נאום מרים פרץ – נספח לטורים על התנ”ך (טור 138)

בס”ד

הטור הקודם היה קצר, אז החלטתי להציק לכם עם עוד אחד.

למחרת יום העצמאות האחרון התבשרנו שמשרד החינוך החליט שנאומה של מרים פרץ בטקס קבלת פרס ישראל ביום העצמאות יילמד בבתי הספר. את נוסח הנאום ניתן לראות כאן.

התהייה הראשונה שעלתה אצלי היא מה בדיוק משרד החינוך רוצה שנלמד מהנאום של מרים פרץ? עוד טרם קראתי את הנוסח כבר היה ברור לי שלא תהיה בו ולו נקודה חדשה ו/או לא קונצנזואלית אחת. אבל כדי לא להיות פזיז הלכתי וקראתי את הדברים, ולמרבה ההפתעה גיליתי שאכן אין בו שום דבר חדש או מפתיע. צריכים להיות מאוחדים, כולם אוהבי ישראל ואוהבי השלום, ואין לאף אחד מונופול על ה_ (מלא את החסר). חשוב לפגוש את ה”אחר” והשונה, וההיכרות בהחלט יכולה לשנות את היחס אליו. אל תיפול רוחנו מהשכול. חשוב להמשיך בחיים ואת מורשת הנופלים וכו’ וכו’.

הטענה שאין שום חידוש בנאום הזה אומרת שני דברים: לא רק שהעובדות והערכים שבוטאו בו היו ידועים ומוסכמים כמעט על הכל (ואלו שלא, לא ישנו את עמדתם עקב שמיעת הנאום הזה), אלא שגם היה ברור לכל בר דעת מראש שהרעיונות והערכים הללו יהיו תוכנו של הנאום הספציפי הזה. אם כן, לא רק שלא מצאתי שם שום דבר חדש, אלא היה לי ברור מראש, גם בלי לשמוע את הנאום, מה כן אמצא שם. בעצם יכולתי בערך לכתוב את הנאום בעצמי בלי לשמוע אותו. כמובן היכולת הרטורית של מרים פרץ יכולה להיות נהדרת ומרשימה, ולי כנראה אין את היכולת שהיא גילתה בדבריה, אבל דומני שנסכים שתוכן הדברים היה בנאלי, מוסכם ופשוט להפליא. כולם כנראה הזילו דמעות והתרגשו מאד (כולל חיבוק היסטורי אחד), אבל אני לא מניח שלמדו ממנו משהו חדש, לפחות לא משהו שלא קשור לתורת הנאום.

אין בכוונתי לטעון שהנאום היה שגוי כמובן. להיפך, הוא היה לגמרי, או בעצם כמעט לגמרי, נכון ומוסכם. כמו כן, אין בכוונתי כאן גם לטעון שהוא מיותר או שאין לו ערך, שכן כמו שכותב המסילת ישרים בהקדמתו הידועה, לפעמים יש ערך לחזור ולשנן דברים יסודיים שידועים ומוכרים לכל כדי להפנים אותם ולנהוג על פיהם. בהחלט אפשרי ששמיעת דברים מרגשים כאלה במעמד פרס ישראל יכולה לשפר את חיינו ואת יחסנו זה לזה, ולכן בהחלט כדאי היה לשאת את הנאום, להזיל כמה דמעות, ואולי אף לעסוק בו בכיתה ובבית הספר. כידוע, במעמדים חגיגיים כאלה הנאומים אף פעם לא מחדשים מאומה, אבל משום מה רבים מהשומעים מפיקים מהם ערך, וכנראה יש להם מקום. הם יוצרים לנו את מדורת השבט, יען כי מתברר (להוותי) שחברה אנושית לא ממש מסתדרת בלי טקסים והתרגשויות כגון דא.

השאלה שהעסיקה אותי היא טכנית במהותה: באיזה מובן עיסוק מסוג כזה בנאום של מרים פרץ הוא “לימוד”? מבחינתי לימוד הוא רכישת מידע או מיומנות חדשה. את זה אני לא רואה כיצד ניתן לעשות ביחס לנאום שאת כל תוכנו כולנו ידענו עוד קודם ואף צפינו שייכלל בו.

ניתן לחשוב איך ייראה שיעור בבית הספר שבו יילמד הנאום. אני חושב שבערך כך:

  1. מי יודע, ילדים יקרים, האם כדאי להתחפר בשכול או שמא לזקוף ראש ולצאת לדרך חדשה? יופי שגית, תשובה נהדרת. [שאלה לקורא: נחש מה ענתה שגית]
  2. האם לדעתכם יש לשנוא את האחר ולרדוף ולגנות אותו, או שמא לנסות ולהבין ולהשפיע עליו בדרכי שלום? מעולה יוני, תשובה מקורית ונפלאה.
  3. האם חשוב שכולנו נחשוב אותו דבר או שיש ערך בחילוקי דעות ובבירור אמיץ שלהם? נפלא פזית…
  4. האם לדעתכם יש להתייחס בסובלנות לדעות אחרות או שמא לירות במי שמשמיע אותן? תשובה מופלאה מוחמד…
  5. האם יש לשמאל מונופול על רדיפת השלום ולימין חזקה על אהבת הארץ והביטחון? כמה בלתי צפוי, גברתנו מפאטימה…

[למען האמת השאלה האחרונה נוגעת בנקודת החידוש היחידה שמצאתי בדבריה של מרים פרץ. להערכתי לפחות במישור הסטטיסטי השמאל אכן שוחר יותר שלום מהימין והימין אכן יותר אוהב את הארץ מהשמאל. יש אנשי שמאל חובבי תנ”ך וחובבי הארץ מושבעים, אבל כהכללה עדיין אני חושב שאני צודק.[1] אם כך, זו הנקודה היחידה בנאומה של פרץ שהיה בה חידוש כלשהו, חידוש שגוי לדעתי, אבל בקשר אליה לא עלו שם נימוקים אלא הצהרה לא מבוססת בעלמא. לכן גם את זה איני רואה כיצד ניתן ללמוד מהנאום]

טוב, הייתי אמור להמשיך עוד ועוד כמה מאות שאלות כדי לכסות את כל 31 המגדרים (ראה בסוף הטור הקודם) כפול במספר הקבוצות האתניות והדתיות והאידיאולוגיות בחברה שלנו, ואז השיעור היה יכול להיות מושלם (בהנחה שלא אימצנו את הצעתי מסוף הטור הקודם ליצור חינוך אישי עם תלמיד ממגדר שונה בכל כיתה).  אבל אין מספיק רעיונות טריביאליים שהיו שם שיספיקו לכל כך הרבה שאלות. לכן ארשה לעצמי לחסוך לי ולכם את המשך התיאור.

בסופו של דבר, דומני שהתשובה לכל זה נעוצה בשאלה באיזה שיעור “יילמד” הנאום הזה. אתם ודאי חושבים על שיעור חינוך, שבין כה וכה לא מיועד ללימוד אלא לחינוך. אבל למען האמת אני דווקא חושב על רעיון טוב יותר: שיעור תנ”ך. כפי שהסברתי בפוסטים הרלוונטיים (134-5), גם שם ה”לימוד” עוסק ברעיונות בנאליים ולא מחדש לנו כלום. גם שם ענו לי שהוא חשוב כי מטרתו היא חיזוק הזהות הלאומית והקשר לארץ וכו’. מטרות חשובות וראויות שאין להן וללימוד ולא כלום כמובן. את זה הנאום של מרים פרץ עושה היטב, כך שבעצם מדובר כאן בהחלטה על עוד אספקט של לימוד תנ”ך.[2]

[1] זה מעלה תהיות פילוסופיות מעניינות שאין כאן מקומן. למשל, איש שמאל מעדיף את השלום על הארץ לעומת עמיתו מהימין שהעדפותיו הפוכות. האם בהכרח איש השמאל אוהב פחות את הארץ או יותר את השלום? מבחינה לוגית אין הכרח לשני הכיוונים כמובן, אבל עובדתית אני חושב שזה כן נכון.

[2] בעקבות הפוסטים על החסידות (104-6, 113) והדיונים בעקבותיהם, נראה שהמורה יוכל להחליט לשבץ את לימוד הנאום הזה גם בשיעורי חסידות. אם כי, ישנה עם זה בעיה קטנה, שכן המושגים והטענות בנאום מוגדרים היטב ויש להם פשר ברור.

55 תגובות בנושא “נאום מרים פרץ – נספח לטורים על התנ”ך (טור 138)

  1. y

    מרגע ששמעתי את הנאום ואת תגובת משרד החינוך, הייתי בטוח שתכתוב על כך פוסט, ואפילו ידעתי פחות או יותר את תוכנו, אז כנראה שגם מהפוסט הזה לא למדנו כלום (דברים נכונים ופשוטים) :).

    1. אריאלה פנחס

      אנילא באמת חושבת שמשרד החינוך התכוון ללמד את הנאום. יותר נראה לי זה הלך ככה. מישהו התפעל ואמר כדבר מליצה הבאה לפאר דבר שהטקסט כ”כ טוב שראוי שילמד בבית ספר. ואו אז, בא,איזה עיתונאי והלך צעד נוסף עם הענין וכבר הפך את זה לשאלה עתונאית מנופחת כהלכה והפנה אותה ברצינות תהומית לאיזה סגן של סגן שר במשרד, והלה, מתוך בלבול ואי מוכנות, אמר, אה, כן בהחלט ראוי שילמד, ובקול נמוך מרצינות הוסיף, אה, כן נשקול להוסיף אותו ללימודי האזרחות ואף הוסיף פראזה משל עצמו, תלמידי ישראל ידעו מי היא אם הבנים הללויה. ועכשיו ברצינות. הנאום היה מרגש, כסיכום, כתוצאה. האישה סיכמה דרך מסלול של אנשים דומים לה ורבים חשו אמפטיה עם המסלול שלה, ועם צער אובדן הבנים וכולנו פה התרגשנו, כי אין לנו לב אבן. הנאום היה נעים מלכד כזה שראוי לאחד ביום כזה,אין צריך לדמיין את נאומו האפשרי של נושא פרס אחר, הוא נשא אותה ימים ספורים קודם. לסיכום, הטור שלך מצחיק, משעשע ומאז חבר הלשין עליו, מקפידה לקרוא. לומדת ממנו הרבה, אבל כשרון הכתיבה והיכולת לבדר רוחו של אדם, אינם חסרים אף הם.

  2. יעקב. מ

    אני מסכים.
    אבל גם הפוסט הזה כבר לא מלמד דבר, אתה חוזר על הרעיון הזה בכל צורה אפשרית.
    לימוד…
    חבילת דעות בלתי תלויות….
    כל אחד מתלמידך כבר יכול ליכתוב את הפוסט הזה.
    נו מחכים לטרילוגיה הרזה על הדת,
    תן תפיסה ברורה על היהדות.
    עזוב אותך מביקורת, תן משהוא שאומר משהוא חדש לא ביקורת.

  3. אסףו

    אכן אין הרבה חידוש בדבריה של מרים פרץ. אך אפשר לקחת אותה ואת דבריה כמודל לרוח איתנה וחזקה. לאמונה בקב”ה לחיבור לארץ ולמסירות למען העם וכו. אם אתה מחפש שיעור פרונטלי אינטלקטואלי עם חידושים אז אולי לא תמצא בדבריה הרבה חידוש אך יש בדבריה הרבה רוח. שנראה לי שקצת יותר חשובה לעם ישראל בעת הזאת מעוד כמה הגיגים – גם אם מעניינים- פילוסופיים לאליטה אקדמאית.

    1. מיכי מאת

      מי דיבר על החשיבות? הדיון שלי היה האם ניתן לקרוא לזה לימוד. זהו המשך לדיונים קודמים שנערכו באתר (ואולי אינך מודע להם). מה יותר חשוב? על כך אפשר לדון לחוד וגם הזכרתי זאת בדבריי.

  4. אהרן

    משרד החינוך לא חולק עליך בשאלה האם דברי מרים פרץ הינם טריוויאליים. הוא גם מסכים שאין בהם חידוש.

    הוא חולק עליך מהו “לימוד”. לדעתו, גם שינון דברים ידועים נכלל בגדר “לימוד”, כמו שלדעת רבים קריאת התנ”ך והבנתו באופן טריוויאלי הוא “לימוד”.

  5. ארז

    שאלת בתחילת הדברים “מה בדיוק משרד החינוך רוצה שנלמד (אנחנו) מהנאום של מרים פרץ?”…
    השאלה שצריכה להישאל היא “מה בדיוק משרד החינוך רוצה ללמד ( כולם) מהנאום של מרים פרץ?”.
    וכאן כבר יש הבדל משמעותי והוא לא רק סמנטי.
    אתה נוטה לבחון את הדברים מנקודת מבטך, נקודת מבט בוגרת, למודת ניסיון חיים, עתירת ידע , כאילו שקהל היעד הוא שכבה צרה ומוגדרת של אוכלוסייה עליה אתה/אנחנו נמנים.
    אבל התלמידים בבתי הספר הם גם פסיפס עצום של הדיוטות, בורים וחסרי ידע .
    גם בתחומים שלנו הבוגרים נראים טריוויאליים להחליא..
    מה שלך נראה כהפנמה ,שינון של ערכים בנאליים ומוכרים וכו’ , אינו כזה לרוב התלמידים הצעירים.
    אני בהחלט רואה חשיבות וערך ללמד וללמוד (כן ללמוד!) מן הנאום על חשבון השעמום של הבוגרים.
    אגב, אני נוטה לחשוב כך, גם בעניין לימוד התנ”ך.

  6. גלעד

    אז אפשר לחתום את הדיון בשאלה האם הפנמה נכללת במושג לימוד או לא. אתה גם מסכים שהפנמה חשובה אז זה דיון ריק על מושג הלימוד, למאי נפקא מינה? תקרא לזה תפוז ולזה קלמנטינה.

    1. מיכי מאת

      יכלו באותה מידה לקחת את טיוטת הנאום לנגב כלים אחרי שטיפה. גם זו פעולה חשובה ומועילה.
      אכן אני שואל שאלה תיאורטית ולא מעשית, האם דבר כזה נקרא לימוד (נפ”מ האם לברך עליו ברכת התורה). כפי שכתבתי בכותרת, הפוסט הזה הוא המשך לפוסטים על התנ”ך.

    2. מיכי מאת

      הסברתי את זה בפוסטים על התנ”ך. לתושבע”פ יש קדושת התוכן ולתושב”כ יש קדושת הטקסט-הנוסח. לכן כשלומדים את רעיונות התושבע”פ זהו לימוד תורה (לענ”ד רק כשלומדים משהו חדש או משננים משהו ישן. לא כשעושים זאת כדי להפנים שאז זה חלק מקיום המצוות ולא מלימוד התורה. ולענ”ד כך גם כשלומדים כדי לדעת את ההלכה כאמצעי לקיום, אמנם כאן רוב הפוסקים לא סבורים כך לעניין ברכת התורה – ראה מג”א ומ”ב על בה”ת לנשים). אבל בתנ”ך מברכים רק כשלומדים את הטקסט המסוים הזה. עצם העיסוק בו הוא לימוד תורה.
      לכן אי אפשר לומר שלימוד תנ”ך אינו לימוד תורה, אבל ודאי שיש כאן ביטול תורה באיכות (בלשון הישיבתית). וכעין זה ההבחנה של ר”ח מוולוז’ין בפ”ז של שער ד בין רצון ה’ (=הלכה ועיון תלמודי) לדבר ה’ (=אגדה).

  7. הפרטים החשובים

    אני מציע שאם כבר מלמדים את הנאום הזה בבתי ספר, שעל הדרך ילמדו שם לנקד.
    המילים (הרנדומליות, יש לציין) שהיו מנוקדות פה ושם לאורך הנאום היו כמעט תמיד בניקוד שגוי באופן צורם ובולט לעין.

  8. לסגור את בתי הספר!

    בס”ד י”א באייר “ח

    צריך לסגור את כל בתי הספר. כל מה שלומדים בהם גלוי וידוע. האלף בית ידוע; המספרים ידועים; פעולות החשבון ידועות; שפטי האלגברה והגיאומטריה ידועים; חוקי הטבע ידועים; כללי התחביר ודקדוק ידועים; ההיסטוריה והגיאוגרפיה ידועים. אי לזאת יש לסגור את בתי הספר, ולהשאיר בהם רק קומץ תלמידים, שיוכלו לבצע חקרים פורצי דרך!

    בברכה, ש”צ לוינגר, סר החינוך!

    1. לאברהם היה הכל טרביאלי

      אכן, היה אדם אחד שבשבילו הכל היה טריביאלי, והוא אברהם אבינו שכליותו היו כשני חוחות הברית וידע מאליו את כל התורה כולה

      עם זאת ידע אברהם, שמה שפשוט לו – אינו מובן מאליו לאחרים, ולכן היה מו א בניובנ ביתו אתדרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, ולא סבר שבני יל את הכל מאליהם!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. אילון

      אגב, אני תומך בזה.

      בתי הספר קיימים בעיקר בשביל משרד החינוך והמורים.זה המוסד הכי לא יעיל שקיים בעולם.הוא גורם הרבה יותר נזק לתלמידים ולרוח האדם שבהם ממה שהוא מועיל.המוסד הזה הזה טוב אך ורק בשביל התלמידים הבינוניים (2% מהאוכלוסיה).את המוכשרים יש ללמד באופן פרטני וכל אחד לפי נטיותיו.בית הספר הורס להם את החשק ללמוד בבינוניות המאפיינת אותו וואת המורים שבו (איזה מין אדם מוכשר הולך להיות מורה ? ובצדק .זה לא באמת הוראה זוהי הרצאה) ואת הנחשלים בכלל צריך לשלוח לעבוד או ללמוד מקצוע עבודת כפיים אחרי שלמדו קרוא וכתוב וחשבון בסיסי(ואני יודע שאפילו את זה לא ילמדו היטב).ממילא את כל שאר הדברים שציינת הם לא לומדים שם והדבר היחיד שילמדו שם זה לשנוא את תחומי הדעת הללו.

    3. מיכי מאת

      דווקא כמי שמזדהה עם רוח הדברים, ממרום גילי אומר לך שבפועל קשה לי לראות אלטרנטיבה שעושה זאת טוב יותר. כמובן שאם יש מורה טוב ומיוחד הוא יוכל לעשות יותר, אבל כפתרון מערכתי קשה לראות משהו טוב יותר. לכן המסקנות שלך הן פזיזות למרות שאני נוטה להסכים לרוח הדברים.

    4. אילון

      אינני פזיז.גם אני דברתי רק באופן עקרוני.או יותר מדויק באופן מעשי לטווח הרחוק ולא לקרוב.גם אני כרגע לא הייתי נוגע במערכת אבל רק בגלל שמהפכות מהירות גורמות לנזק (ראה ערך רובספייר).אבל אכן זו צריכה להיות שאיפה מעשית .כמו הציונות בערך.שצריכה להתבצע באיטיות ,וללא פיטורים המוניים.ונפ”מ מיידית לדבריי היא הפסקת כל היוזמות הלימודיות שקמות חדשות לבקרים של משרדי החינוך לדורותיהן שרובן מגוחכות משום שלא ישנו את התומר של המערכת בכלום ורובן שינויים קוסמטיים.כמו כן קיצוץ התקציב של המשרד לפחות בחצי.זו מחשבה נואלת (ברוט פורס) שאם נשקיע עוד כסף ההשיגים (איך שלא יוגדרו) יעלו בפרופורציה ששוה את זה.

    5. ולפני שסוגרים את בתי הספר

      בס”ד יום ה’ לסדר ‘להזהיר גדולים על הקטנים’ תשע”ח

      לרמד”א ואילון – שלום רב,

      שמחתי לראות שהצעתי שנאמרה בסרקאזם נתקבלה על ידכם ברצינות. על כל פנים, הואיל ומרבית האגשים הם בבחינת ‘בינונים’, וגם שני האחוזים של המחוננים, צריכים הרבה ידע טריביאלי בטרם יחלו במחקרים חדשניים ופורצי דרך – הרי שלא נס ליחם של בתי הספר גם בתחום הלימוד.

      אינני מסכים להצעתו של אילון שתלמידים המתקשים בלימוד יוסללו החוצה ויישלחו לעבוד. הרי גם ברוב העבודות צריך השכלה בסיסית, פעם דרשו בתנאי סף’גרות’, והיום כבר מדובר על תואר ראשון, אם לא למעלה מזה. וכיום י שיטות מוצלחות לאבחן ולטפל בליקויי למידה, ולא אחת מתברר שתלמידים ‘מתקשי’ם’ הם מעמיקים יתר בחשיבה, ש’אי ההבנה’ שלהם נובעת מקושיה חריפה שאינם יודעים להגדירה בבירור.

      הימצאם יחד של תלמידים ברמות כשרון שונות, יכולה להפוך לברכה כשהתלמידים החזקים יירתמו לסייע ל’חלשים’ ובכך יפתחו מצויינות חברתית לצד המצוינות הלימודית. הכיתה תהפוך למקום שבו מגיעים להישגים לא מתוך תחרותיות, אלא מתך שותפות וסולידריות, כשהתלמיד ה’חזק’ משמש כ’חונך’ לחבירו – הוא גדל גם במישור הלימודי, שכן כשצריכים להסביר ולהתמודד עם שאלות, מבינים יותר טוב, בבחינת ‘מתלמידיי יותר מכולם’.

      העבודה בקבוצות היתה נהוגה ‘חיידר’ המסורתי (הבאתי כמה דוגמאות בתגובותיי למאמרו של פרופ’ נדב שנרב, ‘להקנות דעת – לא לחנך’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’). ד”ר מרדכי מרגליות פירש כך את הדרכת חז”ל: ‘ודלא קרי – ליהוי צוותא לחבריה’, שהתלמידים החזקי יתר יעזרו לתלמיד המתקשה (דרו נאמרו בערך ‘רב שמואל בר שילת’ ב’אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל’ וצוטטו על ידי שם).

      בית הספר הוא מקום לא רק ללימוד והקיית ידע. בית הספר מקנה הרגלי למידה, ומפתח את החברתיות של התלמידים. היכולת ליצור ‘חברה לומדת’ מתרגלים התלמידים לפעול כקבוצה, והלכידות של הקבוצה מסיעת לשיפור ההישגים הלימודים של כל חבריה.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      לגבי הערתו של אילון שמורה מוכשר לא יילך להיות מורה בבית ספר – הפיתרון הוא מסלול של קידום.

      המורים שלי ב’דוגמא’ היו לצוות המרצים ב’מכללת ליפשיץ. מורים שלי ב’נתיב-מאיר’ היו בהמשך רבנים ופרופסורים נודעים. הרב יצחק שלת היה המורה לי למתמטיקה בחמישית. המורה לכימיה שלי בששית, חננאל מאק, היה אחר כך לפרופסור וחוקר התלמוד ומדרשי האגדה ; את המורה שלי לספרות ואנגלית, יום טוב עסיס ז”ל, פגשתי אחרי שנים כפרופסור וחוקר מדרגה ראשונה של יהדות ספרד בימי הביניים.

      היות של מורה בבית הספר בעל שאיפות מחקריות – מסייעת לו לעשות את הלימוד בכיתה למעניין יותר על ידי איתגור התלמידים בשאלות. כן לאידך גיסא – מי שידע לעניין בלימוד ילדים ונערים, יוכל ליצור עניין בלימוד אצל סטודנטים מבוגרים.

    6. והעיקר: כיתות לא מפוצצות

      בס”ד כ”ה לעומר ”

      כפי שביארתי הכיתה היא המסגרת הטובה לקידום התלמידים, הן מבחינה לימודית והן מבחינה חברתית. אך כדי שהמחנך יוכל ‘להחזיק את הכיתה’ ולתת תשומת לב אישית לכל תלמיד – צריך לקיים את הדרכת חז”ל בבבא בתרא, שנפסקה ע”י הרמב”ם והשו”ע: שמקסימום התלמידים שניתן להעמיס על מורה אחד הוא: 25. מעבר ל-25 תלמידים מעמידים ‘סייע’ (‘ריש דוכנא’ בלשון חז”ל), וכשמגיעים ל-40 תלמידים – צריך לפצל לשתי כיתות!

      כשמול המורה עומדים לא יותר מאשר 20-25 תלמידים – הוא יכול להצליח!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    7. תיקונים

      פיסקה 2, שורה 2:
      … פעם היה תנאי-הסף ‘תעודת בגרות’והיום…

      פיסקה 4, שורה 1:
      העבודה בקבוצות היתה נהוגה ב’חיידר’ המסורתי…

      שם, שורה 3:
      … שהתלמידים ה’חזקים’ יעזרו לתלמיד המתקשה (ראו ב’אנציקלופדיה…

      פיסקה 5, שורה 1:
      בית הספר אינו רק מקום ללימוד והקניית ידע…

  9. ברק

    “גדול שימושה יותר מלימודה” זה הערך שעומד מאחורי דבריה של האישה הענקית הזאת. זה נכון שלימוד במובן הלוגי הטהור והיבש אין כאן. אבל הכנסת ערכים יש ויש. היכולת שלה להשרות רוח של תקווה וקוממיות מתוך יגון ושאול – אף אחד לא יכול לקחת לה את זה! נקודה. לימוד זה מילה כללית. כל אחד לוקח את זה למקם שנוח לו. אבל אנו בסוף כל רגע ורגע לומדים . אנחנו יצורים שמהותם היא לימוד . כל ענקי התנ”ך היו אנשים שהוו מקור השראה לאחרים . יש מעטים כאילו בכל דור. כל אחד היה יכול לכתוב את הנאום של מרים פרץ. אבל אז זה כבר לא היה הנאום של מרים פרץ….. כל הרעיון זוהי הדמות הלא כתובה שעומדת מאחורי הנאום.

  10. אהרן - לשלול ממרים פרץ את הפרס

    יש לשלול ממרים פרץ את “פרס ישראל”.

    אם הנאום של מרים פרץ אינו מוסיף לנו מאומה, שהרי כולו גלוי וידוע, גם מפעל חייה אינו אלא כקליפת השום. הרי, הסיבה להענקת הפרס נומק על ידי הוועדה:

    “פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע”ח מוענק לגב’ מרים פרץ, אשת חינוך ישראלית אשר שכלה שניים מבניה.
    מטובי הלוחמים אשר נפלו בקרבות ישראל. מאז מקדישה מרים פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צהל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם וכל זאת על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו”…

    מה עושה אם כן מרים פרץ בחייה? היא מסתובבת מעיר לעיר ומלמדת דברים טריוויאליים, נדושים, פשוטים וידועים. אז למה מגיע לה על זה פרס חיים? במה היא תרמה לאנושות?.
    כלום, נאדה.

    (אגב, היא עצמה התפלאה על הרעש סביב נאומה (בראיון בגל”צ לפי זיכרוני), ואמרה כי על הדברים הללו היא חוזרת בכל הרצאה שלה).

    1. בין 'פרס ישראל' ל'פרס אהרן'

      לאהרן – שלום ר,

      אין צורך לשלול, אפשר לאזן ע”י הענקת פרס על מפעל חיים גם לרמד”א על דבריו הפשוטים והברורים מאליהם, ולכבדו בנאום בו יתנה כמה קשה לו בטקס הבנאלי עם על ההמון השטחי. את הנאום יהיה ראוי ללמד בבתי הספר, אך כבר ביארתי לעיל שיש לסגרם בשל הטרביאליות של חומר הלימודים.

      ואולי נתפשר: נשלול ממנה את פרס ישראל המגיע רק לאנשים השורים עם אלקים ואנשים, כדוגמת איש האשכולות, המפיק מרגליות, פרופ’ אמיר חצרוני יר”ה, ומרים פרץ תתנחם ב’פרס אהרן’ שיינתן לאנשים אוהבי שלום ורודפי שלום, האוהבים את הבריות ומקרבים אותם לתורה, ואותם נבך: ‘הבו לה’ בנאלים, הבו לה’ כבוד ועוז’!

      בברכה, טריביוס הבנאלי ממדבר צינאלי

  11. יונתן א

    אז שלא ייקרא לימוד אלא הבהרת אינטואיציה, ידיעה, השגה. לבני הנביאים לא קראו תלמידי הנביאים. עמידה מול ה’ ובקשה להשגה בהירה יותר ביחס למה שמקשר ביננו לבינו הוא חשוב כשלעצמו. השגה בהירה יותר ניתנת לניתוח והצבעה מוגדרת על מה בדיוק התחדש לנו פה, אך לא כל אחד מרגיש צורך או חשיבות לעשות כן תדיר. ויש לשים לב שביחס לתלמידים צעירים זה בהחלט ייחשב לימוד של דבר חדש לאור פרטים רבים שיתחדשו ויתחדדו להם ביחס לערכים ולתפיסות הנידונות.

    1. יונתן א

      וגם הצבעה על חשיבות של ערכים היא לימוד. המשקל שנותנים לכל ערך והפרופורציות ביחס לערכים אחרים הם דבר הדורש לימוד, גם אם נעשה באופן אינטואיטיבי. זה דבר חשוב ביותר שיש לשדר כלפיו הערכה רבה. זה גם מה שיותר חשוב ומעניין לטעמי, הרבה יותר מפלפוליים לוגיים שנובעים מעמידה מבחוץ. ילד שנוטל ידיים לשם שמיים יותר יקר בעיני מכל פילוסוף כופר, גם אם כתביו של האחרון ‘נלמדים’

    2. מיכי מאת

      לא רואה כאן שום הבהרה של שום אינטואיציה. הכל ברור ושריר וקיים. לכל היותר יש כאן הפנמה ולא הבהרה ולא שינון. ושוב, זה בהחלט חשוב אבל לא מהווה לימוד. בכל זה עסקנו רבות בפוסטים על התנ”ך והחסידות.

  12. רחל

    בודאי שזה לימוד!

    לימוד באמצעות דוגמא אישית של עבודת מידות, אהבת האחר גם כשיש מחלוקת, התמודדות עם משברים, אהבת ישראל

    לא מספיק לדעת בשכל שצריך להיות מאוחדים ולקבל וכו
    צריך גם ליישם.

    באנו לעולם לא רק כדי לנפח את השכל אלא גם כדי לעבוד על מידותינו ולהיות יותר טובים, וזאת לומדים ממרים פרץ ביג טיים.

  13. ר.ל.

    בלי להתייחס לנאום (שלא קראתי), כתבת: “לימוד הוא רכישת מידע או מיומנות חדשה”, והגיוני מאוד שיש כאן העמקת המיומנות: חשיפה נוספת לדברים שנאמרו כפי שנאמרו ומפי מי שנאמרו, מעמיקה את ההכרה בחשיבות הדברים ובמרכזיות שנכון שיהיה להם בחיים (כמו שנסיעה על אופניים בפעם השנייה משפרת את המיומנות שהייתה אחרי נסיעה אחת בלבד, בלי להקנות לך תובנה חדשה מפורשת).

    1. ר.ל.

      כוונתי ללימוד לא של תובנות מפורשות חדשות, אלא קרוב יותר ללימוד נסיעה באופניים – אתה משפר את המיומנות באמצעות חשיפה, ובסופו של דבר לומד לנסוע באופניים בלי לרכוש אף תובנה מפורשת חדשה. פשוט התת-מודע הפנים את הידע התיאורטי, קודם ידעת בתאוריה איך לרכוב על אופניים, עכשיו למדת בפועל איך לאזן את המשקל והשרירים (ובמקרה שלנו, אם הלימוד מצליח, בסופו של דבר, הילדים מכירים בחשיבות הערכים הנ”ל אף יותר משהכירו קודם לכן. קודם ידעו לדקלם את הדברים, עכשיו למדו איך לאזן את שרירי הנפש).
      אם אתה לא מחשיב את לימוד הנסיעה באופניים כ-“לימוד”, אז פשוט יצרת מילון חדש משלך, וזה ויכוח חסר חשיבות (ויכוח על הגדרות מילוניות הוא לא ויכוח מעניין).

      וכהערה, בעיניי, זה חלק חשוב מאוד בלימוד תורה – גם כששכחת סוגיה מסוימת, עדיין נשארת אצלך בתת-מודע גישה מסוימת, מיומנות מסוימת, עמדה מסוימת כלפי המציאות, גם כשאינך יכול לחזור עליה במילים (גם כששכחת אתה לא חוזר לאותו מצב שהיית בו לפני הלימוד).

  14. שמעון

    מעניין הסיום בעניין החסידות אחרי הזכרת ההקדמה בספר מסילת ישרים. “והחסידות האמיתי, הנרצה והנחמד” (שם)…
    השאלה היא האם זה היה בכוונה נסתרת או במקרה.
    אם נאמר בכוונה, נראה שמיוחס לנאום זה עניין חסידות אמיתית.
    אם מקרה נאמר, נעשה לא מחייב, כפוסט עצמו שנראה שנכתב ללא מחויבות, כנגד אי המחויבות של כל הפוסט מודרניזם למינהו.
    ויתרוצצו המחשבות בקרבי, אם כן למה לי

  15. מיכי מאת

    ראשית, גם אני כתבתי שבשינון יש ת”ת, ולא צריך לזה את הגמרא שהבאת (ושם זה גם לא כתוב). אבל זה כשעושים זאת לצורך זכירה ולא סתם לדקלם מנטרות לשם הדקלום, ואולי גם לא כשעושים זאת לצורך הפנמה וביצוע (שאז זהו מכשיר מצווה לקיום).
    שנית, איני רואה מניין למדת שמדובר שם בשינון. ראה קידושין ל ע”א, וברמב”ם ושו”ע אין לזה רמז בגמרא ובפוסקים. להיפך, החלוקה היא ללמוד מקרא, ללמוד את החומר של תושבע”פ (=משנה), וללמוד מסקנות שנגזרות מהחומר (=גמרא). ללמוד את החומר אינו שינון אלא למידת החומר עצמו.
    וכך לשון הרמב”ם הל’ ת””ת פ”א הי”א:
    וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.
    אמנם שם בה”י מופיע השינון (ללמוד כדי לא לשכוח).

  16. מם80

    ההלכה עוסקת בידיעת המעשה, האגדה בכוונת המחשבה. ההלכה מדברת דברים ברורים, האגדה רומזת.
    בין בהלכה בין באגדה, דברי חז”ל הם הרחבה של מה שכתוב במקרא. למה ההרחבה נדרשה? כי נתמעטה ההבנה ונתרבו הספקות, כדי לדקדק בפרטים, על מנת להצליח ללמוד דבר מדבר כשהנפש והמציאות האנושיים היו למורכבים יותר מאשר בדורות קדמונים, בשביל לאפשר ללמוד וללמד לשמור ולעשות לרבים. למה הדברים דומים? המקרא הוא השורש, המשנה הגזע, התלמודים ופירושיהם הענפים, ההלכה הפירות, האגדה הזרעים.

  17. yoav

    כמעט כל הטקסטים שנלמדים בבתי הספר, הם קלאסים, ללא שום חידוש.
    לאנשים מבוגרים זה לא מחדש, אבל לימוד הנאום הזה הוא דרך מצוינת להעביר ערכים ותכנים לילדי בי”ס.

  18. יהושע התקועי

    ניתן להגדיר זאת כך ישנם שלושה ערוצים הקשורים בתוכן נלמד. 1) מקורות השראה- לאו דווקא חומר חדש אלא כזה המצית דמיון, מגרה חשיבה, מעורר רגשות ויצירתיות 2) הלימוד עצמו, ניתוח אנליטי של תוכן נלמד, הפרדה בין עיקר לתפל, הסקנת מסקנות 3) הפנמה- שימוש בכלים שונים קוגניטיביים, התנהגותיים ורגשיים להעמקת המסקנות והפיכתם לחלק אורגני בתוך אישיותו של הלומד.

    1. מיכי מאת

      לכבוד הנביא התקועי שליט”א,

      זה סיכום טוב, למעט במישור ה”סמנטי” (ראה להלן): אני לא בטוח שהסוג השלישי הוא לימוד. לא כל שינוי של האישיות הוא לימוד. אני לא חושב שמישהו יאמר לך לברך ברכת התורה על עבודת המידות (אפילו לא על לימוד מוסר, אבל נעזוב את זה כרגע) או על מסע בג’ונגל, למרות שגם אלה משנים אותי וגורמים לי להפנים דברים. כמו התבוננות בעמוד טלפון שצורתו נותנת לי השראה (הדוגמה שליוותה את הדיון על החסידות והשירה). למעשה כמעט אין שום דבר שלא משנה אותי ו””מלמד” אותי משהו במובן השלישי. אבל לא כל פעולה חיובית, ואפילו לא כל פעולה שגורמת לשינוי אצלי, היא לימוד.

      חשוב להבין שזו לא רק הבחנה סמנטית ולא רק נפ”מ לברכת התורה. הרי חז”ל אומרים לנו שתלמוד תורה כנגד כולם, והם מתכוונים ללימוד ולא לעבודת המידות ולא לקיום מצוות (למרות שגם קיום מצוות מסייע להפנים בנו ערכי תורה והלכה). כלומר יש משהו בלימוד במובנו השני (ואולי גם הראשון) שהוא בעל ערך מיוחד. את זה לא מקבלים בלימוד מהסוג השלישי, למרות שתוצאתית הוא לפעמים המשפיע ביותר. המוטיבציה שלי לפוסט הזה היא התובנה שהזילות של המושג לימוד מביאה לזלזול והתעלמות מלימוד מהסוג הראשון וראיית השלישי תחליף הולם (לימודי תנ”ך). כלומר במקרים רבים השלישי בא על חשבון שני הראשונים.

      כעת אני חושב שזה חלק מתופעת ה”התחברות” הרווחת כל כך במחוזותינו. יש בה משהו חיובי כי אנשים רוצים להפנים את הלימוד ולא לעסוק בו בצורה מנוכרת וקרה. אבל דווקא הרצון הזה עצמו משאיר אותך ממוקד בעצמך ולא נותן לך להגיע לטקסטים שאתה לומד ולאמץ מהם דברים חדשים. אתה תקוע באישוש וחיזוק האספקטים שנראים לך כעת נכונים ומובנים, וכך תוקע את עצמך בפני רעיונות ומחוזות חדשים. כך הוא גם בלימוד וגם בקיום המצוות כידוע. השלב הבא הוא שאנשים לא מוכנים לקיים מה שלא מתחבר להם ומה שאינם מזדהם איתו. בעיניי זה חלק מאותה תופעה. הרי כל מה שתפנים מהנאום של מרים פרץ הוא אותם ערכים שהיו בך מעיקרא. לא תלמד משם שום דבר חדש, ולכן בעצם ה”לימוד” של הנאום שלה הוא חלק מתופעת ההתחברות, כלומר חיזוק מצבי העכשווי. וזה בדיוק ההיפך מלימוד שעיקר עניינו הוא רכישת דברים אחרים, כאלה שעדיין לא קיימים בי.

      לכן היה חשוב לי לכתוב פוסט שיחדד את הנקודה הלכאורה סמנטית הזאת. חן חן על הודעתך שהצליחה לחדד לי את הנקודה הזאת, כי רבים כאן חושבים שטענתי היא סמנטיקה בעלמא ודומני שעד עכשיו לא צלחתי להבהיר (אולי גם לעצמי) למה החידוד הזה נראה לי חשוב.

    2. יהושע התקועי

      מסכים. אך יש להעיר שההפנמה היא הכלי הכי יעיל ללימוד מחודש של הסוגיא או להשוואתו עם לימודים אחרים, ה”מכשיר” לימוד הכי טוב שיש.

  19. יעקב. מ

    אחד הערכים שנאום זה מיצג הוא:
    ‘טוב למות בעד ארצנו’
    רעיון ערכי זה מופיע בדבריה ממש.
    וגם עצם הבחירה בה לפרס ישראל מיצג רעיון זה: אם שכולה שנותנת משמעות ערכית למות בניה, היא רואה את מות בניה כזכות לא רק כאם שכולה שמקבלת עליה את הדין הנורא.
    ודאי ישנם עוד אמהות ששכלו את בניהם בתאונה, וקיבלו עליהם את הדין והמשיכו בחיים יוצרים, אבל אינם יכולות לתת משמעות ערכית לאובדנם.

    ערך זה של קדושת הארץ יותר מקדושת חיי הפרט, לא מקובל על חלק גדול מהעם.
    משרד החינוך רוצה ‘ללמד’ ערך זה מחדש בחלקים “סוררים” בעם שלא מחזקים בסולם ערכי של שר החינוך.

    חינוך לערך שלא היה מקובל על אדם הוא לא ‘לימוד’?

    1. מיכי מאת

      זו טענה מעניינת. אבל כשבוחנים אותה יותר לעומק לדעתי היא לא מחזיקה מים.
      יש לדון מה פירוש “טוב למות בעד ארצנו”. מלכתחילה אדם הולך כדי למסור נפש? אני מניח שרוב הציבור לא יסכים לערך כזה. גם בערכי צה”ל יש ערך וחובה להסתכן אבל לא למסור נפש (ראי מאמרי כאן באתר על לא תגורו – חובתו של נושא משרה ציבורית). בדיעבד כשהבן מת על ההגנה על הארץ זה מקובל כמעט על כל הציבור כערך חיובי. זה לא מיוחד לה, אם כי היא מייצגת זאת בצורה אינטנסיבית יותר. בכל אופן, איני רואה מה בנאום הזה מלמד משהו בעניין זה. כל מה שהיא אמרה מוסכם על הכל. לא ראיתי שם שום טיעון שמישהו עלי אדמות (למעט מיעוט שולי) לא יקבל. לכן כשפורטים את המימרא הזאת לפרוטות תראי שאין כאן שום דבר חדש.

  20. יעקב. מ

    אני מסכים שזו פרשנות ומי שלא רוצה לקבל אותה יכול לפרש אחרת כל ציטוט שאני אביא,

    אבל מישום מה אנשי שמואל מפרשים כך את נאומה, וודאי מפרשים כך את המניע לפרס,
    ומשום מה אנשי ימין יתכחשו לפרשנות זו,

    זה מזכיר מאוד את המחלוקת הדתית(חרדית) חילונית לפרשנות של ההלכה ביחס לנשים,
    החילוני יראה בהלכות רבות יצוג לערכים מפלים,
    והדתי יתפלפל ויראה כמה זו טעות ושיטחיות ליראות את ההלכה כמפלה נשים,

    זה ניראה כמו “התכחשות ערכית”
    אדם מחזיק בערכים מסוימים אבל הוא לא מוכן להודות שהוא מחזיק בהם כי זה לא מקובל בעולם.

    החרדים בסוף יהיו פמיניסתים , אחרי הצהרות של שנים שההלכה היא שיויונית?

השאר תגובה