עבד ה' הוא לבדו חופשי: 6. סיום: על אילוצים ומגוון – מבט על חופש וחירות באמנות (טור 131)

בס"ד

בטור הקודם עסקתי במאמרו של עמוס עוז שמבקר את התאבנותה של יהדות ההלכה בדורות האחרונים. הצבעתי שם על כך שבהיעדר מסגרת אי אפשר להתמודד עם שאלות שהמסגרת מעלה. עמוס עוז מדבר על חירות אבל בעצם דוגל בחופש. עוד ראינו שזהות יהודית חילונית היא ואקום ערכי. לכל היותר מדובר באוסף של מאפיינים עובדתיים ואין להם שום משמעות ערכית. בטור הזה אני מסיים את הסדרה הזאת שנכתבה בלחץ כדי להספיק ללבן את הסוגיא הזאת לקראת פסח. אני אגע כאן בשאלת היחס בין מגוון ועושר אפשרויות לבין קיומן של מגבלות, ומתוך כך אגיע לדיון על חופש וחירות באמנות.

תזכורת: משל החדר

עמוס עוז הדגים את טענתו במשל החדר והרהיטים. הוא מתאר את התפתחות ההלכה כמפץ גדול שהיה בהר סיני שם נוצר החלל/המרחב היהודי שנמשל אצלו לחדר. עם השנים והדורות התקבצו לתוך החדר הזה רהיטים רבים ושונים וההלכה לא מרשה לגעת באף אחד מהם. כולם מחייבים אותנו ואסור לנו לחלוק ו/או לבחור להוציא חלק מהם. כל דור מכניס עוד ועוד רהיטים לחדר ואף דור לא מוציא כלום. בסופו של דבר נוצר מחנק שלא מאפשר לנו לתמרן בתוכו, וזהו האיבון ההלכתי וההגותי של היהדות הרבנית (להבדיל מהריבונית. אצל עמוס עוז זוהי הספרות העברית החדשה).

הסברתי שכמו שראינו לגבי ההבחנה של ארי אלון, גם כאן מופיע אותו כשל. המגבלות מבטאות הפחתה של החופש, אבל הן לא סותרות את החירות, אלא להיפך: מכוננות אותה. בוואקום בו פועל עמוס עוז אין חירות ואין התמודדות. יש פעולות סתמיות וחסרות משמעות. כל אחד עושה מה שבא לו, ואין שום חשיבות לדרך בה האדם בוחר, ממש כמו בשווייץ (ראה דוגמת הבחירות בשווייץ בטור 127). אם האדם מחוקק לעצמו את ערכיו ובוחר את הרהיטים בחדר, הוא פועל לא במסגרת אילוצים. לכן דרכו אינה עוד דרך לסדר את אותו חדר, אלא דרך שונה. ובנמשל, הצעתו של עמוס עוז אינה מגוון בתוך היהדות אלא אלטרנטיבה לא יהודית (סתמית במובן היהודי). כעת ברצוני להרחיב את היריעה לגבי משל החדר, ולהדגים דרכו תופעה מפתיעה שתוליך אותנו למסקנות מפתיעות נוספות ביחס לחיינו היהודיים ובכלל.

מבט אחר על משל החדר: חישובי אנטרופיה

חשבו על חדר שבנוי כלוח שחמט, 8X8 בלטות. כעת מכניסים לחדר כיסא אחד בגודל של בלטה. כמה אפשרויות יש לסדר את הכיסא בחדר? 64 כמובן. אפשר למקם את הכיסא על כל אחת מהבלטות. טוב, כעת מכניסים לחדר עוד כיסא. מה מספר האפשרויות לסדר את החדר כעת: האם הוא גדול יותר או קטן יותר? התשובה המפתיעה היא שהוא כמובן גדול יותר. אם שני הכיסאות זהים, מספר האפשרויות לסדר אותם בחדר הוא /263X64, כלומר משהו כמו 2000. זהו מספר גדול בערך פי 30 מהמקרה הקודם. אם נוסיף עוד כיסא לחדר, מספר האפשרויות גדל עוד פי 20 בערך, וכן הלאה. השיא מתקבל כאשר יש 32 כסאות בחדר, מספר האפשרויות לסדר אותם הוא כשני מיליארדי מיליארדים. מכאן והלאה מספר האפשרויות כמובן יורד (כי כעת מסדרים חורים במקום כיסאות. 33 כסאות שקול ל-31 חורים וכן הלאה). כדאי לציין כאן שאם הכיסאות בחדר אינם זהים מספר האפשרויות גדול הרבה הרבה יותר.[1]

לעומת זאת, כמה אפשרויות יש לסדר 0 כיסאות בחדר? אכן: אחת בדיוק. בכל הסידורים יש לנו חדר ריק. אפשר לשים את האין כיסא שלכם בכל משבצת שתרצו, או לחלופין לסדר 58 אין כיסאות בחדר. בכל המקרים ובכל הסידורים תקבלו את אותו מצב: חדר ריק. זה בערך כמו מספר הפתרונות לחידה ללא אילוצים (להגיע למספר 100 בלי מגבלות על המספרים או פעולות החשבון בהם ניתן להשתמש). לכאורה יש המון אפשרויות אבל הן לא באמת שונות זו מזו.

החישוב הזה דומה לחישובי אנטרופיה שסופרים אפשרויות סידור מיקרוסקופיות שמתאימות לאותו מצב מקרוסקופי (ראו על כך בתחילת המחברת השלישית, שם עסקתי בהגדרת מורכבות). הוא מעורר מחשבות שניות על הדוגמה של עמוס עוז. מתברר לנו לתדהמתנו שהגדלת מספר הכיסאות דווקא מגדילה את מספר אפשרויות הסידור ולא מקטינה אותו. עמוס עוז מניח שצמצום החלל ומילוי החדר ברהיטים מצמצם את מגוון האפשרויות שעומדות בפנינו, אבל המציאות היא הפוכה.

יישום לשאלת המחויבות הדתית

נשוב כעת מהמשל לנושא שלנו. נניח לצורך הדיון שיש בהלכה עשרה כללים. אדם שמחויב להלכה יכול לקבל כאלף (1K) החלטות שונות ביחס אליהם. לקיים או לא לקיים את הראשון, את השני, את השלישי וכן הלאה. אדם שלא מחויב להלכה אין בעולמו כללים. הוא יכול כמובן להחליט כל מה שהוא רוצה, אבל כל האפשרויות זהות מבחינה מהותית. הוא יכול לקיים או לא לקיים כל אחד מהאין כללים שבעולמו. התוצאה היא אותה תוצאה.

הגענו כאן למסקנה די מפתיעה. יש המון אפשרויות להיות דתי. אין שני יהודים שמחויבים להלכה ונראים אותו דבר. עם כל השמרנות והאיבון, מספר הקבוצות והאידיאולוגיות הדתיות הוא גדול מאד (כשרובן מאובנות ושמרניות בתוכן). יש חסידים ומתנגדים, ציונים חרד"לים וציונים ליברליים ומודרניים, אנטי ציונים חרדים וליברליים, קונסרבטיבים, ספרדים מסוגים שונים, רקונסטרוקציוניסטים ועוד ועוד. אפילו הכופרים שמאמינים באלוקים ובתורה ומחליטים בכל זאת למרוד בהם הם אחת האפשרויות במגוון הזה. ההחלטות שמקבלים הן לקיים את הכללים או לא. לסדר אותם בדרך כזאת או אחרת. מה המדרג ביניהם, באיזו דרך כדאי וראוי לקיימם. כמעט אין יהודי שהחדר שלו מסודר כמו החדר של חברו. זהו עולם מורכב ומעניין, מלא תסיסה, נביאים ומורדים, מטיפים ומתנגדים, מהפכנים ושמרנים, פלגנות וווכחנות, טיעונים וטיעוני נגד, אמונה וכפירה, וכל מה שתיאר עמוס עוז בכישרון התיאור המופלא שלו (ראו בטור הקודם).

אבל שימו לב למה שקורה בצד השני של המשוואה, זה החילוני. שם יש רק קבוצה אחת! יש כמובן המון סוגי חילונים. הם נבדלים זה מזה בתכונות אופי, בלבוש, בכללי מוסר, בתפיסות עולם, באידיאולוגיות, בעיסוקים ותחביבים, ועוד ועוד. אבל החילוניות מעצם הגדרתה היא היעדר מחויבות דתית. זהו מושג נגטיבי. התכנים שאנשים מוסיפים לעצמם אינם חלק מהחילוניות אלא תוספת על גביה. אדם הוא יצור מורכב. הוא אינו רק חילוני אלא גם קומוניסט או קפיטליסט, ליברל או שוביניסט וכו' וכו'. אבל כל אלו אינם חלק מהחילוניות אלא תוספים. בעולמו של החילוני ה'עירום' אין כללים, וכזכור מספר האפשרויות להתנהל בעולם של אין כללים הוא 1 בדיוק. החילוני אפילו לא יכול למרוד ולכפור. הוא סתם לא מקבל את המערכת וזהו. זהו עולם משמים שאפילו אפיקורס מעניין לא יכול להימצא שם. ושוב, על גבי החילוניות ה'עירומה' ניתן להרכיב כמובן כל מיני אידיאולוגיות ותפיסות. זה מה שיוצר את המגוון של האנשים והקבוצות בצד זה של המתרס. אבל זה לא מגוון חילוני אלא מגוון אנושי (רובו אגב יכול להתקיים גם בעולם דתי. גם שם יש קומוניסטים וקפיטליסטים, שוחרי זכויות אדם ומתנגדים להן וכו' וכו'). לכן יש אמנם הרבה סוגי אנשים חילוניים, אבל חילוניות יש רק אחת. עולם משמים להחפיר.

אז איפה טעה עמוס עוז?

כבר הסברתי שעמוס עוז מערבב בין חופש לחירות. כעת ניתן לראות זאת מעוד זווית. הוא חושב שהרהיטים בחדר מצמצמים את מגוון ההתנהלויות, אבל הוא טועה. זה נכון שהם מצמצמים את החלל הפנוי כלומר מפחיתים את רמת החופש, אבל תוספת הרהיטים דווקא מגדילה את מספר האפשרויות לסדר אותם. המגוון בעולם היהודי שעמוס עוז תיאר לא סותר את מודל הרהיטים שלו אלא נובע ממנו. דווקא בגלל שמצטברים בחדר עוד ועוד רהיטים, מספר האפשרויות לסדר אותן גדל, והפלגנות, המרידות והוויכוחים, יכולים וצפויים להתחולל. המסקנה היא שהוויכוחים והפולמוסים, האנרכיה ואי קבלת הסמכות והמרות, נובעות בדיוק מכך שאנחנו מתייחסים לכל הרהיטים. אלו שמבחינתם אין בחדר רהיטים נראים כולם אותו דבר.

ומה על אלו שכן משחקים את המשחק, אלא שהם מרשים לעצמם להכניס ולהוציא רהיטים כראות עיניהם? זהו המצב בשווייץ. במצב כזה אין שום משמעות לסידורים השונים ולהבדלים ביניהם. כפי שהסברתי בטורים הקודמים, בהיעדר כללים מוסכמים ומחייבים אין גיוון ואין משמעות להבדלים. אי אפשר לתבוע את הקב"ה לדין כשלא מאמינים בו. בעצם אפשר, אבל זה צעד תפל וחסר משמעות. משמעותו של צעד כזה יונקת מהאינרציה של המושגים הדתיים ששרדה בעולם הספרות החילוני. בעולם דתי מחויב מרד כזה נתפס כצעד נועז ומהפכני. אפשר להסכים לו או להתווכח אתו ולראות בו כפירה בעיקר, אבל בעולם חילוני אפשר רק לפלבל בעיניים ולהמשיך הלאה באדישות. בטור הקודם הסברתי שזו בעצם משמעותה של ההתמודדות של הספרות העברית החדשה (והחילונית) עם השואה ועם שאלות תיאולוגיות אחרות. במישור התיאולוגי זוהי פעילות מאד אינטנסיבית מגוונת בתוך ואקום. מה שנקרא בלשון העם: פול גז ניוטרל. כל התסיסה והיצירה שעמוס עוז מתאר מאבדות את משמעותן (בהקשר היהודי והתיאולוגי שעליו דיבר עמוס עוז, לאו דווקא האמנותי) בגלל שהן מתחוללות בוואקום דתי. זה מביא אותנו לבחון את המשמעות של ההבחנה בין חופש לחירות בהקשר של היצירה האמנותית.

על ז'אנרים וכללי ז'אנר

לכל אורך ההיסטוריה היתה חלוקה של תחומי האמנות השונים לסוגות (ז'אנרים). למשל את הספרות נהגו לחלק לשלושה סוגים (שלוש סוגות): ספרות, שירה ודרמה. כל אחד מאלו מחולק גם הוא לתת-סוגות שונות. כך גם לגבי תחומי אמנות אחרים, כמו אמנויות פלסטיות (ציור ופיסול), קולנוע ואמנות הבמה, צילום ועוד. חוקרי היצירה הז'אנרית (ראה בקיצור כאן וכאן), עומדים על כך שביסוד הז'אנר עומדת מערכת כללים, לפעמים היא מנוסחת במפורש ולפעמים לא, שמאפשרת תקשורת בין היוצר לצופה. היוצרים פועלים לפי כללי הז'אנר, אבל במסגרת הכללים הללו הם מוסיפים ליצירה נופך משלהם. זה מה שבונה את ההבדל בין היוצרים והיצירות השונות בתוך הז'אנר. עם הזמן מתחוללים גם שינויים בכללי הז'אנר, אבל זוהי מטמורפוזה שבעצם לא ממש הורסת את המערכת הישנה אלא מולידה מתוכה מסגרת חדשה של כללים מעט שונים.

באתר  של אורט מובאים דברים של הלל ברזל (שיעור במתודות מחקר, חקר הז'אנר, 1989) שמנסה להגדיר את מושג הז'אנר. בין היתר נכתב שם:

כך אין דומה סיפור שנכתב בפירנצה של ימי הביניים לסיפור שכתב קפקא בראשית המאה ה-20: הנורמה היסודית נשארת, אך הכלים, המילים, האמצעים, האווירה והאמירה שונים לגמרי. בחינת תולדות הספרות מגלה לנו התפתחות בלתי פוסקת בנורמות של הז'אנרים. מצד אחד נשארים הכללים הראשונים של כל ז'אנר וז'אנר כפי שהיו בעבר הרחוק, אך מצד נוסף מביא כל יוצר את עצמו ליצירה בדרך מקורית משלו.

תפקידנו כקוראים מיומנים לבחון יצירה, להבין את הז'אנר על-פיו נכתבה, להכיר את הנורמות המקובלות לכתיבת הז'אנר, ולבחון את נקודות הפריצה של הז'אנר; היינו באיזו מידה פורץ היוצר את הנורמות, משנה אותן, מוסיף עליהן, ובעצם מהי מידת מקוריותו של היוצר.

דברים אלו עוסקים בספרות, אך כאמור היו כללי ז'אנר בכל תחומי היצירה האמנותית. היו כללים שקבעו איך כותבים טרגדיה (שלוש מערכות, הראשונה עם עשרה משפטים, השנייה עם האקדח המעשן וכו' וכו'). כך גם היו כללים שקבעו איך מציירים ציורים מז'אנרים שונים, או איך מפסלים.

למה באמת צריך את כללי הז'אנר?

כאנרכיסט מושבע, מעודי תמהתי מדוע בכלל נדרשים כללי הז'אנר? למה לא יכול מחזאי לכתוב טרגדיה עם ארבע מערכות, ולמה האקדח המעשן לא יכול להופיע במערכה השלישית? למה לשים כבלים על ידיהם של היוצרים? מה רע בטרגדיה מצחיקה (ע"ע החיים יפים המופלא של בניני)? ובאמת אך טבעי הוא שבעידן הפוסטמודרני נשברים כללי הז'אנר בברוטליות. המטמורפוזה המעודנת שעברו כללי הז'אנר בעבר הופכת כעת למהפכה אלימה. הם מנופצים לגמרי ללא תחליף, וכך נוצרות להן יצירות שחורגות מכל הכללים. אין לנו דרך למיין, לקטלג ואף להבין אותן.

זהו בדיוק ההסבר מדוע נחוצים הכללים הללו. יצירה יכולה להתקיים רק בתוך מסגרת שמאפשרת הבנה ופרשנות שלה. רק מסגרת כזאת מאפשרת לנו להעריך את היצירתיות של היוצר. הוא בחר לעשות את המערכה האמצעית בצורה שונה מהמקובל ובכך ביטא יצירתיות מרשימה לעומת קודמיו ולעומת הכללים. אבל אם הוא יעשה משהו אחר לגמרי, הצופים לא יוכלו לפרש את היצירה ולהתייחס אליה. זה יהיה כאוס חסר ערך אמנותי. כללי הז'אנר אמנם מגבילים את היצירה, אבל הם התנאי להתקיימותה ולמשמעותה של היצירתיות. כמו שהאילוצים שמגבילים את מספר הפתרונות של חידה דווקא הם מאפשרים לפותר החידה לגלות את היצירתיות האינטלקטואלית או המתמטית שלו, כך כללי הז'אנר מאפשרים ליוצר לגלות את היצירתיות האמנותית שלו. בלעדיהם היצירה היא חסרת משמעות. היא חיה בוואקום. אין זה אומר שתמיד כשיוצרים בתוך כללי ז'אנר יש יצירתיות, בדיוק כמו שפעולה בתוך אילוצים ומגבלות לא תמיד מבטאת חירות. הכללים וההגבלות מאפשרים חירות ויצירתיות, אבל ברור שיהיו גם אנשים שיהיו משועבדים להם. בזה בדיוק נבחנות האוטונומיה והחירות וגם היצירתיות.

על חופש וחירות אמנותית

כיום מקובל לדבר על הערך של חופש היצירה של האמנים. יש התנגדות עזה למגבלות שמנסים להטיל על היצירה, ואפילו לכללי הז'אנר המקובלים שגם הם שמים כבלים על ידיהם של היוצרים. אבל זוהי טעות אומללה. ערך אמנותי יש לחירות היצירתית ולא לחופש (גם בהקשר האתי ראינו בטור 127 שחופש הוא נכס ולא ערך). יצירה במסגרת חופשית (כלומר בלי מסגרת) היא חסרת משמעות, כמו הצבעה בשווייץ. רק ליצירה שמגלה חירות בתוך המגבלות של כללי הז'אנר יכולה להיות משמעות. במצב כזה יש לצופה דרך לפרש, להבין, להעריך ולשפוט אותה. זה נעשה ביחס ליצירות אחרות בז'אנר, ובהתאם לכללי הז'אנר.

היצירות הפוסטמודרניות שניפצו את כללי הז'אנר ונעשו מתוך חופש יצירתי אינן אלא נונסנס. זוהי פסאדה של יצירתיות, ובעצם מדובר באנרכיה משתוללת חסרת פשר וערך אמנותי. יצירתיות מבוססת על חירות ולא על חופש. ריצה בשדה פתוח אינה יצירתית ואין לה שום משמעות. במצב כזה לא ממש משנה לאן ואיך תרוץ. לעומת זאת, בריחה מכלא שמור דורשת יצירתיות. אם תעשה זאת נכון – תצליח, ואם לא – תיכשל. בגלל שיש מחירים ומסגרת שלא תלויה בנו – יש לצורת ההתנהלות שלנו בתוכה משמעות. גם הגות חדשנית ומעניינת יכולה להיווצר רק בתוך מערכת אמונות מחייבת, אבל בוואקום לא ייווצר שום דבר מעניין ויצירתי. הוא אשר אמרנו, יש המון סוגי דתיים והעולם הדתי הוא תוסס ומרתק. אבל העולם החילוני (במובנו המהותי. לא עולם החילוניים אלא עולם החילוניות) הוא משמים להפליא. יש רק סוג אחד של חילוניות ואפשר למות שם משעמום.

כללים מובלעים

לא פעם טענו באוזניי שאין לי הבנה באמנות מודרנית (או פוסטמודרנית), ולכן אני חושב שאין ליצירות הללו משמעות. בהחלט ייתכן, אבל אם באמת יש כאלה שכן מבינים את הדברים המשונים הללו אז בהכרח שגם שם יש כללי ז'אנר, גם אם הם מובלעים. אם יש משמעות ליצירות הללו, כי אז הם כנראה לא ניפצו לגמרי את הכללים כפי שהם חושבים וטוענים. הם פשוט יצרו כללים חדשים (שנהירים רק להם עצמם, אם בכלל), וכעת היצירות מתפרשות בתוכם ולפיהם.

כפי שראינו, אמנות נדונה להתחולל בתוך מערכת של כללי ז'אנר. אי אפשר לברוח מכך. התחושה שיש יצירה חופשית בלי כללים היא אשליה שנובעת מבורות ו/או חוסר מודעות. במקום בו יש משמעות – יש ברקע כללי ז'אנר כאלה או אחרים. לפעמים התחושה שלי היא שבמחוזות ההזויים ההם מקפידים על הכללים שלהם ביתר פנאטיות מחבריהם המודרניסטיים (אתה חייב להשתולל כדי להיות משמעותי. אחרת זו לא אמנות). אתה חייב לקשקש ולמלמל כל מיני מילים חסרות פשר ושחר כדי להיחשב אמן והוגה ומבקר אמנותי מעמיק. במבט רחב יותר ניתן לומר שאפילו זה סוג של כללי ז'אנר (אמנם הוא יוצר אמנות ירודה לטעמי).

ההקבלה בין האתיקה והדת לאסתטיקה והאמנות

המסקנה היא שיש הקבלה מלאה בין ההקשרים האתיים והדתיים שנדונו בטורים הקודמים לבין ההקשרים האמנותיים בהם אני עוסק כאן. גם בהקשר האמנותי והאסתטי מופיע הערבוב שפגשנו בטורים הקודמים בין חופש לחירות. שם קוראים לזה חילוניות, ואילו כאן קוראים לזה פוסטמודרניזם. היצירתיות האמנותית מקבילה לחירות האתית והדתית. האתוס הפוסטמודרני מקביל לחופש האתי או הדתי. כאן כמו שם, החופש מסרס את היצירתיות ואת החירות והאוטונומיה, ומרוקן אותן ממשמעות. כאן כמו שם המגבלות הן שמכוננות את האפשרות להיות יצירתי בהקשר האמנותי כמו להתנהל באופן אוטונומי כבן חורין בהקשר האתי והדתי. לא רק שהמגבלות לא סותרות את היצירתיות והחירות, אלא הן אלו שנותנות להן פשר ומאפשרות להן להופיע. בשווייץ האתית או האסתטית אין משמעות להכרעות שלנו. אלו ביטויים של דחפים סתמיים. רק במקום בו יש מסגרת מוכתבת שלא האמן מחוקק אותה לעצמו יש משמעות ליצירה שלו.

אגב, גם בהקשר האמנותי נכון בדרך כלל לומר שככל שהמגבלות לוחצות וחזקות יותר כך יש יותר מקום ליצירתיות והיצירה והמעשה האמנותי מקבלים יתר משמעות. לא הרי יוצר דתי שכבול לכללי ההלכה, ואם אינו פוסטמודרני גם לכללי הז'אנר, כהרי יוצר חופשי שלא מוגבל לשום כללים (או לפחות חש כך). לדוגמה, במקום בו יש כללי צניעות נוקשים, הסטה קטנה של כיסוי הראש של השחקנית מקבלת משמעות גדולה הרבה יותר מאשר עירום מלא בעולם שבו זהו דבר מקובל ורגיל. בעולם ללא כללים אי אפשר לשבור כללים, ובלי לשבור כללים אין אמנות. כשאין כללים גם הצופה לא יודע האם היוצר שבר כלל כלשהו, ולכן גם האם הוא יצירתי או לא. הוא צופה בכאוס מול עיניו ואין לו כלים לטפל בו.

אם אכן כללי הז'אנר הם שמתווכים בין היוצר לצופה ולפרשן ובלעדיהם אין משמעות ליצירה, המסקנה היא שגם כששוברים אותם חשוב מאד לא לשפוך את התינוק עם המים. אפשר לכופף אותם, לשנות אותם בזהירות ובעדינות, אבל לא כדאי לנפץ אותם. אם מתירים עירום על הבמה ויחסי מין בוטים על המסך בסרט קולנוע, מה יישאר לנו לשבור? כיצד נמחה בעוצמה נגד משהו? הרי לא ניתן לעשות משהו פרובוקטיבי במקום בו הכל מותר. ניפוץ כזה של הכללים גורם לאבדן ערכה האמנותי של היצירה, מנטרל את היכולת שלנו לשפוט אותה, ובעצם מרוקן את ארגז היצירה האמנותי מכליו העיקריים. אי אפשר למחות, לעשות פרובוקציות, או לשבור כלים. איך אפשר ליצור אמנות בלי הכלים הללו?

החופש הורס את האמנות בדיוק כמו שהוא הורס את החירות ואת המשמעות האתית והדתית. ראינו שאדם חילוני לא יכול להתמודד עם בעיות תיאולוגיות, וכך גם יוצר אמנותי לא יכול ליצור אמנות משמעותית בעולם בלי כללי ז'אנר. הערבוב בין חופש לחירות הוא הרסני גם בתחום זה. כמו שאין זהות יהודית חילונית כך גם אין אמנות פוסטמודרנית.

היציאה שלנו ממצרים נבנתה בשלבים: קודם יצאנו מעבדות לחופש, ולאחר מכן מהחופש לשעבוד סיני. משם והלאה כל האפשרויות פתוחות. כעת אנחנו יכולים לבחור האם להיות בני חורין או עבדי עבדים. האם כללי הז'אנר יכתיבו לנו את דרכנו וישמטו את המושכות מידינו, או שמא נבחר בעצמנו את דרכנו, האם להיענות או למרוד. כיצד לדרג את הכללים וכיצד ליישם אותם בפועל במציאות שלנו. בכל השאלות הללו יש שיטות שונות, וכולן מבוססות על המחויבות העקרונית למתן תורה בסיני. "עבד ה' הוא  לבד חופשי".

זהו, נגמר המרוץ לעת עתה. פסח כשר ושמח לכולם.

[1] עבור 32 כיסאות מקבלים מספר בדיוני, משהו עם 55 אפסים אחרי הנקודה. דוגמה מאירת עיניים להתפוצצות המהירה של תהליך אקספוננציאלי תקבלו אם אומר לכם שאם תקפלו דף נייר לשניים 40 פעם העובי שלו יגיע בערך למרחק מהארץ לירח.

12 תגובות

  1. מאוד נהניתי מההשוואה לחידת לוח השחמט והכיסאות.
    במשל כמו בנמשל, החירות גבוהה יותר ככל שיש יותר כסאות, אבל החופש דווקא גדול ככל שיש פחות כיסאות.
    אם ההגבלה היא לשים 2 כיסאות, הסברת שיש בערך 2000 אפשרויות איך להציב אותם. נכון. אבל אם ההוראה היא לשים 'לפחות' 2 כסאות, כי אז האפשרויות הן הרבה יותר גדולות, כי אנו יכולים לשים 2 כסאות ב2000 ווריאציות, אבל גם 3 כסאות ב40000 ווריאציות, וכן הלאה.
    כך גם בנמשל. אם אנו מתרשמים מחופש, אזי ככל שיש פחות כללים יש יותר אפשרויות. אבל מנעד האפשרויות אינו 'טריקי'. החכמה היא למצוא דקויות כשיש הרבה כללים.
    נכון?

  2. חג שמח
    א. לא הזכרת באחד מטורי המסה (כשהוזכרו ברלין ואחרים) את לוינס המנסח את היהדות כ"חירות קשה" בדומה לך (ולריה"ל). האם זה במתכוון?
    ב. בסיום דבריך אתה כותב שמחוייבות למתן תורה בסיני היא הבסיס לכל השיטות.
    האם די בכך? (מה עם "תורותיה" של אומה זו- תורה שבע"פ בנוסף?)
    באיזה מובן אתה מאמין במתן תורה בסיני? האם זו אמונה מתוך הבנה שלולא זאת נופלת כל המחוייבות הדתית? או בניסוחו של ברלין: אמונה חיובית או שלילית?

    1. א. לא הזכרתי את לוינס כי איני מכיר אותו.
      ב. תושבע"פ גם היא מסיני. לפחות הבסיס מ"לא תסור" ועקרונות היסוד. בלעדיהם אין מחויבות להמצאות של בני אדם.
      ג. אני לא מבין את הקשר לברלין ואת שתי האפשרויות. לדעתי בלי זה נופלת המחויבות הדתית. איך אפשר להיות מחויב לצו שלא ניתן? אתה כמובן יכול להמציא מחויבות למה שאמר פלוני או אלמוני, אבל זו לא יהדות במובנה המקובל אלא משהו אחר. כך גם עולה מדברי הרמב"ם סופ"ח מהל' מלכים ופיהמ"ש חולין סו"פ גיד הנשה.

  3. שלום,
    נהנתי מהמאמץ להגדיר באופן ממצה מהי חירות.
    יש נקודה אחת שעדיין לא ברורה לי ותובעת חידוד נוסף.
    אסכם ראשית את הבנתי על מנת להכין את הקרקע לשאלה.
    סדרת המאמרים מרחיבה את היריעה על האבחנה בין חופש לחירות.
    חופש הוא הגדרה שלילית היינו העדר מגבלות
    חירות היא הגדרה חיובית היינו בחירה אוטונומית

    מכאן נובע (לדעתי) שכל אדם שבוחר מערכת מגבלות מסוימת נקרא לכאורה בן חורין, לא כן?
    רשימת האנשים הבאים לכאורה הם בני חורין לעילא:
    – טבעוני
    – צמחוני
    – נוצרי
    – מוסלמי
    – …

    למעשה כל אדם בעולם יכול לזכות בתואר בן חורין ברגע שאימץ לעצמו לחיות תחת מגבלה כלשהי. למעשה יהיה יחסית קשה למצוא אדם שלא חי תחת מגבלה אחת לפחות

    כאן התשובה לשאלתי יכולה להיות שאכן האנשים הנ"ל הם בני חורין אבל אז לא תהיה לנו באמת הבנה בהיבט האקסקלוסיבי של אמירת חז"ל וריה"ל.
    "אין לך בן חורין אלא … "
    "עבד ה' הוא לבדו…"
    ה"אלא" וה"לבדו" מראים שתפיסת חכמים היא אקלוסיבית, וזה קצת קשה גם בסברה שרק על ידי התורה נהיה בן חורין, למה?

    במילים אחרות האם החירות שעליה מדובר קשורה לתוכן המצוות והתורה ,ואם כן איך? או שהיא לא קשורה והחירות מתאפיינת בעצם הבחירה לציית למערכת חיצונית ואם כן מימרת חז"ל לא תהיה מובנת.

    תודה ויום טוב.

    1. יצחק, כתבתי שכל מערכת מגבלות מאפשרת חירות. אכן גם נצרות ואסלאם. טענתי היא שהתפיסה שמגבלות סותרות חירות היא טעות. למה ריה"ל דיבר דווקא על עבד ה'? כי לשיטתו זו מערכת המגבלות היחידה הסבירה לאמץ.

    2. תודה.
      אני מתייחס לתשובתך "שלשיטתו זו מערכת המגבלות היחידה הסבירה לאמץ"
      זה קצת מאבד את המשמעות, כל אדם הופך להיות בן חורין, אין אדם שלא מאמץ מגבלות. גם כדורגלן הוא בן חורין לפי השיטה הזאת.
      בנוסף למה היהידות יותר סבירה לשיטת ריה"ל ? למה היא היחידה? איך החירות שלי באה לידי בטוי כשאני מקיים מצוות פטר חמור?
      אם אין שום קשר בין התוכן של המצוות והחירות אז קניית החירות היא שרירותית לגמרי?
      אני גם מניח שחז"ל הכירו תרבויות אלילות ובכל זאת נקטו בלשון אקסקלוסיבית.

    3. יצחק, הסברתי שאני לא עוסק בחופש גמור או שעבוד גמור. מדובר במידות שונות של חופש וחירות. הטענה היא שמי שיש לו פחות מגבלות זה מאפשר לו פחות להיות בן חורין. לכן הוספת מגבלות לא מקטינה את מידת החירות.
      עצם החירות לא קשורה עם התוכן של המסגרת אלא עם עצם קיומה של מסגרת. אבל אדם שקבוע מסגרת לעצמו זו כמובן לא מסגרת.
      אבל את כל זה הסברתי כבר.

  4. תודה רבה על הסדרה המרתקת.
    ההבדל בין חירות לחופש (בטרמינולגיה שלך) הוא דרך בה לחדד את ההבדל בין אדם למכונה. מעיין מבחן טיורינג חדש.
    חופש = יכולת (יתכן במכונה אף יותר מאדם)
    חירות = בחירה (אפשרית רק באדם)

  5. שלום לרב,
    האם אני יכול לומר שהפרשנות שלך למושגים של חופש וחירות מערערים משהו על הקביעה של חז"ל -"עתה בני חורין…".
    כלומר לפי התפישה הרווחת, היציאה משעבוד מצרים היא שגרמה למהפך והביאה את עם ישראל להיות בן חורין.
    לשיטתך, דווקא במצרים עם ישראל היה בן חורין בדרגה גבוהה יותר (דרגת החופש בשעבוד מצרים נמוכה מזו בעבודת השם), הלא כן ?

    ארז

    1. לא. הם לא היו יותר בני חורין אלא רק יכלו להיות. רמת השעבוד היא פוטנציאל ליתר חירות, ולא שהחירות אוטומטית באה עם השעבוד. כתבתי זאת בפירוש. ועל כך כתבו חז"ל שמשראה הקב"ה שהם עתידים לשקוע ולאבד את חירותם לגמרי הקדים והוציאם.

השאר תגובה

Back to top button