עוד על הערכה מורכבת: הרהורים על שמעון פרס (טור 30)

בס”ד

בטור הקודם עסקתי בהערכה מורכבת של אנשים. טענתי שם שעלינו להתבונן בברוטו של אדם, ולקחת את חולשותיו כבסיס להערכה של מעלותיו. על אף הראשונות הוא הגיע לאחרונות. אין זה אומר שיש לסלוח לאדם על כל מגרעת שיש בו, אלא שהמגרעות לא מפריעות לראות את המעלות, ואולי אף מגבירות את ההערכה המגיעה עליהן (שכן הוא הגיע למעלות על אף המגרעות). בעקבות מותו של שמעון פרס חשבתי שזו הזדמנות טובה לתרגל את העניין הזה ולחדד ולפרט אותו יותר.

אני מניח שלמקרא הדברים יהיו קוראים שיחושו אי נוחות שכן יש כאן גם ביקורת קשה ונוקבת על האיש (וכידוע יש חרם הקדמונים על המדבר סרה על המתים), אבל דומני שדבריי משמשים פה לתחושות של רבים. לא יעזור להחביא אותם ולתת לתשפוכת הדביקה שאופפת אותנו מכל עבר בימים אלו להשתלט על השיח. לכן חשבתי שבכל זאת עליי לכתוב את הדברים גם בעת שהמת מוטל לפנינו, ואולי דווקא אז, ולשמש פה לתחושות של רבים ואולי אף לנתב אותן למקום קונסטרוקטיבי יותר.

שמעון פרס כאדם

לא אחזור כאן על הביוגרפיה שלו, גם מפני שאין כאן מקום לכתוב אנציקלופדיה וגם מפני שבזמן האחרון כולנו מולעטים בה השכם והערב. אכן האיש צבר זכויות רבות, הוא רב מעללים ואיש חזון. הוא חתום אישית על הרבה מהישגי המדינה ושרידותה (אני מניח שגם על חלק שלא באמת באו ממנו). מאידך, מי לא זוכר את החתרן הבלתי נלאה (מפנקס השירות של רבין), את התככנות הבלתי פוסקת, התרגילים המסריחים והקומבינות (ביחד עם רעו אריה דרעי הזכור לרע), השקרים והחתרנות. כל אלו גרמו לי, כמו לרבים אחרים מכל המחנות, קרובים ורחוקים מהשקפותיו, מאד לא לחבב את האיש הזה. אמנם בשנים האחרונות הוא הפך לאביר השלום וזכה לרהביליטציה וחיבה יתירה, וכנשיא הוא הפך לאבא החביב והמאחד של כולנו (חוץ מהפעמים שלא). כל אלו רק גרמו להתגברות תחושות התיעוב שלי כלפיו. גם לגבי צעדיו והתנהלותו בשנים אלו דומני שאף אחד לא יודע האם לא מדובר בעוד תרגילים מסריחים ואינטרסנטיים שנעשו בשביל המעמד (פרס נובל) והכבוד הבינלאומי והפנימי שהוא זכה להם במידה גדושה מאד כבר בחייו (כמעט אין אנשים שמקומות ומוסדות קרויים על שמם בחייהם. סביר בעיניי שפרס לא מחה נמרצות כששמע על כך). אין פלא שפרס הוא תרגיל מובהק בהערכה מורכבת של אנשים. בעת שהוא נקבל זהו זמן טוב לבחון האם ניתן בכל זאת לראות בו צדדים חיוביים.

על מניעים וחולשות

בטור הקודם עמדתי על כך שהחולשות של האדם יכולות ואולי צריכות לגרום להגברת ההערכה שלנו להישגיו. אבל זה מותנה בכך שההישגים היו אכן הישגים. אדם שיש לו חולשות ובכל זאת חותר לגדולה ומשיג הישגים אמיתיים זכאי בהחלט להערכה על כך. אך מה לגבי מצב שבו ההישגים עצמם הושגו מתוך החולשות, כלומר מתוך מוטיבציה אינטרסנטית? לדוגמה, אם יש אדם שלוקה ברדיפת כבוד ומתגבר עליה ומגיע להישגים אנושיים ומוסריים, גם אם לפעמים הוא נופל, יש להעריכו על הישגיו ולגנותו על חולשותיו. אלו לחוד ואלו לחוד. אבל מה על אדם שהישגיו אלו עצמם נוצרו מתאוות הכבוד ומהחולשות שלו גופם? האם יש מקום להערכה גם לגביו?

השאלה הזאת עולה ביתר שאת לגבי שמעון פרס. להערכתי, רבים מהישגיו (ואולי כולם) לא נבעו מאלטרואיזם טהור אלא ממניעים אישיים. הדברים בוודאי אמורים לגבי פעילותו בשנים האחרונות שהביאה לו מעמד בינלאומי ואהדה מרשימה. אני מעריך שהקוקטיילים בחוגי הסילון הבינלאומיים, עם תקציבים נכבדים ומכונים על שמו לשלום ולשוויון ואחוות עמים, נעמו לו למדיי. החתרנות שלו כדי לקבל את פרס נובל ביחד עם שני שותפיו הנכבדים (רבין וערפאת) היא מן המפורסמות. אני תוהה כמה הוא היה משלם כדי להיות נוכח בלווייה שמתקיימת היום יחד עם כל שועי ארץ. איזה פספוס?! דווקא את האירוע הזה הוא החמיץ. ואולי לא? סביר שיש לו הרבה נחת רוח כשהוא רואה מלמעלה את האסיפה הנכבדת הזאת. גם ההתמדה המרשימה שלו, איך אחרי כל ההפסדים הפוליטיים שהוא הצליח לנחול (אומרים שהוא היה מצליח להפסיד אפלו בבחירות לועד בית של וילה) הוא המשיך בפעילות ולא ויתר (נשאר על הגלגל). האם דביקות זו במשימה לא ראויה להערכה? מאידך, האם היא עצמה לא נובעת מאינטרס ורדיפת כוח וכבוד? טוב, עד כאן קצת רישעות שאי אפשר בלעדיה (כנראה שגם לי יש מגרעות). רק אל תגידו לי שלא חשבתם כך גם אתם בעצמכם.

נשוב כעת לדיון שלנו. שאלה דומה עולה גם ביחס לאנשי עסקים שתורמים צדקה בקול רעש גדול. האם יש להעריך אותם על מעשים טובים שנעשים ממניעים אינטרסנטיים? כך גם לגבי גנרלים בצבא שמספרים לנו תמיד על כך שהקדישו את חייהם למעננו, כשדי ברור שרבים מהם עשו זאת פשוט מפני שחפצו בקריירה צבאית על כל המשתמע ממנה. היא נוחה, מכניסה, נותנת כוח ועוצמה, הערכה וכבוד, משכורת יפה לבחורים צעירים חסרי השכלה, סידור כלכלי אחרי הפרישה עוד. האם ראוי להעריך אדם שתרם לנו מתוך מניעים אינטרסנטיים?

סילוק שתי נקודות מבט מנוגדות: דטרמיניזם ואי וודאות

דטרמיניזם. אפשר לדחות את הדברים מנקודת מוצא פסימית ודטרמיניסטית, ולומר שכולנו פועלים כך. מנקודת המבט הזאת אין פעולות אנושיות אלטרואיסטיות, שכן כולנו פועלים ממניעים אינטרסנטיים ואישיים.

על כך אומר שמנקודת המבט כזאת נובעת דווקא מסקנה הפוכה. לא המסקנה שיש להעריך את האינטרסנט, אלא להיפך, שאין מקום להערכה כלפי אף אחד ובשום מצב. אמנם בתמונת עולם דטרמיניסטית גם אנחנו כפויים להעריך אנשים, אבל בכל אופן הדיון הזה הופך מיותר. מעבר לזה אני כופר בעצם התזה הזאת (הן בדטרמיניזם והן בפסימיות הצינית שנובעת ממנו). פעולה מוסרית של אדם בהחלט יכולה להיעשות בגלל הכרעה שלו להיות איש מוסרי ולפעול בצורה זאת, ולא מתוך אינטרס. הישגים של אדם יכולים להיות תוצאה של הכרעה והשקעה ולא של מכניזם שכפוי עליו. טענתי היא שגם אם לא כל הפעולות הן כאלה, לכל הפחות ייתכנו פעולות אלטרואיסטיות.

אי וודאות. אפשר כמובן גם לומר שאין לנו כבני אדם יכולת לדעת מתי הפעולה היא כזאת ומתי היא אינטרסנטית. אין לנו דרך לדעת מהם המניעים של אדם שעושה משהו, ולכן אסור לנו להתייחס אליהם כשאנחנו באים להעריך ולשפוט אותו. מכאן ניתן לגזור את המסקנה שעלינו להעריך אדם לפי פעולותיו ולהתעלם ממניעיו. אך דומני שזוהי היתממות או בריחה. נכון שקשה לשפוט בוודאות, ועדיין לכולנו יש הערכות. האם עלינו להתעלם מהן? הדבר דומה להלכה התמהונית בהלכות לשון הרע שלפיה מותר לשמוע ולחוש לדברים ששמעת אבל אסור לקבל אותם. זה רציני? האם באמת אפשר לנהוג כך? (ראה על כך להלן)

מחלוקת התנאים

במסכת שבת (לג ע”ב) אנו מוצאים מחלוקת תנאים מעניינת בנושא זה:

דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג.

רבי יהודה פתח בהכרת טובה לרומאים על כל מה שעשו, תקנו שווקים ומרחצאות וגשרים, דברים שכולנו נהנים מהם. רבי שמעון טוען שאין להעריך אותם על כך שכן הם עשו זאת לטובת עצמם ולהנאתם (משיקולים אינטרסנטיים). לא לגמרי ברור מהסוגיא מי משניהם צדק, כלומר האם לתלמוד עצמו יש עמדה במחלוקת הזאת. במבחן התוצאה לפחות נראה שדברי רבי יהודה הם שאומצו בסופו של דבר, ואכן מובא בכמה ספרים שחובת הכרת טובה לא תלויה במניעים.[1]

יש שרואים במחלוקת הזאת ביטוי לאוסף של כמה מחלוקות שיטתיות בין רבי יהודה לרבי שמעון בהלכות שבת ובכלל. לדוגמה לגבי דבר שאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר פעולות שנעשות למען מטרה שונה מזו האסורה (חופר גומה בשבת ואינו צריך אלא לעפרה, או גורר ספסל בשבת ויוצר חריץ בקרקע). רבי שמעון לא מחייב על החרישה שכן מבחינתו המניעים לא פחות חשובים מהמעשה, ואילו רבי יהודה מחייב שכן הוא מתעלם מהמניעים ומתייחס רק למעשה. אם אכן יש קשר בין המחלוקות הללו, כי אז יש לזכור שפסיקת ההלכה היא דווקא כרבי שמעון (פרט לרמב”ם שבמשאצל”ג פסק כרבי יהודה).

ובכל זאת, גם אם אין הלכה כמותו ניתן לשאול מה היתה דעתו של רבי יהודה? מדוע להתעלם מהמניעים כששופטים אדם כלשהו על מעשיו? אפשר היה לתלות זאת בהכרת טובה. אם מישהו עשה לנו משהו טוב אנחנו חייבים לו הכרת טובה. אבל חשוב להבין שהכרת טובה אינה שיפוט. ניתן להכיר טובה לאדם על הטוב שגמל עמי, ויחד עם זה לא להעריך את מעשיו ואת אישיותו. ראה מאמרי כאן על שני סוגי הכרת טובה, ועל הקשר בינה לבין המאמץ שהשקיע התורם עבורי. אולי זו משמעותם של המדרשים שמסבירים שהכאת היאור במצרים נמסרה לאהרון ולא למשה מפני שמשה היה חייב ליאור הכרת טובה. היאור הוא דומם ובוודאי לא מושא לשיפוט אישיותי וערכי על פעולת ההצלה ההירואית של משה רבנו, ועדיין יש חובת הכרת טובה כלפיו. זו כמובן אגדה מטפורית, אבל אולי זה גופא המסר שהיא באה לבטא: הניתוק בין חובת הכרת הטוב לבין שיפוט אישיותי.

אם כן, גם אם נגיע למסקנה ששמעון פרס פעל ממניעים אינטרסנטיים, עדיין הוא בהחלט ראוי להכרת טובה. אך בו בזמן אין זה אומר שעלינו לשפוט אותו לחיוב ולהעריך את אישיותו ואת מעשיו. וכל זה לדעת רבי יהודה. לפי רבי שמעון (!) אין אפילו חיוב הכרת טובה כלפיו.

טיבו של לימוד זכות

ראינו למעלה שאין לנו דרך וודאית לדעת מה היו מניעיו של אדם. יש לנו הערכות בלבד, והשאלה האם ניתן להסתמך עליהן. יהיו שיביאו כסיוע את המשנה באבות (א, ו) “והוי דן את כל האדם לכף זכות”.[2] ידוע בשם רבי חיים מבריסק שתהה אם כל דבר שנברא יש לו מטרה, מדוע נברא בעולם שכל עקום? הוא ענה שזה נעשה כדי ללמד זכות. ההנחה שלו היא שלימוד זכות זוקק יצירתיות פרשנית והסתכלות עקומה, כלומר סטייה ממה שאומר השכל הישר. אמנם מפרשי המשנה על אתר (רבנו יונה והרמב”ם ועוד) מסבירים זאת אחרת. אין שום חובה לפעול עם שכל עקום. לדון לכף זכות פירושו לשפוט את האדם ביושר, אבל לא להיגרר אחרי הפרשנות השטחית. לבחון טוב האם מה שאני רואה או שומע עליו בהכרח מבטא משהו רע או שתיתכן פרשנות סבירה אחרת. אבל אם הפרשנות המחמירה היא אכן הפרשנות הסבירה אין חובה ולא היגיון לסטות ממנה. כשרואים את אמא תרזה רודפת אחרי נערה המאורסה עם סכין שלופה בידה, הפרשנות הסבירה היא שהנערה שכחה אצלה את הסכין והיא רוצה להחזיר לה אותה. לא סביר שאמא תרזה שידועה כצדקת גדולה רודפת אחריה להורגה. במקרה זה הפרשנות שמצאנו היא הפירוש הסביר, אם כי היא דורשת מידה של יצירתיות. ואולי לזה התכוין גם ר’ חיים כשדיבר על שכל עקום. כוונתו היתה לבדוק את כל האופציות הפרשניות שכדי להעלות אותן דרושה יצירתיות. אבל הבדיקה צריכה להיעשות בשכל ישר.

ייתכן שזוהי גם משמעותו של הציווי שהזכרתי בהלכות לשון הרע, לחוש אבל לא לקבל. מדובר במצב שיש פרשנות אפשרית אחרת כך שאיננו יודעים מי מהן נכונה, ואז ההוראה היא שלחוש מותר אבל להחליט שהפרשנות הרעה היא הנכונה זה אסור. אבל אם יש רק פרשנות סבירה אחת ומתבקשת – שם מותר גם לקבל אותה. יש לאדם נטייה לקבל עדות או שמועה כלשונה ובפרשנות המיידית שלה, והתורה מצפה מאיתנו לשקול אפשרויות פרשניות אחרות לפני שאנחנו מגיעים למסקנות. אם כן, גם לדון לכף זכות לא ממש יכריע את הכף אם להערכתנו מעשי האדם נעשו משיקולים אינטרסנטיים.

בחזרה למורכבות

אבל יש עוד היבט שעלינו להתחשב בו בבואנו לדון אדם על מניעיו. אדם הוא יצור מורכב, וקשה לקבוע שלמעשה שלו יש מניע יחיד. אדם יכול לעשות מעשה כלשהו מתוך מכלול שלם של מניעים. לכן כשאדם פועל ממניע שנראה אינטרסנטי, וגם אם איננו חוששים שטעינו בהערכת מניעיו, עדיין עלינו לקחת בחשבון שיכולים להיות מעורבים כאן גם מניעים אחרים, וחלקם טהורים יותר. לפעמים אנחנו עושים שימוש באינטרסנטיות ורותמים אותה למטרות שאנחנו באמת מאמינים בהן (ועל כך נאמר: “לעבדו בשני יצריך”). במצב כזה ההיצמדות לפרשנות האינטרסנטית היא חלקית, וכידוע חצי אמת גרועה לפעמים משקר. אולי זו הסיבה שאדם שפועל ממניעים אינטרסנטיים, וגם אם סביר שאלו אכן מניעיו (אין לנו פרשנות סבירה אחרת), עדיין יש מקום לשפוט אותו לטובה בגלל המניעים הטהורים שהתלוו לאינטרסים.

בהקשר זה חביבה עליי הדוגמה של אדם שחוזר בתשובה. חבריו החילוניים תוהים איזה משבר הוא עבר, מה גרם לו לצעד השטותי הזה. הם מעלים אפשרויות שונות, אולי הוא נפרד מחברה שלו, או שמא הוא סובל בבית? לעומת זאת, חבריו הדתיים מסבירים את צעדו בכך שהוא גילה את אור האורות של האמת (כלשונו הידועה של החזו”א באגרותיו). אם כן, החילונים הם פסיכולוגים והדתיים הם פילוסופים. כעת נתבונן על אדם שהחליט לצאת בשאלה. חבריו הדתיים מסבירים שהוא רצה להתיר לעצמו את העריות, כלומר חיפש חיים קלים והנאות רגעיות. הפעם הם בחרו משום מה את נקודת המבט הפסיכולוגית דווקא. ואילו חבריו החילוניים החדשים, ראה זה פלא, מסבירים שהוא סוף סוף הבין את השטות בה הוא חי וגילה את האמת. כלומר הם בחרו הפעם דווקא בנקודת המבט הפילוסופית.

אז מי צודק? די ברור ששני הצדדים צודקים. כל צעד של אדם יכול לקבל הסבר במישור הפסיכולוגי וגם במישור הפילוסופי. אדם שעושה שינוי (בודאי אם זה שינוי דרסטי) עושה זאת לפעמים בגלל משבר פסיכולוגי כזה או אחר. אבל עדיין סביר שהוא עושה את הצעד בכיוון שנראה לו גם מוצדק פילוסופית. גם בעיתות משבר הוא לא יילך לכיוונים שנראים בעיניו שטותיים ולא מבוססים. אם כן, לצעד שלו יש הסבר פסיכולוגי ובו בזמן גם הסבר פילוסופי. כמובן שכל פרשן בוחר לעצמו את הפרשנות הנוחה מבחינתו. מי שהצעד שנעשה סותר את תפיסותיו מעדיף לתלות אותו במשברים פסיכולוגיים, שכן זה חוסך ממנו התמודדות עם השאלות שמעוררת התפיסה שלו. ואילו הפרשן שהצעד שנעשה מתאים לתפיסתו יעדיף כמובן לפרש אותו במישור הפילוסופי. בחירת מישור הפרשנות היא אינטרסנטית, אבל שני מישורי הפרשנות הם נכונים. בסוגריים אעיר ששיפוט ענייני מוטב לו שיתמקד במישור הפילוסופי, שכן פסיכולוגיה יש לכולנו ולכן היא לא רלוונטית לדיון. כדאי לא לברוח מהתמודדות עם השאלות והאתגרים שמעורר אותו פורש ביחס לתפיסת העולם שלנו, ולבחון את טענותיו במישור הפילוסופי.

כך גם לגבי פעולות והישגים של אדם. אלו נעשים ממניעים מורכבים, ובהם גם אינטרסים וגם ערכים. ניתן למקד את המבט באינטרסים ולשפוט אותו לשבט, אך ניתן גם להתמקד בצד החיובי והטהור יותר ולשפוט אותו לחסד. מכיון שרוב בני האדם פועלים בשני המישורים, האינטרסנטי והערכי, כששופטים אותם עדיף למקד את המבט במישור הערכי. כאמור, ייתכן שהם אפילו רתמו את האינטרסים שלהם למען הערכים. אם נעשה זאת, אולי גם אנחנו נלמד לרתום את האינטרסנטיות שלנו למען מטרות והישגים ערכיים. במצב כזה ניתן אמנם לומר שההישג נעשה מתוך שיקולים ומניעים אינטרסנטיים, אך בה במידה אל לנו לשכוח שרתימת האינטרס למטרה הזאת נעשתה מסיבות ערכיות.

דוגמה: על צדקות, יצר ושממה יצירתית

זה מזכיר לי שבתקופה שלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם הקמנו כתב עת תורני של הישיבה (מישרים). בהתחלה לא היתה היענות של תלמידים לכתוב מאמרים בכתב העת, ופתאום הבנתי שלפחות חלקם היו צדיקים גדולים מדיי. הם חששו מהגאווה שתיכנס בהם כשיקבלו יחס של כבוד בעקבות פרסום מאמרם. נתתי אז שיחה בישיבה ואמרתי שיצר הוא משורש יצירה, ובלי שימוש ביצרים לא תהיה יצירה. אמרתי להם שהם צריכים לרתום את יצרם הרע למטרות חיוביות, ולא לכבות אותו. כיבוי היצר הוא כיבוי של האדם.

לא בכדי יוצרים אמנותיים הם עתירי יצרים, שכן הא בהא תליא. הגמרא מספרת שאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצרא דעריות (ועבודה זרה) ואז לא מצאו ביצת תרנגולת בכל רחבי ארץ ישראל. בלי יצר אין יצירה. כבר פרויד לימד אותנו את חשיבתו של יצר המין כמנוע אנושי יסודי בכל תחומי הפעילות שלנו. כך הוא לגבי שאר היצרים (מהאסכולות הפסיכולוגיות האחרות, כמו כבוד, חיפוש משמעות וכדומה). האדם נפעל על פי יצריו, והחכמה היא לא להיות צדיק הרבה. יש לרתום את היצרים לטובת המטרות שהחלטנו עליהן שהן חיוביות. מי שינסה להיות צדיק הרבה ולכבות את יצריו ולהילחם בהם, מכבה את עצמו כאדם. הוא כנראה לא יגיע לשום מקום. היצר נברא לא רק כדי שנתגבר עליו אלא גם כדי שנעשה בו שימוש. על כך נאמר (קהלת ז, טז): אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם:

את המסקנות לענייננו ולכבוד זכרו של שמעון פרס, אשאיר לקורא.

[1] אמנם ראה במהרש”א שם שהסיק כרבי שמעון, ואף הסביר שגם רבי יהודה אמר את דבריו רק מפחד המלכות.

[2] ראה על כך במאמרי כאן.

3 מחשבות על “עוד על הערכה מורכבת: הרהורים על שמעון פרס (טור 30)”

  1. אריק:
    המאמר יפה ואכן מבטא תחושות מודחקות לגבי פרס.
    1. איני מבין מה הקושי לגבי “למיחש בעי” בהלכות לשון הרע. נשמע דוקא סביר ואפשרי נפשית לא לקבל שמועה כאמת אך לחוש לה.
    2. מה שכינית פרשנות סבירה מתבקשת נקרא בהלכה פשוט דברים הניכרים כך שאין פה חילוק חדש.
    3. הגישה של להשתמש ביצר לדברים טובים במקום לשבור אותו נשמעת לי ממקורות זרים או חסידיים וטעונה הוכחה. לפי הפשט היצר נועד לנסותינו וכדי לתת שכר על התגברות עליו. נכון שמי שיש לו יצר לא ניתן לשליטה – עדיף להפנותו לחיוב אך אך יש המנסים לנקות כל מה שנקרא “נגיעות” (עשה האמת מפני שהיא אמת).
    4. באופן אישי הערכתי לאנשים העושים טוב לטובת עצמם (ולו כדי להרגיש טובים) היא הפוכה מהערכתם את עצמם דהינו: אם האיש צנוע וטוען (באמת, אף לעצמו) שכל הטוב שעושה הוא מסיבות אגואיסטיות, אחשוב שהוא קדוש וצדיק (ואולי בדרך לחיסול ה”נגיעות” ולצדיקות טהורה). אם הוא חושב (אפילו בלי לומר) שהוא פועל למען הזולת והקב”ה בלבד (לשם שמיים) אזלזל בו ואניח שהוא מרמה את עצמו ואולי אף חוטא בסתר (או בדרך לשם).
    שנה טובה וכתוח”ט
    ——————————————————————————————
    הרב:
    1. אכן אין שום סתירה בין לא להאמין אבל כן למיחש. כל מצב של ספק הוא כזה. הקושי שעליו דיברתי הוא לא בגל להסתירה אלא בגלל שכשאני מבין שזוהי האמת איני יכול לא לקבל רק כי יש ציווי לא לקבל אלא רק לחוש. כשאדם נאמן מספר לי מכלי ראשון שפלוני עשה כך וכך וברור לי שזוהי האמת, אף אחד בעולם לא יכול לצוות עליי ולצפות ממני לא להאמין אלא רק לחוש. לכל היותר אני יכול לדקלם שאיני מאמין אלא רק חש, אבל זה כצפצוף הזרזיר.
    2. לא הבנתי. אבל אם אין בזה חדש אז בסדר גמור. העיקר שאנחנו מסכימים.
    3. הגישה הזאת נובעת מתצפית על המציאות. בלי יצר לא קורה מאומה. מי שמתמודד איתו חזיתית (ויקפיד ליצור רק כשלא מעורבת שום נגיעה) לא יגיע לשום מקום. ההנחה שלי היא שאנחנו כן אמורים להגיע לאנשהו. העובדה שאתה רואה בזה משהו ממקור חסידי אמנם פוגעת בי, אבל לכבוד עשי”ת אמחל לך על כך. ולו רק מפני שגם שעון עומד מורה את השעה הנכונה פעמיים ביום. 🙂
    4. אז כאן יש לנו מחלוקת. אדם שמודע להיותו רע אינו טוב. לכל היותר הוא אולי יכול ביתר קלות לתקן. אדם שרוצח ומודע לכך שרצח הוא רע אינו אדם טוב. אולי גם זה ממקור חסידי?…
    שנה טובה וכוח”ט גם לך
    ——————————————————————————————
    אריק:
    1+2. בספר חפץ חיים דן ומביא מקורות שכאשר הלשון הרע אכן נשמע אמיתי מעבר לכל ספק סביר אפשר אף לקבלו כאמת. הדבר נקרא בתלמוד “דברים הניכרים”. כך שהקושי שלך מעוגן בהלכה שלכן אינה דורשת לא לקבל מה שנראה כאמת.
    3. מכבד את התצפית שלך אך מכלל ספק לא יצאתי. ואני גם לא יודע אם צריך להגיע לאנשהו. “הלואי שתהא יציאתי כביאתי”
    4. החילוק שלי הוא על שני אנשים שעושים טוב… אולי בכל זאת לא תחלוק?
    ——————————————————————————————
    הרב:
    1+2. כעת הבנתי. לא זכרתי שהוא כותב זאת, ואם כך אכן אין בדבריי חידוש (ראה הקדמת מסילת ישרים).
    3. אם כך, זו אכן נקודת המחלוקת. לתפיסתי אדם כן צריך להגיע לאנשהו ולא רק לשרוד שיציאתו תהיה כביאתו.4. זה לא משנה. אם מדובר במי שעושה טוב מחמת האינטרס, ההשוואה שלי היא לגמרי בעינה. הוא לא אדם טוב, והמודעות לא משנה מאומה לעניין הטוב או הרוע שלו. והן הן דבריי.
    למעשה גם לא נכון שמדובר באדם שעושה טוב. עשיית טוב אינה נבחנת לאור המעשה בלבד אלא גם לאור המניעים.

  2. אריק:
    סליחה (באמת) על החפירה אבל אנסה להסביר את עמדתי.
    מהתבוננות שלי במציאות וממה שלמדתי בתורה ובפסיכולוגיה עולה שהשיקול המוביל של האדם, גם בעשיית מצוות ומעשים טובים הוא בעיקרו אגואיסטי. רצון לכבוד, להערכה, לכסף, למקובלות או אפילו רצון לשכר או פחד מעונש (חומרי או רוחני). האדם הגאה וחסר הכנות העצמית לא מוכן להודות בכך (כדי להרגיש טוב עם עצמו – חלק ממחלת העולם המודרני), מה שמעורר בי חוסר הערכה וגורם לו שלעולם לא יעלה למדרגת “לשמה” אמיתית. ייתכן שגם לעבירותיו ימצא תירוצים כי הרי כולו כוונות טובות. מי שמודע לכך שגם במעשיו הטובים הוא מלא “נגיעות” (ק”ו בנפילות) בעיני הרבה יותר אמיתי וענו ובעל סיכוי גבוהה יותר לעלות ולא ינסה לתרץ את נפילותיו כי הוא מודע למצבו..
    אשמח להתיחסותך
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ההתבוננות שלי במציאות מעלה שלמדת בתורה ובפסיכולוגיה דברים לא נכונים. אדם פועל גם ממניעים אלטרואיסטיים. אם אתה חולק על כך, אז יש לנו ויכוח יסודי במטפיסיקה וחבל לעסוק בהשלכות ונגזרות שלו. ברור שאם אתה מניח דטרמיניזם אינטרסנטי מסוג כזה (שלדעתי שקול לדטרמיניזם ממש, אבל זה דיון אחר) התוצאה תהיה שאין שום ערך לפעולות חיוביות או שליליות של שום אדם בשום תחום. לכן אין טעם להבחין בין מצב של מודעות ואי מודעות. לכן גם לא חשובה המודעות כי בסה”כ מה שיכול להשתנות הוא האינטרסים. לא ייווצר כאן אדם טוב או רע יותר, וכלה דיון חסר טעם ותוחלת.
    ——————————————————————————————
    אריק:
    כנראה לא הסברתי את עצמי באופן מובן.
    לא דיברתי כלל על סוגיית הדטרמיניזם (שכנראה אתה מתמחה בה, אני לא)
    כתבתי כתגובה לפוסט שלך על הערכה מורכבת על אנשים את דעתי על רוב החלטות האדם הממוצע במציאות הרגילה וגם שם לא טענתי לשיקול אגואיסטי בלעדי אלא למינון גבוה שלו…
    ——————————————————————————————
    הרב:
    אריק שלום ושנה טובה.
    באשר לדבריך, לא תייגתי את הדברים (תיוג הוא האשמה) אלא הבנתי (אולי בטעות) שהם מבטאים סוג של דטרמיניזם. עמדה לגיטימית כשלעצמה (אם כי שגויה בעיניי), אלא שכתבתי שאם זו נקודת המוצא אין טעם בויכוח. לכן לא מדובר בתיוג אלא בדיון ענייני ואולי חוסר הבנה.
    בכל אופן, אם כהבהרתך כעת כוונתך היה רק לומר שיש מקרים שבהם אנשים פועלים ממניעים אינטרסנטיים אז לא הבנתי במה אתה חולק עליי. אני לגמרי מסכים. יתר על כן, גם לקביעתך שאם מישהו מודע לכך יש סיכוי שיתקן אני מסכים. זה לגמרי נכון, אבל לא נראה לי קשור לדבריי.
    ——————————————————————————————
    אריק:
    שלום,
    סה”כ ניסיתי לתרום את השנקל שלי לפוסטים המעניינים האחרונים של הרב בנוגע להערכה מורכבת של אנשים.
    הדילמה כפי שהבנתי אותה היא שמעשים טובים רבים באים ממקור לא טהור, וכוונות טובות יכולות להוביל למעשים רעים.
    לצערי רוב האנשים אוהבים להדגיש בעיני עצמם והסביבה את המניע שקראת לו “אלטרואיסטי” ולהחביא את המניע שקראת לו “אינטרנסטי”. אני לא אוהב את הגישה הזו. לגבי אנשים כאלה אני כתגובת נגד מסרב לתת קרדיט גם על המעשים והמניעים הטובים. לדוגמא: מישהו שיספר לי על כמה טוב לו בצבא קבע אודה לו גם על הנתינה שלו (כי מן הסתם גם היא הנחתה אותו), אך אבוז לקצין שמתפאר במיטב שנותיו שנתן למדינה (ומצניע את מה שקיבל).. מנסיון האנשים שמדגישים את נתינתם הם אלה שמחפשים לקחת, ואלה שמדגישים את ההנאה האישית שלהם נותנים יותר…. (עוד דוגמא: לדעתי הייטקיסט קרייריסט תורם למדינה הרבה יותר מראש ארגון צדקה שמושך משכורת שמנה למרות שדוקא השני ידבר על שליחות והראשון אולי ישמע אגואיסט)
    ——————————————————————————————
    הרב:
    בפוסט הראשון שלי עסקתי במורכבות אחרת: אנשים עם חסרונות שעושים מעשים טובים ממניעים טובים. כתבתי שיש להפריד, והוספתי שבעצם החסרונות אף מחזקים את ההערכה למעשים הטובים. בפוסט השני עסקתי בכך שלכל מעשה יש כמה מניעים בכמה מישורים, ולכן חשוב לעשות הפרדה בהערכה שלו ולא לייחס אותו רק לסוג אחד של מניעים.
    אתה מוסיף כעת דיון שלישי על היחס למה שהאדם אומר מעבר למה שהוא עושה ולמניעיו. אני לא בטוח שאני מסכים לדבריך, כי על המעשה מגיעה לו הערכה בלי קשר למה שהוא אומר (כל עוד יש מניעים חיוביים למעשה). הערכה על האמירות לדעתי לא מגיעה לו, כך או כך. אבל זהו דיון אחר.

  3. יוסף:
    א. תודה על המאמר ושנה טובה לך הרב מיכי

    ב. חשבתי לומר שאולי הלקח של היציאה מהמערה של רשב”י (או יותר נכון החזרתו אליה) הוא שאין לשפוט ישר במבט ראשון אלא גם במציאות שלילית יכולות להיות נקודות חיוביות. ואולי זה מה שהיה חסר לרשב”י כאשר הוא ישר שפט לרעה את רומי דלא כר”י. לפי ההסבר הזה התלמוד כן מצדד כדעת ר”י שיש להכיר גם בצדדים החיוביים של מעשה.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    תודה ושנה טובה גם לך.
    לגבי דבריך, לא ברור מהתלמוד במי הוא מצדד. באשר להסבר שהצעת, דומני שהוא די דומה לשלי (שבמקרים רבים יש מניעים מעורבבים למעשה).

השאר תגובה