על טקסים, ארגונים והפגנות (טור 136)

בס”ד

בימים דביקים אלו, כשכולנו אפופי טקסים, דגלים והמנונים, התחדדה לי שוב העובדה שממש איני אוהב להשתייך לקולקטיבים (לא שזה משנה משהו). אני מעדיף לעסוק בדיון פילוסופי בסוגיא האונטולוגית של קיומם של קולקטיבים ובהבדלים בין קולקטיב לבין אוסף יחידים. זה הרבה יותר מרנין ומשעשע מאשר לשמוע שכוחנו באחדותנו ושעלינו להיות גאים במדינה ובהייטק שלה, או לצפות בהודעות נרגשות “לעולם לא עוד” תחת מטסים של חיל האוויר המוסרי ביותר בעולם מעל אושוויץ ועל רקע צנחנים שמתאבדים להם לאיטם בהתנדבות בחוף פלמחים או בחוף הכרמל עטופים בדגלי כחול-לבן. אמנם לא אכחד שיש גם יתרונות לימים הללו, כמו הרפרטואר של הרדיו ביום הזיכרון, אבל אני תמיד תוהה האם הצר שווה בנזק.

מה רע בטקסים?

ככלל, אני לא אוהב שיאמרו עליי שהיו ארבע מאות אלף בהפגנה פלונית או בהפגנת הנגד האלמונית (בעיקר כשהאמת היא שהיו שם כמאתיים עשרים ושלושה אנשים). בקיצור, הסיוט הגדול ביותר שלי הוא  להיחשב כצג באיתון ולשמש כבורג בתוך ההמון.

מסיבה דומה גם איני מצטרף לקבוצות רבנים למיניהן (בית הלל, בד”ץ אגודת ישראל, העדה החרדית, אגודת הרבנים OU בארה”ב, צהר, כנסת הרבנים של התנועה הרפורמית, או אגודת האחשדרפנים בקרית הוותיקן וכו’) שקמות כפטריות לפני הגשם ומבשרות כמו החצב את בוא הסתיו. מסיבות דומות (פרט לעצלנות כמובן) גם איני הולך להפגנות ולטקסים, למרות ההזדמנות הבלתי חוזרת לשמוע על כך שכוחנו באחדותנו והאפשרות הבלתי חוזרת להשתתף בתהיות למה יש פילוג בעם, ולהבין ושריבוי דעות הוא תמצית הווייתנו והוא נהדר אבל הכי חשוב להיות פלורליסט ולכבד זה את זה… וכו’ וכו’. בכלל כשאני שומע על אחדות העם החום שלי עולה פלאים ואני מתחיל להתגרד בעצבנות (בערך כמו כששומעים על הסגולה שבכל יהודי ושכל מי שמת על יהדותו הוא קדוש ושאר סיסמאות הבל כגון דא שכבר היו לי לזרא).

אמנם רופאיי ציוו עליי ללכת מדי פעם לשדה התעופה (I love you terminal. כנראה אני לוקה בתסמונות דומות להגרמ”א, ששמו כשמי אך שם אשתו אינו כשם אשתי), אבל הם אסרו עליי לראות פוליטיקאי נואם דרך דמעה שקופה (“ברשות ראש הממשלה ורעייתו, נשיאת ביהמ”ש העליון ורעיה, הנשיא ורעייתו, הרב הראשי תובב”א… מכובדיי כולם”). ליבא לפומא לא גליא, קשה לי להודות, אבל לרגל ימי החגא הללו אודה ואבוש כאן כי מדי פעם חומקת לה דמעה מעיניי בנסיבות עגומות אלו (אל תגלו לאף אחד). אני ממש מתבייש בחולשות האנושיות הללו, ותאמינו לי שאני משתדל בכל תוקף להתגבר עליהן, אבל לא ניתנה תורה למלאכי השרת ולא לאוכלי המן. זו עוד סיבה לא להכניס עצמי לאונס ולהשתתף בנסיבות מבישות כאלה (אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי בזיון…).

אחד הדברים שמשותפים לכל הנסיבות שתוארו לעיל, מעבר לקשקושי האחדות הדביקים והמאוסים כמובן ומעבר למתן מקום מרכזי לנאומיהם של אוסף חדלי אישים וחסרי חוליות שבעוונותינו ובעוונותיהם נבחרו לכנסת, הוא עצם העובדה שיש שם אנשים שמדברים בשמי. כוונתי לנואם על הבמה בהפגנה או בכנס שמסביר לי מה אנחנו חושבים וכנגד מה אנחנו מוחים. או לוועד העמותה/אגודה שמסביר מה דעת כל חבריה על כל מה שקורה ולא קורה, או הדובר שלה שמוציא בשם כולנו ניירות עמדה וחוות דעת מלומדות ומחאות על הנעשה בערבות אוסטרליה, ברבנות הראשית, או בכנסת. הדבר מאוס ובלתי נסבל בעיניי, גם אם הדוברים הללו היו אנשים טובים ונבונים משכמם ומעלה. אבל כשהדוברים הם כפי שהם (“המעריכו כערכו”, כפי שנהג לחתום הרב שך ז”ל) הדבר נכון כפל כפליים. קולקטיב הוא עדר שבדרך כלל מונהג על ידי רועה (שברוב המקרים לא באמת נבחר ולא באמת מייצג אותו), ולכן שומר נפשו ירחק מזה.

יוצאי הדופן

לעתים נדירות מאד אני מתגבר ובכל זאת הולך. בדרך כלל זה באותם מקומות שבהם איני צפוי, וזה לא רק בגלל היצר הרע של איפכא מיסתברא (ודאי תתפלאו לשמוע, אבל המגרעת הזאת לא זרה לי), אלא גם מפני שבאותם כינוסים יש באמת משמעות לנוכחותי מעבר להוספת עוד בורג להמון הזועם. כך למשל כשהייתי בהפגנה נגד המשלוחים החיים (זוועות מחרידות שמתחוללות בעזרתנו האדיבה) בתל אביב, שאלה אותי אחת הפעילות האם אני צועד איתם. לא הבנתי בהתחלה על מה מדובר (וכי מה לדעתה אני, תושב שליו של הפריפריה, עושה במוצש”ק עוד לפני שדישנתי את עצם הנסכוי/הלוז שלי בסעודת מלווה מלכה, ברחובות העיר העברית הראשונה?!), עד ששמתי לב (לא להפתעתי) שאני כמעט חובש הכיפה היחיד באזור (בטח אם מתמקדים במי שמעל גיל עשרים עם זקן וציציות בחוץ).

שלשום בערב יום הזיכרון היתה עוד הזדמנות שחשבתי להתגבר על נטיותיי המיזנטרופיות, עת שקלתי להצטרף לשניים מצאצאיי וללכת לכנס הזיכרון האלטרנטיבי של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. כן כן, גם אני כמוכם מקבל חום רק כשאני שומע את השם של הכנופיה הזאת, אבל בכל זאת, לפני שתסקלוני באתרוגיכם, אנסה להסביר את ההו”א ואת המסקנה.

פורום המשפחות השכולות משני הצדדים: נקודת מוצא

הפורום הזה מגדיר את עצמו כפורום שבא לקדם את השלום על ידי מפגש והבנה הדדית בין משפחות שאיבדו את יקיריהן משני הצדדים. אני חייב להקדים ולומר שרק לשמוע את ההגדרה של הפורום מעלה לי את החום בכמה מעלות (“משפחות שכולות משני הצדדים”). לא בגלל שאין שם מסכנים, ולא בגלל שאין שם כאלה שנהרגו על לא עוול בכפם. יש ויש, אם כי מצדנו זה בדרך כלל לא במכוון. הכותרת הזאת לדעתי לוקה בחסר כי העיקר חסר מן הספר. איך כל הסיפור הזה התחיל? בזה שכשהגענו לאזור הזה לפני קצת למעלה ממאה שנים החבר’ה הללו לא הסכימו לנצל את ההזדמנות לשפר קצת את מצבם העגום. למותר להזכיר לכולנו שהיתה החלטה של האו”ם לחלק את הארץ בינינו לבינם, אבל אנחנו הסכמנו לה והם סירבו. הם העדיפו לנסות ולחסל אותנו ולזרוק את כולנו לים. ואופס, לא הלך. חבל, אבל לצערם הם נכשלו. ואז התחיל מאבק דמים שנמשך כבר כמאה שנים, וכדרכם של מאבקים כאלה יש בהם נפגעים. אתם יודעים מה? יש גם חריגות ויש לפעמים גם כאלה שמתים בלי צורך ועל לא עוול בכפם. מצדם לא מדובר בחריגות כמובן אלא במדיניות ובתרבות רצחנית שיטתית ומאורגנת. אבל גם אם נתעלם מההבדל הקטן הזה, הקונטקסט של הסכסוך בכל זאת עושה הבדל כלשהו, לא?

כעת ודאי לא תופתעו אם אומר שאני מאד לא מסמפת את בני דודנו כקולקטיב. יש ביניהם כמובן אנשים נהדרים וגם קצת פחות, כמו בכל מקום. יש גם אנשים חכמים מאד וקצת פחות, וגם זה כמו בכל מקום. אבל ביחס לקולקטיב אני לא ממש אוהב את תרבותם המפוארת, לא את דרכם, לא את תרומתם הסגולית (האפסית) לאנושות. אני ממש לא אוהב את נטייתם לרצוח את כל מי שזז ביחד עם אשתו וילדיו, בין אם הוא מעמם ובין אם מעמים אחרים, ולא פחות מזה אני מתעב את חוסר החינוך שלהם, את חוסר התוחלת של התנהלותם, ואת הגדרה העצמית הנגטיבית שלהם (העם הפלסטיני מתייחד בעיקר ברעיון הנשגב להרוג את היהודים ולזרוק אותם לים). עוד פחות מזה אני אוהב את חוסר היכולת שלהם לעשות משהו למען מישהו כולל הם עצמם, ואת הכישרון הלא מבוטל לטרפד כל צעד שעלול לקדם את עניינם במשהו. כמו כן, ממש לא חביבה עליי דרכם ליילל ולייבב כל הזמן: “אכלו לי, שתו לי, תצילו אותי מעצמי, קחו אחריות ותעשו את העבודה במקומי, תתחשבו בי כי אני מסכן. בסך הכל ניסיתי להרוג אתכם ונכשלתי, אז מה אתם רוצים ממני לכל הרוחות רוצחים וגזענים שכמוכם?!”, וכן עוד על זו הדרך. ה”אינטלקטואלים” שלהם מפתחים נרטיבים הזויים של קיפוח ואוריינטליזם (ע”ע אדוארד סעיד), תוך נגינה על מיתרי ייסורי מצפון פוסט קולוניאליים במערב השבע והמטומטם. כינון טקסי המשך לפלישתים התנ”כיים ושאר ירקות בחסות הפוסטמודרניות הנרטיבית החמימה והאוהבת. עד כאן בקצרה יחסי האוהד והלבבי לבני דודנו הפלסטינאים.

המפגש

אבל מה לכל זה ולעריכת מפגש היכרות איתם?! הרעיון הזה כשלעצמו מקובל עליי לגמרי (אם כי אני לגמרי לא בטוח שהוא מעשי). מה רע במפגש שמנסה ליצור היכרות והבנה הדדית בין אויבים?! כבר אמרו לנו פעם ששלום עושים בדרך כלל עם אויבים, לא? אז למרות שזה מה שהמארגנים כל הזמן אומרים, במקרה זה גם נכון. באמת אין כאן שום קשר להשקפת עולם של ימין ושמאל, וגם לא למתן הצדקה ולגיטימציה לפלסטינאים שהם בבירור הצד התוקפן והאלים בסכסוך הזה לכל אורכו. גם אני הקטן, כמי שמאמין באמת ובתמים בצדקת דרכנו וברשעות וחוסר התוחלת המהותי והעמוק של הפלסטינאים, בסופו של דבר לא כופר בזה שהם ודאי מאמינים בנרטיב (ההזוי) שלהם. זו עובדה וקשה וגם לא כדאי להתכחש לה. זכרו את מה שאמר אהוד ברק (לפעמים יוצא גם לו איזה דבר טעם מהפה), על כך שאם הוא היה צעיר פלסטינאי גם הוא היה מחבל מתאבד (ובדומה לזה גם לגבי הגרעין האיראני).

גם כבעל השקפת עולם מאד לא מכילה ביחס אליהם, קשה לי לראות סיכוי לנער את הנרטיב הזה מהם. זה לא נראה לי מעשי. אז אולי אם נסכים לשוחח עמם, גם בלי להסכים לנרטיב הזה וגם אם נחשוב שהוא אווילי ומרושע וגם אם אין שום הצדקה לצד שלהם, עדיין הסיכוי ליצור הבנה אולי שווה את המפגש. סוף סוף, מה יש להפסיד? המלחמות לא ממש מצליחות לנו בינתיים. אמנם הסיכוי שזה יצליח קטן למדיי, אבל מה נפסיד מעצם הניסיון? וגם אם זה חסר סיכוי, בעצם מה רע במפגש כזה? כוונתי כאן למדיניות שממשיכה להילחם נגדם במרץ ובנחישות בלי לחוס ובלי לרחם, ויחד עם זה מצדדת בעריכת מפגשי היכרות וניסיונות להגיע לפיוס. אני לא רואה מה רע בזה ומה אפשר להפסיד כאן.

אפשר כמובן להתווכח האם נכון לעשות זאת ביום הזיכרון (לדעתי לא), אבל זה באמת ויכוח שולי. כאן אני עוסק בעיקר הסוגיא ולא בפרטים התפלים שכרגיל תופסים את מרכז הבמה בשיח שלנו.

הבחנה חשובה: בין הבנה להסכמה

מה שמפגש כזה מצריך מאתנו הוא הבנה כלשהי, ואולי קצת הכלה. אין כוונתי להצדקת דרכם אלא להבנה של הנרטיב (האווילי והמרושע) שבתוכו הם חיים. אם אתה רוצה להגיע להבנה כלשהי עם האויב שלך אתה צריך להבין מה וכיצד הוא חושב.

כעת מתקוממים גדולי הציונות הימנית: כיצד אדם בעל השקפת עולם ציונית יכול להכיל ולתת לגיטימציה לאויביו? אבל הם מתעלמים מכך שאין כאן שום הצדקה ושום לגיטימציה, אלא פשוט קריאה לערוך היכרות. בלי זה קשה לראות איך מגיעים לפיוס.[1] כאמור, הבנה אינה הצדקה ולא לגיטימציה, ולכן איני רואה מדוע אנשי ימין מובהקים, גם כאלה שרואים את הפלסטינאים באופן שתיארתי למעלה, לא יכולים להשתתף במפגשים כאלה. למיטב שיפוטי, אין קשר בין מפגשים כאלה לבין השקפת עולם, ימין או שמאל. מדובר בחתירה לפשרה פרגמטית ולא בהבנה לנימוקיהם ותפיסותיהם של אויבינו.

על כינוסים והשקפות עולם: כמה דוגמאות

קשה להימנע מהאסוציאציה שמשפט כזה מעורר בי תמיד. כשאני שומע שמשהו אינו קשור לימין ושמאל אני מיד מבין שהדובר הוא בעל אג’נדה מאד ברורה (ימין או שמאל) והוא מנסה לקדם אותה. בשומעי אמירות כאלה אני מיד מתחיל לחפש היכן טמונה כאן האג’נדה, השמאלית או הימנית. כך למשל מרים נאור, נשיאת ביהמ”ש העליון היוצאת, כתבה בתחילת פסה”ד של המרכולים בשבת את המשפט בן האלמוות שהנושא הזה לא קשור לדתיים וחילוניים. עושה רושם שממש לא הפריע לה שמבין ארבעת חבריה שחתמו יחד אתה על פסק הדין, שלושת החילוניים תמכו בפתיחה ושני הדתיים התנגדו לה. אגב, בפס”ד ההוא אני אפילו יכול להסביר לכם למה היא באמת צודקת, כלומר למה זה באמת לא בהכרח אמור להיות קשור לדתיים וחילוניים. אני יכול בקלות לראות חילוניים שמתנגדים לפתיחת בתי עסק בשבת כמו גם דתיים שלא מתנגדים (פרקטית, לא הלכתית). אבל בפועל הקורלציה בין דתי-חילוני לבין עמדה בנושא המרכולים היא בערך 1.

כך גם היה במחאה החברתית. שוב ושוב ביכו המפגינים את העובדה שאנשי ימין לא באים ולא משתתפים, למרות שהמחאה “לא קשורה לימין ושמאל, לדתיים וחילוניים, למתנחלים ותל אביבים וכו’ וכו’ “. עובדה היא שכמעט לא היו שם מתנחלים ולא דתיים. דומני שפעם אחת היו שניסו והתחרטו על כך מיד. מדוע? מפני שבפועל היתה גם היתה קורלציה (ושוב, בערך 1). אגב, במקרה ההוא הקשר בין המישורים ברור וקיים גם במישור התיאורטי. ימין מתנגד למעורבות ממשלתית בשוק, לסובסידיות או לקביעת מחירים, ושמאל כמובן תומך בהם.[2] המחאה רצתה את כל אלו, אז מה אנשי ימין אמורים לעשות שם? טוב, זה מכניס אותנו לשאלת הימין החברתי-כלכלי מול הימין הפוליטי, אבל לזה לא אכנס כאן.

דוגמה נוספת היא כנסי רבין לשלום ושוויון ולהבנה למיניהם (במסגרת קרנבל רבין השנתי). העצרות הדוחות לזכרו ולזכר מורשתו הגמדית בכיכר מלכי העירייה היו עצרות של השמאל. באופן לא  מפתיע נעדרו מהן אנשי ימין ודתיים, וגם מי שניסה נכווה ולא חזר על כך. גם שם העסק התנהל כעצרת בחירות ותעמולה של השמאל תחת אג’נדה ממלכתית. הוא הדין לכנסים למען המסתננים ומהגרי העבודה. אם לא היו אלה כנסי שמאל פוליטיים היה אולי סיכוי לראות שם גם אנשי ימין (שכן היחס של הממשלה לאנשים הללו הוא באמת מחפיר ורשלני באופן פושע). שלא לדבר על מחאות נגד שחיתות שלטונית (אלדד יניב ושאר טהורי הכפיים דיליה), שגם הן מאוכלסות רובן ככולן באנשי שמאל, ורק בהם. ושוב ניתן לשמוע תהיות בלתי פוסקות ומיתממות על כך שאנשי ימין נעדרים (והרי השחיתות חשובה לכולנו, לא?).

כך גם לא תמצאו אנשי שמאל במחאה על היחס לאנשי גוש קטיף, או במחאות נגד אריק שרון אחרי שהחליט להתנתק ואותרג. למה לא? מפני שעצרות אלה הן עצרות תעמולה של הימין, ולכן אין שום סיבה שאנשי שמאל ישתתפו בהן. תיאורטית, זה לא חייב להיות כך. מחאה על יחס נאות למנותקים או נגד שחיתות של אריק שרון ומשפחתו שמתנהלים במדינה כאילו היתה אחוזתם הפרטית, יכולה להתנהל על ידי אנשים בעלי השקפות שונות. הייתי מצפה שאנשי שמאל יהיו עוד יותר דומיננטיים בעצרות הללו, אבל לא. זה לא קורה, ובצדק לא. אלו כנסי פוליטיים של הימין שמתנגד להתנתקות, ואנשי שמאל לא ימצאו את עצמם בהן.

בין המישור התיאורטי למעשי

המסקנה מכל הדוגמאות הללו (ויש עוד רבות כמובן), היא שגם אם במישור התיאורטי באמת ייתכנו מחאות וכינוסים למטרות מסוימות שישתתפו בהן אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים ביחד, בפועל זה לא קורה. מדוע לא? ראינו שיש מקרים שבהם זה לא קורה מסיבות אמתיות (כמו במחאה החברתית), ושם האמירות שמנסות לנתק את הקשר להשקפות העולם הן נבובות ודמגוגיות. אבל בלא מעט מקרים אחרים שבהם באמת אין קשר במישור התיאורטי עדיין במישור המעשי זה לא קורה. הסיבה לכך היא בעיקר המגמתיות והאג’נדה הבוטה של המארגנים שכמובן מתכחשים לה ומיתממים. אלו מנסים לדחוף את האג’נדות שלהם דרך העצרת, ובעצם בכך הם יורים לעצמם ברגל.

אם אתה מנסה לקדם פיוס והבנה בינינו לבין הפלסטינאים, הדבר האחרון שהגיוני לעשות בשביל זה הוא להעמיד את דוד גרוסמן על הבמה שידבר על מחדלי הממשלה ויקדם את השקפותיו בכל תחומי החיים. אם עשית את זה, אל תגיד לי שהעצרת מיועדת לאנשי ימין ושמאל, ואל תיתמם בתהיות מדוע לא היו שם אנשי ימין. אם אתה רוצה לקדם את האג’נדה השמאלית ולפגוע במעמד הממשלה, אל תצפה שאנשי ימין יבואו וישתתפו אתך בזה.

להתרשמותי אנשי שמאל לוקים בכשל הזה בצורה חמורה יותר. הם לא מסוגלים לעשות את הנתק בין מטרה מסוימת לבין תפיסת עולמם בכל הסוגיות ובכל התחומים. אי אפשר לקדם יחס למסתננים בלי לנסות ולהפיל את הממשלה ובלי להסביר מדוע ביבי מושחת ומדוע היא כושלת ומרושעת בכל החלטותיה (כולל השלום והכיבוש). הם לא מבינים שהקישור הזה הוא ירייה ברגל של עצמם, והוא, בין היתר, מה שמפריע להם להשיג את מטרותיהם.

על פרובוקציות ואג’נדות

אגב, ההחלטה לעשות את הכנס המשותף של המשפחות השכולות הישראליות והפלסטינאיות ביום הזיכרון היא חלק מאותה איוולת. בלי קשר לעמדתכם המהותית בסוגיא הלא חשובה הזאת (העיתוי), ברור שמדובר בפרובוקציה שכל מה שהיא תשיג הוא רק אי הסכמה ציבורית. אבל הרי אתם מצהירים שרצונכם לקדם הבנה בין הצדדים, לא? האם הדרך להשיג הבנה כזאת היא על ידי דקירה בעין של רוב ככל הציבור הישראלי? ושוב, אני לא מזדהה עם הציבור בעניין זה. מבחינתי לא היתה שום בעיה שיערכו את הכינוס הזה גם בעיצומו של יום הזיכרון. אבל אנא רק אל תספרו לי שהופתעתם מהתגובות (כפי שניתן היה להבין מהראיונות בעיתונות). לכן קשה לי להימנע מהמסקנה שהמטרה שלהם לא היתה קידום ההבנה אלא הפרובוקציה. הם ניסו ליצור מחאה פוליטית נגד הממשלה ולא הבנה, ואת זה אכן הפרובוקציה היא הדרך הנכונה להשיג. לא הבנה ולא נעליים.

אגב, לאותם אנשי שמאל יש שותף נאמן לדרכם. שר הביטחון ליברמן שליט”א. הוא לא אישר להכניס את המוזמנים הפלסטינאים לטקס הזה, כאשר היה ברור שהעניין יגיע לבג”ץ. כמובן הוא לא יכול היה להציג שום עילה שיכולה לעמוד במבחן הגיוני ומשפטי, ולכן זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש. הוא כשר ביטחון לא אחראי על הפגיעה ברגשות של אף אחד ולא על חינוך הציבור. הוא שר הביטחון והשיקולים שלו אמורים להיות ביטחוניים. זה הכל. אבל הוא עצמו הודה בפה מלא בבג”ץ שאין לו נימוקים ביטחוניים ושהוא לא פעל בגלל נימוקים כאלה. יתר על כן, הוא גם סירב להצעת פשרה שהוצעה לו בבית המשפט, למרות שברור היה שהוא הולך להפסיד, ובצדק. מדוע? מפני שרגשות ההורים והעניין המהותי מעניין אותו כקליפת השום. מבחינתו המטרה היתה אחת ואין בלתה: להציג את עצמו כמגן הלאומיות היהודית וישראלית והלוחם בטרור, ובו בזמן להציג את בית המשפט כרשעים שלוחמים נגד זה. אגב, בית המשפט עשה בדיוק את מה שהיה צריך לעשות במקרה כזה, לוודא את קיום החוק והנוהל הסביר. אם כי, לדעתי הוא היה מתון מדיי. הם לא כפו על ליברמן להכניס את כל המוזמנים, אלא עשו פשרה במספרים (90 במקום 200). אין לי מושג מדוע ולמה. אולי סתם זהירות מופלגת בכבוד הרשות המבצעת. זה קורה שם לא פעם.

כך יש לנו סיטואציה של win-win. הפורום הרוויח, שכן אמנם לא קודמה ההבנה עם הפלסטינאים בשום צורה, אבל זו לא היתה המטרה שלהם. המטרה היתה הפרובוקציה הפוליטית, וזו נעשתה היטב. דוד גרוסמן הסביר לכולם כמה רשעים יושבים בממשלה ולמה כל מעשיהם נגד הציונות, המוסר, ההיגיון ואחוות העמים. כך הסיכוי להבנה בין העמים פחת (תישאר הבנה בין גרוסמן לכמה פלסטינאים שבאו לדבר אתו), אבל שוב נאמרו דברים בגנות הממשלה המרושעת שלנו. וליברמן גם הוא הרוויח כמובן, שכן הוא הציג את עצמו כמגן הציונות נגד תוקפיה המרושעים (בית המשפט). הדמגוגיה הזאת אין לה ולא כלום עם האמת כמובן, בדיוק כמו שהדמגוגיה של הפורום שהם רוצים לקדם הבנה אין לה ולא כלום עם האמת. אף אחד מהצדדים לא בא כדי לקדם משהו אמתי. ליברמן, בדיוק כמו הפורום עצמו, מחפשים רק פרובוקציות לקידום האג’נדה שלהם, ואת זה הם אכן השיגו. אף אחד מהם לא מעוניין באמת בקידום העניין שהוא עצמו מצהיר עליו.

ומי הפסיד? האמת. בעצם, כולנו. בשורה התחתונה הכנס שנערך לא קידם הבנה בינינו לבין הפלסטינאים, אלא להיפך הגביר את הקיטוב והקטין את הסיכוי (הקטן בלאו הכי) להבנה. ליברמן זכה באלקטורט נוסף על לא עוול בכפו, ובית המשפט שוב יצא כאן הרשע, וגם זה, לפחות במקרה המסוים הזה, על לא עוול בכפו. הוא אשר אמרתי: win-win situation.

אז מה לעשות?

דומני שהדרך להיפטר מכל הנודניקים הפוליטיים הללו מכל הצדדים היא לנסות לקדם שיח ענייני. לא לתת לאנשים שמובילים אג’נדות פוליטיות להתערב בפעולות אזרחיות שנעשות למטרות מוגדרות. לא רק פוליטיקאים, אלא גם לא סופרים ושאר יצורים שלא יודעים את מקומם.

לפני כמה שנים הקים יועז הנדל ארגון ימני שדואג לזכויות אדם של פלסטינאים ביש”ע (ראה כאן וכאן). מאד אהבתי את הרעיון הזה, מפני שבאמת מאבק למען זכויות אדם של אנשים חפים מפשע לא קשור לימין ושמאל. אבל בפועל ודאי לא תופתעו לשמוע שבמישור המעשי הקורלציה בין ימין-שמאל לבין דאגה לזכויות אדם היא כמעט 1. מי שנפגע מזה הוא כמובן זכויות האדם והמוסר שלנו. איש ימין אסור לו לדאוג לכך שחפים מפשע לא ייפגעו (כמו שאסור לו להתנגד למלחמות). לעומת זאת איש שמאל לא יכול לתמוך בפגיעה חריפה וחד משמעית במחבלים (כמו גם לא לתמוך במלחמה צודקת). השיח אינו ענייני, ומי שמפסיד הוא כולנו.

שורש הרע הוא הצורך בקואליציות. כדי שקולך יישמע במרחב הציבורי אתה חייב להתחבר לעוד אנשים וקבוצות. אבל אותם אנשים וקבוצות חושבים באופן שונה על כל מיני נושאים. לכן באופן מובנה אתה נקלע לבעיה. כל רכיב בקואליציה מושך אותה לכיוון אחר. אם יש נושא מסוים שאתה רוצה לפעול למענו אנא עשה זאת בלי לערב אותו עם נושאים אחרים, מוצדקים ככל שיהיו מבחינתך, אחרת אתה יורה לעצמך ברגל.

קריאה להקמת קואליציות אד הוק

כאן אני חוזר לנקודת בה פתחתי. זו בעצם אחת הבעיות בכל אותם הפגנות וכינוסים או ארגונים שונים ושאר קולקטיבים שמהם אני מדיר את רגליי. אם הדוברים, מובילי המאבק וכותבי ניירות העמדה היו מקפידים לעסוק רק בנקודה שלשמה התכנסנו, הבעיה היתה מתמזערת מאד. אלא שהם לא עושים זאת. הם נוטים להשיג רווחים נוספים (מוצדקים מבחינתם. אני בטוח שדוד גרוסמן מאמין באמת ובתמים בדברים שאמר) תוך כדי תנועה, ובכך בעצם יורים ברגלו של המאבק העיקרי שלשמו התכנסו.

המסקנה היא שבמקום לייצר ארגונים עם אידיאולוגיות שונות שינסו לקדם אותן, עדיף ליצור קואליציות אד הוק למען מטרה מוגדרת אחת. אם היו קואליציות כאלה הייתי אולי בולע את הרוק ומוכן לראות את עצמי כבורג בהפגנת הארבע מאות אלף (ואולי במקרה כזה באמת גם יהיו שם ארבע מאות אלף). אם כשאני בא להפגנה למען מהגרי העבודה לא אמצא את עצמי בעצרת פוליטית נגד ביבי ומירי רגב, אולי אגיע לשם. אם במחאה על יוקר המחיה אוכל להביע את עמדתי לגופו של ענין בלי להזדהות עם מרצ או מפלגת העבודה אולי אגיע גם לשם. אם בכנס ליצירת הבנה בין הפלסטינאים לביננו באמת ידברו על ההבנה ולא על ביבי, ובכך יאפשרו גם לאדם כמוני, עם כל מה שהוא חושב על הפלסטינאים (כאמור לעיל), להשתתף, אולי היה היגיון להגיע. אבל בפועל הם לא מאפשרים, ולכן אני לא מגיע וגם לא אגיע. הדרך הנכונה היא לעשות את מה שעשה יועז הנדל בכל התחומים, אבל זה באמת לא פשוט. כשאין מנוע פוליטי ואידיאולוגי בבסיס הפעולה קשה לגייס אליה משאבים ואנשים. זה פלונטר אמתי שמדרדר את השיח שלנו לתהומות. טוב, אני את שלי עשיתי…

[1] אגב, כך גם צריך להבין את אמירותיו הנ” של ברק, וככאלה האם לגמרי נכונות והגיוניות. המהומות שקמו אחריהן מעידות שוב, למי שבכלל צריך עדות על כך, על רדידותו של השיח אצלנו.

[2] לא אכנס כאן לדיון על שוק פתוח וחופשי (בלי מכסים על יבוא), שמתאים דווקא לאג’נדה הימנית, ודווקא זה מה שמוביל בדרך כלל להורדת מחירים. אנשי שמאל שם בעצם דחפו את הממשלה לעשות פעולות, שלפחות בחלקן הן ימניות בעליל.

33 תגובות בנושא “על טקסים, ארגונים והפגנות (טור 136)

  1. אלכס

    פוסט מצוין, מזדהה עם רוב הנאמר.
    בדרך אגב- לדעתי הרב פרומן ז״ל קדם בהרבה ליועז הנדל בנושא ההידברות הפרקטית עם שכנינו (מיזם ארץ שלום), וחבל באמת שהיוזמות מעין אלו לא תופסות יותר תאוצה.
    בסופו של דבר להרגשתי הציפייה שהמנהיגים (לא משנה מאיזו מפלגה) יוליכו אותנו לעתיד טוב יותר היא הסרת אחריות מעצמנו וטמינת ראש בחול.
    מה שלא עובד כבר עשרות שנים כנראה ימשיך לא לעבוד.
    וכל השגשוג והפריחה הם לדעתי למרות ההנהגה ולא בזכותה…

  2. אילון

    אני מניח שגם לרב התכווצו האזניים אתמול למשמע הנאומים המפוצצים והמגוחכים קצת (לא הייתה לי ברירה לשמוע את זה.יש עוד בני בית).אולי אני מדמיין אבל נדמה לי שהשנה זה היה יוצא דופן ,בשפתו של הרב, בדביקותו .

    1. אילון

      אבל לגופו של מאמר, הרב הוא נאיבי.חומר הדלק של בני אדם לקידום מפעלים ואידאות הוא תמיד זה שהם עושים משהוא חשוב.וכתוצאה מכך הם נהיים חשובים.ממילא המצב ההתחלתי אצל כל בני האדם (כך הם נולדים),ברירת המחדל ,שאף פעם הם לא משרתים את האידאות אלא האידאות משרתות אותם.ממילא אסור לעולם שהאידאות יוגשמו,או לחילופין שיוגשמו בידי אדם אחר משום שאז כמו שאמרתי יאבדו מחשיבותם (ויאבדו את המשרתים שלהם).

      זהו מצב שרוב המוחלט של בני האדם נמצאים בו אבל לא מודעים לכך שהם נמצאים בו.הדרך להיגאל מזה היא קצת יותר מאשר להיות ענייני,כהצעת הרב.זו פשוט נאיבי ברמות לחשוב שדבר כל כך מושרש בטבע האנושי ייעלם ע”י שאיפות גרידא.

      לכן גם כל מפגשי ההבנה הללו עם הפלשתינאים הם מגוחכים.אם הנרטיב שלהם כל כך מרושע ואוילי,אז העובדה שהם מאמינים בו אומרת עליהם משהוא.ראוי לצפות למידה של יושר אינלקטואלי ומוסרי אנושי בסיסי למי שאתה נפגש איתו.אם לפלשתינאים יש יכולת הכחשת המוחש כל כך גדולה אז הם ברמה מנטלית של ילדים.כמו בריונים .זה לא מפגש הבנה ושלום של רוסיה – אמריקה או צרפת ואנגליה – גרמניה,למשל.שלום עושים עם אויבים שווה ערך פחות או יותר.לא עם בריונים חסרי דעת.לאלו מגיע רק שבט לגו כסילים.

      נשמח גם להבין את דברי הרב על היחס המרושע של הממשלה למסתננים.האם הרב חלושב שעלינו להיות מקלט של מהגרי העבודה של העולם ? ואפילו אלו מבקשי מקלט הייתי אומר שאין לנו שום חובה כלפיהם (הם בטח לא היו מגלים איזשהוא סימפתיה כלפינו.וזה הלקח הראשון שאמור להלמד מהשואה).אפילו אם זה בגלל שיש רודן בארצם או מלחמת אזרחים. יושבי הארץ הזו הקיזו את דמם בשביל לזכות בחירותם ובחייהם אין אף אדם בעולם שיוכל להפטר מהחובה הזו. אני לא מאמין על הרב שראה לשטות זו

    2. מיכי מאת

      באווירה מסוימת גם אנשים נבונים יכולים להיכנס לאמונות משונות. ועינינו הרואות אצלנו. לא הייתי פוסל על הדף את האפשרות ליצור איזשהו דו קיום בגלל תפיסותיהם הבעייתיות. בכל אופן, זה לא נושא המאמר.
      לגבי הענייניות, הרי סיימתי בזה שהתקווה קצת נאיבית כי המנוע שלנו לפעילות הוא האידיאולוגיה והזהות הקבוצתית. ובכל זאת, אני אופטימי לטווח ארוך. אם אנשים יכתבו וידברו וישברו את המסגרות המקובלות יכול אולי להיווצר שיח ענייני. מסגרות נשברות בימינו, ואני דווקא חושב שהתהליך הזה קורה במינון כלשהו.

  3. אהרן

    מזדהה מאוד.

    אתה חושב שיש היתכנות מעשית לקואליציות אד- הוק שכאלו בעולם הדמוקרטי של היום, או שהתיאור שלך הוא אוטופי? האם נתקלת בתנועה שידעה להתנהל בצורה שרצית?

    1. מיכי מאת

      השאלה בעייתית. אם מדובר בתנועה אז כבר שפכת את התינוק עם המים. הרי תנועה היא לעולם משהו קבוע ויציב שיש לו אידיאולוגיה. משמעות דבריי היא התנגדות לתנועות באשר הן. קואליציות אד הוק לפי העניין הן עניין לא תנועתי בעליל. כפי שכתבתי לאלון כאן למעלה, אני דווקא אופטימי קצת. מסגרות נשברות קצת בימינו, ויש סיכוי כלשהו להתפתחות שיח ענייני. יש לפוסטמודרניות גם יתרונות…

    2. אהרן

      מקווה מאוד שיתפתח משהו, כפי האופטימיות שלך. נחיה ונראה.

      אני כבר מזמן לא מתלונן. לא משתתף בהפגנות, לא מצביע בבחירות. אין לי כוח אליהם, ושיסתדרו בלעדיי.

    1. מיכי מאת

      זו שאלה שאינה נוגעת לדבריי בפוסט. בקצרה אומר בניסוח משפטי, שזהו טיעון להקלה בעונש ולא להיעדר אשמה. חברה נושאת באחריות גם לאתוסים שהיא מפתחת, אף שהפרטים אולי שבויים באתוסים הללו. צריך לדעת לבחור חברה שחיים בה ומזדהים איתה.

  4. אורי

    האם אינך חושב שעל אף נכונות התיאור, אין ערך באירועים כמו טקס הדלקת המשואות לרובו הגדול של הציבור (תחושת גאווה ואחווה לאומית, אופטימיות וכו’), שאינו נמצא בעולם הדקויות המחשבתיות של הרב?

  5. שלומי

    אני חושב שהפוסט הבא שלך יהיה על בני עדות המזרח (הקולקטיב)
    גם הם כמו הפלסטינים (ולא כמו יוצאי אירופה) תרמו מעט במאות השנים האחרונות להתפתחות כלשהי, הם אלופי ההתקרבנות הלא מוצדקת, ומה לאייל גולן אצל אביב גפן
    פוסט קודם של על אריה דרעי וגם פוסט מהזמן האחרון על הרב הראשי הספרדי מעידים על כך לדעתי, בנוסף לביקורת המעניינת שלך בעקבות סרט של יוצא ירוחם
    אלה דברים שפייגלין לא מעז (עדיין) להוציא מפיו ונראה לי שאתה תהיה קודם לו בכך אם אינני טועה

  6. אופיר גל-עזר

    רציתי לשתף, שאני אישית הולך לטקסים קולקטיביים כי אני מרגיש שאין בכוחי להעמיק ברמה מספיקה בכוחות עצמי בימים משמעותיים אלו. ואני משתדל לסנן דעות שאינני מאמין בהם בתוך הטקס. לא שאין בכוחי כלל להעמיק בנושאים חשובים. פשוט שיש לי שגרה חשובה מאוד וזה מורכב לעצור ולהתבונן. אני חושב שבשביל אנשים כמוני טקס זה המעט שאנו יכולים לעשות כדי להיות בקשר עם המשמעות של היום. חוץ מזה, שמעבר להעמקה האישית במהות היום, בטקסים שומעים ורואים את עם ישראל בשטח.

  7. אביעד

    מאמר מעניין, כתמיד .
    עדיין לא מובן לי: הרב לא רואה פסול מוסרי בהתייצבות בטקס שמנציח רוצחים. לדוג’ פורסם בתקשורת שמשפחת רוצחי משפחת פוגל ז”ל נכחו בטקס, איך אפשר לתת יד לעיוות מוסרי כ”כ גדול שבו משפלות מחבלים נוכחות יחד עם משפחות שכולות שלנו בהנצחת יקיריהן?
    תודה

    1. מיכי מאת

      ראשית, איני יודע האם זה אכן היה שם. יש לא מעט פרסומים מכל מיני סוגים. שנית, איני יודע מה חושבת המשפחה ההיא על הרצח שביצע בן משפחתם (סביר בעיניי שאם הם היו אוחזים בהשקפותיו הם לא היו שם), ולכן איני רואה פסול בשיתופם. ושלישית, אפילו אם הם מזדהים איתו – שיקוליי בפוסט בעינם עומדים. לא מדובר על שאלה מוסרית אלא על פרקטיקה שנסה להוביל (בסיכוי קטן כנראה) להצלת חיי אדם (שלום). אם היית יכול לעשות כנס עם היטלר ולחסוך את מלחמת העולם והשואה, לא היית עושה זאת בגלל העוול המוסרי? בפרט שכפי שכתבתי ההשתתפות לא אומרת מתן לגיטימציה אלא לכל היותר הבנה.

    2. י.ד.

      היות והם נהנים מהמשכורת שהרשות הפלשתינאית משלמת לרוצח קשה לי לראות אותם נחרצים בהתנגדות שלהם למעשה.

      כולם שם רוצחים בני עוולה וקשה לא לראות פה טקס של חנפנות לרוצחים. עם כל הכבוד לשלום יש הרבה דוגמאות נגדיות.

    3. מיכי מאת

      אנחנו נכנסים לדיון פוליטי-עובדתי. אני לא מסכים, ראשית מפני שאתה לא יודע אם כולם נהנים ממשכורת כזאת או לא (וגם אני לא יודע). שנית, מפני שאם נהרג המפרנס או שסתם מציעים להם כסף למה שלא ייקחו גם אם אינם מזדהים? אתה לא היית לוקח? גם אם הם לוקחים הם לא שלחו את בנם כדי שימות והם יקבלו משכורת. ושלישית, גם אם הם מזדהים עם מעשי בנם זה לא אומר שאין מה להיפגש. כפי שכתבתי, בכל מקרה הם לא צודקים, והמפגש איתם אינו לגיטימציה למעשה כלשהו אלא ניסיון להגיע לשלום. אם הם מוכנים לבוא לכנס כזה זה יכול לפתוח סיכוי להתקדם גם אם הם מזדהים עם מעשי המחבל.

    1. מיכי מאת

      לא כטקס. בעיניי המעמד ההוא לא היה טקס אלא קבלת תורה ומחויבות אליה. לא נישאו שם נאומים מרטיטים וחסרי תוכן, והכי חשוב: הדובר המרכזי היה בכל זאת מישהו שאני די מעריך אותו.
      ואתה יודע מה? אם היה אפשר – אולי גם לשם לא הייתי מופיע. רק שיעדכנו אותי מה קרה ומה זה אומר מבחינתי.

    2. ישי

      אנוכי ה’? נו אם לא היית יודע את זה בשביל מה אתה חושב באתי. לא תגנוב? נו, כבר ידעתי. לא תרצח? כנ”ל. זכור את יום השבת? הגדרים כבר כתובים בגמרא, אז בשביל מה להפריע לי באמצע הלימוד. בקיצור, הקב”ה, אני באמת מעריך אותך ורוצה לעשות מה שאתה אומר, אבל תחזור אליי כשיהיה לך משהו חדש להגיד לי.

      הכי מצחיק זה לומר שבהר סיני לא היו נאומים מרטיטים. זה כמובן נכון לגבי הנאומים, אבל דווקא הרטט היה הדבר המרכזי שם.

    3. למדו שם משהו חדש?

      איזה דבר חדש נאמר שם? ‘אנכי ה’ אלקיך?’ – כבר הוכח במחברות; ‘אשר הוצאתיך מארץ מצרים’? עובדה היסטורית ידועה; לא יהיה לך… לא תעשה לך פסל…’ – שבע מצוות בני נח, וכבר נתבאר ב400 הפרקים של מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו; ‘לא תשא שם ה’ אלקיך לשוא’? – צו מוסרי קטגורי, כבר נתבאר אצל קאנט; ‘זכור את יום השבת לקדשו’? – כבר נצטוו במרה, ונתבאר ב’אגלי טל’; ‘כבד את אביך ואת אמך’? – צו מוסרי קטגורי, אפשר ללמוד מדמא בן נתינא; ‘לא תרצח, לא תצאף, לא תגנוב’? – שבע מצוות בני נח; ‘לא תענה ברעך עד שקר’? – נתבאר ב’קצות’? ‘לא תחמוד’? – שנוי במחלוקת בין הפסיכולוגים 🙂

      בקיצור: הכל או טריביאלי או בעייתי. מה נשאר? פירוטכניקה מפחידה של קולות וברקים ‘למען תהיה יראתו על פניכם – בשביל זה להיבלע בעיסה הדביקה של ההמון? שווה לקלקל בוקר סיוון אביבי בענן ערפל ועשן כבד? ממש לא בשבילנו!

      בברכה, שין צין, מדבר צין

  8. דוד

    אגב גרוסמן האשים חיילי צה”ל ברצח וקרא ל”בניית אומה חדשה ומתוקנת” (משפט שמשום מה גורם לי בחילה).
    כדאי סתם להדגיש, איפה החבר’ה האלה חיים.
    אבל בלי קשר לזה, אם כבר מדברים על ההבדל בין אג’נדה ימנית כלכלית לבין ימין פוליטי, ההחלטה של שר הביטחון לאסור התכנסות של אנשים פרטיים היא לא בדיוק מעשה ימני (מה עם חירות הפרט?).
    לדעתי, השלטת משטר של חירות פרט והוצאת המדינה מהחיים ומהכיס, תתרום להורדת גובה הלהבות בשיח הפוליטי שלנו. למה שיפריע לי מה ההוא אמר ומה ההוא עשה אם אין לזה שום השפעה על חיי הפרטיים?
    לעומת זאת במשטר קולקטיביסטי, רמת העצבים בוויכוחים פוליטיים עולה מהר מאוד, בגלל שצורת המשטר תבוא לידי ביטוי בכיסי ובחירותי.
    דווקא בגלל שישראל היא מקום מאוד עצבני, אני חושב שהשיח הליברטריאני הוא קריטי.

    1. 'למען אחי ורעי -אדברה שלום בך' (לדוד)

      בס”ד עש”ק לרעך כמוך ע”ח

      לדוד – שלום רב,

      אדרבה, כשכל אחד דואג לכיסו ולפרטיותו – יש תחרות קשה, וכל מקנא בחבירו. האחווה הגדולה ביותר באה בין אחים לנשק, שבהיותם בשדה הקרב הם מוכנים להקריב אף את חייהם, אם בשל האידיאל המשותף, ואם מתוך ריעות לשמה, ריעות בלי שום חשבון! האהבה הגדולה ביותר היא אהבת הורים לילדיהם, אהבה שכולה נתינה והתמסרות ללא תנאי!

      בברכת שבתא טבתא, ש.צ. לוינגר

    2. דוד

      לרש”צ שלום
      כיהודים אנחנו מצווים לדאוג זה לזה. כשאנחנו עושים זאת באמצעות כלי כפייתי כל כך כמו המדינה, רק רע יוצא מזה.
      אהבת הורים לילדיהם, סולידריות ועזרה לזולת לא הומצאו על ידי המדינה. תפקידה של החברה ולא של המדינה, לדאוג לחלשים שבה. אם על החברה לא מוטלת החובה אז מניין למדינה זכות לכפות זאת?
      איך למשל, הורה שאוהב את בנו ורוצה לחנך אותו בדרך בה הוא מאמין, אמור לעשות זאת כשחבורה של בירוקרטים מחליטים בשבילו לאיזה בי”ס לשלוח אותו ואיזה תכנים הוא צריך ללמוד? (לוקחים בכפייה מס בשביל חינוך, ומקבלים חינוך “חינם” או חצי חינם על פי תנאים שלהם).

  9. העצמת היחיד בקישורו אל הכלל

    בס”ד עש”ק ועל כל עם הקהל יכפר תשע”ח

    עבודת כהן גדול ביום הכיפורים נעשית כולה ביחידות. שבעת ימים לפני כן מפרישים אותו מביתו, והוא מתכנס בעצמו כדי שיהיה ראוי לכפר על הכלל.

    ובהגיע היום הקדוש, מורחקים כולם מהעבודה. כל עבודות היום נעשות אך ורק על ידי הכהן הגדול, ובשיא השיאים בבואו אל הקודש, אסור לאיש להיות באהל. יחידי עומד הכהן לפני אלקיו, ואפילו מלאכי השרת לא רשאים להיות שם.

    יחידי הוא, אך כל יחידיותו קודש היא לכלל. הוא נכנס לבד אך לא לבד. גם פר החטאת אשר לו אינו רק שלו, אלא וכפר בעדו ובעד ביתו’, ‘ביתו’ במובן המצומצם ‘זו אשתו’ ובמובן הרחב ‘ועל הכהנים יכפר’

    היותו נציג הכלל מתבטאת כבר בכניסתו הראשונה אל הקודש בה יגיש לפני ה’ את הקטורת, ומבטאת את הקישור של הכלל, הקטורת שאינה כשרה אלא בצירופה של החלבנה הבלתי סימפטית כשלעצה, אך מעלה ריח ניחוח בצירופה אל הכלל

    כך לפני כניסתו לכפר על עצמו וביתו, וכך אחרי שכיפר על עצמו וביתו – הוא מביא אל הקודש את כפרת העם כולו ומתפלל בעדם שלא ימנעו עוברי דרכים המרוכזים בעצמם את טובת הכלל. הוא מקבל עוז ותעצומות מהכהנים והעם העונים אחריו ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’, וכמים הפנים לפנים, מחזק אותם ומצווה אותם: ‘תטהרו!’

    היחיד בעמד כשליח הציבור – מתעצם בערכו הייחודי ומרים עמו את הציבור כולו!

    בברכת שבת שלום, ש”צ לוינגר

    1. ETL

      מצוות אנשים מלומדה זה לא טקס.
      זו אמנם בעיה בפני עצמה שחשוב לחותר להיגמל ממנה, אבל המטרה שלה היא לא הטקסיות, לא הסמליות המוחצנת.
      אדם עושה דברים כמצוות אנשים מלומדה לא במטרה לחוות את ההתרגשות הטקסית.

השאר תגובה