על ציוניותה של מרצ: סיסמאות מול מהות (טור 98)

בס”ד

לפני כשבוע עלתה לדיון שאלת הציוניות של מפלגת מרצ. מקור ראשון דיווח שהיא מוחקת באופן עקבי את האלמנטים הציוניים ואפילו את המושג ציונות  ממצעה (ראה כאן, כאן וכאן). ח”כ מוסי רז, מזכ”ל המפלגה שנכנס כעת לכנסת אמר שאין מקום לציונות במסגרת מצע המפלגה שכן יש בה ח”כים ערבים שאינם ציונים. גם דוברת המפלגה אמרה דברים דומים. ואכן מצע המפלגה כנראה מתרוקן מזיקתו לערכים ציוניים.

בין היתר, מוסי רז אומר שבעצם המונח ציונות ריק מתוכן. ואכן נראה שהוא צודק, שהרי גם אלו מחבריו שכן מתעקשים שמדובר במפלגה ציונית מצביעים על ערכים כמו מדינת מופת ואחוות עמים, שיכולים לאפיין גם את בלגיה או קזחסטן.

לפני כמה ימים התעוררה עוד סערה זוטא סביב דבריו של ח”כ זוהיר בהלול (ראה כאן) שהודיע כי לא ישתתף בחגיגת מאה שנה להצהרת בלפור, שכן הוא לא יכול להזדהות עם חגיגה ציונית כל עוד עמו (הפלסטיני) לא זכה לעצמאות וריבונות. יו”ר מפלגתו, אבי גבאי (ראה כאן), הסתייג מהדברים ואמר (לפי דברי מקורביו) שאין לבהלול כמי שמחזיק בעמדות כאלה מקום במפלגה בקדנציה הבאה.

לפי הקריטריונים של מוסי רז, ברור שגם מפלגת העבודה לא יכולה להגדיר עצמה כציונית, כל עוד יש בה מקום לח”כים ערבים. אילן גילאון, חברו למפלגה, טוען, לעומת זאת, שהעובדה שיש ח”כים ערבים לא מונעת ממרצ להיות מפלגה ציונית, כמו שח”כים חילוניים לא מונעים מהבית היהודי להיות מפלגה דתית (מוסי רז גורס שאכן הבית היהודי אינה מפלגה דתית). אחרים טוענים שם שהח”כים היהודים במרצ הם ציונים אבל המפלגה אינה ולא צריכה להיות כזאת.

על פניו כל העסק הזה די מבלבל, ובאמת קשה לומר מה בדיוק הבעיה כאן ומי צודק. אני מניח שאף אחד לא באמת מתפלא מכך שהדיון סביב העניין מתמקד בסיסמאות ומיתוג, ולא באמת נכנסים כאן לעובי הקורה הרעיוני.  למרות כל המהומה לא ראיתי דיון שיטתי שמנסה ללבן את הסוגיא הזאת, לכאן או לכאן. לא מהצד של מרצ ולא מהצד של מקור ראשון.

שאלות היסוד: ליבון קל

השאלה היסודית ברקע הדברים היא מהי בכלל ציונות, לפחות בימינו? האם יש למונח הזה משמעות מוסכמת? מעבר לזה, מהי משמעותה והגדרתה של מפלגה ציונית? האם באמת יכולה להיות מפלגה ציונית כשחלק מחבריה אינם כאלה? כמובן שיש ברקע גם שאלות עומק של מהי יהדות ומהי ישראליות, ואיך שתי אלו קשורות לציונות. לא כאן המקום להיכנס לשאלות הללו, אבל להערכתי ניתן למצות את הדיון גם בלעדיהן. לשם כך דרושות רק הבהרות מושגיות קלות.

יש תשתית רזה למדיי שיכולה להגדיר את הקונצנזוס סביב הציונות של המדינה: הרצון שתתקיים כאן מדינת לאום לעם היהודי. מהו יהודי ומה צריך להיות אופייה של המדינה הזאת (מבחינה דתית, מבחינת היחס למיעוטים שונים, מבחינת היחס לשכנינו הפלסטינים וכדומה), אלו שאלות שבוויכוח. במשמעות הזאת, אני מניח שכל הדוברים היהודים בפולמוסים הללו הם ציונים.

השאלה הבאה היא האם מפלגתם חרתה על דגלה את הערך הציוני. עד לא מזמן כולם טענו שכן, אבל כיום יש בקיעים סביב השאלה הזאת. למה כולנו מבינים שזה לא ממש חשוב פרט לממד ההצהרתי? מפני שכיום אין איום ממשי על יהדותה של המדינה (לפחות בהגדרת יהדותה על פי חברי מרצ. למעט האיום של התחרדות והדתה כמובן), ולכן המפלגה הזאת יכולה להשמיט את ערכי הציונות ממצעה ולהתמקד בשאלות אחרות חשובות ואקטואליות יותר שלגביהן יכולה להיות שותפות עם ח”כים ערבים לא  ציונים. שאלת הכלכלה והחברה, שאלת היחס לאחר, התהליכים המדיניים וכדומה, כל אלו לא קשורות ישירות לשאלות הציונות ויכול להיות לגביהן קונצנזוס בין ציונים לשאינם כאלו.

בשולי דבריי אומר ששותפות של ח”כים חילוניים בבית היהודי בהקשר הדתי אינה דומה למקרה של ח”כים ערבים במרצ בהקשר הציוני. הח”כים החילוניים בבית היהודי מוכנים לתת כתף למאבק למען אותם ערכים שלמענם הוקמה המפלגה (היהדות במובן כלשהו של המדינה). ההבדלים בהשקפות האישיות (כמו קיום מצוות) אינם בהכרח רלוונטיים במישור של הפעילות הפוליטית-מפלגתית. אם הם מוכנים לפעול במישור הפוליטי למען אותן ערכים, אין כל מניעה שכולם, עם כל ההבדלים, יהיו חברים באותה מפלגה. יתר על כן, בהמשך דבריי כאן אטען (וכבר כתבתי זאת כמה פעמים בעבר) שלדעתי הבית היהודי היא מפלגה חרדית ממש, ושקד ובנט (שבמישור האישי כמובן רחוקים מלהיות חרדים) הם שותפים פעילים לדרכה זו. לעומת זאת, אם מרצ היתה מוקמת בעיקר למען מטרות ציוניות, קשה לי לראות כיצד יכולים להיות בה חברים ערבים.

אמנם כאמור מרצ לא רואה עצמה כמפלגה שפועלת למען ערכים ציוניים, ועל כך קשה להתווכח. גם אם חבריה היהודים דוגלים בהם, כיום אלו לא השאלות הרלוונטיות לפעילותה. אם כך, באמת אין מניעה לשתף בה גם ח”כים ערבים. יתר על כן, גם מפלגת העבודה שכן רואה עצמה כמפלגה ציונית (אם כי קשה לי לראות את ההבדל בין שני התאומים הללו, למעט איזה סנטימנט או גוון צליל עמום כלשהו), יכולה לשתף ח”כים ערבים כל עוד היא  מתמקדת בעיקר בשאלות שלא קשורות לציונות. ההבדלים ההשקפתיים ביחס לציונות הם שוליים בנסיבות ששוררות במדינה כעת ולכן שותפות כזאת בהחלט סבירה ואפשרית.

יש מקום לתהות מה יקרה אם אכן יעמדו על הפרק שאלות שנוגעות לליבת הציונות. לדוגמה, הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ומחיקת הצביון היהודי שלה. אני מניח שח”כי מרצ יתפלגו ביניהם סביב השאלה הזאת (להערכתי גם היהודים שבהם לא יהיו מקשה אחת), ואז אולי הם יצטרכו לשקול האם השותפות ביניהם עדיין אפשרית ורלוונטית. אבל כאמור בינתיים זה לא על הפרק.

סיכום ביניים

המסקנה שעולה מכאן היא שאכן יש מקום למפלגות בהן ח”כים שדוגלים בהשקפות עולם שונות משתפים פעולה, כל עוד ההבדלים ביניהם לא נוגעים לליבת הפעילות של המפלגה. אם במקרה תעלה שאלה שקשורה לציונות, יכול להינתן לח”כים של מרצ חופש הצבעה כי מדובר בשאלה שלא ממש חשובה למפלגה (גם אם יכולה להיות חשובה לחלק מחבריה). לא לשם כך הוקמה המפלגה הזאת.

לכן כל המהומה שהתעוררה סביב הציונות של מרצ או של העבודה היא סערה בכוס מים. הכל היה ידוע גם קודם ואין כאן חידוש מרעיש, פרט לכך שהדברים כעת מנוסחים ועומדים על השולחן. ההצהרות הללו אין להן משמעות רבה, שכן חברי מרצ הם אכן ציונים, אלא שלדעתם כיום אין על הפרק שאלות חשובות שקשורות לציונות ולכן הם אינם רואים כל מניעה לשתף חברים ערבים.

כך לדוגמה ח”כ אילן גילאון שרוצה דיון דחוף במפלגה על שאלת הציונות והמצע, ברור גם לו שיש במפלגה מקום לח”כים, ערבים או יהודים, שהציונות אינה כוס התה שלהם (במישור האישי או במישור הפוליטי-מפלגתי). גם אם הציונות חשובה לו, הוא ודאי מסכים שזו לא הליבה. לכן דיון כזה מבחינתו הוא דיון אידיאולוגי על דרכה של המפלגה, אבל קשה לי להאמין שהוא ידרוש לסלק ממנה את כל מי שאינו ציוני או מי שלא רוצה שהציונות תהיה חלק ממצע המפלגה. מדובר בהצהרות שבאות בעיקר לרצות סנטימנטים אישיים של המעורבים בעניין, אבל אין להן משמעות ממשית.

דוגמה נוספת: קו פרשת המים בחברה הדתית

אני רוצה להציע כאן דוגמה נוספת לתופעה הזאת. לפני כמה ימים נתתי הרצאה בפורום קוהלת בירושלים, ושם דיברתי על החלוקה המסורתית של העולם הדתי לשני מחנות: ציונות-דתית וחרדיות. טענתי שם שהחלוקה הזאת היא אנכרוניסטית, שכן השאלות בהן אנחנו עוסקים כיום לא קשורות לציונות. אנחנו מתכתשים האם ראוי להקים מדינה, כאשר מדינת ישראל כבר קיימת כשבעים שנה, ולאף אחד זה לא מפריע. השאלות החשובות יותר הן שאלות של דת ומדינה ושאלות חברתיות שונות. אבל בשאלות אלו החלוקה בין ציונים לשאינם כאלה אינן רלוונטיות. להיפך, כמעט בכל השאלות הללו החלק החרד”לי בבית היהודי אוחז בעמדות דומות מאד לאלו של המפלגות החרדיות. אז מה משותף בינם לבין החלק הליברלי יותר? הציונות. אבל למה זה חשוב? איזו שאלה שקשורה לציונות עומדת כעת על הפרק? נוצרה כאן קואליציה בין שתי מפלגות סביב שאלה שאינה  על הפרק. זהו אותו אנכרוניזם כמו הדיון על ציונותה של מרצ.

בעיניי השאלות הללו גם לא חשובות, אבל גם אם מאן דהו סבור שכן, הוא צריך להודות שהן לא על הפרק כעת. הפעילות הפוליטית העכשווית קשורה לשאלות אחרות בתכלית, ולגביהן החלוקה הזאת בלתי רלוונטית. לכן כתבתי כבר בעבר שכיום החלוקה הפוליטית בציבור הדתי אמורה להיות בין החלק השמרני (לאומי ושאינו כזה. תהא אשר תהא משמעות הלאומיות לעניין זה) לבין החלק המודרני-ליברלי. קו פרשת המים הציוני-חרדי הוא אנכרוניזם מטופש שרק מבלבל את כולנו (ראו למשל כאן, כאן, כאן וכאן). הצבעתי על כך שיש אינטרסנטים שמתחזקים אותו מסיבותיהם שלהם, הדבר המוזר הוא שהם מצליחים בכך. כולנו הולכים שבי אחריהם. בעניין זה, תיתי לה למפלגת מרצ שמוכנה לבחון את ההצהרות מהעבר ולעדכן את קווי החזית לאור שינוי הנסיבות.

הצהרות מול פרקטיקה

שתי הדוגמאות הללו משקפות נטייה אנושית להיצמד להצהרות גם כאשר תוכנן כבר אינו רלוונטי. אנחנו נאחזים בקרנות המזבח המוכר, גם אם הוא כבר לא חשוב ולא על הפרק. הלהט בו אנו נאבקים על הסיסמאות הריקות הללו, מעורר קנאה כשמשווים אותו ללהט במאבק על הדברים החשובים באמת. הרי מה שמפריע לימין במרצ אינו חוסר הציונות שלהם אלא השקפת עולמם. אם זה ציוני או לא ציוני – זה לא ממש חשוב. אז למה להיטפל לשאלת הציונות? כי הסיסמא מעוררת להט אידיאולוגי ומסייעת לנו להשמיץ ולגנות אותם. כך נוכל לטעון ששמאל בהגדרה אינו ציוני, ומה יותר נוח מזה? בה במידה נוח לנו להתווכח עם בעלי עמדות מודרניות וליברליות בטענה שהם מיזרוחניקים ולייטים, שכן הדבר פוטר אותנו מדיון בטענות עצמן. לא אחזור כאן שוב לשאלה מיהו אפיקורוס שגם היא בעצם עוסקת בהגדרות עמומות וריקות למדיי, במקום לעסוק בשאלות עצמן.

אני מציע לכולנו לא להיסחף אחרי השטחיות הזאת. כשעולה משהו כזה על הפרק שווה לעצור רגע ולחשוב על משמעויותיו האמתיות. במקום לשאול האם פלוני או מפלגה פלונית הם ציונים, שאלה כמעט ריקה מתוכן, עדיף לשאול מה עמדתם בשאלה קונקרטית כלשהי שעל הפרק ולדון בה. הצהרות, בפרט כאלו שעוסקות במושגים שתוכנם עמום ולא חד משמעי, לא מוסיפות מאומה לדיון.

 

9 תגובות בנושא “על ציוניותה של מרצ: סיסמאות מול מהות (טור 98)

  1. אבי

    אני דווקא לא כל כך מסכים שזה שטחי. אדם שמצביע למרצ רוצה לדעת שהמפלגה (כגוף) לא תפעל בצורה אנטי-ציונית, או לפחות תעשה כן רק אם ערך חשוב יותר לדעתם עומד על הפרק. בהחלט קיימות גם כיום שאלות של ציונות בהגדרתה הרחבה, לדוגמא: אם ועד כמה חשוב רוב יהודי במדינה (קליטת פליטים), ערך עידוד עלייה ועוד. גם חלוקת ירושלים היא בעיניי שאלה ציונית, אם כי כאמור בהחלט ייתכן, ואף קורה, שבמפלגת שמאל ציוני יהיה צורך להתפשר בין ערכי ציונות לערכים אחרים (אבל לא להתעלם מהם בקשת השיקולים).

    1. מיכי מאת

      האדם שמצביע למרצ יודע בדיוק כיצד היא תפעל בכל השאלות שהעלית כאן (שלדעתם כנראה לא קשורות לציונות). היא די עקבית ושקופה. השאלה מה הכותרת מעל הפעולות הללו, ציונות או לא, חסרת כל בדל משמעות. כפי שכתבתי, אילן גלאון לא אמר שלדעתו יש לשנות משהו מאופי פעילותה של מרצ אלא רק את הכותרת של ציונות או לא ציונות. והן הן דבריי, מדובר בהיצמדות ריקה לסיסמאות.

  2. פיל

    לעניות דעתי אתה ממהר מידי לפסול את הסיסמאות ולפטור אותן כאנכרוניסטיות. הם חדלו אולי מלדבר אליך אבל עדיין משמעותיות עבור קהל די רחב.
    לפחות הפער בין הציונות הדתית לבין החרדיות סביב שאלת המדינה עדיין רלוונטי.
    זה נכון שהשאלות משתנות עם הזמן, אבל בהכללה יחסו של החרדי למדינה שונה לחלוטין מיחסו של ציוני אפילו חרד”לי. (וכמובן שישנן מקרי קצה שלא מלמדים על הכלל). הפער הזה משפיע על עמדות בקשת רחבה מאוד של נושאים. לא רק בנושאי דת ומדינה אלא גם בנושאים מדיניים טהורים כמו יחסי חוץ.

    גם בעניין של מר”צ לדעתי שאלת הציונות עדיין רלוונטית. אתה טוען בצדק שלחברי המפלגה יש עניינים בוערים יותר לעסוק בהם וששאלות הנוגעות בליבת הציונות אינן מתעוררות חדשות לבקרים. אבל העניין הוא ששאלת הציונות מצויה ברובד גבוהה יותר משאלות אחרות ולכן היא משפיעה מאוד גם על תחומים שנראים לכאורה כלא קשורים.
    אדם שמגדיר את עצמו כציוני יפעל אחרת בהרבה הקשרים. (למשל הוא עשוי במקרה של הסכם שלום להציב את האינטרסים של היהודים מעל אלו של הערבים תושבי הארץ, למרות ששאלה זו לא נוגעת לליבת הציונות)

    1. מיכי מאת

      לגבי מרצ, ראה תשובתי לאבי (שמעליך). אין לכותרת הזאת ולו בדל השלכה או משמעות.
      באשר לחרדים וציונות דתית, זו אכן דוגמה ידועה ולדעתי שגוויה לגמרי. אני חושב שבאופן כללי אין הבדל בהתייחסות הפרקטית למדינה (למעט סיסמאות תיאולוגיות ריקות מתוכן). כל אזרח שפוי רוצה שהיא תצליח ושלא תיחרב, חרדי או לא. אז מה זה משנה אם הוא ציוני או לא? בפוסט הפניתי לכמה מאמרים שבהם פירטתי יותר, ואכ”מ.

  3. י.ד.

    מבחינתי ציונות זה עניין של סולידריות יהודית, או לב אחד כמו שניסח זאת המהר”ל בנצח ישראל פרק כה (הרב שג”ר “שירה חדשה” בתוך “ביום ההוא, דרשות ומאמרים לחודש אייר” מרחיב על העניין); לב אחד כמו שהורגש בישראל בזמן חטיפת הנערים. החידוש בציונות הוא שהסולידריות היהודית איננה נשארת בדיבורים נמלצים אלא הופכת לתוכנית פעולה שסופה הקמת מדינת ישראל. לסולידריות הזו יש שני פנים: הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
    כלפי פנים היא מחייבת התגייסות שוויונית שמתעלה על השיקולים הלוקליים המקומיים לטובת שיקולים גלובליים. יובל נח הררי הדגים זאת יפה בספר ההיסטוריה של המחר כאשר הוא השווה את היכולת של היהודים להעביר כוחות מאזור לאזור וכך להשיג ריכוז כוחות אסטרטגי מול האויב הערבי לחוסר היכולת הערבית להשיג יכולת גיוס כזו שהוביל לתבוסתם בקרב. זוהי כמובן רק דוגמא אחת אך היא מאפיינת. כלפי חוץ היא מחייבת הקמת גוף ריבוני שיעמוד מול אומות העולם מתוך דאגה מתמדת לשלומם וטובתם של יהודי העולם באשר הם אשר ההיבט הטהור שלו מתמצה בחוק השבות המאפשר לכל יהודי לעלות לארץ ולהתאזרח פה מיד (חוק השבות מאפשר חריגים כמו במקרה של המאפיונר מאיר לנסקי אשר הוחזר אחר כבוד לארה”ב למאסר). שני הפנים הללו מחויבים להצלחת הפרויקט. מחד תודעה אזרחית מופתחת אשר איננה נגררת להסתכלות מקומית ומנגד עמידה איתנה נגד העולם החיצוני. וכאשר הפנים הללו חסרות מורגש משהו פגום.
    באשר לחרדים נקדים ונאמר כי ברור שהמדינה רואה בעולם התורה יסוד חשוב לזהות העצמית שלה. בסופו של דבר הגורם שפוטר את החרדים משירות צבאי לטובת לימוד תורה בישיבה זה לא החרדים עצמם אלא המדינה. במובלע עולה כאן ההנחה שיש שוויון בין לימוד תורה לבין שירות צבאי (הנחה שאיננה מאושרת באופן רשמי כפי שעולה מתשובת המדינה לבג”ץ). העובדה שעולם התורה חשוב למדינה וכך בעקיפין לסולידריות היהודית איננה אומרת שהחרדים עצמם הם אזרחים טובים. למעשה ההתרשמות שלי היא שלרוב הם אזרחים גרועים. ישנם כאלה שכן כמו השכן שלי לשעבר שסיפר לי כיצד בזמן צוק איתן היה עוצר יציאות בישיבה והגברת לימוד (נראה לי לכל שעות היממה) אך באופן כללי הסולידריות הכללית במובנה המעשי נמוך למדי אצל חרדים ואין כאן המקום לפרט. זה פגם מהצד הפנימי.
    אצל מר”צ לצערי הפגם הוא מהצד החיצוני. כמו שכותב בעל האתר העובדה שאני פראנואיד איננה אומרת שלא רודפים אחרי. ברור לי שקיימים כוחות גדולים מאד בעולם שקיומה של מדינה יהודית היא לצנינים בעיניהם והם עושים כל שביכולתם לפרק אותה. הסיסמא הנוכחית היא מדינת כל אזרחיה שאחד מסעיפיה הלא גלויים הוא ביטול חוק השבות מחד וקבלת דרישת השיבה האנטישמית מאידך (דרישה זו קיימת אך ורק כנגד המדינה היהודית ואיננה קיימת באשר לאף גוף פליטים אחר בעולם). אלה הנכנעים לגישה זו תמיד יצדיקו זאת ב”שלום” שהם ישיגו. העובדה שמר”צ נפלה בציפורניהם מצערת כיון שזו הייתה מפלגה גדולה עם הישגים גדולים. מה שכותב בעל האתר כי המובן מאליו של קיומה של מדינה יהודית עם חוק השבות איננו מובן מאליו לי. וכאשר אתה עושה ברית עם אנשים שבמקרה הטוב הם א-ציוניים אל תופתע שאלוצים “פוליטיים” פתאום יחייבו אותך לקבל עמדה שאינך מאמין בה.

  4. צחי

    שלום לרב, תודה על הדברים.
    אני לא מבין מה החילוק המשמעותי בין סיסמה ריקה לסמל, ולכן למה סיסמה היא דבר חסר משמעות. אולי לשאלת ההגדרה של מרצ כמפלגה ציונית אין השלכה מעשית, אבל יש לה משמעות הצהרתית – להבנתי – האם אנשיה רואים את עצמם כממשיכי הציונים בדורות הקודמים (שאצלם כן הייתה השלכה מעשית לכותרת הזאת). הדוגמה הכי דומה שעולה לי לראש היא אדם שבוחר להוריד את הכיפה בתום תהליך של חילון. גם אם עולמו הפנימי לא השתנה כלל, שהוא כבר היה מנותק מעולם המצוות לגמרי, האין פעולה זאת בעלת משמעות?

    1. מיכי מאת

      אכן יחסי לסמלים דומה. אני לא מבין מדוע הביטוי המסוים הזה חשוב אם התוכן ברור כך או אחרת. זה ביטוי עמום והוא רק מבלבל ומעמעם את הדיון. ממילא אף אחד לא מציע לשנות את המצע ואת דרכי הפעולה של מרצ, אז מדוע חשוב אם יש מעליהם כותרת כזו או אחרת? אני מבין שיכולות להיות לזה השלכות רגשיות כאלה או אחרות, אבל זה ממש לא שווה דיון וסערה ציבורית. מי שמפריע לו – שייקח כדור.

השאר תגובה