על בריסקאיות וחוויה (טור 142)

בס"ד

אחרי הדיון על האקזיסטנציאליזם (טור 140), חשבתי לעבור לדון קצת בהיבט דתי שקשור אליו. נשאלתי בעבר באתר את השאלה הבאה:

בשיחות עם תלמידי הרב אני מרבה לשאול האם יש מימד קיומי/חוויתי במשנתו של הרב.
אשמח להתייחסות: האם ניתן לומר שלרב אין משנה קיומית אלא רצון לעקביות ודיוק בטיעוני האמונה ? או: האם הרב חזונאי”שניק ובריסקאי חסר תקנה…

בתשובתי על כך (ראה כאן למטה) התייחסתי לחוויה הקיומית של הליטווק או הבריסקער, וטענתי שבניגוד לתפיסה הרווחת דווקא יש כזאת. באופן טבעי נשאלתי מיד אחר כך על האקזיסטנציאליזם, שכן השאלות קשורות זו לזו, ולזה הוקדש הטור הקודם. כעת זוהי הזדמנות להמשיך וללבן ביתר הרחבה גם את השאלה החמורה אודות חווייתו הדתית של הליטווק.[1]

הקדמה: מהי חוויה?

כאשר אני מתבונן בתמונה כלשהי, אני יכול לתאר מה אני רואה. דמות כזאת וכזאת בצבעים מסוימים בסביבה כזו וכזו. במקביל לזה יש אצלי בהכרה ייצוג ויזואלי של התמונה הזאת. ובמקביל לשני אלו יש את החוויה, הרגשות שהתמונה הזאת מעוררת בי. כך גם כשאנחנו מדברים על הצבע האדום אנחנו עושים זאת במונחי תכונות אובייקטיביות. ראשית, ניתן לראות שהצבע האדום הוא מה שמשותף להרבה מראות שפגשנו (חולצה בצבע אדום, שולחן בצבע אדום, השמש בזמן השקיעה וכו'). מעבר לזה יש תכונות פיסיקליות של הצבע האדום, כמו אורך גל, תופעות שבירה והתאבכות, עוצמת שדה וכו'. כל אלו שייכים להבנה ולתיאור של התופעה (כלומר של הצבע האדום). במקביל לכל זה יש את התחושה (אני רואה בהכרתי צבע אדום).[2] להבדיל מהתובנות והתיאורים מהסוגים הקודמים אי אפשר לנסח ולתאר את זה במילים. המילים יכולות לתאר השלכות ותכונות, אבל הצבע האדום עצמו מופיע אצלנו בהכרה וככזה הוא לא נגיש לאחרים.[3] הצבע האדום יכול גם לעורר בי רגשות כלשהם (החל מהנאה אסתטית, התפעמות אמנותית, פחד, הערצה, הסתייגות וכדומה). גם לאלו ניתן להתייחס כחוויות. זה נכון גם לגבי מושגים, כמו מדינה דמוקרטית, אמונה דתית, או חברה פתוחה. גם למושגים ניתן להתייחס בשלושת המישורים הללו, וכך גם לאירועים, תופעות, או תהליכים.

המונח חוויה מייצג משהו סובייקטיבי שעומד בניגוד לתיאורים האובייקטיביים של התופעה (מישור ההתייחסות הראשון למעלה). אבל לאור מה שראינו, הוא יכול להתפרש לפחות בשני מובנים שונים (שני המישורים הנוספים): 1. רגש כלשהו כלפי מצב, עיקרון, או מושג. 2. התובנה כשלעצמה, כלומר התובנה שמלווה אצלי פנימה את ההבנה האנליטית.

התרגשות שמתעוררת באדם בעת התפילה היא סוג של חוויה רגשית מהסוג הראשון. כך גם ההתרגשות בעת שמישהו שומע את המנון המדינה, או רואה את הדגל מונף (תאמינו או לא, יש כאלה שזה קורה להם בזמנים אלו. מביך). במקביל ניתן להתייחס למשמעות ההמנון או התפילה בשני המישורים הנוספים: תפיסתם אצלי בהכרה (במינוח קאנטיאני: הפנומנון שלהם, בניגוד למושג כשהוא לעצמו, הנואומנון) ותיאור אובייקטיבי שלהם.

הערה על שירה ופרוזה

טקסט שהוא פרוזה מעביר אליי תיאור של מצבים, עקרונות, או מושגים, ובכך יוצר אצלי תובנות מהסוג הזה. התיאור האובייקטיבי שמועבר אליי יוצר אצלי תובנות שעולות ממשמעות ליטרלית של מילות ומשפטי הטקסט. בטורים על השירה העליתי את האפשרות ששירה מנסה לעורר בנו את שני סוגי החוויה: הן תובנות פנימיות והן רגשות ביחס לתובנות ולתכנים הללו, והיא עושה זאת לא דרך תיאורים. ראינו שם שמילים של שיר לא נושאות משמעות בדרך מילולית (כלומר משמעות השיר אינה משמעות ליטרלית של המילים שלו). שירה מנסה לעורר בנו חוויה ולא בהכרח הבנה במובן אובייקטיבי כלשהו. כאן אול להוסיף שהיא מעוררת בנו חוויה באחד משני המובנים שראינו: רגש או תובנות ישירות לגבי הרעיונות או המושגים. בשירה המילים משמשות ליצירת חוויות משני הסוגים, אבל לא בדרך של תיאור מילולי כמקובל בפרוזה. בפרוזה הטקסט מעביר לנו מידע אובייקטיבי והחוויה נוצרת מתוך כך. זהו תוצר עקיף שמתעורר אצלנו. ובשירה יש ניסיון לעשות זאת ישירות (לעורר ישירות את החוויה שלא דרך העברת משמעות אובייקטיבית).

אקזיסטנציאליזם כשירה

בטוקבקים אחרי הטור הקודם עלתה השאלה האם לא ניתן להבין את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית כסוג של שירה. אני טענתי שזו לא פילוסופיה מפני שהיא לא מעבירה אלינו משמעויות אובייקטיביות כלשהן. בפילוסופיה מעבירים לנו משמעות פרוזאית, והיא עוברת דרך טיעונים שמתבססים על הנחות או קביעות אמפיריות. האקזיסטנציאליזם מנסה לעורר בנו ישירות את התובנות האישיות, החוויה, באמצעות טקסט. במובן הזה אקזיסטנציאליזם הוא שירה (או ספרות, שכפי שראינו שם גם היא אינה פרוזה).

כתבתי שם שזה אולי נכון לחלק מהספרות הזאת (כמו גם להרבה מהטקסטים הפואטיים), אבל עדיין זה לא משנה את המסקנה. לא מדובר בפילוסופיה. ראשית, מפני שרוב הספרות האקזיסטנציאליסטית לא באמת מעוררת תובנות פילוסופיות אלא לכל יותר פסיכולוגיות. להתרשמותי, רובה שייכת לעירור חוויות מהסוג הראשון, הרגשי גרידא. ושנית, גם לגבי חיבורים או חלקי טקסט שכן מעוררים חוויות מהסוג השני, עדיין חבור כזה לא ראוי לשם פילוסופיה מפני שזה לא דיון אלא עירור ישיר של התרשמויות. כתבתי שם חזור וכתוב שזה יכול להיעשות גם מתוך התבוננות על עמוד טלפון או חתול חולף. אם רוצים לכלול את זה תחת הכותרת פילוסופיה עלינו להכניס לשם כמעט הכל. אין מה שלא מעורר בנו תובנות ותחושות שונות במובן הזה.

אקזיסטנציאליזם וחוויה בהקשר הדתי

ראינו שאקזיסטנציאליזם מעורר חוויות ולא מעביר תכנים במובן אובייקטיבי כלשהו. כשמדברים על חוויה דתית, או על ממד קיומי בחיים הדתיים, מתכוונים בדרך כלל לחוויה מהסוג הראשון, הרגש הדתי (הרליגיוזי). לכן ענייני כאן מתמקד בחוויה במובן הזה.

מקובל לחשוב שחלק מרכזי בעולם הדתי ובחיים הדתיים הוא הרגש הדתי. זה מה שמכונה שם חוויה דתית או הממד הקיומי של הדתיות. במקום אחר עמדתי על כך שבנצרות רגילים לזהות דתיות עם רגש וחוויה רליגיוזית של עמידה וחיים מול האל,[4] ולכן האקזיסטנציאליזם מזוהה שם עם דתיות ולהיפך. אנשים סבורים שדתיות מעצם הגדרתה היא משהו קיומי. אך כפי שטענתי שם זוהי תפיסה נוצרית של הדת והדתיות. הדתיות היהודית אינה בהכרח כזאת.[5] לפחות בהקשר היהודי דת היא חוק, כמו בפסוקים ממגילת אסתר "והדת ניתנה בשושן הבירה", "ואת דתי המלך אינם עושים" ועוד הרבה.

גם האמונה נתפסת על ידי רבים כסוג של רגש, או מפגש בלתי אמצעי עם אלוקים. ואילו בעיניי אמונה היא תוצאה של שיקול הגיוני, טענת עובדה שהיא סוג של מסקנה פילוסופית על העולם.

בין נטיית נפש לתפיסת עולם

פעמים רבות בעבר כשהבעתי את עמדתי שלרגשות אין שום ערך, היו שהתקוממו נגד האמירה הקרה (וגם "מתנשאת") הזאת. דומני שהשאלה שהוצגה בתחילת דבריי למעלה יוצאת גם היא מאותן נקודות מוצא (כך זה מריח לפחות).

אקדים כאן עוד הבחנה ביחס לחוויות מהסוג הראשון, כלומר לרגשות. יש אנשים שטבעם קר יותר, כלומר שהממד הרגשי שלהם פחות דומיננטי ופחות פעיל. בלוטות הרגש שלהם מתעוררות לעתים רחוקות ובעוצמות פחותות. זו תכונת אופי, וכמובן שלכל אחד יש את האופי והנטיות שלו. אין מה לשפוט אופי כזה, כמו שאין לשפוט אופי בכלל. שיפוט רלוונטי למה שאני בוחר בו ולא למה שאני מעצם טבעי. שיפוט עוסק במה שאני עושה עם האופי שלי ולא לאופי עצמו. ומכאן שהמונח ליטווק, במשמעותו המקובלת (צנון מכני וקר, יהודי שכלי-אנליטי וחסר רגש), שאצל רבים משמש ככינוי גנאי או ביקורת, בעיניי הוא נייטרלי ואולי אפילו אות כבוד.

אני אומר נייטרלי ולא בפשטות אות כבוד מפני שכפי שטענתי כמה פעמים בעבר לרגשות אין חשיבות עקרונית (ראה על כך בטורים 22 ו-86) הן בהקשר הדתי והן בהקשר האנושי והפילוסופי בכלל. זה לא אומר שצריך להתעלם מרגשות, שהרי הם חלק מהאישיות שלנו. טענתי היא שהרגשות הן קלט שיש לקחת אותו בחשבון בעת קבלת החלטות. אבל אין סיבה לפתח את הממד הרגשי שלנו ולראות בו חשיבות מצד עצמו. לפעמים הרגש יכול לסייע לנו לממש את ערכינו (כי מה שאנחנו מזדהים אתו רגשית קל לנו יותר להתמסר אליו), אבל גם כאן זהו לכל היותר אמצעי ולא ערך כשלעצמו. בטור 22 הצגתי את התפיסה שגם המצוות שלכאורה פונות לרגש לא באמת רואות בו מטרה וערך. לעתים הן לא באמת פונות לרגש, וגם אם כן זו רק דרך להשיג מטרה מעשית או אינטלקטואלית. הרגש כשלעצמו אינו מטרה ולא ערך. הוא פשוט נתון שנמצא בנו, חלק מהיותנו בני אדם.

אם כן, להיות שכלי או רגשי זו גם תכונת אופי אבל גם אידיאולוגיה או פילוסופיה. הליטווק במשמעותו זו אינו בהכרח אדם קר מטבעו. הליטווק האידיאולוגי הוא אדם שלא מייחס חשיבות לרגש ולא רואה בו מטרה או ערך, במישור הדתי כמו גם בכלל.

שאלת הרגש אצל הליטווקים יכולה להתייחס לשני המישורים: 1. העובדתי-פסיכולוגי – האם לליטווק המצוי יש רגשות. 2. האידיאולוגי-פילוסופי – האם הליטווק רואה ערך ברגשות. בשאלה השנייה חשוב לדון, יען כי חשוב להבין שהתשובה היא שלילית. לשאלה הראשונה, לעומת זאת, יש ערך אקדמי-מדעי גרידא. ממש לא משנה אם יש להם רגש או לא, מפני שהרגש הוא חסר חשיבות בכל מובן מהותי. זה סתם מעניין כחלק מהכרת העולם שלנו, שכן כפי שאמרתי הרגש הוא חלק מהווייתנו האנושית, ומעניין לדעת האם בריסקאים גם הם בני אדם או לא.

מכאן תבינו שעיקר הפוסט הוקדש לבירור הזה (כדי להסביר מדוע זה לא חשוב). ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ומכאן והלאה זו תרומתי למדעי האדם. רצוני להציץ קצת לחביוני נפשו הקפואה של הליטווק (האדם צריך קצת רפלקסיה, לא?) כדי לראות האם יש לו חוויה דתית קיומית.

הערה אישית

אגב, חשבתי כעת שאולי הדיון הזה עצמו הוא אקזיסטנציאליסטי, יען כי אני עונה על השאלה הזאת מתוך התבוננות בנפשי (והנחה שכך גם קורה בנפש הדומים לי). ואכן, כאמור, זו באמת שאלה בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה, ומכאן שבאמת אין לה שום חשיבות עקרונית.

אחרי שהקדמתי את כל זה, לשאלתם של רבים אומר שאני אישית דווקא לא אדם קר. לצערי הרגשות מתעוררים בי מדי פעם, ולעתים זה קורה בנסיבות מביכות מאד (כגון טקסים ממלכתיים). לשבחי ייאמר שאני מנסה להתגבר ואני אפילו בז לעצמי על כך ומלגלג על זה. בעיניי, מעבר לעדריות הירודה שיש ברגשנות הזאת, רגשות כאלה שייכים לחלק הבהמי שלנו, כמו הגוף, האוכל שאנחנו צורכים והצרכים שאנחנו מפרישים (סליחה על ההשוואה). בעיניי הליטווק הטהור שכלל לא מתפעל מכל זה הוא דמות אידיאלית שכן כל ההפרעות המיותרות הללו לא מטרידות אותו. אם כי, כמובן העובדה שאנחנו בני אדם שניחנו ברגשות וצריכים להתחשב בהם, מצערת ככל שתהיה, היא עובדה. ככזו היא נייטרלית ואין טעם לשפוט אותה. היא פשוט שם וצריך ללמוד לחיות איתה.

אני זוכר שכשקראתי את הספר פרויקט רוזי, של גרהם סמסיון, שעוסק באדם (דון טילמן) שכנראה לוקה בתסמונת אספרגר, עלתה בי המחשבה שבעצם ה"חולה" הזה הוא הבריא האמתי. מי שלוקה באספרגר בעצם מתנהל לגמרי הגיוני ורציונלי ולא ממש מודע ולכן גם לא מתחשב ברגישויות ורגשות אנושיים. כך למשל טילמן מחפש בת זוג לפי רשימת תכונות שכתב לעצמו, והמפגש האקזיסטנציאליסטי והחווייתי עמה לא אמור ליטול חלק בהחלטתו לגבי הקשר (אמנם צפויות לו ולנו הפתעות). לא בכדי סמסיון לא כותב בשום מקום בספר שלטילמן אכן יש אספרגר. בראיון איתו הוא הסביר שבעצם יש את זה במינונים שונים אצל כולנו. כל אחד מכיר אנשי היי טק (או ליטווקים) שלא ממש רגישים לחבריהם ולרגישויות אנושיות שונות. היום נאמר שהם "על הרצף" וקשה לשים קו מי חולה ומי לא. אכן קשה לשים קו, אבל טענתי כאן היא לגבי שני צדי הקו: איזה צד מייצג חולי ואיזה מייצג בריאות נפשית. דומני שהצד של האספרגר הוא הצד הבריא. הוא הגיוני ונטול רגשות ורגשנות. עושה את מה שצריך (עושה את האמת מפני שהוא אמת, כלשון הרמב"ם בתחילת פ"י מהל' תשובה). אדם רגיל, "בריא", הוא בעצם חולה. יש כל מיני מטרדים שמפריעים לו לתפקד באופן הגיוני. הוא נפעל מרגשות ולא רק משיקולים הגיוניים. טוב, באמת צריך להשתדל להתגבר, ואם לא מצליחים לדחוק את החסידיש-סינדרום (HS) יש ללכת לטיפול או ייעוץ אצל יועץ לענייני ליטווקיות.[6]

זה באשר לליטווקים הטהורים/אידיאליים, שעליהם נאמר: "הליטווקים הטהורים אינם קובלים על הרגשנות אלא מוסיפים שכל והיגיון…" (שם, שם). השאלה בה אני עוסק כאן היא האם הליטווקים הריאליים הם אכן טיפוסים כאלה או לא, ובאיזה מובן? ניתן לשאול האם הליטווק האידיאלי הוא פרי הדמיון, או שמא הוא כן קיים כלומר שהליטווק הריאלי דומה לו (הוא באמת אדם נטול רגשות). אבל כאן אני מנסה לדון במשהו מעט שונה. דומני שגם בליטווק יש ממד חווייתי כלשהו, וברצוני כאן לנסות ולאפיין אותו (מכאן והלאה זה טקסט שחשוד באקזיסטנציאליזם, ועם אניני הטעם הסליחה).

תשובתי: על חוויותיו של בריסקער

שאלת הממד הקיומי והחווייתי שהוצגה בתחילת דבריי כאן, הניחה במובלע שלבריסקערים וליטווקים אין חוויות (הם אספרגרים). על כך הוספתי והתייחסתי בהמשך דברי קודשי שם:

יש טעות נפוצה אצל אנשים כאילו בבריסק אין חוויה קיומית. ולכן גם תמהים על הרב סולובייצ’יק שמבטא חוויות חזקות ביחד עם היותו בריסקר.

ולא היא מתרי טעמי: חדא, דאצל בריסק נמי יש חוויות אבל הן לא קובעות מה עושים ומה חושבים. את זה קובעים בשכל ולא בלב. ועוד, עצם הבריסקאיות והרציונליות הליטאית היבשה היא חוויה חזקה מאד. וכעין זה החוויות הרליגיוזיות האסתטיות שמתאר איינשטיין מול הטבע וחוקיו. השווה לתיאוריו של הגרי”ד באיש ההלכה שעומד מול מעין או שקיעה ורואה מולו את דיני טבול יום. ושוב יש הטועים וחושבים שאין כאן חוויה, ולא היא. החוויה אחוזה ברעיונות השכליים. וצלע”ק האם זוהי חוויה באותו מובן כמו זו האמוציונלית או שמא זה משהו קצת אחר (וגם בחלק אחר של הנפש. כלומר האם החלק החווייתי-אמוציונלי שלו חווה את הבנת והשגת השכל, או שמא כאן החוויה עצמה היא אפקט שכלי).

רק אעיר שנלענ”ד אצל החזו”א זה מופיע אחרת מאשר בבריסק, מכמה אנפי: רק לדוגמא, החזו”א חווה את המלאך שכליאל (האינטואיציה, השכל הסינתטי) ובבריסק חווים את ההבנה הרקורסיבית (המבנה הלוגי-משפטי-אנליטי). ושוב, יש לדון האם מדובר באותו מרכז חוויות שמתעורר משני כיוונים/מקורות שונים, או שמא אלו שני סוגים של חוויות. ונעלנ”ד דהך תליא בחקירה קמייתא (דאי התם אלו שני סוגים שונים הוא הדין הכא נמי, ולהיפך), ואכ”מ.

ומה ששאלת לגביי, דומני שבי הקטן מתקיימת בעיקר חוויה בתרא וקצת מהך קמייתא. ובחוויה בתרא זכיתי לטעום מהחזו”א ומבריסק גם יחד. אוסיף שהחזו”א הוא הבוגר יותר ובבריסק זו הופעה יותר ילדותית ונאיבית. וכך גם הדברים הופיעו אצלי (ודא הוא אקזיסטנציאליזם דידי, כפי שרמזתי בשתי עגלות ליודעי ח”ן).

ודוק היטב היטב כי יש כאן דברים עמוקים מאד מכבשונה של נפש ושל השגה, וליבא לפומא לא גליא.

אנסה כאן לפרט זאת מעט יותר תוך שאני נעזר במה שכתבתי למעלה. טענתי היא שהבריסקער שמיוצג בתיאורו הידוע של הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו איש ההלכה (ראה על כך גם בטור 31) בהחלט חווה חוויות שיש להן ממד רגשי (ולא רק הבנה במובן הפנימי שלה – ראיית הצבע האדום). אלא שאצלו החוויה הרגשית הזאת צומחת ממפגש עם הניתוח אינטלקטואלי, כלומר מהבנת חוקי ההלכה. אם אצל החסיד ההתרגשות היא מעצם המפגש עם הקב"ה, דרך תפילה או לימוד טקסט תורני, הרי שאצלו ההתרגשות היא תוצאה של ההבנה. אחרי שנוצרת ההבנה זה יוצר אצלו רגשות עזים. הדבר דומה לאיש מדע כמו איינשטיין שמדווח על רגש רליגיוזי בעמידתו מול הטבע. אלא שבניגוד למשורר הרגיל שמתפעם מהטבע וממראה או נוסף יפה, הוא מתפעם מול חוקי הטבע, כלומר ההבנה של הטבע וחוקיו היא שמעוררת אצלו את ההתפעמות וההתרגשות. גם איש ההלכה, הליטווק, מתפעם בעומדו מול המעין, אבל לא מעצם המראה אלא מהחוקים שנלווים אליו (דיני טבול יום והערב שמש, והמודר הטובל במי מעין בימות החמה והגשמים). אין לי אלא להפנות את הקורא למאמר שנקלע על לא עוול בכפו ונכנס כטור 141, קופידון וחיות אחרות, שמדבר על החוויות שחווה איש ההלכה תחת החופה. כשכל הנוכחים נישאים על פסגות הרגש וצופים במלאכים ורודי כנפיים שמעופפים מעל החופה, הליטווק רואה שם חלויות. אל תטעו, זה חודר אצלו גם לבלוטות הרגש. גם הוא  מתרגש, אבל לא מהחופה אלא מהחוקים ששולטים עליה ומתממשים בה ודרכה.

אם כן, החוויה במובנה הרגשי היא הרובד השלישי מבין אלו שתוארו למעלה (מה שמתלווה לראיית הצבע האדום ולהבנה שלו ושל תכונותיו). ההבדל בין בני תמותה  רגילים לבין הליטווק הוא הקשר ביניהם, כלומר מקור החוויה. אצל בני תמותה רגילים החוויה נוצרת מהמפגש עם הדבר, כלומר הרובד השני מלמעלה – ראיית הצבע האדום, הוא שמעורר אצלו את החוויה והרגשות. הרובד השלישי נוצר מהשני. לעומת זאת, אצל הבריסקער החוויה הקיומית נוצרת מהבנת הדבר (או המפגש עם ההבנה), כלומר הרובד השלישי נוצר מהראשון. זהו ההבדל הראשון. אצל הראשון זה נוצר מההכרה ואצל הבריסקער מהחשיבה. בניגוד לבן התמותה הרגיל, בלוטת החוויה והרגש של הבריסקער מחוברת לשכל ולא לחושים.

בתשובתי הנ"ל הערתי שלמיטב התרשמותי יש הבדל ביניהם גם באופי החוויה עצמה. מה שראינו עד עכשיו הוא רק הבדל ביחס למה שמעורר את החוויה והרגשות, המקור שלהן: החשיבה (אצל הבריסקער) או ההכרה (אצל החסיד והאקזיסטנציאליסט). אבל להבנתי יש גם הבדל באופי הרגשות המתעוררים עצמם. לא הרי התרגשות מראיית חוקים והבנה שלהם ושל המציאות (התורנית או הפיסית) להתרגשות מראיית המציאות (התורנית או הפיסית) עצמה. ההתרגשות השנייה היא אמוציונלית, ולכן היא מובחנת באופן חד מהראייה עצמה. היא מתחוללת בלב ולא בראש או בהכרה. לעומת זאת, ההתרגשות הראשונה היא פחות אמוציונלית. מקורה בשכל, אבל גם היא עצמה מתחוללת קרוב מאד אליו. יש בה משהו יותר מאופק ויותר קרוב להבנה עצמה. קשה להבחין באופן חד בין ההבנה לבין ההתרגשות ממנה, ולכן זה נראה כמו משהו בעל ממד אינטלקטואלי ולא רק אמוציונלי. זו אחת הסיבות לכך שאנשים מתרשמים שאצל הליטווק והבריסקער אין חוויות כי לכאורה הכל אצלם שכל ולא רגש. אציין שכך הוא גם אצל איש המדע. בהתרגשות מהחוקים יש ממד שמבטא גם הבנה כלשהי שלהם. זו אולי כוונתו של בעל אגלי טל בהקדמתו שמדבר על החשיבות של השמחה וההנאה להבנה (ראה על כך שוב בטור 22).

סגרנו כאן הרבה מעגלים שנפתחו בפוסטים קודמים: על רגש ושכל, פרוזה ושירה, חסידות ולימוד, מדע, עובדות ורגשות, אמונה ורציונליות, סוגי משמעות שונים ועוד. טוב, הייתם צריכים לצפות שאני לא אענה על שאלה אישית בווידוי לאקוני וזהו. זה חייב לבוא עם קצת התפלספות. אבל תודו שקורט האקזיסטנציאליזם שהיה כאן הפתיע אתכם.

אין לי אלא לאחל לקוראים בהתרגשות ליטאית עצומה: חג שמח וטהור, כלומר נטול רגש (שמחה אפלטונית), לכולכם.

[1] בדיון להלן בריסקער וליטווק הם מילים נרדפות. יש הבדלי משמעות דקים (הראשון הוא רק אחד הטיפוסים של השני) אבל לא אכנס אליהם כאן.

[2] על ההבחנה הזאת ראה בויקיפדיה ע' 'החדר של מרי'.

[3] לכן לא ברור האם הם רואים את מה שאני רואה. זה מה שמכונה לעתים "הערמון של הפילוסופים" (ראה על כך כאן). גם אם נניח שהתובנות הללו זהות אצל כולנו, אין דרך לבדוק זאת, ולפחות במובן הזה מדובר במישור סובייקטיבי (או בין-סובייקטיבי).

[4] כמו גם עם מוסר.

[5] עמדתי שם על כך שזה מה שהביא את קאנט לטעון שיהדות היא תקנון חברתי-מדיני ולא דת. עוד הערתי שתלמידיו מקורביו היהודים טעו כשתיקנו אותו. הוא הבין טוב מהם את היהדות, אבל טעה בהגדרת המושג דת (או לפחות הניח משמעות נוצרית שלו).

[6] הדברים נאמרים באירוניה אבל ברצינות. ברור שצריך להתחשב ברגשות של אנשים (כולל אנחנו עצמנו), שהרי כאלה אנחנו. אי אפשר ולא נכון להתעלם מהמציאות. אבל ראוי לראות זאת כסוג של מגרעת והכרח לא יגונה, ולא להפוך את זה לאידיאולוגיה ומטרה בחיים.

34 תגובות

  1. אחדד את דברי הרב (וגם אבקר אותו תוך כדי קצת) שבדר"כ יש בעיה בשפה : יש בלבול בין שתי המילים של חוויה ורגש.לא ניכנס לסמנטיקה אבל נראה שחוויה היא פשוט מילה אחרת למה שנקרא הכרה כמו חווית הצבע האדום .המילה חוויה באה מהמילה חיים.מה שאדם חי אותו כלומר מכיר אותו הוא חווה אותו.רגש היא מילה אחרת למה שנקרא אמוציה (בבחינת "וירגשו ויחמרו מימיו" – של הים).ברגש עוברים באדם גלים כמו שבים הגלים רוגשים.זה לא משה אם מדובר על פחד או כעס או אופוריה או עונג.הוא מזדעזע.

    הרב מדבר על חוויה דתית ובדר"כ בהקשר הנוצרי אלו אמוציות.אבל באמת כל פעם שאדם חווה משהוא שגדול ממנו בפעם הראשונה (משהוא שלא רגיל בו) ,וכן,יחד עם זה מדובר גם על חווית האלוהים (ופה הביקורת על הרב) – שבה מדובר על סוג של ראייה והכרה שלו (שזה מה שקורה ברוח הקודש ונבואה.אבל גם במדרגות נמוכות מאלו),מגיעה גם אמוציה של התפעלות.(שגם אותה האדם חווה (מכיר אותה)).

    ההתפעלות עצמה מעידה על חולשה אולם מצד שני היא אכן מציינת שהאדם נפגש וראה דבר גדול ממנו (או חדש לו).הבעיה עם חוויה דתיתש מדברים עליה בישבות היא שזה אפקט שלא שונה מסמים והם מצידם לא מביאים את האדם לאיזשהיא התקדמות אלא פועלים כליו כתרופה

    באופן כללי הבעיה עם אמוציות שהיא שהאדם נפעל ופאסיבי ועף כעלה ברוח.לכן לא שייך לפעול לפי הרגש.אין שם שום פעולה כלל.בשפת הראשונים לאמוציה קוראים "היפעלות" וכפי שאמרתי היא מצביעה על הכרה וחוויה ראשונית של משהוא.ברגע שהאדם דש באותו משהוא ממילא האמוציה חולפת.

    1. אגב,מעניין לראות את פער הדורות בין הרב לביני (את הרגשנותשל הרב אני מייחס להיותו מבני הדור השני למקימי המדינה) .אני כלל לא מתרגש מהטקסים הממלכתיים הללו.אם כבר אני חש
      בחילה מרמת השקר והזיוף והדביקות שבהם.ואינני כלל איש שמאל.יש לי הערכה רבה להישגי מדינת ישראל
      בשבעים שנותיה.אולם יש הבדל בין רמת הכלל לרמת האנשים הפרטיים (כאותו אדמו"ר שאוהב את כלל ישראל אך יש לו בעיה עם הפרטים).אני יכול לשער שאינני היחיד מבני דורי שחש כך.יש תחושה שמשהוא במדינה פה הוא יותר מס"ה פרטיו ,כי לפי רמת השחיתות שנמצאת בפרטים ,אם הכלל היה ס"ה פרטיו אז המדינה הייתה מתמוטטת.
      כנראה שאנשים עושים פה משהוא טוב.והוא מתעלה על ס"ה הרע.לפחות בינתיים .ואת זה אני אומר מהתבוננות גרידא ללא כל סנטימנט.

  2. נדמה לי שלפחות חלק מהדבקות בתורה לא נובעת רק משיקול שכלי אלא גם מרגשות של יראת שמים ואהבת התורה שבתורן מוזנות מלימוד התורה.
    רגשות אלו מוצפנים כדרכם של אנשים צנועים שלא רוצים לעשות עניין מהרגשות שלהם או לדחוף אותם באלימות מול העינים של אנשים אחרים ולכן הדימוי היבשושי של אותם אנשים. אולם ההנחה שאין כאן רגשות היא לטעמי מופרכת.

    ודרך אגב אם יותר לי לשאול אילו חלויות רואה הרב בטקסים ממלכתיים שגורם לו התרגשות שכזו?

    1. י"ד כתב:
      החלויות שאני רואה במדינה:
      – "שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך" אימה מהסוג שחוו העזתים השבוע כולל חמאס כאשר צה"ל צלף בהם אחד אחד כאשר הם התקרבו לגדר וכך הבהיר שפגיעה במדינת ישראל דינה מוות.
      – "ולא ירום לבבו מאחיו" כאשר אני רואה כיצד מדינת ישראל פועלת כרפובליקה חופשיה בעלת זכויןת אדם, ביקורת פנימית, חילופי שלטון מסודרים ושלטון חוק אני יודע שבפועל החלות של ולא ירום לבבו מאחיו חלה פה. ואני לא נכנס כאן למכניקה ההלכתית אלא להיגיון הפשוט. מדינה שמרוב ענווה מוכנה להזיז את יום חגה בגלל השבת, שסובלת עלבונות וביזיונות בשתיקה (אפילו שבידי שמים הם מתחייבים) ושעושה דין אחד לכולם זו מדינה ענווה שאין ליבה גובה על הציבור.
      אפשר להרחיב אך נדמה שחלויות אלו מספיקות וזאת מבלי להתייחס לחלוחות הידועות כמו דינא דמלכותא דינא, וקבלת המטבע ועוד ועוד.

      אני מקווה שהרב לא ילעג לדברים ויתייחס אליהם ברצינות.

      תגובתי:
      אני מאד מעריך את כל התופעות הללו (שכמובן אין להן ולחלות ולא כלום), אבל איני רואה מדוע טקס כלשהו אמור לעורר בי רגשות ביחס לדברים אלה. הרגש הוא משהו שמעבר להערכה ועל כך דיברתי.

  3. אני רק הערה:
    המושג 'אספרגר' לא קיים בDSM5, שהוא העדכני.
    הוא פשוט נחשב ל'אוטיסט בתפקוד גבוה'. כלומר בקצה הרצף.

  4. אז אולי התכוונת שהרגשות שלך הם מיאוס וסלידה?
    פשוט משהו כאן לא מסתדר לי

  5. לגבי התרגשות מסמלי המדינה (ומסמלים בכלל), מה כל כך מביך במישהו שתרם לבניין המדינה, וברגעי שיא שלה (נניח טקסי יום עצמאות שמניפים בהם את הדגל ושרים את ההמנון) הוא מתרגש מההישג הכביר שהוא יחד עם שאר האזרחים הגיעו אליו. גם אם האזרח לא תרם ישירות לבניין המדינה אלא "משפחתו המורחבת" (=העם שלו), הוא עדיין מרגיש גאה במדינה ובהישגיה כי "בשר מבשרו" בנה את המדינה הזאת, ולכן יש לו שייכות בזה. זה נראה לי דבר טבעי ובמקום. גם אם הייתי מקים חברה עסקית עם כמה שותפים, והחברה הייתה מגיעה להישגים, והיינו חוגגים את ההישגים שלה בטקס כלשהו, זה היה גורם לי להתרגשות.

  6. בס"ד ערב העצרת, 'יום הקהל', תשע"ח

    עולמו הרגשי של הבריסקאי נדון בשני דינים, באש היראה ובמי החסד, ביראת שמים ויראת חטא לוהטת ובאהבה עזה למקום ולבריות. אותו ר' חיים הניגש לכל הלכה בחרדת הדין המליאה דקדוקים וחששות לצאת ידי כל השיטות – הוא הניגש לבריות בלב מלא אהבה ורחמים.

    בחור הישיבה המחבק באהבה את חבריו עד שהנצי"ב גוער בו 'ר' חיים בצווארו ויעסוק בתורה?', הופך בהיותו רב הקהילה את החסד והדאגה לחלש ולנצרך לעיקר תפקידו. בבריסק ידעה כל נערה שהסתבכה בלידה מחוץ לנישואין שאפשר להניח את התינוק בפתח ביתו של הרב, והוא כבר ידאג לו למשפחה אומנת שתגדל אותו.

    הרב הנאבק בקנאות בכל תנועה אפילו דתית המנהיגה 'חידושים מודרנים', הוא העוצר את תפילת 'כל נדרי' בכ העיר, עד שנאסף הכסף הדרוש להצלתו של 'בונדיסט' שמאיים עליו גזר דין מוות. וכשמעירים לו שהבחור כופר הבז לקדשי ישראל, הוא משיב: אינני יודע מה הוא. אני יודע שליבה של אמו שבור מחרדה.

    הרב שמחמיר על עצמו בדקדוקי דקדוקים, ואף בחליו בשנתו האחרונה הוא צם בתשעה באב עד חצות הלילה, הוא המורה לרבים שחולה יכול לאכול ביום הכיפורים ללא 'שיעורים', שלא נאמרו שיעורים אלא ביולדת, והוא מסביר שיש להחמיר ב'ספק נפשות' גם נגד רוב הפוסקים.

    ההקפדה הבריסקאית על שלטון השכל ועל בירור הלכתי מוקפד בכל צעד בחיים, לא באו להקהות את הרגשות, אלא למצוא דרך שתביא לסדר ואיזון בין האהבה והיראה הגועשים, ולתת לכל אחד את תחומו הראוי.

    בברכת עצרת פוריה, ש"צ לוינגר

    מומלץ לקרוא את הפרק על ר' חיים מבריסק בספרו של ר' יעקב מרק, במחיצתם של גדולי הדור'. המחבר היה פעיל ביהדות הדתית בליטא ולטביה ובתנות 'חובבי ציון', וסיפוריו על גדולי דורו נובעים מהיכרות אישית ממושכת.

    1. ןבקיצור:

      האד"ם צריך להיות 'שכל נבדל' כמלאכי אלקים, ה'שתיקין באדישתא' בהקשיבם לדבר ה',, אך להיות מלא רגש העובר על גדותיו, כדוד ה'מפזז ומכרכר בכל עז לפני ה" בהעלותו את ארון ה'.לציון 'אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג' (תהלים מב,ה).

      היותו של אד"ם בעל שכל מזוקק ועם זאת בעל רגש נלהב, היא המאפשרת לו להיות כאברהם, המדביק בהתלהבותו את בני ביתו ואת כל באי עולם, ומקרב אותם באהבתו אל 'דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', המשפט התלוי בבירור מדוייק של הדין, שעל גביו ניתן לפתח את מידת החסידות של 'לפנים משורת הדין'

      בברכת שבת שלום וחג שמח, ש"צ לוינגר

  7. החלויות שאני רואה במדינה:
    – "שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך" אימה מהסוג שחוו העזתים השבוע כולל חמאס כאשר צה"ל צלף בהם אחד אחד כאשר הם התקרבו לגדר וכך הבהיר שפגיעה במדינת ישראל דינה מוות.
    – "ולא ירום לבבו מאחיו" כאשר אני רואה כיצד מדינת ישראל פועלת כרפובליקה חופשיה בעלת זכויןת אדם, ביקורת פנימית, חילופי שלטון מסודרים ושלטון חוק אני יודע שבפועל החלות של ולא ירום לבבו מאחיו חלה פה. ואני לא נכנס כאן למכניקה ההלכתית אלא להיגיון הפשוט. מדינה שמרוב ענווה מוכנה להזיז את יום חגה בגלל השבת, שסובלת עלבונות וביזיונות בשתיקה (אפילו שבידי שמים הם מתחייבים) ושעושה דין אחד לכולם זו מדינה ענווה שאין ליבה גובה על הציבור.
    אפשר להרחיב אך נדמה שחלויות אלו מספיקות וזאת מבלי להתייחס לחלוחות הידועות כמו דינא דמלכותא דינא, וקבלת המטבע ועוד ועוד.

    אני מקווה שהרב לא ילעג לדברים ויתייחס אליהם ברצינות.

  8. שלום הרב.
    קודם כל תודה על כל טקסט או הרצאה שיוצאת תחת ידו אני מחכים מאוד ונהנה.
    ולעניין המאמר. הרב מתייחס למשמעות הערכית של הרגש, בזה אני נוטה לדבריו שאין לו שום משמעות כשלעצמו, מה שהייתי רוצה לשאול הוא איך הרב מתייחס אליו בתור כלי לפעול איתו, או איך להתייחס אליו במקרה שהוא מוביל לדברים טובים, אקדים שאני מודע לדעתו של הרב שאדם הפועל מתוך רגש גם אם לדבר טוב אין מה להעריך אותו, וגם לזה אני מסכים, אני אנסה אולי לאתגר מעט את המסקנה הפשוטה הזו…
    לצורך השאלה אצייר שני סוגי אנשים, האחד הוא ליטווק שכל חייו נלחם ברגשותיו ומקפיד לקיים את המצוות בצורה שכלתנית וקרה, ואפילו את מצוות ושמחת בחגיך הוא מקיים תוך קימוט המצח תוך הקפדה על כל הדקדוקים הפרטים והחומרות ההלכתיות הנובעות ממנה ונלחם בגבורה ברגשות ההתלהבות שהוא חווה כדי שח"ו לא ייווצר מצב שהרגש או בנאה כל שהיא דחף אותו לעשיית המצווה, או גרם לו לאבד מעט מהכוונות ההלכתיות שבה. וכך הוא ממשיך עד גיל 100 לדקדק על חוט השערה ולהלחם עם עצמו מלחמת חורמה.
    לעומתו יהודי אחר, ( לא יודע מה השם, חסיד גם לא ממש מתאים…) שאומנם נלחם בכל רגש שלילי לא פחות מהליטווק, אחד מצד שני כל פעם שמקיים איזו מצווה או דבר טוב הוא מנסה בכל הכח לרגש את עצמו ולהתלהב ולהעצים את ההתרגשות מהמצווה שהוא עושה, ולא רק רוקד יותר מדי חזק ובמרץ בשמחת תורה, אלא אפילו מתפלל תפילת שמונה עשרה של יום רגיל תוך כדי מחיאות כפיים סוערות ומוגזמות בשמירה מוקפדת על קפיצות ונענועים לכל הצדדים. וכך מיודעינו ממשיך עד גיל 70, עד שאט אט הוא מגלה דווקא מין משיכה מעצמו באופן טבעי לעשות את המצוות, וכמעט ולא צריך לעבוד על עצמו כבר כדי לעשות את הטוב, זה פשוט טבעי לו…
    שאלתי היא מי הוא האדם השלם יותר, זה שבסופו של דבר שינה את טבעו והפך להיות באופן טבעי אדם שנמשך לעשות את המצוות, או אדם שתמיד ממשיך לעמול על כל קיום מצווה ומצווה אבל בעצם נשאר אותו אדם?
    (אני יודע שהציור שציירתי הוא דמיוני לחלוטין מכל בחינה, אבל שאלתי היא יותר מבחינה ערכית, מיהו ה"אדם השלם" יותר לדעתך…)
    אשמח מאוד לתגובה ותודה רבה.
    סליחה כמובן על האריכות והרגשנות המוגזמת…

    1. נראה מדבריך שמעולם לא קראת את תחילת הספר אמונה ובטחון של החזו"א. ואיך אתה מבין מצוות כמו "ואהבת את ה' אלקיך"?

  9. כאשר מפעילים את הרגש כמכשיר זו לא פעולה רגשית. מי שקיבל את ההחלטה הוא השכל. בעיניי שניהם טובים ואהובים.

    1. וכמו שאומרים החסידים: 'מוח שליט על הלב'. ההחלטה מתי וכיצד נותנים לרגש להתלהב, היא החלטה שכלית!

      בברכת קבלת התורה בשמחה, ש"צ לוינגר

      ברם, נלע"ד שהפעלת הרגש אינה 'מכשיר'. הרגש הוא עצם החיים, והשכל הוא המבקר המפקח שהחיים יזרמו בכיוון הנכון!

  10. השיתוף של הרב את מבוכותיו מתחיל להביך במיוחד כאשר לא ברור מה הרב בא ללמדנו (זה מתחיל להרגיש כמו חלום פרעה).

  11. הרב מיכי ענה
    "אבל זו לא התרגשות מהטקס אלא מהתכנים שציינת" זה בעיני לא רק שלא עונה על השאלה אלא מחריף אותה. אם זה לא מביך להתרגש מהתכנים אז מה מביך בטריגר (הטקס) שמעורר אותם?

  12. אני מניח שאדם עושה רק מה שהוא רוצה.
    ולעולם הוא יכול לרצות לפעול אפילו כנגד צו שכלו, או נגד מה שמוכרע אצלו כאמת וטוב גמור.
    ולעולם כשהוא מקיים את צו שכלו זה מתוך שהוא רוצה באותו הרגע לעשות את מה שנכון לפי צו שכלו.
    ומכאן אני שואל, הרצון הוא רגש או שכל?
    אני חושב שמאוד קשה לעקוב מה הוא בדיוק הגורם החמקמק הזה שהוא הכוח הבוחר הבלתי מושפע שיש בכל אדם, ובוודאי שקשה להחליט סתם כך שהוא חלק מהשכל. דווקא האינטואיציה שלי היא שהשכל רק מורה מה טוב ומה לא טוב, ובסוף האדם בוחר לעשות מה שהוא רוצה… ושוב, רצון אני לא יודע מהו…
    ( באגב בטור שלך על חזרה בשאלה, נגעת בנקודה הזו. כתבת שאפשר במשך שעה להוכיח לנער מהדור שלנו שהוא מחוייב לחלוטין לתורה ומצוות ועדיין זה לא ישנה שום דבר בדרכו בחיים. הסיבה היא לדעתי, פשוט כי הוא לא רוצה… הרבה יותר קל לרצות את כל ה"טוב" שמוכר העולם שבחוץ.
    צו השכל יכול לצעוק עד מחר מה נכון לעשות, בסוף האדם בוחר לעשות רק מה שהוא רוצה.)

    1. יש בדבריך כאן המון הנחות סמויות שאני לא מסכים להן.
      1. ההנחה שלעולם אדם עושה את מה שהוא רוצה היא שגויה. היא נדונה בהרחבה בספרות שעוסקת בחולשת הרצון (weakness of the wil).
      2. הרצון אינו רגש לפי ההגדרה שלי. מה עניין לזה לזה? האם זיכרון הוא רגש?
      3. אין כוח בוחר באדם, לא חמקמק ולא לא חמקמק. האדם עצמו בוחר וזהו.
      4. מה שהוא רוצה אינו מוכתב אלא החלטה שלו. לכן השאלה מה נכון לא מתחרה עם מה שהוא רוצה. הרצון הוא שקלול של הראוי והנכון בעיניי ביחד עם יצרים ואינטרסים.

  13. שלום הרב.
    תודה על התגובה המנומקת.
    הצהרתי בגלוי שאני מניח הנחות וכך גם כתבתי בתחילת דבריי…
    1. לדעתי חולשת הרצון זה מצב שבו אדם מבין בשכלו שראוי לעשות מעשה מסוים, אבל רצונו לעשות את מה שלא ראוי, רצונו זה מתממש במלואו! תחושת ההחמצה נובעת מכך שהוא לא רצה (יותר) לעשות את מה שטוב לפי צו שכלו ובחר לרצות את הרע.
    2. לאחר זמן אני רואה שהנקודה הזו פחות חשובה לדיון. אבל לדעתי קל יותר לראות את הזיכרון כחלק מהאינטליגנציה, וקשה יותר לראות אדם בעל כוח רצון חזק כאדם אינטליגנט יותר.
    3. כמובן. כוונתי היא כוח במובן של יכולת, כמו שהייתי כותב כוח ראיה או כוח שמיעה והאדם עצמו הוא השומע רואה וכו'.
    4. מה שהוא רוצה באמת אינו מוכתב. הוא יכול לרצות מה שהוא רוצה.לדעתי אדם שרוצה משהו לא צריך להחליט לרצות. לרצות ולהחליט היינו הך.
    השאלה מה נכון מתחרה עם הרצון בכל מקרה של חולשת הרצון כנ"ל בהערה 1.
    לדעתי הרצון הוא שקלול של מה שהאדם רוצה. – הרצון לעשות את מה שראוי, הרצון לעשות את מה שהיצרים אומרים, וכו' וכו', כאשר הרצון החזק ביותר שורד…

    1. אני לא מבין על מה הדיון. דבריך כאן נראים לי טואטולוגיות, ולא ברור לי מה אתה רוצה לטעון ועל מה הוויכוח.
      אתה מגדיר שהשכל קובע מה ראוי ומה לא. מסכים.
      אתה מגדיר שהרצון הוא ההחלטה הסופית שלוקחת בחשבון את סה"כ השיקולים: הראוי והיצר ועוד. מוכן לקבל כהגדרה.
      ולכן מה?

  14. כאשר הרב אומר שהאדם מחליט, או משקלל את הנתונים, או כל משפט מהסוג הזה אני מבין מדבריך שכוונתך היא שיש איזה שהיא מסגרת הגיונית שמובילה לבחירה הסופית של האדם.
    לדעתי שקלול של אותם נתונים(ראוי יצר וכו' וכו') יכול להוביל לשני רצונות שונים, אין שקלול שמכתיב החלטה מסוימת.
    אם אנסה להגדיר בצורה חדה יותר את ההבדל. לדעתך השכל הוא הריבון, אדם שמבין בשכלו שעליו לעשות צעד מסוים זה מה שהוא יעשה.
    לדעתי הרצון הוא הריבון, ולכן גם אם מבחינה שכלית בשקלול של כל הנתונים עולה מסקנה ברורה, עדיין האדם חופשי לעשות מה שהוא רוצה. ויתרה מכך, אפילו אם בשקלול של הרצונות עצמם יוצא שיש רצון שגובר על כולם, גם אז עדיין האדם חופשי לרצות מה שהוא רוצה.
    אין שום שקלול שקובע באופן חד ערכי את התוצאה.( הוא יכול להשפיע, אבל הוא לא קובע…)
    הנפק"מ שאני מוצא כעת בין הצדדים היא האם צריך להשקיע ברגשות או רק בשכל, לפי דעתי יוצא, שאדם שרוצה לרצות דבר מסוים, עליו לא רק להבין בשכלו שזהו הדבר הנכון, אלא גם לנסות להשפיע על עצמו לרצות את הדבר בדרכים אחרות לא רק על ידי השכל. (כמובן אינני יודע בוודאות כיצד משפיעים על הרצון, אני רק אומר שיש סיבה לנסות למצוא כיצד…)
    בקיצור, לדעת הרב כפי שאני מבין אותה, השכל הוא מקבל ההחלטות של האדם. לדעתי השכל הוא רק אחד מהמנועים בקבלת ההחלטות של האדם, כאשר אין שום מנגנון מובן שמקבל את ההחלטה הסופית.
    (אני לדוגמא יכול להבין את התועלת באמירת תפילה באופן קבוע, משום שזה יכול להשפיע על הרצונות שלי, בעולמו של הרב יותר קשה להבין דברים כאלו. לדעתי אם במבחן אמפירי נמצא שמי שצועק "ה' הוא האלוהים" ומוחא כפיים חמש פעמים כל יום זה מעלה את המחויבות הדתית שלו, הרי שזו תיהיה חובתנו הדתית.)

  15. לגבי עינין הרצון,
    היצרים והאינטרסים לא נתונים לבחירה.
    שיקול הדעת או התפיסה של הראוי והנכון נתון לבחירה?
    (אני חושב שאין אפשרות ליבחור איך לחשוב או ליתפוס את המציאות, המחשבה כופה את עצמה על האדם)
    הבחריה נימצאת רק במקום שיש ניגוד בין היצר או האינטרס לבין תפיסת הדבר הנכון?
    הרצון זה מה שהאדם מחליט לעשות?
    מה הפרוש המושג חולשת הרצון, הרצון הוא רצון, הוא לא בא כנגד כלום, הוא בא אחרי כל הניגודים והמלחמות.
    אולי הכונה חולשת התפיסה או ההבנה של הראוי כנד היצר?
    אז יותר נכון ליקרוא לזה 'חולשת השכל'

  16. שלום יעקב. מ
    אני לא בטוח שהתכוונת להפנות אלי את השאלות, אבל אני יענה לך את דעתי עליהם.
    נכון שהמחשבה היצרים ושקלול האינטרסים כפויים על האדם, אבל עדיין יכולת הבחירה היא היכולת להכריע מה מביניהם אני רוצה. לדעתי גם אם משקלול הנתונים עולה שכדאי לי לעשות את x יותר מאשר את y אני עדיין חופשי לעשות מה שאני רוצה.
    כמובן שבחירה שייכת רק בין ניגודים כלשהם. אם אין הבדל בין x ל y אין שום משמעות לבחירה שלי אני יכול לעשות הגרלה וזהו.
    לדעתי אם אדם עשה מעשה(במידה והוא היה חופשי…) ברור שזה מה שהוא רצה לעשות. לכן לדעתי אין הבדל בין המושג להחליט לבין המושג לרצות. שניהם מגדירים את הפעולה הסופית לפני המעשה עצמו.
    חולשת הרצון בהגדרה המקובלת(לעניות ידיעותיי…) הוא מצב שבו אדם רצה לעשות מעשה אבל בגלל שהרצון שלו לא היה מספיק חזק, הוא לא הצליח לממש את רצונו ונכשל. כלומר רצונו לא בא לידי מימוש…. הוא פעל( אפשר להגדיר שהוא התיר לדחפים שלו להוביל אותו, או בחר שלא לבחור[?]) בניגוד לרצונו…
    לדוגמא אדם שמבין שכדאי להפסיק לעשן ורוצה להפסיק אבל בכל אופן ממשיך לעשן ומרגיש כישלון…
    לדעתי גם במצב של חולשת הרצון, אני מניח שהאדם רצה לעשות את המעשה הסופי – לעשן ולכן הוא עשה אותו, אני מניח שאין כאן שום רצון שלא בא לכדי מימוש, אדרבה אפילו שהוא הבין שלא כדאי לעשן מבחינת השקלול השכלי, עדיין הוא היה חופשי לעשות מה שהוא רוצה, וכך הוא אכן עשה. את תחושת הכשלון אני מסביר בכך שהוא רצה את מה שנוגד את השכל וממילא הוא מרגיש לא בנוח מכך שהוא רצה ופעל כנגד מה שמתיישב מבחינה שכלית.
    לדעתי לא נכון לקרוא לזה חולשת השכל, משום שאני סבור שהשכל לא הוא זה שמקבל את ההחלטות, אני סבור שגם אם האדם מבין שהוא "חייב" וראוי שהוא יעשה את x, הוא עדיין חופשי לרצות ולעשות את y…

  17. חבל שהמו"מ כאן לא נעשה בשרשור רציף.
    אני חוזר ואומר שמדובר בהגדרות בעלמא ואיני רואה על מה הדיון. מבחינתי האדם מונע על ידי יצרים ודחפים ועל ידי הראוי ואינו ראוי, והוא משקלל את כל אלו וזוהי ההחלטה. מה מכל זה נקרא רצון זו סתם שאלה של הגדרה. ברור שאם הוא יעבוד על מידותיו והיצרים ישתנו (בעוצמה ובכיוון) זה יכול להשפיע על החלטתו. מי אמר אחרת?

    1. מבחינתי העניין הוא מהותי, אנסה את מזלי בפעם האחרונה מחשש לטרחנות.
      האם יש דבר כזה החלטה רציונלית? לדעתי לא!(יש החלטות שתואמות את הרציונלי אבל קבלת החלטות לעולם היא חופשית מכל רציונל וממילא איננה רציונלית, היא לא תוצאה של שום שקלול שהוא, היא תוצאה של בחירה חופשית מבחינה מהותית.)
      אני חושב שמכאן הדרך פתוחה למציאת נפק"מ רבות נוספות שלדעתי הן מהותיות ולא הגדרתיות, זוהי דעתי. אני מכין את עצמי להיות מופתע ולגלות שגם הנפק"מ שעכשיו הבאתי היא הגדרתית לדעתו של הרב.

    2. זו שוב שאלה של הגדרה. האם לדעתך אין מקום לביקורת על החלטה שלי או של אחר? האם אדם לא אומר לעצמו לעולם "פעלתי לא נכון", "לא עמדתי בדחפי היצר" (רצוננו לעשות רצונך, אבל שעור שבעיסה מעכב)? לתפיסתי אמירות כאלה קיימות, ומשמעותן היא שעשיתי משהו שלא באמת רציתי בו. אם הבנתי את טענתך אתה כופר בזה, ולטענתך מה שאני עושה הוא לעולם מה שרציתי. אם לא מדובר בהגדרה שונה של רצון, עליך לענות לי על השאלות שלמעלה (ביקורת על החלטות). אם לדעתך הביקורת היא לעולם בגלל שינוי של הרצון ולא בגלל שבזמן אמיתי פעלתי לא לפי רצוני, אז בעצם האדם לעולם אנוס. אין עבירות בעולם.

      בהגדרה המקובלת החלטה רציונלית היא החלטה שמממשת את ערכיך שלך. אם אתה פועל באופן שלא מממש אותם באופן מיטבי פעלת בצורה לא רציונלית. כאשר לעניין זה ערכים כוללים את כל הרצונות שלך (אידיאלים + אינטרסים). חולשת הרצון היא פעולה שבה אתה עצמך חושב שפעלת לא נכון לשיטתך, כלומר נכנעת ליצר שהיטה אותך לדרך שלא רצית בה.
      שים לב שהעובדה שיש לי יצרים לא אומרת שהם כלולים ברצון שלי. מבחינתי יצרים אינם אני. רק הרצון שלי להיענות להם (הרצון ליהנות, לא הדחף ליהנות) משתקלל ברצון שמוביל לפעולה.

  18. איפכא מסתברא. התורה שבכתב היא שכל, וניתנה למשה רבינו שהיה כולו שכלי, ונכתבה בלשון שירה. התורה שבעל-פה היא לב, וניתנת לתלמידי חכמים שיש להם לב שומע, ונאמרת בלשון פרוזאית. אלא מאי? הפילוסופיה האריסטוטלית בלבלה את הדעות, כך שמה שהוא לבבי (פילוסופיה) נחשב בטעות לשכלי, ומה שהוא שכלי (הגדה) נחשב בטעות ללבבי. מכל מקום, בדורות האחרונים השירה אינה שירה, והפרוזה אינה פרוזה, הפילוסופיה אינה פילוסופיה, והספרות אינה ספרות, והאמת נעדרת.

    1. אכן לבבי התבלבל לבלי שוב. מה שאתה קורא לב אני כנראה קורא אינטואיציה, ואת התורה שבכתב דל מהכא בכלל.

  19. "פעלתי לא נכון" זה משפט מקובל עלי. "לא עמדתי בדחפי היצר" זה משפט שלא מקובל עלי, אדם הוא תמיד אקטיבי, ולכן יש עליו ביקורת מדוע הוא רצה ופעל כנגד מה שמוסרי וראוי בעיניו. הוא יכול היה לרצות ולפעול הפוך.
    אני רואה לא רק את היצר כחיצוני לאדם, אלא גם את ההבנה מה ראוי ומוסרי ומתאים לאינטרסים שלו כחיצוני לו. והאדם עצמו הוא הרצונות שלו, הרצון לעשות את הראוי, או כנגד הרצון לעשות את מה שנעים ונוח וכו' וכו'.
    ניתן להסביר מדוע מוסרי לעשות מעשה מסוים, אבל לעולם לא ניתן להסביר מדוע לרצות לעשות מעשה מסוים. ובמקום הזה האדם הוא חופשי, לרצות מה שהוא רוצה. ויש עליו תביעה לרצות את מה שנכון וראוי. אני לא מבין למה הרב הבין שיוצא לשיטתי שהוא אנוס.
    כשאני כותב החלטה רציונלית כוונתי החלטה המושתתת על דרך ההיגיון. מכיוון שאני סבור שכל החלטה מחייבת אותי לרצות לעשות אותה, ומכיוון שאין שום סיבה בעולם שיכולה לחייב אותי לרצות דבר מסוים יותר מהאחר,(לדוגמא אם מישהו אומר שכדאי לי לעשות מעשה מסוים כי הוא ראוי יותר, הרי שהוא מתבסס על כך שאני רוצה לעשות את הראוי יותר, אם אני לא רוצה לעשות את הראוי יותר, זה לא מחייב אותי כלום זה שהוא ראוי יותר… המחויבות היא רק אליבא דהמוסר שהוא חיצוני לי. אני עצמי תמיד חופשי.)נמצא שקבלת ההחלטות היא לא על דרך ההיגיון אלא בדרך מפותלת ובלתי ידועה. ההיגיון יכול לחייב מה הוא מעשה מוסרי או ראוי, אבל הוא לא יכול לחייב אותי לרצות לעשות את מה שראוי.
    אני מרגיש שאני קצת חוזר על עצמי, מבחינת הרב אין הבדל מהותי בינינו, אני מרגיש שיש הבדל מהותי גדול, אני מודה שקצת קשה לי להגדיר את ההבדל בצורה חדה ושאני הולך סביב סביב, אנסה להעמיק בזה יותר אולי בסוף אבין גם אני שאין הבדל מהותי בינינו.

    1. לא עמדתי בדחפי היצר פירושו שבחרתי לא לבחור והיצר ממילא לקח אותי (לא היה לי כוח לממש את מה שרציתי בו). זו הדרך היחידה להבין מכניזם של חולשת רצון.
      זה אומר שאני בהחלט אחראי למה שעשיתי שכן בחרתי שלא לבחור, אבל מאידך מה שעשיתי הוא לא מה שבחרתי בו אלא מה שהיצר דחף אותי אליו.
      לכן אין סתירה בין שתי הטענות.
      אבל באמת קצת איבדתי כאן את הדיון. אני לא ממש מבין מה הוויכוח אם בכלל ישנו.

  20. אני מצרף מקאמה שכתב יורם טהרלב ז"ל (נפטר לפני כמה ימים). ניתן לקרוא אותה כבלדה לאספרגר הליטאי (ראו גם טור 218):

    מקאמה שכתב יורם טהרלב, ולא זכה לקרוא לאירוע האחרון שלו:
    ־———-
    היום, במדינתנו המטורפת, המחליפה כל שנה אליטה באליטה
    לך תסביר לאזרח הפשוט מה פירושה של יהדות ליטא.
    אותה יהדות משובחת, שהיתה באמת האליטה של האליטה
    האוטוריטה של האוטוריטה
    היהדות שהציתה והרטיטה
    שבשום דבר חומרי אותה לא קנית –
    לא בווילה ולא בסוויטה
    לא בלוליטה ולא באפרודיטה
    אלא במילה אחת קטנה: והגית!
    יהדות מעולה שמאז ועד עתה כמותה לא ראית,
    יהדות השכל, יהדות ליטא.

    ואם תנסה להסביר זאת לישראלים אוי לך,
    כי כמו שנהגו הליטאים לומר:
    אלע יוונים די זעלבע פונים כל היוונים אותם פנים
    יאמר לך היום הישראלי החצוף:
    כל הפולנים אותו פרצוף!
    ואם תנסה להסביר לו במה נבדלים הליטאים מהפולנים,
    הגליצאים מהרומנים
    ההונגרים מהגרמנים
    הוא יסתכל עליך, בני,
    כאילו נפלת מאופרה של גולדפאדן לפסטיבל הזמר הים תיכוני.

    כי מה יודע הישראלי על שורשיו?
    אם למשל, תשאל מישהו ברחוב מה הוא יודע על הגר"א
    הוא יגיד שזה רחוב בתחנה המרכזית הישנה
    רחוב של חנויות פיצוחים, קסטות, משקאות קרים
    וכמה מכוני עיסוי לפועלים זרים.

    ואם אתה מתכוון ברצינות להסביר לו מי זה הגר"א
    ייטב לך, למען שלום בית, אם תואיל נא
    לא להשתמש בביטוי האליטיסטי "הגאון מווילנה".
    כי גאון בישראל היום, אפשר לומר זאת בביטחון,
    הוא או גאון בכדורגל, או גאון פיננסי, או יהורם גאון.

    ולכן, כשאנו באים הערב להלל ולשבח את שורשינו
    עלינו לדעת מראש שאנו מדברים רק אל עצמנו!

    אנו, בני הליטאים, חייבים לגלות את הסוד לילדינו ולנכדינו
    מי היו אבות אבותיהם ואבות אבותינו
    לא כדי לטפח בהם את חטא הגאווה
    אלא דווקא את "עיין ערך אהבה"
    כדי שלא ירגישו רגשי אשמה על היותם כל כך מאופקים, שקולים
    ולפעמים קרים
    בשעה שחבריהם, עמך ישראל, שמחים וצוהלים
    ורוקדים ושרים
    ומבלים ומהמרים.
    כדי שיבינו בנינו שהאיפוק הזה
    לא קשור באופיים האישי, אלא זה עניין גנטי אנתרופולוגי
    הם שייכים לגזע של אנשים ריאליסטי ולוגי
    אנשים שכולם הוגי דעות בפוטנציה
    העשירון העליון של האינטליגנציה.

    בואו נניח את הדברים על השולחן:
    עם ישראל מאז ומעולם, מתחלק לשניים, וזה כמעט מדעי:
    ליורשי הראש החסידי וליורשי הראש הליטאי.
    בשעה שיורשי החסידים, והם תמיד היו הרוב המכריע
    רוקדים וצוהלים כאילו החיים הם חגיגה
    צאצאי הליטאים מנתבים את דרכם מדאגה לדאגה
    כשיורשי החסידים אומרים "אכול ושתה"
    כי המשיח מגיע אוטוטו
    מסתגרים הליטאים בחדרי חדרים
    ובודקים את עצמם לפי "חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים".

    אך גם זאת חייבים צאצאינו לדעת
    כי גם אם קיבלו בירושה את האופי הליטאי הקשה והמיוסר
    אל להם לשכוח כי הוא שהקים לנו את תנועת המוסר
    הוא שהקים את בתי הספר "תרבות" ותיאטרונים ותנועות נוער
    ויצר עם חרוץ ופעיל, שלומד לא בשביל כבוד ולא בשביל תואר
    הוא הגזע שיצר ספרות תורנית וחילונית ענפה וגדולה
    הגזע שהמציא את ההומור היהודי החכם והמופלא
    וכמובן הקים את שרשרת הישיבות המפוארת, שליחה לא נס,
    ישיבות שבישראל היום לומדים בהן אפילו האברכים של ש"ס –
    אלה הליטאים,
    אנשים חכמים, למדנים, שאותם, למשל, לא תצליח לשכנע
    שמה שיציל אותך בחיים זה ברכה של צדיק על איזו קמע
    גזע של אנשים רציניים, שאינם נדבקים לקבלה, למשיחיות ולמיסטיקה
    אלא בודקים את הפשט, את ההיגיון ואפילו את הסטטיסטיקה
    אלה אנחנו, צאצאי יהדות ליטא
    אותנו לא תביא לצקת מים על ידיו של איזה זקן מקובלים שליט"א
    לא להיות חמורו של משיח ולא אתונו של בלעם
    לא ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים מורמים מעם
    אנחנו לא סומכים על הנס, לא על הלוטו, לא על ההורוסקופ
    אנחנו המלח שחסר לעם ישראל היום
    ראש בריא – א גאזונטן קאפ.

השאר תגובה

Back to top button