“מה בין בני לבן חמי”: החנוכייה ועץ האשוח (טור 44)

בס”ד

בימים טרופים אלו שבהם משחק חג המולד עם חנוכה בערבוביא ר”ל, נזכרתי שלפני כמה שבועות קיבלתי את הקטע המשעשע הבא (שוודאי רבים מכם קיבלו אותו. אני ממליץ מאד לראות). הקטע עוסק במה שהיה קורה אם במסורת היהודית היתה הלכה להציב עץ אשוח בבית ביום כלשהו (חנוכה?). הבדחן דנן מסביר בטוב טעם ודעת שאם היתה לנו מצווה כזאת, ודאי היתה נוצרת מסכת העץ שעוסקת בדיני עץ אשוח. במסגרתה היינו מפלפלים כיצד מציבין את העץ, מתי ומה מברכים עליו, באיזה סדר מדליקים את המנורות שעליו ומה הדין אם אחת מהן נכבית או מתעמעמת. מי קונה את העץ ומי חייב להציבו. האם יוצאים באשוח היערות או שמא רק באשוחי נחל. כמה ענפים צריכים להיות לו, מה צריך להיות גובהו, ובאיזה רגל יש לגרור אותו מגג האוטו לסכך של הסוכה לאחר השימוש בו. וכמובן מעל הכל ניצבת השאלה מה מכל זה הוא לעיכובא ומה לא.

אחרי שסיימתי לצחוק, נזכרתי שבעצם יש לנו כבר מסכת העץ שנכתבה בדם יזע ודמעות ברבנות הראשית תובב”א זצוקללה”ה. אמנם לא במצווה מדובר אלא באיסור, אבל מסכת יש ויש. וזה החילי בעז”ה.

מסכת העץ: הקדמה

לפני כמה שנים, כאשר בעוונותיי עוד נהגתי לא לצרוך מוצרים מהיתר המכירה בשביעית, ראיתי שמפעל סלטי מיקי מייצר מוצרים כשרים למהדרין בשביעית (ללא חשש יהודים), ואף ממשיכים למכור אותם באותו מחיר כדאשתקד. עוד לא הספקתי להתפעל מההתחשבות הצרכנית והציונית הזאת, וגיליתי לתדהמתי שהתחתית של הקופסא שקועה באופן ניכר לעומת מה שהורגלתי אליו. כלומר נפח המוצר קטן פלאים בלי שהקונה שם את ליבו לפלא שהוא רוכש (זאת ודאי מתוך התחשבות ברגשותיו ושלא לגרום לו צער בעצם ימי השביעית הקדושים).

בעוניי ובתמימותי פניתי אז לאחראי על הכשרות ברבנות ראשון לציון, ואמרתי לו שבאכילת מוצרים מהיתר המכירה גם לשיטות האוסרות מדובר לכל היותר בספק איסור דרבנן. לעומת זאת, אונאה, גניבת דעת וגזל, הם איסורי תורה חמורים לכל הדעות. תהיתי מדוע הם מחמירים בספק איסור דרבנן ומקילים בוודאי איסורי תורה. הובטח לי שהדבר ייבדק עם הגורמים המוסמכים. ככל הידוע לי הבדיקה המעמיקה שלהם טרם הסתיימה (מדובר על לפני כחמש עשרה שנה). אז מי אמר שהרבנות הראשית אינה פועלת בצורה יסודית?…

מסכת העץ: פרק ראשון

כידוע, אני מגדולי סנגוריהן של ישראל (עלי בבא, המכונה ה-NMR  הקדוש, פעם איבחן שאני גלגול של רבי לוי יצחק מברדיטשוב מצד בת דודתו השלישית משמאל), ולכן דנתי אותם לכף זכות. הם ודאי עוסקים רק בכשרות המזון, אמרתי לנפשי, ולכן הם לא מסירים כשרות בגלל שאלות צדדיות (כאלו שלא אוסרות את המזון עצמו). הבאתי לי ראיה מכך שהם גם לא מקפידים על איסורי צער בעלי חיים, התעללות בעובדים, הלנת שכר וכדו’. או אז רווח לי ונתקיים בי מקרא שכתוב “שובי נפשי למנוחייכי…”.

אלא שאז נזכרתי שמן המפורסמות הוא שהרבנות הראשית נוהגת לדרוש מבתי מלון ומקומות אירועים שונים לא להציב עצי אשוח וסמלים נוצריים, ולא לערוך מסיבות חג המולד, באיום שאישור הכשרות שלהם יוסר. תהיתי לעצמי מה בין זה לזה? מדוע האיסור החמור של עץ אשוח, שגם הוא בגדר “שאלה
צדדית”, גרוע בעיני מורינו ורבותינו מהרבנות הראשית יותר מצבר איסורי תורה חמורים? אמנם נכון שכל אלו סתם זוטות, שהרי לכל היותר  מדובר בגזל, אונאה, גניבת דעת, הלנת שכר, צער בעלי חיים (שאולי אפילו אינו דאורייתא), ואילו עץ אשוח אף שאין מקרא מפורש שאוסרו הרי הוא כהררים התלויים בשערה. הכיצד ניתן להשוות זוטות של התעללות באנשים ובבע”ח לאיסור נורא של הצבת עצי אשוח ר”ל, שכל באיו לא ישובון?

או אז הוספתי ואמרתי לעצמי שיש ללמד עליהם עוד סנגוריה (אף שכמובן אינם בגדר “עושה מעשה עמך”, הרי לא גלגולו של רל”י מברדיטשוב ישתמש בהיתר זה). הם כנראה פוסקים כשיטת הר”ן שגם על אביזרייהו דע”ז ייהרג ואל יעבור, ובחוסם ברחמיהם על נפשותיהם של המכשילים והנכשלים, מוסרים מנהיגי העדה צדיקי הדור מהרבנות את נפשם בעבורם וכדי שלא יטמטמו נפשם באיסור האשוח הנורא שכל העובר עליו ב”בל יראה” נדון לדינה של גיהינום ח”ו.

מסכת העץ: פרק שני

הפרק בא בסאגה מגיע לפני כמעט שנתיים, אז  פורסם שהאיסור על הצבת עצי אשוח במלונות הוסר. בחדשות וואלה הגדילו עשות והבהירו שזה חלק ממדיניות חדשה שבה הרבנות החליטה להתמקד בכשרות המזון ולהתעלם מ”שאלות צדדיות” (ראה לעיל, דף ב ע”א).

מיד הבנתי שבעצם מדובר על הפקת לקחים והגברת הקוהרנטיות בהתנהלותה של הרבנות הראשית, שהרי כאמור מאז ומעולם היא התעלמה מרוב השאלות הצדדיות (למעט אביזרייהו דע”ז וכנ”ל). וכעת החליטה להתעלם גם מהשאלות הצדדיות של עצי האשוח. אמנם תהיתי הכיצד הכריעו מדעתם הרחבה נגד שיטת הר”ן הנ”ל, והתירו אביזרייהו דע”ז ושמא בכך יכשילו את כלל הציבור התמים באיסור הנורא דאשוח. יתר על כן, בכך נמצאנו מוציאין לעז על דורות הראשונים שאכלו ללא עץ אשוח בחג המולד ח”ו.

התנחמתי בכך שוודאי מדובר בגזירה שבטל טעמה, וכדעת הראב”ד רה”ל ממרים שבי”ד גדול בחכמה ומניין יכול לבטלה (והרי פשיטא שבי”ד דהאידנא גדול עשרת מונים מבתיה”ד שאסרו את גזירת האשוח. וכידוע שהרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הם מגדולי הדורות ממש, שכן קבעו כל גדולי עולם ומוסרי השמועה שבחרו אותם לתפקידם). ברצותם של הני צדיקי להקל על כלל ישראל הכריעו רבותינו כדעת הראב”ד נגד הרמב”ם, ושמא הסתייעו כסניף בדעת הסוברים שהנצרות אינה ע”ז.

מסכת העץ: פרק שלישי

אך הנה מגיע הפרק הבא. לפני כשבוע התבשרנו על פעילות מבורכת של הרבנות הראשית בירושלים, אשר הודיעה לבתי המלון בעיר כי חל איסור על הצבת עצי אשוח. זה מיד הזכיר לי שאלה שהגיעה אליי לפני כמה ימים, ובה נשאלתי לדעתי על הצבת עץ האשוח בטכניון. רב הטכניון אסר להיכנס לבית הסטודנט ולאכול במסעדות שבו עקב הצבת העץ. בזאת אותו זקן ממרה כמובן חולק על דעת הרבנות הראשית שקובעת כי אין איסור לאכול וללון במקומות ובהם עצים כאלה. ותהיתי לעצמי כיצד יהינו שני אלו להרים ידם בהני צדיקי עליון שגדולים בחכמה ומניין מכל קודמיהם וכנ”ל.

לולא דמיסתפינא היה נראה דיש ליישב שהאיסור על עצי אשוח הוא רק באשוחי הנחל, ואילו ההיתר הוא להציב אשוחי נהרות. ואיכא דאמרי שהאיסור הוא על הדלקת הנורות מימין והמתירים הורו כן רק להמדליקים מסיטרא דשמאלה. וראה בכל זה בסירטון הנ”ל. אמנם יש גם אפשרות שהאוסרים סבורים שחכמי הרבנות הראשית אינם גדולים בחכמה ומניין מקודמיהם (וגם בלי בת קול אין לי כל ספק שבזה הלכה כמותם).

עד כאן פרשת העץ, וכל מעשה הרבנות וגדולתה ותוקף עוצם חכמתה וצדקתה הלוא הם כתובין על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. וראה בזה עוד להלן.

הלכות חנוכה כמסכת העץ

בימי החנוכה אנחנו קוראים ושומעים לא מעט דיונים הלכתיים שעוסקים בשאלות כמו היכן להדליק את הנרות ומתי? מה דינם של אורחים ומתארחים? מאיזה צד להדליק את החנוכייה? האם להעדיף בלילה עם הרבה בני בית או בזמנו כשרובם אינם שם? האם להדליק בפתח הבית או בחלון? והאם עשרים אמה מעל הרחוב כשר להדליק בו מפני חלונות הבית שממול? והאם העשרים אמה נמדדים באלכסון או ישר? ומה עם חייל, או בחור ישיבה, שהדליקו עליו בבית? ועוד ועוד. משום מה, עוד לפני שאני נותן לעצמי דין וחשבון, חלק גדול מהשאלות הללו מזכירות לי את המערכון הנ”ל. הלוא המה פלפולי העץ דהך מסכתא.

אלא שכמובן מיד מתעוררים אצלי נקיפות מצפון, שהרי זו דרכה של ההלכה. כמעט כל תחומי ההלכה התפתחו באופן כזה, חלקם במוקדם ואחרים במאוחר יותר. מתחילים מאיזו קביעה ראשונית, ומכאן והלאה שרשרת פירושים והרחבות לפי הנסיבות, הפשטות המתחדשים בכל יום, והסברות המתחדשות חדשות לבקרים. אז למה בכל זאת התחושות הללו לא עוזבות אותי דווקא ביחס לחנוכה? דווקא כאן יש לי תחושה שכל אלו הם באמת פלפולי עץ ותבן. “והעיר שושן נבוכה…”.

הסברים אפשריים

כשאני מנסה לנתח את הדברים, אני שם לב לכמה נקודות שאולי רלוונטיות לתחושה הזאת. לדוגמה, בשבת הקודמת שמעתי שיעור כזה, ובסופו של דבר הוא הסתיים בכך שאפשר להדליק כך או כך בשיטות השונות. ואז שאל אחד השומעים, יהודי פשוט שניכר שאינו בקיא גדול בהלכה: רגע, אז אם המסקנה היא שאפשר לעשות גם כך וגם כך, בשביל מה היה השיעור? בעצם הכל אפשרי וזהו. ובאמת, אחרי מחשבה שמתי לב שברבים מהמקרים שיעור כזה מסתיים בכך שיש מחלוקת ואפשר לעשות כך או כך. יתר על כן, ברוב השאלות הללו אין שום בסיס אמיתי לדעות השונות למעט אמירה זו או אחרת של מאן דהו. כלומר השיטות שבהן עוסק השיעור יסודן בסברא של אחד הפוסקים, והיא בתורה יוצרת ענף דיונים חדש. אלא שבמסקנה מתברר תמיד שאפשר כך ואפשר כך. סברות כאלה יכולות להיות גם לי, ומה טעם לפלפל בכל זה.

אני חייב להודות שקשה לי להתייחס ברצינות לשיעורים ולדיונים הללו. אני יכול להעלות סברות לכאן ולכאן בכל השאלות הללו, והן תהיינה שוות בדיוק כמו הסברות של כל גדולי הראשונים והאחרונים. אז למה לא לומר לאנשים תעשו מה שאתם חושבים או את מה שאתה חושב והכל יהיה בסדר. מדוע אני צריך לסקור מה אמר הרמב”ם והרשב”א ותוס’, או הרב עובדיה והרב שפירא, כשכל האמירות הללו הן סברות בעלמא? סברות כאלה יש גם לי.

יש מקום להבחין בין מקורות סמכותיים, כמו המשנה והתלמודים, לבין פוסקים, חשובים ככל שיהיו. הדיון במקורות סמכותיים הוא שונה, שכן גם הסברות שעולות שם מחייבות אותנו, ולכן יש לבחון מה בדיוק תוכנם. במקרה של ספק יש להפעיל את הסברא כדי לפרש את מה שנאמר בהם, ואם זה לא אפשרי אז להפעיל את כללי הספיקות. אבל כשכל הדיון מתעורר בעקבות אמירה של פוסק זה או אחר, פעמים רבות נראה לי שאין בדיון הזה טעם. אבל סברות של פוסקים שמייסדות דין חדש מסברא, לענ”ד שוות כמו הסברות שלי עצמי.

הדברים כמובן מתקשרים להבחנה שעמדתי עליה כמה פעמים בעבר בין פסיקה מסדר ראשון ושני, ולא אכנס אליה שוב כאן.

בחזרה למסכת העץ: בין בני לבן חמי

אם לחזור למערכון הנ”ל, בעצם יש משהו מאד הגיוני בהתנהלות הנוצרית. הפלפולים שאנחנו רגילים לבנות סביב כל דבר שאנחנו עוסקים בו נראים לפעמים מגוחכים אם מסתכלים עליהם בעין לא מזוינת ולא משוחדת. שמים עץ אשוח כי זה נחמד, ואין שום טעם לפלפל למוות בדיני העץ והדלקת הנורות שעליו. אולי גם החנוכייה במקורה היתה משהו כזה. חכמים החליטו שיהיה נחמד ומתאים להדליק נרות לזכר הנס. הם לא קבעו על כך מסכת מיוחדת (בניגוד לפורים), וכנראה אפילו לא חלמו על מה שתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם יעשו עם הקביעה הזאת. אבל יהודים כמו יהודים, עם השנים הפכנו את הדלקת הנרות למסכת, ונוצר קורפוס הלכתי מפורט של פלפולים ועיסוק בפרטים שאף אחד לא חלם עליהם מראש ושברובם בנויים על כרעי תרנגולת.

אגב, עם כל הצער והכאב, במבט הזה דווקא אפשר להבין מדוע הרבנות הראשית מתעקשת דווקא על עץ האשוח. נכון שאין בזה איסור, ובוודאי שזה לא מפריע בשום צורה לכשרות, וגם אין ספק שאיסורי תורה אחרים שהיא לא מקפידה עליהם חמורים כפל כפליים. ועדיין יש כאן שיקולים שאינם דקדוקי הלכה אלא התמודדות עם משמעויות תרבותיות ואחרות רחבות ומהותיות יותר. עוסקים בעץ ולא במסכת העץ. אני אישית לא מסכים לגישתם ביחס לעץ, לפחות ביחס להצבתו במלונות ואוניברסיטאות שאינה אלא התחשבות באורחים וסטודנטים מדתות אחרות (בדומה להדלקת החנוכייה בבית הלבן), אבל אני יכול להבין מדוע הם חושבים שיש להתעקש דווקא על זה. משמעות הדברים היא שגזירת העץ של מרנן מהרבנות הראשית לא צריכה להידון במסגרת מסכת העץ (כפי שעשיתי כאן), אלא כמו שהנוצרים דנים בעץ האשוח, כלומר במשמעות הדבר עצמו ולא בדקדוקי עניות לגבי פרטיו. פתאום חשבתי שדווקא הביקורת שלי עליהם היא סוג התייחסות של “מסכת העץ”.

הדגמה ממחלוקת ב”ש וב”ה לגבי הדלקת הנרות

כידוע, ב”ה וב”ש חלוקים בסדר הדלקת הנרות, האם מוסיף והולך או פוחת והולך. רבים כבר תהו על המחלוקת הזאת, שכן נס חנוכה לא קדם שנים רבות לבית שמאי ובית הלל.[1] כיצד, אם כן, נחלקו ב”ה וב”ש לגבי תקנה זו? וכי לא ראו מה עשו אבותיהם? בתקופה כה קצרה כשישראל יושבים בארצם לא מסתבר שיחול שיבוש כזה במסורת. היה מקום להסביר שהם לא נחלקו בגדר התקנה המקורית אלא בדין הידור שנוסף על תקנה זו ואינו חובה, ולכן אולי לא כל הציבור עשה זאת. מתוך כך, האפשרות לשיבוש במסורת נשמעת אולי סבירה יותר. אבל כאן אציע כיוון אחר להסביר זאת.

הרמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ב כותב:

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלה הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

לשונו טעונה ביאור: ראשית, לא ברור מדוע הוא חוזר ומוסיף בסוף דבריו שהדלקת הנרות בימים אלו מדברי סופרים, כאשר בתחילת דבריו הוא כבר הביא את כל הדינים הללו כתקנה. שנית, לשונו בתחילת ההלכה אינה חד משמעית. לכאורה הוא אומר שהתקנה היתה לקבוע ימי שמחה והלל והדלקת נרות, אבל פשטות לשונו היא שהתקנה היתה רק ימי שמחה והלל, ואחר כך הוא מוסיף שבנוסף לכך אנחנו גם מדליקים בהם נרות. כלומר שבאמת הדלקת הנרות לא היתה מעיקר תקנת החשמונאים. מכאן גם ניתן להבין מדוע הוא מוסיף לחוד בסוף ההלכה שדין זה של הדלקת נרות הוא מדברי סופרים כמו קריאת המגילה. למעלה הוא דיבר על תקנת בית חשמונאי, ובסוף ההלכה הוא מדבר על התוספת המאוחרת ומחדד שגם היא הלכה מדברי סופרים (ולא מנהג בעלמא).[2]

ברקע הדברים יש לשים לב שבנוסח “על הניסים” שבתפילה ובמקורות רבים אחרים (כמו ספר מכבים, יוסיפון ופסיקתא רבתי) לא מוזכר נס פח השמן (או שזה מיתוס שנוצר מאוחר יותר, או שכפי שכבר הסבירו רבים הוא קיבל משמעות מרכזית בתקופה המאוחרת שאחרי החורבן, לעומת הניצחון במלחמה שנתפס כעיקר הנס בתקופת העצמאות שקדמה לחורבן). לכן יש מקום לסברא שבימי מתתיהו והחשמונאים באמת לא תקנו הדלקת נרות שהיא זכר לנס פח השמן.[3] כל זה מחזק את ההיפותזה שהעליתי למעלה בפירוש לשון הרמב”ם שהדלקת נרות לא נכללה בתקנה המקורית של בית חשמונאי.

אמנם במגילת אנטיוכס אנו מוצאים:

ע”כ קיימו בני חשמונאי קיום וחלקו איסר ובנ”י עמהם כאחד לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה כימי מועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות להודיע אשר עשה להם אלקי השמים נצוחים.

משמע שהדלקת הנרות היתה אכן מכלל התקנה המקורית של בני חשמונאי.

ייתכן שהחשמונאים עצמם כבר תקנו את הדלקת הנרות, אבל ההידור ופרטי ההלכה תוקנו מאוחר יותר. ראה גם מועדים וזמנים לר’ שטרנבוך, ח”ב, שם הוא מסתפק האם התקנה להדליק כל איש על פתח הבית אינה מבית חשמונאי, וראה שם את ראיותיו ומה שהקשה הוא עצמו על דבריו. לשיטתנו כאן רק ההידור הוא תקנה מאוחרת.

בכל אופן, אם אכן ההידור הוא תקנה מאוחרת ניתן להבין כיצד נחלקו בו ב”ה וב”ש. הם בעצם לא חלוקים על מה היתה התקנה ההיסטורית אלא באים לתקן כעת את ההידור, ולכן אין פלא שהם יכולים  לחלוק כיצד נכון יותר לעשות זאת.

ובחזרה לענייננו, יש כאן דוגמה כיצד תקנה מוקדמת שהיתה די דומה לעץ האשוח, כלומר קבעה משהו כללי שעיקרו מנהג חגיגי להזכיר נס ואולי גם להדליק נר (איש וביתו), הפכה כבר בימי התנאים לסוגיא הלכתית עם פרטים ומחלוקות ושיטות שונות. אין פלא שעם השנים והדורות היא הסתבכה והסתעפה לפרטי פרטים כמתואר לעיל. כך נוצרה “מסכת העץ” של חנוכה, ואולי יש ממש בתחושות שתיארתי למעלה. והדברים עדיין צריכים עיון.

[1] יש דיון רחב בבית המדרש ומחוצה לו, עד מתי היו שני הבתים. יש שרצו לומר שמכיון שהבת קול שהלכה כב”ה יצאה ביבנה הרי גם הבתים היו עד אז, אבל אין זה מוכרח. וראה דורות ראשונים ח”ב עמ’ רצד שהביא ראיות רבות שעיקר המחלוקות בין שני הבתים היו בזמן הלל ושמאי עצמם, ומה שהגיע עד תקופת יבנה אלו רק ההולכים בדרכם.

[2] ובספר חסדי אבות הנדפס בסוף ספר יכין דעת סי’ יז כתב שתקנת הנר היתה לאחר החורבן. וכן הביא הר’ יהודה גרשוני אור המזרח כב חוברת עט-פ, ע’ 43. ועיין גם בספר בינו שנות דור ודור לרנ”ד רבינוביץ שהרבה להשיג על דבריהם. קושיותיו מיושבות לדברינו כאן שהתקנה היתה בזמן הבית אבל מאוחר יותר מתקופת החשמונאים. ובאמת ברמב”ם עצמו בספר המצוות שורש א כתב בפירוש שנר חנוכה תוקן בזמן הבית.

[3] וראה מהר”צ חיות שבת כא ע”ב, שהביא בשם הפסיקתא רבתי שתקנת ח ימים אינה משום נס פח השמן אלא משום שמונה שיפודים שמצאו.

59 מחשבות על ““מה בין בני לבן חמי”: החנוכייה ועץ האשוח (טור 44)”

  1. ההבדל בין עץ אשוח למצות חנוכה הוא פשוט. עץ אשוח זה מנהג נחמד, מקביל לקישוט בתי הכנסת העצים לכבוד חג השבועות, ששם אין שום הסתעפות חוקים ופרטים מייגעים ככל הידוע לי.
    במצווה=חוק, אך טבעי שיהיו דיונים פורמאליים בצורת קיומו.

    לדעתי עומק הענין הוא, שהתפיסה הרווחת היא שהמצוות הן חכמה אלוקית עמוקה, ואין להתייחס לטעמן. וכל פרטיהן ודקדוקיהן מזעזעים עולמות שלמים אי שם ממרומי הגלאקסיות. כשהתפיסה היא זו, אין פלא שהתגלגלנו לשםץ
    אף שאני חייב להדגיש שהגם אם נניח לא כך, כל חוק יבש הוא כר נרחב לפלפולים ופרשנויות. ככה זה. מגבלות השפה ואכמ”ל

    1. בדבריי הבחנתי בין תחומי הלכה אחרים שבהם התחושה הזאת פחות חזקה אצלי (אם כי לפעמים קיימת) לבין הדלקת נרות חנוכה. כאן תחושתי היא שמדובר בסוג של עץ אשוח שהפך למסכת העץ. מצטטים אמירות וסברות של אנשים שונים ומפלפלים בכל אחת מהן, כשאף אחת מהן לא באמת סמכותית ומחייבת. פשוט תעשה מה שנראה לך, וזהו. אכן אני מכיר את ההנחה שכל כיוון הדלקה מזעזע את אמות הסיפים של נצח שבהוד, אבל כפי שתוכל להבין מדבריי מקנן בי פקפוק מה ביחס להנחה הזאת.

      בדוק כמעט כל דיון הלכתי שתרצה בהלכות הדלקת הנר, וכמעט בכולם תראה שכל צד ניתן ליישב עם המקורות הסמכותיים (התלמוד). אז בשביל מה כל הדיון? זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואני אומר כה וכה וכה. תעשה מה שאתה חושב וזהו, בלי לצטט את ההו”א בשיטת השואל שבשו”ת צנצנת המן מהדו”ק (שחזר בו במהדורא בתרא).
      התחושה היא שמה שעושים בפורים במודע (פורים תיירעס) עושים בחנוכה ברצינות תהומית.

      איני יכול להתאפק, אבל כמו קאטו הזקן (קרתגו אשמה בכל) זה קצת מזכיר לי תחומים רבים במדעי הרוח (וי”ג: החרתא), שבהם נושא נולד מתוך סברתו של פלוני, וכעת בא אלמוני ומסביר שלא הרי פלוני כהרי פלמוני, והנפ”מ ביניהם היא X או Y, ואז בא בן פלוני ומפלפל בדעתו של פלמוני ופלוני אביו, וכך נוצר נושא יש מאין, שכולו אינו אלא פטומי מילי בעלמא.
      ודאי לא תתפלאו שאני ממש לא מצליח להתאפק מלהזכיר ספציפית את נושא המגדר, שבו חכמה פלונית דוגלת בעמדה X וכנגדה קצה וגם ניצבה חכמה פלמונית החולקת עליה בתוקף (בד”כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, פרט לפטומי מילי). ואז באה סטודנטית לדוקטורט ומביאה ראיות לדברי פלמונית מגישתה של סוזן כלשהי, ולעומתה מרגרט ההיא מחרה מחזיקה כשיטת פלונית, והמחלוקת (המדומה) ניטשת בכל עוז, כשהנפ”מ היחידה היא ליערות ברזיל שנכחדים על מנת לפרנס את מכבש הדפוס ולפגוע בשכבת האוזון (וכמובן לפרנסתן שכל אל הני סוזנות ומרגריטות).

    2. עולם החוק ועולם ההדר' (לעוזי)

      בס”ד נר שלישי של חנוכה תשע”ז

      ברם בחנוכה יש חידוש: יש דיון הלכתי גם על ההידור. מהו ‘מהדרין’ ומהו ‘מהדרין מן המהדרין’, ועל זה נחלקים ב”ש וב”ה אם ‘פוחת והולך’ או מוסיף והולך’. ובכלל כל נס חנוכה נעשה בשביל ‘הידור מצווה’, שהרי מן הדין ‘טומאה הותרה בציבור’ והיה ניתן להדליק בשמן טמא.

      אולי גם זה ההבדל בין אוירת השוק לאוירת הבית. בשוק אין כבוד והדר, אדרבה יש תחרות פרועה. הדבר היחיד שמונע מהשוק להפוך לג’ונגל הוא החוק, שמגביל את התחרות. מובן שאיש השוק ידקדק על קוצו של חוק, אך לא מילימיטר יותר ממנו.

      לעומת זאת בבית שולט עולם ההדר. הורים מוסרים נפשם לטובת ילדיהם מעל ועבר, ילדים שואפים לעשות נחת רוח להוריהם. איש ואישה מוקירים זה את זה ‘יותר מגופם’ ושניהם יחד מהדרים פני זקן ואורח שקבלתו כקבלת פני שכינה.

      בחנוכה מקרין הבית על החוץ, עולם ההדר על עולם החוק היבש.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. 'כנגד פרי החג' או 'מוסיף והולך'

      טעמם של ב”ש ‘כנגד פרי החג’ מזכיר את הטעם שבספר חשמונאים לחג החנוכה שהוא במקום חג הסוכות שלא יכלו לחוג כל עוד נשלט המקדש ע”י נכרים, בעוד לפי ב”ה הולכים לפי הכלל ‘מעלין בקודש ואין מורידין’.

      לפי ב”ש מתרפקים בחנוכה בגעגועים לעבר מפואר, נזכרים בחנוכה בימי ההוד של חג הסוכות שבו נחנך המקדש בימי שלמה ובחג הסוכות שנחוג בימי עזרא ונחמיה תוך חידוש הברית בין ה’ לישראל.

      לעומתם מדגישים ב”ה את ‘חצי הכוס המליאה’. את ההתקדמות ההווית של צעד אחר צעד לקראת השלימות העתידית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. יש 'מסכת העץ' (לרמד"א)

      בס”ד כ”ח בכסלו ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      אכן יש בתורה שתי מצוות הקשורות בעצים – המצווה לישב בצל סוכה העשויה מ’פסולת גורן ויקב’ והמצוה לשמוח לפני ה’ בפרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ אבות וערבי נחל. למצוות אלה הוקדשה מסכת שלימה, מסכת סוכה, בת חמישה פרקים ויותר מחמישים דפים, בהן נידונות לפרטים ולפרטי פרטים גדריהן של מצוות אלה.

      כבר בזמן חז”ל ערערו שאול התרסי ותלמידיו על ‘דקדקנות היתר’ של ה’פרושים’ היורדים לפרטי פרטים קטנים, וסברו שאפשר להעמיד את הכל על ערכים כלליים.

      אך לא זאת דרכה של התורה. בניגוד ל’תרעומת המינים’ לפיה די בעקרונות הכלליים של עשרת הדברות – התורה הצמידה לעשרת הדברות שורה ארוכה של משפטים מפורטים וירדה לפרטי פרטים של נזקי שור ובור, שומר חנם ושומר שכר, שבתות ומועדים, שמיטין ומתנות עניים. אף ל’לא תחמוד’ המסיים את הדברות, העמידה התורה סייג בצוותה ‘לא תבשל גדי בחלב אמו’, המקביל ל’לא תחמוד’ בחיתום ‘ספר הברית’

      הגילוי העוצמתי של מעמד הר סיני מתחיל מ’הגבל את העם וקדשתו’. אל ה’ מתקרבים מתוך הכנה מדוקדקת, המתנה של שלושה ימים וזהירות שלא יהרסו אל הקודש. אף במשכן, המשכו התמידי של הר-סיני,, יש הגדרות מדוייקות – מה מידות המשכן וכליו? מה ילבשו הכהנים? מה סדרי העבודה? גם לבני אהרן ששינו מתוך התלהבות – לא נשא ה’ פנים. ולעומתם, זכה אהרן ונשתבח ‘שלא שינה’.

      עובד ה’ עומד כל חייו לפני אלקיו כשר המשמש בהיכל המלך המדקדק בכל מעשיו שיהיו לרצון ולכבוד למלך. עורך ומטיב את נרות החנוכה ‘ככל משפטן וחוקותן’, מזכיר נפלאות העבר וממתין ליום העתידי שבו יתקיים: ‘אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי’..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. כבר הסברתי כאן שאני לא מערער על עצם העיסוק ההלכתי בפרטים אלא על יישום לא נכון שלו. בתחומי חו”מ וברוב ההלכות בהחלט יש מקום לעיסוק בפרטים וגם אני עושה זאת. אבל בחנוכה (ולא רק שם) התחושה היא שהפרטים מומצאים ומבוססים על סברות כאלה או אחרות של פוסקים בלי בסיס אמיתי. לכן דל מהכא שאול התרסי וכו’.
      מעבר לזה, אד הומינם מעולם לא היה חביב עליי. אם שאול התרסי צודק – אין לי שום בעיה להיות איתו במפלגה. העובדה שהוא אמר משהו לא פוסלת את הדבר. בויכוח יש להעלות טיעונים ענייניים.

    6. בס”ד כ”ט בכסלו ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      הואיל וכב’ מקבל את העיקרון שההלכה יורדת לפרטים, הרי שגם בהלכות חנוכה מסתבר שחכמים דקדקו בפרטים ו’כעין דאורייתא תקון’ – ויש צורך בבירור פרטי ההלכות.

      בדורנו התעוררו כמה שאלות מחודשות עקב השינויים במציאות ובתנאי החיים. למשל:
      אם בזמן חז”ל היה ‘החושך מכסה ארץ’ וזמן קצר אחרי השקיעה ‘כלתה רגל מהשוק’ – הרי כיום שיש תאורה ברחובות ו’לילה כיום יאיר כחשכה כאורה’, ויש לדון אם זמן ההדלקה מתרחב או שהתקנה בעינה עומדת; בזמן חז”ל לא נסעו אנשים ממקום למקום בלילה, וברור היה שבמקום שאדם נמצא סמוך לשקיעה בו ישהה כל הלילה – כיום מצוי שאדם נמצא בתחילת הלילה במקום אחד ונוסע ללון במקום אחר;
      אם בזמן חז”ל היו רוב הדיורים בקומה ראשונה ושניה – כיום מצויים בניינים רבי קומות, ומתעוררת שאלה למי שדירתו מעל עשרים אמה מהרחוב, האם ידליק בחלון שנראית לדיירי הקומות הגבוהות בבניין שממול, או בפתח הדירה לחדר המדרגות המקביל כיום ל’מבוי’, או שמא נחשב חדר המדרגות כ’חצר’ ויש להדליק על פתח הכניסה לבניין. ועוד שאלות כיו”ב.

      כדרכה של תורה, דנים הפוסקים בשאלות המתחדשות מכוח הסברא ומכוח ‘דימוי מילתא למילתא’ ליסודות הלכתיים שנקבעו בפירוש או מכללא בדברי קדמונים, חז”ל ראשונים ואחרונים. וסברת פוסק שהוא תלמיד חכם מופלג הבקי בכל מקורות ההלכה ומסוגל לנתחם ולהוציא מהם עקרונות מנחים – היא בעלת משקל רב .

      גם לקהל הרחב יש חשיבות יתירה בהכרת השיטות והסברות השונות שנאמרו בסוגיא. מעבר למצוות תלמוד תורה המחייבת לא רק ידיעת ה’משנה’ ההלכה הפסוקה, אלא גם ידיעת ה’תלמוד’, מערכת הנימוקים והשיקולים העומדת ביסוד ההלכה – בדורנו אין ‘אנשים פשוטים’, כולנו חכמים ונבונים ומלאים סקרנות בריאה, וחפצים להיות ‘בעלי תלמוד’ המבינים ‘על מה ולמה’ – בודאי שראוי לפרוס לפניהם את היריעה בשלימותה על כל מ”ט הפנים שלכאן ולכאן’.

      כך היתה דרכם של בית הלל שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם, וכפי הסברו של החת”ס, לא היתה זו מחוות נימוסים גרידא, אלא מתוך רצון אמיתי להבין את דעת החולקים וטעמם ואם יש צורך לחזור בהם. דרך זו הביאה לפסיקת הלכה כב”ה, מתוך שהציבור הבין שהכרעתם הביאה בחשבון את מערכת השיקולים בשלימותה. (ציינתי לדברי החת”ס בתגובתי, ‘את והב בסופה – קצת על תרבות המחלוקת ביהדות’, למאמרו של ליאון ויזלטיר, ‘יהודי פולמוסי’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון”).

      השאיפה הבנת מערכת השיקולים של בני-הפלוגתא – מחנכת את עצמנו ואת תלמידנו לתרבות מחלוקת שונה מהמקובל לצערנו בתקשורת כיום. במקום לנסות להגחיך את דברי בר-הפלוגתא ולמצוא בו כוונות שליליות או לראות בדבריו שטויות והבלים – אנחנו שואפים למצוא את נקודת האמת שבדבריו ולהגדיר בצורה ממוקדת את נקודות המחלוקת בינינו, כך שגם אם לא נגיע להסכמה, הרי תהיה בינינו הבנה והוקרה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר :

    7. כבר עניתי על כך כמה פעמים כאן. אני מבין היטב את כל זה, ואכתי איני רואה מקום לדיונים שנערכים בזה. זה אומר בכ הוזה אומר בכה, ואין ראיה לכאן או לכאן. לכן לענ”ד יש כאן רוב מהומה על לא סוגיא.

  2. לא הזכרת בדבריך מקור קדום לעניין והוא מגילת תענית
    דנה בו ובשאר המקורות ורד נעם במאמר בכתב העת ציון שנה סז והעלתה מסקנות התורמות את השערתך

  3. לא הייתי משווה בין סברה של אחד מגדולי הפוסקים לסברה של אדם מהשוק. לעתים קרובות סברה אינה עומדת בפני עצמה אלא נשענת על מקורות או צומחת מתוכם. מי שאין לו הידע והנסיון הדרוש, סברתו קרוב לודאי תהיה פחות נכונה מזו של הפוסק המנוסה. גם באקדמיה מקובל לעסוק יותר בסברות (=תיאוריות) של אנשים מנוסים ומומחים.e

    1. גם אני לא הייתי משווה. לכן בהחלט סביר לשאול פוסק מה דעתו בשאלות אלו. אבל שיעורים ופלפולים בשיטות השונות כשכל העניין הוא סברות לכאן ולכאן בד”כ נראים לי חסרי טעם.

  4. “והרא”ש הביא בשם רב האי גאון בשלהי ראש השנה, דלאו ספיקות גמורות הן, דמדין תורה – כולהו תרועות הן: גם השברים, גם התרועה, גם שניהם ביחד. אלא מפני שמקצת מישראל היו עושין השברים, ומקצת היו עושין התרועה, ומקצת היו עושין שניהם ביחד, ולא נאה לפנינו במצוה קבועה לדורות שאלו יעשו כך ואלו יעשו כך, ולכן תיקן רבי אבהו שכל ישראל יעשו מנהג אחד בשוה”

    1. זה מדינא דגמרא, ולכן הבחנתי בין דברי הפוסקים למקורות סמכותיים. האם לדעתך הדיונים הללו באמת מאחדים את המנהג בישראל? להיפך, הם מייצרים שונות רבה לפי השיטות השונות. לכן גם הרצון לעשות מנהג אחיד (שבעיניי אין לו בהכרח ערך רב), לא יוצא נשכר מהם.

  5. אשוח בחנוכה - עיקר חובת היום

    הרי כל עיקרו של חג החנוכה נתקן על כשלון הכפיה האנטי-דתית שמנעה מהיהודים לנהוג לפי מסורת אבותיהם – ולפיכך עיקרו של החג הוא מתן חופש לנוצרים לנהוג כפי דתם ולהעמיד אשוח. אף מן הראוי למחות על מעצרו של ח”כ גאטס, שכל חטאו הוא שנהג כפי מצוות דתו וקיים מצוות ג’יהאד כהלכתה!

    בברכה, ש”ץ חסיד בג”ץ. ליברלינגר-נאור

    1. בין האשוח לנר (משהו על דרך הרצינות)

      בס”ד ז”ך בכסלו ע”ז

      האלילות סוגדת לעוצמה שבטבע. בהצבת עץ האשוח בבית – עושים את הבית למעין יער;

      לעומת זאת, הנר טבוע כולו בחותם הקטנות האנושית. אורו של הנר חלש. לביטויו המלא יבוא רק בתוך הבית. שם ישרה אורו הקטן שלום ושמחה.

      הנר הניצב על הפתח לא יכול להאיר את האפילה שבחוץ, אך הוא מכריז כלפי חוץ: יש כאן בית, בית הפתוח לרווחה, בית שהוא ההיפך הגמור מ’יער העד’ הפראי שב’שוק’ התחרותי, והוא מזמין את באי עולם לבוא אל הבית, לקלוט מחומו ונועמו ולהאיר בהם את אוירת השוק!

      בברכת חנוכה שמח, ש.צ. לוינגר

    1. האשוח כסמל לבקכוס וחג מולד החמה (לעוזי)

      בס”ד כ”ח בכסלו ע”ז

      לעוזי – שלום רב,,

      האשוח הוא סמל אלילי נושן (ראה: ויקיפדיה, ערך ‘עץ חג המולד’). עץ המחט הירוק תמיד סימל את האליל בקכוס. הנוצרים הלבישו אותו על מושיעם שאף הוא לדעתם בן-אלמוות שנצלב וקם לתחיה.

      אף ‘חג המולד’ הוא במקורו ה’סטורנאליה’ וה’קלנדאס’ שבו חגגו הרומאים הקדמונים את ‘מולד החמה’ – היום הקצר ביותר בשנה שממנו מתחיל היום להתארך.

      לעומת הדתות האליליות הסוגדות לעוצמה שבטבע – היהדות חוגגת את חגיה לפי ‘המאור הקטן’, המקביל כדברי המדרש ל’יעקב הוא הקטן’.

      אף בחגים הלאומיים מודגשת הביתיות. ב’חג החירות’ הלאומי מתכנס כל העם להקריב את קרבן הפסח ביחד, אך אכילתו הכרוכה בסיפור יציאת מצרים נעשית דווקא בחבורות של מנויים ואסור להוציא את הפסח מחבורה לחבורה. בעוד היוונים חגגו בתהלוכות חוגגים (‘אפיקומן’) העוברות מבית לבית – חכמים הורו שלא לקיים תהלוכות כאלה אלא לשמור על אוירת השמחה במסגרת החבורה.

      אף הניצחון על היוונים לא נחוג במצעדים צבאיים ובקולות ולפידים, אלא ב’נר איש וביתו’, בהעצמת הלכידות המשפחתית שממנה יוקרן האור אל החוץ. וכפי שהיה בימים ההם שמשפחה אחת מלוכדת, אב וחמשת בניו, הצליחה להפיח רוח חיים בעם שלם ולמוטט את האימפריה השלטת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. לרב מיכי שלום

    אני חושב שצריך (גם אתה) לעשות חושבים על כל עולם ההלכה כפי שהוא בידנו. העניין לא רק בחנוכה. אתה בטח מכיר את תאוריית הסטנדיזרציה של ההלכה. ראה ספרו של יצחק גילת השתלשלות ההלכה. כמעט כל הלכה בין אם מקורה מקראי בין אם מקורה תקנת חכמים או מנהג, עבר גלגולים רבים. עבר ועדיין עובר בכלים משפטיים-הלכתיים. זו מציאותה של הלכה כל שהיא. כך העולם עובד בכל תחום, משהו כבר כתב כאן שאלו הן מגבלות השפה הכתובה. אתה כותב או אומר הלכה והמציאות מעלה אין ספור של ‘מציאויות חדשות’ שאנחנו צריכים למצוא להם עיגון משפטי. לדעתי נכון אמרת כי את רוב הדברים האלה היה צריך להכריע האדם מדעתו. אבל כנראה שמאז מהפכת הדפוס רוב בני האדם רוצים להשאיר משהו כתוב לאחר שהם יתמזגו עם הטבע. וכך נולדו להם מאות רבות של פלפולים. כמובן שזה לא פוסח על כל תחום אחר. לדוגמה: עולם המשפט רווי באין סוף פלפולים על כל מני חוקים מחוקים שנוים ותאוריות בלתי ישימות, תכפיל את זה מובן בכל מערכות המשפט בעולם, ולך אחורה בזמן. אתה תיבהל מכות המלל שהאנושות יכולה לייצר על ריק.

    השאלה הנשאלת אם כן מהי התורה. הרי בכל תחום הלכת זה כך. הפוסקים מפתחים ומעמידים את ההלכה בסטנדרטים ברורים. דור דור וחידושיו. (והכל בנוי על דורות קודמים נדבך על גבי נדבך). אז מהי התורה באמת? כמה הלכות בודדות שאין לנו מושג גמור מהן? אגב, מה החשיבות שחז”ל ואף המקרא ראו בלימוד התורה?

    שאלה נוספת: אם על נרות חנוכה אמרינן כי מעשה הנס אינו אלא מיתוס. והדבר נקבע בתודעתם של ישראל כאחד מעקרי האמונה, כיצד נוכל לדעת שלא קרה כך להרבה מן הסיפורים המקראיים, ואולי אף למעמד הר סיני, היש לנו אפשרות ואינדיקציות להבחין בניהם ? ועוד זמן החשמונאים זמן קרוב אלינו בהרבה ממתן תורה וסיפורי המקרא. וכן בעולמה של הלכה, האין לחשוש ש’רוב’ ההלכות שבידו אינם אלא פלפולים על הלכות שלא היו ולא נברא?

    אשמח לתשובה.

  7. גם אם כל זה הוא תורה, עדיין אין זה אומר שיש ערך לעסוק בזה. יקבע לו כל אחד את דרכו, וכולם בשם תורה ייקראו.
    תורה היא מה שקיבלנו מסיני והפירושים השונים. סברות שמייסדות הלכות חדשות הם לכל היותר תורה בגברא (כלומר יש להם ערך של תורה למי שמוצא בהן טעם).
    החשיבות בלימוד תורה לא קשורה לכאן. זה בהחלט חשוב מאד, אבל החשיבות קיימת כשלומדים את התורה ולא כשעוסקים בכל מיני הצעות כאלה או אחרות.

    נס פח השמן אינו מעיקרי אמונה. לא להיסחף. זהו מיתוס שיכול להיות עובדה היסטורית וגם יכול להיות שלא. זה לא כ”כ חשוב. כבר הרמב”ם בהקדמתו למשנה מבחין בין שלוש כתות ביחסן לאגדות חז”ל.

    לגבי עולמה של ההלכה, הבחנתי בדבריי בין מקורות סמכותיים לשאינם כאלו. בירור דברי הגמרא ופירושיה זו תורה בחפצא, שכן מדובר במקור סמכותי ומחייב.

  8. מדרש “על הניסים” מאת המושיע האקדמי

    ת”ר.
    מי ימלל גבורות מיכאל
    אשר ברוב מלל
    שוחט בכשרות כל פרה קדושה ואף אדומה
    כי מה אנחנו – אם לא על בלי-מה
    אין ספק, יש לו אומץ לרב הפיזיקאי כזה להיות
    כי הוא, רבנו, למדנו שאלוהים כן משחק בקוביות
    גם בכפירתו באיינשטיין אלברט
    ראוי להערכה שהוא לא מתלבט
    והרי אדרבא –
    קדברא

    מאי קאמר?
    בלא היסוס ממקלדת ונאמר –
    בכתיבתו הוא עצמו מתפלפל
    מבלי, אולי כן, להתבלבל.
    סלקא דעתך אמינא
    שיש בהם ממש ונפקא מינא?
    קא משמע לאן
    ואת הבושה – נוליך לאן?

    היכי דמי?
    כל חרושת עשות הספרים הרבה
    של ראשונים ואחרונים ושו”תים של רבה זה או זה הרבה –
    הם בסך הכול, בשתי מילים: ריפוי בעיסוק. וד”ל
    שהרי תורה עם דרך משכחת עוון, אמרו ב’אבות’ חז”ל
    אבל כבר אמרו, אפולוגטית, דרוש על מנת לקבל שכר
    ולהגדיל תורה ולהאדיר, גם היום וגם מחר.
    ואולי הכול -משל היה
    כי יד על כס יה

    ודלמא כול התורה בעובדה לא ירדה משמים, אללינו
    והכול הוא פרי התפלפלויות של שור שנגח, דיני טהרה וצרעת, וכריתויות לא עלינו…
    ודאורייתא ודרבנן, והוויות אביי ורבא, והרמב”ם והרי”ף, ורש”י וכיוצא בהם –
    הם פלפולי עץ, קש וגבבא ואפילו י”ג המידות שהתורה נלמדת בהן.
    ואז לא רק חנוכה ופורים מופרכים מיניה וביה
    וגם המועדים והשמיטות והיובלין – לא מיניה ולא מקצתיא
    ומה עם הנביאים, התנאים והאמוראים, הסבוראים והגאונים?
    רק המחשבה הזו מפילתני לנים-לא-נים.

    והיה עץ האשוח, שתול על פלגי הדם היהודי (ששפכו אחינו הנוצרים ימ”ש), יפה למראה
    והקב”ה – לנו את הדרך יראה
    שלמדנו גזרה שווה עץ-עץ איש מפי איש עד משה רבנו
    מעץ הדעת והחיים בגן העדן משם גורשנו
    לעצי האשרה והאשוח
    שכן כבר מישהו אמר: אצא לשדה לשוח

    אז אומנם, שונא אתה את הפוסט מודרניות ר”ל
    אבל למקרא כל אתר ואתר ופוסט שלך, תפילתי לאל הרחמן
    כי מקלדתך לא תסוף לעולם ועד
    שכן אנוכי הוא למילותיך – נאמן כעד.
    ושוש אשיש וליבי בצהלה
    לנוכח כול פוסט שלך שעלה

    …אז שתהיה לנו בריא
    כי שמא וברי עדיף ברי
    ואישכוייח על שזיכיתנו, מיכי
    בימי המיתוס החנוכאי
    בחיוכי.

    המוה”א [המושיע האקדמי hamoshia@gmail.com]

    1. חן חן לרבנו המושיע,
      אשר ידיו רב לו בכל טווי נוז ושוע.
      תורה כשירה טווה הוא בעוז,
      חרוזים ופתגמים זה אל זה לחרוז.

      לכבוד התורה ויוצרה, זיווה והדרה,
      כתב ועיטר הוא למלך שלמה עטרה.
      וגם אנוכי הקטן הנאני זעיר לרבות ולפרות,
      על מילותיי המשברות סלעים ושוחטות פרות.

      הלוא כה דברי כאש, וכעץ האשוח,
      קומתו תרום ולא תשוח.
      מזוזה מימין ואורה משמאל,
      מי יתנני הלך בין צרעה לאשתאול.

      הן אמנם יקרה היא התורה בעיניי מפנינים,
      ואך לגודל חיבתי קינאתיה לנקותה מקב סיגין וחומטין.
      אוצר המנוצר תהא לנו לטל חיים,
      ונזכה לדברי מר לאורך ימים ושנים.

  9. ולגופו של עניין?
    למה להאמין?
    למה להיות מין?
    כדתיאיסט ואיש של דלמא
    אינני יודע על מו ומי ומה

    אמונתך האיתנה שלך אברהם איתן-
    פשרה – לי לא מובן
    כדברי הקדמונים והפיזיקאים – הכל מים
    גם הטל וגם ריק השמיים
    ואנו, הקטנים באלפי מנשה, עדיין תרים
    אחרי בראשית,המפץ הגדול ותורת המיתרים

    ואחרי ככלןת הכול וקריאת כול ספריך ופוסטיך, כן ירבו
    נשארתי עם וחצי תאוותי בידי ורק עם מצוות פרו ורבו

  10. אז מה?! אתמהה
    הכול “חרטא”, כלשונך, ויהי מה
    כולל מה שאמר (בבלי, ברכות): שמותיהן נאים ומעשיהן נאים, אלו השבטים: ר�ובן, ראו בן בין הבנים. רש”י מוסיף על ד”ה ותקרא שמו ראובן – רבותינו פירשו: אמרה (לאה): ראו מה בין בני לבן חמי (עשיו) שמכר הבכורה ליעקב, וזה (ראובן) לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור (את יוסף).
    ויותר, בינתיים בציפייה לישועה, – לא אוסף

    1. הרב מיכי שליט”א
      כאן בבר אילן ולא בליטא
      פעמיים לא מצמץ
      אכן, בחור עם אומץ
      משמיע דעות לא מקובלות
      ומלמד גם בנות
      וילך ויבוא מירוחם והמדרשיה
      כי יד על כס יה
      בר הכי וצורבא מדרבנן
      פיזיקאי תלמיד חכם ולא מרן
      מחילה על דברי חנופה
      אבל מילותיו ככברה מנופה

      ואפרופו בת קול (קול בבת ערבה)
      עוסקות בהוויות אביי ורבא

      תופעה חדשה: דוקטורנטיות בתלמוד
      …המטפחת המכסה את ראשה, לא מסתירה את יופיה של ענת. היא אם צעירה, המקדישה את עיתותיה להכנת דוקטורט בתלמוד. לידה יושבת לירן, צעירה חילונית מצודדת, שנפשה חשקה בתורה והיא עובדת על תיזה בתלמוד. גם במכון הגבוה בבר אילן
      כברת דרך ארוכה עשו נשים אלה מאז נאמר כי “נשים דעתן קלה” וכן “כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות”. בן עזאי מוזמן למכון ולזון עינו בתלמידות – ואולי היה מפר את נדרו לא לשאת אישה.
      ברור: המודל כאן הוא ברוריה, אשתו של ר’ מאיר, שלימדה את בעלה גדול התורה כמה וכמה דברים ולא הסתפקה בהכנת צ’ולנט וגידול ילדים.
      עכשיו זה בדוק: המחלקה לתלמוד בבר אילן היא המובילה בישראל ובעולם בהיקף המחקר האקדמי והיא סוחפת עימה סטודנטיות ותלמידי ישיבה חרדיים כאחד. המכון הגבוה מחרה ומזיק אחריה.
      בימים, שמקטרים על ירידת קרנם של מדעי הרוח ועל נהירת סטודנטים למקצועות הקריירה כמִנהל עסקים ומשפטים – מסתבר כי עשרות תלמידים לתואר שני ודוקטורנטים – חילוניים כדתיים – מתפלפלים בהוויות אביי ורבא, עוסקים בנוסחים מימי המשנה או במגילות מדבר יהודה. לפיכך, אי אפשר לקחת את זה מהם. יש שם מרצים מרתקים (לא כולם) ומספיק פרופ’ חננאל מאק אחד, כדי להאהיב את תלמוד התורה ופרופ’ דוד הלבני, חתן פרס ישראל לתלמוד, כדי להתחבר לשור שנגח ובעיקר לקבל מבט רחב של היסטוריוסופיה, פילוסופיה, תנ”ך וספרות ימי הביניים.
      … ורחוק מפנינים מכרה

      אחוזוני רעד ותדהמה בעקבות התמיהה
      תורת ה’ תמימה
      ואכן אין יפה מהשתיקה, אמר רבי סמלאי
      אבל לולא שעשועי תורתך, אללי
      אנא אני בא?
      וכוליי בה

    2. רציתי לסיים כאן, אבל חשוב להעיר שאיני יודע מה המקור לקטע שמובא כאן (אמנם מצאתיו בגוגל אך איני יודע מקורו), וחשוב לציין שהוא עוסק במחלקה לתלמוד.
      בציטוט שבדבריך הוכנסו כמה שינויים, וכך נוצר ערבוב בין המחלקה לתלמוד לבין המכון הגבוה וביהמ”ד לדוקטורנטיות, ולא קרב זה אל זה. אלו חופרים בארכיאולוגיה ובעדי נוסח של הסוגיות ואנחנו בשם ה’ נזכיר. אלו כותבים דיסרטציות בתלמוד, ואנחנו כותבים ושייכים לכל מחלקות האוניברסיטה. וכן עוד על זו הדרך.

  11. את הקטע על בנות התלמוד – כתבתי בקולומוסי אני והדבר לא התפרסם גם לא לפרסומייה ניסיה.
    לפי עד הנוסח שלי (ר”ל) במקור זה נכתב בהקשר המחלקה לתלמוד; ניסיתי לפרגן לשיעוריך לבנות הדוקטור שלומדות גמרא במכון.
    ואני נוכח, להוותי, שאין הדבר נכון
    העיקר שלקראת ה’ משתדל אני להיות נכון

    חיילך לאורייתא

    (-) המושיע האקדמי

  12. חנוכה שמח

    ראיתי את הקטע של הסטנדאפיסט על העץ אשוח -אכן היה מבדר רק רציתי לציין שקדם לו בעניין הרב סולוביצ’יק שהתבטא כך שאילו אצלינו היה עץ אשוח היו סימנים שלמים בשו”ע עם גדרים מדוייקים לגבי הצבתו וכו’ וכו’

    הרב סולוביצ’יק לא אמר זאת בתור בדיחה אלא בתור אמירה לכתחילאית שיופיה של ההלכה בניגוד לנצרות שמדברת על עקרונות גבוהים אך לא יורדת לפרטים שההלכה לא רק מדברת גבוהה גבוהה אלא מתייחסת לפרטי פרטים שבונים את הרעיונות הגדולים

    מעבר לכך נכונה האמירה של אחד המגיבים כאן שיש הבדל בין תקנה של חז”ל שהיא הלכתית גמורה כמו נרות חנוכה לבין דברים שהם מנהגים ופולקלור – לא לחינם לא נכתבו קונטרסים וספרי הלכה על “הלכות מדורה בל”ג בעומר”

    1. אני לגמרי מסכים שירידה לפרטים היא חלק מהיופי של ההלכה. אבל השאלה עד היכן לקחת זאת. יש לרדת לפרטים כבירור של העניין ויש פרטים שמבררים המצאות שאין להן בסיס.
      טענתי היא שגם במישור ההלכתי יש דברים כאלה (ולכן אין ספרים על מדורות ל”ג בעומר אבל יש על הדלקת נרות למרות שכשמעניינים זה בעצם די דומה בסה”כ כי גם כאן אין “”בשר” הלכתי).

  13. סופגניה, חנוכיה, פאגניה – חביבה לי ומתוקה.
    ולפגאנים אל תהי תקווה.

    ילמדונו החכמים והרבנים שכולם יודעים את התורה
    מה מבדיל אתכם-אותנו שמדקדים בפולחן הנרות – מהפגאניזם? [הא, חוץ מהמונוטואיזם, כמוהו כעלה תאנה – על מנת שלא יתבוששו].

    מיכי, בתור ראש פתוח שמשמיע קול אמיץ ושונה – בוודאי (בעייזר ה’) לא תצנזר.
    ויהי זה אתגר לשו”תיך ולשוטיך.
    אני לא טוקבקיט – אני באמת רוצה לשמוע אותכם, אחינו בית ישראל

    1. סופגניה - סוף פגאניה

      בס”ד נר ששי של חנוכה תשע”ז

      אכן נצחון המכבים סלל את הדרך לקריסת האלילות בעולם. בתקופת בית שני (ואף לאחר חורבנו, עד למרד בר-כוכבא) הגיעה לשיא השפעתה של היהדות על הסביבה הנכרית. בכל מקום ומקום ראו הגויים קהילה המתכנסת מדי שבת בשבתו במקדש-מעט ללא אלילים ופסלים וחייה נעים סביב התורה מרכז-חייה – ‘אומה של פילוסופים’ הגדירו את היהודים חלק מחכמי יוון.

      רבים מהגויים שנאו ולעגו, אך רבים מהם מצאו עניין ונישבו בקסמה של היהדות. חלקם התגיירו והיו ליהודים לכגל דבר, כהילני המלכה ובלוריא הגיורת, ורבים היו ל’יראי ה” האוהדים את היהדות ומקיימים חלק ממצוותיה. סופרים רומיים טוענים שלא היה בית ברומא שלא היה בו מתקרב ליהדות, וזו היתה הסיבה לגזירת הדריאנוס על המילה שהביאה למרד בר כוכבא.

      אחרי דיכויו האכזרי של מרד בר-כוכבא קם חיץ בין העולם הנכרי ליהודים, אך זרעי האמונה שהפיצו היהודים כבר הכו שורש בתודעת האנושות. אף שנביטה זו היתה מלאת סיגים והתכחשה למקורה היהודי – רעיונות המונותאיזם, האמונה בחזון התורה והנביאים, והרעיון של יום מנוחה שבועי המוקדש לעבודת ה’ – היו לנכסי צאן ברזל של האנושות.

      אש האמונה יצאה מהנר הקטן שבפתחו של של כל בית יהודי – הסעירה את לב האנושות והטעימה מאמונת היהדות וערכיה לעולם כולו!

      בברכת חנוכה מאירה, ש.צ. לוינגר

    2. כחובב אתגרים, אני עדיין מחכה לאתגר. טרם ראיתי כזה בהודעתך.
      כידוע, שאלת חכם חצי תשובה. הניסוח הכללי וחסר המשמעות שהצגת כאן לא עומד בקריטריון הזה, ורחוק מלהצדיק את הנחרצות שבה אתה כותב. הדבר דומה בעיניי כמי ששואל: ילמדונו רבותינו (השוטים והשו”תים) מה בין ענן לכסא, או בין חקר מתמטיקה לסנדלרות (הרי בשני ההקשרים יש אנשים שיושבים ועושים משהו)? העובדה שגם כאן וגם כאן עושים דברים מסויימים לא אומרת מאומה על היחס בין ההקשרים.
      בקיצור, גם לשאול צריך לדעת, ולו רק כדי לייצר אתגר ממשי. ואנוכי נבוך יען כי איני יכול לקיים אפילו את “את פתח לו”.

  14. לגי נס פך השמן שהשאלה לגבי אי איזכורו כמעט באף מקור מלבד הגמרא בשבת הוזכרה כאן- משיעור ששמעתי מאחד מרבותיי בישיבה על הנושא נאמרה סברא מעניינת בעניין -נקודת ההנחה בשיעור הייתה כמובן שהנס אכן אירע והתקיים אלא שהוא היה שולי ולא מרכזי יחסית לנס הניצחון והוא לא היה בולט ולא היווה משהו שיכול לההפך באופן פוטנציאלי ל”שיחת היום” באותו הזמן ,וחז”ל כשראו למרחוק ורצו שימי החנוכה ישמרו לדורות רצו מלבד אמירת הלל והודאה שיהיה משהו טקסי קונקרטי בכל בית כי הם ידעו שרק מעשה ממשי וטקסי יוכל להחזיק מעמד עם השנים בציון ימי החג וזכירתו הם הוציאו מהבויידעם את נס פך השמן שעל דבר קיומו קיבלו במסורת וביססו עליו את מצוות הדלקת נר חנוכה

    וניכרים מאוד דברי אמת – אם לא נרות חנוכה מי היה זוכר ומציין את חנוכה מלבד בני עלייה שהם מועטים? [ומשל לאותם יחידי סגולה שמציינים את ראש חודש בלבוש בגדי שבת ודוק…]

    “העם שבשדות” מכיר ומציין את חנוכה לא מתוך ידיעה מעמיקה ומקיפה במהלכי קרב אמעוס של יהודה המכבי ולא מתוך אמירת הלל ו”על הניסים” אלא דרך הדלקת הנרות וכל המנהגים הנלווים אליה

    שיהיה חודש טוב חנוכה שמח ושבת שלום

  15. …רגע, רגע. אני חוזר עכשיו מירושלים – עשרות רבות של יהודים, חילוניים בהנהגותיהם, מחללי שבת בפרהסיא אם לא בועלי נידות בימי חופתן גודשות בהמוניהן את מאה שערים, נחלאות ושערי חסד ל’סיורי חנוכיות’. ממש לא כלתה רכל מהשוק עד חצות הלילה בירושלים העיר שפקוקה לה יחדיו. ממש פירסומא דאורייתא למהדרין.
    אין להם מושג (אולי גם לא עניין) על מחלקות ב”ה וב”ש, למשל, או “נר איש וביתו” והאם אישה או קטן מוציאם ידי חובה בהדלקתם.
    זה בסך הכול פולקלור שמשטיח את המהות. אין זאת, כי גם חז”ל היו פוסט מודרניים (אוי, אמרתי את השם המפורש). זה נחמד (נר לי דקיק דולק ומרטיט לב יהודי), טעים (סופגנייה עתירת שמן ומיעוטת ריבה) ובגן של תמרה – עושים טקסים ומצלמים סלפי וירושלים לעולם תשב ולדור ודור.
    אז נכון, כנראה היה ניצחון, שסופו שהביא לאובדן ממלכת החשמונאים, כמעט כשם שניצחון ששת הימים הביא לשריפת ילדים ערביים על ידי נוער משיחיסטי.
    בסך הכול זה “חג” לילדים; אפילו סוכות נתפס כחג לילדים, למרות דאורייתאו.
    ושמא ואולי גם כול הניסים במקרא הם רק פולקלור מורשתי לזכירת אירועים היסטוריים; והתורה – שנכתבה ונערכה ‘לא בשמיים’ קידשה אותם על מנת להטמיעם בזיכרון הקלוקטיבי הלאומי.
    אז לעם ישראל, כמו אחרים, יש שלדים בבוידעם.
    ה”אתה בחרתנו”, הוא בסופו של יום הוא אחד מהם.
    שהרי גם הסינים או מי שהם טוענים שהם הנבחרים וטבורו של עולם הוא דווקא באיזו מערה בהודו שעליה מנזר או כנסייה שהיה שם מולד מרוח הקודש או מתחת לעץ זית שמעליו חושה או קבר שייח או מסגד. אללה ירחמו, סינט ג’ון כרסטוס יצליבנו ואחד הוא אלוהינו.
    קשייא.

  16. באמת שהתלבטתי אם להתייחס לתגובה הזו – אבל בכל אופן לא אכנס ל”שרשורפלצת” אלא אתייחס פעם אחת

    לא התכוונתי בדבריי שחז”ל רצו ליצור “פולקלור נחמד” ותו לא ההיפך כדי שימי חנוכה ייזכרו ויצויינו לדורות הם קבעו תקנה שתחזיק מעמד גם במבחן הזמן וכמו כל תקנה היא בנויה מכללים מפורטים , ההיפך אם היא לא הייתה בנויה מכללים מפורטים היא באמת יכולה הייתה להיות סוג של מנהג ופולקלור ותו לא ומי יודע עד כמה זה היה מחזיק מעמד – אז נכון “העם שבשדות” אולי לא תמיד מכיל אנשים שמכירים היטב את הלכות הדלקת נר חנוכה לעומק אבל עצם זה שיש הלכות כאלו וכאלו שמקפידים עליהן גורם למצווה להתקיים ולהתפרסם .

    מעבר לכך לא התכוונתי בדבריי על “העם שבשדות” רק לאלו שכמעט ולא מודעים להלכה או עמי הארצות אלא גם לכאלו שכן יודעים ובקיאים במידה זו או אחרת אך הם כ”בעלי בתים טובים” עובדים למחייתם עסוקים בחיי המעשה והם לא ממש ישבו כל ערב בבתיהם ויכנסו את בני ביתם לשיחה עם מצגת על קרבות יהודה המכבי וגבורת החשמונאים או לשיעור עמוק בעניין ההבדל בין חוכמת יוון לתורתינו וכיו”ב – אנשים כאלו גם אם יאמרו “הלל” ו”על הניסים” לא ירגישו באמת את ימים אלו [וילדיהם ביתר שאת לא ירגישו] ללא מעשה קונקרטי וטקסי שיחייב אותם ועם כל הכבוד להוספות בתפילה ובברכת המזון ברור שמשהו טקסי מהווה הרבה יותר “פירסומא ניסא”

    ורק הערה למגיב- הרב מיכאל אברהם משקיע כאן ומזכה את הרבים מזמנו האישי לכתיבת מאמרים באתר ולמענה לשאלות של אנשים במסירות ראויה לשבח ,חבל שאתה מקלקל את זה בכתיבת תגובות משתלחות שכתובות בניסוח לא ענייני וציני שלא בגבול הטעם הטוב

    אני אומנם לא מוניתי לדוברו של הרב אלא כתבתי זאת מתוך תחושותיי האישיות בכל אופן קח את הדברים לתשומת לב …….

    1. לרמד”א – שלום רב,

      1. נס פך השמן’. ‘פח’ הוא מלכודת, מכשול, כמו ‘היעלה פח מן הארץ בלתי אם לכד’, ‘צנים פחים בדרך עקש’.

      2. ב’על הנסים’ לא נזכר נס פך השמן, אלא ההצלה של מעטים מידי הרבים שהביאה לביטול גזירות השמד ולטיהור המקדש. נס פך השמן בא להסביר מפני מה מבטאים את ההודאה ע”י הדלקת נר, מה שלא מצינו בחגים שבתורה.

      . כבר ביארתי באריכות לעיל את ייחודם של ניסי בית שני, שבהם הקב”ה מתערב גם באמצעות תרחישים טבעיים. הרי טבעי שאחשורוש יהרוג את יועצו מפני אשתו, אך גם טבעי שיהרוג את אשתו מפני יועצו – וקורא הדורות בוחר את התרחיש שהוא מעוניין בו (וכפי שאתה עצמך הסברת שהבחירה האנושית אינה מנוגדת לחוקיות הטבעית).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  17. “יש מקום להבחין בין מקורות סמכותיים, כמו המשנה והתלמודים, לבין פוסקים, חשובים ככל שיהיו.. כשכל הדיון מתעורר בעקבות אמירה של פוסק זה או אחר, פעמים רבות נראה לי שאין בדיון הזה טעם. אבל סברות של פוסקים שמייסדות דין חדש מסברא, לענ”ד שוות כמו הסברות שלי עצמי.”

    – הרי ידועים דברי הרמב”ן במשפט החרם שקבלת אבות מחייבת, ועל פי זה ביאר הרב קוק שכל התוקף של קבלת הש”ס והמנהגים נובע מכך שיש מחויבות לנהוג כפי הקבלה של האבות והעם, ולכן כיון שעמ”י קיבל לפסוק כסברות הראשונים כשאין לדבריהם סתירה מן הגמרא, אם כן זה מחייב אותנו.

    1. ברם, אחרי שהגענו למסקנה שחוקיות הטבע שוללות אפשרות של התערבות אלקית – הרי בטלים כל המועדים, שכולם מבוססים על ההנחה ש’יש מנהיג לבירה’. אדרבה יש להתענות בימי החנוכה על אלימות המקבים הפנאטים שמנעתנו מלהגיע למסקנתם הנאורה של פילוסופי יוון שהכל טבע ו’אין בעולם שום התערבות אלקית כלל’, וכפי שיסד הפייט: ‘נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו’ 🙂 ואין לנו על מי להישען אלא על הטבע ששמרנו מעודנו עד היום הזה!

      בברכה, שאצנימוס הלוינגרדי, פילוסופוס

    2. יוסף,
      במקום בו יש הסכמת כל הראשונים ניחא. אבל זה כמעט לא קיים. וגם כשיש סתירה מן הגמרא ההנחה היא שהם ידעו אותה ופירשו אחרת. לכן לשיטתך גם בזה אין מקום לחלוק. שלא לדבר על דיון בדברי פוסקים בני זמננו וכדומה (מה שמאפיין לא מעט מהדיונים על חנוכה).

      שצ”ל,
      כבר אין כוח לחזור שוב ושוב. כנראה פעם היתה התערבות, כמו שהיו ניסים גלויים והיו נביאים. וחוצמזה גם היום יש טעם להודות על “נס”, שכן זו ההזדמנות (כשאנו חשים ב”נס”) להודות על הטבע למי שבראו.

    3. כולם היו פעם 'פוסקים בני זמננו' (לרמד"א)

      בס”ד י”ד בטבת ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      גם ‘המקורות הסמכותיים’ – תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים – היו בזמנם ‘פוסקים בני זמננו’ שראו את עצמם כננסים ביחס לקדמוניהם. ואף על פי כן לא ביטלו את סברתם ושכלם, אלא השתמשו בשכלם להעמיק בתורה הכתובה והמסורה, ומתוך כך גם חידשו סברות והלכות והיו בעצמם ל’מקורות סמכותיים’.

      וכידוע זכו בית הלל שתיקבע הלכה מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, וביאר החתם-סופר, שלא היתה זו מחוות נימוס בעלמא, אלא שמתוך בקשת האמת התייגעו להבין את סברת בני-פלוגתם, ולא דחו ב’גילא דחיטתא’ מה שלא נראה להם במושכל ראשון.

      החתירה להבין את סברת זולתנו, היא המביאה את דברי התורה להיות כ’מסמרות נטועים’, העומדים כמסמרות על יסודות איתנים, ומאידך הם כאילנות נטועים העושים פירות ופירי פירות!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. ולגבי האמירה שאם אין נבואה ונסים גלויים, אין התערבות אלקית – הרי כל ניסי בית שני הם אנטיתיזה לתפיסה זו. כשבוחנים את מה שקרה פרט אחר פרט אין שום חריגה מחוקי הטבע, אך המהלך בכללותו מראה שיש ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’.

      טבעי שאחשורוש כועס על ושתי הסרבנית ומגרשה; טבעי שאסתר מוצאת חן ונבחרת למלכה, ושהמלך לא יכעס עליה למרות סרבנותו; טבעי שמרדכי שמע את מזימת בגתן ותרש ומעשהו נרשם לזכרון; טבעי שאחשורוש שומע ליועצו וגוזר כליה על היהודים; טבעי שהמלך ישמע לתחנוני מלכתו על עמה; טבעי שתדד שנת המלך והוא יקרא את ספר הזכרונות בדיוק בלילה שלפני בוא המן בבקשה להרוג את מרדכי; טבעי שהמלך ייצא בחמתו לגינת הביתן וטבעי שיחזור בדיוק כשהמן נופל על מטת אסתר וחושד בו…

      כל התרחשות כשלעצמה אינה חורגת מחוקי הטבע, כמו שאף אם היה קורה ההיפך – היה הכל טבעי לחלוטין. אולי היו גם אז יהודים שטענו שהכל מקרי, ‘חוק המספרים הקטנים’ או משהו כזה 🙂 הנס היה, בין השאר, שהיהודים, עם כל תכונתם הביקורתית, הבינו שמאחורי שרשרת ה’מקרים’ יש יד אלקית מכוונת!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    5. שצ”ל, יש כשל לוגי בטיעון שלך.
      אם אתה רוצה להוכיח שיש ניסים כלך לך לים סוף ועשרת המכות. מדוע להביא לחמך מניסי פורים? אלא שכנראה רצית להוכיח שיש נסים נסתרים שלפעמים לא רואים אותם. כלומר שגם אירוע טבעי יכול להיות בעצם נס נסתר. אבל גם אם אקבל שנס פורים הוא נס נסתר, בהיעדר נבואה אין לי שום אינדיקציה לכך שאירוע כלשהו הוא נס. בלי נביא איני יודע להבחין בנסים כאלה (הרי הם נסתרים). אז כיצד תדע מתי מדובר בנס נסתר ומתי זהו טבע? איך תחליט למשל שמלחמת יום כיפור או ששת הימים היו נס? אין לך שום אינדיקציה. אלא אם תאמר שכל הטבע אינו אלא נסים (כרמב”ן סו”פ בא). אבל אז רוקנת את כל האמירה הזאת מתוכן.
      גם כשנדמה לך שמדובר בנס, אלו דמיונות. כל כך קל להטעות אנשים עם היגיון בעייתי. לכן הקביעה שיש נסים נסתרים היא הצהרה חסרת כיסוי וחסרת אפשרות אימות. זהה כמו ההצהרה שהתופעות המנטליות מגיחות מתוך המכלול החומרי (אמרגנטיות). זו הצהרה שאין שום דרך לאמת אותה ואינה אומרת מאומה.
      בקיצור, אמור לי מתי עליך להודות לקב”ה על נס ומתי זו דרך הטבע? אני רואה רק שתי אפשרויות: או תמיד או אף פעם. איני רואה שום קו אחר שיבחין בין אירוע נסי לאירוע טבעי.
      אם תרצה לטעון נגדי תצטרך להביא קריטריונים כיצד נדע שמתחולל לפנינו נס וזה לא טבע (בהיעדר נביא).

    6. לא צריך נביא כדי להודות

      בס”ד י”ד בטבת ע”ז

      לרמד”א – שלום רב,

      אחרי שהודיענו ה’ בתורתו וע”י נביאיו כי כל דרכיו משפט ועיניו צופיות על כל המעשים בהשגחה פרטית (כפי שציין הרמב”ם במו”נ ג,יז) – הרי כל מה שקורה לאדם ולעם, הן כשה’ משנה את חוקי הטבע והן כשהוא מתערב באמצעות תרחישים טבעיים והן כשהוא בוחר שלא להתערב, הכל נעשה בצדק ובמשפט, ועלינו להודות לה’ הן על שבטו והן על משענתו.

      יש נפק”מ רק מתי מסתפקים בהודאה כללית ‘על נסיך שבכל יום עמנו’ ומתי מברכים ‘שעשה לי נס’ או אומרים הלל, ועל זה יש דיונים וגדרים בדברי הפוסקים. על כל פנים, ההלל ו’על הנסים’ בחנוכה, מוכיחים שאין צורך בנביא כדי להגדיר תרחיש כנס, וכשרואים פלא של מסירת רבים ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים ויש בכך הצלת עם ישראל מסכנה פיזית ורוחנית – יכול כל העם להתכנס ולומר:ך ‘זהו נס’!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    7. אמנם, יש לומר שבחנוכה היה גם נס גלוי, נס פך השמן, שלימד על כל המהלך ואיפשר לומר הלל בברכה ולתקן חג. עכ”פ המאירי בפסחים למד מתקנת הנביאים לומר הלל על כל צרה שנושעים ממנה, שכל ציבור שנושע יכול לומר הלל.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    8. כפי שכתבתי, הוא לא הודיענו על ידי נביאיו מאומה מכל זה. לחלופין, הוא גם הודיע לנו שיש נבואה והיום אין.
      לא בכדי חידשו חכמים בחנוכה את נס פח השמן שהיה נס גלוי שעליו יש לומר על הניסים. הניצחון במלחמה אינו בהכרח נס ובלי נביא אין דרך לדעת האם היה כאן נס או לא (משא”כ בפורים שם עוד היו נביאים). לכן חנוכה היא ראיה לסתור.
      ומה שמודים על הניצחון בחנוכה הוא לא בגלל הנס שבזה אלא זו הזדמנות להודאה על הטבע. וזה רלוונטי גם לימינו.
      כפי שהסברתי לא פעם, כל התערבות אלוקית היא חריגה מהטבע. לכן אם יש “ניסיך שבכל יום עמנו” אז אין טבע (ולכן גם אין נס). אין התערבות בדרך הטבע. הביטוי הזה הוא ביטוי חסר משמעות לוגית (נונסנס, או אוקסימורון).
      הטענה שניצחון מעטים על הרבים הוא בהגדרה נס היא אבסורדית. וכי לא ייתכן המעטים ינצחו בדרך הטבע? ייתכן. אז איך אתה יודע שזה לא מה קרה כאן? בד”כ כשאיננו עוסקים בפיסיקה של חלקיק יחיד אלא במערכות גדולות, חוקי הטבע לא נותנים לנו כלים לדעת מה אמור לקרות. לכן אנחנו משתמשים בסטטיסטיקה כדי לטפל במצבים אלה. אבל סטטיסטיקה מעצם טיבה אומרת שגם המקרה הנדיר יכול לקרות, אלא שהוא יקרה פחות פעמים (או בסיכוי קטן יותר). ומכאן שאין לנו דרך לדעת האם היה כאן נס אם לאו.

    9. הסברת יפה את 'מושג ההתערבות בדרך הטבע''(לרמד"א)

      כפי שאתה מסביר בפיסקה האחרונה, גם במסגרת חוקי הטבע יש אפשרות לתרחישים שונים. אם כן מובן מאד שהקב”ה כבורא הטבע יכול לחרוג מהטבע, אך יכול גם לפעול במסגרת הטבע ולבחור בתרחיש הרצוי בלי לחרוג מהחוק.הטבעי שהוא קבע.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לכאן שייכת גם התגובה ‘כמה הערות’, שהועלתה בטעות לעיל, לפני דבריו של יוסף

    10. (העברה של תגובה של שצ”ל)
      לרמד”א – שלום רב,

      1. נס פך השמן’. ‘פח’ הוא מלכודת, מכשול, כמו ‘היעלה פח מן הארץ בלתי אם לכד’, ‘צנים פחים בדרך עקש’.

      2. ב’על הנסים’ לא נזכר נס פך השמן, אלא ההצלה של מעטים מידי הרבים שהביאה לביטול גזירות השמד ולטיהור המקדש. נס פך השמן בא להסביר מפני מה מבטאים את ההודאה ע”י הדלקת נר, מה שלא מצינו בחגים שבתורה.

      . כבר ביארתי באריכות לעיל את ייחודם של ניסי בית שני, שבהם הקב”ה מתערב גם באמצעות תרחישים טבעיים. הרי טבעי שאחשורוש יהרוג את יועצו מפני אשתו, אך גם טבעי שיהרוג את אשתו מפני יועצו – וקורא הדורות בוחר את התרחיש שהוא מעוניין בו (וכפי שאתה עצמך הסברת שהבחירה האנושית אינה מנוגדת לחוקיות הטבעית).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    11. 1. כמובן. אוי למקלדת ואוי למקליד.

      2. אכן. (כנראה באותו יום לא הייתי מרוכז). הכוונה לסוגיית “מאי חנוכה” ולא ל”על הניסים” (שבת כא ע”ב):
      מאי חנוכה דתנו רבנן בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה

      מוזכר כאן שזה הנס שנעשה לנו (ולא הניצחון הצבאי). כאן זה גם מובא כסיבה לקביעה שלא סופדים ולא מתענים בהם, כלומר זה הנס שלזכרו תוקן החג (ולא רק הדלקת הנרות).

      3. הבחירה האנושית כן מנוגדת לחוקי הטבע, אלא שיש לי אינדיקציות ברורות לכך שהיא קיימת ולכן אני מבין שהטבע מתנהל על פי חוקי המדע והבחירה האנושית (זה סכום ולא זהות). לעומת זאת, לקיומה של התערבות אלוקית אין שום אינדיקציה. לכן לא יעזרו לי הסברים על טיבם של נסי בית שני. דרושה ראיה ולא הסבר.
      אבל גם ביחס ל”הסבר” יש להעיר. דהנה כבר ביארתי שאין דבר כזה התערבות באמצעות תרחישים טבעיים. לכל היותר מה שנראה לנו (בטעות) כתרחישים טבעיים. התערבות פירושה שעל פי טבע היה אמור לקרות X והקב”ה התערב וקרה Y. אם כן, התערבות בהגדרה זו התנהלות של הטבע שלא מתאימה לחוקי הטבע.

    12. אינדיקציות כב' צריך?

      קיומה הפלאי של הכבשה בין שבעים זאבים ושיבתה לארצה אחרי אלפים שנות גלות – אינה ‘אינדיקציה’, להשגחת הקב”ה גם במצב של ‘הסתר פנים’?

      בברכה,, ש.צ. לוינגר

    13. בס”ד ט”ו בטבת ע”ז, ערה יום הולדתו הנ”ז, של בעל האכסניא המסולא בפז

      ולרמד”א – שלום רב,

      וכל הפלא של קיום הכבשה בין שבעים הזאבים ושיבתה לארצה, נצפה מראש מקדם הן בהבטחת התורה ‘ואף גם זאת בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם’ (ויקרא כו,מד), והן בנבואת יחזקאל: ‘כבקרת רעה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפצו שם ביום ענן וערפל, והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ, במרעה טוב ארעה אתם ובהרי מרום ישראל יהיה נויהם, שם תרבצנה בנוה טוב ומרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל, אני ארעה צאני ואני ארביצם …’ (לד,יב-טו).

      אף לצמחונים נמצא בארצנו שפע דגנים פירות וירקות, כנבואת יחזקאל: ‘וקראתי אל הדגן והרביתי אותו ולא אתן עליכם רעב והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים’ (לו,כט-ל).

      ולמלאת לרמד”א שלושה מחזורים, נכבדו באורים ובשפר אמרים, ונברכו בשירים, שימשיך לעקור ולטחון הרים, ויתענג על מבחר הברבורים,, לבנים גם שחורים, בחוקי המספרים, זעירים וכבירים, עד שייפקחו עיני עוורים, וייפתחו ליבות סגורים, עד מאה ועשרים!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    14. חן חן למאחל, והיה לך עוף השמים להיאכל.
      מרום פסגת נ”ז שנותיו, עולה בתמר הוא ואוחז בסנסיניו.
      חזון הנביאים הן נדפס כבר במחברתי הרביעית, וראיה יש בו למעטרי שביעית.
      גם אם נסים אין להאחז בהם עיניים, אופי ויופי יש ויש לאורם ייאותו שוחרי דת יומיים.
      עם סגולה הוא בערכיו ותרבותו, תורמים הם כנס לאורך שרידותו.
      ואם לא נס הוא גזירה היא שיוצאה מלפני המלך, קבלוה משעשעי דת ואוחזי שתק בפלך.
      בין צרעה לאשתאול צועד גיבור מלחמה, לא יוכלו לו גיבורים ואף לא דלילה.
      אמרתי לנפשי מילה בסלע הידום, אך שתיקה בתרי ואדום.

  18. אריאל:
    שלום מיכי,

    (באיחור רב) קראתי את הרשימה שלך בענין חנוכה, האשוח, מעמדה ההילכתי של “דעת תורה” וכיו”ב. גם את התגובות לדבריך קראתי (כולל הפואמות). נהניתי מאד.

    אבל עיקר הוא, ששמחתי מאד להיווכח שאיני יחיד בחשיבה שיש בהחלט מקומות (רבים מאד!) שבהם מוטל (!) על כל אחד לנהוג כהבנתו, מבלי להחשב כמרים יד בתורת משה.
    נכון בהחלט שקיבלנו על עצמנו מערכת תקינה/חוקים/הלכות כתובה ומחייבת, ועליה ניתן לערער, ואותה ניתן לתקן, רק בנסיבות מאד מאד מיוחדות. כל היֶתֶר הן הבעות דעה, פיתוחי סברה, מנהגים שנהג מאן דהוא אי שם על פני הגלובוס. אמנם יתכן שאותו מאן דהוא הוא חכם בתורה ובהלכה, בקי גדול וכיו”ב, אבל בסברות – כוחנו העידנא לא בהכרח נופל מכוחו, ובמקום שבו יש התלבטות מותר לנו להחליט לעצמנו. מה גם שנסיבות השתנו בשל גיאוגרפיה /טכנולוגיה /תפיסות עולם וכיו”ב.
    עניינים מעין אלה עוטפים אותנו לאורך היממה כולה (!) בהמוני ארועים שבהם אנו נדרשים לפעול כדעה זו או אחרת, ולכל אחת מהדעות יש (כמובן!!!) סֶמֶך ומאחז בדברי חכם או פוסק או גדול בתורה, ונימוקיו (ההגיוניים) עימו. אני נתקל בזה יום יום יום, ומרגיש (לא אחת) ככופר מוחלט (על פי מראה פניהם של הסובבים אותי). כך כשאני נוטל ידיים לפני הקידוש, וכך כשאני מברך על כוס יין ששיעורה X ולא Y, וכך בעת ש . . ..
    אפילו בעת אמירת “ריבון כל העולמים” לאחר “שלום עליכם מלאכי השרת” בערב שבת לפני הקידוש, יש הסבוריחם שאני עובד ע”ז.

    ככל שאני מנסה להראות לחברַי, כי גם גדולי הפוסקים חלוקים ביניהם, ולכל אחד מהם יש טעם הגיוני ומובן ומתקבל על הדעת, הדברים נופלים על אוזניים ערלות.

    לדעתי, ענין זה, שתפס מקום חשוב בדבריך, צריך לקבל הרחבה ופרוט ובעיקר פירסום (תוך מתן דוגמאות).

    כך או כך, נהניתי מאד.
    ———————————–
    הרב:
    ​רבי א’ שלום רב.

    ראשית, ראיתיך היום בכנס ולא הספיקותי לומר שלום (הייתי חייב לברוח). אז אני משלים כעת. מחילה.

    באשר לדבריך, צריך רק להיזהר מהסתמכות על דעה רק בגלל שהיא נוחה לי (מקולי זה וזה – רשע). כמובן שאם זו עמדתך עליך לנהוג ולחשוב כך, ואם יש לך סמך עוד יותר טוב. אבל הסדר הוא גיבש עמדה שלך ואז חיפוש סמך ולא חיפוש סמך לפי מה שנוח. זה כעין מה שאמר היום הרב שבתי (לפי מהר”ל) שטועה בשיקול הדעת פירושו מי שהולך נגד ההלכה שרווחת בעולם (בלי שנפסקה בפועל במקור מוסמך, שאז זה טועה בדבר משנה). אבל אם כך באמת נראה לו (כלומר גם אם אומרים לו שרוב הפוסקים והדעות נגדו הוא נשאר בדעתו) אז שפיר אינו נחשב כטועה בדבר משנה.

    כפי שאתה יודע אני כותב ומרצה על חובת האוטונומיה בהלכה בכמה מקומות (בין היתר במקום קרוב אצל עצמו של מר). אכן חשוב להבהיר את הדברים.​ וחשוב לא פחות לחדד שאין פירוש הדבר שכל אחד צודק ושאם יש דעה כמותך אז אתה בהכרח לגיטימי. לפלורליזם כזה איני מסכים. וכבר הבהרתי גם בכתב את ההבדל בין סובלנות לפלורליזם, והדברים עתיקים.

השאר תגובה