה מדע לא שכן באוניברסיטאות (התפקיד שלהן היה להכשיר כמרים) וגם כיום הוא לא חייב לשכון באוניברסיטאות (יש לא מעט חברות פרטיות שחוקרות באופן עצמאי).

    אבל זה ברובד אחד. ברובד נוסף מדעי החברה הם מדעים קשים כי הם עוסקים בישים בעייתיים. אפשר לחלק את המדע להנחות שלנו על הישים שאותם אנו חוקרים. במדעי הטבע אנו מניחים כי ישים כפופים לחוק ההתמדה של ניוטון לפיו גוף מתמיד במצבו. גם אם יש לנו תופעות שלכאורה לא כפופות לחוק השני של ניוטון כגון קוואנטים עדיין ניתן לטפל בהן באופן סטטיסטי. מדעים המניחים את ההנחה הזו הם פיזיקה, כימיה וביולוגיה ברמתה החלבונית. אולם ככל שמטפסים בביולוגיה אנו עוסקים בישים שכבר לא מצייתים להנחה הזו. ההתנהגות של יצורים ביולוגיים נשלטת על ידי השאיפה להעברת גנים לדור הבא. והיות והתנהלות זו תלויה ביצורים ביולוגיים אחרים אי אפשר להסביר את ההתנהלות שלהם באופן מכני. היות שהם מכלילים את ההתנהלות של יצורים ביולוגיים מקבילים אחרים בתוך פונקציית התגובה שלהם ההתנהלות שלהם הופכת להיות יותר ויותר משחקית. ניתוח מדעי שלהם צריך אם כן להתבסס על תורת המשחקים ולא רק על ניתוח מכני או סטטיסטי גרידא. ישים המצייתים לדרישה הזו יכולים חיות ביולוגיות או בני אדם המתמודדים עם תופעת המחסור (כלכלה) או הכוח (מדעי המדינה). תורת המשחקים מניחה פונקציית תועלת קבועה המבוססת על מערכת העדפות קבועה וידועה. אולם בנקודה מסוימת עולה השאלה מה יוצר את מערכת ההעדפות שלנו והאם היא קבועה או לא? כאן מתחילים מדעי החברה הבעייתיים. סוציולוגיה, פסיכולוגיה בצדדים מסוימים שלה והלאה לתוך מדעי הרוח מנסים להתמודד עם השאלות הללו (כשהיסטוריה בכלל שוללת את היכולת לערוך מדע בשאלות הללו ומסתפקת בפילולגיה של המצב האנושי). היכולת להגדיר תיאוריות ומערכי מחקר הופכת להיות קשה מאד וקל הרבה יותר לגלוש למדעי החרטא, קרי מדעים המבוססים על ציטוטים, במקום לערוך מחקר רציני וקשה. הפיתוי גם להתמכר לאשליות של שחרור הוא גדול והתוצאה היא תהו ובוהו.

    1. אפרת

      ישר כח י.ד
      הצלת את הכבוד של מדעי החברה והרוח מפני רמיסה חסרת אבחנה (וגם את ה׳חרטא׳ שכבודו במקומו מונח..)
      כפי שכתבת, ההתקדמות או ׳הטיפוס׳ האבולוציוני הביולוגי הוא זה שהופך את המחקר ליותר מורכב והכלים הפיזיקליים כימיים מכנים כבר לא מספיקים.
      ההבדל הוא עצום, זה לא שמדעי החברה הם חרטא אלא יכולת המדידה והניתוח של תחומים אלה היא עדיין מוגבלת (ופה אנו זקוקים להרבה ענווה וקצת סקרנות וסבלנות שהם היפוכו של החרטא)

    2. י.ד.

      תודה.
      דווקא כלים משחקיים יש לנו וגם לא מעט ניסיונות לבחון תיאוריות משחקיות (מערכות אקולוגיות, אקונומטריקה, ניסוי טבעי ועוד).
      הבעיה מתחילה כאשר מנסים להבין את מערכות ההעדפות האנושיות. איך היא נוצרת? מה קובע אותה? האם היא חברתית או אינדיבידואלית? ועוד. וכאן אין אפילו הסכמה על התיאוריות. מה שיש זה שלל הנחות וטענות, חלקן מבוססות יותר וחלקן פחות, שעל בסיסן מנסים להציג מחקרים (כשלרוב מה שיוצא זה הבל כפי שניסח זאת אילון). העניינים מסתבכים כאשר תיאוריות מסוימות לא מצליחות להפריד בין המציאות המשחקית לבין מערכת ההעדפות וטוענות שהמציאות המשחקית יוצרת את מערכת ההעדפות (מרקסיזם, מגדר ועוד). במצב הזה השיח הופך להיות עוד יותר אמורפי ומבולבל כאשר מה שאמור לסמן אסטרטגיות של שחקנים מוצג כההעדפות שלהם ולהפך העדפות מוצגות כאסטרטגיות. מערך האמונות של השחקנים הופך לאידיאולוגיות והכל מקבל צורה של עיסה לא ברורה. במצב הזה כניסה ללולאות לוגיות ופרדוקסים היא פשוט מתבקשת וכידוע בלוגיקה אם ההנחה שלך שקרית התוצאה תמיד נכונה. במצב הזה כבר אין צורך אמיתי במחקר. כל מה שצריך זה לספר שעשית מחקר ולהתעלם מהצורך של המחקר לאושש את ההנחות (שכן ההנחות גם ככה סותרות את עצמן). מה שנדרש זה לעשות סדר בבלאגן, להבין מה כל תיאוריה טוענת, לבדוק שהיא לא מובילה ללולאות לוגיות או לסתירות עצמיות (שמהן ניתן להגיע לכל מסקנה שהיא) ורק לאחר ניפוי כל התיאוריות הכוזבות להתחיל לערוך מחקר הגיוני.

      לטעמי הכרה של מודלים משחקיים היא פשוט צעד ראשון ופשוט להתרת הסבך. לא חייבים לעשות את הקורס במחלקה למתמטיקה אבל ההפרדה הפשוטה בין מערכת העדפות ופונקציית תועלת, לבין מערכת אמונות, לבין אסטרטגיות היא פשוט הכרחית. לאחר מכן ניתן להתחיל לברר מה עושים כאשר תיאוריות מסוימות מערבבות בין החלוקות הללו ואיך מפרקים אותן באופן שיבהיר אם ניתן להפיק מהן תועלת מחקרית או שהן מובילות לסתירות עצמיות שמהן ניתן להסיק כל מסקנה שהיא.

    3. אפרת

      כפי שכתבת: “הכניסה ללולאות לוגיות ופרדוקסים היא מתבקשת” ופה לטעמי מונחת בעיה, אף על פי שהיא אכן מתבקשת.
      הלוגיקה נכשלת בלהסביר/להוכיח העדפות ותופעות אנושיות אבל הכשלון הוא של הכלים הלוגיים הקיימים שלא מצליחים או לא מספיקים או לא מתאימים בחלקם לניתוח הסוציאולוגי האנושי.

    4. י.ד.

      את לא הבנת מה כתבתי. הלוגיקה לא נדרשת כדי ליצור תיאוריות על ההעדפות האנושיות. את זה כל אחד יכול לעשות (בתנאי שהוא מספיק מוכשר ולא מבלבל). הלוגיקה נדרשת כדי לעבור מתיאוריות למחקר. הלוגיקה צריכה לבדוק שהתיאוריות לא מכילות סתירות עצמיות שמהן ניתן להסיק כל טענה שהיא. אם התיאוריה שלך מכילה סתירה פנימית או לולאה לוגית היא לא מדעית כי היא לא עומדת בקריטריון הראשוני של פופר של מבחן ההפרכה (קריטריון שכבר קדם לפופר אבל נוח להתייחס לפופר כאל נקודת הפניה). ובמצב הזה אין כאן מחקר ואי אפשר לדרוש שזה יקבל מעמד של מחקר.

      אני אנסח זאת בלשון של בדיקות תוכנה. אם הבדיקה לא עומדת בתנאי הבדיקה אז היא מקבלת error ואי אפשר לדווח עליה. אם היא עומדת בתנאי הבדיקה אבל נכשלה אז היא מקבלת false ומדווחים עליה. אם התיאוריה שלך לא עומדת בדרישה של עקביות לוגית אז אי אפשר להתקדם ממנה לבדיקה של התיאוריה. היא במצב של error. במצב הזה קודם תוודאי שהתיאוריה שלך עקבית ולא סותרת את עצמה ורק אז תפני למחקר שיאשש או יפריך את התיאוריה שלך. אם את לא מוודאת את זה את פשוט עושה את מלאכתך רמיה ואל תתפלאי שהיחס אליך הוא בהתאם.

      אני מסכים שסוציולוגיה זה מדע קשה (ושעדין לא ברור שיש לו זכות קיום עצמאית), אבל הקושי שלו לא מצדיק ויתור על הדרישה הפשוטה והברורה הזו. ואם את לא מסוגלת לעמוד בה תלכי לחפש עיסוק אחר (בבדיקות תוכנה תמיד ישמחו לקבל אותך).

    5. אפרת

      אתה חוזר על עצמך ב׳לולאתיות׳ מרשימה.

      ואם כבר הבאת את הדוגמא של בדיקת תוכנה אז קח לדוגמא את הנושא של עיבוד שפה טבעית ובלשנות חישובית שמבטאים את האתגרים בממשק שבין שפה אנושית לשפת מחשב מכנית ואת מדדי ואופני המחקר ויש קשר הדוק ודו סטרי בין השפה האנושית והתפתחותה לבין הסוציולוגיה, בין הסובייקט לאובייקט המדיד והלא מדיד וכו׳. בלשנות אגב שייכת למדע הרוח.

    6. י.ד.

      לא אמרתי שאין קשר בין סובייקט לאובייקט ואני בהחלט יכול לקבל מודלים רקרוסיביים כאלו ואחרים. רק טענתי שהדרך שבה זה נעשה כיום בתחום הרואה את עצמו כמדעי, סוציולוגיה, היא גרועה. ודרך אגב, נדמה לי שהעובדה שבבלשנות חישובית הבינו שבשפות טבעיות קיים קשר כזה לא עזר להם להבין מה הולך שם עדיין.

  5. מ80

    הפילוסופיה הקלאסית יפה, מושלמת, אך חסרת רוח חיים אמתית. המודרניות התחילה כביקורת מוצדקת על המקורות הקלאסים, והמשיכה כתיאוריות מבריקות אך חסרות יסודות מחשבה מבוססים. מרקס, אסכולת פרטנקפורט, דרידה, כולם היו יהודים מתבוללים שניסו לנתץ בדרכים שונות את האלילות של המטפיסיקה/לוגיקה המערבית. ציפית מסופיסט כדרידה להיות מדען? אתה סבור שהתחומים שאסכולת פרנקפורט עסקה בהם הם חרטא? ככה זה בתחומי הרוח מאז ומעולם: רוב הכותבים כותבים שטויות, מעטים כותבים דברי טעם, ומעטים שבמעטים מבינים כראוי את דבריהם. אגב, כל הסברות של הר”מ והתלמידים בישיבות נכונות? אם שיטת בריסק כלי אנליטי כה מפותח, מדוע אומרים על זמנינו שהאמת נעדרת?

    1. mikyab

      אנשי אקדמיה לא שקולים לאוסף תלמידי הישיבות. זו אליטה ששקולה אולי לראשי ישיבות. לדעתי המצב בישיבות הרבה יותר טוב מאשר בתחומים אלו שתיארתי. “האמת תהא נעדרת” אינו אלא הקיטורים הרגילים. אבל כאמור לא ציפיתי שזה יהיה מדע ולא זו טענתי. הסברתי זאת.

    2. מ80

      ברור שהמצב בישיבות טוב יותר, כי תליא באשלי רברבי, בעוד שתחומים מודרנים ,שהם תולדה של הגות שהתרחקה משורשיה, הפכו במידה רבה לסוג של שיח ז’רגוני פסבדו-אינטלקטואלי. אם ליאו שטראוס כתב שבימיו רוב הקוראים לעצמם פילוסופים הם לא יותר מאשר משכילים זהירים, שיטתיים, ולחלוטין לא נועזים; הרי שכיום הם ברובם לא זהירים ופחות שיטתיים, ורחוקים מלהיות משכילים; קל וחומר אלו הקוראים לעצמם אנשי רוח או אנשי מחקר. לדאבוננו זו הדמוקרטיה המודרנית: תרבות ההמונים.

  6. אילון

    הערה צדדית : לאחר זמן שהרהרתי בזה קצת חשבתי קצת שכדאי שהרב ישנה את המינוח שהרב משתמש בו למדעים הללו (והוא אכן המינוח המקובל בפי ההמון) למשהוא אחר היות והוא מנוסח בשפה זולה שכדאי שהרב ימנע ממנה אף על חשבון הבהירות המיידית (אפשר פעם אחת לנקוב בשם הזה).המינוח בנוי על ערבית, שמשום מה כל ביטוי בה ,כשמשתמשים בו בעברית הישראלית העממית ,הופך לביטוי זול ובוטה .

    אני מציע את השם “מדעי ההבל” שמצד אחד מתכתב עם השם “מדעי הרוח” (“והנה הכל הבל ורעות רוח” ,”גם זה הבל ורעות רוח”),ומצד שני מתחרז עם “מדעי הזבל” (שאף הוא טיפה בוטה)

השאר תגובה