מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 5 (טור 182)

בס”ד

בטור הקודם תיארתי את הניסוי שערכו שלושה חוקרים שובבים, שבמסגרתו הם שרבטו כעשרים מאמרי נונסנס ושלחו אותם לכתבי עת בתחומי ה”ביקורת”, המגדר וכו’. שבעה מתוך העשרים התקבלו לפרסום (חלקם כבר פורסמו) ועוד כמה אחרים היו בשלבים שונים בתהליך כשהם הפסיקו את הניסוי. התחלתי להראות את משמעות הניסוי הזה ואת מקומו ביחס לתמונה של התפתחות הפוסטמודרניות והדקונסטרוקציה שתוארה בטורים הקודמים. כעת אני רוצה להמשיך ולחדד את משמעות התוצאות של הניסויים הללו לתחומים הספציפיים (מגדר ושאר ירקות), ובטורים הבאים להגיע למשמעות הרחבה יותר שלהם לגבי תחומי החברה והרוח בכלל.

ניסויים במדעי החרטא

אקדים שדבר טוב אחד ודאי יצא מהתעלולים הללו. מתברר שבכל זאת ניתן לערוך מחקר אמפירי במדעי החרטא, או ליתר דיוק מחקר מדעי על מדעי החרטא. המחקרים הללו בוחנים באופן אמפירי את עצם הטענה שמדובר בחרטא, ובכך הם עונים על הקשיים שתיארתי בתחילת הטור הקודם (כיצד לנהל דיון על איכות בלי קריטריונים).

אז איך באמת עושים מחקר מדעי בלי קריטריונים? איך קובעים שמשהו הוא חרטא בלי לקבוע קריטריוני איכות? ראשית, עלינו לנסח את שאלת המחקר, או את הטענה שאותה הוא בודק. הבעייה שאותה תיארתי היא כיצד להגדיר חרטא, ולכן קשה כאן לנסח שאלה חדה שתוכל לעמוד למבחן אמפירי שיטתי. אבל החבר’ה הללו מצאו מוצא מצוין לבעיה המתודולוגית הזאת. הם עקפו את הצורך לנסח קריטריונים מפורשים ועברו למתודה השוואתית. בהמשך נראה שזו טכניקה שישימה בהקשרים דומים נוספים.

ההיפותזה שאותה מנסה המחקר שלהם לבחון היא שהקריטריונים שלפיהם נבדקים הפרסומים בתחומים הללו הם מחורטטים, ובניסוח מדויק יותר: הסינון שלהם לא שווה כלום. היתרון של ניסוח איכותי ולא חד מהסוג הזה הוא שאין כאן צורך בהגדרת קריטריונים חדים, וניתן להעמיד את השאלה למבחן אמפירי גם בלעדיהם. במקום לשאול על טקסט כלשהו האם הוא עונה לקריטריונים אלה או אחרים, אנחנו לוקחים טקסט שמוסכם על הכל שהוא חרטא (נונסנס רנדומי כלשהו), ומשווים את הטקסט הנבדק אליו. אם יימצא שאין הבדל, אזי הראינו שמדובר בחרטא בלי להגדיר במפורש את המושג הזה ובלי להציע לו קריטריונים מפורשים. כמובן, הדבר מחייב שיהיה בידינו טקסט שמוסכם על הכל שהוא חרטא, כלומר שהוא מקרה קיצוני שמצוי מעבר לצורך להגדיר ולנסח קריטריונים. בדיוק בשביל זה נועדו עשבי הפרא שלנו, מאמרי הנונסנס.

אז איך עושים ניסוי כזה? פשוט מאד. בשלב הראשון כותבים מספר מסוים של מאמרים חסרי ערך ותוכן (נותנים לילד קטן לכתוב חיבור אקדמי, או למחולל טקסטים רנדומי לייצר טקסט), וזאת בהנחה שמוסכם על הכל שזוהי חרטא חסרת ערך (ראה להלן שזו הנחה לא פשוטה במחקר הזה). כעת נותנים להם צורה “תקינה פוליטית”, אבל באופן צורני בלבד (כלומר בלי לגעת בתוכן. ראה הנחיות בטורים לעיל: לדאוג לאווירת מרמור וקיפוח, להכניס מספיק מושגים תקניים מסל המושגים המחייב וכדומה), כך שהתוצר  נותר נונסנס באופן מהותי מבחינת תוכנו. בשלב השני יש לשלוח אותם לפרסום בכתבי עת אקדמיים בתחומים הנבדקים. אם חלק ניכר דיו (למעשה מספיקים שניים או שלושה) מבין המאמרים הללו יעברו את הסינון של כתבי העת הנבדקים ויתקבלו לפרסום, כי אז אוששנו את ההיפותזה שנבדקה. שימו לב, גם בלי לנסח קריטריונים מפורשים, הוכחנו שאכן מדובר בחרטא. אבל זו גם המגבלה של המחקר הזה: הוא חייב להשתמש בטקסטים שהם ברמת חרטא קיצונית שלגביהם לית מאן דפליג. אי אפשר לעשות מחקר כזה על מקרים “אפורים”, שכן שם אין לנו בסיס מוסכם להשוואה.

בהנחה שההיפותזה תאושר, כלומר שחלק מספיק מהמאמרים מתקבל לפרסום, המסקנה המתחייבת היא שגם שאר המאמרים שעוברים את מערכות כתבי העת הללו הם בחזקת נונסנס חסר ערך. כלומר משמעות הניסוי אינה  רק לגבי המאמרים שנשלחו כמובן (אחרת לא היה בו טעם). הוא מראה משהו שנכון לתחום בכללו (לפחות בכתבי העת המסוימים שנבדקו). הרי לנו שגם בלי קריטריונים ניתן להתקדם בעצם זהו חלומו הגדול של כל מדען חרטא מצוי: לערוך מחקר בלי קריטריונים. אז הרי לכם שזה באמת ניתן, אבל גם למחקר כזה יש לוגיקה, מה שבדרך כלל לא קורה אצלם. יש כאן רכיב אמפירי, בניגוד למחקרי הכורסה והמקלדת הנהוגים שם.

כך, למשל, אם כתב עת כמו Social Sciences מקבל מאמרי נונסנס יחד עם מאמרים שנכתבים בכוונה רצינית אזי קיבלנו שתי תוצאות אמפיריות מובהקות לניסוי: 1. כתב העת הזה (קני המידה והביקורת האקדמית שלו) מחורטט. 2. כל המאמרים שפורסמו בו עד האחרון (ודוק: לא רק אלו שנשלחו במסגרת הניסוי אלא כל האחרים) הם בחזקת חרטא עד שיוכח אחרת. במילים אחרות, פרסומו של מאמר בכתב העת הזה לא אומר מאומה על תוכנו. הקרדיט האקדמי שמגיע לכותב (שימו לב, לכותב עם הכוונה הרצינית לא לשובב שעורך את הניסוי) הוא כמו הקרדיט שמגיע לילד של השכן שלי בכיתה ב. פרסום מאמריו של הפרופסור הנכבד לא הוכיח בשום צורה על יכולת או כישורים שנמצאים מעבר לזה של הילד או המחולל הרנדומי.

חשוב להבין שעקרונית אפשרי שמאמר כלשהו שפורסם בכתב העת הזה הוא מאמר מופת שמחדש חידושים מסעירים (כך יכול להיות גם מאמר שמיוצר במחולל רנדומי, שבמקרה הוא מבטא רעיון חדשני ומופלא). טענתי היא רק הבאה: העובדה שהוא פורסם בכתב העת המסוים הזה לא מוסיפה ולא מורידה לעניין זה. או במילים אחרות: לפתוח כתב עת כמו Social Sciences (שלא במטרה ליהנות מבידור טוב, אלא כדי ללמוד משהו) אחרי ניסוי סוקל וזה שאחריו, זה בערך כמו לעבור על טקסטים של מחולל רנדומי או חיבורים של ילד בכיתה ב. בזבוז זמן גמור.

אם כן, מה שעשו אותם שלושה חוקרים (בלי מרכאות) הוא סוג של ניסוי מדעי אמפירי, שמטרתו לבחון סינון אקדמי של מאמרים בתחומי החרטא השונים. חשוב  להבין שהם עצמם הציגו את הדברים כך. לכן המחאות של כתבי העת, גם אלו שעמדו בכבוד בניסוי ודחו את מאמרי הנונסנס, אינן מוצדקות. כתבי עת אקדמיים הם נושא לגיטימי למבחן אמפירי כמו כל תופעה אחרת בעולם.

אז מי אמר שאין קביעות מדעיות אמפיריות בתחומים אלו. מצאנו בינתיים שיש לפחות אחת כזאת: שהתחומים הללו לא רק לא מדעיים אלא בעצם חסרי תוכן ממשי: מדעי החרטא הם אכן חרטא (לגבי תוכן המושג ראה להלן).

משמעות הניסויים: סיכום ביניים

כאמור, תוצאות הניסויים הללו הראו שאם המאמר מקיים את התנאים דלעיל (רשימת המילים התקניות, “ביקורתיות” במובן הנונסנסי, אווירת קיפוח ומרמור וכו’) הוא מתקבל לפרסום באחוז דומה להתקבלות של מאמרים שנכתבים ברצינות. כלומר מדגם מקרי, שבדרך כלל אמור לייצג את המקרים הטיפוסיים, התקבל לפרסום בלי שיש לו תוכן. ההכללה המדעית במקרים אלו מובילה אותנו למסקנה המדעית שלתהליכי הסינון בכתבי העת שנבדקו, ולכן גם למאמרים עצמם, בתחומים הללו אין שום ערך. בהנחה שאלו כתבי עת מייצגים, ניתן אפילו להכליל את המסקנה לתחום אקדמי שלם. נא להכיר: כך עובד מדע אמפירי.

הטענה שמדובר במקרים אזוטריים (מאמרים שהתקבלו במקרה לא מוצלח, או כתבי עת שהם במקרה לא מוצלחים) לא עומדת בקריטריונים המדעיים, שכן כשבוחרים מדגם מקרי מייצג של מאמרים וכתבי עת, ומתברר שמאמרים כאלה מתקבלים בכתבי העת הללו לפרסום, ההנחה היא שכנראה הדבר מייצג את מה שקורה בכלל הקבוצה (כלל המאמרים וכתבי העת בתחומים הללו). אמנם מקרי ה”קצה” הללו מלמדים בעיקר על תת מרחבים אזוטריים של מדעי החברה והרוח, אבל הם מעלים חשדות מבוססים כלפי התחומים הללו בכללם. כמובן שהכללה כזאת צריכה להיעשות בזהירות. לא מדובר על כל מדעי החברה והרוח, ואולי אפילו לא על כל כתבי העת במגדר וב”ביקורת”, שהרי יש בהם גם תוצרים ראויים (רק לא מדעיים). אבל יש תת תחומים שחשודים על פניהם, ובעיקר כתבי העת ה”ביקורתיים” (רק כלפי אחרים כמובן) ואלו שעוסקים ב”תיאוריה” למיניהם.

איך באמת זה קורה?

הניתוח של תוצאות הניסוי גם מציע הסבר לתופעה המרתקת הזאת. אם אכן מסקנת הניסוי היא שגם החומר הרגיל בתחומים וכתבי העת הללו הוא בדרך כלל נונסנס חסר ערך וטעם (או לפחות בחזקת כזה), אזי כשנשלח לפרסום מאמר שנכתב מראש כנונסנס אין פלא שגם הוא מתקבל. המערכת לא יכולה להבחין בכך שמדובר במאמר חריג, שכן הוא לא באמת חריג. זה החומר הרגיל שם. מהו ההבדל בינו לבין מאמר רגיל שנכתב בכוונה רצינית? לא הבדל מהותי.

שימו לב לתגובתי לשלומי על הטור הקודם בה עסקתי בשאלת ההומור והפארודיה על טקסט פוסטמודרני. טענתי שם שדבר כזה לא ייתכן, כי גם הפארודיה עצמה אינה אלא טקסט פוסטמודרני רגיל. זה בדיוק כמו שאי אפשר להתחפש לאדמו”ר. מי שלובש כפתן מוזהב וגרטל ומלווה בנהג ושני בריונים הוא לא מחופש לאדמו”ר. הוא אדמו”ר. כך גם מי שכותב טקסט נונסנס שמנסה להוות פארודיה על טקסט פוסטמודרני לא יכול לעשות זאת. זה עצמו טקסט פוסטמודרני אמיתי ולא פארודיה.[1]

זה אותו עניין עצמו שבו עסקתי כאן. בעצם מאמרי הנונסנס התקבלו לכתב העת, התקבלו אליו בצדק. הם באמת מתאימים ועוברים את הקריטריונים (או חוסר הקריטריונים) הרגילים שלהם, בדיוק כמו המאמרים שנכתבים שם ברצינות. במקום בו יש רק צורה ללא תוכן אין פארודיה ואין בדיחה או תחפושת. אם יצרת את הצורה, תהא המהות אשר תהא, זה הדבר עצמו. לכן אין לראות במאמרי הניסוי של שלושת השובבים הללו משום פארודיה או ביקורת. בעצם זהו פשוט שיתוף פעולה. השלושה פשוט שלחו כמה מאמרים רגילים לכתבי העת שמיועדים למאמרים כאלה, ואין פלא שהם התקבלו לפרסום. זה אכן מה שאמור לקרות. הם פשוט תרמו להתפתחותו הרגילה של התחום.

חוסר עקביות

כפי שאמרתי, כל מאמר מכתב עת כזה, כולל מאמרי הנונסנס הנ”ל, בדיוק כמו גם חיבור של ילד, טקסט רנדומי, או התבוננות בעמוד טלפון סטנדרטי, יכולים לעורר בקורא תובנות מאד מעמיקות (באמת!). טענתי היא אך ורק זו: אין אינדיקציה שיש לזה קשר כלשהו לטקסט עצמו. למאמר ולכותב אין ערך מוסף ישיר ביחס לתובנות הללו, מפני שכל תופעה בעולם יכולה ליצור תובנות כאלה.

הפוסטמודרניסטים העקביים צפויים לטעון שבניגוד לדבריי אכן יש טעם לקרוא את כל המאמרים הללו, כולל מאמרי הנונסנס, שהרי לשיטתם (ראה בסוף טור 180, “הקפיצה אל הנונסנס”) גם מאמרים רציניים זו כל משמעותם. ראינו שלשיטתם משמעות לעולם נוצרת אצל הקורא ורק אצלו. לטקסט כשלעצמו מכל סוג שהוא אין משמעות. לכן לשיטתם אין באמת ערך לטקסט עצמו והוא לא צריך לעמוד בשום קריטריונים. התובנות המעמיקות התעוררו בזכות הקורא ולא בזכות הכותב. אם כן, הפוסטמודרניסט העקבי אמור לעמוד בעוז על משמרתו ולטעון בגאווה שמאמרי הנונסנס הם אכן מאמרים מכובדים ואין כל פסול בכך שהם עברו את הביקורת. הוא כמובן לא יוכל להסביר מה אמורה לבחון הביקורת של מערכת כתב העת ומה אמור להיפסל, אבל עקביות ומשמעות מעולם לא הטרידה את הכנופיה הזאת. פלא בעיניי, שמערכות העיתונים הללו באמת התמרמרו ודרשו התנצלות. זה סתם חוסר עקביות.

לפי התפיסה הזאת יש לתת את הקרדיט להר פרופסור למדעי הגיאורפיה הקווירית לפי מספר המאמרים שהוא קרא ולא לפי מספר המאמרים שכתב (אלא אם מדובר על מתן אות הנשיא למתנדב, למי שעושה פעולות אלטרואיסטיות לתועלת הציבור). לשיטת הפוסטמודרניסטים העקביים, מחולל רנדומי, חתול רחוב, או עמוד טלפון, זכאי בדין לתואר פרופסור למדעי הגיאוגרפיה של מרחבים מדומיינים הגמוניים ונרטיביים, ולמשכורת הולמת. הרי כולם עשויים לעורר הרהורים מעמיקים אצל הקורא, בלי שום קשר לכוונת הכותב (שכלל לא נגישה לו. זו אבן היסוד של החשיבה הדקונסטרוקציוניסטית).

אגב, מי שחושב שאני מגזים, כלך לך לדיונים שהתעוררו אחרי הטורים שלי על החסידות. שם טענתי שרוב הטקסטים הללו לא אומרים מאומה. טענו נגדי שאצל הקורא מתעוררות משמעויות ותובנות מעמיקות, וזה שאצלי אין כאלה זו בעיה שלי. מה שאני טענתי מנגד הוא שהמשמעות אמורה להיות בטקסט ולא רק בקורא, שאם לא כן אין דרך לשפוט את הטקסט עצמו כבעל ערך. גם התבוננות בעמוד טלפון יכולה לעורר תובנות מעמיקות. האם זו דרך טובה ללמוד תורה? האם עמוד  טלפון הוא טקסט חסידי? לטענת המתגוננים דנן – בהחלט כן. הם פשוט שייכים לעולם החרטא שתיארתי כאן. כאן יוכל הקורא לחדד לעצמו את טענותיי משם, ומה בעצם עומד מאחורי הגישה הכל כך אופנתית הזאת שמוכנה לראות משמעות בכל טקסט, עמום ולא עקבי ככל שיהיה. להלן נראה שגם כאן יש דרך השוואתית לבדוק את הטענות הללו.

תהייה נוספת

אבל לפני שאני עובר הלאה, הרשו לי להציג תהייה. האם המאמר הנ”ל של סוקל מופיע כיום ברשימת הפרסומים שלו? אני משער שלא, אבל כשלעצמי אני לא רואה סיבה שלא יופיע שם. הרי פרסומים דומים מהווים את כל רשימת הפרסומים של כנופיית ה”ביקורתיים”, מה שנותן להם מעמד אקדמי ומשכורת יפה. אז למה  שפיזיקאי שטורח על דברים אמיתיים באותה אוניברסיטה עצמה עם אותה משכורת ואותו מעמד לא יזכה גם הוא לקרדיט על יצירה “ביקורתית” שכזאת. היא עברה את הקריטריונים שלהם, ובדין. יש לזכור שהחופש אקדמי מעניק לחוקר זכות לקבל קרדיט גם על מאמר שלו שהתפרסם לא בתחום מומחיותו. מה עוד שהמאמר של סוקל לפחות לימד אותנו משהו מדעי אמיתי, להבדיל מהקש והגבבא שלהם. כפי שההסברתי כאן הוא ממש עשה מחקר מדעי במדעי החרטא.

המאמר של סוקל אמנם אינו דיווח על מחקר מדעי אלא הוא עצמו מהווה ניסוי מדעי. השאלה האם עריכת הניסוי יכולה להיחשב בעצמה כמאמר אקדמי. לכאורה מאמרים אמורים להכיל דיווח על הניסוי וניתוח של תוצאותיו. אף אחד לא יעלה בדעתו לשלוח את השאלון שהוא מחלק לנבדקים כמאמר לכתב עת אקדמי. אבל בעצם למה לא? להערכתי, ב-Social Sciences יש לטקסט סיכוי להתקבל. ובכלל, בעולם הפוסטמודרני יש בזה משום הדרה והתנשאות לדרוש ממאמר לטעון משהו או להיות בעל מאפיינים כלשהם. חלילה לנו מעשות כן. מדוע שטקסט רנדומי מוחלש לא יקבל מעמד הגמוני משל עצמו בנרטיב הפוסט קולוניאלי שלנו? בדורנו, אחרי הקפיצה הסופית אל הוואקום, יש כאן חוסר צדק משווע.

מה יקרה הלאה?

הצעד המתבקש שכנראה ייעשה על ידי המערכות הללו שוודאי נוערו כדבעי, הוא לסנן כותבים ולבדוק האם הם קיימים ומופיעים בשמם האמיתי (ראינו זאת במפורש בתגובותיהם שהוצגו בטור הקודם, מה שהטריד אותם הוא רק זיוף השם של המחבר ולא הנונסנס שבתוכן, וכאמור זה לגמרי בצדק מבחינתם). אין ספק שמסקנתם תהיה שיש לנסות למנוע מכאן והלאה הישנות של תופעות כאלה. הם יכולים לשכור את שירותיהם של חוקרים פרטיים שיתחקו אחרי הכותבים של המאמרים שמגיעים למערכת ויבדקו אמפירית את הטענה היחידה שמופיעה במאמרים בתחומים הללו, שם המחבר (יש גם את התאריך. אבל את זה די קל לבדוק אפילו במערכת עצמה). הרי לשיטתם את התוכן אין אפשרות לבדוק (זו התנשאות פטרנליסטית), ומה שנשאר הוא רק השם.

אלא שכאן יש לשים לב לשתי נקודות חשובות:

  1. כפי שכבר הערתי בטור הקודם, התגובה הזאת נראית לנו על פניה אווילית. וכי הם לא מבינים שיש כאן בעייה? האם רק זיוף השם והפסבדונים הוא הבעיה? התשובה היא חיובית. אם אכן לא נדרשת משמעות מהמאמרים שמתקבלים (זכרו את הקפיצה אל הוואקום: הוויתור על הטעינה והמשמעות) אז באמת לא הייתה שום בעיה במאמרי הנונסנס שנשלחו והתקבלו פרט לזיוף שם המחבר.
  2. מעבר לזה, אני לא לגמרי מבין מדוע זה עצמו בעייתי בעיניהם? למה הם חשו צורך להתנצל? אם באמת אחרי ההפשטה האחרונה שתוארה בטור 180 כבר לא נדרשת מטקסט אפילו משמעות, אז היכן כאן היה כישלון? הם אמורים לעמוד בגאווה אחרי מדיניותם ולראות במאמרים הללו פרי אקדמי לתפארת (כאמור למעלה, הרי הם מעוררים בקורא תובנות שונות, לא פחות מהסתכלות על עמודי טלפון, או על האסלה של דושאן). האם הם עצמם חשים בכל זאת שיש כאן בעיה (ורק חוסר היכולת האינטלקטואלי שלהם לא מאפשר להם להגדיר אותה)? אולי…

כמובן שכעת יכול לבוא השובב מהדור הבא ולעשות את ההפשטה האחרונה והמכרעת בתהליך הפוסטמודרני, ולכפור בזה שהוא חייב להופיע בשמו האמיתי. מי שמכם, הוא ישאל את אנשי המערכת, לקבוע מהו שמי? אם אדם יכול לקבוע את מגדרו לפי תחושותיו, אין שום סיבה בעולם שלא יאמץ לעצמו שם כרצונו. הרי שם הוא באמת עניין שרירותי (להבדיל ממגדר). לכן בעצם הדרישה להופיע בשם “אמיתי” (מה זה?) היא מתנשאת ומדירה, ויש להכחידה מעל פני האדמה.

ומכאן טקטיקה להמשך

מאמרי הנונסנס לקחו את הגישה הפוסטמודרנית ואת המאפיינים שמנינו לה עד הסוף (כולל ההפשטה האחרונה: ויתור על המשמעות, כלומר על עצם הטעינה). זה בסך הכל צעד מתבקש מהיושר האינטלקטואלי. לכן ההקדמה שנתתי בטורים הקודמים על הפוסטמודרניות והתפתחותה מאירה באור יקרות את תופעת מאמרי הנונסנס. זהו קצה התהליך, אם כי לצערי כנראה  לא בהכרח סופו. אז איך בכל זאת מביאים אותו אל סופו לפני שהוא יאבד אותנו ואת חשיבתנו לדעת? ניתן לקדם את המלחמה בתופעת העיוועים הזאת, למשל באופנים הבאים:

ראשית, אפשר לפתוח המוני משרדי חקירות פרטיים פוסטמודרניים שכשהם בודקים את שמו של אדם יקבלו ממנו כל שם שהוא חפץ בו באותו רגע. אם מערכת כתב העת תשכור את שירותיו של משרד פוסטמודרני כזה (והרי היא אמורה לשמור על עקביות, לא?), היא לעולם לא תגלה זיוף ופסבדונים, יען כי אין דבר כזה פסבדונים וזיוף. כל שם וכל כותב יהיה אמיתי בהגדרה, וזאת לפי הקריטריונים (?!) שלהם עצמם.

שנית, אפשר ומומלץ לפתוח במלחמת סייבר. במקום ניסוי מקומי וממוקד, יש להציף את המערכת בחומר נונסנס שנוצר על ידי מחוללים רנדומיים וילדים קטנים. כוונתי ממש למה שמכנים מתקפת סייבר. כמובן כדאי לעשות זאת תחת השם האמיתי, כך שאפילו אם ינסו לאתר מאמרים מפוברקים לא יצליחו. הם לא יוכלו לאתר אותם לפי קריטריון תוכני כלשהו (כי אין כזה, וגם מפני שבאמת אין הבדל בין יצירות של גנרטורים רנדומיים לבין מאמרים רגילים שם) וכעת גם לא לפי התחקות אחרי הכותב. בסופו של דבר תקוותי שכך נגיע למצב שפרסום מאמר של “חוקר” שכותב בכוונה רצינית ושולח אותו לכתב עת כזה יהיה פשוט בלתי אפשרי. הוא יטבע בים של מאמרים מתחרים, ולא תהיה למערכת כתב העת שום דרך סיסטמתית להבחין בינו לבינם. במצב כזה, הסיכוי של מאמר שנכתב בכוונה רצינית לעבור את הסינון הרנדומי שוודאי ייעשה שם (מאילוצי מקום, שהרי איכות אינה פקטור שם) ולהיכנס לפרסום יירד לאפס. כך לא יהיו יותר אנשים שיקבלו קרדיט אקדמי ומשכורת על בסיס מאמרים כאלה, ובא לציון גואל. ועל כך אמרו רבותינו: If you can’t beat them join them (and than beat them).

[1] כך הוא לגבי כל דבר שהוא צורה טהורה ללא תוכן מהותי. גם אם הציבור כולו יסכים שמברג משמש לעקירת מסמרים, עדיין זה לא יהיה נכון. אבל אם יהיה מטבע מזויף שכל הציבור יסכים שהוא הילך בעל ערך, זה פשוט יהיה מטבע. ערכו של מטבע, להבדיל ממברג, אינו במהותו אלא בצורתו ובהסכמה הציבורית עליו. כבר עמדו על כך שכסף הוא יצור פוסטמודרני (כל ערכו ומשמעותו היא רק בגלל ההסכמה החברתית). ובשפתם הנלוזה: זה לא נומוס אלא נרטיב.

12 תגובות בנושא “מהמרקסיזם דרך “הביקורת החדשה” עד הנונסנס האקדמי 5 (טור 182)

    1. י.ד.

      בעקבות הדיון שלי עם אפרת נדמה לי שבתוך המערך הביקורתי ישנה הנחה שקרית. כתוצאה מכך כל מסקנה שאני אפיק תהיה נכונה (שכן בטיעון לוגי עם הנחה שקרית כל המסקנות נכונות). כתוצאה מכך כל מחקר שתשלח אליהם יתקבל אם תציג אותו כראוי כיון שמערכת ההנחות שלהם סובלת כל מסקנה.

      זו צריכה להיות הנחה מאד בסיסית שכן כל הגישות “הביקורתיות” יורשות אותה ממקור קדמון (כמו ירושה מקלאס במדעי המחשב). זה לא מרקס כיון שפופר הצליח לערוך את מרקס באופן חסר סתירות ואז להראות שעל סמך ההנחות של מרקס התוצאה שקרית (כלומר התיאוריה נכשלה -ראה פרק “התחזית ההיסטורית” ב- “חברה החופשית ואויביה”). זה כנראה משהו בעריכה של אסכולת פרנקפורט למרקסיזם. אם אני זוכר נכון הם חיברו את מרקס לוובר באופן שיצר מעגליות אבל צריך לבחון את זה באופן מדויק. אם הם מפרשים דיכוי על סמך החיבור בין מרקס לוובר באופן שיוצר מעגליות לוגית יכול להיות שזה מסביר מדוע הם מוכנים לקבל כל מסקנה והתוצאה היא מדע חרטא.

    2. mikyab מאת

      דוד,
      זה משעשע ואשתמש בזה בטור הבא. אבל כפי שאעיר שם, אני לא בטוח שזה דומה לניסוי המתואר כאן כי מדובר בפיברוק של תגובות קוראים, ולך תדע מי המשוגע שכותב לך. מעבר לזה, הרי קל מאד לפברק תגובה אמיתית שלא אמורה לעורר חשד.

      י”ד,
      אם אתה ממשיך דיון קודם, כדאי לשרשר את תגובתך שם, או לפחות להכניס כאן לינק לדיון המקורי. אחרת אף אחד לא יודע לעקוב כלפי מה הדברים אמורים.

    3. י.ד.

      זו הייתה אמורה להיות תגובה נפרדת.
      הנה הלינק של הדיון:
      https://mikyab.net/%d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%a7%d7%a1%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%95%d7%a0%d7%a1-3/#comment-18559
      בכל אופן את הטענה אפשר לקרוא באופן נפרד.

      הרב טוען בפוסט כי מה שמאפשר את החרטא זה הפילוסופיה הפוסט מודרנית ששמה דגש על הצורה במקום על התוכן. אני לא יודע אם המונחים שלי זהים אבל מבחינתי הגורם המשפיע איננו כלל הפילוסופיה הפוסט מודרנית כמו הגישה הביקורתית עצמה (שהיא ענף בתוך הפוסט מודרניזם). והסיבה לחרטא איננה הצורה הפילוסופית שלה אלא הנחה מסוימת שנמצאת בגישה הביקורתית הבנויה באופן מעגלי לוגי שכתוצאה ממנו ניתן לגזור ממנה כל מסקנה. אם זה נכון חרטא פשוט מתבקשת אם אתה מניח את ההנחה הזו.

      אני מנחש שההנחה המעגלית זו הנחת הדיכוי עצמה כפי שנוסחה בידי אסכולת פרנקפורט (ובמיוחד מרקוזה). אם זכרוני לא מטעה אותי מרקוזה חיבר בין מרקס לוובר באופן שהפך את טענת הדיכוי המרקסיסטית (שאיננה מעגלית) למעגלית לוגית. אם הגישות הביקורתיות ירשו את ההנחה הזו של מרקוזה אז מה פלא שבהינתן ההנחה הזו הן לא מסוגלת להבדיל בין טיעון תקף לכושל ולכן בין מחקר תקף לכושל. שכן מבחינה לוגית אם אחד ההנחות שלך שקרית כל המסקנות שלך נכונות (הכל הולך).

      התנאי היחידי של כתבי העת הביקורתיים לקבלת מאמר שתניח את הנחת הדיכוי בצורתה הכוזבת. מכאן ואילך מה שתרצה להגיד תגיד. גם אם תנסח מאמר שלם בצורתו הפוסט מודרנית בלי הנחת הדיכוי המאמר לא יתקבל אצלם. הביקורת מבחינתם היא חשיפת הדיכוי ואם אינך מניח את הנחת הדיכוי אין לך כניסה בשעריהם. הבעיה האמיתית היא שהם לא מבינים את המעגליות הלוגית של הנחת הדיכוי.

    4. mikyab מאת

      לדעתי זה ניסוח מצומצם מדיי. אני חושב שהמוקד הוא לוגי רחב ולא רק חיפוש מלאכותי של דיכוי. בטור 7 אעמוד על כך שבעיית המרמור שעליה מצביעים שלושת השובבים שערכו את הניסוי מקטנה את הבעיה ומצביעה על כך שגם הם עצמם לוקים בכשל דומה.

  1. משה ג

    אולי אני מסיג את הדיון קצת אחורה, אבל – האם לא ניתן להבדיל ואף להעריך דבר שטבעו לעורר יותר תובנות מאשר דברים אחרים? כלומר, עצם העובדה שההתרחשות קורה בנבכי מוחו של הקורא בלי קשר למה שהיה במוחו של הכותב איננה בהכרח חסרון – זה יכול להיות ז’אנר שונה, אם לא מחקר אקדמי. “מחקר” של נונסנס הוא בעל ערך בתחום הלא-אקדמי.
    ברור שגם אחרי קבלת הקריטריון הזה, עדיין יהיו דברים חסרי ערך לחלוטין. אפשר לדוגמה להציע מעין מבחן טיורינג – אם ניתן לאדם שאיננו יודע את המקור לזהות אותו, האם יהיה ניתן להבדיל ביניהם. אמנם, במחקר אקדמי ההבחנה תהיה בין דבר בעל ערך אקדמי לדבר שאיננו כזה- וכאן הם כשלו, אבל עדיין ייתכן שבאופן סטטיסטי מובהק המאמרים הללו יעוררו אנשים לתובנות, וניתן יהיה לדרג את המאמרים הלא-אקדמיים לפי זה. עמוד חשמל מייצר פחות תובנות אצל הרואה מאשר מאמר נונסנס (וזה בלי לכלול את הערך הסאטירי, שהוא איננו מכוון)

  2. ישי

    מודה שלא קראתי הכול (אין לי כוח).
    אבל בד”כ כתב עת שולח מאמרים למי שמבין בתחום. אם זה ניסוי פסיכולוגי, אז למישהו שזה מה שהוא עושה כחוקר. אם זה מחקר בסקרים כנ”ל. ואם זה זבל פוסטמודרני למי שמתעסק בזה.
    ייתכן גם שבמערכת יש אנשים שחושבים שכל הזבל הפוסטמודרני הוא זבל, אבל יש מי שחושב שכתב העת צריך להכיל את כל הגישות וממנה גם חברי מערכת שיתעסקו בזה.
    הניסוי שתיארת הוא ניסוי במדעי החברה, ומי שעורך ניסויים כאלה או מנסה להסיק מהם מסקנות צריך איזושהי מיומנות בתחום. כשמסיקים מסקנות בלי להבין זה אכן ראוי לשם מדעי החרטא. מבחינה מסוימת זה יותר גרוע מ’מחקרים’ פוסטמודרניים כי שם זה על השולחן (אתה קורא מאמר ורואה שהוא אוסף מילים) וכאן יש כשל שמתחבא.

  3. מני

    א. אני מאוד נהנה מהכתיבה שלך. ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.
    ב. כשחושבים על כך, המרקסיזם הוא לא רק שורש התופעה אלא הכוח שמשמר אותה במובן הבא: בכלכלת שוק אין יכולת קיום למדעני חרטא. אין כמעט אנשי מדעי החברה שעובדים במגזר הפרטי. רק במדינות סמי-מרקסיסטיות (אפילו ארה”ב עדיין נגועה בכך שלא לדבר על אירופה) במובן של שלטון מחוזק ושוק חופשי מוחלש ניתן להנשים מלאכותית את ה”מדע” הזה.
    ג. אי אפשר לבא בטענות לאנשים שמנצלים את העיוות הזה כדי להתפרנס. לא עכברא גנב חורא גנב. אם אפשר לקבל משכורת ומעמד בלי להתאמץ למה שיתאמצו. גם אני, כאחד שבז למדעי החרטא הייתי מוכן להתחלף איתם אם יתאפשר.

  4. מני

    מה שנעשה במימון פרטי לא ראוי לגינוי. גם קשקוש חסר ערך, הגורם למישהו הנאה עבורה הוא מוכן לשלם, לגיטימי.
    מה זה שונה מכל בידור שלא אומר כלום אינטליגנטי.
    גם מבחינת האיצטלה המדעית, אניי גם לא חושב שבעייתי לקרוא לעצמך מדען לפי ההגדרות של עצמך.
    הציפיה היחידה שלי היא לא מהם אלא מנבחרי הציבור.
    כספי ציבור לא אמורים לממן את הבידור האינטלקואלי הזה.

השאר תגובה