על נכים ומתאבדים: איום והשפעה לא הוגנת (טור 114)

בס”ד

במהלך נסיעה בבוקר יום ב האחרון עלו בדעתי שני נושאים ששווה להקדיש להם טור באתר: מחאת הנכים (שבאותו זמן חסמו ובעצם שיתקו את כל אזור כביש 40 וצומת אל על, כביש 1, כביש 6 וכל הסביבה, וגרמו לי לנסוע כמעט שעתיים לעבודה, לבני לאחר למילואים ולאלפי אנשים אחרים לאחר לעבודה ולהתעצבן), ודיווח ברדיו על פסיקת ביהמ”ש העליון שאיום בהתאבדות אינו עבירה פלילית. חשבתי להתחיל בנושא השני ולהשאיר את הנכים לטור הבא כדי שמה שאכתוב עליהם לא יהיה מוטה בגלל הכעס האישי שלי. אבל כשהתיישבתי לחשוב קצת על הדברים, ראיתי שיש קשר מהותי ביניהם, שכן שניהם נוגעים להשפעה שאינה הוגנת. מכיון שעשרת הטורים האחרונים עצרו את רשימת הנושאים המצטברת אצלי שמחתי על ההזדמנות לשלב שני נושאים לטור אחד, והרי הוא לפניכם.

על איומים בכלל ואיום בהתאבדות

מאז 1966 החוק הישראלי אינו רואה בהתאבדות עבירה (ראו למשל את הסקירה כאן). אולם שידול וסיוע להתאבדות, לפחות בנסיבות מסוימות, כן. ומה על איום בהתאבדות? יש להקדים ולומר שאיומים הם עבירה פלילית.

לכאורה איום בהתאבדות אינו נכנס לגדר איום שכן איום של ראובן להתאבד אינו מאיים לפגוע בשמעון אלא רק במאיים (ראובן) עצמו, אך דומה כי טיעון זה לא מחזיק מים. אם ראובן היה מאיים על שמעון שאם לא יעשה כרצונו הוא יפגע בלוי, זה ודאי ייחשב איום על שמעון למרות שהוא לא צפוי להיפגע. מדוע? מפני שהמאוים לא רוצה שאדם אחר ייפגע, ניתן לראות בכך סוג של פגיעה בו עצמו. חשבו על איום על בן משפחה שלו (בן, בת, אישה), שבוודאי ראוי לתואר איום. גם שם לא המאוים נפגע אלא מישהו קרוב לו, ובכל זאת זה נחשב כאיום עליו. פגיעה במישהו קרוב היא גם סוג של פגיעה בי ולכן גם איום לפגוע בו הוא איום עליי. בה במידה פגיעה או איום לפגוע באדם אחר די בו כדי להיחשב כאיום עליי. לעניין זה, כל אדם נחשב קרוב אליי (כי איני רוצה שהוא ייפגע). גם איום כזה עלול לגרום לי לשנות את החלטתי או אופן פעולתי, למרות שלא אני זה שאמור להיפגע.

האם איום בהתאבדות מותר או אסור?

אם כן, נראה לכאורה שגם אם ההתאבדות עצמה מותרת האיום בה הוא פסול ויש לאסרו. כך אכן היה נהוג בבתי המשפט ובמשטרה, שהגישו לא מעט כתבי אישום על איומי התאבדות, והשיגו גם הרשעות. כל זה עד אתמול. אתמול דווח על מקרה שאישה שלחה מכתב לשופטת שדנה בעניינה, ובו היא כותבת:

אני יושבת בחדרך בפעם האחרונה ורוצה שתסתכלי לי בעיניים כדי שהמבט מלא כאב סבל וייסורים ילוו אותך בכל מקום ובכל זמן ויהא צל מלווה של חייך, וירדוף אותך בחלומותייך. את, אישה של צדק חוק ומשפט אבל רוצחת נשמות חפות מפשע בלהב פסיקה, בדם קר ובקור רוח מקפיא… אני נאלצת ללכת בדרכו של שופט בן עטר [שופט שהתאבד] כמוצא אחרון. אני מקווה כי אחרי מותי תשני את פסק הדין.

אותה אישה נעצרה, הואשמה והורשעה בבימ”ש השלום והמחוזי בעוון איומים, ואתמול בית המשפט העליון קבע בפסק דין תקדימי שיש לשחררה שכן איום בהתאבדות אינו עבירה פלילית.

לא קראתי את פסק הדין אלא רק דיווחים אודותיו, אבל הנימוקים שראיתי לא ממש שכנעו אותי. לכאורה זה איום ככל איום אחר, ומטרתו להשיג תוצאות בצורה לא הוגנת ואלימה. גם הטענה שיש איומי התאבדות אותנטיים שבאים לבטא מצוקה לא ממש עומדת לדעתי. אם השוטר או השופט מגיעים למסקנה שאכן מדובר בהבעת כוונות אותנטית ולא באיום שמטרתו השגת תוצאות רצויות כלשהן, אז הם בסך הכל צריכים להוציא את המאיים זכאי. אבל זה לא נראה לי נימוק שמחריג באופן גורף איום בהתאבדות מכלל האיומים האסורים.

ניתן לחשוב על הצדקות שפוטרות מעונש או מאחריות (כי האדם היה במצב נפשי שבו הוא לא יכול היה להימנע מלאיים או להודיע על כוונה להתאבד), או על הצדקות שמראות שכלל לא מדובר באיום (כי הכוונה הפלילית חסרה. מדובר במצב בו יש בדברים ביטוי אותנטי ולא איום שנעשה במטרה להשיג תוצאות). אבל כל ההצדקות הללו לא אומרות שעקרונית איום בהתאבדות אינו איום, אלא לכל היותר שבמקרים המסוימים הללו יש לזכות את הנאשם..

השופטים כתבו בין היתר בנימוקיהם שפרשנותם מיועדת לאפשר לאנשים להביע מצוקה. הטענה היא שהכללת איומי התאבדות בסל העבירות הפליליות עלולה להקשות עוד יותר את מצבם הקשה בין כה וכה של המאיימים. דפנה ברק ארז כותבת:

ריסונו של חופש הביטוי על ידי המשפט הפלילי במצבי מצוקה שבהם מתעוררות אצל אדם מחשבות אובדניות עלול להוביל אפוא לאפקט מצנן על השמעת תחושות של מצוקה וייאוש – בפני קרובי משפחה וחברים או בפני גורמים טיפוליים ורשויות רווחה.

עם כל הכבוד לאפקטים מצננים, אני לא רואה כיצד השיקול הזה יכול להוות שיקול פרשני לחוק. לכל היותר יש לפנות למחוקק שייתן את דעתו על העניין כיצד לעדכן את החוק כדי למנוע נזקים כאלה. מעבר לזה, השמעת תחושות של מצוקה וייאוש בפני גורמי טיפול, קרובים, או חברים, אינה קשורה בשום צורה לאיומים על שופטים או שוטרים או סתם אדם אחר.

כך למשל היה מקרה שבו אדם שקיבל פסק דין של הרחקה מביתו איים שיתאבד, והורשע בעבירת איומים. אני מניח שארגוני הנשים לא יצאו למחאות ברחבי הארץ על ההרשעה הזאת, והפעם בצדק (כמו שאמרו רבותינו: גם שעון עומד מורה פעמיים ביום את השעה הנכונה). זה אכן איום לכל דבר, והמאיים רוצה להשיג באמצעותו תוצאה רצויה כלשהי. זהו שימוש  באמצעים אלימים ולא הוגנים להשגת מטרות. מה ההבדל בין זה לבין איום על שופטת כדי להשפיע עליה שתשנה את פסק הדין? ושוב, אם השופט מגיע למסקנה שבאמת מדובר בהצהרת כוונות אותנטית ולא באיום, הוא יכול לפטור מעונש (אם המאיים היה כפוי) או לפטור מאשמה (אם הוא בכלל לא התכוין לאיים), אבל זה כבר שיקול קונקרטי שאמור להיות מופעל במקרה הספציפי. החרגה גורפת של איומים כאלה ממש לא נראית לי מוצדקת.

בינתיים נראה לכאורה שאיום בהתאבדות הוא איום לכל דבר. כעת אנסה להסביר מדוע לדעתי לא זהו המצב.

על סחיטה ופיתוי

דומני שכבר הזכרתי כאן פעם את ההבחנה החביבה של רוברט נוזיק בין סחיטה לפיתוי.[1] לכאורה בשני המקרים הללו אדם מנסה להשיג תוצאה שרצויה לו על ידי הצבת שתי אלטרנטיבות בפני המאוים: אם תעשה X (שרצוי לי) תקבל תועלת A ואם לא תעשה X תקבל תועלת B (נמוכה יותר). במה שונה אדם שמאיים עליי שאם לא אשטוף את רצפת ביתו הוא ייקח לי 100 ₪ ואם אשטוף הוא לא ייקח כלום, מאדם אחר שאומר לי שאם לא אשטוף לא אקבל 100 ₪ ואם אשטוף כן אקבל? בשני המקרים הללו מוצבות בפניי שתי אלטרנטיבות שהפרש התועלות ביניהן הוא 100 ₪, במטרה לשכנע אותי לשטוף את ביתו. אז למה, שואל נוזיק, החוק אוסר סחיטה ומתיר פיתוי?

הכשל נעוץ כמובן בהסתכלות ההפרשית. אכן בהסתכלות כזאת אין הבדל בין שני המקרים, אבל לא נכון לשפוט מקרים כאלה במשקפיים הפרשיות. חשוב מאד מה עומד בכל אחת מכפות המאזניים ולא רק ההפרש ביניהן. במקרה של הסחיטה או האיום, המאיים אומר שייקח ממני משהו שמגיע לי (אין לו זכות לקחת זאת ממני) אם לא אעשה כרצונו. ואם אעשה הוא לא ייקח זאת ממני (מה שבין כה וכה אסור לו לעשות). במקרה של פיתוי הוא מציע לי אם אעשה את מה שהוא רוצה תמורה שהוא לא חייב  לתת לי, ואם לא אעשה הוא לא ייתן לי את התמורה המדוברת. לגמרי לגיטימי.

כלומר ההבדל בין המקרים הוא רף הזכויות שלי. אדם לא יכול לפגוע בזכויותיי (לקחת לי כסף) בשום מקרה. לכל היותר הוא יכול לא להוסיף עליהן משהו משלו (לתת לי כסף). במקרה של סחיטה – לפחות באחת משתי האפשרויות (אם לא אעשה את מה שהוא דורש) הוא מאיים לעשות משהו לא חוקי (לקחת לי כסף). לעומת זאת, במקרה של פיתוי בשני המקרים לא נעשה משהו לא חוקי. מותר לו לתת לי כסף אך בה במידה מותר לו גם לא לתת לי. שתי הפעולות הן חוקיות, ולכן הפיתוי מותר.

ניתן לומר שגם בסחיטה וגם בפיתוי היוזם יוצר מצב של צומת עם שתי קרניים: אם אעשה כדרישתו הוא יעשה A ואם לא – הוא יעשה B. במקום שבו שתי הדרכים מותרות על פי החוק זהו פיתוי. הוא משתמש באמצעים שעומדים לרשותו באופן שימקסם את רווחיו, וזה לגיטימי. אבל כשאחת מהדרכים בצומת כרוכה בפעולה לא חוקית, הוא מפיק רווחים בדרך שאינה חוקית ולכן זוהי סחיטה אסורה.

בהסתכלות הזאת, המקרה של איום בהתאבדות נראה כבר אחרת. הרי אם ההתאבדות עצמה מותרת, כי אז המאיים בעצם בונה צומת שבה שתי הדרכים הן לגיטימיות וחוקיות. הרי מותר לו להתאבד ומותר לו גם שלא להתאבד. לכן בעצם יש כאן פיתוי ולא סחיטה, שהרי הוא משתמש באמצעים החוקיים שעומדים לרשותו כדי למקסם את רווחיו. לכן איום בהתאבדות לכאורה באמת צריך להיות מותר. הוא לא דומה לאיום לקחת ממני כסף (מעשה אסור) או לפגוע בי (גם הוא אסור כמובן). אלו נחשבים בצדק לאיומים מפני שהמעשים אינם חוקיים, והוא משיג את התוצאה הרצויה לו באמצעי לא חוקי. אבל בצומת שבה שתי הדרכים מותרות הרי זה פיתוי ולא סחיטה, ולכן המסקנה היא שלכאורה יש להתירו.[2]

עמדת הפרקליטות: השפעה לא הוגנת

ומה חשבה הפרקליטות? הנה עוד מובאה מהמאמר שלונקק לעיל:

הפרקליטות לעומת זאת, עמדה על הרשעתה של תרצה וטענה כי איום בהתאבדות איננו בגדר התבטאות לגיטימית, וזאת במנותק מהשאלה האם התאבדות כשלעצמה היא אסורה. היא אף הציעה כי ניתן להרשיע אותה באופן חלופי בעבירה של “השפעה לא הוגנת”, בהתחשב בכך שהמכתב נועד להשפיע על תוצאות ההליך השיפוטי. כמו כן, נטען כי מעשיה יכולים להיחשב גם כניסיון לסחיטה באיומים. השופטת ברק-ארז דחתה את עמדת הפרקליטות.

ההבחנה הזאת באמת מאירת עיניים. גם אם לא רואים בזה איום, עדיין לכאורה יש כאן השפעה שאינה הוגנת. הרי הנאשמת רצתה להשיג פס”ד נוח יותר באמצעות איומי ההתאבדות. אלו ודאי לא שיקולים לגופו של עניין, ומטרתה היתה להשפיע על השופטת באמצעים לא הוגנים (ראו למעלה את נוסח המכתב ששלחה לה. סחיטה אמוציונלית די ברורה). אם כן, למרות שהשיקול של נוזיק אכן מביא אותנו למסקנה שאין כאן איום, בכל זאת נראה שיש כאן השפעה לא הוגנת.

אבל מבט נוסף מעלה שגם זה לא כל כך סביר. הרי השיקול שהבאתי למעלה עוסק לא פחות בהשפעה לא הוגנת מאשר באיום עצמו. טענתי היתה שאיום מסוג כזה הוא פיתוי ולא סחיטה, כלומר שזהו שימוש באמצעים לגיטימיים למקסם רווחים. אז אמנם יש כאן השפעה, אבל למה זה לא הוגן? לכאורה אלו אמצעים שהחוק מעמיד לרשותה (שהרי מותר לה להתאבד), והיא עושה בהם שימוש הוגן כדי למקסם את רווחיה. נכון שהטיעונים שלה לא היו ענייניים לגופו של עניין (אלו לא טיעונים שמראים חוסר אשמה), ולכן השופטת יכולה (וכנראה צריכה) היתה לא להתרשם מהם ואף אחד לא היה אמור לבוא אליה בטענות אם היתה עושה זאת (פרט לרחמנים מקצועיים), אבל עצם העלאת האיום נראית לגיטימית. זה כמו שנאשם ילבש בגדי מסכן כדי לשכנע את השופט לרחם עליו ולא להחמיר בדינו. גם זו השפעה בטיעונים לא ענייניים, ועדיין אף אחד לא מעלה בדעתו שזה אסור.

נשוב לדוגמה שהבאתי למעלה. הסברתי שסחיטה אסורה מפני שבאחת מהדרכים מדובר על מעשה לא חוקי (ליטול מהמאוים כסף או לפגוע בו), אף שהדרך השנייה (לא לפגוע בו או לא לקחת ממנו כסף) היא חוקית. אם כך, לכאורה ניתן היה לתהות מדוע שלא נתיר גם סחיטה, ונחכה: אם המאוים ישטוף לו את הבית הוא לא יפגע בו ואז לא קרה כלום (לא היתה עבירה על החוק). ואם המאוים לא ישטוף את הבית והמאיים ייקח לו כסף או יפגע בו – או אז יש כאן עבירה על החוק ואז נתערב (נאשים אותו ונכניס אותו לכלא). למה כבר בשלב הסחיטה עוד לפני שנעשה משהו לא חוקי, נקבע איסור בדבר? נדמה לי ששורש העניין הוא השפעה שאינה הוגנת. גם אם המאוים יחליט  לשטוף את הבית הוא עשה זאת תחת השפעה לא הוגנת, ולא מהחלטתו החופשית. האיום במעשה לא חוקי השפיע על החלטתו גם אם בסופו של דבר הוא לא התממש (במקרים רבים איומים נאמרים כדי לא להתממש). לכן גם אם הוא יקבל את ההצעה (שלא ניתן לסרב לה) עדיין יש באיום כזה בעייתיות. לכן החוק אוסר אותו בצדק, וקובע שכבר האיום עצמו הוא מעשה לא חוקי.

המסקנה היא שההבחנה בין השפעה לא הוגנת לבין איום כפי שהציעה הפרקליטות אינה מובנת מאליה, ובעצם לא כל כך הגיונית. כל עוד ה”מאיים” משתמש באמצעים חוקיים קשה לדבר על חוסר הוגנות. ומכאן שאכן איום בהתאבדות מכיון שהוא חוקי אין בו גם משום השפעה לא הוגנת, כפי שנקבע בפסק הדין.

ובכל זאת השפעה לא הוגנת

ובכל זאת, התחושה האינטואיטיבית היא שעדיין יש הבדל בין השניים. גם אם מדובר במעשה חוקי, עדיין אי אפשר לקבוע קטגורית שאין כאן השפעה לא הוגנת. לדוגמה, אם שופטת מצויה באמת היתה מתחשבת באיום הזה בבואה לקבוע את הכרעת הדין או את פסק הדין. הגם שמעשה ההתאבדות מותר – תחושתי היא שיש כאן השפעה לא הוגנת. רק אם שופטות ושופטים לא היו מושפעים מזה כלל ניתן היה לקבל את הזיהוי בין השפעה לא הוגנת לבין איום.

ניתן אולי לראות זאת בצורה אחרת. אם באמת האדם לא מתכוין להתאבד ורק מאיים כדי לקבל פס”ד נוח יותר, אזי הוא בעצם משקר לבית המשפט וזה מעשה לא חוקי. במצב כזה אולי אין כאן איום, שהרי ההתאבדות היא חוקית, אבל בהחלט יש כאן השפעה לא הוגנת. לעומת זאת, אם האדם באמת מתכוין להתאבד ורק מודיע זאת לבית המשפט, במצב כזה יש מקום לסברא שזה לא איום ולא השפעה לא הוגנת, שהרי זה נתון אמתי שעשוי להיות רלוונטי לשופט בבואו לקבוע את פסק וגזר הדין. כעין עדות מומחה שמעיד בפני ביהמ”ש מה יקרה לנאשם בעקבות גזר הדין.

נכון שקשה למדיי להעריך האם מדובר באיום אותנטי או לא, אבל זו רק בעיה דיאגנוסטית. ברמה העקרונית וההגיונית נראה שהבחנה זו שרירה וקיימת. כעת יש להעריך האם הכוונה היתה לאיים או שהיתה כאן הצהרה אותנטית. אם הצלחנו להגיע למסקנה – מה טוב, ואם לא – בהיעדר אבחנה ברורה ייהנה הנאשם מחזקת החפות כמקובל בחוק הפלילי.

הפגנות הנכים

כבר כמה פעמים התבקשתי מגולשים באתר לחוות דעה על הפגנות הנכים ועל יחסה של המדינה אליהם. כתבתי כבר בעבר שלדעתי יש כאן שיבוש ערכי מאד יסודי, וכאן אפרט זאת מעט יותר. ברמה העקרונית סיוע של המדינה לנכים הוא בגדר צדקה, ואדם לא יכול לתבוע צדקה אלא לכל היותר לבקש אותה. לשון אחר, אין לו זכות לקבל צדקה אלא לכל היותר יש על הנותן חובה לתת לו אותה. הדבר דומה בעיניי לעני שקיבל ממני קצבה של אלף ₪ לחודש, וכעת מפגין מול ביתי וחוסם את החנייה שלי בתביעה שאתן לו משכורת חודשית. הוא מתראיין לרדיו ותוהה: וכי מישהו חושב שאדם יכול לחיות מאלף ₪ בחודש? הוא דורש בתוקף השוואה למשכורת מינימום כפי שאני נותן לכל עובדיי.

בעיניי מצב הנכים דומה מאד למה שתיארתי. עקרונית לא מגיעה להם אגורה שחוקה. אף אחד לא חייב להם כלום, שכן הם לא עבדו ולא עשו שום דבר שמזכה אותם בכסף כלשהו ממישהו. אמנם נכון שמן הראוי (ובהלכה זו אף חובה) לתת צדקה לעניים ולנזקקים, אבל זו חובה של הנותן ולא זכות של המקבל. מדובר על מתן צדקה וולונטרי ולא על תשלום של מה שמגיע. זהו חסד ולא דין, ולכן המקבל לא יכול לדרוש אותה מהנותן ובוודאי לא להפגין (ועוד יותר בוודאי לא באלימות) על מנת לקבל זאת ממנו.

ההשוואה למשכורת המינימום

קשה לי לחשוב על טיעון מופרך יותר מהטיעון שעולה כאן חדשות לבקרים: וכי אדם יכול לחיות ממשכורת פחותה ממשכורת מינימום?! שדרני הרדיו האמפתיים שלנו מצקצקים בשפתותיהם בצדקנות ורוטנים ביחד עם המרואיין על האפליה: אין חולק שאתם צודקים, הם אומרים, שהרי אפילו אדם בריא לא יכול לחיות מ-3000 ש”ח לחודש, אז נכה על כל הוצאותיו ודאי לא יכול לחיות מזה (כמעט אין יום שאני לא שומע את הטיעון המטומטם הזה). אכן, זהו קו”ח שאין עליו תשובה, אלא שמסקנתו לא נוגעת לעניין. העובדה שנכה לא יכול לחיות מסכום מסוים לא אומרת שאני או כל אחד אחר צריך לתת לו יותר. הקו”ח הזה מוכיח לכל היותר כמה כסף נדרש כדי לחיות בכבוד (וגם זו שאלה מהו הסטנדרט הרלוונטי), אבל אין לו הרבה משמעות בדיון על הסכומים שהמדינה חייבת לתת לנכים. זה שפלוני צריך משהו לא אומר שאלמוני חייב לתת לו את זה.

המדינה לא חייבת להחזיק אנשים שאין להם יכולת השתכרות. היא עושה זאת, וראוי שתעשה זאת במידת האפשר, אבל אין כאן זכות שלהם אלא לכל היותר חובה שלה (שהיא קיבלה על עצמה). ואם המדינה מחליטה שביכולתה להקציב סכום מסוים לסיוע לנכים (הן במסגרת ביטוח לאומי והן במסגרת תקציב המדינה הרגיל), אז זהו הסכום שהיא נותנת. בין הנותנים יכול להתפתח ויכוח על כמה ראוי לתת (חלוקת עוגת התקציב), אבל איני רואה מה יכולה להיות ההצדקה לתביעות, דרישות והפגנות מצד המקבלים. מכוח איזו זכות הם תוקעים אותי עם עוד אלפי אנשים שממהרים להגיע למקומות שונים בתביעה שניתן להם אלפי שקלים נוספים בחודש?!

אחת האינדיקציות לאבסורד שבתביעה הזאת היא חוסר האבחנה בין נכים במצבים כלכליים ובריאותיים שונים. התביעות הללו מנוסחות כאילו נכות היא סוג של עבודה שמגיעה עבורה תמורה (מכאן ההשוואה התימהונית למשכורת המינימום). לא משנה אם משפחתו היא אמידה, אם יש לו ירושה גדולה, אם חבריו ומשפחתו עוזרים או לא עוזרים לו וכדומה. מדוע זה כך? הרי החובה להתפרנס היא על האדם עצמו. אם הוא לא יכול, המשפחה והחברים אמורים לסייע לו (ושוב, זו לא זכות שלו אלא חובה מוסרית שלהם). מניין צמחה התפיסה האבסורדית שיש לו זכות לקבל זאת מהמדינה? האם איגוד הנכים מייצג סוג של עובדים בשירות המדינה שטוענים לתגמול לא מספיק ולא הוגן על עבודתם?

חובות וזכויות

בבסיס דבריי עומדת ההבחנה בין חובות לזכויות. בהגות המשפטית מקובלת טבלת הופלד שקובעת שביסוד כל חובה של פלוני יש זכות לאלמוני ולהיפך. אם לי יש זכות שתשלם לי כי הזקת לי, יש עליך חובה לשלם. אם לווית ממני כסף יש לי זכות שתפרע לי את ההלוואה ולכן גם לך יש חובה לעשות זאת. אבל שני הצדדים הללו מאפיינים רק הקשרים משפטיים. בהקשרים לא משפטיים אין יחס כזה בין זכויות לחובות.

במאמרי על חושן משפט הבהרתי את הדברים בפירוט, וכאן רק אומר שבצדקה לדוגמה אין יחס כזה. צדקה היא חובה על הנותן ולא זכות של המקבל. גם השבת הריבית היא חובה על המקבל (המלווה שקיבל את הריבית) ולא זכות של הנותן (הלווה). לא בכדי צדקה וריבית מופיעות בחלק יו”ד שבשו”ע, ולא בחו”מ. הסברתי שם שחו”מ הוא ספר הזכויות ההלכתי (הזכויות שיש כנגדן חובות ולהיפך), ואילו יו”ד הוא ספר החובות (שאין כנגדן זכויות). בהקשר משפטי אם אתה לא ממלא את חובתך אני יכול לתבוע אותך בבית דין או בבימ”ש, שכן לא מדובר רק על אי מילוי חובה שלך אלא על אי סיפוק או פגיעה בזכות שלי. אבל בהקשרים לא משפטיים אין לי אפשרות כזאת מפני שהחובות שלך הן עניינך ולא ענייני (אני יכול לכל היותר לפנות לבי”ד שיכפו אותך למלא את חובתך. ראה שם את ההבדלים).

בתחומים אלו שורר בלבול גדול, לשני כיוונים: יש הטוענים שבהלכה אין זכויות (יש רק שיח של חובות). אחרים טוענים שכל חובה של המדינה יסודה בזכות של האזרח. שורשן של שתי הטעויות הללו הוא אחד. במערכת משפטית של מדינה אין חלקים לא משפטיים. ולכן בחוקי המדינה כשיש חובה על האחד יש כנגדה זכות של האחר, ולהיפך. אבל ההלכה אינה רק מערכת משפטית. בחלק המשפטי שלה אכן קיים היחס של הופלד (החובות שם מיוסדות על זכויות של האחר), אבל יש לה גם חלקים אחרים. מי שרואה את ההלכה כמערכת משפטית טועה בטעות הראשונה, ומי שרואה את חובותיה המוסריות של המדינה כחובות משפטיות טועה בטעות השנייה. אלו שני צדדים של אותה מטבע. כאמור, האמת היא ששניהם טועים. החובות המוסריות של המדינה, כל עוד לא עוגנו בחוק והפכו לחלק מהמשפט שלה, לא מקימות זכויות של האזרח. האזרח לא יכול לתבוע מהמדינה שתיתן לו מעבר למה שהיא החליטה. הוא יכול לבקש כמובן, אבל זו לא זכות שהוא יכול לתבוע אותה.

על קומוניזם ומדינת רווחה

אם אני רוצה ללמוד ריתמיקה ואין ביכולתי, האם יש חובה על המדינה לתת לי את השירות הזה? ברור שלא. בה במידה, אם לילד יש קשיים בלמידה אין לו שום זכות שהמדינה תסייע לו. לכל היותר יש חובה (מוסרית) על המדינה לסייע במידת האפשר. ואם אי אפשר – אז לא. כך גם לגבי חולה שצריך סיוע רפואי. יש תרופות יקרות שלא נכנסות לסל הבריאות. זה באמת נשמע מקומם שמשאירים אנשים למות. אבל המדינה אמורה להחליט כמה ביכולתה, אם בכלל, להקדיש לעניין זה. אין כאן זכות של החולים אלא צדקה שהמדינה מחליטה לתת.

תאמרו שחיים ובריאות אינם לימודי ריתמיקה. אני לגמרי מסכים, אבל במישור העקרוני אין הבדל. שום צורך של אדם, חשוב ככל שיהיה, אינו זכות שלו אלא אם הוא מגיע לו מכוח עבודה או מתוך עילה משפטית אחרת. אפילו האמנה בין האזרח למדינתו שקובעת כי היא אמורה לדאוג לו יש לה גבולות. עובדה היא שלא כל צורך נענה, ואפילו צרכים בריאותיים וצרכים של חיים (כמו תרופות מצילות חיים). העובדה היא שהמדינה יכולה להשתדל אבל לא חייבת להצליח ואפילו לא להשתדל מעבר למידת יכולתה. וגם במידת יכולתה היא עצמה אולי חייבת, אבל האזרח לא יכול לתבוע זאת ממנה.

ברקע הדיון הזה נשמעות נימות קומוניסטיות. ההנחה היא שלאנשים מגיע הכסף לפי צרכיהם ולא לפי יכולותיהם והשתכרותם. אבל ככל הידוע לי בינתיים הקומוניזם אינו חלק מהחוקה בישראל, ולכן לכל היותר ניתן להפגין למען הפיכת ישראל למדינה קומוניסטית, אבל אי אפשר להפגין על “זכויות הנכים” כשאין כאלה. אפשר להפגין על זכויות שהחוק קובע ובכל זאת הן לא ניתנות. אפשר גם להפגין על שינוי החוק. אבל מההפגנות שמתנהלות בזמן האחרון התחושה היא שהמפגינים תובעים זכויות שכבר קיימות ומשום מה ברשעות הממשלה לא ניתנות להם. ההבדל בין מצב שבו דורשים זכויות לבין מצב שבו מוחים או מתמקחים על הגדלת המחויבויות, הוא באופי מעשי המחאה. אם נפגעו זכויותיי – אני רשאי לעתים לנקוט בצעדים דרסטיים, ואולי גם לפגוע (באופן מידתי) באחרים. זהו בעצם הכלל שאדם עושה דין לעצמו. אבל זה לגבי מה שמגיע לו בדין (זכויות שיש לו). לעומת זאת, אדם שמתמקח עם הנותן שיגדיל את הצדקה שהוא נותן לו – לא יכול לנקוט באלימות ובוודאי לא לפגוע בנותן ולא באף אחד אחר. כאן הוא לא עושה דין לעצמו אלא מתמקח עם הנותן על גובה סכום הצדקה. ההפגנות האלימות של הנכים משקפות תפיסה קומוניסטית של “זכויות הנכים” במקום תפיסה שפויה של “חובת המדינה” (חובה מוסרית שראוי להפכה למשפטית).

השפעה שאינה הוגנת: משפט ומוסר

כעת אשוב להעיר על שאלת ההשפעה שאינה הוגנת. גם בהקשר של הנכים היא עולה, שכן הצגת המסכנות כבסיס לתביעה היא בעצם השפעה שאינה הוגנת. במה היא שונה מהמכתב ששלחה אותה אישה לשופטת (שחלק מנוסחו מובא למעלה), מהאמירות שנשמעות בתקשורת מפיהם של הנכים או התומכים בהם? בשני המקרים מדובר במסחטה רגשית שמנסה להשיג תוצאות שלא באמת מגיעות לך. במקום לבקש צדקה אתה מנגן על רגשות הנותן. אמנם הנכים לפחות פונים לגורם מוסמך שיכול להחליט לתת להם, בעוד שלשופטת אסור היה לפעול בניגוד לחוק (לפחות תיאורטית), ועדיין יש תחושה של פריטה על נימים לא הוגנים.

מאידך, האם כל מסחטה אמוציונלית היא השפעה לא הוגנת? אני חושב שכן. לא במובן המשפטי, אבל לפחות במובן המוסרי והאנושי. במובן המשפטי קשה לומר שהנכים עוברים על עבירת האיום שהרי הם לא מאיימים אלא לכל היותר משקרים (אומרים שיש להם זכויות בעוד שאין להם), וכנראה לפחות חלקם עושים זאת בשוגג ולא במניפולציה צינית. ועדיין לתחושתי יש כאן השפעה שאינה הוגנת. ובכלל בשיח הציבורי שלנו הרגש משמש דרך קבע כסוג של מכשיר להשפעה לא הוגנת.

הערה על רגשות

זה מחזיר אותנו לדיונים הקודמים (שירה, חסידות, לימוד תורה). גם שם טענתי שהרגש לא רלוונטי בלימוד תורה שאמור להתנהל בשכל. הוא הדין בנדון שלנו כאן. גם כאן אני טוען שלרגש אין מקום בדיון ציבורי ובדיון כלשהו. לכל היותר אתה יכול לתאר את המצוקה כדי לתת לנוגעים בדבר נתונים כדי שיקבלו החלטה. אבל במקום שאתה לא רק מציג נתונים אלא עושה תעמולה אמוציונלית יש כאן ממד של השפעה לא הוגנת.

אמנם קשה למדיי לשמור על אמות מידה נקיות לגמרי. אף אחד לא יכול להצביע על הנקודה שבה הצגת עובדות על מצוקה עוברת למסחטה אמוציונלית לא הוגנת, וכפי שראינו כך הוא גם במקרים המשפטיים. האם לא לגיטימי שנאשם שבא לשמוע את גזר דינו ילבש בגדי מסכנות כדי לעורר רחמים אצל השופט? איני יודע. ובכל זאת, דומני שחשוב לפחות להיות מודע להבחנה הזאת, ואז לנסות עד כמה שאפשר להתגבר על הקשיים הדיאגנוסטיים (תוך מודעות שכנראה לא נצליח בזה לגמרי).

ככלל, הרגש הוא מכשיר רע מאד לקבל החלטות. זה כנראה מה שעומד מאחורי הפתגם העממי שמי שבן 17 ואינו קומוניסט אין לו לב, ומי שבן 23 והוא עדיין קומוניסט אין לו ראש. הרגש מוביל לקומוניזם, אבל השכל אמור לדחות זאת על הסף. זה גם לא צודק, גם לא נכון וגם לא ישים מעשית, על אף שזה מאד מחמם את הלב ומעורר רגשות נפלאים ומרוממים.

דומני שכבר הזכרתי כאן בעבר את מה ששאל אותי פעם תלמיד שהיה צריך לקבל החלטה לגבי בת זוג. הוא שאל האם עליו ללכת אחרי הרגש או אחרי השכל. אמרתי לו שלעולם יש ללכת אחרי השכל. הרגש תפקידו רק לספק נתונים לשכל כדי שיוכל להכריע. ברור שההחלטה לגבי בת/בן זוג צריכה לקחת בחשבון את המצב הרגשי (הכימיה, האהבה וכו’), אבל אלו רק נתונים. ההחלטה צריכה להתקבל בשכל שלוקח בחשבון את הנתונים, גם הללו וגם אחרים. כך הוא גם במקרים שנדונו כאן. במקום שבו מנסים לדחוף את הרגש לתוך תהליך ההחלטה – זהו סוג של השפעה שאינה הוגנת.

[1] ראה על כך בהרחבה בספר השלישי בסדרת לוגיקה תלמודית, ובמאמר לשורש השישי. שם ושם השתמשתי בהבחנה הזאת כדי להנהיר את ההבדל בין מצוות עשה ללאו.

[2] ראו כאן את הדיון על פירוש הביטוי “שלא כדין”.

78 מחשבות על “על נכים ומתאבדים: איום והשפעה לא הוגנת (טור 114)”

  1. בשונה מבשולחן ערוך, בתורה כן מופיעה הצדקה לצד חובות אחרות. אפשר לפתור את הבעיה הקטנה הזו של המצאות המצוות ב’סל אחד’ בתורה ע”י חלוקתה לפרוסות סלמי (תורת התעודות), אבל אני מניח שאינך חסיד של הדוקטרינה. כמו כן, בחברה צודקת, החלשים ביותר אינם נזרקים לצד הכביש, או לברכיו וידידיו של בן המלך, רק בגלל חולשתם.
    אבל מכך לא משתמע שמאבק הנכים, על קרבו וכרעיו, הוא מוצדק. כבן לאב נכה (ללא יד ורגל) ולחותן נכה (מנוון שרירי רגליים), אני יכול בודאי לומר שאין ספק שצריכה להיות דיפרנציאליות בין הנכים. אין לך חוסר שוויון גדול יותר מאשר טיפול שוה במי שאינם שוים. זו גם הסיבה לכך שצה”ל כורע תחת הטיפול בנכי צה”ל, ושמרוב חניית נכים כבר אין כמעט חניה שאינה חנייית נכים.

    1. לא הבנתי מה הטענה בחצי הראשון של ההודעה.
      על כן רק אומר שאכן אני לא חסיד של דוקטרינת התעודות אם כי אין לי בעיה עקרונית איתה. מאידך, אני גם לא קובע את ההלכה לפי התורה שבכתב, ועוד פחות לפי קירבה בין מצוות בתורה שבכתב.

  2. לגבי החלק הראשון- לא הבנתי מה ההווא אמינא לאסור איום בהתאבדות ונראה לי שזה פלפול סרק (וכן ההבדל בין איום לפיתוי). לעולם איום חייב להיות קשור בפעולה אסורה (ע”פ חוק או מוסרית). אם היה אסור לאיים במעשים המותרים ע”פ חוק היה נוצר מצב אבסורדי בו גם אסור לי לאיים שאשן שעה פחות כל לילה או אזרוק כסף לפח. גם המסקנה שלך לא נראית לי נכונה: מצופה משופט שיפעל ע”פ השכל ולא יכנע לרגש. לכן, מותר לדעתי להרבות בתחנונים ואפילו לחבוש כיפה (למרות שאני לא מבין איך זה עוזר). כמו”כ מותר לי גם לשקר לשופט שהילדים שלי יסבלו למרות שאין לי ילדים כי השופט לא אמור להתחשב בזה (ואם כן- אז זה צריך להיות אסור!). זה שונה כמובן מאדם שמשקר בעובדות בבית המשפט כי במקרה זה השופט לא יודע מה היה ו*מצופה* ממנו להסתמך על עדות הנאשם.

    לגבי החלק השני- מסכים עם כל מילה. השתגעו פה לגמרי. גם המורים שדורשים תוספת למשכורת כדי שהחינוך לילדים שלי יהיה טוב יותר (אכילו זה מה שמעניין אותם). וגם אם זה נכון- תנו לי להפגין אם זה אינטרס שלי. אגב, לדעתי צריך גם לבטל את הטבות המס של הנכים. צדקה נותנים לעני, לא למסכן. דבר נוסף שמקומם אותי הוא שכל המתחסדים שתמיד בעד המפגינים החמדנים לא באמת מבינים שהכסף צריך להגיע ממקום מסוים ועל חשבון משהו אחר. הם אף פעם לא יציעו במה לקצץ כדי לממן את התוספת (חוץ מההצעה המטומטמת שתמיד עולה: לקצץ את שכר הח”כים:))

    1. זה לא פלפול. כתבתי שיש כאן השפעה שאינה הוגנת גם אם לא ממש איום. בפרט אם האיום הוא שקרי. אם מישהו מבקש ממך שקל ברחוב אחרת הוא יתאבד, והוא משקר לך (אין לו כוונה להתאבד). לדעתך זה הגון? זה מותר? לדעתי לא. אם כבר, אז ההיתר לאיים בהתאבדות הוא פלפול ולא האיסור. האיסור הוא שכל ישר.
      לגבי ההבדל בין איום לפיתוי, אם השכל הישר והברור לגמרי הזה הוא פלפול בעיניך, אז אנחנו כנראה חושבים לגמרי אחרת.

  3. תודה על הטור המרתק כהרגלך.
    נקודה אחת עדיין לא ברורה לי. באיזה מובן השפעה לא הוגנת היא ‘לא הוגנת’? אתמקד במקרה המשפטי ולא בהפגנות הנכים.
    אני מסכים כי ניתן להאשים מי שמשקר במזיד לבית המשפט שבכוונתו להתאבד בשקר אבל הדיון המעניין יותר לדעתי הוא במקרה שבו אין בעיה של שקר. הטיעון הוא בתום לב, והמעשה שבו מאיימים (התאבדות) הוא חוקי.
    לעניות דעתי המצב שנוצר כעת הוא כדלהלן: אם השופט עומד לפסוק שלא בצדק הרי שנראה לי לגיטימי בהחלט להשתמש ב’השפעה שאינה הוגנת’ כדרך להשגת צדק. היעלה על הדעת שחובה על האדם לקבל על עצמו עוול משפטי רק בגלל שעליו להימנע מלהשפיע על השופט בדרך שאיננה רציונלית (אבל חוקית)?
    מאידך, אם לדעת הנידון הדין הוא דין אמת, אפילו שימוש ב’השפעה הוגנת’ הוא פסול מוסרית גם אם לא חוקית משום שמטרתו לעוות את הדין.

    1. אני לא מסכים. אם הטיעון עולה בתום לב אכן אין כאן איום שהרי זו הבעת מצוקה בעלמא. אבל אם מדובר באיום שקרי יש מקום לאוסרו.
      מעבר לזה, לא מדובר במצב שהשופט לא פוסק בצדק. להיפך, מדובר שהוא פוסק בצדק ואתה מנסה לשנות זאת. אם השופט פוסק שלא בצדק, אנחנו נכנסים לשאלה אחרת: עד כמה מותר להשתמש באמצעים פסולים להשיג מטרות ראויות (המטרה מקדשת את האמצעים).
      ולאידך גיסא, גם אם הדין הוא דין אמת, החובה להגיע אליו היא על השופט ולא על בעה”ד. לנסות במקרה כזה השפעה הוגנת נראה לי סביר בהחלט. כדוגמה מושאלת: יוסף לא אמור להגשים את חלומותיו, אלא להותיר זאת לקב”ה.

    1. בס”ד ח’ בשבט ע”ח

      הרי הלכה פסוקה היא שבית דין כופין על הצדקה מיוזמתם, ולא מחכים שהעני יתבע. למה מגיעים למצב שנכים הנזקקים לתמיכה צריכים להפגין ברחובות? בזמנו היתה עתירה לבג”ץ שיקבע שהזכות לקיום מכובד היא מזכויות האזרח הבסיסיות, והעניין נגמר בלא כלום.

      במדינה יהודית מתוקנת היו צריכים השופטים הנכבדים לחדול מעיסוק בחקיקה שיפוטית ובזכויות העשירים לחלל שבת תוך ניצול העובדים והעסקתם ללא מנוחה, ולעסוק בעשיית צדק למי שבאמת נזקק. מי שאפשר לו לעבוד במידה חלקית יקבל סיוע בהשמה ובהשלמת הכנסה, ומי שאינו יכול יקבל את המגיע לו בכבוד. לשם זה יש שופטים בישראל!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    2. ארי”ק, אני לא שמעתי על כך.
      שצ”ל, מה זה קשור לשופטים? וכי הם מחוקקים כאן את החוקים? מה עניין שמיטה לחביתה? נראה לי שהחסידות על דרך הפירוש והביאור קצת בלבלה אותך.

    3. בס”ד ח’ בשבט ע”ח

      לרמד”א – שלום רב,

      צדקה בלשון הקודש באה מלשון ‘צדק’, לא רק עניין של חמלה והתנדבות, אלא דין גמור. ולפיכך ‘כופין על הצדקה’ וגדולי ישראל בכל הדורות היו מעשים על הצדקה. וכן נפסק שצדקה מתחלקת בשלושה מפני שהיא בגדר ‘דין’, וכנראה שכת”ר ברוב עיסוקו בשירה ובחסידות שכח ‘פסוק מפורש בבבא בתרא’ (כלשונו הזהב של ר’ טוביה החולב’).

      אם הזכרת את החסידות, הרי שהיא הדגישה מימד נוסף בצדקה, שהיא גם זכות של הנותן, וכדברי המדרש על דברי נעמי לרות: ‘מי האיש אשר עשית עמו היום?’, שיותר משהנותן עושה עם העני – העני עושה עם הנותן. ועל פי זה הנחה רבי שמחה בונם מפשיסחא שאחרי שנתן לעני סכום שלפי הרגשתו ימלא את צורכו – יוסיף וייתן עוד לשם המצווה. ראה במאמרו של אריאל פינקלשטיין, ‘אנושיות ללא הערות שוליים’, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’, ובשקלא וטריא בין פרופ’ נדב שנרב וביני (שם).

      נמצינו למדים שבית הדין לפי ‘ערכי הצדק היושר והשלום שבמורשת ישראל’ הוא ‘אביהם של עניים’, וזה תפקידם וכבודם לפקח שכל אחד מאזרחי המדינה ותושביה יזכה לקיום בכבוד!

      בברכה, ש”צ לוינגר

      אם הזכרת את דיונך על השירה –

      הואיל והסקת שביטוי התחושות היא ההגדרה העצמית של שירה, הרי שהמוחים שהביעו את רגשי המצוקה שלהם לא רק בשלטי מחאה הנותנים ביטוי ליטרלי למצוקה אלא מעבר לכך – הרי הם משוררים לכל דבר וראוי שמשרד התרבות יעניק להם תקצוב ביד רחבה כמשוררים. וכן להעמיד לרשותם את היכלי התרבות, שבהם יבטאו את תחושותיהם!

    4. רבנו השצ”לי, אתה מערבב מין בשאינו מינו וניכר שטרם סר יין הביאור והפירוש מעליך.
      וכי אמרתי שצדקה אינה מן הדין? היא לא מהחלק המשפטי של הדין אלא מהחלק ההלכתי שבו. צדקה מופיעה ביו”ד, ולכן ברור שיש דין לתת צדקה. אבל זו לא זכות של העני (ולכן זה לא בחו”מ).
      אתה גם מערבב בין בי”ד בהלכה, שהוא גם המוסד המחוקק, לבין ביהמ”ש במדינה מודרנית שתפקידו לשפוט, לא לחוקק ולא לדאוג לעניים.

    5. חלוקת הצדקה, ובחלק מהמקרים גם גבייתה, הם כדיני ממונות, כמבואר בשו”ע, יו”ד סימן רנו,ג: ‘הקופה נגבית בשנים, שאין עושין שררה על הציבור בפחות משנים… ואינה מתחלקת אלא בשלושה לפי שהיא כדיני ממונות לעיין על העני ועני כמה ראוי ליתן לו. ותמחוי – כמו שמתחלק בשלושה, כך אינו נגבה אלא בשלושה לפי שאינו דבר קצוב וצריכים לעיין על כל אחד ואחד כמה ראוי ליתן’.

      אך חלוקת משאבי הצדקה היא יותר מאשר דיני ממונות, שכן בית הדין נחשבים ל’אביהם של יתומים’ ול’יד עניים’, והם אחראים שכספי הצדקה יגיעו לעניים שלהם הם ראויים, גם כשהעניים אינם תובעים ואף כשאינם יודעים על קיומם של הכספים המגיעים להם – בית הדין חייב לפעול מיוזמתו (ראה: הרב במאמרו של א”צ שיינפלד, ‘על ההקדשות הדתיים במדינת ישראל’).

      הואיל ובית המשפט העליון מכיר עקרונית בזכות לקיום בכבוד’ כזכות יסוד, והואיל ובית המשפט מחוייב על פי החוק לפסוק לפי ‘עקרונות הצדק היושר והשלום שבמורשת ישראל’ – הרי ברור שהאחריות שתקציבי המדינה בכלל ותקציבי הרווחה בפרט יגיעו לנזקקים הראויים להם. שופטים שמגלים בכל מכל כל ‘אקטיביזם שיפוטי’ – דווקא במקום חיי נפש של נזקקים אמיתיים אוחזים ב’שמרנות’?

      בברכה, ש”צ לוינגר

    6. בפיסקה 2, שורה 3-4:
      … (ראה במאמרו של הרה”ג א”צ שיינפלד, אב”ד בירושלים, ‘על ההקדשות הדתיים במדינת ישראל’, באתר ‘דעת’).

      ובאשר להשוואה לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב,
      ראוי יותר לדמות אליו את הרב מיכאל אברהם נר”ו, הקרוי על שם המלאך מיכאל המלמד זכות על ישראל, ועל שם אברהם אבינו שלימד זכות אף על אנשי סדום. וכך נוהג גם רבי מיכאל אברהם המלמד זכות אף בדרך רחוקה על שופטי בג”ץ,הנמנעים בנידון דידן מאקטיביזם ומסרבים ליתן הגדרות ברורות מהו שיעור ה’קיום בכבוד’.

      ובזכות לימוד הזכות – במרום ילמדו עליו ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואד”ם!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    7. בס”ד ט’ בשבט ע”ח

      לכאורה ניתן לדמות את חסימות הכבישים למוסד ‘עיכוב הקריאה’ שהתפתח ביהדות אשגנז בימי הביניים וזכה להכרה בספרות הפוסקים. מי שהרגיש שנעשה לו עוול על ידי יחידים או ע”י הנהגת הקהילה – היה עומד ‘בין ישתבח ליוצר’ או לפני קריאת התורה ולא מאפשר להמשיך בסדר התפילה עד שיעשו לו דין צדק.

      מובן שהעיכוב עצבן מאד את המתפללים ולפעמים גרם לעיכוב של שעות ולהישרפות החמין. אלא שדווקא הדריכה על העצבים של כל הקהילה, קידמה ‘בסופו של יום’ 🙂 את פתרון הבעייה בצורה יעילה, משום שבמצב לחוץ זה שכולם ממהרים לסיים, פתאום נפתחים שערי החשיבה היצירתיות ונמצא פתרון הקסם המפשר בין החולקים

      במידה מסויימת השבתה או חסימת כבישים דומות ל’עיכוב הקריאה’. בעיות, ובפרט בעיות של אנשים ‘שקופים’, המוזנחות או ‘נמרחות’ משום שלגורמים המחליטים יש אג’נדה אחרת, עולות לדיון יעיל עקב אי הנסבלות של ההשבתה, והצדדים פותחים במרתון של דיונים המביא לפשרה מוסכמת.

      אלא שיש ליתן את הדעת לכך שבהשבתת שירות חיוני או חסימת עורק תחבורה, עלולה להיגרם לאנשים רבים לא רק טירחה ובזבוז זמן ומריטת עצבים, אלא גם נזקים כלכליים כבדים ולפעמים גם לחשש סכנה למי שצריך להגיע בדחיפות לבית חולים וכיו”ב.

      ומשום כך נראה לענ”ד שחיוני שיהיה ‘מוסד לבוררות חובה’ שיוכל לחייב את הצדדים להתייצב לפניו ולהציע (ובמידת הצורך גם לחייב) הסדר פשרה סביר, ובכך ייתר את הצורך בהשבתות וחסימות, ואולי המסגרת כבר קיימת, שלמטרות אלה יכול להועיל הבג”ץ עם נטייתו לאקטיביזם.

      ועל כל פנים, ההשבתות והחסימות טובות כשהן באות לזרז את יישוב המחלוקת ככלי הממריץ את הצדדים לשבת למשא ומתן יעיל. לעומת זאת, כשכבר הושג הסדר מוסכם ויש מיעוט שאינו מוכן לקבל את הפשרה – נראה על פניו שיש פחות לגיטימיות למאבק בדרך של השבתה וחסימה.

      לסיכום: נראה ש’עיכוב הקריאה’ ודומיו ההשבתה והחסימה’ יפים כזרז למשא ומתן שיביא לפשרה מוסכם, ועדיפה מהם מסגרת יעילה לבוררות.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      לגבי ‘עיכוב הקריאה’, שמעתי בהרצאה של פרופ’ אברהם גרוסמן, שמוסד זה התפתח דווקא בקהילות אשכנז בימי הביניים שהיו קטנות ולא היו בהם בתי דין שישבו בקביעות. לעומת זאת, בספרד ובארצות המזרח שבהן היו קהילות גדולות (את ההבדל בגודל הקהילות ניתן לראות במסעות רבי בנימין מטודילה, וזה היה השיעור הראשון של פרופ’ יו”ט עסיס ז”ל) – לא היה צורך במוסד ‘עיכוב הקריאה’.

      קוטנן של הקהילות באשכנז היה כנראה הסיבה גם להתפתחות מנהג מכירת העליות לתורה, שכן מיסי הקהילה לא הספיקו לצרכים (על התפתחות מנהג מכירת העליות באשכנז בימי הביניים כתב פרופ’ רון קליינמן. ייתכן מאד ששני המנגים – עיכוב הקריאה ומכירת העליות – ‘תרמו’ למצב הבעייתי של מיעוט יראת הכבוד לבית הכנסת שהביא להקלה בשיחה בטילה בבית הכנסת. כשמתרגלים לקיים דיונים ומכירות לצרכי מצווה בבית הכנסת, עלולים לגלוש ב’מדרון החלקלק’ גם לשיחה שלא לצוך.

    8. אהרן - עיכוב הקריאה

      לרב לווינגר:
      אני חושב שהרב יסכים עמך שיש דמיון בין עיכוב הקריאה לחסימת כבישים. אולי נגדיר זאת כך: ישנם כלים הפגנתיים שהציבור מסכים מראש שמי שמרגיש פגוע יוכל להשתמש בהם, למרות הסבל שנגרם לכל אחד מהציבור.
      הוויכוח כאן לא היה האם מותר להשתמש בכלי הזה. הדיון הוא האם טענתם כי ‘זכותם’ לקבל קצבה שווה לשכר מינימום – היא טענה צודקת.

    9. בס”ד ט’ בשבט ע”ח

      לאהרן – שלום רב,

      בשכר מינימום אפשר להתקיים בכבוד? דומני שצריכים לשאוף שהכנסתם של הנכים תגיע לפחות לשכר הממוצע במשק, הרי בבני מלכים עסקינן! ומה עוד שהוצאותיו של נכה גדולות יותר. טיפולים ומיכשור מיוחד הנחוצים לנכה כאויר לנשימהר וכיו”ב.

      וגם צרכי המחיה של כל אדם יקרים – לנכה הם יקרים יותר!
      אם אדם השלם בגופו יכול לחסוך בעלויות המחיה על ידי קנייה בזול בשוק – לנכה הדבר קשה מאד ומטבע מוגבלותו ייאלץ להזמין משלוח מסופרמרקט. אם השלם בגופו יכול נסוע בזול בתחבורה ציבורית – נכה צריך לנסוע ברכב פרטי או במונית. סתם כניסה לשירותים – לנכה היא מבצע! וכשאדם אינו יכול לעשות ספונג’ה ולשטוף כלים עקב נכותו – הרי שעוזרת בשכר ומדיח כלים אינם עניין של מותרות, וכו’ וכו’

      אני מציע לכל אחד לעשות תרגיל ולחשב כמה היו חייו מתייקרים לו ח”ו היה נכה, ויבין שגם כפליים משכר מינימום הם ‘קליין געלט’ לצרכיו של נכה.

      הואיל וזה המצב, ונכות מגדילה מאד את ההוצאות, וכל הקיצבאות שניתן לא יביאו פתרון למצוקתו הכלכלית של נכה – נראה לענ”ד שמלבד מה שכבר עשו והגדילו את קיצבאות הנכות, צריך לפתח את אפשרויות ההכשרה המקצועית וההשמה, ואף ליתן סובסידיה למעסיקי נכים – כך שנכים יוכלו למצוא עבודה המפרנסת בכבוד, שהיא כדברי הרמב”ם הצדקה המעולה ביותר!

      בברכה, ש”צ לוינגר

    10. הרב לוינגר, אתה מערב מין בשאינו מינו.
      השאלה לא הייתה האם הם זקוקים לכסף, אלא האם זכותם המשפטית/המוסרית לדרוש זאת, שוב – לדרוש זאת.

    11. בס”ד עש”ק ‘ובבקר תשבעו לחם’ תשע”ח

      לאהרן – שלום רב,

      פשיטא, זכותו של אדם לדרוש את המגיע לו בדין, וחובת היחיד והציבור בישראל לדאוג לעניים שיתקיימו בכבוד היא חובה גמורה. אדרבה, אנחנו צריכים מיוזמתנו ‘להשכיל אל דל’ ולא לחכות ח”ו ל’אם צעק יצעק’. ראה במקורות שהבאתי בתגובותיי לעיל – ‘כופין על הצדקה’, ‘חלוקת הצדקה היא דין’ ו’דיני ממונות ויותר’.- והדברים פשוטים, חבל שמרוב התחכמות והתפלספות ו’אידיאולוגיה ליברטינית’, הופכים גם הדברים הפשוטים והבסיסיים.ביותר ביהדות ל’שאלה’…

      השאלה המצריכה דיון רציני, היא: מה הדרך הראויה לפתור את המצוקה, וכן מה הדרך הראויה לעורר על הבעייה,
      ובזה הרחבתי בשתי תגובותיי האחרונות – ‘חסימת כבישים כעיכוב הקריאה?’ (שסימן השאלה שהוצר בכותרת, כבר מרמז על הסתייגותי מצורת המחאה, ובפרט אחרי שהושג הסכם פשרה) ו-‘רק שכר מינימום?’ (שבה הסקתי שעיקר פתרון מצוקת הנכים, היא בסיוע להם למצוא עבודה המפרנסת בכבוד, והקיצבאות נועדו בעיקר לכיסוי הצרכים הכלכליים הגדולים הנוספים לנכים בשל נכותם).

      בברכה, ש”צ לוינגר

    12. בס”ד י”ג בשבט תשע”ח

      דברי השופטת ברק-ארז שיש להקל באיום אובדני משום ‘חופש הדיבור’ – תמוהים. הרי הטחת הכינוי ‘רוצחת’ בפני שופטת היא ביזיון בית המשפט, ועם ההבנה שמדובר בדברים שהוטחו מתוך ייאוש ע”י נאשמת המדמה שחרב עליה עולמה עם הרשעתה בדין – יש מקום לשימוש בסעיף של ‘ביזיון בית המשפט’ בצורה מידתית.

      ברם, להרשיע אישה קשת יום שהטיחה דברים מתוך צערה בסעיף חוק שנועד במקורו להרתיע עבריינים אלימים ואנשי פשע מאורגן המאיימים באלימות על שופטים – דומה שלא זו היתה ‘כוונת המחוקק’. והכתמת אדם בהרשעה ב’איום על שופט’ מתייגת אותו כפושע מועד ופוגעת ללא תקנה בעתידו ובסיכוי לשיקומו.

      התאבדות אמנם מהווה פגיעה לא רק במתאבד עצמו אלא גם במשפחתו וחבריו, וכשהיא מלווה בהאשמה כלפי החברה או כלפי אנשים מסויימים שהמתאבד מאשים אותם שדחפוהו במעשיהם או באדישותם למעשהו הנואש, בכך עלולים להיגרם למואשם ע”י המתאבד הן ייסורי מצפון קשים והן פגיעה בשמו הטוב.

      אך במקרה של שופט המואשם ע”י המתאבד באחריות למותו – הפגיעה בשופט היא מצומצמת מאד. פגיעה בשמו הטוב של השופט לא תיווצר בדרך כלל, שהרי אנשים נוטים להאמין לשופט מאשר להאשמותיו של עבריין מורשע.

      גם ייסורי המצפון שהמתאבד מנסה לגרום לשופט שהרשיעו, לא יוגברו אם השופט הגון, שהרי חזקה על שופט הגון, שלפני שחרץ דינו של אדם לכף חובה, שעברו עליו לילות נדודים ו’פרפרים בבטן’ לאין ספור עד שהגיע למסקנה ברורה שהאשמה הוכחה ‘מעל לכל ספק סביר’ ושהעונש מידתי ומתחשב כראוי לא רק בצורך בהרתעה אלא גם מאפשר שיקום ראוי.

      אם ברור לשופט שעשה הכל כדי להפך בזכותו של הנאשם, – שום האשמת סרק לא תערער את רוחו של השופט, ביודעו שעשה כל שביכולתו להביא למשפט צדק.

      ועל כל פנים, דיבור אובדני עלול להעיד על מצוקה נפשית קשה, שעלולה להגיע חלילה גם למעשה שאין ממנו חזרה. השופט צריך להרגיע את הנאשם, להוכיחו ואולי גם להענישו על הדברים שהוא מטיח. אבל בראש ובראשונה צריך השופט לזכור שלפניו אדם מיואש שחושב שחרב עליו עולמו, אדם שיש לעודדו ולהפיח בו תקווה לשיקום, ולהפנות אותו לעזרה מקצועית של עובדים סוציאליים ואנשי בריאות הנפש, ובוודאי לא להטיל עליו קלון של ‘איום על שופט’ שיתייג את המורשע בו לעד בסטיגמה של פושע אלים..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    13. בתגובה ‘חסימת כבישים כעיכוב הקריאה?’, פיסקה אחרונה:

      לגבי מכירת העליות באשכנז בימה” – ראו במאמרו של פרופ’ רון ש’ קליינמן, ‘מכירת עליות וכיבודים (“מכירת מצוות”) בבית הכנסת – המנהג, התפתחותו וטעמיו’, כנישתא 4 (תש”ע), עמ’ רעט ואילך).

    1. אז שהנכים יעתרו לבג”ץ והכל יסתדר בקלות. למה הם צריכים להפגין ולהתחנן?
      כפי שהזכרתי בפוסט עצמו, הזכות לחיות קודמת לזכות לחיות בכבוד, ובכל זאת יש חולים שצריכים תרופות מצילות חיים והמדינה משאירה אותם למות מחוסר תקציב. וגם הם כנראה לא יוכלו להיעזר בבג”ץ.

  4. אולי האיום בלבד לא מהווה בעייתיות (לפי הדרך שהוצגה לעיל) אך מתלווה אליו באופן גורף סחיטה רגשית וזה כבר השפעה שבעייתית. לדוגמה שופטת במשפט של רצח שיוצגו מול הבית שלה שלטי ענק של “דם הילדים ירצח שנית בגללך”. אני מאמין שיהיה לשופטת את האליבי להוריד אותם בטענה שדבר שכזה אסור. ולתבוע את בעלי השלטים על סחיטה. בהתאם לכך המקרה שסופר לעיל. האם הרב מסכים עם זה?
    בנוסף לזאת מה ההיגיון להתיר התאבדות? אם אסור ליטול חיים למה שנחריג את זה לגבי האדם עצמו. אם זה נובע מזה שאין לו זכות על חיי אחרים מי אמר שיש לו זכות על חייו?

    1. כתבתי את זה בפוסט. אגב, במקרה הבאת לדעתי העילה המדוברת היא הטרדה ולא השפעה לא הוגנת.
      את השאלה על התאבדות אתה שואל ברצינות? אם אסור לאדם ליטול את ממון חברו מדוע שיהיה מותר לו ליטול את ממונו שלו (או להשליכו לים)? זה מזכיר לי איזו הלצת קו”ח ידועה ששכחתי איך בדיוק היא הולכת (ומה אני שמותר להכניס את ידי לכיסי… אז לכיסך לא כל שכן).
      אני מניח שחמדת לצון.

  5. ממתי הרב מתעניין בדין הישראלי?
    בכל אופן, אם מתעניינים ומבקרים אז כדאי לקרוא את הפסיקה (ולפחות את החוק).
    הזיכוי מבוסס על שני נימוקים (שכל אחד מהם מספיק בפני עצמו):
    1. בחוק נאמר “שלא כדין” והתאבדות היא כדין. זה לגמרי הטיעון שלך (אמנם, בפסק הדין יש דיון על מה הביטוי מוסב ומה בדיוק משמעותו כי הוא מופיע בכל מיני מקמות בחוק ויוצר הרבה עמימות).
    2. בחוק נאמר שהאיום הוא בפגיעה על המאוים או על “אדם אחר”, והמאיים אינו אדם אחר. בשאלת מיהו אדם אחר ביהמ”ש השתמש גם בפרשנות תכליתית (שם מכובס שכוונתו היא פרשנות לפי רצוני; אם כי כא), ושם נכנס העניין של אפשרות להביע מצוקה (שכמובן קשורה לתכלית החוק).

    1. ראשית, למה שלא אתעניין? אבל נכון שאין לי עניין מיוחד בחוק הישראלי. השתמשתי במקרה כדי להעלות שיקולים שונים לגביו. לכן כפי שכתבתי לא קראתי את פסה”ד והתייחסתי למה שפורסם. אבל כנראה שבכל זאת יש התאמה. אז אולי לא כ”כ חיוני לקרוא את פסה”ד…
      שנית, המאיים יכול להיות אדם אחר. אין מניעה לראות פרשנות תכליתית שעושה זאת.
      ושלישית, פרשנות תכליתית אינה שם מכובס לעשיית מה שאני רוצה. זו דמגוגיה זולה. פרשנות תכליתית היא כלי לגיטימי וחשוב כדי להבין את החוק. אכן יש מקום לוויכוח עד כמה ניתן להשתמש בו והאם יש מקרים שבהם עשו בו שימוש מרחיק לכת מדיי. מכאן ועד אמירה טיפשית כזאת המרחק רב.

    2. 1. אין סיבה. פשוט היה נראה לי שאתה לא מתעניין. גם מזה שאתה לא בודק את החוק וקורא את הפסיקה. אני פשוט מנסה להבין מה הדיון הזה מנסה לעשות – אם יש כאן דיון מוסרי הרי שהחוק לא אמור לעניין אותו. אם יש כאן דיון בחוק הישראלי אז צריך להכיר אותו בשביל הדיון.
      2. לא אמרתי שיש מניעה. רק אמרתי שפרשנותו התכליתית של העליון עשתה זאת. היא טענה שלא סביר שהחוק ימנע איום בהתאבדות. דומני שזה לא בא לידי ביטוי בפסק הדין, אבל להבנתי אין שום הבדל בין איום כן (קרי: כנה, בלשון העם המשובשת) לאיום שאינו כן כפי שהטור עושה. אם אני מאיים עליך במכות אם לא תתן לי 100 ש”ח, אורשע גם אם לא נתתי לי ואני נתתי לך. כך גם אם איום בהתאבדות אסור לכאו’ לא אמור להיות הבדל במימוש או בכוונה למימוש.
      3. חוששני שאתה לא ממש מכיר את הפסיקה הישראלית (זה מוכח גם מהטור וגם מהאמירה הטיפשית שלך בתגובה). פרשנות תכליתית היא דבר לגיטימי אבל מה שקרוי פרשנות תכליתית בעליון הוא בהחלט לעשות מה שאני רוצה. אני כמובן מתכוון לפרשנות התכליתית האובייקטיבית ולא הסובייקטיבית (כי את הסובייקטיבית הם פחות מפעילים). הפרשנות התכליתית הסובקייטיבית היא פרשנות על פי מה שהמחוקק התכוון אליו (ולכן היא סובייקטיבית כי זו פרשנות של סתם מישהו את החוק). הפרשנות התכליתית האובייקטיבית היא תכלית החוק האמתית, כלומר מה שהחוק אמור להגיד במדינת ישראל על פי ערכיה. במילים אחרות פרשנות תכליתית אובייקטיבית היא פירוש החוק על פי התכלית שהשופט רוצה לתת לו (ולכן היא אובייקטיבית כי אהרן ברק איננו סובייקט וכך גם שכפוליו הגנטיים כמובן). ביהמ”ש העליון של מדינת ישראל משתמש בפרשנות כזו באופן די קבוע בצורה שאין לה שום קשר לחוק. כך למשל החוק מאפשר לשר הפנים לשלול תושבות מכל סיבה שהיא. לפי הפרשנות התכליתית האובייקטיבית שניתנה לאחרונה בבג”צ הרי שכוונת החוק היא ששר הפנים כלל לא יכול לשלול תושבות משום סיבה שהיא. זו רק דוגמה. מי שמכיר אפילו קצת לא היה אומר את השטות הזו.

    3. זו כבר באמת התקשקשות והתעקשות מיותרת (ולא בפעם הראשונה לצערי).
      1. מי שדן בסוגיא מוסרית יכול להיזקק בדבריו גם לנימוקים שעולים בהקשר משפטי. זה נראה לך בעייתי? לי לא.
      2. לדעתי בהחלט יש הבדל. ולא מדובר על מתן מכות. זו השוואה אווילית. אני לא מתאבד כדי להזיק לך אלא כי אני במצוקה. מה עניין שמיטה לחביתה?!
      3. לזה כבר ממש איני רואה טעם להתייחס. אתה אמנם מדבר בנחרצות אבל אלו שטויות גמורות. לקחת כמה דוגמאות קונטרוורסליות והסקת מהן על כלל הפרשנויות התכליתיות. כדאי שתקרא את ספרו של אהרן ברק שמוקדש לפרשנות ותראה שם כמה וכמה דוגמאות אחרות.
      טוב, דומני שמיצינו.

    4. 1. אפשר להיזקק למה שרוצים. פשוט צריך להיות ברור מה עושים ומה ההצדקה של זה. רק מהתשובה שלך עכשיו הבנתי שזה דיון מוסרי. אבל כנראה זה רק בגלל שאני כל כך טיפש.
      2. כאן אני כבר מופתע כי אני רגיל לתשובות עיוניות קצת יותר טובות (בעלבתי זה מחמאה לעומת מה שכתוב כאן). צריך להחליט אם הבעיה באיום היא עצם האיום בלי קשר לכוונה או רק עם כוונה. כמובן שאפשר להחליט שיש שתי בעיות מוסריות שונות. אפשר גם לנסות לבנות קונסטרוקציה משפטית שבה הכול יתאים באופן מופלא, אבל להגיד יש הבדל בין א’ לב’ ולכן אני יכול להגיד מה שבא לי על כל אחד מהם זה טיעון די משונה.
      3. כדאי שתקרא פסקי דין ותדע לבד מה המצב. אבל כרגיל זה כמו לדבר לקיר – אתה לא צריך לקרוא את פסקי הדין כדי לדעת מה המצב המשפטי (פעם גם לא היית צריך לשמוע חדשות כדי לדעת מה קורה, ולא היית צריך לקרוא מחקרים (בין אם זה ברפואה, במדעי החברה או ביקורת המקרא) כדי לדעת שהם שטויות; מאז כנראה ירדת ממדרגת רוה”ק וכנראה שהתהליך לוקח זמן).

    5. כלומר הבנת שאני בעצם עושה כאן דיון משפטי. יפה. זו באמת הבנה מחודשת טובא, שלא העליתי בדעתי. תוכל להוסיף אותה כנספח לספר קדושת לוי. דומני שרמת ההבנה והפרשנות שאתה מגלה מתאימה מאד לשם.
      אני חייב לומר שמכיון שאני מכיר את מר כבר מזה שנים, אני יודע שזה לא מחמת טיפשותו. המסקנה היא שכעסו ועיקשותו מטים את לבו ומוליכים אותו לדברי ההבל הללו.
      בכל אופן, דומני שיש לנו הסכמה על דבר אחד לפחות: שנינו חשים שאנחנו מדברים עם קיר. דומני שלפחות אחד מאיתנו צודק בזה, ויש לי אפילו חשד כלשהו מי. לכן תרשה לי לסיים כאן ולא לקיים מקרא שכתוב ענה כסיל כאיוולתו (יש לי הצדקה שכן אין לי בעיה עם זה שהסיפא של הפסוק תתקיים).

    6. תחליט אם אתה מתאפק כדי לקיים את הפסוק או לא. שמא אתה עושה סתירה כדי לקיים את הסתירה בין שני הפסוקים.
      כדי להסיק מלא א’ שב’, צריך שא’ וב’ יהיו ממצות. זה כשל שלך. זה גם לא שקראתי את הטור בכעס. אני לא רואה בו שום דבר מכעיס.
      בכל אופן, אתה מסכים כנראה שיכולת הבנת הנקרא שלי לא כל כך גרועה. ממקומות אחרים נראה שאתה מסכים שיכולת ההבעה שלך לא כל כך טובה, ולכן חלק מהקוראים מקטרים שאתה חוזר על עצמך וחלק מקטרים שהם לא הבינו (והיא היא, קשה להבין אותך [גם בגלל קושי הנושאים כמובן; אי אפשר לזקוף הכול לחובתך], והדרך שלך לנסות להתגבר היא לחזור על עצמך בסגנון מהר”ל), ואולי כדאי שיהיה עורך. אבל כמובן שלא תסיק את המסקנה המתבקשת משתי העובדות.
      אחרי התגובה שלי אתמול תהיתי לעצמי למה בעצם אני מגיב. התשובה שעניתי לעצמי היא כמובן שזה לא מסיבה רציונלית, אבל הצלחתי להעלות שלוש סיבות רציונליות להגיב בוויכוח (שאולי כדאי לי לשקול אם הן מתקיימות לפני שאני עושה את זה):
      1. כידוע לימדתנו רבינו שהמניע האגואיסטי בוויכוח הוא להפסיד. זה בוודאי קרה לי.
      2. בוויכוח פומבי כדי לשכנע אחרים.
      3. לשכנע את הצד השני. וכאן הגעתי למסקנה שדומני שמעולם לא הצלחתי להגיב לך משהו שיעורר חשיבה (לא מדבר על חזרה, אלא רק על “זו שאלה מעניינת, אולי צריך להכניס עוד מורכבות לסברה”). המקרה היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה בטור על מהי שירה, אבל שם באמת היית תוך כדי מהלך החשיבה (ובסוף המהלך אכן היה קיר). וזה לא שאתה האדם החכם היחיד שהתווכחתי איתו. היה אפילו ר”מ בישיבה כשהייתי שיעור א’ שהיה לו עיקרון לא להודות לתלמידים (אני מניח שאתה מזהה בעצמך) שהודה לי במשהו. ומצד שני, גם היום אתה מודה שבחלק מהוויכוחים שלך בימים ההם החזקת בדעות שהן לגמרי לא ברות הגנה. דומני שכבר כתבתי כאן שאני זוכר את הוויכוחים ההזויים שבהם טענת שהעובדה שחרדים לא עובדים אינה פוגעת כלל בכלכלה (דווקא בזה לא טרחתי להשתתף). אז נראה לי שאני דווקא זה שיודע מי הקיר.

  6. מה הנפק”מ בין הלכות יו”ד להלכות חו”מ? בכל מקרה ריבית יוצאה בדיינים (אמנם עכשיו אני מבין שמדין כפייה על המצוות ולא דין משפטי). המקרה היחיד שעולה על דעתי הוא אתאיסט שא”א לכפות עליו הלכות יו”ד. יש עוד הבדלים?

    1. זה בדיוק ההבדל. יש כמה הבדלים בין כפייה על המצוות לבין כפייה משפטית (למשל לגבי ירידה לנכסים). ואכם גם לגבי אתיאיסט. ובכלל, כפייה על המצוות היא לשיקולו של ביה”ד לפי האדם והמצב, משא”כ כפייה משפטית. ראה באריכות בחידושי רבי שמואל ב”ב (שני סימנים ארוכים. חפש בסי’ ט-יא).

  7. תודה על הטור. רק שתי הערות:

    א. אני לא מסכים עם הפרשנות שלך לבעייתיות שבמכתב לשופטת. הרי אם השופטת מושפעת ועלולה לשנות את פסק הדין בגלל המכתב אז זאת הבעיה של השופטת, עליה לא להיות מושפעת בדומה למקרה של אדם שמתפרץ בבכי בבית משפט שעלול להשפיע על השופטים. נראה שהבעיה כאן היא אחרת. האישה מאשימה את השופטת בהתאבדותה העתידית שלה ואומרת שהיא הגורמת לכך. אם האישה רוצה להתאבד וזאת זכותה אז שהיא תעשה את זה אבל להטיל את אשמת ההתאבדות על אדם שני מהווה סוג של פגיעה באדם השני.

    ב. לא הבנתי למה להפגין כדי לעבור למשטר קומוניסטי זה כן לגיטימי, גם אם נעבור למשטר קומוניסטי עדיין טענת הנכים אינה צודקת מהותית והם לא יכולים לדרוש ממישהו אחר לתת להם כסף.

    1. א. כתבתי זאת. ובכל זאת יש כאן השפעה לא הוגנת, שהרי כולנו בני אדם. לך אסור להפריע לאדם במילוי תפקידו גם אם הוא לא אמור להיות מושפע וחייב למלא את תפקידו. זהו איסור לפני עיוור בהלכה. אתה נותן כוס יין לנזיר אבל הוא יכול לשפוך אותו ומחליט לשתות. עברת על לפני עיוור.
      לא הבנתי את האמירה לגבי הפגיעה בשופטת. אם אכן הפס”ד הביא להתאבדותה אז היא מתארת לה את המציאות. מה רע בזה? זו האמת הצרופה.
      ב. כי אתה קפיטליסט. אבל אם המשטר כאן יהיה קומוניסטי אזי החברה החליטה בזה לתת זכויות שוות לכולם, ושם לנכים אכן יש זכויות (שהחברה הקנתה להם).

    2. א. אוקיי מקבל את טענת לפני עיוור בהקשר הזה אבל אני עדיין סבור שיש עוד בעיה יותר חמורה. הקישור פסק דין —> התאבדות הוא ממש לא תיאור של המציאות. הקישור הזה מדלג על בחירתה החופשית של המתאבדת. אם אני שובר כיסא בגלל שעצבנת אותי ואני אומר לך אחרי זה “אתה שברת את הכיסא שלי” יש כאן פירוש מעוות של המציאות, והפעלת מצפון שלא בצדק.

      ב. אני לא שותף להנחה שהחברה מקנה זכויות. בייחוד כאשר שהדבר טומן בתוכו פגיעה בקניינו של אנשים (לקחת בכוח כסף משמעון כי החברה החליטה שלראובן יש זכות לכך).

    3. א. התייחסתי לבחירה. גם לנזיר יש בחירה לא לשתות. חוצמזה, מי אמר שיש לה בחירה. אולי היא מרגישה שלא תעמוד בזה ותתאבד? כהך דר’ אלעאי אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו…
      ב. החברה גם לוקחת מיסים ומפקיעה ממון לצרכי הציבור. מי שלא רוצה להיות חלק מהחברה אל יהא חלק. אבל מי שמשתתף במשחק צריך לקבל את ההכרעות.

    4. א. זה שיש לפני עיוור לא אומר שלנזיר מותר להאשים אותי ולהתנער מכל אחריות. ולגבי השאלה מי אמר שיש לה בחירה אז אין הכי נמי, אם במכתב היא מתארת מצב של חוסר אונים בלי להאשים אף אחד אז לא נראה שיש בעיה (לפחות לא את הבעיה שאני מצביע עליה) אבל זה ממש לא הרושם שעולה מהמכתב, היא פשוט מאשימה את השופטת ולא רק מתארת מצב נפשי.

      ב. טוב זה דיון רחב מאוד ואני מעדיף לוותר ולא להיכנס אליו במסגרת זו כי זה רק עניין צדדי בטור.

  8. תודה על הטור המרתק (ואם הפגנות הנכים היוו קטליזטור לכתיבתו, הרי שגם זו לטובה).

    בעניין שימוש באיום במעשה לא חוקי, אשמח אם תתייחס גם למקורות התורניים בעניין, והם התוס’ בב”ק דף מ’ ע”ב, בסוגיית ”שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים חצי נזק ושואל משלם חצי נזק”. ואומרת הגמרא דהכא באקדים בי דינא ותפסיה. ושואלת הגמרא, מדוע לא יאמר הבעלים לשואל, ”אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא” (כלומר הייתי מחביא את השור).
    ושואלים התוס’: ”תימה מה טענה היא זו, א”כ היה עושה שלא כדין… ונראה לומר, שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה ניזק מתפשר עימי בדבר מועט והיה מוחל לי, ונמצא שהפסדתני את כל היתרון”.
    משמע על פניו שמותר לנתבע להשתמש במניפולציות ולאיים בעשיית מעשים שלא כדין, כדי לגרום לתובע לוותר על כסף שמגיע לו כדין.
    ויעו”ש בים של שלמה, שמביא גם את דברי תרומת הדשן בעניין.

  9. בהלכה יש דין תליוהו וזבין, וההנחה היא שאם גמר ומקנה כדי להימלט מהאיום עדיין זו גמירת דעת.
    אבל עדיין מדובר באיום על בע”ד שיוותר, ואם הוא מוותר אז הוא ויתר ולא משנה למה. אלו יחסי ממון בין אדם לחברו. אבל איום על בי”ד כדי שלא ימלא את תפקידו ודאי לא מותר. וההבדל הוא פשוט: לבע”ד מותר לוותר על ממונו, ואם ויתר – ויתר. אבל בי”ד חייב למלא את תפקידו ואם אני גורם לו לא למלא אותו עברתי על לפני עיוור ובי”ד גם הוא חטא (עבר על צדק תשפוט עמיתך). החובה לשפוט כדין מוטלת על כל הציבור, ובי”ד הוא נציגו.
    פעם כתבתי כאן לבער בזה את דברי המל”מ שכתב שלנדון למוות אסור להרוג את שליח בי”ד מדין רודף, אף שלרוצח בשוגג מותר להרוג את גואל הדם כמו שלזמרי היה מותר להרוג את פנחס. וביארתי שהחובה להרוג את העבריינים מוטלת על הציבור ובי”ד הוא שלוחו. העבריין עצמו גם הוא חלק מהציבור.
    כמובן שבחוק הדבר לא מותר גם ביחס לאדם פרטי. איום על מישהו כדי שיוותר על זכויותיו אסור.

    1. אני מסכים שהמדובר כאן באיום על בעל דין, ולא על בי”ד.

      עדיין, כאן משמע לכאורה שמותר לכתחילה להשתמש באיום לבצע דבר מה לא חוקי. אתה כתבת: ”כשאחת מהדרכים בצומת כרוכה בפעולה לא חוקית, הוא מפיק רווחים בדרך שאינה חוקית ולכן זוהי סחיטה אסורה”. ואילו כן מבואר שהדבר לגיטימי.

      אני חוזר לדוגמה: ההלכה היא שהשואל חייב לשלם רק מחצית מהנזק. שואלת הגמרא על הפסק – מדוע הוכרע כך? הרי המשאיל יכול לומר לו ”הייתי מבריח את השור”! כלומר, היא מניחה שכל משאיל פוטנציאלי יכול להשתמש בטיעון שכזה, ומכאן שהשימוש הינו שימוש כשר ולגיטימי.

  10. אוקיי, לזה רציתי להגיע.
    אתה אומר בעצם שיש כאן הלכה שלא מתאימה לנורמות המשפטיות ולמערכת המוסרית של ימינו. (זה מה שצרם בעצם למפרשי התוס’ שציינתי לעיל).

  11. מגיע ומגיע
    האם לנשרים אין זכות לתבוע מהקרן למען הנשרים כסף? מדינה מודרנית מתפקדת גם כקרן במובן מסוים לאזרחיה הנזקקים. אם לדעת הרב הגדרת המדינה היא שונה, או הגדרת מדינת ישראל שונה, או שעל הקרן לתמוך בדברים אחרים, זה כמובן לגיטימי, אבל לא זה מה שנטען בטור.

    1. ממש לא דומה. הדבר דומה למצב שהנשרים יתבעו להקים קרן למען הנשרים. כל עוד לא הוקמה הקרן אין להם שום זכויות.
      שמא תאמר שאצלנו הוקמה הקרן בגלל תפיסת המדינה. לא נכון. עובדה שהמדינה לא תופסת כך את תפקידה, אלא רק הנכים שמעוניינים בסיוע. תקרא לזה מדינת רווחה או לא (הנחת שישראל היא מדינת רווחה. זה כתוב בחוק? או שמא אלו מאווייהם של הנכים, וחזרנו לאותה נקודה). כך גם מי שצריך תרופות מצילות חיים לא יכול לתבוע את המדינה למרות שהוא ימות ממש (לא כמו הנכים שחייהם “רק” יהיו קשים יותר). עובדה היא שאין לו זכות כזאת.
      אגב, כבר כתבתי כאן שאם אכן זה חלק מזכויותיהם אין להם אלא לעתור לבג”ץ וכך ייפתרו כל בעיותיהם. על כורחך שגם בג”ץ כנראה לא רואה בסיוע לנכים “זכויות” שמוקנות להם. כלומר המצב כרגע הוא שאין קרן להצלת הנשרים והנשרים תובעים להקימה.

    2. הרב מיכי, לא הנחתי שישראל היא מדינת רווחה, אלא אדרבה, טענתי שעל כך גופא מתווכחים (עד כמה ישראל מדינת רווחה). בנוגע לבג”ץ, עקרונית הרב צודק, אלא שדי ברור שבג”ץ לא יכנס עד כדי כך לחוק התקציב ויכריח את הממשלה כמה שקלים לשים פה וכמה שקלים לשים שם. אם העתירה תהיה על החובה העקרונית של המדינה לנזקקים, בג”ץ מן הסתם יכריע שהיא קיימת, מבלי לרדת ממש לפרקטיקה המורכבת.

    3. גם העני יכול להכריז שאנחנו שותפים ולתבוע ממני בבי”ד לתת לו את ממוני. הכרזות אינן עובדות. כל עוד לא הוחלט אנחנו לא מדינת רווחה, למרות שיש כאלה (שבמקרה גם צריכים את זה) שרוצים בכך.
      אגב, קביעה עקרונית של בג”ץ שצריך לעזור לא אומרת שיש להם זכויות. כולנו מסכימים שצריך, והשאלה עד כמה מסורה להחלטת השלטון המוסמך. ואגב דאגב, בג”ץ כבר נכנס בעבר לפרטים וקבע את הסכומים של חיים בכבוד.

      בקיצור, כל עוד אין אפשרות לתבוע את זה בדין אין כאן זכות. אדם לא יכול להחליט בעצמו שיש לו זכויות אצל אחרים. זה לא עובד כך, אחרת ביטלת תורת זכויות בכלל.

  12. מי אמר שלא הוכרז שאנחנו לא מדינת רווחה? איך מכריזים? עם כתובת אוויר? זה תחום מחקר של מדעי המדינה ושל משפטנים. האמת היא שהמצב הוא כמו בפרדוקס הערימה, דהיינו יש ספקטרום של רווחתיות וכו’.

    1. כמה אפשר להתברבר סביב העניין הזה? אמרתי את מה שהיה לי לומר. אם הם חושבים שמגיע להם יבושם להם. לדעתי ולדעת הממשל המוסמך לא מגיע להם, והדבר דומה לעני שמכריז שלדעתו הוא שותף איתי. זה הכל.

  13. בנושא של זכויות-חובות, כתבתי פעם מאמר על הנושא. המסקנה שלי הייתה שאין דבר כזה מצוות שבין אדם לחברו, יש רק מצוות שבין אדם למקום שהקיום שלהן הוא בחברו. המושג זכות גוררת חובה קיים רק בחיובים משפטיים. במערכת המצוותית – כל המצוות מתייחסות אל המצווה.

    1. ממש לא מסכים. צדקה היא מצווה לחברו )אמנם מכוח ציווי התורה(. העני הוא לא רק היכי תמצי לקיום )ונפ”מ למוקף ששולח מתנה לעני פרוז. האם ישלח בי”ד או בט”ו. ויש לדחות בדוחק(. החת”ס עומד על ההבדל בין מצוות לחבר לבין מצוות לקב”ה שהחבר הוא היכי תמצי )כמו קידושין(.

  14. שאלה לגבי ההבחנה בין פיתוי לאיום.
    אם אישה אומרת לאדם שהיא מוכנה לתת לו תמורה מינית תמורת כסף, האם זהו פיתוי או איום? בהינתן שהמעשה אסור מוסרית, וייתכן שגם אסור חוקית בתנאים מסוימים (תניח מדינה בה זה אסור).
    נראה לי ברור שזהו פיתוי אף על פי שמשדלת לעשות מעשה לא חוקי.
    הטעם בעיני ברור – האישה אמנם מציעה הצעה לא חוקית, אבל כזו שמטיבה עם הגבר (בטווח הקצר)

    1. המצב כאן הפוך. האישה מציעה לו תמורה לא חוקית אם יעשה מה שהיא רוצה. בד”כ באיום מאיימים בפעולה לא חוקית אם האדם לא יעשה את הרצוי למאיים. כאן הוא יכול לא לעשות ולהישאר בלי התמורה, ולכן זה פיתוי.

  15. 1. כל ענין הביטוח הלאומי בא בדיוק כדי להחליף את הצדקה הוולונטרית לכן זכותי כאזרחית לטעון שהקיצבה שנקבעה לנושא מסויים אינה מספיקה.
    2. נשק ההפגנה והשביתה מעוגנים בחוקת העבודה ובזכויות דמוקרטיות. לנכים אין את הפריבילגיה לסגור את השאלטר ואני גאה בהם שבחרו בדרך של חסימת כבישים..הם נאלצים להתגבר על הבושה ולעשות זאת..זה לא פחות אצילי מהפגנה מול ביתו של היועמ”ש, וההפרעה לכלל הציבור נועדה להעיר אותו מאדישותו כי הביטוח הלאומי הוא מנגנון של כלל התושבים..אז שכלל התושבים יתעוררו ויתקנו את המעוות..
    ככלל. אם ציבור חלש כמו: נכים, קשישים, להט”בים ועוד לא ישבשו את מהלך החיים, איך הם ישיגו הישג כלשהו? למי איכפת מהם באמת?
    3. לענין איום בהתאבדות- הבעיה שהיא עלולה להיות בלתי הפיכה, לכן כנראה אליה מתייחסים ביתר זהירות.. אכן זו התלבטות…

    1. זכותך כאזרחית לדרוש הכל, אבל את לא דורשת את זכויותייך. אלו שתי טענות שונות. אין לך זכות שביטוח לאומי ייתן לך סכום מסוים, אבל יש לך זכות לדרוש כמובן. לא על כך דיברנו כאן. בה במידה זכותי לדרוש שביטוח לאומי ייתן אלף ש”ח לכל אזרח כל יום, אלא שכל עוד זה לא הוחלט אין לכל אזרח זכות לקבל זאת.

    1. לא, אני לא. לא כתבתי זאת בשום מקום ואני לא חוזר בי. הקצבה היא צדקה גמורה שהחברה החליטה לתת להם. אחרי שהחברה החליטה יש להם זכות (לא מוקנית ולא טבעית אלא פשוט כי החלטנו. כמו שכשהחלטתי לתת לך מתנה או להתחייב כלפייך אחרי הפעולה הקניינית יש לך זכות לקבל אותה). אבל בטח אין להם זכות לדרוש סכום גבוה יותר. the defense failed.
      אין להם שום זכות לחסום כבישים או להציק למישהו אם לא מדובר בזכות שלהם. מי מהם שהגיע לפת לחם (אני מניח שזה מיעוט מבוטל מביניהם) קשה לשפוט אותו, אבל זה דיון במישור אחר.

  16. בוקר טוב,
    1. מתי אתה מחליט שמה שהמדינה מסבסדת הוא בגדר צדקה:
    הקלה במס בעקבות תואר אקדמי/מספר ילדים/ החזקת נכה בבית/ וכו’
    סבסוד בתי ספר בפריפריה?
    מימון סלילת כבישים בלוד?
    בקיצור, טענתי היא שהמדינה כנציגצ העם כריבון מחליטה על מה להוציא את כספיה הציבוריים ממניעים שונים ומשונים, בעיקר כדי לקדם את שגשוג האזרחים..
    המושג צדקה לא רלוונטי…
    2. אשמח לתשובתך בענין החלטת הנכים לחסום כבישים בלית ברירה… כי אין להם כוח אחר להשפיע..?

    1. כמה טוב שיש אתר (אחרת איך היינו מדברים?!) 🙂
      1. נדמה לי שלא הובנתי. כל מה שהמדינה מסבסדת הוא בגדר צדקה. ההבדל הוא רק בין הדברים שהיא כבר החליטה לסבסד, שזו כבר זכות (אחרי ההחלטה) לבין הדברים שטרם. הנכים נלחמים על מה שטרם הוחלט לתת להם ולא על קיום החלטות שכבר התקבלו. היוצא דופן היחיד שאני מצליח לחשוב עליו הוא הצרכים שהוצהרו כבסיס לגביית מסים (כמו ביטחון חוץ ופנים). אם שילמתי מסים מגיעה לי התמורה. טוב, גם בזה יש לפלפל טובא…
      2. ואני אשמח לתשובתך על העני שחוסם לי את הכניסה לביתי או לוקח לי דברים מהבית בדרישה לתת לו צדקה, רק כי אין לו דרך אחרת להשיג אותם. אגב, את התשובה אפשר גם בעל-פה. 🙂

  17. נדמה לי שהרב מדבר על קצבאות.ביטוח לאומי. למרות שברור שאין פה צדקה מצד ההלכה.הרי המדינה לא מאמינה בתורה.אבל זה גם לא charitiy כי זה לא בדיוק בהתנדבות אלא מתוך הבנה שהעם הוא אורגניזם אחד ( לכן מה שניתן לערבים אכן לא כלול בזה).כלומר שזה אינטרס של המדינה ולא שהיא עושה טובה למישהוא.מצד שני לא שייך שהעניים יתבעו את זה בכוח וזה לא שלהם.זה הכי דומה למושג הצדקה ההלכתי.

    סבסוד זה משהוא אחר שקשור לקידום של עניינים שונים ולא כלול בצדקה ומשתנה לפי הצרכים הלאומיים המשתנים ( אם יש מספיק אוכלוסייה לא יתנו הקלות מס על מספר ילדים).וסלילת כבישים זה בכלל משהוא ציבורי (בניגוד לצדקה לא שייך שאדם פרטי יסלול כביש) וממילא באחריות המדינה.

    בקיצור לכל אדם יש כל מיני הוצאות וחלק מהן הן על צדקה (אם הוא דתי ומכוון למצוות צדקה).כך גם ברמת המדינה.

    1. אילון, המדינה נותנת ביטוח לאומי כי כל העם היהודי הוא אורגניזם אחד? ולערבים זה משהו אחר כמובן? תיאוריה קצת בעייתית, לא? המדינה נותנת ביטוח לאומי מאותה סיבה שכל מדינה בעולם עושה זאת, בלי שום קשר לעם היהודי ואחדותו. פשוט בגלל שהיא חושבת שזה צורך של אזרחיה וחובה שלה כלפיהם. שום קשר לעם היהודי וכו’ וכו’.

    2. לא דיברתי כלל על מה שהמדינה מתכוונת במה שהיא עושה.כבר אמרתי שהמדינה לא מתכוונת בכלל לתת צדקה (ואכן כוונתה היא במה שהרב פרט).אני מבחינתי רואה את הכסף שאני מוציא על ביטוח לאומי כצדקה ולו רק משום שלי אין כלל ביטחון שביטוח לאומי יהיה בעזרתי בשעת צרתי ,כמו כל ביוח כלשהוא (ואין לי ברירה אם לשלם את הביטוח הספציפי הזה או לא.חייבים על פי חוק,ואם לא אשלם ייגבו ממני בכוח).ככה שבתור ביטוח (שזו מטרת המדינה וכל המדינות בהם הביטוח הזה קיים) הוא לא מוצלח ביותר ואינני מאמין בו בתור שכזה.וכל שכן בביטוח הזה שקיים בשאר מדינות העולם.כל הדיבורים הללו על חובת המדינה לאזרח הם הבל.אף אחד שיושב בשלטון באיזשהיא מדינה לא רואה שום חובה לשום דבר.מבחינת האמת כל האנשים היצרניים בעולם והפוליקאים למיניהם רואים (וחושבים בסתר ליבם, אף שלא מוכנים להודות בכך בינם לבין עצמם) בעניים נטל במקרה הטוב ואנשים מסכנים במקרה הרע (כן ,זה יותר גרוע מלהיות נטל.רחמנות מהסוג הזה היא הדבר הכי גרוע שיש).רק שביחס לעמ”י ספציפית המצב הוא שונה מעצם התורה בכלל ומצוות צדקה בפרט.ברגע שהוא אורגניזם דואגים לעניים (אם מתכוונים לשם מצוות צדקה) מעצם זה שדואגים לעצמנו.כמו מישהוא שהרגליים שלו משותקות עדיין הגוף דואג להזרים לשם חמצן וחומרי מזון אף שלכאורה הן נטל על הגוף.(לא ראיתי מישהוא כזה שחותך לעצמו את הרגליים בגלל הגיון שכזה).יש עניין משמעותי של שלמות הגוף ששווה את ההשקעה וההוצאה הזאת.ומצד האמת,יש לשלמות הזאת משמעות בריאותית.שמעתי כמה פעמים ממנתחים,בענייני קטיעות רגליים של סוכרתיים שככל שמקום הקטיעה גבוה יותר כך הסיכוי להשאר בחיים נמוך יותר ונדמה שזה לא היה קשור לעצם הניתוח עצמו אלא פשוט לחסרון האבר אפילו אחרי שמקום הקטיעה התרפא.

      אבל אני אכן מאמין שלפחות בפנימיות (לא יותר מדיי עמוקה) ,המצב במדינה שלנו מבחינה תודעתית שונה משאר המדינות .נדמה לי שהמדינה נבנתה על הסולידריות הזאת מיסודה.והיא גם יותר מאשר סציאליזם רגיל.בשביל לבנות את המדינה מאפס היו צריכים כוחות נפש חזקים הרבה יותר מאשר אידואולוגיית הסוציאליזם הקומוניסטי שהיתה המנוע החיצוני לעליות האלו שהקימו את היישוב.הסיפור עם הערבים הוא אילוצים של דמוקרטיה וזכויות אדם ושוויון לאזרחים.אבל זה בנוי על כך שהערבים הם מיעוט בתוך לאום יהודי (שהוא יותר נאשר לאום סוציולוגי) שזו מדינתו.אני ספק אם במדינת כל אזרחיה העסק הזה יעבוד.

      מה עם שאר המדינות? האם שאר מדינות העולם נידונו לאכזריות מובנית ? אז זה דיון נפרד על משמעות הקיום ותיקון העולם ואין פה מקומו

  18. 1. שוב, צדקה ומדינה- הילכו שניהם יחדיו? לא..
    2. לענין העני שחוסם את ביתי, אם ילד שאביו מחוייב בפרנסתו, סבור שאביו מחסיר ממנו ונותן לו מעט מדי ואין לו דרך לשכנע את אביו כי אביו נוהג להשתכנע רק ממי שמפעיל עליו לחץ, אז מותר לו לחסום את ביתו של אביו כאמצעי לנער אותו ולזעזע אותו.. לעומת זה, אני לא מחוייבת בכלל בפרנסתו של העני שחוסם את ביתי..
    3. מאחר והבנתי שיש לא מעט עוקבים אחרי האתר (שאפו..) חשוב לי שדעה אחרת על נושא הנכים תישמע על ידם .(אני רוכבת על גלי האהדה לאתר שלך..)

    1. בעלות משותפת גם באתר (לרד"א)

      בס”ד ט”ו בשבט ע”ח

      לכב’ הרבנית דפנה אברהם מנב”ת – שלום רב,

      על פי החוק יש בעלות משותפת של שני בני הזוג בכל הנכסים שכל אחד מהם רוכש. לפיכך גם האתר דנן הוא בבעלות משותפת של שניכם, ואין את צריכה להתנצל על השתתפותך בדיונים.

      אם כבר יש צורך בהתנצלות, הרי זה על אי השתתפות מספקת בדיונים, אך את זה ניתן להבין, שהרי מישהו צריך להחזיק את הבית ולתת תשומת לב לילדים, לבל יחסמו את הבית במחאה על חסך ביחס הורי 🙂

      השותפות של בני הזוג בכל נכסיהם מעוגנת בהיגיון, שהרי גם מה שמרויח כל אחד מבני הזוג בעבודתו – תלוי בסיועו ובתמיכתו של בן/בת הזוג. הדבר מעוגן במסורת של מאות שנים בעם ישראל, שהיו כותבים בשטר ה’תנאים”: ‘ויהיו שולטים בנכסיהם שווה בשווה’.

      והדברים מיוסדים בהוראת חז”ל (בבא מציעא נט), שאדם צריך להיוועץ באשתו במילי דביתא, ויש אומרים: אף במילי דעלמא. וכך נהג כבר יעקב אבינו, שאף שמלאך ה’ ציווהו לשוב למולדתו, קרא לרחל וללאה ונועץ בהן כדי לקבל את הסכמתן.

      בברכה, ש”צ לוינגר

  19. לש”צ לוינגר,
    הפוסט שלך מעורר מחשבה וגם חיוך…
    למעט תאור הנמענית: הרבנית.. כי אני באמת חושבת שהתואר רבנית הוא מעבר ל- אשת רב..הוא ראוי לדעתי לאשת רב שנושאת בתפקיד מנהיגותי ומשפיע בקהילה שבה משמש הרב.. לצערי אינני עונה בשום צורה להגדרה הזאת..
    מקווה שבמקרה זה לא אוסיף על עצמי חטא של הצטנעות מזוייפת כי זה באמת לא משם..
    בכל מקרה, תודה רבה

    1. ההשתתפות בדיונים -תפקיד מנהיגותי חשוב

      מי שמשתתף בדיונים כאן – ממלא תפקיד מנהיגותי בקהילה נרחבת של מאות קוראי וקוראות האתר, המייצגים רבדים מגוונים של החברה.,

      המשתתף בדיון מהווה ‘פה’ לרבים מהקוראים שיש להם שאלות והשגות על דברים הנאמרים, אך לא נעים להם להתווכח עם הרב או עם שאר המשתתפים, אם מפני הכבוד ואם מפני היראה, אם מפני יראת הכבוד ואם מפני יראת העונש 🙂 מפני תגובות קטלניות.

      אם בין הגברים שבקהל הקוראים יש כאחוז או שניים שמגיבים – בין הנשים כמעט שאין נשמעת.כאן תגובה. מסתבר שמי שתיטול עליה להגיב בקביעות – תסלול את הדרך גם לאחרות לתרום מזוית הראיה הייחודית שלהן. בפרט באתר של שוחרי התפלספות ו’לומדות’ – חשוב שיהיה ייצוג ראוי גם לקולות המחוברים יותר לרגש הטבעי.

      בברכה, ש”צ לוינגר

      לגבי הכינוי ‘רבנית’ שניתן לאשת רב במסורת ישראל, יש כמה טעמים.

      גם אם הרבנית לא היתה מעורבת ישירות בעבודה הקהילתית של הרב, הרי יש את בחינת ‘שלי ושלכם שלה’, שהיא המאפשרת לו להתפנות ללימוד התורה והרבצתה. אגב במרכז-אירופה, מקומם של היקים וההונגרים, היו מכנים גם אשת דוקטור בכינוי ‘פראו דוקטור’.

      אך במקרים רבים, מסייעת הרבנית לרב מאחורי הקלעים בעצה טובה, המיוסדת בתכונה האימהית להבין בטבעם של בני אדם וצרכיהם, כרבנית חוה-לאה אשת הרצי”ה קוק שהיתה מחווה דעתה לגבי תלמידי הישיבה ונותנת לרב עצה חינוכית. וכבר אמרודורשי רשומות ‘אשה כשרה עושה, מעצבת, את רצון בעלה’.

      רבניות היו מעורבות במעשי חסד, כגון הרבנית רייזא-רבקה אשת הראי”ה, שהנהיגה חבורת נשים לפעלו להטבת מצבה החומרי של הישיבה. כלתה הרבנית חוה-לאה הנז’ לעיל היתה דואגת לעניים וחולים, ונפטרה בגיל צעיר, כשחלתה כשהלכה ביום חורפי קפוא לבקר חולים עניים. ורבניות הרביצו תורה לנשים, כמעשה שרה אמנו, שאברהם היה מלמד את האמונה בה’ הגברים ושרה לנשים.

  20. האיסור לאיים על בית המשפט בהתאבדות, אינו נזקק לכאורה דוקא להגדרת איום, כי הרי גם פיתוי, או כל צורה אחרת של השפעה על המשפט שאינה ממין הטענה פסולה לחלוטין.

    1. לא מדויק. טיעונים שמסבירים לשופטת בעייתיות של הכרעה כזו או אחרת הם מה שנקרא פיתוי בהקשר זה, וזה כן ממין הטענה (כי אלו באמת התוצאות שיהיו להכרעתה), ובכל זאת הם מותרים (אני לא מדבר על הצעת שוחד שהיא לא עניינית). אבל זו נראית לי נקודה צדדית לדיון.

  21. לאחרונה עלו לי הרהורים בנוגע לדרך המחאה של הנכים שרציתי לשתף. אפשר להתייחס לדרך המחאה בשני היבטים: ההיבט החוקי וההיבט המוסרי.
    1. בהיבט החוקי היה פה סוג של מרי אזרחי. אני מצטט מהערך הויקיפדי על מרי אזרחי: “המרי האזרחי הוא פעולה פומבית המהווה פניה לרוב … מרי אזרחי בא לידי ביטוי בפעולות שקטות יחסית אך מאורגנות היטב של סרבנות, הבנויה בעיקר על הימנעות מביצוע פעולות שהשלטון דורש: הימנעות משירות בצבא, הימנעות מתשלום מסים, שביתה כללית וכדומה, ועד פעולות אקטיביות יותר: הפגנות, שריפת צמיגים, חסימת כבישים וכדומה”. לדעתי למרי אזרחי שכזה יש הצדקה למרות הפגיעה בשלטון החוק, רק כאשר יש פגיעה מהותית בזכויות של קבוצה מסוימת בחברה. אבל כאן, זכויות הנכים לא נפגעו, מכיוון שאין להם זכות מוסרית לקבל קצבאות כפי שהרב הסביר בפוסט (קיימת רק חובה של החברה כלפיהם מבלי זכות שלהם לקבל).
    2. בהיבט המוסרי, דרך המחאה הזאת לא רק שפגעה באופן מופגן בחוקי המדינה, אלא באזרחים עצמם ובאה על חשבונם. למשל, אם קבוצה מסוימת מחליטה לעשות מרי אזרחי נגד חוקים שמגבילים עישון קנביס ע”י עריכת הפגנה שבה כולם מעשנים קנביס, במעשה כזה יש אמנם פגיעה בחוק אך לא פגיעה בשאר האזרחים (כלומר אין בעיה מוסרית). לדעתי מרי אזרחי של חסימת כבישים, מכיוון שהוא פוגע בשאר האזרחים בפן המוסרי, אין לו הצדקה בשום אופן, אפילו במקום שיש פגיעה בזכויות של קבוצה מסוימת (כמו שאסור להציל עצמו בממון חברו). רק אולי במקרה שיש דחיפות למנוע מעשי אלימות קיצוניים של השלטון (כמו תוכנית ההתנתקות), וגם זה רק במידה ואין אופציות סבירות אחרות לפנות אל הרוב.

השאר תגובה