על חולשת הרצון – הבעיה (טור 172)

בס”ד

בשרשור מלפני כמה ימים עלתה שאלת המכניזם של החטא והסיבות אליו, ושם אמרתי שאני מתעתד בקרוב לעסוק בה. אנחנו נמצאים על סיפו של החיתום בהושענא רבה, ולכן עוד לא מאוחר לברר את המכניזם של החטא. בשני הטורים הקרובים אעסוק מעט בסוגיא הזאת שפילוסופים אנליטיים הרבו לנבור בה, והיא מכונה אצלם “חולשת הרצון” (weakness of the will)ו.[1] הטור הזה יציג את הבעיה, ובטור הבא אציע לה פתרון.

חולשת הרצון: הגדרה

הביטוי “חולשת הרצון” משקף תחושה שמלווה אותנו אחרי כישלונות שחווינו בתחומים שונים. החל מאדם שעבר עבירה הלכתית, עבר על החוק, או על כללי המוסר, ואפילו אדם ש”חטא” לכללי הדיאטה שקיבל על עצמו. בכל המצבים הללו יש לנו תחושה שאמנם אנחנו מאמינים שהיה עלינו לעשות X אבל היינו חלשים (הרצון שלנו היה חלש) ולכן לא הצלחנו לעשות זאת. מצבים כאלה מכונים “חולשת הרצון”, כדי להבדיל אותם ממצבים שבהם אדם עושה פעולה שבעיניו היא נכונה (נכנה זאת כאן “פעולה שקולה”). את אותן פעולות עצמן ניתן כמובן לעשות באופן שקול, כלומר בגלל שמאמינים שכך נכון לנהוג או לפחות שכך אנחנו רוצים לנהוג. אדם שלא רוצה לעשות דיאטה אוכל דברים משמינים. זו לא חולשת הרצון אלא פעולה שקולה, שכן כאן הוא לא חש שנכשל אלא הוא עשה בדיוק את מה שהוא רצה. כך גם לגבי אדם שעובר עבירות, הלכתיות, מוסריות או אחרות, מפני שזה מה שהוא רוצה לעשות. בכל המצבים הללו לא נאמר שהוא פעל מתוך רצון חלש, שכן אין כאן כישלון (במובן הסובייקטיבי שלו). אלו פעולות שקולות. כישלון הוא פעולה מתוך רצון חלש, כלומר פעולה של אדם נגד מה שהוא עצמו חושב שנכון לעשות.

חולשת הרצון: לעצם הבעיה

הבעיה שאותה מעלים פילוסופים שונים היא שלכאורה מצב של “חולשת רצון” לא יכול להיות קיים. כאן אעקוב אחרי הניסוח של הפילוסוף האנליטי האמריקאי הידוע, דונלד דייווידסון, במאמר שמוקדש לנושא זה בתוך קובץ מאמריו.[2]

דייווידסון מציג את הבעיה דרך שלוש טענות, שכל אחת מהן נשמעת לגמרי סבירה, אבל אי אפשר לקבל אותן יחד (יש ביניהן סתירה):

  1. אם אדם חושב שמעשה X נכון הוא רוצה לעשות אותו.

כאן דרושה הבהרה. אדם יכול לחשוב שגזל הוא רע, ובכל זאת לרצות לגזול. אבל הוא לא יכול לחשוב שגזל הוא לא נכון ובכל זאת לרצות לגזול. אם הוא רוצה לגזול כנראה שהוא חושב שזה מה שנכון (עבורו במצב הזה) לעשות. לולא זה הוא לא היה רוצה לגזול. חשוב להבין שבמקרה זה ה”נכון” אינו זהה ל”ראוי” או “מוסרי”. המונח “נכון” כאן פירושו מה שצריך לעשות תוך התחשבות במכלול השיקולים (האיסור המוסרי + התועלת הכלכלית במצבו העכשווי + הצרכים שלו וכו’). לכן יכול להיות אדם שחושב שגזל אינו מעשה רע ולכן רוצה לגזול. אדם אחר יכול להסכים שגזל הוא רע אבל מבחינתו האינטרס הכלכלי שיש לו דוחה את האיסור המוסרי, ולכן גם הוא רוצה לגזול. מבחינת שני הטיפוסים הללו זהו המעשה ה”נכון” לנסיבות המסוימות הללו. “נכון” הוא מה שעולה ממכלול השיקולים של האדם הפועל בנסיבות הנתונות (יצרים, אינטרסים, ערכים וכו’).

  1. אם אדם רוצה לעשות מעשה X ואין מגבלות חיצוניות שמונעות אותו מכך הוא עושה זאת.

זו נראית טענה פשוטה. אדם עושה את מה שהוא רוצה, אלא אם יש מניעות חיצוניות כלשהן שמפריעות לו בכך. אם אין מניעות כאלה אין שום סיבה להניח שמה שהוא עושה זה לא מה שהוא רצה לעשות.

  1. יש מצבים של “חולשת רצון”.

למעלה הגדרתי את המצבים הללו. רק אזכיר כאן שמדובר על פעולה שהאדם עושה למרות שלדעתו היא לא נכונה (במובן שהוגדר בסעיף 1). בניסוח אחר, “לא כל הפעולות הן שקולות”.

כאמור, כל אחת מההנחות הללו נשמעת לגמרי סבירה ומתבקשת. ובו בזמן שלושתן לא מתיישבות זו עם זו. אם אדם רוצה את מה שנכון בעיניו, ומה שהוא רוצה הוא עושה, אז מה שנכון בעיניו זה מה שהוא עושה. אבל מצבים של חולשת רצון הם מצבים שבהם הוא עושה משהו שלא נכון בעיניו, ואם הם קיימים זה סותר את העולה משתי הטענות הראשונות.

התנגדות ראשונה

ההתנגדות הראשונית שעולה בדרך כלל בדיונים כאלה היא שלפעמים אדם לא פועל באופן רציונלי. הוא לא פועל לפי הנכון והלא נכון, אלא מכוח יצרים שדוחפים אותו לעשות דברים אף שאינם נכונים בעיניו. התחושה של רצון חלש, או כישלון, פירושה שהרצון לעשות את הדבר הנכון לא היה חזק דיו כדי לעמוד מול היצרים, ולכן נוצר הכישלון. לדוגמה, אדם שקיבל על עצמו לעשות דיאטה אכל מאכל משמין. הוא נכשל שכן הוא פעל נגד ערכיו ונגד מה שהוא חושב כנכון. מדוע הוא עשה זאת? בגלל שהיה לו יצר חזק לאכול את הדבר והוא לא עמד בפניו. לכאורה זוהי דוגמה לפעולה של רצון חלש שמקיימת את שלוש הטענות שהובאו למעלה. 1. האדם רוצה את מה שנכון בעיניו (=לעשות דיאטה). 2. בהיעדר אילוצים חיצוניים מה שהוא רוצה הוא גם עושה. 3. אלא שכאן היו אילוצים חיצוניים (היצר שלו) ולכן הוא בכל זאת אכל את המאכל האסור. אם כן, נעשתה כאן פעולה של רצון חלש וזה לא סותר אף אחת משלוש הטענות שהוצגו למעלה.

אבל זו התנגדות מוטעית, שכן עלינו לשאול את עצמנו מה היתה עוצמת היצר שפעל עליו: אם היצר הזה פעל באופן שהאדם לא יכול היה להתנגד לו (דחף לאו בר כיבוש), אז הוא היה אנוס. פעולה במצב כזה אינה חטא ולא כישלון (והיא גם לא דורשת תשובה), אלא לכל היותר פעולה שמזיקה לו (הוא משמין). לעומת זאת, אם כן היה ביכולתו להתנגד ליצר, אז למה הוא בכל זאת פעל כפי שפעל? כנראה שזה מה שהוא רצה. בניסוח אחר, היה לו חשוב יותר לרַצות את יצרו (ולאכול) מאשר לרזות. המסקנה היא שגם במצב כזה הוא בעצם עושה בדיוק את מה ש”נכון” בעיניו (כתוצאה ממכלול השיקולים), ולכן לא היתה כאן חולשת רצון אלא פעולה רגילה. אני מזכיר שהאינטרס הכלכלי שמוביל אדם לגזול או ריצוי יצר האכילה לא נתפסים בתמונה הזאת כיצרים אלא כאחד הרצונות של האדם. היצר הוא הדחף שפועל על האדם, אבל הפעולה היא תוצאה של ההחלטה החופשית של האדם להיענות ליצר הזה, וההיענות ליצר היא אחד הרצונות של האדם (וכנראה הרצון החזק יותר). לכן אדם שגזל בגלל אינטרס כלכלי או אכל דבר משמין בגלל דחף לאכול, אף שכמובן היה יכול להתגבר, לא עשה פעולה מתוך רצון חלש אלא מתוך רצון מלא ורגיל. זוהי “פעולה שקולה”. כך גם ראינו למעלה שאמנם גזילה יכולה להיות לא מוסרית בעיניו, אבל עדיין בשורה התחתונה זה מה שנכון בעיניו בנסיבות הללו, ולכן הגזל במצב כזה גם הוא פעולה שקולה.

המסקנה היא שאדם לעולם עושה את מה שהוא רוצה, אלא אם הוא כפוי לא לעשות זאת. אם הוא כפוי אז הוא אנוס, וזו לא חולשת הרצון. ואם הוא עושה זאת בלי כפייה אז הוא עשה את המעשה הזה מרצונו, ושוב אין כאן פעולה של רצון חלש אלא פעולה שקולה. לכן בשורה התחתונה נראה שאין מצבים של “חולשת רצון”. מהטיעון הזה עולה שהדיבורים על רצון חלש הם לכל היותר תירוצים שאנחנו נותנים לעצמנו כדי להשקיט את נקיפות המצפון על פעולה לא מוסרית, לא חוקית, משמינה, או אסורה הלכתית. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שנכשלנו ורצוננו היה חלש ולכן לא ביצענו את מה שנכון בעינינו (אבל בעצם אנחנו בסדר כי רצינו את הדבר הראוי). אבל למען האמת, עשינו בדיוק את מה שהחלטנו לעשות ומה שהיה נכון בעינינו. אנחנו לא כל כך “בסדר” כמו שאנחנו מספרים לעצמנו (בעצם זה בדיוק מה שנחשב “בסדר” מבחינתנו).

התנגדות שנייה

יש הרוצים להסביר פעולה מתוך רצון חלש כניתוח של הפעולה במבט מהעתיד. אדם גזל ביום א. הוא אכן עשה זאת מפני שלדעתו זה מה שהיה “נכון” (בשקלול המוסר והאינטרס). אבל ביום ב הוא חושב על מה שעשה וכעת הוא מבין שלא בסדר לעשות זאת, כלומר שעליו לפעול על פי המוסר גם אם זה בניגוד לאינטרס. לכן כעת זו נראית לו פעולה לא נכונה, והוא מתחרט עליה ורואה אותה ככישלון.

הסבר זה גם הוא לא פותר את הבעיה. זה לא כישלון אלא שינוי עמדות ערכיות. בנתונים שהיו בעת ביצוע הפעולה לא היה כאן שום כישלון, שכן האדם עשה בדיוק את מה שחשב לנכון. אמנם כעת עמדותיו השתנו ומבחינת עמדותיו העכשוויות הפעולה ההיא היתה לא נכונה (הוא חזר בתשובה, וכעת לדעתו יש לפעול באופן מוסרי תמיד, גם בניגוד לאינטרס). אז מעכשיו והלאה הוא יפעל אחרת. אבל זה לא מסביר את תחושת הכישלון. תחושת הכישלון והרצון החלש תמיד מתייחסת למצב כפי שהיה בעת ביצוע הפעולה.

האם זה פרדוקס?

יש שרואים את “חולשת הרצון” כפרדוקס. אבל לכאורה מדובר כאן רק בהוכחה לכך שאין מצבים של רצון חלש, כלומר שתחושת הכישלון היא אשליה. טלו את שתי הטענות הראשונות מלמעלה. הן מהוות הנחות שניתן להוכיח על בסיסן את המסקנה שאין מצבים של חולשת רצון.

אבל דייווידסון מציג זאת כמבנה של שלוש טענות סותרות, ונראה שהוא לא מוכן לוותר על אף אחת מהן. שלוש הטענות הללו נראות לו נכונות, למרות שהן לא מתיישבות זו עם זו. ברור לו שיש מצבים של רצון חלש (טענה 3), ובו בזמן גם ברור לו שאדם רוצה לעשות את מה שנכון בעיניו (טענה 1) ועושה את מה שהוא רוצה (טענה 2). יש כאן טיעון לוגי תקף שמבוסס על שתי הנחות נכונות ומוביל למסקנה שבבירור אינה נכונה. לכן מבחינתו זהו אכן פרדוקס שטעון פתרון.

מניין הוא שואב את האמון שלו בטענה השלישית? למה לא לראות בשתי הטענות הראשונות הוכחה שהיא לא נכונה? דומני שזה נשאב מהתחושה הבלתי אמצעית שיש לכל אחד מאיתנו אחרי כישלון כזה. במצבים כאלה ברור לנו שפעלנו באופן שלא חשבנו אותו לנכון, ובו בזמן ברור לנו שלא היינו אנוסים לעשות זאת (שאם לא כן אין כאן כישלון).

אקסטרנליזם ואינטרנליזם

בערך בויקיפדיה בנושא זה מציגים את הסוגיא בצורה שהיא לכאורה יותר אקדמית. שם זה לא מוצג כפרדוקס אלא כמחלוקת בין שתי גישות פילוסופיות. אביא כאן את הדברים במלואם:

האקסטרנליזם, מפריד בין ההכרה בעיקרון המוסרי לבין ההנעה לפעול על פיו ומזהה את חולשת הרצון כחריגה אתית-נורמטיבית, מקרה בלתי-מוסרי-מובהק של האפשרות להכיר בערך מוסרי כשלעצמו, גם כשאינו מיושם בפועל.

לעומתו, האינטרנליזם, טוען כי ההנמקה והסכמה לערכו של עקרון מוסרי כוללת בהכרח הניעה וטעם ביישום העיקרון למעשה, וכל ביטול של עיקרון מוסרי בפועל מעיד על אי-הסכמה בדבר ערכו בכח.

לפני שאסביר, עליי להקדים (ראה על כך במחברת הרביעית בחלק השלישי) שטענה אתית כמו “אסור לרצוח” יכולה להיתפס כטענה תיאורית (דיסקריפטיבית) של נורמה כלשהי. אבל יש שרואים אותה כטענה פרסקריפטיבית (מניעה לפעולה), כלומר ההכרה בכך שמעשה X הוא מוסרי מכילה בתוכה את ההנעה לפעולה, כלומר גם את זה שאני חושב שצריך לעשות זאת. אם אדם יאמר לי שהוא מבין שאסור לרצוח אבל עדיין הוא תוהה מדוע לא לעשות זאת, פירוש הדבר שהוא לא באמת מבין שאסור לרצוח. המונח “אסור” כולל בתוכו את המניע לא לעשות זאת. זה לא תיאור גרידא אלא פרסקריפציה. כעת אשוב לשתי הגישות שתוארו למעלה.

האקסטרנליזם הוא תפיסה שלא מזהה בין ה”נכון” לבין מה שאני רוצה לעשות. כלומר היא כופרת בטענה 2 מלמעלה. פירושו של דבר שהיא רואה את טענות המוסר כטענות דיסקריפטיביות גרידא. העובדה שמשהו אסור לא אומרת בהכרח שזה מה שאני רוצה לעשות. האינטרנליזם, לעומת זאת, כן מקבל את טענה 2, ומבחינתו מה שנראה לנו נכון זה גם מה שנרצה לעשות. האינטרנליסט רואה את טענות המוסר כפרסקריפטיביות.

כעת עוברים שם להסביר את ההשלכות המוסריות של המחלוקת הזאת:

עבור אינטרנליסטים כסוקרטס וריצ’רד הייר חולשת הרצון היא א-מוסרית. סוקרטס כופר בקיומה והייר קובע כי היא תמיד ביטוי למצב כפייתי של אי-יכולת-נפשית פסיכולוגית, הפוטרת מאחריות מוסרית, הדיסוננס ההתנהגותי אינו על רקע ובגבולות המוסר, ואינו יוצא מן הכלל האינטרנליסטי.

סוקרטס טוען שאין מצב של חולשת רצון (בדיוק בגלל שהוא מקבל את שתי הטענות הראשונות). הייר, לעומתו, טוען שיש מצבים כאלה אבל לעולם הפעולות שנעשות בהם נכפות עלינו בדחף לאו בר כיבוש. לכן אין לראות בפעולות כאלה פעולות לא מוסריות. שניהם מסכימים שאין פעולה של רצון חלש באופן שניתן היה להתגבר על הדחף, כלומר שאין “חולשת רצון” שראויה לגינוי מוסרי ולהיחשב ככישלון, במובן שהגדרתי למעלה.

האקסטרנליסטים חולקים עליהם מכוח החוויה הבלתי אמצעית שלנו:

מבקריו של הייר כג’ון אוסטין, מצביעים על שכיחות המצבים בהם אדם מכיר בעיקרון מוסרי ואינו פועל על פיו, לא מתוך דחף או כפיה, אלא בשליטה עצמית וכניעה רצונית ליצר, בכך מערערים על הקביעה כי אין עיקרון מוסרי שאינו אינטרנליסטי, וכי כל חלש-רצון אינו אחראי למעשיו, ומעמידים בספק את ההנחה כי הפרסקריפטיביות של המילים האתיות בת תוקף חד-משמעי.

לשיטתם יש פעולות של רצון חלש, שהרי אנחנו חווים זאת כל הזמן. אדם נכנע ליצריו, ויתר על כן הוא עושה זאת באופן רצוני, מתוך שיקול דעת ושליטה עצמית (לא כדחף לאו בר כיבוש). לכן על כורחם הם מוותרים על טענה 1 או 2, שהרי אי אפשר לאמץ את שלוש הטענות הללו גם יחד.

חידוד הבעיה

כשתתבוננו בשלוש ההנחות שהובאו למעלה תראו שכמו שטוען דייווידסון שלושתן מאד סבירות. לכן אף אחת משתי הגישות כאן אינה נשמעת הגיונית. האינטרנליזם מוותר על התחושה הברורה שיש מצבים של רצון חלש (טענה 3), והאקסטרנליזם מוותר לפחות על אחת משתי הטענות הראשונות, בלי להסביר כיצד. אבל דומני שבמבט נוסף קל לראות מהניתוח של דייווידסון שכל הדיון שלהם בסוגיא לוקה בחסר, וזאת מפני שהם בעצם עוסקים בשאלה אחרת.

הגדרת המצב של “חולשת הרצון” בתחילת הערך בויקיפדיה היא הבאה:

חולשת הרצון או חולשה מוסרית הוא תרחיש התנהגותי-אנושי המתבטא בפער בין עיקרון מוסרי שאדם מחזיק ורוצה בו לבין מעשיו בפועל, המתבצעים בניגוד לאותו עיקרון.

שימו לב ש”חולשת הרצון” לפי הגדרתם היא מצב שבו אדם עושה פעולה שבעיני עצמו אינה מוסרית. אבל זו הגדרה חלשה מדיי, ובהחלט לא חופפת למה שראינו למעלה. פעולות כאלה ממש לא קשה להבין ולאתר. טלו את הדוגמה שאותה הבאתי למעלה, אדם שגוזל מפני שהוא מעדיף את האינטרס הכלכלי על פני ציות לנורמות המוסר. מה הבעיה בזה? וכי מישהו מעלה בדעתו שמצב כזה לא ייתכן? ברור לנו שמצבים כאלה קיימים ואיני רואה שום סיבה פילוסופית טובה לכפור בכך. כך גם לגבי אדם שנענה ליצר ואוכל מאכל משמין בעת הדיאטה (כאן בכלל לא מדובר על מוסר וספק עד כמה הטיפול שלהם בסוגיא מתייחס אליו). זהו אדם שמעדיף את ההנאה הרגעית על פני הדיאטה לטווח הארוך, ולכן עושה את מה שהוא עושה. מה הבעייה במצב כזה? למה להניח שהוא לא אפשרי? איך אפשר לחלוק על ההנחה שאדם יכול לרצות לרזות ובו בזמן לאכול משהו משמין, ואף לעשות זאת באופן רצוני?

“חולשת הרצון” כפי שאני הגדרתי אותה למעלה (בעקבות דייווידסון) היא מצב שונה: זו לא פעולה שהיא בלתי מוסרית בעיני האדם הפועל, אלא פעולה שנחשבת בעיניו “לא נכונה” (בהתחשב בכל השיקולים, ולא רק המוסר). כאשר מגדירים כך את “חולשת הרצון”, טענות 1-2 נראות מובנות מאליהן, וקשה מאד לחלוק עליהן. כלומר בהגדרה הזאת ברור שעלינו להיות אינטרנליסטים. האדם שאכל מאכל משמין מפני שהוא מעדיף את ההנאה על פני הדיאטה פשוט רוצה ליהנות יותר מאשר לרזות, ולכן בשורה התחתונה מה ש”נכון” בעיניו הוא לאכול. הוא רוצה את מה שנכון בעיניו, ועושה את מה שהוא רוצה.

אך שימו לב שגם בהגדרה הזאת עדיין לא סביר לוותר על טענה 3, כלומר על ההנחה שיש מצבים של רצון חלש. חוויה פשוטה של כל אחד מאיתנו היא שלעתים נכשלנו, כלומר פעלנו באופן שלדעתנו לא היה נכון (ולא רק שלא היה מוסרי). פעולה שקולה לא אמורה לעורר בנו תחושת כישלון. פשוט עשינו את מה שחשבנו לנכון. אחרי שאכלנו את המאכל המשמין חשנו כישלון, ומשמעות הדבר היא שזה לא היה מעשה “נכון” בעינינו. כלומר אנחנו לא באמת רוצים ליהנות יותר מאשר לרזות. אבל בכל זאת נכשלנו ואכלנו, כי הרצון היה חלש.

כעת כמובן חוזרת ביתר שאת השאלה: כיצד זה ייתכן? איך נוצר מצב שיש לנו תחושה של כישלון, כלומר “חולשת רצון” במובן שפעלנו באופן שלא היה נכון בעינינו? אם באמת לא היה עדיף לנו ליהנות מאשר לרזות אז למה לא התגברנו על היצר? מדוע אכלנו? אני שב ומזכיר שאם היצר היה בעוצמה שהיא לאו בת כיבוש אי אפשר לראות בכך כישלון. ואם המעשה הזה כן היה נכון בעינינו – אז שוב לא היה כאן כישלון.

חיפוש אחר פתרון

אני מציע לקוראים לעצור בשלב זה ולחשוב קצת על הבעיה. קל מאד לזלזל בה ולפטור אותה באמצעות כמה הצהרות על כך שהאדם אינו לגמרי שכל, ושאר סיסמאות. אם תחשבו שוב ותחזרו על הניסוח המדויק של הבעיה תראו שכל הפתרונות הללו אינם רלוונטיים. זו בעיה קשה ביותר, והיא מאיימת על עצם ההנחה שלאדם יש רצון חופשי ויכולת לעשות או לא לעשות את מה ש”נכון” בעיניו.

חשוב לציין שהאלטרנטיבה הדטרמיניסטית כמובן פטורה מכל הקושי הזה. במסגרתה האדם לא בוחר ולא נכשל. הוא פשוט עושה את מה שהחישוב המוחי שלו מניע אותו לעשות. אין אצלו שיקול דעת וחופש להחליט. בתמונה הדטרמיניסטית תחושת הכישלון (שכמובן אין להכחיש את קיומה) אינה אלא אשלייה. גם היא תוצאה של חישוב מוחי, והוא שיוצר אצלנו תחושה כזאת.[3]

מבחינתי, כמי שמאמין בחופש הרצון של האדם מדובר בפרדוקס. ברור לי שיש לאדם יכולת לבחור ולכן גם להיכשל (טענה 3). לכן אני ממאן לראות בשתי ההנחות הראשונות הוכחה שלאדם אין רצון חופשי או שאין לו כישלונות. מאידך, גם שתי הטענות הראשונות נראות לי מובנות מאליהן.

דייווידסון במאמרו מציע פתרון כלשהו, וככל הזכור לי כשקראתי את הדברים לא הסכמתי איתו (או שלא הבנתי אותו). בכלל, בכמה ממאמריו חשתי שאני מאד מזדהה עם ניתוח הבעיה אבל לא מסכים עם הפתרון שהוא מציע (זה נכון לא רק לגבי דייווידסון אלא לניתוחים אנליטיים בכלל). בטור הבא אציע פתרון שאני עצמי לא לגמרי משוכנע שהוא אכן פותר את הבעיה. אשמח לשמוע את דעתכם עליו ובכלל. אבל בינתיים אעצור כאן כדי לאפשר לכם לחשוב על הפרדוקס הזה.

אל חשש, עד הושענא רבה יעלה (בלי נדר) גם הטור הבא, כך שתוכלו לעשות תשובה ולהיחתם בפתקא טבא. חג שמח.

[1] היא עלתה כבר בעבר באתר, למשל כאן וכאן. היא מוזכרת גם בקצרה במאמרי על התשובה.

[2] Essays on Actions and Events, 2nd ed. Oxford: Oxford University Press. 2001a.

[3] לכל אורך ספרי מדעי החופש עמדתי על כך שהדטרמיניזם מציג רבות מהתחושות והתובנות הכי יסודיות שלנו כאשליות גרידא. זה עצמו טיעון חזק נגדו (או לפחות מטיל על הדטרמיניסט את נטל הראיה).

30 תגובות בנושא “על חולשת הרצון – הבעיה (טור 172)

  1. דוד

    האמת שיצא לי לחשוב על זה לפני. אשמח לקבל את דעתך. אדם שרוצה לקבל תוצאות, להשתפר, זה בדרך כלל ידרוש ממנו מאמץ, ובאופן בלתי נמנע גם כאב. הוא יודע מה צריך לעשות, אבל הבחירה החופשית היא כמה הוא רציני בנוגע לזה. למשל אפשר שהוא לא “יצליח” לקום לתפילה, אבל אם תהיה לו פגישה באותה סיטואציה הוא יעשה את המאמץ הזה. זה עדיין יכאב לו לקום באותה מידה, אבל הוא יעשה את זה. זה מראה שלמרות שהוא יודע שנכון לקום לתפילה, זה לא קריטי לו כמו הפגישה. זה כל העניין של ניסיון, כמה שאתה מוכן להקריב, להתרכז ולסבול בשביל הדבר שרצית להשיג, זה מראה כמה אתה רוצה את זה. אז הרגשות הרעים שבאין אחרי החטא, זה בגלל שהוא רוצה את התוצאות והוא לא קיבל אותם, אבל זה שהוא נכשל אולי מעיד שהוא לא הבין מספיק את מה שהוא רוצה, לא מחובר לזה מספיק.

    1. mikyab מאת

      זה מסוג התשובות שבד”כ מעלים אבל לדעתי הן לא באמת עונות לקושי. מה שאתה בעצם אומר זה שהוא לא מספיק רצה את זה כדי להתמודד עם היצר. אבל אם כך אז זה גופא מחזיר את הקושי: הרי הדבר ה”נכון” מבחינתו אחרי כל השיקולים נבנה כך: יש לו רצון בעוצמה 3 לעשות X ורצון בעוצמה 5 ליהנות כרגע. אז סה”כ הוא רוצה בעוצמה 2 לא לעשות X ואכן לא עשה זאת. אם כך, הוא עשה בדיוק את מה שהוא רצה ואין כאן כישלון. לכל היותר ביום שאחרי הוא פתאום עובר שינוי ורוצה יותר לעשות את X (בעוצמה 7). זה לא באמת פותר את הבעיה.

    1. mikyab מאת

      לא הבנתי את השאלה, ואת ההקשר. בערך משהו כזה: החלטה של האדם שלא נקבעת על ידי גורמים סיבתיים כלשהם (שזה נכון גם להגרלה) פרט לשיקול הדעת שלו עצמו (וזה מה שמבחין בחירה מהגרלה).

    2. mikyab מאת

      אני מעביר לכאן כהמשך לשרשור שהתחלת. אנא המשך כאן ולא בכל פעם שרשור חדש. התיייחסות לשרשור הזה עושים על ידי לחיצת “הגב” להודעה הראשונה שלך. ההתייחסות שתכניס כעת תופיע בסוף השרשור הזה.

      דוד כתב:
      שאלתי, בגלל שזה יהיה טפשי לדון על שאלת הקיום של משהו כאשר אני לא יודע מה הוא, או איך הוא עובד. ( נראה שההגדרה שהבאת זהה לטענה השנייה של דייוודסון).
      אם הבנתי נכון, הבעיה היא עצם הקיום של התופעה, שהאדם עושה מה שהוא יודע שלא נכון לעשות. לפי מה שאתה אומר, זה שהוא לא קם בבוקר זה בגלל שבאמת הוא כן רוצה לעשות את המעשה הזה ברמה יותר גבוהה, מה שאומר שמבחינתו הדבר הנכון לעשות באותו רגע זה באמת לא לקום בבוקר. אבל אם זה כך, בעצם אין דבר כזה חולשת הרצון, כי הוא עשה מה שהוא רוצה. זה בדיוק היישום של רעיון הבחירה החופשית לפי ההגדרה שהצגת, שהאדם עושה את השכלול באותו רגע מה יותר שווה לו ומגיע להחלטה בעצמו. הסיבה לקיום רגשות האשמה שהוא מרגיש אחר כך, זה בגלל שהוא רוצה את התוצאה(של להיות רזה לדוגמא) “בחינם” ויש פער בין המציאות לרצון שלו.

      חשבתי אולי על הגדרה אחרת לבחירה החופשית, עצם זה שיש לאדם יותר מפעולה אחת שהוא יכול לעשות בזמן נתון, ועצם העובדה שיש לו שיקולים לכאן ולכאן. אצל חיות לדוגמא יש רק אינסטיקטים, הם לא חושבים בכלל לפני שהם פועלים, כך שכן כל דבר אחר בעולם הזה.

      התייחסותי:
      אתה חוזר על מה שכתבתי, אבל זו הבעיה ולא הפתרון. אתה בעצם מציע שאכן אין מצבים של רצון חלש.

  2. מאיר מימון

    שלום הרב, בהמשך לפיתרון שהוצע לעיל,
    למה לא להפריד בין מה שאדם *חושב* שנכון לעשות לבין מה שהוא *מפנים* שנכון לעשות.
    לגבי מה שהוא חושב, זה בסופו של דבר לא משפיע ישירות על הבחירה, אלא מתוך כך הוא יכול להפנים טוב את הרצון הזה, או להפנים אותו מעט,
    לאחר מכן ברור ש’המלחמה’ של היצרים תהיה מול עוצמת ההפנמה.
    ככה שבעצם חולשת הרצון מוגדר כחוסר ההצלחה להפנים את מה שהבנתי בשכל, הנפילה היא רק אינדיקציה לזה.
    עכשיו לגבי היכולת להפנים, ניתן להסביר שתמיד תלויה ברצון אחר, קבוע בנפש האדם – ללכת עם האמת עד הסוף/עוצמת הספקנות שהאדם מקבל נגד עמדתו.
    בעצם עיקר התיקון יהיה לטענה 2, שיש עוד שלב בין מחשבת הרצון של האדם לבין הפנמה וזה תלוי בכמה אדם מאמין בעצמו (או ביכולות הגעה אל האמת שלו )

    1. mikyab מאת

      לא בטוח שהבנתי את ההצעה. בכוונתך לערער על הצעה 2 ולומר שלא נכון שמה שהאדם רוצה הוא עושה? אז למה הוא עושה זאת? עד כמה שאני מבין את דבריך, מידת ההפנמה אינה אלא העוצמה שבה אתה רוצה את הדבר, ועל כך עניתי למעלה והסברתי מדוע לדעתי זה לא פתרון.

  3. אדיר

    אני חושב שיש פתרון אחר לבעיה שהוצגה. אנחנו לא חופשיים כמו שאנחנו חושבים. כולנו מכירים מצב בו אנחנו נוהגים ו”לפתע” שמים לב שאנחנו בבית, או שאנחנו מדברים בטלפון בזמן שאנו פוסעים אנה ואנה ולא שמים לב לאן הגענו. מדובר במצב שבו חלק לא מודע שלנו עשה רצף פעולות שהחלק המודע יכל “להשתלט” עליהם אך החלק המודע היה עסוק במשהו אחר ולכן הפעולות האלו נעשו אוטומטית. ניסויי ליבט הראו לנו שאין לנו באמת רצון חופשי, אבל כאשר הנבחנים רצו לבטל היה נראה שיש להם רצון חופשי. מה שאני רוצה לומר הוא שיש לנו רצון חופשי אבל הוא מוגבל למקרים מסוימים שאנחנו נעשים מודעים אליהם או בוחרים לשים לב אליהם. יצא הרבה פעמים שאדם יעשה פעולה, אבל כאשר החלק המודע שלו ישים לב למה החלק הלא מודע שלו עשה הוא יתאכזב מכך שזה קרה. אנחנו יכולים לשמור על טענות 1+2 למקרים מהם החלק המודע פועל ומקבל החלטות ואת טענה 3 למקרים בהם החלק הלא מודע שלנו קיבל החלטה. אני רוצה להעיר שהשימוש במושגים “מודע” ו”לא מודע” אינם מדויקים למה שאני מנסה להציע; אלא שיש חלקים בקבלת ההחלטות האנושית שמבוססים על בחירה חופשית אך אלה מועטים ממה שאנחנו שמים לב בעיקר כאשר אנו מתנגדים למהלך העניינים שהיה צפוי לקרות ושיש לו משמעות אמתית, CHOOSING ולא PICKING.

    1. mikyab מאת

      מעבר לכמה סתירות/עמימויות שאני רואה בדבריך (יש לנו בחירה/רצון חופשי, או לא? מהי בדיקו המודעות שעליה אתה מדבר?), לניסוח שהצעת כאן איני מסכים. אם אני פועל באופן לא מודע אז שוב אין לי אחריות למעשיי ואין כאן כישלון. ואם החלטתי על זה שוב חוזרת השאלה. אולי כוונתך לניסוח אחר שדומה למה שאציע בטור הבא, נראה כשאעלה אותו.

  4. רוני

    אדם לא בוחר בכל דבר בכל רגע ורגע, אלא בוחר בתהליכים.
    מה שאני עושה בזמן Y יכול להיות תוצר של מה שבחרתי בזמן X שקדם לו.
    במילים אחרות: הבחירה של האדם ברגע X יכולה להוביל לתוצאה שהוא אנוס בה ברגע Y (אדם שהחליט לקפוץ מהגג, נופל למטה בבחירתו למרות שכשהוא עזב את הגג הוא כבר אנוס. אדם שהחליט לחיות במסלול מעודן, ברבות השנים הוא לא יוכל פסיכולוגית לנהוג באלימות ברוטאלית, אלא לאחר תהליך הדרגתי של שינוי).

    בכל בחירה, יש גם רכיב (לאו דווקא מודע או מפורש) של כמה עוצמה להעניק לשיקול הנבחר.
    אם העוצמה שהוענקה להחלטה בזמן X הייתה חזקה מספיק, מעבר לסף מסוים, היא הייתה מניעה תהליך שמביא לכך שבזמן Y המעשה הנבחר יוצא אל הפועל אוטומטית בלי צורך לבחור בו שוב, או עם צורך במאבק פנימי בעצימות נמוכה בלבד (ועדיין הוא נתפס בצדק כנעשה ברצון חופשי, שכן הוא תוצאה ישירה של הבחירה בזמן X).

    לכן אם:
    * בזמן X אדם החליט להעדיף את הנטייה לעשות את הדבר המוסרי.
    * בזמן אמת (Y) הוא העדיף את הדחף לעשות את הדבר המהנה.
    אז משמעות הדבר, שבזמן Y התברר שהעוצמה שהוענקה לבחירה בדחף לעשות את המוסרי לא הייתה מספיקה על מנת לנטרל או להחליש מספיק את המאבק בזמן Y => חולשת הרצון (תחושת חולשת הרצון היא לא החולשה של כוח הבחירה אלא החולשה שהענקת בבחירתך להחלטה הנבחרת).

    1. עמיכי

      נראה לי שמה שאתה מתאר מסביר את חולשת הרצון רק לתפיסה דטרמניסטית ולא פותר את הבעיה של בחירה חופשית.
      אם בזמן X עלה דחף בעוצמה נתונה ובזמן Y עלה דחף חזק יותר לא נשאר מקום לבחירה חופשית.
      אם תטען שהאדם הוא שבוחר כמה עוצמה להפעיל את רצונו, עולה שוב השאלה כיצד האדם בוחר זאת.
      בכל מקרה הבחירה החופשית סותרת את עיקרון הסיבתיות ברמה הפילוסופית ואת המנגנונים המוכרים מהמדעים המדוייקים ברמה של הפעולה המוחית.

    2. רוני

      עמיכי, זה לא ממש נכון.
      קיומו של דחף שמתעורר בזמנים שונים, לא שולל בחירה חופשית, כי דחף, במקרים רבים, הוא גורם מוטיבציה לא דטרמיניסטי (אפשר ללכת נגדו ולהילחם בו).
      חג שמח!

    3. mikyab מאת

      עמיכי, לגבי הסתירות הללו הסברתי באורך בספרי. בכל אופן, לא הבנתי את הקשר לכאן. אתה מתכוין לטעון שאין לנו בחירה וכך לפתור את הבעיה? הזכרתי זאת בטור שלי. במסגרת דטרמיניסטית הבעיה כלל לא עולה ולא צריך לפתור שום דבר.

  5. עמיכי

    ברור גם שמאחורי (או במקביל) לניסוחים הפילוסופיים הללו עומדים מכאניזמים כימיים-פיזיקליים שבאים לידי ביטוי בפעולת המח. וגם שם לא ניתן להבין איך יכולה להיווצר בחירה חופשית, שכן בפיזיקה אם כח א’ גדול מכח ב’ אין דרך שכח ב’ יגבר.
    בספרך מדעי החופש אם אני זוכר נכון, טענת שמי שדוגל בבחירה חופשית חייב להאמין שיש חריגה מהחוקיות הפיזיקאלית, ומתאפשר לישות נשמתית להפעיל (או לא להפעיל) שדה חשמלי לכיוון מסויים.
    מעבר לכך שזה נשמע משונה ודחוק (לפחות לי), האם אין פה סיכון שהדבר יופרך בשנים ההבאות? ברגע שיוכלו למפות ולהבין בצורה טובה יותר את המכאניקה של המוח, יוכלו גם לראות מה קורה במצבים של חולשת הרצון כפי שתיארת, ואז סביר שיימצא הסבר מלא הן להחלטה, והן לתחושות האשמה.
    שאלה נוספת- המצדדים בדטרמיניזם מסבירים שהאינטואיציה לבחירה חופשית נובעת פשוט מצירוף העובדות שאנחנו עושים מה שעולה לנו ברצון, וכן שאנחנו לא יודעים מה נרצה בעתיד. זה נשמע לי הגיוני לחלוטין.
    מעבר לכך, תחושות של אשמה וכישלון ניתן להסביר לחינוך הנלווה והתרבות העניפה שהתפתחה לאור אותה אשליית בחירה חופשית.
    אשמח לתגובתך, חג שמח!

    1. mikyab מאת

      לא נראה לי שיש טעם כאן לדון בשאלה האם יש לנו רצון חופשי (וכל השאלות הנגזרות שהעלית שאינן אלא המשך של אותה שאלה). עסקתי בה באריכות בספרי ובמאמר כאן באתר. הטור הזה מוקדש לדיון אחר: בהנחה שיש לנו, כיצד יש חולשת רצון. אני מציע שאם אתה רוצה לערער על עצם חופש הרצון שלנו תפתח שאלה נפרדת.
      מבחינתי דיבורים על “סיכון” הם חסרי שחר. אם זה יופרך אז זה כנראה לא נכון וזהו. מה הסיכון ואיזה סיכון יש כאן? האמת לעולם אינה סיכון.

  6. אילון

    הפתרון לבעיה הזו הוא שהבחירה שלנו מוגבלת רק לרגע הנתון לפנינו ולא לרגעים עתידיים.כלומר כל העניין של חולשת הרצון הוא לגבי תהליכים או תופעות מתמשכות או תכונות רעות שלנו.כמו למשל (כמו במקרה של הרב עצמו) אכילת תזונה לא בריאה.או גמילה מסמים.למעשה על דברים כאלו אין לנו בחירה חופשית.הבחירה שלנו ממוקדת ומוגבלת לאכילה ספציפית של מאכל ספציפי בזמן נתון.מעבר לזה אין הדבר מסור בידיו של אדם אלא בידי הקב”ה.יש לו בחירה חופשית לא לאכול שוקולד רק ברגע נתון ולא אח”כ (או לא לנגוס בשוקולד.או בכלל לא להושיט לו את היד.או לא להסתכל עליו.ובעצם ניתן לפרק כל פעולה לרצף של מיני פעולות המרכיבות אותה.והבחירה היא על הפעולה המינימלית ביותר שקרובה לרגע בו האדם בוחר) .באותו רגע אם האדם מודע לכך שיש לו בחירה אין שום חולשה של רצון.הכל חופשי וקל.אם האדם מתמקד ברגע הנתון ,ומשאיר את הרגעים הבאים לידיו של הקב”ה ,אזי הקב”ה מסייעו בכך שיהיה לו קל יותר ויותר להתמקד ברגע שלפניו (ברגעים שיבואו לאחר רגע זה).לאחר הצטברות של מסה קריטית של רגעים בהם נבחרו בחירות טובות מתרחש נס.הוא ירגיש שהוא השתחרר מהיתר שלו.הוא יקבל בחירה על התהליך /תכונה/ תופעה מתמשכת ממנה רצה להגמל.כך האדם זוכה ביכולת בחירה חופשית מפותחת יותר.הוא נגמל מההתמכרות.ביחס לבחירה ברגע נתון יש להעיר שמדובר בהנחה שאין מדובר בדחף בלתי ניתן לכיבוש שעליו כמובן אין על מה להתגבר.זה כמו מגבלה חיצונית שעליה אין אכן בחירה.כמו שאין לנו בחירה ביחס לכמות המסה ביקום.

    כלומר יכולת הבחירה של האדם היא דבר שגדל ומתבגר יחד איתו.למעשה התבגרות אמיתית של האדם היא היא התבגרות כמוטת הבחירה שבידיו.

    1. אילון

      באמת ? חבל על דאבדין ולא משתכחין (הרב מיכי א’ ,איתו הייתי יכול לדבר בקיצור ובקוד)

      אז נפשט :במקרים שבהם יש לנו בחירה אין חולשת הרצון ובמקרים שיש חולשת הרצון אין לנו בחירה.בחירה היא על פעולות (מעשים).יש כל מיני סוגי פעולות.יש פעולות פרימיטיביות (פשוטות).ויש כאלו שהן רצף של הפשוטות (מורכבות מהן) או של כאלו המורכבות פחות (הגדרה רקורסיבית).מבין אלו האחרונות איפה שאנחנו חשים חולשת הרצון אין לנו בחירה על הסיקוונס כולו אלא על כל פעולה ממנו הוא מורכב ,בכל רגע שהגיעה זמנה להתבצע.אא”כ גם הפעולות האלו בתורן הן מורכבות ואז ייתכן שגם על חלק מהן תהיה תחושה של חולשת הרצון.אבל לעולם על פעולות פשוטות (אינני יודע להצביע על אחת כזאת.תמיד נדמה שניתן לפרק כל פעולה לרצף של עוד פעולות קטנות עוד יותר) יש לנו בחירה ואין תחושה של חולשת הרצון.בכל מקרה תמיד יורדים בתהליך הרדוקטיבי עוד שיש לנו רצף של פעולות שכולן נחוות אצלנו ככאלו שאין בהם תחושת חולשת הרצון ואז נבחר בכל פעולה כזו ברגע שהגיע זמנה להתבצע .לאחר שנבצע את הרצף כמה פעמים תתעורר תחושה שזה לא היה קשה.השגנו בחירה על הרצף כולו כפעולה אחת.השגנו יכולת בחירה מורחבת.הבחירה החופשית שלנו התרחבה.

      כמו שאם למישהוא יש תחושה שקשה לו לבצע משהוא אז אומרים לו פרה פרה.נתחיל ממשהוא פשוט יותר שמהווה התחלה בדרך לביצוע הדבר הקשה (הפעולה הראשונה בסיקוונס שמהווה את הפעולה הקשה ).דוגמא : יש חתונה והגבר קיבל רגליים קרות ? טוב ,אז רק בוא נתקלח.זה היה קל.אח”כ רק נלבש חליפה(אני לא הייתי לובש).גם זה קל .וכן הלאה

    2. mikyab מאת

      אילון, האבדן כנראה חמור יותר ממה שאתה חושב. עדיין לא הבנתי.
      כל התיאור שלך נראה לי לא רלוונטי. מה שאתה אומר הוא שבכל פעולה בדידה יש בחירה ואין חולשת רצון, כלומר אתה לא מוכן לקבל את שניהם יחד. אז למה חשוב הפירוק?
      מעבר לזה, גם את הפירוק עצמו אני לא מבין: אם על כל פעולה יש בחירה אז גם על המכלול יש בחירה. המכלול אינו אלא הסכום של כל הפעולות הבדידות.
      אני מציע שתצביע על מה בדיוק בטיעון שהצגתי אתה חולק ואז תסביר.

    3. אילון

      מצטער על העיכוב.התגובה נכתבתה אתמול אך נשלחה רק כעתקיבלתי את ההצעה אך לפני שאכתוב על מה בדיוק בטיעון שהצגת אני חולק (בתגובה נפרדת)
      אסביר את השאר :

      1.אני אכן אומר שאין חולשת הרצון ביחס לפעולה בדידה (שמתרחשת ברגע ממש כלומר באפס זמן.אך קיימות פעולות לא בדידות שביחס אליהן אין לנו בחירה (יש חולשת הרצון) אבל אנחנו יכולים לזכות או לרכוש ביחס אליהן בחירה באמצעות פירוקן לגורמים ושימוש בבחירה הנקודתית עבור הפעולות הבדידות מהן הן מורכבות כי בחירה היא תמיד רק בהווה ופעולה מורכבת לוקחת זמן.ברמה הזו אכן מעולם לא בחרתי במכלול אלא באוסף ממנו הוא עשוי.אולם לאחר כמה ביצועים חוזרים של סידרת בחירות כזאת היא תהפוך למכלול שאפשר יהיה לבחור בו כבחירה בפעולה בודדת (זו חוויה אונטית שהמכלול נחווה כבדיד בפני עצמו).כלומר אני טוען שהסדרה של בחירות היא שלם שגדול יותר מס”ה חלקיו.או כלל שהוא ישות אונטית בפני עצמה (הרב מוזמן לפנות לרב מיכי א’ להסבר על זה)

      2.מסקנה:הפירוק חשוב ע”מ לאבחן שיש בחירה על הפרטים אך לא על הכלל.לפעמים יש גם בחירה על הכלל.ובנוסף לטעון שהבחירה על הכלל מושגת ע”י תהליך חוזר של בחירות בפרטים ממנו הוא כלול.לפעמים יש בחירה על פרטים ולא על המכלול.הוא אינו הסכום של כל הפעולות הבדידות

  7. פיל

    מועדים לשמחה.

    אנסה את כוחי בפתרון לבעיה:

    ראשית, כדי להימנע מסיבוכים שקשורים בזמן אנסח את השאלה בזמן הווה:

    ‘כיצד ייתכן שאדם מבצע פעולה *ובו בזמן* הוא חושב : א. שמעשהו ‘לא נכון’ (במובן שהוגדר במאמר) ב. שהוא אשם בכך שהוא עושה זאת (הוא איננו אנוס)’.

    פתרון:
    אני מניח שלפי כל עמדה שמאשרת את קיומה של בחירה חופשית קיימים מצבים שבהם לולי יכולת הבחירה אדם היה אנוס על ידי יצרו לפעול פעולה שהוא יודע שהיא שגויה, אך כיוון שיש לו יכולת בחירה הוא מסוגל להתגבר על כך.

    כעת נתבונן באירוע כזה שבו אדם בוחר שלא להתגבר על יצרו ולבצע פעולה שאינה נכונה בעיניו.
    ניתן לטעון שההרגשה שמעשהו שגוי מוצדקת. נכון, הנחנו שהייתה לו אפשרות להתגבר על יצריו באמצעות בחירה חופשית, אבל מאחר שבחר שלא לעשות זאת הסיבתיות הרגילה הכתיבה לו לפעול כפי שפעל ובמובן זה הוא אנוס ויש מקום להרגשה החמוצה שמלווה אירועים שבהם אדם נאלץ על ידי יצרו לפעול בניגוד לערכיו, מצפונו, או אפילו בניגוד ליצרים אחרים שלו.

    אבל כיוון שאחרי הכל הייתה לו אפשרות לפעול אחרת (באמצעות הבחירה החופשית) הרי שיש גם הצדקה לתחושה שהוא אשם במצב שנוצר.

    מה דעתכם?

    1. נדב רזווג

      שלום לרב.
      מצטער שאני לא מגיב על קודמי, אבל רציתי להגיב גם כן על המאמר עצמו:
      ברצוני לערער על הנחה מספר 1, מנין לנו שמה שהאדם רואה לנכון בו הוא רוצה? אני רואה לנכון לשרת בצה”ל לדוגמא, אבל אני רוצה לכייף ולטייל בעולם. ועל זאת החרטה, על כך שאיני רוצה במה שאני מאמין וחושב לנכון. במילים אחרות: אולי יש רצון באדם להרע, ללכת נגד השכל? וזה נכון שהוא בחר במה שרצה אבל לא במה שראה לנכון?

    1. נדב

      אני חושב שאני מבין, אבל עדיין אני שואל: אולי החרטה אינה על בחירתי הרעה כי היא באמת נבעה משיקולי המלאים באותה עת. אלא על מי שאני שהוביל אותי לבחור בה. ובעצם על מה שקדם לחטא.
      לדוגמא כשאדם כועס בפתאומיות ואין לו שליטה על כך, אמנם הוא אנוס באותה עת אבל היה עליו לעבוד קודם לכן על מידה זו.
      בכותבי זאת אני חושב שכבר קדמו לי בטענה זו, אז אם אני חוזר על הדברים אני מתנצל.

    2. mikyab123

      אז איפה כאן חולשת הרצון? למה לא עבדתי על עצמי קודם: החלטתי לא לעבוד או נכפיתי על ידי יצרי? לכאורה אותה שאלה עולה על השלב הקודם.
      אני חושב שגם אתה מתקרב לפתרון שאציג בפוסט הבא, אבל יש לדייק בו יותר.

השאר תגובה