על סודיות, עמימות ושוויון בפני החוק (טור 125)

בס”ד

אתמול, בעקבות פרסום ספרו של אהוד אולמרט שליט”א, החל קרנבל תקשורתי סביב הפצצת הכור הסורי בשנת 2007. אני לא מפסק להתעצבן ממנו, לא רק בגלל שאהוד ברק יצא מחוריו והחל לפטפט ולהאדיר את עצמו כדרכו, ולא רק מפני שמדובר במלחמה מכוערת על קרדיטים ובקרנבל סביב האסיר המשוחרר אולמרט שכעת היתה לו עדנה תקשורתית וציבורית. מה שאותי מרגיז הוא בעיקר הצביעות של השלטונות והצבא סביב סודיות של מידע ומסמכים (אפרופו סלאח כאן זה ארץ ישראל, והארכיונים הסודיים ששמורים חסויים לשלושים שנה), והעמדת האינטרס האישי והכוח מול האינטרס הציבורי. אז בינתיים הקפאתי את הטורים המתוכננים והחלטתי לכתוב היום על זה.

מדיניות העמימות: ההפצצה בסוריה והגרעין הישראלי

כל אחד מבין שמדובר באירוע רגיש מאד. כפי שחוזרים ואומרים לנו כל היום (כאילו שמישהו לא ידע זאת לבד, גם בלי להיות גנרל או שר בממשלה), אחד השיקולים העיקריים סביב הפעולה, מעבר לחשש מכישלון שישאיר לסוריה יכולת גרעינית, היה החשש מתגובה סורית וממלחמה שעלולה לפרוץ בינינו לבין הסורים שלא יוכלו להרשות לעצמם להבליג על הפגיעה בריבונותם. לכן התקבלה החלטה לבצע את הפעולה ולשמור על עמימות, בדומה למדיניות העמימות ביחס ליכולות הגרעיניות שלנו.

מדיניות העמימות בנויה על משחק בין שני מרכיבים: מחד, להבהיר את האמת באופן ברור (או לפחות ליצור חשש מספיק משמעותי שזוהי האמת). מאידך, לא להודות בה בפה מלא. אתה צריך לשחרר מספיק מידע אמין כדי לשכנע את האחר בכך שהוא נכון, אבל בו בזמן לעשות זאת בלי להודות בכך שזו אכן האמת. זה קו מאד עדין וממש לא פשוט לשמור עליו בלי לסטות לאף אחד משני הצדדים (כלומר או להודות שזה אנחנו או לחלופין להשאיר מצב שבו המידע לא מספיק חד משמעי).

המרכיב הראשון תפקידו ליצור את ההרתעה. אם האויב יודע (או לפחות חושש משמעותית) שיש לנו יכולות גרעיניות הוא מספיק פוחד גם אם לא הודינו בזה בפה מלא. אם האויב יודע שאנחנו לא מהססים לפעול כשצריך הוא מבין את מגבלותיו. המרכיב השני מיועד לכך שלא נצטרך לשאת באחריות למצב או למעשה. כך אם לא הודינו שיש לנו גרעין אי אפשר לדרוש מאתנו להצטרף לאמנה להפצת נשק גרעיני ולהסכים לפיקוח. במצב של עמימות אי אפשר לטעון נגדנו שאם לנו יש יכולות כאלה אזי לגיטימי שגם לאויב שלנו יהיו (כי מי אמר שיש לנו?! אנחנו מכחישים). צריך להבין שבשיח הבינלאומי אי אפשר לדרוש זכות כזאת לנו ובו בזמן לשלול את זכותם של האיראנים, הסורים והמצרים, לעשות אותו דבר. אזכיר כאן שמצרים לא חותמת על אמנות בנושא הזה בגלל שישראל לא חתומה עליהן (ראה למשל כאן). דומני שמצרים היא הפעילה העיקרית בגינוי של ישראל ובדרישה ממנה לחשוף את המידע הזה ולהתפרק מהיכולות הגרעיניות שלה. כך גם לגבי התקיפה בסוריה. אם לא הודינו בכך שמדובר במעשה ידינו, סוריה לא תהיה חייבת להגיב בכדי לשמור על הריבונות וההרתעה שלה. כך אין גינויים בינלאומיים ואין מחירים שעלינו לשאת בהם על ביצוע פעולות שפוגעות בריבונות של מדינה אחרת בלי עילה משפטית מוצדקת.

אז זהו שלא

כך אכן היה עד אתמול (בערך). אבל אתמול נשבר הכל. מאתמול כולם יודעים שאנחנו עשינו זאת. כולם יודעים מי תמך ומי התנגד, מי הציע X ומי הציע Y, מה היו האופציות שעל הפרק, מי הצביע בעד ומי נגד, מי יזם ומי נגרר, למי מגיע קרדיט על הפעולה ומי סתם שרלטן וגנב קרדיטים מדופלם (כל אחד אומר שהשני כמובן). ואנוכי הקטן תוהה מה קרה למדיניות העמימות? מי התיר לכל אלה להוציא את המידע הרגיש הזה לרשות הרבים על חשבון הביטחון של כולנו? להיכן נעלמו שיקולי הביטחון והרגישות הגדולה שכמעט מנעה את הפעולה הזאת? מה עם הפחד ממלחמה עם סוריה או פעולות גמול אחרות שלה?

כל זה יוק. אתמול כבמטה קסם נעלמו כל החששות. הותרה הרצועה וכל אחד מפטפט את עצמו לדעת. זה נעשה כמובן תוך כדי הסבר שאת זה לא ניתן לגלות, וזה סודי, וההוא חסוי, ואת זה עדיין לא הגיעה העת וכו’ וכו’. יד לפה. השמירה על הסודיות בראש מעיינינו. רק פרט אחד הפסיק להיות סודי: שהפעולה נעשתה על ידי מדינת ישראל (ועוד כל מיני פרטים שנמנו למעלה). העמימות מתה. בעצם נכון יותר לומר שממדיניות העמימות נותר רק המרכיב הראשון, ובמלוא העוצמה: כיום כולם יודעים רשמית שאנחנו עשינו זאת. אבל המרכיב השני שלה התפוגג בעשן. מת. ומה על הנשיאה באחריות, ועל התוצאות הצפויות בגלל חוסר המרכיב השני? הרי אסד עוד כאן (לצערנו). חלפו רק עשר שנים מהפעולה, וכל הנפשות הפועלות עוד בינינו (למעט כמיליון נפשות שאותן נפשות פועלות טבחו ועוד כמה מיליונים שאותן נפשות רחומות גירשו לכל קצווי העולם וכבר אינן בינינו).

התמיהה

האם כעת חלפה הסכנה? אני מניח שהיא פחותה ממה שהיה אז, ובכל זאת מי קבע שבדיוק כעת הגיעה העת לשחרר את הרצועה? כיצד נקבע שדווקא כעת הסכנה כבר ברמה נמוכה דיה? למה לא לפני שנתיים, או בעוד שנתיים? ומה עם הגרעין? למה שם לא מגלים לנו את האמת (ומי החליט ולמי מגיע קרדיט. טוב, את זה כבר כולם יודעים. אולי זה הסוד שמאחורי שמירת הסודיות בנושא הגרעין).

אבל הקושי הוא הרבה מעבר לזה. למה מידע הרבה פחות סודי (כגון הארכיונים של הסוכנות היהודית ומוסדות הממשלה שעסקו בקליטת יהודי מרוקו בשנות החמישים) נשמר בקפדנות מפני עינא בישא לאורך עשרות שנים? למה מבצעים צבאיים אחרים נותרים עלומים עד אינסוף? לא חושפים אותם עשרות שנים רבות אחרי הביצוע, ואף אחד לא יודע שהם נעשו, מי עשה, ובוודאי לא שאנחנו עשינו אותם.

האם כל אלו יותר סודיים מההפצצה בסוריה? האם החששות שכוננו את מדיניות העמימות בנושא ההפצצה פחות משמעותיים מהחשש מדליפת מידע בירוקרטי משנות החמישים, או מדליפת מידע צבאי ישן נושן ממלחמת קדש או אפילו משנות השבעים והשמונים? הרי המידע הזה כבר מזמן אינו רלוונטי. היחידות השתנו, הטכנולוגיה שונה, האנשים כבר לא אותם אנשים, ובכל זאת מידע רב בנושאים אלו נשמר בקפדנות לבל ידלוף.

והתשובה…

אז מה קרה כאן? למה המידע על הפצצת הכור הסורי מופץ מאתמול תחת כל עץ רענן? פשוט מאד: האסיר המשוחרר אהוד אולמרט סיים לכתוב את ספרו שעוסק בין היתר בהפצצה בסוריה. אולמרט נוטל לעצמו קרדיט (שאולי מגיע לו), וכנראה גם רוצה רהביליטציה ציבורית. מעבר לזה, הוא גם רוצה יחסי ציבור לספר שוודאי יהפוך כעת לרב מכר היסטרי. אין אדם בעולם שלא טוחנים לו את המוח בנושא הזה ביומיים האחרונים. מי יכול לצפות ליחסי ציבור כאלה לספר שלו? (אגב, אני שוקל לגלות לכם את השיקולים שהביאו אותי לכתוב את שתי עגלות. בטוח שגם כאן התקשורת כולה תצא בקרנבל של דיונים וראיונות והבאזז הגדול שיתעורר יהפוך את הספר לרב מכר בינלאומי. איך לא חשבתי על כך קודם?!).

ושוב אולמרט

כשאולמרט נתפס בהברחת חומרים סודיים מהכלא וגם בעצם ההחזקה בהם (ועוד במקום לא מאובטח), הסבירו לנו בטוב טעם שזה לא נורא. אמנם הוא פושע מורשע, אבל אין לחשוד בו בפגיעה בביטחון המדינה. סוף סוף מדובר בראש ממשלה לשעבר שמטבע הדברים מחזיק בלא מעט מידע רגיש. הוא אמנם קיבל שוחד (וכנראה עשה עוד הרבה דברים שרק חלקם הוכח בבית המשפט), אבל ביטחון המדינה הוא נר לרגליו. הוא אמנם פשע עבור בצע כסף, אבל פגיעה בביטחון המדינה בשביל בצע כסף – זה לא יעלה על הדעת. לא נחשדו ישראל על כך.

ההלכה מלמדת אותנו שרשע דחמס (כמו גזלן למשל), כלומר רשע שחשוד על עבירות מתוך תאוות ממון, פסול לכל הדעות לעדות (אביי ורבא נחלקו ברשע שאינו דחמס. אבל שם כנראה לא מדובר בחשד שקר אלא בסנקציה חברתית). אם הוא מוכן לחלל שבת ולגזול כדי להרוויח כסף, יש לחשוד בו בעדות שקר תמורת בצע כסף. טוב, אבל זו רק ההלכה החשוכה והמאובנת שלנו. אולמרט האציל הוא מעל כל זה.

אבל כעת מתברר למרבה חוסר הפליאה שהוא דווקא כן עושה זאת. הקרנבל שהוא גרם לו במו ידיו – כנראה פוגע בביטחון המדינה ומסכן כל אחד מאתנו. עובדה היא שעד עכשיו אף אחד לא פרסם את החומרים הללו ולא הודו בכך שהפעולה היא מעשה ידינו. אז למה בדיוק עכשיו כן? כי אולמרט רוצה לפרסם ספר ולקדם את מכירותיו. האסיר המשוחרר דנן שוב מתנהג באופן עברייני כדי להרוויח כסף. רשע דחמס, כבר אמרנו?

השוויון בפני החוק

אז למה אף אחד לא עושה כלום? איפה השוויון בפני החוק? הרי אולמרט כבר אינו ראש ממשלה והכוח כבר אינו בידיו. היכן הגורמים השלטוניים והביטחוניים שאמונים על שמירת הסודיות ושמירת ביטחוננו? הם נרדמו בשמירה? טוב, מדובר באולמרט, כספו (המושחת, לפחות בחלקו), דובריו ועורכי דינו היקרים והמוצלחים. השוויון בפני החוק מת. מסעודה משדרות שהיתה עושה דבר כזה היתה מבלה בכלא עד סוף ימיה. כשיונה ובערל כצנלסון, עולים תימנים מראש העין, דורשים לפתוח ארכיונים כדי לראות היכן הבן שנעלם להם כל המדינה עומדת על רגליה האחוריות. הרי זו פגיעה בביטחון המדינה, לא? קדושת סודיות הארכיונים בראש שמחתנו. אבל לאולמרט מותר הכל. אחרת איך הוא ימכור את הספר? איך יסלחו לו על פשעיו? איך הוא ייזכר בהיסטוריה לטובה בלי הקרנבל הנוכחי?

אבל במחשבה שנייה בעצם אולי באמת אין מה לשמור את הדברים בסוד. אולי באמת הסודיות שמלעיטים אותנו בה יומם ולילה היא כולה חרטא ברתא. האם לאור מה שמתואר כאן יכול להיות לנו אמון בשיקולים של מוסדות המדינה ביחס למידע וחשיפתו? אולי באמת אין שום דבר סודי בכל מה שמסתירים מאתנו? לגבי חלק מהדברים כבר מזמן הערכתי שזהו המצב, אבל כעת מתעוררת במלוא עוזה השאלה גם לגבי מידע צבאי ומדיני רגיש. אני כבר לא מאמין לחבר’ה הללו בכלום…

22 מחשבות על “על סודיות, עמימות ושוויון בפני החוק (טור 125)”

  1. אני מתקשה להבין למה כל כלי התקשטרת בארץ מתעניינת במוצא פיו של המנוול הזה.
    כולל הפוסט הזה.
    למה זה עניין הציבור, למה לעשות לו טוב עם הבאזז הזה, שירקב וזהו.

  2. רק אעיר שלפעמים יש אינטרס לשמור על סודיות או עמימות, ובמשך הזמן האינטרס משתנה ודווקא נטילת האחריות המפורשת משרתת את המטרות הביטחוניות.
    יש להניח שהדברים נדונו על צדדיהם כשהוחלט לצאת לאור.

  3. אני לא בקי בפרטים. מעיון קל בלינק לויקיפדיה, ראיתי שהצנזורה הוסרה בעקבות עתירה לבג”ץ. זאת אומרת שההחלטה להסיר את הערפול נידון בערכאות שונות ולא בחדרי חדרים. האם אתה טוען שאולמרט או עושי דברו הם המושכים בחוטים, והמערכת המשפטית מונחת בכיסם?

    לעצם העניין, אני די מסכים עם מאיר. נדמה לי שאסד אינו יכול כעת להגיב על התקיפה, ולכשיתאושש והמצב בארצו יחזור לסדרו, הוא לא ייאלץ לנקום כדי להוכיח את ריבונותו, אחרי ההתיישנות, ואחרי כל מה שארצו עברה.
    כך שהסכנה נראית לי מועטה.

    צריך לזכור, שחוץ משני המשתנים שציינת, יש עוד מניע לטובת הפרסום, והוא ערך ‘חופש המידע’. ולכן, ככל שאין נימוק משכנע לטובת הצנזורה, במערכת דמוקרטית הכף נוטה לטובת הפרסום.

    אז אם אנו משווים את הסיפור לפרשיות אחרות שהוטל עליהן חיסיון, כמו הארכיונים שעוסקים בקליטת העליה, נדמה לי שיש להלין על ההחלטה להסתיר את המידע ההוא, ולא על ההחלטה לפרסם את המידע הנוכחי.

    1. הלנתי על שני הצדדים בממ”נ.
      אני בהחלט חושב שהערכאות המשפטיות והצנזורה לא עומדות באופן נחוש נגד אנשים עם עוצמה ועו”ד יקרים. אם אתה חושב שההחלטות שם הן אובייקטיביות לגמרי לדעתי אתה טועה. העיתוי עם הוצאת הספר חשוד ביותר.

  4. קצת בשוליים, אבל ארכיוני הנהלת הסוכנות לא היו סגורים לעיון, ולמעשה תוכנם נחקר כבר לפני עשרות שנים. טענות ההסתרה היה ספין של יוצרי הסדרה שעליו רכבו כמה פופוליסטים מהדרג המדיני, אבל אפילו הם כבר הודו שהוטעו.
    https://www.facebook.com/ayelet.benshaul.shaked/posts/1566745953443825

    תיקי הארכיון של ועדת קדמי היו סגורים (כמו כל חומר ארכיוני) כברירת מחדל עבור כל חומר ארכיוני שעלול להכיל מידע שפוגע בצנעת הפרט, ואכן חשיפתם המזורזת בעקבות הלחץ הציבורי הביאה לכמה מקרים חמורים של פגיעה בצנעת הפרט (חשיפת זהותם של מאומצים, לאו דווקא קשורים לפרשה, עקב שגיאות בתהליך השחרת המידע הפרטי בתיקים). ראוי לציין גם שפתיחת התיקים המדוברים לא הביאה לשום גילוי חדש שמחזק את טענות עלילת הדם המדוברת, אלא להיפך – המידע סייע לחשוף כמה מהתרמיות של הטוענים.
    http://www.carmel.ac.il/pages/show/219

    1. התיקים חסויים בלי קשר לצנעת הפרט. אחרת יכולים להפעיל צנזורה, וחוצמזה גם אחרי 30 שנה אין לפתוח אותם. חיסיון בטחוני הוא 70 שנה ואזרחי 30 שנה.
      על הדרמטיזציה של הסרט והסדרה כבר עמד אבי פיקאר (ההיסטוריון שליווה את הסרט) גם בתגובותיו כאן באתר על פוסט 103 שלי.מה שעבר את השלושים באמת לא חסוי ועל כך התנהלה הדרמטיזציה. אבל הארכיונים אכן חסויים ל-30 שנה. וכאמור ביטחונית ל-70 שנה. אני לא קונה את זה שהפצצת הכור הסורי פחות חסויה מכל הדברים האחרים שחוסים שם בצל.

  5. לאחר צפיה מקוטעת בסרטו של רוני דניאל על הפצצת הכור בסוריה ניכר לכל שהתקשורת מחפשת לייצר אלטרנטיבה לנתניהו ולהכניס במקומו כל מי שניתן ואפילו להעלות מן האוב את אולמרט , ברק או ציפי ליבני.

  6. שמעתי בחדשות כאן (ערוץ 1) מספר סיבות למועד פרסום הפרשה:

    1. החשש מירי נ”מ של אסד כבר התממש.
    2. לפי ראש אמ”ן והצנזורית: הפרסום יכול להועיל להרתעה הישראלית.
    3. ישראל רוצה לאותת לגורם אחר באזור.

    1. יכול להיות שכיוון הסיבתיות הוא הפוך: אולמרט ידע שכוונת הצנזורה להסיר את איסור הפרסום בתאריך X, והוא כיוון את פרסום הספר שלו על התאריך הזה דווקא כדי שיוכל להנות מהתהודה התקשורתית.

    2. רבי לוי יצחק סנגורן של ישראל. אשריך. מהכלא אולמרט קיבל מידע חסוי מתי מוסר החיסיון? וזאת כשבעצם דווח שמדובר באיום בבג”ץ ששכנע את ליברמן להתיר.

  7. אני מסכים שיש לתהות על צירוף המקרים המוזר וסמיכות הזמנים בפרסום ספרו של אולמרט ופרסום הפצצת הכור.
    יחד עם זאת, אינני חושב שמידת ההתרעמות והדרמה (שלי לפחות) חצו סף חדש.
    בתוך עמי אני חי, את קברניטינו אנחנו מכירים . הם סיפקו הזדמנויות למכביר , בכל תחום, על מנת שנכיר את המוטיבציות שמניעות אותם. וזו רק דוגמא נוספת.
    אני עדיין נוטה לתת קרדיט ולתת אמון בצנזור ובמערכת המשפט על ששקלו היטב את משמעות הפרסום בעיתוי הנוכחי.
    לא הצלחתי להבחין בין כל פטפוטי הסרק שנסובו בעיקר, איך לא , על קרבות “אגו”, בהדלפה על דרכי פעולה , אמצעים טכנולוגיים או עניינים רגישים אחרים.
    הרי בוא נודה על הדברים. רוב או כל שסופר בימים האחרונים כבר פורסם באמצעי התקשורת הזרים בעבר.
    יתר על כן, אסד, נסראלה ודומיהם, כבר מכירים את הלך הרוח , הנפשות הפועלות , קבלת ההחלטות בקבינט ממבצעים קודמים, (ראה ערך צוק איתן ).
    שמענו וראינו פה בעיקר, פטפוטים ודברי להג די בטלים של הקברניטים (כך קוראים להם אבל אני כמוך מסופק) וחסרי משמעות או בעלות השלכות בטחוניות רגישות.
    גם זה לא ממש חדש לנו.
    הייתי מעדיף להשאיר את המבצע הזה תחת העמימות , במגירה שהוא ראוי לה.
    חבל שגם בתחום הזה מניעים נלוזים חושפים אותו.
    יחד עם זאת, כפי שכבר כתבו כאן, אפשר למצוא בפרסום גם תועלות מדיניות ,ביטחוניות ואחרות.
    אין מקום לדרמה על דבר פרסומו לא בהיבט דברי ההלל שבו וגם לא בהיבט הסכנות הכרוכות בכך.

    1. ארז שלום.
      פספסת את תורף דבריי. לא בכדי התמקדתי במדיניות העמימות ולא בחסיון המידע. הפרטים שהתגלו הם לא הדבר החשוב (אם כי לדעתי כן התגלו דברים בעייתיים. אגב, את זה אני אומר מידע. בדקתי עם כמה גורמים יודעי דבר שמכירים היטב את המערכת ואת השיקולים, ואפשר לשמוע זאת גם בראיונות של אישי ביטחון שונים בתקשורת). טענתי היא שיש ערך לעמימות כשלעצמה, גם אם בחו”ל כבר היו יודעים הכל. להיפך, העברת המידע דרך חו”ל היא חלק אינהרנטי ממדיניות העמימות, שכן כפי שהסברתי יש חשיבות שידעו היטב שזה אנחנו. העמימות פירושה לא להסתיר את המידע אלא להיפך לגלות אותו, רק לא להודות בו. הסברתי בפוסט את הדבר, וכעת חשבתי על דרך לחדד את הנקודה הזאת, דרך דוגמה שנתתי בקצרה בפוסט עצמו.
      הזכרתי שמצרים ואיראן טוענות כל הזמן שהן לא מוכנות לוותר על זכותן לפתח יכולות גרעיניות ולחתום על אמנות בתחום זה. לטענה נגדן שהדבר אסור על כל המדינות (פרט למעצמות בשביל מאזן האימה ובגלל הכוח), הן עונות שישראל גם לא מצייתת ואליה לא באים בטענות. שוויון בפני החוק הבינלאומי.
      לכאורה טענה טובה. וכי דין אחד לישראל ודין אחר לאיראן? זו אפלייה והדרת מזרחיים. אלא מאי? שכולם יודעים מה ההבדל. כולם יודעים שאצל ישראל אין שום חשש שהיא תעשה בזה שימוש פזיז או שימוש בכלל, וברור לכולם שזו רק הרתעה בפני איומים קיומיים שכולם יודעים שקיימים כלפיה. לעומת זאת, במדינות לא דמוקרטיות כמו איראן או מצרים אתה לא באמת יכול לסמוך עליהן שלא יעשו בזה שימוש פזיז (אם יעלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים ויעמוד לרשותם נשק גרעיני למימוש חזון החליפות הגדולה. חשוב על דעא”ש עם נשק גרעיני). אבל הרי אי אפשר לומר להם את זה בפירוש, כי זה נשמע רע מאד. זה נגד חוקי השיח התקין פוליטית. החוק אמור להיות שווה לכולם.
      מדיניות העמימות מאפשרת לעולם לטעון שלישראל אין נשק גרעיני שכן היא מכחישה. שמא תאמר כולם יודעים שיש, זה כמובן נכון. אבל כולם יכולים להשתמש בעמימות כדי להכחיש זאת. כשהאמת לאמיתה היא שהם לא באמת בעד שוויון, ואין להם בעיה עם אי השוויון בין ישראל לאיראן מהנימוקים הנ”ל. אבל אי אפשר לומר זאת בפירוש, ולכן חשובה העמימות.
      ודוק, אין כאן הסתרת מידע אלא רק מדיניות שמאפשרת שיח בינלאומי שיביא למטרות הרצויות לנו. להיפך, חשוב להביא לידיעת כולם באופן ברור שיש לנו נשק גרעיני כדי להרתיע איומים שונים, ויחד עם זה חשוב להכחיש את כל המידע כדי לא לשאת באחריות ולאפשר לעולם לא להסכים לגירעון של איראן ומצרים. זו דוגמה לחשיבות של העמימות בלי שום קשר להסתרת מידע. זה מה שניסיתי להסביר בפוסט. ודוק היטב.

  8. תודה על החידוד וההבהרה. אני מסכים לדבריך.
    העמימות בהקשר הגרעין ברורה.
    למיטב הבנתי, לעמימות יש מטרות שונות . הדבר תלוי באירוע או המצב שהיא נועדה לעמעם.
    כפי שכתבת, בסוגיית הגרעין יש תועלות רבות במישור הבינלאומי- דיפלומטי.
    במקרה זה , אני חושב שעיקר התועלת בעמימות הוא לאפשר לאסד מרחב הכלה , שיתורגם למדיניות הבלגה .
    שני הצדדים משחקים ב”נדמה לי”, על מנת לא להסלים את המצב ולהכניס את האיזור למערבולת.
    זה היה נכון למצב לפני 11 שנים.
    מאז עברו הרבה מים בנהר. יכולת התגובה של המשטר הסורי דלה ומצומצמת (אם בכלל).
    ישראל תוקפת מאגרי נשק , מחסנים ומה שבא לי, מתי שבא לה.
    לכאורה, כעת, הפצצת המבנה שהסתיר כור גרעיני, נראית כעוד אחת מיני ההפצצות עליהם אנחנו שומעים כמעט חדשות לבקרים.
    כשאני חושב על כך, דווקא המקרה האחרון בה הופל מטוסנו, הסיר את מעטה העמימות ונדמה לי ייתר אותה לחלוטין.
    במצב החדש שנוצר, ובשל מעמדה החדש של סוריה, כמדינת חסות של איראן, על כל המשתמע מכך,
    מאלץ את ישראל לפעול (וכך ישראל גם עושה) לא “במשתמע” או תחת עמימות.
    נדמה לי שכללי המשחק השתנו.

    1. כבר הסברתי שזה יכול להיות נכון, אבל הקורלציה לפרסום הספר מעוררת חשד כבד, והעמימות שנותרת סביב מבצעים אחרים לא יותר סודיים, גם היא מעוררת את אותו חשד. עובדה היא, שההחלטה לפרסם מקבלת התנגדויות מהרבה כיוונים של אנשי ביטחון.

  9. העניין לדעתי הוא זה:
    ליברמן הוא “חייל” של מו”ל “ידיעות אחרונות “נוני מוזס (ידוע מעדויות לדוג’ https://www.themarker.com/advertising/1.5807072 , ומוכח באנאליזות של מבקרי תקשורת).
    הספר של אולמרט בהוצאת “ידיעות ספרים” ואולמרט עצמו כמו ליברמן ברשימת המיוחסים של “ידיעות אחרונות”.
    ליברמן לחץ להתיר את הפרסום עבור אדונו מוזס.
    זה הכל

  10. כמה הערות:
    1. לא אולמרט החליט על הפרסום, אלא רק ניצל (ובמקרה זה – כחוק) את ההיתר שנתנו אלה שהחליטו להסיר את החסיון. את הטענות יש להפנות אליהם.
    2. אין לי מושג מדוע הוחלט להסיר את החסיון. אבל קשה לי להאמין שרוה”מ, שר הביטחון ושרת המשפטים (כמדומה לי שהם אלה שהחליטו להתיר את הפרסום) עשו זאת בגלל רצונם להאדיר את שמם של אולמרט ו/או ברק.
    3. לגבי הטענה שהחסיון הוסר בגלל בג”צ. אינני יודע אם זה נכון, אבל אפילו אם כן, עם כל חוסר האימון שלי בבג”צ קשה לי להאמין שהוא היה מחייב פרסום אם גורמי הביטחון היו מצהירים בפניו שהדבר מסכן את בטחון המדינה. לא צריך תואר בתורת המשחקים כדי להבין את השיקולים שמאחרי מדיניות העמימות.
    4. מכאן שלפרסום הייתה, כנראה מוטיבציה אחרת. אין לי מושג מהי, ולכן לא נותר אלא לנחש. בעוד כחודשיים אמור הנשיא טראמפ להחליט אם הוא מאשר את הסכם הגרעין עם איראן או מבטל אותו. יכול להיות שהפרסום נועד לאותת לטראמפ, לאיראנים ובעצם לכל העולם שעדיף לתקן את ההסכם כי אחרת…
    אכן, זה רק ניחוש. ימים יגידו (או שלא).

    1. לי דווקא לא קשה להאמין, אבל כאמור הכל ספקולציות. אני מהמר שאם לא היה הספר של אולמרט העסק היה הנשאר חסוי עד ביאת גואל צדק, או לפחות עד שיסירו את מעטה העמימות גם מאלף מבצעים אחרים לא יותר סודיים מזה.
      אני מזכיר שטענתי היתה בדרך של ממה נפשך: אם אפשר לפרסם את זה (ואולי זה נכון) אז אפשר לפרסם עוד הרבה דברים, גם כאלה שלא תורמים לאינטרס של אולמרט וידיעות.

השאר תגובה