על חולשת הרצון – הפתרון (טור 173)

בס”ד

בטור הקודם תיארתי את הבעיה המכונה “חולשת הרצון”. יסודה בשלוש הטענות שהוצגו בפוסט הקודם: 1. האדם רוצה לעשות את מה שנכון בעיניו במכלול השיקולים (ערכים, אינטרסים, הנאה וכו’). 2. בהיעדר אילוצים חיצוניים שכופים אותו, מה שאדם רוצה הוא עושה. 3. יש פעולות של רצון חלש. בתחילת הודעתו של פיל (עם קצת תיקונים למען הדיוק) מוגדרת חולשת הרצון כך: מצב שבו אדם מבצע פעולה שהוא עצמו חושב אותה “לא נכונה” (לאור כל השיקולים מכל הסוגים), ובו בזמן הוא לא אנוס לעשות זאת (כלומר הוא אשם בכך שעשה זאת).

שלוש הטענות הללו לא מתיישבות זו עם זו, ולכן יש הרואים בזה ראיה לכך שלאדם אין רצון חופשי או לפחות שאין חולשת רצון. כפי שכתבתי, אני לא מקבל זאת, שכן יש לנו אינטואיציה ברורה שיש לנו כישלונות. הסברתי שלדעתי מדובר בפרדוקס, ולכן הוא דורש פתרון. הפתרון אמור להשאיר על מכונן את שלוש הטענות ולהראות שאין ביניהן סתירה, או להסביר מי מהן לא נכונה על פי השכל הישר. הערתי שהדטרמיניסט כמובן לא מוטרד מהבעיה, אבל אני מציג אותה במסגרת התמונה הליברטריאנית (שדוגלת בחופש הרצון) שאני מזדהה איתה. לא אכנס כאן לדיון האם אכן יש לנו רצון חופשי או לא, יען כי זה לא המקום לכך.

עצרתי עם הצגת הבעיה כדי לתת לכם לחשוב עליה ולחפש פתרון. כדאי להתרגל לחשיבה מסודרת ושיטתית כשמציעים פתרון לבעיה כזאת. כל פתרון צריך להגדיר את המושגים הטעונים הגדרה, וכמובן להסביר היכן בדיוק הוא  חולק על אחת מהטענות או טוען שאין סתירה ביניהן.

בטוקבקים עלו כמה הצעות, וחלקן, אם הבנתי נכון, התקרבו לפתרון שאציע כאן לבחינתכם. אבל את רובן ככולן לא הבנתי, ולדעתי הייתה חסרה שם השיטתיות והבהירות עליה דיברתי. אני אתחיל בהן, ובסוף אשוב אליהן.

בחינת הפתרונות שהוצעו

היו הצעות (רוני ואילון) שפירקו את ההתנהלות שלנו לתהליכים מרובי שלבים. לא הבנתי כיצד זה פותר את הבעיה, שהרי בכל שלב בתהליך יש לי בחירה ואני מחליט על מה שאני עושה. אם כן, על כל שלב לחוד אני מציב את השאלה שלי. המציעים לא הבהירו על איזו מהטענות הם באים לחלוק ולמה.

דוד הציע את הפתרון הבא (שכבר שמעתי יותר מפעם אחת): ההנחה ביסוד הקושי היא שהמצב של רצייה במשהו הוא בינארי, או שאני רוצה או שלא. לעומת זאת, טענתו של דוד היא שיש לנו עוצמות שונות של רצייה, ורצון חלש יוצר כישלון. הכישלון הוא ביטוי למצב שלא רצינו מספיק בערך הנכון.

על כך עניתי לו שאני אמנם לגמרי מסכים לעצם הטענה שיש לנו רמות רצייה שונות, אבל לדעתי אין כאן פתרון לבעיה. אזכיר שהמעשה ה”נכון” לעניין זה הוגדר כמה שאני רוצה בשורה התחתונה אחרי לקיחת כל השיקולים בחשבון. אז אם רציתי לעזור לזולת בעוצמה 3 אבל את ההנאה שבעצלות רציתי בעוצמה 5 (ולכן בסופו של דבר לא עזרתי לו), אזי עשיתי בדיוק את מה שרציתי לאור מכלול השיקולים. כלומר גם במצב כזה עשיתי את הדבר ה”נכון” לפי ההגדרה שהצעתי. אם כן, אין כאן הסבר לתחושת הכישלון שאני חש.

מאיר מימון הציע להבחין בין מה שאדם חושב שנכון לבין מה שהוא מפנים (או עוצמת ההפנמה). אני לא בטוח שהבנתי את ההצעה, אבל על פניה היא נראתה לי כמו הצעתו של דוד (עוצמות שונות של רצייה נקראות כאן עוצמות שונות של הפנמה). השאלה למה דוד מתכוון בדברו על מידת ההפנמה, כלומר עד כמה האדם מפנים את מה שהוא רוצה בשכל. אם הוא אנוס להפנמה לא מלאה – הוא לא נכשל, ואם לא – אז מה הביא אותו להחליט כפי שהחליט. טעות? שוב זה לא כישלון. ואם היצרים שלו שיבשו את קבלת ההחלטות, אז שוב אשאל האם הוא אנוס (זה לא כישלון) או לא (אז למה הוא עשה זאת?). בפרשנות מעט שונה אולי כוונתו הייתה למה שאכתוב בהמשך.

פיל כתב:

כעת נתבונן באירוע כזה שבו אדם בוחר שלא להתגבר על יצרו ולבצע פעולה שאינה נכונה בעיניו.
ניתן לטעון שההרגשה שמעשהו שגוי מוצדקת. נכון, הנחנו שהייתה לו אפשרות להתגבר על יצריו באמצעות בחירה חופשית, אבל מאחר שבחר שלא לעשות זאת הסיבתיות הרגילה הכתיבה לו לפעול כפי שפעל ובמובן זה הוא אנוס ויש מקום להרגשה החמוצה שמלווה אירועים שבהם אדם נאלץ על ידי יצרו לפעול בניגוד לערכיו, מצפונו, או אפילו בניגוד ליצרים אחרים שלו.

אבל כיוון שאחרי הכל הייתה לו אפשרות לפעול אחרת (באמצעות הבחירה החופשית) הרי שיש גם הצדקה לתחושה שהוא אשם במצב שנוצר.

כפי שכתבתי לו, לא לגמרי הבנתי את כוונתו. אחרי שאפרט את הצעתי ניתן לחזור לכאן ולראות אם גם הוא התכוון אליה (אני חושב שכן).

גם נדב (בהודעתו הסופית) כתב דברים שבסופו של חשבון נראים לי דומים:

אולי החרטה אינה על בחירתי הרעה כי היא באמת נבעה משיקולי המלאים באותה עת. אלא על מי שאני שהוביל אותי לבחור בה. ובעצם על מה שקדם לחטא.

לדוגמא כשאדם כועס בפתאומיות ואין לו שליטה על כך, אמנם הוא אנוס באותה עת אבל היה עליו לעבוד קודם לכן על מידה זו.

כפי שכתבתי לו, לא הבנתי לגמרי את כוונתו. על פניו נראה שהוא מדבר על אדם שמכניס את עצמו לאונס. הוא לא עובד על מידותיו ולכן נשאר במצב שבו הוא אנוס לחטוא. לפי הצעתו, תחושת הכישלון היא על השלב הראשוני שבו האדם החליט לא לעבוד על המידות ולא על העבירה עצמה.

גם הפתרון הזה לא חף מבעיות: ראשית, אדם שמכניס את עצמו לאונס עדיין אנוס בסוף (גם בהלכה הוא מוגדר לפי כמה וכמה פוסקים כאנוס)[1]. שנית, ניתן להסיג את השאלה צעד אחד אחורה: כשהוא החליט לא לעבוד על מידותיו, האם הוא היה כפוי לכך או לא? אם כן – זה לא כישלון. ואם לא – אז מדוע באמת הוא עשה זאת?!

גם ביחס להצעה זו, תחושתי היא שכוונתו הייתה למה שאכתוב מיד.

מודל המתווה הטופוגרפי

בספרי מדעי החופש (וגם במאמר כאן באתר) תיארתי את תהליך הבחירה של האדם דרך משל של התנהלות בתוך מתווה טופוגרפי שכולל גאיות והרים, עמקים וגבעות, אוכפים וכדומה. כדורון או זרם מים שהיה מתנהל בשטח כזה היה נע לפי התכתיבים של המתווה. הוא היה מתגלגל לכיוונים הנמוכים יותר (מינימום אנרגיה פוטנציאלית) ונמנע מעלייה לאזורים גבוהים. ככל שהעמק נמוך יותר הוא קורא לו יותר, וככל שהמתלול של הר תלול וגבוה יותר הוא מפעיל עליו כוח חזק יותר שמונע ממנו לעלות. השטח היה מכתיב לגמרי את מסלול ההתקדמות והתנועה שלו. לעומת זאת, אדם שנע בשטח כזה חש את אותם לחצים (כוחות) דוחפים או בולמים, שכן גופו הוא עצם פיזי בדיוק כמו הכדורון והמים. אבל בניגוד להם, האדם יכול להחליט להתגבר על הכוח המתנגד ולטפס על ההר, או להימנע מלהידרדר לעמק. הוא יכול גם להחליט ללכת עם הכוח ולא להתנגד לו.

כעת חשבו על הלחצים שפועלים על האדם מכל מיני מקורות (סביבה, גנטיקה, חינוך, יצרים, אינטרסים, ערכים ועוד) כמתווה טופוגרפי כזה. יש כיוונים שאליהם מאד נוח לו ללכת, ואלו מבחינתנו יהיו עמקים (כיווני ירידה). ויש כיוונים אחרים שאליהם קשה לו להתקדם, ואלו יהיו הרים (כיווני עליה). התלילות והגובה יקבעו את הקושי או הדחף ללכת בכיוון המדובר. על הר תלול קשה לטפס ועל גבעה גם קשה אבל פחות. וכך לגבי עמקים וגאיות בתלילויות שונות. חשוב להבין שבמודל הזה הקושי לא עומד בפרופורציה ישרה לטוב ולרע. יש כיוונים רעים שקל לנו מאד ללכת אליהם (יש עמק בכיוון שלהם) ויש כיוונים רעים שקשה לנו (זהו הר). וכך גם לגבי הכיוונים הטובים. אין זהות בין קושי (עלייה, הר) לבין טוב ובין קלות (ירידה, עמק) לבין רע. יש לאדם דחפים לעשות טוב ולא רק לעשות רע (נעים לנו להיות אדם טוב ולא נעים להיות רע), ולכן יש עמקים שדוחפים אותנו להידרדר ולעשות טוב, והרים שמונעים מאיתנו לעשות רע.

הבחירה של האדם במודל הזה מצויה בהחלטה שהוא מקבל האם ללכת עם התוואי או נגדו. ושוב, גם החלטה ללכת עם התוואי היא בחירה. לכן אם אומרים לי שהאדם בוחר, זה עוד לא אומר האם הוא יעלה להר או יתדרדר לעמק, והאם יעשה טוב או רע. אבל אם אדם לא בוחר אז ברור שהוא יתדרדר לעמק, שכן במצב כזה הוא פועל בדיוק כמו הכדורון. לכן יש בעצם שלושה מצבי פעולה של האדם: א. בחירה ללכת עם המתווה. ב. בחירה ללכת נגד המתווה. ג. חוסר בחירה (וזה תמיד עם המתווה). ושוב, אין לכל זה קשר הכרחי לטוב ורע. אדם יכול לעשות טוב בלי בחירה ורע עם בחירה. הטוב יכול להיות עמק או הר, וכך גם הרע.

מתוך כך עולה שאדם שפועל בתוך מתווה כזה צריך לקבל שתי החלטות: להחליט אם הוא בוחר (אדם) או מוסר את עצמו לידי המתווה ונפעל על ידו (כמו כדורון). בהנחה שהוא החליט להיות בוחר, עליו להחליט במה לבחור (לאיזה כיוון ללכת – טוב ורע, לרדת או לעלות). אלו שני מישורים של בחירה שעל האדם לפעול בהם: האם לבחור ובמה לבחור.

נפש בהמית ואלוהית

בעל התניא בפרק ט עוסק בבחירתו של האדם בין רע לטוב.[2] המודל המקובל שעליו גדלנו הוא מאבק בין יצר טוב ליצר רע. אבל זה מודל טיפשי וילדותי, שכן הוא מציג אדם טוב כמי שיצרו הטוב חזק יותר מהיצר הרע, ולהיפך. אין במודל הזה מקום לבחירה של האדם עצמו. יש שני כוחות שנאבקים זה מול זה ומי שמנצח קובע את טיבו של האדם. הטוב והרוע בתמונה הזאת נראים כמו נתונים מולדים.

בעל התניא לעומת זאת מדבר על מאבק בין נפש בהמית לנפש אלוהית:

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב כי הדם הוא הנפש ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן כמו שהדם מקורו בלב ומהלב מתפשט לכל האברים וגם עולה להמוח שבראש. אך מקום משכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב בחלל הימני שאין בו דם…

אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ כי הגוף נקרא עיר קטנה וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג’ לבושיה הנ”ל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם ח”ו…

אך נפש הבהמית שמהקליפה רצונה להפך ממש לטובת האדם שיתגבר עליה וינצחנה כמשל הזונה שבזה”ק:

הנפש הבהמית שוכנת בלב ומשם מתפשטת לכל הגוף (כלומר לכל חלקי הנפש, כולל המוח). הנפש האלוהית שוכנת במוח ומשם מתפשטת לכל הגוף (כולל הלב). בסוף התהליך שתי הנפשות שוכנות בכל הממד הנפשי שלנו, וההבדל ביניהן הוא רק במיקומו של השורש. בהתנהלות של נפש אלוהית המוח מושך את הלב, ובהתנהלות של נפש בהמית הלב מושך את המוח. צריך להבין שזה לא מאבק בין אדם חכם (מוח) לאדם טיפש (רגש ויצרים). לשני הטיפוסים יש שכל, רגש ויצרים, ושניהם משתמשים בכולם. ההבדל הוא רק בשאלה מיהו הקטר ומיהם הקרונות שמובלים אחריו.

מכאן הוא מסיק שהמאבק בין שתי הנפשות הוא על “כל הקופה”, כלומר כל אחת רוצה שליטה מלאה על כל האדם. זהו לשיטתו המאבק היסודי של האדם, ולא כמו במודל המקובל שמדבר על מאבק בין שני היצרים. מה ההבדל? המאבק בין הנפשות הוא בשאלה האם המוח הוא הקטר ששולט על האדם או הלב שולט ומוביל אותו. אדם של נפש בהמית מונע על ידי היצרים (והרגשות, ואכ”מ), והם רותמים לטובתם גם את השכל (כמו שהוא כותב: משם זה מתפשט לשכל). לעומת זאת, אדם של נפש אלוקית פועל הפוך. מבחינתו השכל הוא המוביל והוא מושך אחריו ורותם לטובתו גם את הרגשות והיצרים (משם זה מתפשט ללב).

בניסוח פשוט יותר, המאבק הוא האם להיות מנהיג או מונהג. האם לתת לרגשות וליצרים (המתווה הטופוגרפי שבתוכו אני פועל) להוביל אותי, או לקבל את ההחלטות שלי בעצמי בשכל גם נגד לחצי המתווה (היצרים והרגשות). בטרמינולוגיה שהוצגה למעלה, ניתן לומר שההחלטה כאן היא האם להיות אדם או כדורון.

הערך בשני מישורי הבחירה

מה הקשר בין המאבק של שתי הנפשות למאבק בין טוב לרע? כדי לוודא שאתה עושה טוב עליך להיות בוחר. לא בגלל שאם לא תבחר בהכרח תעשה רע (הזכרתי שיש לנו גם משיכה טבעית לעשות טוב), אלא בגלל שאז אין לך שליטה (המתווה “מחליט” במקומך). אבל מעבר לזה, הבחירה אינה רק אמצעי לוודא עשיית טוב. יש לה ערך לעצמה. יש ערך שהאדם יהיה בוחר, ולאחר מכן שגם יבחר בטוב. יש ערך לכל אחד משני מישורי הבחירה שתוארו למעלה.

בניסוח אחר ניתן לומר שהמאבק בין היצר הטוב ליצר הרע מבטא את הבחירה באיזה כיוון ללכת (טוב או רע), ואילו המאבק בין הנפשות מבטא את ההחלטה האם בכלל להיות בוחר. זה מקביל לשני מישורי הבחירה שהוזכרו למעלה, ולכל אחד משניהם יש ערך. אביא כעת שתי דוגמאות לחדד את הנקודה הזאת ואת משמעותה.

אליהו במעמד הר הכרמל אומר לעם ולנביאי הבעל (מלכים א, יח, כא):

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה’ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר:

בדרך כלל הפסוק הזה מתפרש כנזיפה רטורית. אליהו כביכול תובע מהם להיות עקביים וללכת עד הסוף עם דרכם, אבל הוא לא באמת מתכוון לדרוש מהם לעבוד לבעל. זו רק דרך רטורית לנזוף בהם. אני קורא את זה כפשוטו: עדיף לבחור בבעל מאשר לא לבחור בכלל. ברקע הדברים יש שלוש אופציות, לבחור בטוב, לבחור ברע, ולא לבחור בכלל. אליהו בעצם אומר לעם שעדיף לבחור ברע מאשר לא לבחור בכלל. כך לפחות במישור הבחירה הראשון (האם להיות בוחר, מנהיג ולא  מונהג) אתה פועל נכון. הכיוון שאותו בחרת (המישור השני) הוא שלילי, אבל לפחות אתה אדם בוחר (במישור הראשון).

תופעה דומה ניתן לראות בהלצה החרדית המקובלת על המדרש לגבי רבקה אמנו. כשרבקה בהריון עם התאומים שלה, הפסוק (בראשית כה, כב-כג) מספר:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה’: וַיֹּאמֶר ה’ לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

רש”י שם מביא את מדרש חז”ל:

ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו וכתב אם כן למה זה אנכי. רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות:

היא רואה שיש ברחמה עובר בעל מזג דו קוטבי: הוא רוצה לצאת גם לבתי מדרשות וגם לבתי עבודה זרה.

רש”י ממשיך ומביא:

ותלך לדרוש – לבית מדרשו של שם:

לדרוש את ה’ – שיגיד לה מה תהא בסופה:

ואז מתברר לה שיש ברחמה לא עובר מבולבל אחד אלא תאומים, ורש”י מסביר:

ממעיך יפרדו – מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו:

מלאם יאמץ – לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכן הוא אומר (יחזקאל כו ב) אמלאה החרבה, לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים:

נאמר לה שיש ברחמה שניים, אחד צדיק ואחד רשע. וכידוע, מקשים על כך דורשי רשומות: מדוע המסר הזה מרגיע אותה? בהתחלה היא חשבה שיש לה עובר אחד שלא בחר כיוון רוחני ברור, וכעת מתברר שיש לה שניים שלכל אחד מהם יש כיוון ברור, אחד רשע והשני צדיק. האם זה מצב טוב יותר ממה שחשבה בהתחלה?

על פי אותה הלצה, המדרש בא ללמדנו שעדיף מצב של תאומים שבהם אחד צדיק והשני רשע על פני עובר אחד מיזרוחניק. ובשפה אחרת, יש יתרון למי שבוחר, גם אם הוא בוחר ברע, על פני מי שלא בוחר אלא פועל על פי הסביבה (בסביבה של בתי מדרש הוא הולך לכיוון ההוא, ובסביבה של בתי עבודה זרה הוא הולך אליהם). ממש כמו הפסיחה על שתי הסעיפים אצל אליהו הנביא, גם כאן רואים שעדיף להיות אדם שבוחר ברע מאשר כדורון שלא בוחר גם אם הוא מתגלגל במקרה לכיוון הטוב.

[בסוגריים אוסיף שיש לתמונה הזאת השלכות מעשיות משמעותיות. אם ילד מחליט על דרכו ובוחר לא נכון (למשל עוזב את מחויבותו הדתית) יש בזה גם יתרון לעומת ילד שממשיך בכיוון הנכון אבל רק מתוך אינרציה. זהו סוג של כישלון, למרות שהוא כמובן יותר נוח להורים ולמחנכים.[3]]

הצעה לפתרון בעיית “חולשת הרצון”

נמצאנו למדים שכשאדם עומד בפני סיטואציה שדורשת בחירה עליו לקבל שתי החלטות: 1. האם לבחור או לא (להיות אדם או כדורון, נפש אלוהית או בהמית). 2. במה לבחור (באיזה כיוון ללכת: טוב ורע, עמק או הר). כעת אטען שהתמונה הזאת יכולה אולי לסייע לנו לפתור את הפרדוקס של “חולשת הרצון”.

כאשר אדם נכשל ברצון חלש, למשל כשהוא אוכל דבר משמין בעת שהוא בדיאטה או פועל באופן שלא מתאים למה ש”נכון” בעיניו, לא מדובר במצב שהוא בוחר בכיוון ה”לא נכון”, אלא באדם שכלל לא בחר. הוא מסר את עצמו לידי המתווה הטופוגרפי שיחליט עבורו, ולכן יצרו הביא אותו לאכול. במצב כזה הוא יכול לפעול באופן שנראה לו עצמו “לא נכון” ושהוא לא באמת רוצה אותו, שכן כשהוא מחליט לא לבחור הוא לא בהכרח יודע לאן המתווה ייקח אותו. הוא לא בחר לגזול או לאכול מאכל משמין, אלא בחר לעצום עיניים ולא לבחור. המתווה הוא שלקח אותו לכיוון ה”לא נכון”, ולא הוא החליט ישירות על כך.

יש בתמונה זו הסבר כיצד אדם מחד אחראי למעשיו (לא אנוס לפעול כפי שפעל), שהרי הוא החליט לשמוט את המושכות ולא לבחור (להתנהל בדרך של נפש בהמית, כמו כדורון), ועל כך הוא נתבע. ומאידך, הוא אכן עשה את המעשה למרות שלו עצמו הוא נראה “לא נכון” והוא לא באמת רוצה אותו. הסיבה היא שהוא לא החליט על המעשה הזה אלא המתווה “החליט” על כך במקומו. חולשת הרצון לא מצויה ברובד הבחירה השני, בהחלטה על המעשה עצמו (באיזה כיוון ללכת), אלא במישור הראשון, האם בכלל לבחור או להיות נפעל ופסיבי. לפי הצעתי כאן מתקיימת ההגדרה של פיל שהובאה למעלה: אדם שפועל מתוך חולשת רצון הוא אדם שעוצם עיניים ולכאורה לא רואה את מה שהוא עושה ולא מחליט על כך. אבל בכל זאת יש עליו אחריות כי הוא זה שקיבל החלטה לא להחליט ולהתמסר למתווה. אלו תוצאות הבחירה שלו והוא אחראי עליהן. לכן יש כאן כישלון ותחושת כישלון מוצדקת.

הקושי בפתרון הזה

עולה כאן כמובן קושי, שכן לכאורה אני רק מסיג את הבעיה צעד אחד אחורה. ניתן כעת לחזור על כל הניתוח של חולשת הרצון בקשר למישור הבחירה הראשון: האם זה שהוא החליט לא להחליט זה “נכון” בעיניו או לא? אם כן – שוב אין כאן כישלון. ואם לא – אז למה הוא עשה זאת? בגלל היצר? אז הוא אנוס ושוב אין כאן כישלון.

אני נוטה לחשוב שבכל זאת יש כאן פתרון לבעיה, שכן האדם באמת חשב שנכון לא לבחור ולכן החליט לא לבחור. זה מה שהיה “נכון” בעיניו באותו רגע, וכאן זה באמת לא כישלון. הוא העדיף את הנוחיות הרגעית על פני פעולה לפי השיקול ה”נכון”, ובעצם מבחינתו זה היה הדבר ה”נכון” לאחר כל השיקולים. ומכאן שההחלטה לא לבחור היא אכן החלטה רגילה (ולא חולשת רצון). אבל ההחלטה לאיזה כיוון ללכת היא החולשה, שכן כאן כלל לא הייתה החלטה. האדם עשה את המעשה X, אבל לא בגלל שחשב שהוא נכון, אלא כי המתווה לקחת אותו לשם. ובו בזמן הוא לא היה אנוס כשעשה זאת כי הוא עצמו בחר שלא לבחור (להתמסר למתווה). חולשת הרצון רלוונטית רק למישור השני, כאשר במישור הראשון האדם החליט להיות כדורון (נפש בהמית).

לאחר שאותו אדם עשה את המעשה הוא מתבונן על מה שקרה ומתחרט. כאן נולדת תחושת הכישלון וחולשת הרצון. הוא מתחרט על חוסר הבחירה שלו, כי הוא פתאום רואה לאן זה הביא אותו. מה הוא עשה בפועל בגלל המתווה שהוא התמסר אליו. הוא אכל מאכל משמין, פעל באופן לא מוסרי, או עשה עבירה הלכתית כזו או אחרת. תשאלו אז למה הוא עשה את זה אם זה לא נכון בעיניו? פשוט מפני שבעת ביצוע המעשה הוא בכלל לא עשה את השיקול לגבי המעשה עצמו. באותו רגע בכלל לא עמדה בפניו השאלה האם המעשה הזה נכון בעיניו או לא. הוא לא התלבט לגבי המעשה עצמו אלא רק לגבי השאלה האם באותו רגע להיות בוחר או לא.

בחזרה לשלוש הטענות

כדי לעמוד בדרישת השיטתיות שהצבתי בתחילת דבריי, עליי לשוב כעת לשלוש הטענות שהצגתי כאן למעלה ולבחון אותן לאור הצעתי כאן. כדי לבסס ולהסביר את הפתרון שלי עליי להראות שלפחות אחת מהן לא נכונה, או לחלופין שלאור הצעתי אין סתירה ביניהן.

אני יכול להציג את הצעתי כשוללת את טענה 1, כלומר שלא נכון שמה שנכון בעיני האדם זה מה שהוא רוצה לעשות. בתיאור שהצעתי, האדם יכול לחשוב ש”נכון” (מבחינת כלל השיקולים) לעשות דיאטה, ולו הוא היה בוחר זה מה שהוא היה עושה. אבל ברגע הרלוונטי הוא לא בחר. הוא אכל את המאכל המשמין בגלל המתווה, אף שזה נוגד את מה שנכון בעיניו.

אבל אני חושב שמדויק יותר לומר שלא רק שעשיית דיאטה היא הדבר ה”נכון” בעיניו, אלא זה גם מה שהוא רוצה לעשות. אלא שבעת המעשה עצמו הרצייה שלו לא רלוונטית, כי לא היא מכתיבה את פעולתו. כלומר הצעתי שוללת את טענה 2 (ולא את 1): לא נכון שמה שהאדם רוצה הוא עושה. זה נכון רק במצבים שבהם הוא בוחר במעשה, אבל כאן אני טוען שיש  מצבים שבהם האדם עושה משהו ולא בוחר בו.

אלא שעל כך עולה השאלה אז למה הוא אחראי למעשה זה אם הוא לא בחר בו? טענתי היא שהוא אחראי כי הוא בחר שלא לבחור. בעת שהחליט לא לבחור הוא לא ידע (או עצם עיניים) שזה יביא אותו לאכול עוגת קצפת, ולכן הוא לא באמת החליט לאכול אותה. אבל הוא החליט לא לבחור ולכן הוא אחראי לכל התוצאות מהחלטתו זו. ההחלטה הייתה לא לבחור, והאחריות שמוטלת עליו היא על כל מעשה שייעשה עקב החלטה זו (למרות שעל המעשים הללו עצמם הוא לא החליט באופן פרטני).

השוואה להצעות הקודמות

ראשית, עליי לחדד שזה לא המכניזם של הכנסה לאונס שעלה בהצעתו של נדב שהובאה למעלה. מבחינתי כל זה נעשה ברגע ביצוע המעשה עצמו. טענתי אינה שברגע קודם הוא החליט לא לבחור ואחר כך נקלע לאונס, אלא אפשרי שממש כעת הוא מחליט לא לבחור, עוצם עיניים בפני ההשלכות ומוסר את עצמו בידי המתווה הטופוגרפי (התאוות והיצרים), וכך הוא מוצא את עצמו עושה משהו “לא נכון” בעיניו ושהוא לא רוצה בו. כפי שכתבתי, ייתכן שלזה גופא התכוון גם נדב אלא שלא לגמרי דייק בניסוח.

הניסוח של נדב שמפריד את ההחלטה לשני שלבים ניתן לתרגום דומה אך מעט שונה, שמציע גם הוא פתרון לקושי. הוא כתב שאותו אדם לא עבד על מידותיו ובגלל זה הוא נמצא כעת במצב שהעבירה כפויה עליו. הוא אשם כי לא עבד על מידותיו (כמו שאצלי הוא אחראי לכך שהחליט לא לבחור), אבל זה לא שהוא החליט פרטנית על המעשה הזה עצמו (בדיוק כמו אצלי). כך ייתכן מצב שאדם עושה דבר מה שהוא עצמו לא רוצה בו ואינו נכון בעיניו. ההבדל בין הצעתו לזו שלי הוא שלפי הצעתו כעת האדם הפועל הוא אנוס (ולא כדבריי שהוא פועל על טייס אוטומטי ומוסר עצמו לידי המתווה), ומה שאונס אותו הוא היצר. כעת עולה השאלה, אם הוא אנוס אז אין כאן כישלון. על כך הוא עונה שעבודת המידות בזמן שלפני העבירה הייתה יכולה להקטין את עוצמת היצר כך שכעת הוא יכול היה להתמודד עמו ולפעול “נכון”. לכן בעקיפין יש עליו אחריות למרות שהוא אנוס. בהצעתי האדם אינו אנוס אלא פועל אוטומטית (נותן למתווה לקחת אותו). בהצעתו של נדב האדם לא מסר את עצמו למתווה אלא נאנס על ידי יצריו. אלא שהייתה יכולה להיות לו אפשרות לנצח במאבק מול היצר אם היה עובד קודם על מידותיו. נדב דיבר על תהליך בן שני שלבים בזמנים שונים, ואצלי מדובר בתהליך אחד, שבו הכל קורה סימולטנית.

גם אלו שדיברו על פעולה מתמשכת אולי התכוונו בעקיפין למכניזם הזה. ואם תקראו כעת שוב את הניסוח של פיל, דומני שהצעתי ממש כתובה בדבריו.

כאמור, אני לא לגמרי בטוח שהפתרון הזה מספק ועונה על הקושי, אבל נטייתי היא לחשוב שכן. אשמח לשמוע את דעותיכם בעניין.

[1] ראה אנצי”ת ע’ ‘אונס (הכרח)’, סעיף יא (אונס ביום אחרון), וכן בטקסט סביב הערה 15 והלאה שם.

[2] עסקתי בזה באינטרמצו החסידי הראשון בספרי אנוש כחציר.

[3] ניתן להאריך כאן טובא. נראה שיש גם חשיבות לתוכן הבחירה ולא רק לעצם הבחירה. לכן השיפוט של אדם אמור להיזקק לשני המישורים גם יחד. מעבר לזה, אדם שנותר דתי מתוך אינרציה לפחות מגביר את הסיכויים שילדיו יגדלו בדרך נכונה, וכמובן גם לזה יש ערך.

70 תגובות בנושא “על חולשת הרצון – הפתרון (טור 173)

  1. ישראל גורן

    המאמר מתיימר לפתור את הבעיה ולא פתר, כל מה שמצאתי הוא משחק מילים ולהטוט סמנטי לצערי. החלטה שלא לבחור היא בחירה לכל דבר ועניין. הפתרון הנכון לדעתי היא שהרצון המקורי הוא חלש מלכתחילה, גם אדם שמחליט החלטה “נחושה” על דיאטה – מספר לעצמו סיפור על נכונותו ללכת עד הסוף, הבחירה ההחלטית והמוחלטת היא אשליה.

    1. mikyab מאת

      שלום ישראל. צר לי שציערתי יהודי בחול המועד. אבל מכיון שאתה מצהיר ולא מנמק קשה לי להתייחס. לעצם ההסבר שלך כבר הסברתי היטב מדוע הוא לא פותר כלום.
      אני מאחל לך שמעכשיו יהיה לך מועד שמח, והיית אך שמח.

    1. mikyab מאת

      לא הבנתי את הטענה. ככל שאני מבין, לא שיניתי הגדרה של שום מונח. אני טוען שהאדם רוצה במשהו ועושה משהו אחר, באותה משמעות של הפוסט הקודם. אלא שהמצב הזה מתאפשר כאשר העשייה השנייה לא נובעת מרצונו.

    2. רוני

      כוונתי היא בשלב השאלה התייחסנו גם לבחירה ולהחלטה ללכת על הפיתרון הקל ולהניח לאוטומציה לעשות את שלה כאל חלק מהרצון ולכן הנחה 2 נכונה, ואילו בשלב הפתרון, צימצמנו את הגדרת המונח “רצון” (ומכאן ואילך ההחלטה להניח לאוטומציה לעשות את שלה היא כבר לא מוגדרת כ”רצון” ולכן הנחה 2 לא מתקיימת).
      מה שהשתנה הוא רק ההגדרה. לא?

    3. mikyab מאת

      ממש לא. זו טענה ולא הגדרה. טענתי היא שאדם יכול לרצות משהו אבל לפעמים (כשהוא בוחר לא לבחור) הרצון לא הוא שגורם לביצוע המעשה. מה שהתחדש בפתרון הוא שלא כל פעולה שלנו מונעת מהרצון, ובו בזמן ישנם מקרים שעדיין האחריות היא עלינו (כלומר זה לא אונס). שוב, זו טענה ולא שום שינוי הגדרה.

    4. רוני

      זה עדיין נשמע לי משחק מילים והגדרות. כי סוף סוף אתה ניצב מול שני דרכים ובוחר *ברצונך* להניח לאוטומציה לפעול.
      אולי יש כאן משהו שאני מפספס. אני צריך לחשוב על זה עוד..

  2. רוני

    האם אפשר ללכת לכיוון אחר?
    הרי נשאלת השאלה, בשביל מה אדם מקבל החלטות לעתיד אם ממילא הכול תלוי ברצונו בשעת מעשה? אם רצונו ישתנה בשעת מעשה הרי שלא היה טעם בהחלטה הראשונית. ואם הוא יבחר אותה הבחירה, הרי הבחירה הראשונה תתייתר? התשובה הברורה והבנלית היא שההחלטה הראשונה משנה את הניקוד של השיקולים העתידיים: השיקול ‘בריא לרזות’ יקבל ניקוד גבוה יותר אם הוא בא בעקבות החלטה ראשונית לעשות דיאטה.
    במילים אחרות בבחירה המוקדמת אתה בוחר ליצור שיקול עתידי חזק.
    עכשיו, מה קורה אם החלטתי על דיאטה ובשעת מעשה נסוגותי מהחלטתי? האם רצוני השתנה? נראה לי שבדרך כלל לא. פשוט מתברר שהרצון הראשוני לא העניק מספיק נקודות, אף על פי שבטעות הערכתי אותו כרצון מספיק (הייתה אשליה בזיהוי סך הנקודות שהרצון הראשוני העניק = בזיהוי עוצמתו). למה מלכתחילה לא רציתי רצון שמעניק נקודות רבות יותר? כי לא רציתי. כאן ההחלטה חופשית-ערכית.
    איפה כאן ‘חולשת הרצון’? ‘חולשת הרצון’ היא תחושת הפער בין הערכת הנקודות הגבוהה שהרצון הראשוני מעניק ובין הנקודות שהוא באמת העניק (החולשה היא לא בכוח יכולת הבחירה אלא בתוכן הנבחר של הרצון, כלומר בכוח שלו לפעול). רצון חזק הוא רצון שיש בכוחו ליצור שיקול חזק, רצון חלש הוא רצון שיש בכוחו ליצור שיקול חלש יותר. הערכת התוכן כמכיל נקודות מעבר לסף מסוים התבררה כהערכה מוטעית וכאשליה, ולמעשה הרצון היה להעניק הרבה פחות נקודות = הרצון היה חלש מההערכות. האכזבה היא מכך שבשורה התחתונה לא רציתי להעניק כוח מספיק לשיקול העתידי למרות שהשליתי את עצמי שרציתי. אדם מועד לשגות בהערכת יתר של הנקודות הכלולות ברצונו ורק יודע תעלומות יכול להעיד על כך לפני מעשה.
    (זה הגיוני?).

    1. mikyab מאת

      בהחלט אפשר ורצוי להציע כיוונים נוספים.
      לעצם טענתך, אם הבנתי אז אתה חוזר על ההצעה שמדברת על רמות רצון שונות (לא בינאריות), וכבר הסברתי שאני ממש לא מסכים. אם זו העוצמה שבה רציתי את הדבר אז זה מה שרציתי. ואם כעת המשקל השתנה אז כעת אני רוצה אחרת. זה לא מסביר בשום צורה את תחושת הכישלון, אלא אם אתה רואה אותה כאשלייה. ממשפטים מסוימים עולה שתחושת הכישלון היא תוצאה של טעות בהערכת העוצמה. זה בכלל לא נראה לי הסבר לכישלון אלא אולי לאשליית כישלון. זה אולי כישלון אינטלקטואלי ולא רצוני-מוסרי.

    2. רוני

      לא בדיוק.
      הרצון הוא בינארי – או שרוצים או שלא.
      אבל מה רוצים, כלומר התוכן של הרצון משתנה.
      העוצמה של הרצון היא חלק מהתוכן שלו, לא חלק מהכוח לרצות.
      בעת שקיבלתי על עצמי חשבתי שהרצון שלי אומר: “אעשה דיאטה בכל מחיר” (עוצמה חזקה), ובשעת מעשה התברר שכבר אז בעבר השליתי את עצמי והרצון שלי כבר אז אמר: “אני אעשה דיאטה אבל לא אם יהיה קשה מאוד” (עוצמה חלשה).
      האם הפער הזה בין העכרת תוכן הרצון ובין תוכנו האמיתי לא יכול להביא להרגשה שהתוכן הממשי הוא מאכזב, הוא תוכן חלש?

    3. mikyab מאת

      זה כבר ממש משחק מילים. למאי נפ”מ אם זה תוכן הרצון או עצם הרצון. תכל’ס הוא רוצה לעשות X בעוצמה Y, והוא עשה בדיוק את מה שרצה.
      אני חוזר שוב שאתה מתאר לכל היותר כישלון אינטלקטואלי ולא רצוני-ערכי. הוא פשוט לא קרא את עצמו נכון. זו סתם טעות ולא כישלון ולא רצון חלש מול רצון אמיתי. הרצון האמיתי שלו היה חלש, אבל זה גופו הרצון שלו.
      מעבר לזה, אם אכן זה מה שהוא רצה אז מניין האכזבה. אכזבה היא תוצאה של חוסר התאמה בין משהו לבין מה שאני מצפה לו. אבל אם זה מה שרציתי אין שום סיבה להתאכזב.

    4. רוני

      אם חשבתי שאני רוצה : “לעשות דיאטה בכל מחיר” והתברר שרציתי “לעשות דיאטה רק אם זה לא קשה”, אני יכול להיות מאוכזב מכך שחשבתי שהגעתי למעלה גבוהה (שבה באמצעות רצוני אני כופף את הערב והנעים בפני המועיל) ובפועל התברר שלא באמת רציתי בכך ונותרתי במעלה נמוכה. (יש באדם צד מסוים שבו הוא יודע מהי המעלה הגבוהה יותר גם אם הוא בוחר לתת לשיקולים נמוכים עדיפות. זה לא ממש מנוגד להנחה 2, אגב).
      לפי הדרך הזו תחושת ״חולשת הרצון״ אינה ממש כפשוטה, אלא היא יותר תחושת צער על שבניגוד למה שחשבתי שרצוני היה, בחרתי דווקא בהחלטה מינימליסטית ונמוכה ולא באמת רציתי להגיע למעלה גבוהה.

      את שיטתך עדיין לא הבנתי, שהרי אדם מתלבט אם לבחור בדרך הקשה או לא להרפות ולהניח לטבע לעשות את שלו, אלה שני צדדים שעומדים לפניו ומה שהוא לא יבחר עדיין זו ממש בחירה שלו, והגדרת ההחלטה להרפות מהדרך הקשה כ״חוסר רצון״ היא לכאורה משחק הגדרות. איפה נעוצה אי ההבנה שלי?

    5. mikyab מאת

      רוני, אנחנו חוזרים על עצמנו. כבר הסברתי שהמשפטים שלך הם חסרי פשר בעיניי. אם אני חשבתי שאני רוצה את הדיאטה בעוצמה גבוהה וטעיתי, אז לא באמת רציתי אותה בעוצמה גבוהה. וזה מה שבאמת רציתי. אז על מה האכזבה? כי עכשיו אני כן רוצה אותה בעוצמה גבוהה? כברה סברתי שאכזבה וכישלון אמורים להתייחס לרגע הביצוע ולא לעכשיו.
      ההחלפה של אכזבה בצער לא משנה מאומה. אין כאן כישלון. אתה מצטער לאור הערכים העכשוויים שלך, ולכן זה לא מסביר מדוע המעשה נחשב ככישלון גם בנסיבות ששררו בעת עשייתו.

      לגבי שיטתי, חוסר ההבנה שלך נעוץ בכך שאתה חושב שכשאני מדבר על בחירה לא לבחור אני לא מתייחס לזה כבחירה. אני מסכים: זו בחירה לכל דבר ועניין. היכן אמרתי משהו אחר? להיפך, זו כל טענתי.
      אבל מה שעומד כאן לבחירה אינו האם לעשות X או Y אלא האם לבחור מה לעשות או לא לבחור (להתמסר למתווה). ואם החלטתי לא לבחור (שזו, כאמור, בחירה גמורה), עדיין זה אומר שאני רוצה לעשות X (לו הייתי בוחר). אבל זה מאפשר מצב שבכל זאת אעשה Y. לכן מצב כזה מסביר הכל: את תחושת הכישלון כי אני אחראי ולא אנוס, ובו בזמן לא עשיתי את מה שלא רציתי בו.

  3. phk

    אחרי שזיכוני מן השמים לכוון לדעת גדולים, אני רוצה להעלות קושי שנובע, לדעתי, מההסבר שהוצע כאן לחולשת הרצון.

    לפי ההסבר המוצע ישנם שני סוגים של חרטה: הראשון, חרטה מסוג של ‘פנים חדשות באו לכאן’ כלומר שמתרחש באדם שינוי ערכי או יצרי והאדם החדש הוא כזה שלא היה חוטא. השני, ההבנה שהמעשה שגוי וכי הוא נעשה באשמת החוטא. כפי שראינו הסוג השני של החרטה יכול, עקרונית, להתקיים אף בשעת החטא עצמו.
    החרטה היא אחד מהתנאים לתשובה. אך באיזו חרטה מדובר? נראה שהחרטה מהסוג השני היא לא ממש אלטרנטיבה. אם נטען שהחרטה הזו – שניתן עקרונית לחוש גם בזמן החטא – היא שנדרשת לתשובה נקבל מצב אבסורדי של ‘טובל ושרץ בידו’. חוטא שחש בזמן החטא את חולשת הרצון בעצם עשה תשובה בזמן החטא עצמו, וזה לא נראה סביר.

    נותרנו אם כן עם החרטה מהסוג הראשון. אך כאן נראה שדרישת סף כזו לתשובה מהווה רף גבוה מידי. לפי הניתוח שניתן במאמר, השינוי הערכי/יצרי שנדרש כאן הוא ש’הטופוגרפיה הנפשית’ תהיה כזו שבפעם הבאה שהאדם ייתקל במצב דומה, גם אם לא יפעיל את כוח הבחירה שלו ויישאר על ‘הטייס האוטומטי’ הוא לא יחטא. בעיניי לפחות, זו דרישה מוגזמת. האם כדי לכפר על חטא אנחנו צריכים להשתנות עד כדי כך שבעתיד ניסיון דומה אפילו לא יעורר אצלנו התלבטות קלה?

    זה הופך את ‘יעיד עליו יודע תעלומות’ להיות דרישה אפילו יותר תובענית ממה שהיא נראית ממבט ראשון.

    1. mikyab מאת

      הסוג הראשון אינו חרטה אלא שינוי של הרצון. פעם רציתי X וכעת אני רוצה Y. כישלון וחרטה הם מצב שבעת העשייה לא פעלתי לפי רצונותיי וערכיי.
      לגבי החרטה כחלק מהתשובה, לשיטתי זו חרטה על כך שמסרתי את עצמי למתווה הטופוגרפי ושמטתי את המושכות מידיי. עשיתי זאת מפני שלא העמדתי מול עיניי את התוצאות האפשריות. להבא כן אעמיד אותן מולי ואז אולי לא אחזור על הטעות הזאת.
      לפי הצעת נדב (זה אתה?), מדובר בעבודת המידות שלפני החטא. אז נכון, נדרש מהאדם שיחליט לשפר את מידותיו כך שבעתיד לא יחטא. לא בהכרח שיבצע את זה (וגם לא ברור שאפשר לבצע את זה). התשובה היא “באשר הוא שם”. אגב, לא מדובר על שינוי מוחלט של המיתווה שיגרום לי לפעול אוטומטית נכון. מדובר על שינוי של המיתווה שלא ידרוש ממני מאמץ כה גדול (מיתון המדרון) ואז לא אשמוט את המושכות מידיי אלא אחליט להשקיע אנרגיה ולטפס על ההר.
      אגב, במאמרי על התשובה אני נוגע בדיוק בשאלה זו ומסביר שזה החסד המיוחד בעשיית תשובה (שמעצם הגדרתה היא בלתי אפשרית).

  4. י.ד.

    אם אני מבין נכון אתה לא מציע פתרון מעשי אלא רק חוזר למודל של הגוף מול הנשמה (מה שהבאת בשם התניא). המודל הטופגרפי מוסיף אולי להסבר של חולשת הרצון אבל בסופו של דבר היה כאן גוף שקיבל החלטה לפי מה שנכון בשבילו נגד הנשמה שבחרה לא לבחור לפי מה שנכון בשבילה. באותה מידה ניתן לטעון שהגוף פשוט ניצח בוויכוח. מהניסיון שלי לפעמים הגוף מחליט לעלות במעלה ההר כדי להשיג מטרות משל עצמו, כך שהטיעון שהאדם החליט לא להחליט ונתן למתווה הטופגרפי להחליט בשבילו לא תמיד עומד.

    אוסיף מחשבות שעלו לי בשנה האחרונה על מותו של יצר הרע בעקבות טענתו של הרמב”ן, על הפסוק “ימים אשר אין בהם חפץ” (אם כבר שבת סוכות). היצר הרע איננו רק גורם העיוור לקיומה של הנשמה ואשר פועל למען מטרות משל עצמו. היצר הרע לפעמים תוקע אצבע בעין בנשמה או עושה פעולות נגד הנשמה. היצר הרע גם מתעדן עם הזמן וכבר לא מוכן לרצות דברים שבעבר היה רוצה. המאבק של היצר הרע או הגוף עם היצר הטוב או הנשמה גורם לגוף להיות מודע למטרות של הנשמה. המודעות הזו מצד אחד משמשת אותו לתקוע אצבע בעין לנשמה אבל גם משנה את היצר הרע או את הגוף. הגוף כבר איננו מה שהיה פעם. הוא מפנים עם הזמן את הנשמה ולו כתוצאה מהמאבק איתה. התהליך ימשך עד שיצר הרע ימות ויבואו ימים אשר אין בהם חפץ. המטרות של הנשמה יהפכו להיות המטרות של הגוף וכבר לא יהיו מטרות נפרדות לגוף מאשר המטרות של הנשמה. זהו בעצם עולם הבא כפי שמאפיינת אותם המשנה באבות – ימים אשר אין בהם תשובה ומעשים טובים כי אין מקום לחטאים ולעברות של הגוף. מה שנשאר זה רק להנות מזיו השכינה. אולם כבר אמרו חכמים שטובה תשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי העולם הבא. עדיף לחטוף ולחזור בתשובה כל עוד יש משמעות לתשובה לפני שימות היצר הרע ונשאר עם יצר הטוב בלבד.

    המהלך לא מושלם. יש עדין צדדים הנוגעים למיניות הנשית כפי שהשתחררה במהפכה המינית שאני עדין מהרהר עליהם ושצריכים הבהרה לפני שנוכל לטעון שהיצר הרע ימות סופית אבל כבר עכשיו ניתן לשרטט שרטוטים ראשוניים.

    1. mikyab מאת

      אני לא יודע איך הגעת כאן לגוף נגד נשמה וכל המסתעף.
      להבנתי הצעתי הסבר טוב מאד ולא חסר כלום. במצבים שבהם אתה חושב שההסבר של ההחלטה לא להחליט לא עובד, שם כנראה אין הצדקה לדבר על חולשת רצון. אני בהחלט מסכים שיש מצבים כאלה, ולא טענתי אחרת. מה שטענתי הוא שכשיש חולשת רצון זה כנראה ההסבר לכך.

    2. י.ד.

      גם אם לא החלטת לבחור אם לשלוח יד לעוגה מישהו החליט לשלוח יד לעוגה. חוץ מגורמים חשמליים במוח שלך אין שום כוח פיזקלי בסביבה שהפעיל את השרירים כך שהיד נשלחה לעוגה. לפי מה שהבנתי לכן הבאת את דברי התניא על הנפש הבהמית והנפש האלוקית. משהו בגוף החליט כנגד רצונך לאכול את העוגה. הטופוגרפיה רק מתארת את הגורמים שמשפיעים על הגוף אבל היא לא יכולה להתפרש כפשוטה כאילו האדם הוא זרם מים הנע בין הגבעות על פי הטפוגרפיה.

    3. mikyab מאת

      הרצון מחליט לשתק את עצמו (להפוך פסיבי), וכעת התודעה זורמת ונותנת לסביבה לדחוף אותה לאן שיוצא. מה שיוצר את הפקודות לאיברים כעת הוא לא הרצון אלא הסביבה שמפעילה ישירות את ההוראות הללו.

    4. י.ד.

      ישירות על מי? על היד? על התודעה? על הרצון?
      על היד – זה לא הגיוני פיזיקאלית.
      על התודעה – חזרנו לדואליזם (תודעה ורצון)
      על הרצון – חזרנו לפרדוקס
      בקצרה הפתרון שלך לא פתר את הבעיה לטעמי או לא הוסיף על הפתרונות הקודמים (דואליזם).

      הפתרון שאני מציע אם אני לא הולך בכיוון דואליסטי הוא שהאדם בחולשת הרצון נכנע לדמיון שהוא יצור מכני שאיננו מסוגל להתגבר על הדחפים שלו. כלומר אני משנה את ההנחה הראשונה. האדם לא תמיד עושה את מה שנכון בעיניו. האדם עושה את מה שנכון בעיניו בהתאם לתמונת האדם העצמית שלו. אדם שיש לו תמונת אדם מכנית יבחר במעשים שמשרתים את התדמית המכנית העצמית שלו. אדם שיש לו תמונת עולם בחירית יבחר במעשים שמשרתים את הנכון בעיניו על פי רצונו.

    5. י.ד.

      זה פחות אשמה ויותר בושה. לרוב אנחנו אוהבים לראות את עצמנו כיצורים בחיריים ואז ברגע המעשה אנחנו מתגלים כיצורים מכניים. זה רגע מביש מאד שלאחריו האדם רוצה לקבור את עצמו. כל הדיבורים הגדולים מתבררים כחסרי כיסוי והאדם רק מחפש פינה להסתיר את בזיונו.
      מי מבין בחשבונות של מעלה ולכאורה מתוך דברים שכתבת אדם יכול לכפור בחופש הבחירה ולטעון שהאדם כפוי על ידי יצרו (אנוס בהגדרה פורמלית הלכתית). ועדין רובנו מאמינים בחופש הבחירה וכאשר הגוף מתנהל באופן מכני נגד רצוננו אני מתמלא בושה.

  5. phk = פיל

    אני לא נדב אלא פיל. (בטעות הקלדתי את שמי בלי להעביר את המקלדת לעברית).

    עדיין לא הבנתי את תשובתך עד הסוף. אם החרטה היא על כך שמסרתי את עצמי למתווה הטופוגרפי, הרי שחרטה מסוג זה יכולה, כפי שטענתי, להתקיים אפילו בשעת החטא עצמו. האם זה סביר שאפשר יהיה לחטוא תוך כדי עשיית תשובה?

    ואם מדובר על עבודת המידות שקודם החטא כפי שהציע נדב אז זה משתייך לסוג הראשון שאתה מגדיר אותו שינוי של הרצון ולא חרטה.

    1. mikyab מאת

      חרטה במובן של תחושת כישלון יכולה להתקיים גם בזמן עשיית החטא. נדמה לי שזו חוויה שמוכרת לכולנו. עשיית תשובה היא הסקת מסקנות מהחרטה הזאת.
      עבודת המידות שקודם החטא היא כמובן לא תשובה. וכי היכן אמרתי משהו כזה?

  6. שמחה

    שלום הרב!
    עדיין חושב על ההצעה…
    בנתיים עלה בדעתי שזה החילוק בין חטא לפשע, חטא זה אי נטילת המושכות ומסירה לידי כוחות המתווה, ופשע זה בחירה אקטיבית בחטא, בחירה שבה ברגע עשית החטא, אין תחושה של חולשת הרצון…
    ועוד משהוא נוסף שאני צריך עוד לחשוב עליו ולהגדיר אותו.
    אני רוצה להציע שינוי קטן… זה לא שהאדם “בוחר” שלא לבחור, שאז מיד עולה הקושי על עצם הבחירה הזו גופא, אלא אולי שהוא לא בוחר לבחור, וממילא הוא נמסר לידי הכוחות שמושכים אותו ובוחרים במקומו. זה נשמע משחק מילים אבל נראה לי שיש כאן נקודה דקה, אני מתכוון שהמצב שבו אדם לא בוחר במעשיו זהו מצב טבעי שלא צריך לבחור בו, זוהי נקודת המוצא שקיימת מעצמה בין אם הוא ירצה ובין אם לא, עומדת בפניו האפשרות לשנות את נקודת המוצא ולבחור לבחור… אני בעצם רוצה להוריד את המושג החמקמק “לבחור שלא לבחור”…
    לא צריך להפעיל את כוח הבחירה כדי לא לבחור, זהו דבר שקורה ממילא אם האדם לא יעשה שום דבר…
    מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי…
    חג שמח!

    1. mikyab מאת

      במשמעות המקובלת ההבדל בין חטא לפשע הוא ההבדל בין שוגג למזיד. אתה צודק שהשוגג דומה מאד למסירת המושכות למתווה (ולכן מביאים חטאת, כי יש כאן מידה של רשלנות ואחריות, שלא כמו באונס). אבל לטענתי גם חטא במזיד הוא כזה.

      אני מוכן לקבל את השינוי שלך. לא נכנסתי כאן לשאלה מהי ברירת המחדל, וכשדיברתי על בחירה לא לבחור זה בהחלט יכול להיות גם אי בחירה (אבל שיש לי אפשרות לעשות אחרת, ולכן יש לי אחריות על מה שהחלטתי, בין אם באופן אקטיבי או פסיבי). אולי ההבחנה שלך כאן היא זו שמבחינה בין חטא לפשע: שחטא שנחשב כשוגג הוא אי בחירה פסיבית, ופשע הוא בחירה לא לבחור.

    2. שמחה

      הרב צודק. כוונתי הייתה לחלק בין פשע לעוון, כלומר בין להכעיס ללתאבון.
      עוון הוא אי בחירה,( וכמובן יש לי את האפשרות להחליט לבחור לבחור, ואז לבחור בטוב או ברע… )ופשע הוא בחירה אקטיבית ברע.
      את סוף דברי הרב לא כל כך הבנתי, אם ברירת המחדל היא שהאדם מונהג על ידי הכוחות המושכים אותו, מה זה אומר לבחור שלא לבחור באופן אקטיבי? או שכוונת הרב היא במצבים בהם הכוחות מושכים את האדם לטוב, והאדם בוחר באופן אקטיבי ברע, אבל אז זה לא לבחור שלא לבחור, אלא בחירה ברע מה שכיניתי פשע כנ”ל.

  7. רוני

    עדיין לא בטוח שהבנתי אותך.
    כתבת:
    “ואם החלטתי לא לבחור (שזו, כאמור, בחירה גמורה), עדיין זה אומר שאני רוצה לעשות X (לו הייתי בוחר). אבל זה מאפשר מצב שבכל זאת אעשה Y. לכן מצב כזה מסביר הכל: את תחושת הכישלון כי אני אחראי ולא אנוס, ובו בזמן לא עשיתי את מה שלא רציתי בו.”
    אם בחרת לא לבחור, אז על מה האכזבה? הרי זה מה שאתה מעדיף, להתמסר לרגע. האם כוונתך לומר שהאכזבה היא על כך שההחלטה להתמסר לרגע לא הובילה לאותה תוצאה שהיית מקבל אילו בחרת לבחור? האם כוונתך לומר שתחושת “חולשת הרצון” היא צער על כך שאי אפשר לשמור דיאטה בלי להתנגד לטבע האוטומטי? (אני יכול להבין אכזבה כזו, אבל זה לא “חולשת רצון”).

    1. רוני

      אני מבין מה אתה אומר (נראה לי).
      אבל זה לא מצדיק תחושת אשמה. אומנם אתה אחראי על התוצאה ואומנם התוצאה הזו מנוגדת למה שהיית רוצה שיקרה, אבל לתחושת האשמה שלך אין הצדקה כי אתה באמת מעדיף לבחור לא לבחור בסיטואציות כאלה, ופעלת לפי העדפותיך.

    2. mikyab מאת

      זה הקושי שבגללו אני עצמי מתלבט לגבי הפתרון הזה, וכתבתי אותו בדבריי בטור. אבל כאמור אני נוטה לחשוב שזה כן פותר, כי אמנם העדפתי לא לבחור אבל לא בכל מחיר. לא עמדו מול עיניי התוצאות. אם הן היו עומדות שם לא הייתי מחליט לא לבחור. אלא שאני עצמי העלמתי אותן מנגד עיניי ולכן איני אנוס על כך.

  8. דניאל

    לא הבנתי את הפתרון. אם הבחירה לא לבחור אינה כישלון, איך מה שנובע ממנו אוטומטית כן נחשב כישלון?

    לדעתי הענייה הבחירה לא לבחור היא באמת כישלון. בחירה זו היא לא באמת בחירה לעשות מה נכון, אלא בחירה לעשות מה שהכי קל. כלומר, אינני מקבל את הטענה הראשונה שאדם תמיד רוצה לעשות את הנכון בעיניו במכלול השיקולים. הוא בוחר לא לבחור דווקא בגלל שהוא לא רוצה לשקול מה נכון, אפילו לגבי השאלה האם הוא יותר נכון לבחור או לא לבחור. וכן אינו שוקל האם נכון לבחור האם לבחור או לא, וכן הלאה.

    1. mikyab מאת

      הבחירה לא לבחור היא החלטה שקולה. אבל היא התקבלה כשלא עמדה מול עיניי התוצאה (מה שאגרר לעשות). בסופו של דבר נגררתי ואני אשם בזה, ולכן יש כאן כישלון.
      את הניסוח האחרון שלך אני מבין כחזרה במילים שונות על הצעתי.

  9. אילון

    אכן,התכוונתי למכניזם הזה של הרב ומה שדיברתי עליו הוא היבט אחר של העניין.מה שהרב קורה לו המתווה הטופוגרפי אני קורא לו סוס.כלומר האדם משול בגופו ונשמתו או נפשו ונשמתו לסוס ורוכבו. בכל רגע נתון יש לאדם בחירה האם לקחת את המושכות בידיים ולכוון את הסוס לאן שהוא רוצה או לתת לסוס לדהור כ”רצונו” לפי חוקי הפיסיקה והביולוגיה שהסביבה החיצונית והאינסטיקנטים הפנימיים שלו מכתיבים

  10. יעקב מ.

    הרב מיכאל שלום וברכה וחג שמח.
    לפני שאנסה להציג פתרון אני אציג את הבעיה להבנתי. (כמו שצינתה קשה מאוד לדון בשאלה כלכך מורכבת בלי הצגה שיטתית)
    הנחות:
    1. לכל פעולה שהגוף שלנו עושה יש סיבה, אין מקריות.
    2. יש שני סוגי סיבות שמפעילות אותנו,
    א. סיבות מכניות, אלו סיבות שההכרה שלנו לא משתתפת בה, כמו פעולת הלב או הנשימה (או דחפים בלתי נשלטים)
    ב. האני המכיר מפעיל את הגוף מתוך הכרה, גם במצב של דחפים חזקים (טופוגרפיה נפשית בלשונך) לא הדחפים הם הפועלים אלא האני הוא הפועל, הדחפים רק נכנסים למערכת השיקולים של של הפועל מתוך הכרה ולאחר הכרעה בשיקול הדעת של כל הדחפים האני פועל מתוך הכרה.
    3.רק פעולות מתוך הכרה נחשבות לפעולות רצוניות.
    מכל הנ”ל יוצא שכל פעולה רצונית היא תמיד נכונה בעיני הפועל, ולכן אין מקום לרגשי אשם,
    הרי: פעולה רצונית = מתוך הכרה, מתוך הכרה = מסקנת שיקול הדעת,
    המשפט ‘ אדם שפעל מתוך רצון עם הכרה שהפעולה לא נכונה’ = ‘אדם זה פעל מתוך רצון עם חוסר רצון לפעול’, משפט עם סתירה פנימית.
    כל הנ”ל סותר את האינטואיציה הבסיסית שלנו שאנו פועלים מתוך הכרה מלאה למרות שאנו מכירים בחוסר נכונות הפעולה, ולכן אנו מרגישים רגשי אשם.

    פתרונך: הדחפים שלנו, התופוגרפיה הנפשית שלנו, הם יכולים להפעיל אותנו ללא הכרה באופן בלתי רצוני, רק שהאני הרוצה והמכיר בוחר לתת “רשות” לטופוגרפיה לפעול בצורה מכנית ללא הכרה בגופנו.
    1. אינטואיטיבית אני לא יכול להסכים, אני מודע לכך שגם כשאני פועל בהתאם לדחפים שלי, אני הוא הפועל מתוך הכרה מלאה, אני הוא הפועל היחיד ולא דחפי.(‘אני ולא מלאך אני ולא…..שליח’)
    2. גם אם אני אסכים שלאחר נתינת הרשות לדחפים לפעול הם פועלים עצמאית, עצם נתינת הרשות היא פועל רצוני, ופועל זה ניתן במפורש לדחף ספציפי, ההכרה שלי הכירה בנכונות של דחף מסוים לפעול עצמאית, אז שוב חזרנו לבעיה המקורית. (התיחסתה לבעיה זו, רק חדדתי אותה בכך שהרשות היא לא כללית אלא ספציפית לדחף מסוים בזמן מסוים במצב מסוים וכ’ו)
    נסיון לפתרון: בתוך מערכת שיקול הדעת שלנו קימות שתי מערכות נפרדות של שיקולים,
    א. שקולים של טוב ורע (נכון מוסרית או לא), שקולים של מועיל ומזיק (נכון מבחינה בריאותית או לא) וכ”ו וכ”ו…
    ב. שיקולים של סיפוק דחפים יצרים ופחדים, למשל: אני משתוקק לישון אבל אני מפחד להפסיד את התפילה כי יהיה לי בושה כשאכנס מאוחר לבית כנסת,
    אני משתוקק לעשות משהוא אסור אבל אני מפחד מאש הגהנום.
    אלו מערכות ניפרדות ומקבילות לגמרי, נכון מוסרית לא רלבנטי לשיקולי הדחף שלי, עוצמת היצר לא תשתנה בגלל השפוט המוסרי של המעשה הנחשק, והמוסר לא ישתנה במאומה בגלל שיש לי דחף חזק לבצע פעולה לא מוסרית,
    לכן כאשר אנחנו נמצאים במצב שיש קונפליקט בין דחפים למוסר אין לנו יכולת לבצע שיקול שמגיע למסקנה של ‘נכון’ ‘לא נכון’, אין דבר כזה רצון שקול שכולל שיקולים מוסריים ויצריים, דבר יכול להיות נכון מוסרית אבל לא נכון יצרית, או נכון יצירת אבל נכון מוסרית, יש לנו שתי דרכים מקבילות שאנו צריכים לבחור עם מי ללכת, לכן כשאנחנו בוחרים ביצר אפילו שמוסרית זה לא נכון אנחנו פועלים מתוך הכרה ורצון מלאים, אבל אנחנו מודעים לכך שזה לא נכון מוסרית מישום שהדחף הייצרי שלנו לא הכשיר מוסרית את הסיטואציה, ולכן באים רגשי האשם.

    1. mikyab123

      לא הבנתי את שני הקשיים שהצגת כלפי הצעתי. אבל מעבר לזה דומני
      שבהצעתך אתה חוזר לתיאור (השגוי לדעתי) של חולשת הרצון בויקיפדיה: אדם אכן עשה את מה שהחליט אבל בגלל שיצרו גבר על מוסרו יש לו תחושת כישלון. אבל אם הוא החליט על מעשהו אז זה היה רצונו. אז היכן הכישלון? זו רק אשלייה של כישלון.
      מה שכתבת שאין שורה תחתונה של כלל השיקולים זו רק סמנטיקה. אתה לא מסביר למה הוא פעל כפי שפעל: האם לדעתך הוא לא שקלל את היצר והערכים והגיע להחלטה משוקללת? אז למה הוא עשה זאת? הוא היה אנוס? זה לא כישלון. וחזרנו לאותו קושי.

    2. hag

      הקשיים שמעלה יעקב מ. הם אמיתיים לגמרי, וגם אני מסכים לגמרי לקושי הראשון, אדם עם הכרה הוא לא כדור, כל עוד הוא מבצע פעולה אקטיבית כלשהי בהכרח שהוא החליט לבצע אותה בין אם החליט ללמוד לעומק את משמעות הפעולה, מוסריותה והשלכותיה, בין אם החליט לזרום ולבצע אותה בלי יותר מידי חשיבה, בכל מקרה הוא ורק הוא החליט לבצע את הפעולה (אני מדבר על עשיה אקטיבית ולא על פסיביות, ששם יש מקרים שאכן הוא לא בוחר בדבר).
      הקושי השני שהוא מציג אתה בעצמך התייחסת אליו, ולא פתרת אותו, אבל למעשה הוא צד אחר של המטבע של הקושי הראשון, הבחירה לא לשקול את ערכו של המעשה אלא לעשותו בלי יותר מידי חשיבה היא בחירה לכל דבר.

      הפתרון להבנתי הוא היות וחולשת הרצון הוא רגש סובייקטיבי של האדם, ולא מציאות אובייקטיבית, אז ניתן בהחלט לומר, שאדם מחליט לסמן עקרונית מעשים ראויים ורצויים (מוסר, דיאטה וכו’) יחד עם קנה מידה של כל אלו, וכאשר הוא מעדיף לבצע פעולה שנוגדת את עקרונותיו הוא מצטער על כך.
      אני חושב שזה כוונת הרמבם ב8 פרקים נפש האדם אחת היא, כלומר כל פונקציות הנפש (שכל רגש רצון ודמיון) מתנקזים לישות אחת שמחליטה במה להשתמש בכל רגע נתון. ולכן אין מניעה שאדם ירצה לבצע פעולה שלהבנתו הוא לא אמור לבצע, ולכן יש לו רגשי אשם בכך.

    3. mikyab מאת

      אני רק יכול לחזור על מה שכתבתי. לא טענתי מעולם שזו לא בחירה לכל דבר. זו אכן בחירה, אבל העלמתי מנגד עיניי את ההשלכות וזה הכישלון (אם הן היו מול עיניי לא הייתי עושה זאת).
      הצעתך נכתבה בטור ושללתי אותה. זה בעצם בדיוק התיאור בויקיפדיה: אתה מסביר שהוא פועל מתוך בחירה מלאה נגד ערכיו מתוך אינטרס או יצר. הסברתי מדוע לדעתי זה לא נכון.

    4. יעקב מ.

      הקושי הראשון שאני מעלה על פתרונך, תאר אותו יפה hag, אנסה לחדד יותר,
      עיקר פתרונך להבנתי, נובע מההנחה שפעולה שמונעת מצד הטופוגרפיה הנפשית, היא פעולה ללא הכרה ורצון שלי, ושלא נובעת משיקול הדעת, ולכן לא שיך בה נכון/לא נכון. אני לא יכול לקבל את ההנחה הזו משום שגם כאשר אני נמשך אחרי היצר אני מודע לכך שאני הוא הפועל מתוך הכרה ורצון מלא.
      לגבי הצעתי, אתה מעיר: שזו רק סמנטיקה, שהרי בסופו של דבר היתה הכרעה, או מצד שיקול כולל ואז תוצאת השיקול שהמעשה נכון, או שהיצר גבר על השכל ואז זה אונס.
      אני אחדד שוב את הצעתי, עיקר מה שאני רוצה לומר, אין יכולת לשקלל מערכות שיקולים נפרדות כמו ‘טוב ורע’ עם ‘מתחשק לא מתחשק’ ,
      זה שבסופו של דבר היתה הכרעה זה לא משום שהיתה פה תוצאה שקולה, אלא זה משום שבחרתי ללכת אחרי מערכת שיקולים מסוימת, זו נקודת הבחירה, גם לדעתך הבחירה היא לא מערכת שיקולים אלא היא נקודת ההתחלה, אם בנקודת הבחירה עצמה יש שיקול אז אין פה בחירה יש פה רק שיקול.

    5. Hag

      אתה כותב

       ‘זו אכן בחירה, אבל העלמתי מנגד עיניי את ההשלכות וזה הכישלון (אם הן היו מול עיניי לא הייתי עושה זאת).’

      קודם כל עובדתית זה לא נכון לאדם בדיאטה יש נקיפות מצפון גם אם כשאכל את הקרמבו היה מודע היטב להשלכה שנוגעת לדיאטה שלו (יותר מזה אני מתקשה למצוא מקרים שהאדם לא היה מודע לצדדים הנוספים שיש לבחירה שלו, בין אם זה עוולה מוסרית או עבירה, אתה באמת חושב שבשעת ביצוע, האדם שכח לרגע את האספקטים האלו??).
      נוסף על כך הבעיה שהיות וזה הבחירה של האדם אז מה מקום יש לנקיפות מצפון, תקפה באותה מידה גם לניסוח שאתה מציע, אדם שבבחירה החליט לא לשקול את ההשלכות של המעשה אלא לבצע אותו כאן ועכשיו, ישא בהשלכות של הבחירה שלו ולא אמור מצפונו לנוקפו על אי בחינת המעשה.

  11. נדב

    שלום הרב. מאוד נהנתי מהפתרון, אלא שקושי אחד נשאר לי:
    בשלב הקושיה העמדת בהנחה השלישית שישנה חרטה והבסיס להנחה זו היתה התחושה הבסיסית של האדם. וכאן השאלה:
    לעניות דעתי לאדם ישנה גם חרטה על מעשים בהם הוא כן חש שבחר אלא שבחר לא נכון, אם כן מדוע חרטה זו?

    1. mikyab123

      אם באמת יש תחושה כזאת (ואני לא בטוח) זה בהכרח לא כישלון במובן שהגדרתי אלא שינוי הרצון: זו התבוננות על המעשה שנעשה לאור הרצון החדש שקיים אצלי עכשיו, כשכמובן אין התאמה (וגם לא אמורה להיות). זו אכזבה מהתוצאה ולא מדרך הפעולה.

  12. נדב

    ברצוני להעלות עוד נקודה, בעצם הצעה נוספת לפתרון:
    אם נניח הנחה חדשה: לכל אדם יש נקודה פנימית של אמת, אפשר לקרוא לה נשמה וכדו’ והיא מעין מתנה מה’ שאמורה להדריכו החיים ובעצם כל החלטותיו אמורות להתכוונן אל אותה הנקודה.
    אם נאמר כך אולי זה יפתור גם כן את הסתירה: אמנם האדם בחר בשיקול הנכון בעיניו כרגע כפי הנחה מספר אחת, אבל השיקול “שכח” להתחשב באותה נקודת אמת פנימית שנמצאת בתוכו ולאחר מעשה האדם מרגיש סתירה בין עולמו הפנימי ולבין מה שבחר בפועל וזו החרטה.
    (אני חש שהרב רוצה לברוח מהסבר מסוג זה והייתי שמח לשמוע מדוע)
    תודה

    1. mikyab מאת

      אני לא בורח. זה פשוט לא נכון לדעתי.
      ההוספה של הנקודה הפנימית הזאת, גם אם היא קיימת, לא מוסיפה מאומה לדיון. זה לכל היותר מצביע על מקור ההחלטה המוסרית/הלכתית שלנו (או המצפון). אבל מכאן והלאה הכל נותר כפי שתיארתי: מסך כל השיקולים הגעתי להחלטה וזה מה שעשיתי. אז על מה תחושת הכישלון? ואם הייתי אנוס שוב אין כאן כישלון.
      מה שאתה מציע הוא תחושת כישלון כי היצר גבר על המוסר (או הראוי). זה התיאור המקובל לחולשת הרצון אצל כל אדם, אבל כבר הסברתי שזה לא פותר את הבעיה (כך בדיוק תיארו זאת בויקיפדיה).

  13. נדב

    אני יסביר את עצמי: ישנה הנחה בדברי הרב שתחושת הכשלון נובעת מעשיית מעשה ללא שקילה תחילה מה נכון. את זאת אני מנסה לערער שאולי על אף השקילה תחילה, כל עוד היא מתעלמת מנקודתי הפנימית היא תעורר את תחושת הכשלון.

  14. הקורא ה87 מארץ עוץ

    אבל עולה השאלה לגבי הבחירה לבחור . אם האדם רוצה להפעיל את הבחירה בעוצמה מספקת להתגבר על ההר שנוצר אז מדוע הוא לא הפעיל אותה. ואם הוא לא רוצה אז לא פלא שנכשל.

    1. הקורא הנ"ל

      אה”נ אז עולה השאלה מדוע הוא לא הפעיל את המצב הבחירי בכלל.
      אם הוא רצה להפעיל וממילא לא היה יכול להפעיל זה מוכיח שאין לו בחירה.
      ואם הוא לא רצה, אז שלא יתפלא שנכשל.

  15. משה ר.

    שלום רב.
    עולה בי השאלה האם באותה עת של זריקת האחריות וזניחת חופש הבחירה, אותו אדם איננו יודע כבר במה הוא הולך לבחור. אם כן, ברור שההצעה אינה פתרון, ואישית, קשה לי לחשוב על סיטואציה שבה לא ידעתי את אשר הולך לקרות, משל אדם אחר ביצע את הפעולה.
    בכל אופן, בלת”ק גם של הפוסט הקודם (אז אם אין פה חידוש פשוט תתעלם), אני חושב שהפתרון יכול להתבסס על “הכל בידי שמים” כמעשה פרעה. כלומר, ברור שישנו חופש בחירה לכל אדם ואדם, ורובנו מסוגלים (אחת ל) לבצע את המהלך המפתיע- אותו מהלך שלא ציפינו שנבצע, אך לרוב זה לא קורה. לרוב- ברמה של כמעט ללא חופש בחירה. אך הבחירה אם להאמין, נתונה בידינו בכל רגע ורגע (ופעולות שאנחנו מבצעים מחזקות או מחלישות את הבחירה לכל כיוון של וקטור האמונה, כמוש מצווה גוררת מצווה וכו’). לא יודע אם זה באמת פותר את הבעיי, פשוט חושב שזה מבטא (לפחות אצלי) את המכניקה של החטא והתשוב

    1. משה ר.

      אז כנראה לא הבנתי את דבריך. לפי הבנתי זה מסביר בצורה דומה לשל הרב, פשוט במקום אותה זריקת האחריות מעצמך, ישנו שורש בסיסי של להאמין או לא להאמין. לאחר ההחלטה (שלא נובעת מיצר הרע) האם להאמין או לא, המעשה נעשה כמעט דטרמיניסטי. (וזה בעצם בדיוק זריקת אחריות, כי לא סביר שהבקבוק יזרום במעלה הנחל ללא כח חיצוני כמו הבחירה). החרטה, היא ההרגשה על חוסר האמונה שגרר אותך לחטא.

    2. משה ר.

      אני כופר במציאות שהרב העלה. אותה מציאות שבה אתה עומד מן הצד ונותן למציאות להחליט. לא חוויתי מציאות כזאת, ולכן אני בספק אם היא בכלל קיימת. מה שאני מציע דומה בתוצאה, אך מסיבה אחרת. הסיבה היא שאותם החטאים, מקורם בחוסר אמונה אך פעולתם נעשתה באופן שהוא גובל בדטרמינסטי לגבי היכולת לצפות את התוצאה. באופן הזה, המציאות שבה אני עומד מן הצד,ובוחר שלא לבחור, לא קיימת. מה שקיים, היא מציאות שבה אני עומד בכוחות שחזקים כל כך שקשה לי להתנגד אליהם, וכל זה בגלל חוסר האמונה שלי באותו הזמן. אני לא רוצה לעשות את המעשה אך המציאות שיצרתי, מונעת ממני כמעט לחלוטין, את היכולת להתנגד. הרגשת המועקה ועצב נובעת ממצב היראה שלי באותו זמן

    3. mikyab מאת

      חוסר אמונה זה מונח עמום. כל עוד לא תבהיר אותו לא הצעת פתרון. אתה מאמין פחות? אז שוב עשית מה שרצית. זה חוזר להצעות הראשונות שהסברתי מדוע הן לא פתרון.

    4. משה ר.

      חשבתי על דרישת הרב להבהרת המונח. לפי איך שאני רואה את המציאות, ישנה הבחירה הבסיסית של להאמין בקיום הבורא אם לאו. הבחירה הנל מנותקת (בראשונה לפחות) מכל מעורבות של היצר. אז מה הסיבה לא להאמין בהתחלה?לענד אין סיבה מהותית (כמעט כל אחד מסוגל לשני המצבים הנקודה העיקרית היא שאנשים בוחרים באפשרויות פשוט כי ניתן), לאחר אותה בחירה ראשונית, בני האדם נוטים לבצע פעולות בהתאם לאותה הבחירה, ובכל רגע נתון חוזרים עם היזון חוזר של הפעולות שלהם לאותה בחירה אמונית. כאשר אדם שבחר להאמין, מבצע חטא, הוא גם מחליש את חופש הבחירה שלו בבחירה האמונית, וכתוצאה מכך, האדם נגרר למציאות שבה קשה יהיה לו להשמר מן החטא. כל זמן התדרדרות, האדם סובל ומרגיש רע כתוצאה מן הפעולות שלו, בשל אותה בחירה בסיסית של אמונה. מתי הוא מפסיק להרגיש רע? כאשר באותה שאלה של להאמין או לא להאמין הכף מוכרעת יותר לכיוונה חוסר האמונה (שכעת יכולה להיות כתוצאה מאותו היזון חוזר). אז לפי זה יוצא שהפעולה שביצעתי לא ממש נעשתה על ידי בחירה שלי (דרוש כח גדול או סיעתא דשמיא כדי לצאת מן המעגל), אך הבחירה של להאמין, עדיין קיימת אצלי וגורמת ליסורים אצלי. זה עדיין טרי ולא מחושב במיוחד, אבל ככה מתחיל להתבהר אצלי.

  16. Matan T

    אם הבנתי נכון אז כאשר האדם חוזר וחוטא אז הוא כבר אנוס לפי המודל של הרב והיפך דברי אריסטו המפורסמים שדווקא השיכור שמכניס את עצמו לחטא אנו אמורים להתייחס אליו ביתק חומרה. זה קצת נראה לי לא הגיוני שנומר מאידך שכל חטא הוא המצב של ישראל בכרמל, מעשה מחוסר בחירה.
    נקודה נוספת (ואולי בעקבות כך) אז למה לא בעצם למחוק את הקביעה הראשונה ולומר שהרצייה כן קובעת את המעשה אך לא תמיד ”כלומר שלא נכון שמה שנכון בעיני האדם זה מה שהוא רוצה לעשות”.

    1. mikyab מאת

      הדגשתי שמבחינתי שני השלבים הללו לא באים בזה אחר זה. הם יכולים להתבצע סינכרונית. האדם מעלים עיניו מההשלכות, אף שברקע זה קיים וכך מאפשר לעצמו לחטוא. זה כמו אדם שקופץ לבריכה מגובה רב בעצימת עיניים כדי לא לראות. הוא כמובן יודע את העומק ופוחד ממנו, ובכל זאת עצימת העיניים מועילה לו לבצע את הפעולה. לכן לשיטתי אין כאן אונס בשום שלב, אבל האשמה היא בשלב הראשוני (שמיטת המושכות).

      אתה יכול למחוק כל טענה מהשלוש, השאלה מה סביר ומה לא. הסברתי מדוע סביר יותר בעיניי למחוק את השנייה ולא את הראשונה.

  17. Matan T

    1.אבל כיצד תפרש את מימרת חז”ל כיוון שאדם עבר עבירה ושנה נעשית לו כהיתר? הרי אם רק בחטא הראשון האדם נתן לכדור להתגלגל, כיצד אפשר לומר שביחס לפעמים הבאות זה לא אותו החטא הראשון?

    2.כיצד טענתך בדבר דרך האמצע המותווית מסתדרת עם ההשקפה של מצווה גוררת מצווה ועבירה גורמת עבירה. זה נראה שההגדרה של הרב נכנסית יותר למשנה על הבטלה שגורמת לעבירה.

    3. ובעצם הרב הסביר כיצד אדם יכול לבצע חטא אבל איך זה עדיין פותר את כל היחס לכך שאנו חווים התמודדות או התלבטויות ולבסוף עושים מעשה? הרי למה ישנה בכלל התלבטות. מתי נדע שאדם שאכל נכשל ולא התמודד ומתי הוא בחר לא לבחור בכלל? באיזה אופן הוא ייחשב אנוס ומתי ייחשב רק שוגג (אם מזיד כבר הוכרע בבחירה הראשונה נפש בהמית)
    תודה, מתן

    1. mikyab מאת

      1-2. לא רואה שום בעיה. אבל גם אם הייתה בעיה זה לא מפריע לי. אני הצעתי פתרון לשאלה פילוסופית, וההתאמה לחז”ל לא מעלה ולא מורידה.
      3. הסברתי כבר כמה פעמים שזה לא שני שלבים עוקבים זמנית. לא רואה מה הבעיה בהתלבטות. ההתלבטות האם להיות בוחר או לא.

  18. Matan T

    אשאל פעם נוספת ברשותך. אם נחבר את דבריך עם הטור הקודם על התשובה יצא לנו שהשב בתשובה, חטא בכך שהוא פעם על אוטומט והתשובה שלו היא לפעול כמו הצדיק, משיקול ובחירה. אם כן כיצד אתה כ”כ מחשיב את כל התהליך של השב בתשובה אם מה שהוא מצליח להגיע אליו זה ממש בדיוק הבחירה והמעשה של הצדיק שלא חטא?
    אני חושב שרק אם אנו מקבלים בחשבון את העובדה שיש לאדם התלבטות ברצונותיו אז אפשר לפתור את הבעיה, ולומר שהאדם חוטא כי לא תמיד הוא מממש את רצונותיו. אך שני תהליכים לא תמיד קורים לא סימולטנית הם כן יכולים לקרות בו זמנית אך כאשר אנו מסתכלים על בני אדם מזווית מלמעלה כיצד אפשר להתעלם מכך שאנו מושפעים ממעשים קודמים שכבר עשינו?
    אשמח לתגובתך

    1. mikyab מאת

      לא הבנתי מה הקושי. טענתי היא שהתהליך של התשובה יש לו ערך מצד עצמו. לעבוד על כך שתחזור להיות בוחר (כמו גם להיות בוחר) זה עצמו בעל ערך. וזאת מעבר לערך שיש בבחירה הספציפית שאתה עושה ולערך בעצם היותך בוחר.
      אם יש לאדם התלבטות ברצונותיו אולי פותר לך בעיות (שלדעתי לא קיימות), אבל לא מסביר את חולשת הרצון.

  19. א'

    אני מודה שלא בדקתי את זה מספיק, אבל נדמה לי שאפשר לפתור את הבעיה של ‘חולשת הרצון’ אם נניח שטענות א’ וב’ (האדם רוצה לעשות מה שנכון בעיניו, ושבהעדר אילוצים הוא עושה מה שהוא רוצה) מתיחסות למעשה, אלא שבפעולות של רצון ‘חלש’, “אדם מבצע פעולה שהוא עצמו חושב אותה “לא נכונה”” בשל התוצאות שהיא תביא להן, ולכן באה גם תחושת האשמה.
    אני זורק את זה ככיוון,ויכול להיות שאפשר לתרגם את ההצעה שלך למונחים הללו…

השאר תגובה