על בתי דין והתנהלותם – אז והיום (טור 224)

בס”ד

לפני כמה חודשים התפוצצה פרשה לא נעימה לגבי הרב שמואל טל, ראש ישיבת “תורת החיים”. מתברר שהלה התנהל כאילו מתגלה אליו “רוח הקודש” וחילק לסביבתו הוראות והנחיות בשמה. לא זו אף זו, באחד  מהמקרים ההוראה נגעה לאישה שהוא היה איתה בקשרים רומנטיים, והוא אמר לה שרוח הקודש אמרה לו שאישתו עתידה למות והוא אמור לשאת אותה. לכן הוא הורה לה להתגרש מבעלה, וזה מה שהיא עשתה. מתברר שרוח הקודש קצת פספסה בעניין זה, ולמרבה הדאבון אשתו של הרב טל לא נפטרה (וכידוע, כבר כתב הגר”א שדברי מגידים לעולם בלולים בקורט תבן בתוך הבר, אם כי הוא דיבר על מגידי חו”ל). האישה, כאמור, התגרשה כבר מבעלה, וכעת התברר לה שלשווא. היא פוצצה את הפרשה והשאר היסטוריה.

במהלך הדברים עלו עוד חשדות לא נעימים נוספים, כמו הימצאות חומרי תועבה במחשבו של הרב טל, קשרים מפוקפקים עם עוד נשים, שימושים נוספים ב”רוח הקודש” ועוד. הרב שמואל אליהו יצא לתקשורת וטען שבדק את העובדות הללו, ואכן יש ממש בדברים. בעקבות הפרשה, התפרסם גם תחקיר של יהודה יפרח במקור ראשון שגם הוא מתאר התנהלויות בעייתיות מאד של קהילה תחת רב כריזמטי.

בשלב כלשהו הוחלט על כינוס בית דין מיוחד שיחליט מה לעשות בבעל רוח הקודש דנן. פנו לרב אשר וייס, והוא מינה שלושה דיינים שידונו בעניין. לפני כמה ימים התפרסמה החלטתם: הרב טל, שלטענתם חזר בתשובה, יכול להמשיך לכהן כראש הישיבה וכל המוסדות שלו, אם כי נאמר שם שאכן הוא היה בקשרים בעייתיים עם אישה נשואה. הם אוסרים עליו שימוש ברוח הקודש (אמנם קשיא לי: “דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?!”) וייעוץ לנשים בכלל, ומוסיפים שלא מצאו עדויות לקשרים עם עוד נשים וגם לא על תמונות תועבה במחשבו. אני חייב לומר שההחלטה הזאת נראית בעייתית מאד מכמה היבטים.

לאורך התהליך החלו שמועות על כך שהרב וייס עצמו עומד בקשרים הדוקים עם הרב טל, ולכן יצאו עסיקין על מינוי בית הדין והאובייקטיביות שלו. הדברים מתחזקים לאור ההחלטה, שכאמור נראית מאד בעייתית. אתמול שלחו לי כתבה של יאיר שרקי שעוסקת בהתנהלותו של הרב אשר וייס לגבי פרשת הרב טל, ובתוכה הקלטות שמצביעות על כך שהרב וייס לא התנהל ביושר בפרשה.

לפרשה הזאת יש כמה היבטים ששווים מחשבה והפקת לקחים. היחס המסויג שחייב להיות לכולנו אל רב כריזמטי מדיי, היחס ל”רוח הקודש” של אנשים ולהוראותיה, אין אפוטרופוס לעריות, הנהייה הבעייתית אחרי מיסטיקה, האם גדלות בתורה אינה ערובה להתנהגות מופתית ומה נותר מאותה גדלות אחרי שמתברר שההתנהגות אינה כזו ועוד. אבל כאן רציתי לגעת באספקט שממוקד בבית הדין, מינויו והתנהלותו.

העולה מן ההקלטות

כששלחו לי את הכתבה ובתוכה ההקלטות, הכותרת של הוואטסאפ הייתה “הרב וייס שיקר במצח נחושה”. האזנתי להקלטה, ולמען האמת זו אינה המסקנה שלי מהדברים. מעבר לכך שלא שמעתי את התייחסותו של הרב וייס לדברים והמידע בכתבה הוא חלקי ולא בהכרח אמין. אבל גם אם נניח לצורך הדיון שמדובר במידע אמין ומלא, עדיין המסקנה המתבקשת אינה כה חד משמעית.

בהתחלה מובאים דברים שאמר הרב וייס כחלק מקמפיין התרמה לישיבת “תורת החיים”. אין שם אמירות על הרב טל, ולכן אני לא בטוח שניתן לגזור משם הטיות של הרב וייס ביחס למקרה ולאדם (הרב טל). לאחר מכן, מובאת הקלטה של שיחה טלפונית שמנהלת האישה הנפגעת עם הרב וייס, ואומרת לו שלאור השתתפותו בקמפיין ההתרמה אין זה ראוי שהוא  ימנה את בית הדין, מפני שיש שם חשש להטיות. הרב וייס מרגיע את  האישה ואומר לה שהוא אינו יושב בהרכב, והדיינים הם מומחים ומנוסים ואין לה מה לדאוג. ולבסוף מושמעת הקלטה שבה הרב וייס אומר שהחלטות בית הדין בהחלט מושפעות מעמדותיו, הדיינים הם תלמידיו ומתייעצים איתו והם לא יסטו מעמדתו, אבל ייתכן שישכנעו אותו שהוא טועה (במידה מוגבלת, 15% לדבריו).

הכתבה הזאת לוקה בשני דברים עיקריים: ראשית, הרב וייס  לא שיקר. כשאישה נסערת פונה אליו הוא מרגיע אותה שבית הדין יפסוק כראוי. זה דבר טבעי ומתבקש. הוא אומר לה שאינו יושב בהרכב, וגם זה נכון. עצם החשש שנובע מהשתתפותו בקמפיין בעצמו אין לו בסיס, כאמור. לאחר מכן הוא אומר בפורום אחר שהדיינים אכן מושפעים ממנו, והוא מנחה אותם, כמקובל בין תלמידים לרבם. זה אולי נראה קצת לא טוב, אבל רחוק מלהיות שקר במצח נחושה. לכל היותר דברי הרגעה שלא הקפידו על דיוק מושלם (אבל כך עושים כשמרגיעים את המעוקות). אין כאן שום אינדיקציה להטיית דין.

מעבר לכל זה, אני חייב לומר שלכל אורך התהליך מלווה אותי תחושה קשה ביחס לאישה. הציבור משדר סלחנות רבה כלפיה, כאילו היא הייתה קרבן לרב כריזמטי ול”רוח הקודש” שלו. לא פגשתי את האישה, ובהחלטת בית הדין נאמר שגם היא עוסקת ב”אנרגיות רוחניות” (מונח ניו אייג’י שמשמעותו חרטא ברתא. בן דוד של רוח הקודש). בכל אופן, מבחינתי חזקתה שהיא שותפה לעבירה. היא אישה מבוגרת ולא ילדה, שניהלה קשר בעייתי עם רב נשוי. היא הסכימה להתגרש מבעלה כדי להינשא לו. בקיצור, זהו רומן ככל רומן אחר. התואנה שכל זה נעשה בהשפעות מיסטיות שלו בגלל אמון מופרז ברוח הקודש והשפעות שאי אפשר לעמוד בפניהן, טעונה ראיה. מבחינתי, חזקתה שהיא עבריינית כמוהו. ובאופן כללי, אישה שמנהלת רומן היא בחזקת אשמה, ואני לא מתייחס מאד ברצינות לתירוצים שהיא מעלה לאחר מעשה. נוח מאד לתלות בו את כל האשמה, בפרט אחרי שתקוותה להינשא לו נכזבה.

יתר על כן, השיחה שהיא מנהלת עם הרב וייס מוקלטת. כלומר היא בישלה שם מראש טענות נגד בית הדין שהיא עצמה הסכימה למינויו. היא מעלה שם טענות בגלל הקמפיין, שבעיניי אינו סיבה מספיקה כדי להטיל ספק ביושרתו של הרב וייס ובית דינו. באפי עולה ריח של אישה שמנהלת רומן וכשהוא לא מתממש היא זועמת ועושה מניפולציות כדי לנקום בבן זוגה שהכזיב, וכל זאת באצטלה של אישה מסכנה שנבגדה. על כך אני אומר: הרצחת וגם ירשת?! אני לא ממש מבין את הסימפתיה שהיא זוכה לה. או שהיא שוטה שמתנהגת כמו ילדה קטנה, או שהיא סתם מניפולטורית. טוב היא לא יוצאת מכאן בשום מקרה.

אגב, זה בניין אב לכל מיני נשים במצבים דומים (כמו אצל עזרא שיינברג, או גואל רצון). אני לא מקבל אוטומטית את הטענה שכל אלו הולכו שולל. מדובר בנשים מבוגרות שאחראיות למעשיהן. כל זה כמובן לא מנקה את הרב טל, אבל מעורר סימני שאלה קשים ביחס לטענותיה של בת זוגו.

התנהלות רבנים ובתי דין

אך כאמור כאן רציתי לעסוק באספקט נוסף, והוא התנהלותו של הרב וייס. נכון שלאור הנתונים שראיתי כאן איני מוצא שקר בדבריו, אבל יש כאן התנהלות בעייתית, לפחות במישור של הנראוּת. אני מבין שהיה קשר טוב בינו לבין הרב טל, ושיש לו השפעה לא מבוטלת על בית הדין והחלטותיו (85% כהגדרתו). עובדה היא שההחלטות הבעייתיות הללו נראות בעייתיות עוד יותר לאור הקשר הזה. בשורה התחתונה, זה לא נראה טוב.

תחושתי היא שהרב וייס התנהל מכוונות טובות. רב שמנחה את תלמידיו זה מקובל וטוב שכך. הוא יוודא שלא ייעשו שם טעויות ושיילקחו בחשבון אספקטים שונים שעלולים להתפספס, בפרט לאור העליהום הציבורי שליווה את הפרשה. אבל לא הייתה כאן זהירות ביחס לאיך זה נראה, ואולי גם בעייתיות במישור המהותי (של הטיית דין). בעידן שלנו התפתחה מודעות גדולה לצורך בזהירות כזאת, ובבתי הדין ואצל רבנים נראה שזה לא חדר. כנראה מפני שבדורות קודמים במסורת הרבנית לא הייתה מודעות לנקיות הנדרשת.

כך למשל בהלכה תפקידים, רבניים ואחרים, עוברים בירושה, בעוד שבעולם שלנו זה לא בא בחשבון. בתפקידים רבניים גם בימינו זה עדיין קיים (כולל הרב הראשי לישראל, כידוע), ואנשים לא חשים בבעייתיות שבעניין. יש כאלה שרואים בזה מניפולציה אינטרסנטית (נפוטיזם), כלומר התעלמות ממינהל תקין בגלל הטיות אינטרסנטיות. אבל יש מקרים שבהם אני דווקא רואה בזה סתם אנכרוניזם תמים. רבנים חיים את התרבות הרבנית של הדורות הקודמים ולא מוכנים לקבל (או לא מודעים) את התרבות החדשה והנורמות הנהוגות בה. וכי אנחנו צדיקים יותר מהרשב”א, הרמב”ם או החתם סופר?!, הם חושבים לעצמם. ייתכן שגם אצל הרב וייס זה היה המצב. מה שהוא עשה מקובל בעולם הרבני לדורותיו ולכן הוא אינו רואה בזה פסול, למרות שבעיניים מודרניות שלנו זה נראה רע.

אבל כעת אלך צעד אחד הלאה, ואטען שמצב כזה אפילו אינו בהכרח רע.

דיני ראיות בממונות

בתחילת פ”כ מהל’ סנהדרין הרמב”ם כותב כך:

אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע”ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו.

כלומר בדין הפלילי חותכים את דינו של אדם רק על פי שני עדים ולא על סמך ראיות נסיבתיות כלשהן, חזקות ככל שיהיו.

אבל בדיני ממונות לפי הרמב”ם המצב הוא שונה. וכך הוא כותב בתחילת פרק כד שם:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב”ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה, וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת, אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

מעיקר הדין, דיני ראיות בדיני ממונות הם המלצה בלבד. עקרונית דיין אמור לדון לפי מה שדעתו נוטה בלי קשר לראיות. רק אם אין לו עמדה משלו, או אז הוא צריך לדון על פי עדים. דיני הראיות מחייבים רק במצב שאין לדיין עמדה משלו.

כדי להשלים את התמונה אביא כאן את דבריו בהלכה ב שם:

כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ”כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.

כלומר בזמן הזה, עקב ירידת הדורות, קיבלנו על עצמנו לא לעשות זאת. בהלכה ג שם הוא מביא את “דין מרומה” (הסתלקות מהדין כשנראה לחוש הריח של הדיין שמשהו שם לא נכון) שרלוונטי גם לימינו.

כל זה מקורו ברי”ף בכתובות, ונפסק להלכה גם בשו”ע (חו”מ סי’ טו ס”ה). יש בנותן טעם להוסיף שנדמה לי שמכיון שהשו”ע מביא רק הלכות שנוהגות בזמנו, כנראה לדעתו הדין שנותן לדיין סמכות לדון כפי ראות עיניו בלי כפיפות לדיני הראיות עדיין רלוונטי גם בימינו, למרות שהוא לכאורה בוטל. הדיין בימינו צריך להשתדל לא לעשות זאת, אבל כשהשעה צריכה בי”ד יכול לעשות זאת. זה צריך לעמוד ברקע הדיון, גם אם לא עושים בזה שימוש. לא נכון להתעלם מהשכל הישר וללכת כעיוורים אחרי דיני הראיות הפורמליים. דומני שהדברים מכוונים נגד תפיסות שגורסות כי יש ללכת אחרי דיני התורה, וגם אם נוצר עיוות זהו דין התורה. הקב”ה כבר יתקן זאת בדרכיו שלו, בבחינת “בהדי כבשיה דרחמנא למה לך”. אני חושב שהמסר של השו”ע הוא בדיוק זה שאסור לפעול כך. דיין צריך לפעול כאילו הכל תלוי בו.

מעשה דרבא

מקורו של הדין הזה בגמרא עצמה, בסוגיית כתובות פה ע”א:

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.

אישה התחייבה שבועה בבית דינו של רבא. אשתו של רבא (בת רב חסדא) נכנסה לבית הדין ולחשה באוזנו של בעלה שאותה אישה חשודה על שבועה ולא כדאי לו להשביע אותה. רבא החליט בעקבות דבריה להפוך את השבועה, כלומר לתת לתובע להישבע וליטול ממנה את הממון.

צריך להבין שהחלטה כזאת היא בעצם הוצאת ממון ממוחזק נגד הדין. מדין התורה שבועה היא זכותו של הנתבע. הוא יכול להישבע ולהיפטר. בדרך כלל הוא גם פטור מעיקר הדין והשבועה רק באה לחזק את העניין. לתת לתובע להישבע וליטול זה בעצם להעביר את הכוח לידיו. אם הוא מוכן להישבע לשקר הוא יזכה בממון ויצליח להוציאו ממוחזק. זו החלטה מאד לא פשוטה.

רק להשלמת התמונה אביא מקרה נוסף שמובא שם מיד בהמשך הסוגיא:

זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא אייתו ההוא שטרא גביה א”ל רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א”ל איכא איניש אחרינא בהדי’ דמר א”ל לא א”ל אף על גב דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא א”ל רב אדא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגוויה מילתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה קרענא שטרא אפומיה קרענא ס”ד אלא מרענא שטרא אפומיה.

כלומר רב פפא לא מקבל את אותו יחס כמו אשתו של רבא, מפני שרבא לא הכיר אותו מספיק כדי לסמוך עליו. רב פפא, מגדולי האמוראים ודיין מדופלם, לא מקבל את אותו אמון שזוכה לו אשתו של רבא, על אף שכאישה היא פסולה לדון ולהעיד.

ויכוח עם משפטנים בימינו

לפני לא מעט שנים הזמין אותי נחום רקובר להנחות סדנא למשפטנים (שופטים ועורכי דין) על משפט עברי. למדנו ביחד את הסוגיא הזאת, והשומעים היו מזועזעים. וכי בית המשפט הוא נחלתם הפרטית של רבא ושל משפחתו? כיצד ייתכן שאשתו נכנסת לשם ולוחשת על אוזנו והוא משנה בעקבות כך את פסק הדין? הרי זה פתח לעיוותי דין נוראיים. ואם רבא מאמין לה ולא לרב פפא, אזי מדובר בהעדפה על בסיס קשרי משפחה. הם לא היו מוכנים לקבל גישה כזאת בשום אופן.

הצעתי להם לנסות ולהיכנס לנעליו של רבא שיושב כעת בדין. באה לפניו אישה שנתבעת. נדמיין מצב שבו יש עד אחד שמעיד שהיא גנבה את החפץ מהתובע. כעת היא חייבת שבועת עד אחד כדי להיפטר (כאמור, השבועה רק מסייעת שכן מוציאים ממון רק על פי שני עדים)[1]. אשתו של רבא אומרת לו שהיא מכירה את האישה הזאת והיא שקרנית פתולוגית, כלומר אם הוא ייתן לה להישבע הוא כנראה גורם לכך שהחפץ הגזול יישאר בידיה ובעליו יחזור הביתה ריקם. כעת רבא עושה לעצמו את שיקול הדעת: הרי הוא מכיר את אשתו היטב, וברור לו שהיא לא משקרת (אנחנו אולי לא מכירים אותה, אבל הוא כן). לכן ברור לו שאם הוא ישמור על נקיות כלפי חוץ ועל הנהלים הראויים ולא יתחשב בלחישתה של אשתו, הוא מעוות דין, שכן בעצם הוא משאיר ממון ביד גזלנית, כלומר מסייע לה לגזול את התובע. לעומת זאת, אם הוא לא מתחשב בנהלים והופך את השבועה, כלומר נותן לתובע להישבע ולזכות, אזי לתובע יש חזקת כשרות, ולכן אם הוא נשבע אז כנראה באמת הממון היה שלו ונגזל ממנו. כאמור, בסופו של דבר רבא מחליט להקשיב לאשתו ולאפשר לתובע לזכות בשבועה.

כעת, שאלתי אותם, מה אתם הייתם ממליצים לו לעשות? ללכת אחרי הנהלים ולהיראות נקי כלפי חוץ, אבל לדעת שהוא כדיין נתן את ידו לגזל? או לפסוק לפי מה שלמיטב הבנתו היא האמת המשפטית והעובדתית? האנשים שם השתתקו וחשבו קצת, אבל לאחר זמן הם אמרו שעדיף לא להקשיב לאשתו כי זה פתח לשחיתות ומניפולציות, ועלול להביא להשחתת המערכת המשפטית כולה.

משכון הווה ודאי למען עתיד מסופק

אמרתי להם שלדעתי הם שופטים את רבא באופן אנכרוניסטי. בואו נדמיין מצב שבו יש לנו אמון מלא בשופטים שלנו (כזכור, ישבו שם שופטים בקהל). אנשים נקיים ומורמים מעם, צדיקים גמורים שאין לנו ולו בדל חשש שהם יעשו דברים שלא כהוגן. האם, במצב היפותטי לגמרי שכזה, תסכימו שרבא צריך לשמוע לקול אשתו ולהפוך את השבועה? לפחות חלק מהם אמרו שכן. כעת אמרתי להם, היום אנחנו לא חושבים כך. אנחנו מבינים שהשופטים הם בני אדם כמונו, ואנחנו חושדים שהם עלולים לעוות דין ולעשות מניפולציות. לכן כיום נראה לנו שלא בא בחשבון לנהוג באופן שנהג רבא. אבל בעולם שבו יש לנו אמון בשופטים, ההיגיון אומר לנהוג הפוך. הרי רבא עשה את מה שמתבקש מבחינת האמת והצדק, אלא שלכל היותר מעשיו נראים לנו בעייתיים ואולי עלולים להוביל לתוצאות בעייתיות במקרים אחרים בעתיד. האם בהכרח הוא היה צריך למשכן את ממונו של הנגזל בהווה למען מניעת בעיות מסופקות בעתיד? אני לא בטוח.

ובכלל, אם נאפשר לשופטים גם כיום לנהוג באופן כזה, אני לא בטוח שזה ירע את המצב. בגלל החששות והרצון להיראות נקיים ולמנוע בעיות עתידיות, אנחנו כופפים את עצמנו לנהלים מכבידים ולא בהכרח מוצדקים, ומגיעים פעמים רבות לעיוותי דין. אנחנו שופטים לא תמיד בצדק אלא לפי הנוהל, ומשלמים  על כך במטבע של אמת וצדק. כדוגמה, במשפט הפלילי מקובל שדרושות ראיות מוחלטות (מעבר לספק סביר. כך ראינו למעלה גם ברמב”ם בתחילת פרק כ)[2]. נניח שלא היינו דורשים זאת. הרי ברור שמספר עיוותי הדין היה יורד. כשיש ראיות ברמה של 70% נגד הנאשם אז יש סיכוי של 70% שהוא אשם. אם כן, זיכויו (בגלל שעדיין יש ספק סביר) מביא לעיוות דין בסיכוי של 70%. נכון שבכך נמנע עיוות דין עתידי (יש חשש של 30% שנרשיע אדם חף מפשע), אבל אנחנו ממשכנים כאן את ההווה הוודאי למען עתיד מסופק. מקובל כיום במשפט לומר (וגם זה בעקבות הרמב”ם) שעדיף לזכות אלף אשמים מאשר להרשיע חף מפשע אחד. כשלעצמי, אני לא לגמרי בטוח שזה נכון, אבל בכל מקרה צריך להבין שההיצמדות לנוהל יש לה מחיר כבד במונחי האמת והצדק. במקרה העכשווי אנחנו מעוותים את הדין בצורה ודאית, מחשש שמא בעתיד יהיו עיוותי דין. זה בעצם מישכון של הווה ודאי למען עתיד מסופק.

ובכל זאת היצמדות לנהלים

כעת ניתן לשאול מה באמת נכון לעשות בפועל. שימו לב שכבר הרמב”ם, הרי”ף והשו”ע כותבים שבימינו ביטלו את הגישה ההלכתית הזאת. כיום הדיין צריך להיצמד יותר לדיני הראיות ולא ללכת אחרי נטיות הלב שלו. כלומר דיין בימינו לא אמור לנהוג כפי שנהג רבא. הם תולים זאת בירידת הדורות, אבל אני לא בטוח שזו באמת הכוונה. בהחלט ייתכן שכוונתם לומר שהיום אנחנו מודעים יותר לחשיבות הפעולה לפי נוהל קבוע, ולפחות הציבור כבר לא נותן אמון מלא בשופטיו (בין אם הוא צודק ובין אם לאו). לכן כיום לא נכון לפעול כך, לפחות משיקולי נראוּת. מאידך, ראינו שהשו”ע כן מביא את ההלכה הזאת, כלומר הוא טוען שהיא רלוונטית גם לימינו. הדיין כיום צריך להבין שאסור לו לעוות דין בבירור גם אם הנוהל מחייב זאת.

נראה לי שיש מקום לחלק בין מצבים שונים. אם בא לפנינו דין מסוים ויש התנגשות בין האמת לנוהל ייתכן שצריך להתחשב גם באמת ולא רק בנוהל. אבל ברור שכשקובעים נהלים עקרוניים שם אין קונפליקט אמיתי. למשל, כשקובעים איסור על נפוטיזם במינויים רבניים, הדבר לא כרוך בשום קונפליקט. אין כאן פגיעה באמת לטובת הנוהל, אלא נוהל שבא למנוע בעיות שונות והשחתת המערכת ואין לו מחיר בהווה. לא משלמים כאן מחיר במונחי האמת המשפטית, ולכן זה נוהל שוודאי ראוי לאמץ אותו.

בחזרה לרב וייס

ביחס למקרה של הרב וייס, לא פשוט לקבוע כיצד נכון לנהוג שם. לכאורה שיקולי הנקיות מחייבים שיסלק את ידיו מהמקרה. בית דין אחר ינהג בצורה אובייקטיבית יותר, ולכן אין כאן מחיר במונחי אמת וראוי לשמור על הנוהל. מאידך, אולי הוא ידע שהסערה הציבורית עלולה להביא לעיוות דין (הזכרתי שהיו רבנים ודיינים שיצאו נגד הרב טל), ואולי לכן הוא החליט למנות דיינים שהוא יכול לסייע להם בעצה כדי למנוע השפעות כאלה. במקרה כזה ייתכן שהוא רצה להרוויח את האמת גם על חשבון הנוהל והנקיות הנראית. כאמור, עדיין זה נראה רע, ונדמה לי שכן היה מן הראוי לסלק את ידיו מהמקרה. צריך לתת אמון בדיינים שהמקרה יבוא לפניהם שידונו בו בנקיות כפיים, שהרי יש להם חזקת כשרות.

רק בשולי הדברים אעיר שגם במערכת המשפטית הרגילה לא תמיד מקפידים על הנראוּת הזאת. גם שם שופטים לא מסתלקים כל כך מהר מדיונים שלכאורה יש להם נגיעה ביחס אליהם,[3] ושם נדמה לי שאין לכך הצדקה. אבל רף הביקורת של רבים מאיתנו על רבנים ודיינים לפעמים גבוה מזה שיש לנו כלפי המערכת המשפטית.

 

לאחר פרסום הטור, יאיר שרקי מחבר הכתבה שלח לי תגובה מפורטת וביקש שהיא תופיע בצד דבריי למען האיזון. צירפתי אותם כטוקבק כאן למטה, וגם עניתי לו בתגובה כאן (וגם במייל). זהו הלינק לדבריו.

 

[1] יש שתולים זאת בהבנות שונות בדין “מתוך שאינו יכול להישבע משלם”, ואין כאן מקומו.

[2] אם כי יש לדעת שראיות נסיבתיות לא בהכרח חלשות יותר משני עדים. לא בטוח שההבחנה של הרמב”ם מבוססת על עוצמת הראיה.

[3] ליבסקינד הביא כמה וכמה דוגמאות למקרים כאלה. ראו למשל כאן וכאן.

60 מחשבות על “על בתי דין והתנהלותם – אז והיום (טור 224)”

    1. בה”ג = בהלכה ג.
      שודא דדייני אינו דין כללי אלא נאמר בגמרא למקרים מאד מסוימים. ראה תוס’ ריש ב”מ (ב ע”א) ועוד. אין שם הוראה כללית לפסוק על פי אינטואיציה.

  1. האם אתה לא סבור שיש דבר כזה יחסי מרות?שבה מערכת יחסים מתאפיינת בחוסר שיוויון ובניצול? נניח קצין שתחתיו ממונה חיילת, או במקרה דנן רב עם אישיות כריזמטית ואישה שהיא אחת מחסידותיו. אני סבור שלמרות שאי אפשר לגזור השוואה מוחלטת בין המקרים, אף על פי כן יש פה ממד מסוים של ניצול.

  2. בס”ד ט’ בתמוז ע”ט

    לרמד”א – שלום רב,

    לא ידענא מנא לך שאשתו של רבא ‘לחשה באזנו’ את עדותה. ממעשים אחרים שהוזכרו בגמ’ נראה שהיא לא התביישה להביע את עמדתה הנחרצת, ויש להניח שגם כאן העידה בגלוי את עדותה. אף רבא מצהיר בגלוי שהיא נאמנת עליו כשני עדים, מה שפילו תלמידו רב פפא לא זכה. היש ‘נראות’ ושקיפות גדולה מזו?

    וההיגיון שדיין יסמוך על עדות אשתו יותר מעדותו של אחר, הוא שאת אשתו הוא רואה יום יום במצבי לחץ ונסיונות לא פשוטים במקום שאין הרבים רואים, ובמצבים כאלה נבחנת באמת יראת השמים של אדם ונאמנותו. נאמנות עד כשר היא’גזירת הכתוב’, בעוד נאמנות מי שנאמנותו/ה נבחנה ‘עין בעין’ היא נאמנות ודאית גמורה.

    בברכה, ש”צ.

    שמעתי מדיין חשוב שהסביר את מעלת נשי תלמידי חכמים ‘דמנטרן לגברייהו עד דאתי מבי מדרשא’, שההמתנה אינה רק כדי להכין לבעלה ארוחת ערב, אלא כדי לייעץ לו ב’מילי דעלמא’, שכן כדי להוציא דין לאמיתו צריכה להיות לא רק ידיעת התורה אלא הכרת המציאות והבנתה, ובזה לעתים קרובות נשים מבינות יותר, וכפי שחז”ל הנחו את האיש להיוועץ באשתו ‘במילי דביתא וי”א אף במילי דעלמא’ (בבא מציעא נט)

  3. האשה שהתעסקה עם הרב טל היא אדם בוגר.
    עם זאת צריך לקחת בחשבון את היותנו מושפעים מכריזמה שהופכת אותנו להיות פסיביים בשיקול הדעת. זו נטייה טבעית
    לגבי בעלי הכריזמה, עליהם מוטלת אחריות רבה יותר משום שהם במקום יותר חזק שיוזם ומנצל לרוב דמויות שבאות ממקום שמבקש התייעצות ומציג עצמו בחולשתו
    לפיכך טל,אלון והשאר אחראים ל85%…

    1. לפי מה שהבנתי העיסוק יתר במיסטיקה מעשית אצל הרב טל שונה מאצל שיינברג ומהכריזמה של אלון.
      נראה לי שיש מקום אף לומר שיש יותר להאשים את הנפגעים אצל אנשים כמו ר טל, שניהל מקום שדומה יותר לכת ופעל כגורו והאנשים שבאו אליו מימלא היו צריכים לדעת עם איזה רוח הקודש יש להם עסק מאשר אצל היתר.
      המוזרות של הרב טל גורמת לי להקל ביחס שלי אליו.

      בנוסף לכך לא היו עבירות במעשה כמו שאר המוזכרים (כפי המצויין בפ”ד) לכן נראה לי שא”א להשוות ביניהם.

  4. גדר קים לי בגויה לא ברור לי.
    הרי וודאות של 100% אין בכל מקרה, גם לגבי אשתו. וודאות קרובה לודאי יש גם לגבי רב פפא. אולי זה הפוך – מצד הנראות דווקא ביחס לאשתו העולם הם שיאמרו ‘ודאי הוא מכיר אותה’

    1. ברם הרב דוב ליאור כותבים בעקבות פסק הדין:

      ‘קראנו את העובדות החמורות העולות מפסק הדין בבית הדין של הרב וייס בעניינו של הרב טל… לצערנו, לאור העובדות, הרב טל אינו ראוי ללמד ולחנך את ילדי ונערי ובחורי ואברכי ישראל, ואינו יכול להיות דמות חינוכית במחננו. אמנם פסיקת בית הדין התירה באופן תמוה לרב טל להמשיך בתפקידו, אך ודאי לא חייבה ללמוד במוסדותיו ולקבל את התנהגותו המחללת שם שמים ומבזה את את תורת ישראל ואלקיו’

      (המכתב המלא פורסם ב’סרוגים’, י”ב בתמוז תשע”ט)

    2. המלצה הרב ליאור שייצא לתקופת צינון

      בס”ד י”ג בתמוז ע”ט

      מכתב הרבנים ר”ד ליאור ור”ח דרוקמן מופיע גם בכתבה ‘עשרות רבנים נגד הרב טל: לא ראוי ללמד’, באתר ‘ערוץ 7’. שם מובא גם סרטון וידיאו בו אומר הרב ליאור שמחנך צריך להיות דמות חינוכית כדברי חז”ל ‘אם דומה הרב כמלאך ה’ יבקשו תורה מפיהו’, ואחרי שגם בית הדין קבע שהרב טל קיים ‘קשר פסול’ עם אישה נשואה, אין הוא ‘דמות חינוכית’ הראויה ללמד ולחנך. הוא ממליץ שהרב טל ייצא ל’תקופת צינון’ של שנתיים שלוש שבהן יתנתק ממוסדות החינוך שבראשותו, ובמהלך ‘תקופת צינון’ זו יעזרו לו להשתחרר ממה שהוא מדמה ל’רוח הקודש’ ולשוב לדרכה של תורה.

      לסיכום:
      נחלקו הדיעות בין גדולי ההוראה. הגר”א נבנצל והגז”נ גולדברג מקבלים את פסק הדין שאיפשר לרב טל לחזור ללמד בישיבה, תוך הגבלות מחמירות, שלא לייעץ בענייני משפחה וזוגיות ורפואה, שלא לייעץ לנשים ושלא להתערב בהנהגת הציבור, וכן להתנער בפומבי מרוה”ק שייחס לעצמו. בעוד הגר”ד ליאור סובר שאחר מה שנכשל – עליו לפרוש מחינוך, ולהיכנס ל’תקופת צינון’ בה יעזרו לו להשתחרר מרוה”ק שדימה שיש לעצמו ויחזור ל’דרכה של תורה’

      בברכה, ש”צ לוינגר

  5. ושאלה אינפורמטיבית

    בס”ד ט’ בתמוז ע”ט

    האם דברי הרה”ג אשר וייס שדייני בית הדין הם תלמידיו ופועלים לפי הסכמתו, נאמרו גם לגבי הרכב זה ולגבי דיון זה? האם הרב מיכאל בלייכר והרב צבי גרטנר הם תלמידים של הר”א וייס או בני גילו? והאם הם יבקשו את הסכמתו בנושא שבו הוא פסל את עצמו מלהתערב?

    בברכה, ש”צ לוינגר

    1. פגשתי את הרב מיכאל בלייכר לפני שנים רבות בספריית ‘מכון הרי פישל’ ולפי התרשמותי הוא מבוגר ממני בהרבה, ואני בן 61, ולכן לא נראה לי שהוא ‘תלמיד’ של הרב אשר וייס בן ה-66. מנסיונות לדלות מידע על הרב מיכאל בלייכר ראיתי שכיהן באב”ד בבית הדין הרבני בחיפה בתשע”א-ב, וזה תפקיד שניתן בדרך כלל לדיינים ותיקים. מסתבר לי שהוא הגיע לבית דינו של הרב אשר וייס אחרי פרישתו לגימלאות מביה”ד הרבני.

      לגבי הרב צבי גרטנר מצאתי שהיה דיין במונסי ושאל את הגרי”ש אלישיב לגבי כפיית גט, נושא שעליו כתב הרב גרטנר ספר שלם. מסתבר שהוא דיין ותיק ולא ‘תלמיד’ של הרב אשר וייס. ולפיכך תהיתי אם אכן נאמרו דברי הרב וייס שדייני בית דינו הם תלמידיו לגבי הרכב זה

      בברכה, ש”צ

    2. ועל כל פנים, בית הדין בראשות הגר”מ בלייכר לא הוציא את הרב טל ‘צח כשלג’.
      אף שלגבי הטענות על מקרים נוספים וחומרים במחשב לא נמצאו לדעת בית הדין סימוכין להאשמות, הרי לגבי המקרה הראשון קבע בית הדין שהיה ‘קשר פסול’ והטיל על הרב את האחריות המליאה. חייב את הרב להימנע מהנהגה ציבורית ומייעוץ בענייני זוגיות משפחה ורפואה, ונתן תוקף של פסק דין למה שהרב התחייב מכבר שלא לייעץ לנשים. כן דרש בית הדין מהרב טל להתנער בפומבי מ’רוח הקודש’ שעליה הסתמך, ובית הדין הגדירה כ’רוח שטות’. אחרי הודאתו של הרב וקבלת הגבלות החמורות שהוטלו עליו, יכולה הישיבה להמשיך לקבל ממנו שיעורים בתורה ויראת שמים, ומאליו מובן שמי שלא רוצה לקבלו כרב, לא חייב להמשיך ללמוד אצלו

      החלטת בית הדין קיבלה את גיבויים של הגר”א נבנצל והגרז”נ גולדברג. מרבנים אחרים לא פורסמה בינתיים התייחסות להחלטה הרב טל קיים את הוראת בית הדין וקבע בפומבי שהסתכותו על ‘רוח הקודש’ היתה טעות, ושיש ללכת ע”פ העיון השכלי ולבאר את התורה ‘בכלים פנימיים’ ולא ‘חיצוניים’. דומה נראה שנתקיים בו: ‘אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן’, כשהתורה פחות כריזמטית ובוטחת, ויותר זהירה וענווה – היא טובה ואמיתית יותר.

      ואנחנו נישא ק”ו לעצמנו, ‘אם בארזים’ נפלה שלהבת’, כל שכן שעלינו מטלת החובה להיזהר שלא לבוא לידי ניסיון…

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. בס”ד עש”ק מה טבו אהליך יעקב’ תשע”ט

      בינתיים נתפרסמו באתר סרוגים’ שתי תגובות של רבנים בנושא. בנו של הרב וייס קובע שדברי אביו הוצאו מהקשרם שלא בתום לב. והרב רצון ערוסי אומר שאחרי שקרא את פסק הדין המקורי וקיבל חומר נוסף, הוא סובר שאין לעסוק יותר בעניין. יהי”ר שנזכה להיות מאלה ש’אין פתחיהן מכוונים זה מול זה, ונביט איש על רעהו ב’עין טובה’.

      בברכת שבת שלום, ש”צ לוינגר

    4. שצ”ל פסה”ד שפורסם מכיל משהו כמו 3-4 עמודים וגם אני קראתי. הוא לא אומר הרבה. לא ברור אלו בירורים הם עשו ואיך לגבי שאר העובדות. העסק נראה מאד רופף

  6. רק הערה לגבי הרב טל. נשמע שלא היה לו כל ‘קשר רומנטי’. רק קשר ‘רוחני’ על בסיס המחשבה שהדבר הנכון שיעשו (מסיבה רוחנית) זה שיתחתנו וכו’ וכו’. אבל לא קשר אישי-רומנטי.
    ככה לפחות נראה ודי לו במה שהורשע ציבורית, זה בהחלט מספיק גרוע.
    המעשים בבירור פסולים וכו’ אבל לא נשמע כרומן.

  7. א. אני מסוגל להבין שהרב וייס התערב בשאלה מה יהיו הגבלותיו של הרב טל ולכך שהוא יוכל להישאר בראשות המוסדות. אך האם מישהוא מעלה בדעתו שהוא הסתודד עם 3 הדיינים והחליטו יחד להעלים תמונות תועבה ועוד התעסקות עם נשים נוספות שלטענת הרב אליהו, הרב טל התעסק עימן ? ובמילים אחרות, הפער העובדתי בין מה שטען הרב אליהו למה שפסק בית הדין הוא בלתי נתפס, לגבי תמונות התועבה ו”נשים נוספות”.
    כמו כן האם מישהוא יכול לספר שהרב טל הדריך אותו בדבר מסוים על פי רוח הקודש כנגד ההלכה או ההיגיון הבריא?
    ובנוסף לכך, מתוך מה שהרב מיכי מציין נשמע כאילו רק בגלל הרב טל האישה הנ”ל התגרשה מבעלה, מכוון שהיא חיכתה לו, אני לא בטוח שככה היו פני הדברים עם הזוג הנ” ל.

  8. סליחה על שאני מערבב נושאים, אבל כיוון שעלה הסיפור במקום זה ארשה לעצמי לשאול שאלה צדדית: באיזה מובן שלשת היהודים החשובים שישבו והחליטו מה שהחליטו הם “בית דין”? מאיפה להם החלות הזו? היתה כאן תביעה של ראובן נגד שמעון?

    אם הבנתי נכון את הסיפור, היו אנשים שתבעו מהרב טל להתפטר על רקע הטענות נגדו, והוא לא רצה לעשות זאת. יש כאן איזושהי תביעה שיש לה “בשר” הלכתי? הרי הם לא התווכחו של מי הבעלות על מבני הישיבה, קרקעותיה ונחלותיה. אם אני חושב שבעל המכולת ביישוב שלי הוא רגזן מדי וכדאי שיתן למישהו אחר לנהל את המכולת ואילו הוא רוצה להמשיך, נאמר אפילו שפנינו לבוררות בנושא הזה, זה דין תורה?

    הדיינים “פסקו” שהרב טל עשה תשובה. למאי נפקא מינה? הרי גם לפי מה שסיפרו עליו הוא לא פסול לעדות כרשע, אז ממילא לא שייך לדון כאן מצד תשובה דפרק זה בורר. מאידך אין איסור על בעל עבירה להיות ראש ישיבה. אז על מה בדיוק היה דין תורה? איזה סעיף בשו”ע או ברמב”ם שימש את הדיינים כמקור להכרעת הדין? אני ממש לא מבין.

    1. למה הם לא יכולים להיות בית-דין?
      הרי רק לאחרונה, שלושה “רבונים” לענייני צדקה וישועות, נעשו “בית-דין” לפסוק ישועות לכל מי שתורם לקרן מסויימת…

    2. שאלה טובה.
      ראשית, ישיבה ושאר המוסדות שלו הם מוסד ציבורי ולא לגמרי פרטי (רשם העמותות וכו’), אני לא בטוח שאין לציבור זכות עמידה.
      שנית, אני מבין שהאישה שנפגעה פנתה (אם כעת מתברר שאין לה אמון בבי”ד). היא דורשת לברר את האמת, והדחתו מראשות הישיבה היא רק תוצאה שממילא.
      בגלל כל הנ”ל, מכיון שהרב טל קיבל על עצמו את הכרעתם לטוב ולמוטב יש משקל להכרעתם שהוא יכול להישאר בתפקידו.
      זה מזכיר לי הערה שקיבלתי אחרי שהשתתפתי בהרכב שביטל קידושין של אישה, שלפיה ביטול קידושין בכלל לא צריך בי”ד אלא די ברב (מורה הוראה). הרי לא מדובר בהפקעה אלא במציאת פגם בקידושין (כמו עד פסול או בטענת אדעתא דהכי לא התרצתה וכו’). זה נכון, ובכל זאת מקובל שיש דברים שנעשים בבי”ד ורק החלטה שלהם יש לה תוקף. זאת גם בגלל שיש שלושה ובגלל מומחיותם ובגלל שכשפועלים כבי”ד הכללים אחרים מאלו של רב. בי”ד צריך לבדוק בעצמו ולשמוע את שני הצדדים כי הוא לא רק פוסק למי שבא לפניו אלא נותן החלטה שמחייבת את הציבור. אם כן, הוא הדין הכא. כשרוצים חהכריע שאלה בעלת משמעות ציבורית שיש צדדים אחרים שנפגעים (וזה לא נוגע רק לאדם הנדון עצמו) מושיבים בי”ד.
      חשוב על בי”ד שמפקיע קידושין (לא רק מבטל) כמו בביטול שליח או מקדש בעל כרחה של האישה. גם שם אין עותר מוגדר. מדובר בשאלה ציבורית שדורשת הכרעה וסביר שלא יספיק רב כדי לקבוע שהקידושין הופקעו למרות שזה כבר מדינא דגמרא שהעושה כן קידושיו מופקעים. זה מזכיר לי את רש”י בב”מ צו (“מאן נמעול” כמדומני) שקובע כי בי”ד שמפקיר ממון מכוח תקנת הגמרא הוא הבי”ד העכשווי ולא אלו שתיקנו זאת בעבר. ודוק היטב.

  9. כבר שנינו בגמרא, “זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל-שכן”??
    משום-מה, קשה לי להיראות מופתע. המטרה של כל ה”בית-דין”, הוא לשמש עלה-תאנה לחברם למקצוע, ולקיים את דברי הגמרא “כסהו כלילה”.
    אכן ההתייחסות דלה ביותר, בהשוואה לדברים שפורסמו במכתבו של הרב שמואל אליהו, ובפרט בכתבה של יהודה יפרח, אבל צריכה להיות “כסתחהו בלילה”, להפות לשם כל רשעי ארץ המלעיבים במלאכי האלוקים, שהרי מי יבוא אחר המלך, ואין אחר מעשה ב”ד כלום, ושאר פטטיא.
    למעשה, “בית הדין” הנ”ל, סיים את עבודתו מהר כמין ימא לטיגני, וממה שנראה הם הזדרזו בעקבות הכתבה של יפרח, שמא יצטרכו לחקור עוד, ולהגיע למסקנות אחרות. והשארתו על כנו צוכיח.
    וכבר אנו מתבשרים על “בית דין” נוסף בעניינו של אותו זקן ברלנד, שגוזר שאסור לדבר עליו רעות ונצורות, וכל תלונה יש להעביר למזכירות בית הדין, (אשר יש הטוענים שאף אחד לא טורח לענות המספר הזה).
    אכן מתקיים בנו “הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה’, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. ויש”כ לרב על היכולת לדון

    1. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם, הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְהוָה נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.

  10. 1. יחסי מרות וכריזמה – האם אי פעם ניקו חשוד ברצח בגלל סברא כזו? ומה עם גרמנים של הרייך השלישי?
    2. מה הקשר בין נושא זה לבית דין? הכל שפיט? מי שרוצה ילמד אצלו ומי שלא – לא. מחר גם יפסקו שאני רשאי או לא רשאי לגדל את ילדי?

  11. אז למסקנה איזה שיקול גובר. זה שר’ אשר רצה שיהיה דין שנראה לו ייצג את האמת בצורה מייטבית או סברתך ” ונדמה לי שכן היה מן הראוי לסלק את ידיו מהמקרה. צריך לתת אמון בדיינים שהמקרה יבוא לפניהם שידונו בו בנקיות כפיים, שהרי יש להם חזקת כשרות.”

    למה סברא זו תחייב את ר’ אשר ? ובנוסף למה אני צריך לתת אמון בדיינים ? למעשה עצם האי אמון שמיוצג ע”י אלו שלא מאמינים לפ”ד של בי”ד הזה אומר שיש סברא לא לתת אמון בדיינים ודו”ק

    מעבר לכך, שני שיקולים אלו הם שתי קטגוריות איכות שונות לכאורה לצופה מן הצד אין איך להכריע

    1. אז 1. אתה מודה שהיא לא מחייבת את ר’ אשר ועוד ו 2 אתה מודה שטענת ,צריך להיות אמון בב”ד, לא תקיפה מהאמור לעיל.
      אז איך אתה עדיין סובר שצריך היה לתת לבי”ד אחר לדון?

  12. אני חושב שדוקא בגלל שמדובר בנושא שלא היה צריך בהכרח לבי”ד, וגם בגלל שלא היה שום הכרח לילך לב”ד זה (וכי חסר בתי דינים בישראל) הדבר מעלה חשד עמוק שמדובר במשחק מכור מראש. צרף לכך את החלטתו של בית הדין שרב שהיתה נגלית לו רוח הקדש ראוי להמשיך בתפקידו, וקבלת פרסה אחת גדולה.

    1. כנראה שפנו אל הרב וייס (לבועז)

      בס”ד ח’ בתמוז ע”ט

      לבועז – שלום רב,

      נראה שפנו אל הרה”ג אשר וייס משום שהדיון הוא בתוך ישיבת ‘תורת החיים’ בשאלה האם ראוי הרב טל להמשיך לכהן כראש הישיבה או לאו, והרב וייס הקשןור לישיבה שנים רבות ומקובל על רבניה (גם הרב שמואל אליהו הסכים לפניה לבית דינו).

      הרב וייס פסל את עצמו מלדון בנושא בשל ידידותו עם הרב טל, ומסר את הדיון להרכב בראשות הרב מיכאל בלייכר שהיה אב”ד הרבני בחיפה, ועימו הרב צבי גרטנר, מחבר הספר ‘כפיית גט’, אף הוא דיין ותיק ומנוסה, ואליהם צורף הרב עובדיה יוסף טולדנו הצעיר יותר.

      בית הדין דחה את הטענות על קשרים עם נשים נוספות וחומרי תועבה במחשב, אך ביקר בחריפות את התנהלותו של הרב טל שקיים ‘קשר פסול’ עם אשה נשואה והגדיר את ‘רוח הקודש’ שדימה שהיתה לו כ’רוח שטות’, אך הואיל והרב טל עצמו הודה בטעותו וקיבל על עצמו כבר לפני כן שלא לייעץ לנשים – מצא בית הדין שהוא יכול להמשיך ללמד תורה ויר”ש, אך אסר עליו לעסוק בהנהגה ציבורית, ולתת ייעוץ בענייני משפחה זוגיות ורפואה, ולהתנער בפומבי מ’רוח הקודש’ שעל פיה פעל, והרב טל אכן הודה בפומבי שטעה בזה.

      לפסק הדין הסכימו הגאונים רבי אביגדור נבנצל ורבי זלמן נחמיה גולדברג, שהם מגדולי הפוסקים בדורנו.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. ההרכב הבכיר (הערה לפיסקה 2)

      עיון באתר של בית הדין ‘דרכי תורה’ בנשיאות הגר”א וייס, מלמדנו שיש שתי רמות של הרכבים. הרכבים רגילים לעניינים פשוטים יחסית והרכב מיוחד בראשותו של הגר”א וייס המטפל במקרים סבוכים.

      נראה קרוב לוודאי שפרשת הרב טל נמסרה להרכב הבכיר בשל רגישותה ו’נפיצותה’, אלא שבשל החלטתו של הרב וייס לפסול את עצמו, נקרא הדיין הצעיר רע”י טולדנו למלא את מקומו ולשבת בהרכב הבכיר יחד עם הדיינים הותיקים ר”מ בלייכר ור”צ גרטנר.

      בברכה, ש”צל

  13. 1. כל מי שיש לו היכרות עם מערכת המשפט וטיפה יושרה יודע שהמערכת פועלת שלא לפי חוקים, בטח בתחום המשפחה. וזה נוגע לנקודה הבאה שאסביר.
    2. אתה נראה כמלין על כך שפותרים נשים מאחריות, אך ההתייחסות לנשים כחסרות אחריות או מחויבות היא דבר נפוץ הן בחוק הן ברווחה הן בחברה הן בתקשורת והן בבתי המשפט ובתי הדין במשטרה או בכל שאר מערכות הממסד ( ואתה יכול לראות את ההבדל בין גברים לנשים בחומרת הענישה, שלא כתוצאה מחומרת העבירה).
    3. נראה שאתה חרד מהמושג רוח הקודש, האם המושג אינטואיציה מפחיד אותך גם כן? אילו היית לומד את הנושא היית רואה שרוח הקודש מאוד קשורה למושג אינטואיציה… בניגוד למיסטיקה שבה עוסקת האישה שהחברה מחשיבה כחסרת אחריות למעשיה.
    4. הרב וייס לא הצהיר במופגן ולכן אינה דומה הדוגמה שהזכרת, מלבד אולי הדוגמה של אשת רב פפא, וגם שם תמהה אני אם הדיינים מכירים את הרב וייס כמו את נשותיהם.

    נראה כי הגישה הפסדו טהרנית נצחה לפחות בדורינו.

  14. נדמה שיש כאן הרבה יותר מבעיית מראית עין . ר’ אשר מלמד באופן קבוע [בשכר] בתורת החיים . ומגדיר את הרב טל כידידו . הוידיאו שבו הוא קורה להתגייס למען הישיבה יצא לפני כמה שבועות בעוד הדיון בבית דינו מתנצל [בית הדין מוגדר כבית דינו ולא מדובר על חבריו אלא מינויו] . עצמו הוא משבח את הרב טל ומעיד עליו כמכירו .

    הנה הוידיאו האמור שכאמור יצא כחודש לפני פסק הדין
    https://youtu.be/cAuTR1pDjSQ?t=3

    אין בכך לומר דבר על כשרות הדיינים ועל זכותו או חובתו של הרב טל [להבדיל מרבים אחרים קודמיו הוא דווקא יצא בקולו ובאופן מפורש הודה ב”טעותו” … ]

  15. לכן צרפתי לך את הוידיאו שהוא חד משמעי ואת הנתונים (חיפוש קל ביוטיוב יכול להראות את כמות השיעורים שנותן הרב וייס בתורת החיים] . נדמה לי שמבחינת “לפני עיור” כדאי שתתקן את העובדות בגוף הטקסט שכתבת שכן , אמנם כוונתך הייתה עקרונית ורעיונית אבל מכיוון שמדובר בדיני נפשות חשוב שלא יהיו עיוותים עובדתיים .

    1. לא ממש רואה אלו עיוותים עובדתיים ראית אצלי, ולמה זה דיני נפשות. כתבתי שאיני מתייחס למאומה מעבר להקלטות ולכתבה. בכל אופן, הבהרותיך נכתבות כאן לתועלת הגולשים.

    2. העיוותים העובדתיים הם בדבריך כי ” החלו שמועות על כך שהרב וייס עצמו עומד בקשרים הדוקים עם הרב טל,…”
      האם מדובר ב”שמועות ” לגבי מי שמכנה שוב ושוב את הרב טל “ידידי מזה שנים ” ומלמד בישיבתו באופן סדיר ובשכר .

      כמו כן כתבת לגבי דברי ר’ וייס בקמפיין ההתרמה ” .. אין שם אמירות על הרב טל, ..”

      –אלא שהמצב ממש הפוך ! כבר בתחילת הקלטת אומר הרב וייס “מכיר שנים את ידידי הרב טל..” ובעיקר לקראת סופה _(אחרי דקה בערך) : ברכתי לראש הישיבה יקירי , שיזכה עוד הרבה בשנים בכשרונותיו המיוחדים , להגדיל תורה ולהאדירה ..” ובוידאו אחר מלפני כמה שנים ” ידיד נפשי ראש הישיבה”

      אני מבין את הרצון [המענין כשלעצמו] לפלפל בענין ההבדל בין תפסתנו את ה”נוגע בדבר” לתפיסה ההלכתית הקלאסית . אבל נדמה לי שלא זה הקולב שעליו ראוי לתלות את הדברים , במיוחד כשמדובר בדיני נפשות [האם להפריד אשה מבעלה איננו בגדר דיני נפשות? גם אם האחריות חלה כמובן גם עליה ] ?

      נדמה לי שאמירות שכאלה אינן ניואנסים שניתן לדרוש אותם לכאן ולכאן ואין כאן רק מראית עין .
      לא יעלה על הדעת שאדם שמצהיר הצהרות מסוג זה ומקבל שכר מהנדון עצמו יהיה המקים והמדריך של בית דין “שלו ” [כך הוא עצמו מגדיר זאת] .

    3. אודי שלום.
      זו ממש תגובה היסטרית, במחילה.
      ראשית, מידת הקשר שמונעת מעורבות דרך הקמת בי”ד ממש אינה חד משמעית (ואני לא מדבר על ההלכה. היכן ראית זאת בדבריי? פוק חזי בבתי משפט שהזכרתי דוגמאות בהערתי בסוף הטור). לכן מוצדק לדבר על שמועות.
      שנית, אמרתי שדבריי מבוססים על המידע שבפניי ולא על היכרות עם כל החומרים הרלוונטיים.
      שלישית, והכי חשוב (זה ההיבט שהופך את דבריך להיסטריים), שום דבר מה”עיוותים העובדתיים” שבדבריי לא קשור לדיני נפשות. האישה הופרדה מבעלה על ידי הרב טל ולא בגלל שאני דיברתי על שמועות במקום לומר שיש וידיאו. ניואנס ממש שולי, גם אם היית צודק.
      ורביעית, כפי שעלה כאן מדובר בדיינים ותיקים ומנוסים שממש אינם תלמידיו. לכן ספק בעיניי אם יש כאן פסול.
      סוף דבר, זה אכן נראה לא טוב וזה מה שכתבתי. משנה לא זזה ממקומה.

  16. הבדל הנראות לא מוגבל רק להליך אלא למהות הדין של תפקיד ראש ישיבה לאחר אבטיח או עגבניה.
    הבית דין קבע לפי החלטה שהרב טל חזר בתשובה ולכן יכול להמשיך בתפקידו של ראש הישיבה. יש לציין שלא חייב אותו בצעד המשך בענין כמו שעשה בענין החלטות לפי רוח הקודש.
    אם נשווה לרמטכל שהיה באותו מקרה מול פקודתו גם אם אזרחית עובדת צהל שיטען שחזר בתשובה. ודאי שלא יכול היה להמשיך בתפקידו הטענת חזרתי בתשובה.
    ודאי יש גם הבדל בצעדים המעשיים שהיו מתבקשים, חלקם אולי בשל תפיסת האחריות על הגבר במקרה כזה

  17. ר’ מיכי ,
    במחילה אינני מבין כיצד אמירה מפורשת שלך ש”החלו שמועות על כך שהרב וייס עצמו עומד בקשרים הדוקים עם הרב טל,” מתישבת עם ההוכחות החד-משמעיות שהבאתי שלא מדובר בשמועות על קשרים הדוקים אלא על עדויות עצמיות חוזרות של הר’ וייס עצמו וזאת בתוספת עבודה בשכר אצלו .

    גם לגבי עצמאותם של הדיינים – נדמה לי שמי שמקשיב בקפדנות למה שאומר הרב וייס על השפעתו על הדיינים לגבי התוצאות הצפויות של פסק דינם , ובעיקר ל”מוזיקה” של דבריו – לא היה מגיע למסקנתך לגבי עצמאותם .
    ובכל מקרה , האם אין כאן גדר של טובת הנאה הצפויה להם במידה ויפסקו לטובת חברו של מי שמינה אותם [ומן הסתם אמור להחליט אם למנותם שוב ] ולחלופין אם יפסקו לרעתו ?

    לו היה מדובר בבירור עובדתי נטו – ניחא . יש להניח שדיינים יראי שמים לא יעוותו את העובדות . אבל עיקרו של פסה”ד הוא לגבי שאלות “רכות” של ראוי וכו’ [האם הוא ראוי להמשיך להנהיג את הקהילה וכו’ ] וכאן להטיות יש משמעות רבה יותר .

    יש מה להוסיף לגבי הערך ההלכה וכו’ אבל אלו שוליים כדבריך

    והעיקר הטעון שאתה מכנה “היסטרי”כלומר טענתי לדיני הנפשות .

    כמובן שהדברים שכתבת אינם עוסקים ישירות בדיני נפשות ולא בכך האשמתי אותך .

    אבל הסיפור עצמו עוסק בדיני נפשות (הריסת משפחה ) ולכן טענתי שדיון סביבו מחייב זהירות הרבה יותר גדולה . אילו היה מדובר בסוגיה עיונית בלבד , ניחא – אבל כאשר יש כאן משפחה מדממת , כל אמירה , גם אם בשולי הדברים ה”משפטיים” יש בה פוטנציאל פגיעה במי שראויים ליחס חומל יותר [גם אם בהחלט יש לאשה אחריות לאומללותה ובעיקר לאומללות משפחתה] .

    אודי
    נ..ב בכל מקרה נדמה לי שבשיח בינאישי מכבד נהשימוש במינוח “היסטרי ” איננו ראוי ]

    1. צר לי, איני מסכים, וגם הסברתי מדוע. הקשרים הללו לא חד משמעיים גם לאור ההוכחות שאתה הבאת. גם בגלל שהרב וייס עצמו לא שותף בבי”ד וגם בגלל שטיב הקשרים הללו לא לגמרי ברור. הבאתי את הדוגמאות ממערכת המשפט.
      כשמישהו אומר שהרב טל הוא ידידו היקר ושיש לו ישיבה חשובה במסגרת קמפיין התרמה זה ממש לא אומר שהם אכן ידידים יקרים (וגם לא בהכרח שהישיבה חשובה). לא אשתמש במונח היסטרי אבל הדיון לחלוטין מוגזם בעיניי.

    2. בס”ד י”ג בתמוז ע”ט

      קשריו של הרב אשר וייס עם הישיבה ועם הרב טל ידועים היטב לכל בני הישיבה והקהילה. זו הסיבה שהוא פסל את עצמו ומסר את הדיון לדיינים ותיקים וידועי שם – הרב מיכאל בלייכר, שהיה אב בית הדין הרבני בחיפה והרב צבי גרטנר, שהיה דיין במונסי, ומחבר ספר על ‘כפיית גט’ (ואליהם צורף בשל פסילת הרב וייס את עצמו, הדיין הצעיר הרב עובדיה יוסף טולדנו). ועל פסקם סמכו את ידיהם הגאונים רבי אביגדור נבנצל ורבי זלמן נחמיה גולדברג.

      דברי הרב וייס על דיינים שהם תלמידיו והוסמכו על ידו להוראה ועל כן הם כפופים אליו, נאמרו קרוב לודאי בקשר לדיונים בהרכבים הרגילים של בית דינו של הרב וייס ולא לגבי ההרכב הבכיר הדן במקרים סבוכים (המתכנס בדרך כלל בראשותו של הרב וייס עצמו, כמבואר באתר של בית הדין, וכאן הוחלף הרב וייס בדיין אחר).

      נראה שמישהו הגיש לעיתונאי הקלטה של דברי הרב וייס שלא נאמרה כלל לגבי הדיון בעניינו של הרב טל, ו’עירוב הקלטות שנו כאן’.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. ספרו של הרב צבי גרטנר ‘כפיה בגט’ יצא לאור בשנת תשנ”ח, בהוצאת ‘אוצר הפוסקים’. ארבעה מאמרים שלו באתר ‘דין’. שלושה בעניין ‘אין תנאי בנישואין’, ואחד בעניין החתמת בני זוג על התחייבות לבוררות ע”פ ערכאות’ משנת תשס”ב, בו הוא מעיר על דברים של הגרז”נ גולדברג, המכנהו בתשובתו ‘ידידי הרב צבי גרטנר’.

      מאמרו של הרב מיכאל בלייכר על כתיבה מגנטית בשבת’ נדפס ב’תחומין’ ד (תשמ”ג), והוא כיהן אז כר”מ בית הספר הגבוה לטכנולוגיה (מכון לב). מאמר שלו בענייני עירוב בתנאים מיוחדים – ב’תחומין’ ז (תשמ”ו). פסקי דין שלו כדיין בבית הדין האיזורי בחיפה, באתר ‘דעת’, בין השנים תשס”ה-תשע”ב (משע”א הוא מתואר כאב”ד). שטר צוואה שערך – ב’שורת הדין’ כרך ב’

      בקיצור: לא מדובר ב’תלמידים הדנים בקרקע’ 🙂 אלא בדיינים ותיקים וידועי שם.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    4. ועיוותים נוספים בכתבה

      בכתבתו של יאיר שרקי ‘הרב הגירושין ורוח הקודש’ נאמר שבית הדין אישר את העובדה שהרב טל שידל את המתלוננת להתגרש מבעלה. ואילו בפסק הדין נקבע שהיה ‘קשר פסול’, אך נאמר שחלק ניכר מהשמועות שנפוצו אינן נכונות. ואין בפסק הדין כל אישור שהרב שידל את המתלוננת להתגרש.

      סילוף נוסף בכתבה הוא שהוזכר שבית הדין התיר לרב טל לכהן כראש הישיבה, אך לא הוזכר שבית הדין הטיל על הרב טל הגבלות חמורות, להימנע מהנהגה ציבורית ומייעוץ בענייני משפחה רפואה וזוגיות, מלבד אישור קבלתו של הרב טל מקודם שלא לייעץ לנשים, הוסיף בית הדין שלא לייעץ כלל בענייני משפחה זוגיות ורפואה ולא להתערב בהנהגה ציבורית. ודרשו ממנו להתנער בפומבי מ’רוח הקודש’ שדימה שהיתה לו.

      נראה שסמכו מכיני הכתבה על השומעים שלא יטרחו לקרוא את פסק הדין, ולראות שהוא רחוק מלהיות חד-צדדי; ולא יטרחו לברר ולברר מי הם הדיינים ויגלו שהם דיינים ותיקים וידועי שם ולא ‘תלמידים’ התלויים ברבם. עיתונות במיטבה 🙂

      בכאב, ש”צ לוינגר

  18. על העתונאי התורני יאיר שרקי ראוי להמליץ את הפסוק הבא בישעיה ז:” וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה’ לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם”. כמו זבוב הדולק על הפצע נהנה השרקן ללקק פצעיהם של גדולי תורה בפרט אם הם מהסקטור המתחרה לרבו מניטו . דוק ותשכח כך בכך תלמידיו כאן בארץ ונושא זה ראוי למחקר בפני עצמו.

  19. האם מישכון של הווה ודאי למען עתיד מסופק הוא לא הקרבה הנצרכת בלא מעט מקרים על מנת לבצע את הצו הקטגורי? וכמדומני שכל ההלכה בנויה כך, אוסרים דברים שמא יבוא לידי חילול שבת (לדוגמה) וגם אם בסיטואציה הספציפית שאתה נתקל בה באמת אין חשש אתה עדיין מחויב לאיסור [משום הצו הקטגורי. לע”ד יש קשר ישיר בינו לבין ההיגיון העומד מאחורי מגוון פסיקות הלכתיות (זכור לי שגם אתה כתבת על זה משהו לא?! תוכל להפנות אותי?)] וכן מבואר בבבא בתרא “משה ואהרון לחותנם משום דלא מהימני הוא? אלא גזירת מלך הוא שלא יעידו להם” נראה לי שזה הדף היחיד בש”ס בו מופיע המושג “גזירת מלך”. ובא ללמדנו שמלך נאלץ לחוקק חוקים לכלל וכולם צריכים לעמוד בהם גם אם במקרה הספציפי אולי הם לא מתאימים – כך הם גזירות ההלכה. אז נראה שאין ברירה אלא למשכן את ההווה מדי פעם בשביל עתיד מסופק. (אם נחזור לדוגמה – הרי חילולי שבת שכבר נעשו, נעשו ואי אפשר לשנותם. במקרה הספציפי שלך בהווה ודאי לא תחלל שבת, והעתיד – מסופק. ואעפ”כ – משכן תמשכן את ההווה)

  20. יאיר שרקי פנה אליי במייל ושלח תגובה מפורטת לדברים. אני מביא אותה כאן כלשונה כדי שהקוראים יוכלו להתרשם. אחריה אביא את מה שעניתי לו.

    לכבוד הרב מיכאל אברהם
    אני כותב אליך בהמשך לטורך בנוגע לפרשת הרב טל, בו יש התייחסות גם אליי ואל הכתבה שפרסמתי בנוגע להתנהלות בית הדין.
    אמנם חלף כשבוע מאז פרסמת את דבריך, ומלכתחילה חשבתי להסתפק במה שפרסמתי ולא להוסיף שמן על מדורה זאת, אך מאחר שקיבלתי מכמה כיוונים הערות ושאלות בעקבות דבריך, אבקש להגיב בעיקר על הצד העובדתי שבהם:
    ראשית, בפתח דבריך אתה מתמודד עם טענה שכלל לא עלתה בכתבה. הציטוט מאותו וואטסאפ שאיני יודע מי ניסח, לפיו “הרב וייס משקד במצח נחושה” לא מופיע בכתבה, ולא באף אחד מהפרסומים החתומים על ידי או על ידי חדשות 12. ולכן איני חושב שהכתבה “לוקה” בכך, כפי שכתבת, מפניי שכלל לא ניסינו לטעון זאת, אלא להציף שאלות על התנהלותו ונגיעותיו של בית הדין, לפחות למראית עין.
    למהות הקשר בין הרב טל לרב וייס:
    באותה הקלטה (שבשל אורכה וקיצור המדיום, כמו גם הגנה על המקור, שמירה על פרטיות חלק מהמעורבים בשיחה וחלק מהמוזכרים בה בשמותיהם, לא פורסמה במלואה) מספר הרב וייס בעצמו על טיב הקשר ביניהם. הוא לימד בישיבתו של הרב טל בתשלום במשך 15 שנה, בקביעות. שיעוריו מופיעים בהבלטה באתר האינטרנט של מוסדות תורת החיים, אלו לא שיעורים נדירים באקראי ואין כאן היכרות שטחית אלא קשר עמוק. תוכל לראות גם בקמפיין ההתרמה למוסדות הרב וייס שהרב טל ניגש אליו כתלמיד לרבו ומברך בשם ומלכות “שחלק מחכמתו ליראיו” וכן בשלל פרסומים ברשת. דומני שגם בבדיקה פשוטה עם אנשי הקהילה ביד בנימין לא יהיו חולקים על הקשר הקרוב ביניהם, עד כדי כך שמבחינות מסוימות הרב וייס הוא סוג של מנטור עבור הרב טל.
    בסרטון ההתרמה למען מוסדות תורת החיים, שחלק ממנו הובא בכתבה, מזכיר הרב וייס את “ידידי הרב טל”, ומברך אותו, בעיצומה של בדיקת בית הדין שאמור לבדוק האם הרב טל כשיר להמשיך לכהן, “ברכתי לראש הישיבה יקירי שיזכה עוד שנים בכשרונותיו הברוכים להגדיל תורה ולהאדירה”. זו התייחסות ישירה לרב טל בניגוד למה שאומר הרב וייס לאישה שפונה אליו.
    יתרה מזאת, ההתעקשות על פרסום הסרטון, שמן הסתם לא העלה ולא הוריד באופן משמעותי על היקף הכספים שגויסו, חרף תחנוניה של האישה הבוכייה (לא תמיד מי שבוכה צודק, ובכל זאת, ולו למראית העין), בעיצומו של הדיון בבית הדין שהרב וייס נשיאו, יש בו כדי להעיד עד כמה הקרבה ביניהם קלקלה את השורה.
    (לטענת הקלטת הרב וייס בחוסר תום לב, כמי ששמע את השיחה המלאה והקשה להאזנה לכל אורכה, ניכרים דברי אמת ובפנייתה נשמע שהיא פונה בתום לב לרב ולא בשום ניסיון “להפיל אותו”. על נסיבות ההקלטה וכיצד הגיעה לידיי לא אוכל להרחיב מטעם חסיון מקורות, אבל אעיר באופן כללי שמניסיוני עם הקלטות רבות כעיתונאי, בעולמנו שבו רבים מקליטים שיחות באופן אוטומטי, ובטח מי שמתנהל בפרשה כזאת מול גורמים רבים במקביל, הקלטה אינה מעשה רחוק הדורש תחכום וכוונת תחבולה.)
    לשאלת עצמאות בית הדין והסתירה בדברי הרב וייס:
    בהקלטת השיחה עם אותה אישה, (שגם אם יש לה אשם תורם, כפי שכתבת, ואיני נכנס לסוגיה זאת באריכות כי יש לי בה אמנם ידיעות אבל לא באופן מלא, ודאי שפער המעמדות, הגילאים והכח ביניהם, נוטה המשקל העיקרי אל הרב טל. גם ההקרבה שנדרשה ממנו ב”מיתה טבעית” של רעיתו בהתאם למה שהובטח ב”רוח הקודש”, פחותה מול מעשה גירושין אקטיבי, שהתבקש ממנה. גם בית הדין קבע בפסק הדין כי “עליו, ועליו בלבד רובצת כובד האחריות בעניין זה”). הדגש בדבריו של הרב וייס הוא שבית הדין “עצמאי”, והדיינים “עצמאיים לחלוטין”.
    דבר זה עומד בסתירה מפורשת להקלטה השנייה, שבה אומר אומר הרב וייס שהדיינים הם מתייעצים איתו אך הם “לא חותמת גומי”. ובמענה לשאלה הישירה האם הם יכולים לפסוק בניגוד לדעתו? תשובתו החדה היא: “לא לא, לא יכול להיות. אבל יכול להיות שישכנעו אותי בוא נאמר ב15% לכאן ולכאן ואני אכבד אותם. אין כזה דבר שיחליטו לגמרי בניגוד לדעתי. משום שהם יודעים מי הסמיך אותם ואלה הם תלמידיי”.
    כלומר, בסופו של דבר גזר הדין הסופי לא יעמוד בניגוד לעמדתו של הרב וייס.
    דומני שדבריו ב2 ההקלטות עומדים בסתירה מובהקת אלו לאלו.
    בנוגע לאותנטיות ההקלטה והקשרה:
    לגבי הטענה שהועלתה כמדומני בתגובות, וזכתה להד ממך בהמשך, כי ההקלטה אינה מדברת על הרכב בית הדין בפרשת הרב טל, כמי שפרסם את ההקלטה, ושמע אותה בשלמותה במקור, אני מעיד כי השיחה היא באופן חד משמעי ושאינו משתמע על בית הדין הזה (בקטע ההמשך אף מתייחס הרב וייס לרב בלייכר “למרות שהוא מבוגר יותר ממני אבל שלושים שנה הוא משתתף בשיעורים שלי.. מה אני אעשה”). אם אני נאמן עליך, מה טוב. אם לא, לצערי אני מנוע מלהעביר אותה בשל חיסיון מקורות אך אוכל להשמיע לך באופן אישי אם תחפוץ בכך, באופן שיניח את דעתך לגבי מהימנותה והקשרה.
    בנוסף, אציין כי בית דינו של הרב וייס לא טען טענה זו בשום שלב ולא במקרה. היום להם יומיים שלמים להגיב, לעתור נגד שידור הכתבה וכו, והם נמנעו מלעשות זאת, להערכתי ביודעם את ההקשר שבו נאמרו הדברים.
    האם דעת הדיינים, או נשיא בית הדין, היתה נעולה:
    בדיעבד אולי אין בכל האמור חידוש מסיבה אחת ברורה: עוד קודם שהוקם בית הדין, כבר גילה הרב וייס דעתו (במכתב מיום כו ניסן ובמכתב נוסף מא אייר) ש”לאחר בירור דברים ממצה ולאחר שיחה ארוכה עם הרב שמואל אליהו שבו שמעתי את הטענות שהועלו כנגד הרב טל, אינני רואה שום עילה וסיבה לשלול מראש הישיבה להמשיך בתפקידו ביתר שאת וביתר עז” .הרב וייס כותב גם כי כל הקמת בית הדין הוא לבקשת הרב טל.
    כשזה מצב הדברים, אכן עומדת הקושיה על מי שהסכימו להתדיין בפני בית דין זה (ובפרט שלא היו “תובעים”, ולא מדובר היה בבוררות בינו ובין האישה), אך אינה פוטרת את מועקת הלב על כך שדעת בית דין נעולה מעיקרא.
    ואולי גילוי דעתו זה של הרב וייס עוד בטרם החלו הדיונים, מסביר את הסתירה המוזרה בין חלקו הראשון של פסק הדין, שקובע כי נוהל “קשר פסול מיסודו.. הנובע מרוח הקודש שהדריכה את הרב טל בעניינים רבים בהנהגת הכלל והפרט.. ומי לידינו יתקע שמחר או מחרתיים לא תחזור אליו הרוח ותייסר אותו”. לבין חלקו השני, המעשי, שמאפשר לרב טל להמשיך לכהן בתפקידיו (כפי שמוגדר במכתב הרבנים דרוקמן וליאור מהיום, “באופן תמוה”) תחת מגבלות עמומות.
    או כפי שמיתג זאת משרד היח”צ ששכר הרב טל בהודעה שהופצה לעיתונות: “הרב שמואל טל זכאי וימשיך להנהיג את מוסדות תורת החיים”. ואם כך מפיץ שלוחו של אדם, ניתן ללמוד על עומקה של התשובה שנערכה שם.
    אם הדברים התיישבו על ליבך, אולי ראוי לפרסם באותה מתכונת ותפוצה שבהם פורסמו הדברים הראשונים, כדי שקהל הקוראים שנחשפו לדברים ייחשפו גם לתשובות עליהם.
    יאיר שרקי

    1. באשר לדבריך, הם יפורסמו באתר שלי כתגובה לטור, ובגלל שאתה בעל הכתבה אני גם אכניס אליהם הפנייה בסוף הטור, כדי שכל קורא יוכל להתרשם.

      אקדים הבהרה. מטרת הטור לא הייתה ליבון המקרה ואפילו לא השאלה האם הרב וייס נהג כראוי. הייתה לי מטרה כפולה: המטרה העיקרית הייתה להראות שהשיח נגוע ומוטה, ושאנשים קופצים למסקנות לא מחוייבות. המטרה המשנית הייתה להצביע על שינוי נורמות ועל כך שדיינים ורבנים לא תמיד מודעים לכך שנורמות שפעם נראו סבירות כיום לא מקובלות (וטוב שכך), ושזה נוגע בעיקר להבדל בין נראות לבין פגם משפטי מהותי. חלק מהתגובות מדגימות את טענותיי אלו, שכן אנשים באים להגן על האישה ולתקוף את הרב וייס, כשדבריי לגבי שניהם עלו כפרשנות אפשרית שיש לקחת אותה בחשבון (ושאי לקיחתה מצביעה על הטייה) ולא כטענה ברורה.

      כעת לדבריך.

      אכן זו הייתה כותרת הוואטסאפ שקיבלתי, שהרב וייס שיקר במצח נחושה. לא הצגתי זאת כאמירה שלך. להיפך, כתבתי בפירוש שזה לא שייך לכתבה עצמה. אתה צודק שבהמשך הטור היה משפט אחד שממנו ניתן אולי להבין שזה כשל שבו לוקה הכתבה. אבל נדמה לי שתסכים שמהכתבה כן עולה שהרב וייס שיקר (אתה גם כותב זאת כאן), ולכן זו אחד המסקנות המתבקשות ממנה גם אם לא אומרים זאת בפרוש. אני הסברתי שלדעתי אין כאן שקר חד משמעי (ואחזור על כך כאן בהמשך). בכל אופן, אני מתנצל על שלא דייקתי כאן בהבחנה בין הכותרת של הוואטסאפ לכתבה עצמה.

      למהות הקשר:

      בעוונותיי אני לא זכיתי לרוח הקודש ולכן איני יודע מה יש בשאר ההקלטה. כתבתי בפירוש שדבריי עוסקים בשאלה מה עולה מהכתבה וההקלטות שמופיעות בה. הא ותו לא. לאחר מכן העלו באתר שלי גם אחרים עוד מקורות לטיב הקשר בין הרבנים וייס וטל, אבל הם לא נשוא הדיון שלי. אגב, כפי שעניתי גם להם, למרות המקורות הנוספים הללו לדעתי עדיין אין כאן בהכרח התנהלות פסולה לגמרי אלא בעייתית בעיקר בנראות (כפי שכתבתי בפירוש בטור).

      העובדה שהרב טל מברך על הרב וייס “שחלק מחכמתו ליראיו” וניגש אליו כתלמיד לא פוסלת את הרב וייס מעיסוק במקרה. להיפך, נראה שהוא דמות מספיק סמכותית מבחינת הרב טל (=מנטור, כלשונך) וזה דווקא מגביר את ההיגיון לתת לו לטפל בעניין כדי שהרב טל יקבל עליו את הדין ולא יראה בזה רדיפה (אם כי, התוצאה – פסה”ד – בעייתית, כפי שכתבתי גם בטור עצמו). בפרט כשהמקרה נמסר לאחרים ולא לרב וייס עצמו.

      הטענות בדבר הסופרלטיבים שאומר הרב וייס בכתבה כבר עלו, וכבר עניתי עליהן. לדעתי מה שנאמר במסגרת קמפיין התרמה ממש אינו אמירה עובדתית. בתוך עמנו אנחנו יושבים. כשרב חשוב מתגייס לקמפיין לטובת ישיבה, מטבע הדברים הוא אומר דברים טובים עליה ועל העומד בראשה. אין בכך בהכרח כדי לומר מה יחסו האמיתי לדברים. בסוף הטור הבאתי לינקים עם דוגמאות די דומות מעולם המשפט (ביהמ”ש העליון).

      אפילו ההתגייסות לסרטון בעת שמתנהלת הבדיקה בעיניי אינה יותר מנראות בעייתית. הישיבה קיימת, וגם אם הרב טל יימצא אשם ויודח אין הכרח לסגור את הישיבה. אם יש לה צרכים ותכניות – אין מניעה להמשיך ולעסוק בהם. וכמובן שאין מניעה לאחל למעורבים, כל עוד לא הוכרע דינם, שייצאו זכאים וימשיכו להרביץ תורה.

      אבן זה בניגוד למה שאמר הרב טל לאישה שאין בדבריו התייחסות אישית לרב טל, אבל דבריו נאמרו במסגרת ניסיון להרגיע אישה נסערת וכוונתו בהחלט יכולה להיות שהוא מתגייס לקמפיין ולא לרב טל כפי שתיארתי רק כעת. כתבתי בטור שלי על כך ושבמסגרת כזאת (הרגעת המעוקות) אדם יכול “לשנות” קצת ורבים עושים זאת. שוב, ניתן אולי לדבר על נראות בעייתית, אבל לא הייתי עושה מזה שקר. הוא הדין ביחס לדבריו לאישה שבית הדין הוא עצמאי. זה מה שעונים באופן טבעי לאישה נסערת (כשכוונתך לומר לה שבית הדין לא נגוע ושאתה לא תפעל להטות אותו). שוב, לכל היותר נראות.

      כתבת שהדיון מתנהל בבי”ד שהרב וייס נשיאו. אכן במישור הלא פורמלי. אבל הוא לא יושב בהרכב. שוב, זו בעיקר נראות. שופט עליון (או נשיא ביהמ”ש העליון) שמסלק עצמו מדיון בגלל נגיעה אישית, הדבר אינו מונע ממנו להמשיך לעסוק בנושאים שבהם נגע קודם לכן ומהשופטים לעסוק במקרה.

      לגבי ההקלטה, יש לך יתרון עליי כי שמעת את כולה ואתה יודע את מקורותיה. אני כתבתי על אפשרויות פרשניות שעולות למשמע הדברים שמובאים שם (כשלעצמי, אני רחוק מלהשתכנע שכל כך ברור שאין כאן מניפולציה של אישה נבגדת). אני גם לא יודע האם יש לך ראיות לפרשנותך מלבד הטון (שיכול להצביע על סערה נפשית ותחושת בגידה ולא בהכרח על אמת פנימית עמוקה). כבר נכתבו רומנים על כך ש”נקמת אהובה נבגדת לא ברא השטן”. אבל כאמור, איני יכול להתייחס למידע שלא היה בפניי.

      לגבי האחריות, אמרתי שיש לה אשם תורם. לא אמרתי שהוא שווה לזה של הרב טל או שונה ממנו. רק אמרתי שממכלול הדברים איני רואה ראיה ברורה לפרשנות שכולם מאמצים אוטומטית (וגם אתה) שהאישה היא תמימה שהולכה שולל והרב טל זאב בעור של כבש. בעיניי פרשנות לא פחות סבירה היא שיש כאן רומן, שלפעמים מתחפש בכל מיני צורות (איזה זוג לא מוצא תירוצים לרומנים שהוא מנהל). לכן ראיית האישה כשייה תמימה שמשום מה מאומצת על ידי כל הצדדים בדיון הזה נראית לי מפוקפקת, או לפחות לא מבוססת. די נמאס לי מהצגת הנשים כקרבנות אולטימטיביים למעשים שיש להן בהם אשם (לפחות על פניו). בפרט לאור ההתפכחות המהירה שלה אחרי שאשתו של הרב טל ניצלה מהמוות הצפוי לה. אם היא כזאת מאמינה תמימה, כיצד כעת היא פתאום יודעת שהכל היה שקר ויוצאת למסע צלב? (אגב, אני בכלל לא בטוח בזה. ייתכן שהרב טל בעצמו האמין ברוח הקודש שלו, ובוודאי אם זה מעורבב ברומן. אין לי מושג). האם לא ייתכן שרוח הקודש טעתה, או הרב טל טעה? למה להתגרש לפני שכל הסיפור קורה? האם זה לא אומר שהרומן פשוט פירק את יחסיה עם בעלה (היא התאהבה ברב טל)? אומרים שהיא עצמה עוסקת בריפוי באנרגיות ושאר אווילויות פוסטמודרניות. האם לא קרה לה אף פעם שהאנרגיות הכזיבו והחולה לא ניצל? קשה לי להאמין. לכן העליתי את האפשרות שגם היא לא כל כך תמימה בעניין הזה.

      דבריו של הרב וייס על הדיינים (שלא יסטו מדבריו כי הם תלמידיו והוא מינה אותם) באמת נשמעים בעייתיים. אבל ממידע שהובא בטוקבקים באתר, עולה שקשה לראות בדיינים הוותיקים והמנוסים הללו תלמידים שלו שכפופים אליו. הם גם לא תלויים בו, שכן מעמדם ברור ומפורסם (אולי למעט הרב יוסף). אולי יש כאן שחצנות מה, או משהו אחר. ואפילו אם כפי שכתבת כעת, אחד מהם יושב בשיעורים של הרב וייס. זה עוד לא הופך אותו לתלמיד שכפוף לרבו.

      אגב זה, אעיר על דברים אחרים שהובאו בדיון אחרי הטור שלי, שאמר הרב וייס. הביאו בשמו שאם למישהו בדור הזה צריכה להיות רוח הקודש הרי זה הוא עצמו (הרב וייס), ואם לו עצמו אין רוח הקודש אז כנראה לאף אחד אין. זו הובאה כראיה לשחצנות שלו. אולי זה נכון (ראה סעיף קודם). אבל במחשבה שנייה גם כאן אין בהכרח שחצנות. זה טיעון שבא להראות שאין רוח הקודש בדור הזה, ולא נכון להניח שכל מרביץ תורה מפורסם יש לו רוח הקודש. אמנם לא באתי לדון בעניין זה, אבל יש בזה כדי להראות הטיות שיש בדיון.

      ההקלטות:

      נאמנים עליי דבריך, בוודאי לאור המידע הנוסף שיש לך. לכן רק ציינתי את הפקפוק שעולה למשמע ההקלטה. הדיינים אינם תלמידים צעירים שכפופים לו, ולא סביר שהם תלויים בו ובעמדותיו בצורה כזאת. כל עוד לא אשמע את שאר ההקלטה קשה לי להתייחס אבל תמיד ישנה אפשרות שניתן לפרש אותה אחרת. בכל אופן, בוודאי לצורך הדיון אני מקבל את המידע שאתה אומר שישנו ברשותך. לא כתבתי אחרת.

      האם דעת הדיינים הייתה נעולה:

      אכן מה שהבאת כאן מראה שדעתו של הרב וייס הייתה מגובשת. אבל זה מידע שלא הובא בכתבה, שהיא נשוא הדיון שלי. מעבר לזה, אני מזכיר שוב שהרב וייס עצמו לא יושב בהרכב. מדובר על דיינים ותיקים ומנוסים שחזקה עליהם שיגבשו עמדה לאור הטענות והעובדות שיוצגו בפניהם. אפילו הרב וייס אומר בהקלטה שהם יכולים לשכנע אותו שהוא טועה (האחוזים באים כהבהרה אח”כ. ראה דבריי לגביהם למעלה).

      אני מפנה את תשומת ליבך למקרה מהגמרא שהבאתי בחלקו האחרון של הטור, שבו לרבא, אב בית הדין, הייתה עמדה ממקורות אישיים שלו (אישתו) והוא הכריע דין על פי זה. בהקבלה, הרב וייס יכול לקחת את הבירורים שעשה קודם ולשבת בעצמו בדין. הרי זה שהוא יודע את האמת לא פוסל אותו אלא להיפך. שים לב שבדיוק העניין הזה היה הנושא העיקרי של הטור שלי. הנושא לא היה המקרה עצמו אלא שאלת הנראות ויישום נורמות עתיקות לימינו. לכן הדיון אינו בשאלה האם הרב וייס נהג נכון, אלא בעיקר בשאלה האם הנורמות הבעייתיות הללו ראוי להן שיופיע אצלנו כיום למרות שבעבר נראה שאכן לא היה בכך פסול. אני מזכיר לך שמסקנתי הייתה שלא, כך שאין צורך לשכנע אותי בזה. להיפך, מטרת הטור הייתה להראות שלמרות שאין כאן פסול הלכתי-משפטי ברור, אלו נורמות שלא ראויות לפחות בימינו. מאידך, כפי שכתבתי שם, הדוגמטיות המקובלת אצלנו ביחס לנורמות הללו גם היא אינה חפה מבעיות (כפי שהסברתי, יש שם דרישה מדיין לא לפסוק על פי האמת רק בגלל נראות ונהלים פורמליים). לכן מה שאתה קורה “נעילות” יכול להתפרש כיתרון. האם לדעתך דיין שראה רצח צריך בהכרח לפסול את עצמו לשבת בדין? הרי הוא יודע את האמת ממקור ראשון! שוב יש כאן דילמה והתשובה אינה כה פשוטה, וזה בדיוק מה שהסברתי בטור שלי.

      אגב, אני עצמי הערתי שפסה”ד תמוה ובעייתי מאד בעיניי. ואפילו הסברתי שזה עצמו מעורר שאלות לגבי ההטיות בדין. הדיון שלי היה האם מהנתונים העובדתיים שהוצגו בכתבה עולה בהכרח הטייה כזאת – ואני חייב לומר שגם כעת אני אוחז בדעתי שלא. נראות – כן, הטייה – לא בהכרח. להיפך, הדיון מצביע על הטות לא מבוטלות של המתדיינים בשיח הציבורי סביב המקרה. אני חושב שכאן הדגמתי זאת שוב.

      כל טוב

השאר תגובה