על שואה וזהות: לזכרו של אלי ויזל ז”ל (טור 14)

בס”ד

לפני כמה ימים הלך לעולמו ניצול השואה המפורסם ביותר בעולם, הסופר והעיתונאי אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום. ויזל היה מזוהה עם השואה ולקחיה, והוא עסק בהם רבות, בעקיפין ובמישרין, בהרצאותיו ובכתביו.

ויזל נולד בעיר סיגט שבטרנסילבניה בבית חסידי, שהה באושוויץ בה איבד את אמו ואחותו (וגם את אביו בצעדת המוות לבוכנוולד). ויזל הגיע לצרפת אחרי המלחמה ולמד פילוסופיה בסורבון וגם לימד עברית. היה עיתונאי בצרפת ולאחר מכן מ-1956 בארה”ב. היה מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון, שם גם נמצא הארכיון שלו (שמנוהל על ידי יואל רפל). היה פעיל למען שלום וזכויות אדם ונגד רדיפות שונות בכל העולם, ומבחינתו זה היה הלקח העיקרי של השואה. ויזל היה מגן ותומך נלהב של מדינת ישראל (ובתקופה מסויימת בשנות הארבעים גם של האצ”ל) ואף זכה לביקורות קשות על כך. הדברים כאן הם הרהורים שהתעוררו בי כששמעתי שהוא נפטר (חלקם ביקורתיים), ואני כותב אותם לזכרו.

על לקחים ורגשות: בין חסידים למתנגדים

אני חייב לציין שבדברים של ויזל שיצא לי לקרוא תמיד  חשתי שהוא בורח למישור אמוציונלי מדיי. הפתוס המוסרי ששימש אותו בפעילותו ובכתיבתו בדרך כלל לא התבטא בטיעונים אלא בדוגמאות וחוויות. הוא הדגים לנו לאן הדברים יכולים להגיע והמריץ אותנו לפעול כדי שזה לא יקרה, אבל לא טען טיעונים. במובן מסויים חשבתי שיש כאן סוג של ניצול השואה (אמנם במובן חיובי) כדי לקדם לקחים (נכונים וחשובים) שהוא חפץ ביקרם.

כבעל מזג פילוסופי תמיד חשבתי שלא צריך את השואה כדי להבין שאסור לענות ולהתעלל בבני אדם, ואפילו לא כדי לומר לנו שאסור להישאר אדישים. כל זה ברור מאליו. יתר על כן, קיומה של השואה הוא עובדה, והצווים מוסריים הם נורמות. כמו שכל פילוסוף מתחיל יודע, להסיק נורמה מעובדות זהו כשל (הכשל הנטורליסטי).

אמנם אין זה אומר שכולנו עושים את המוטל עלינו. ממש לא. השואה בהחלט יכולה להיות זרז לפעולה, ובוודאי שהיא יכולה לתת לנו הדגמה לאן הדברים יכולים להגיע אם נאפשר להם. אבל עדיין לא נכון להתייחס לכל זה כ”לקח” של השואה. הטענות הללו אינן לקחים מהשואה. כדי לחדד זאת אומר שלא נראה לי שאפשר לבנות טיעון שהתרחשותה של השואה הוא אחת מהנחותיו והמסקנה היא שאסור להתעלל באנשים או שצריך להיות מוסרי. ההנעה לפעולה באמצעות השואה היא רגשית ולא פילוסופית. אבל אולי הנעה של אנשים לפעולה בכלל נעשית במישור הרגשי ולא הפילוסופי. חבל.

בראיון שערך יואל רפל עם אלי ויזל הוא אומר: “באתי לפילוסופיה בגלל השאלות, עזבתי בגלל התשובות”. ואז הוא מוסיף: “אמי אף פעם לא שאלה אותי אם נתתי תשובות טובות. תמיד היא שאלה אם שאלתי שאלות טובות. אני אוהב שאלות, אבל לא תשובות. שאלות לא מביאות נזק, תשובות – כן”. אבל אני (=מ”א), לעומת זאת, תמיד מרגיש שהשאלות אכן חשובות, אבל התשובות לא פחות חשובות מהן. מי ששואל כדי לשאול ולא כדי לחתור לתשובות – לדעתי יש משהו מזוייף בשאלות שלו.

אולי ההבדל בינו לביני נעוץ בפסקה אחרת מאותו ראיון. רפל שואל אותו: “בכל שלושת הספרים בולט העדרן של דמויות מזרם “המתנגדים”. אין אנו מוצאים את ראשי הישיבות הגדולות בפולין וליטא, אנשי תנועת המוסר. יש לך משהו נגדם?”, וויזל עונה לו: “אף פעם לא הבנתי אותם. אני לא יודע מי צריך את הוויכוחים הגדולים ואת החומרות הרבות. הם יוצרים קושי בחיי היהודי, חיים שממילא אינם קלים. ואולי העובדה שגדלתי בבית שהייתה בו נשמה חסידית, השפיעה עלי”.

דומני שהזיהוי שלו בין ה”מתנגדים” לחומרות הוא שגוי. בחסידות יש לא פחות חומרות ובדרך כלל הרבה יותר (אם כי רובן חסרות בסיס הלכתי). דומני שכוונתו כאן לא לחומרות אלא לפלפולים השכליים-רציונליים של הלמדנות הליטאית, שמנותקים מהרגש הטבעי. במילים אחרות, כוונתו בעצם להתמקדות בפילוסופיה וברציונלי מול החסידות שמתמקדת יותר בפסיכולוגיה ובאמוציונלי. זה באמת הבדל מובהק (אם כי לא גורף) בין חסידים למתנגדים. כעת ניתן לראות בדבריו אלו שורש דק לנטייה שלו לשאלות בלי לתשובות, או לאמוציונלי במקום הרציונלי.

על זהות ושואה: בין האינדיבידואלי לקולקטיבי

שמעתי לא פעם מאנשים שונים (בעיקר חילוניים) שהשואה היא מהותה של הזהות היהודית שלהם. אני לא ממש מבין את האמירה הזאת. מה לשואה ולזהות? או ליהדות? האם מישהו רואה ערך בלהיות נרדף או נרצח? האם זהותי היא שרצחו את סבא שלי? השואה היתה פרי החלטה וביצוע של אוסף אנשים מרושעים, ולא נראה לי שאני מוכן לתת להם להגדיר אותי. המשפט הזה נשמע טעון מאד במישור האמוציונלי, אבל דומני שהוא חלול מתוכן במישור הפילוסופי. ואולי זהות אנושית בכלל שייכת למישור הרגשי ולא הפילוסופי. שוב חבל.

אגב, דווקא בנקודה זו אלי ויזל באותו ראיון מתנסח ביתר זהירות הוא אומר: “אף אחד לא יכול לברוח מעצמו. השואה על מוראותיה היא בתוכי. היא חלק גדול מהזהות האישית שלי. איך אפשר לכתוב על עקדת יצחק, בלי להזכיר את השואה? אותו הדין לגבי עשרת הרוגי מלכות, כפי שזה מקבל ביטוי, למשל, בסיפור על רבי חנניה בן תרדיון. וכך אפשר ללכת לדמויות רבות. אי אפשר בלי זה”. ויזל אומר כאן שהשואה היא חלק מהזהות האישית שלו, אבל הוא לא אומר שזו הזהות היהודית שלו.

זהות אישית מורכבת גם מהביוגרפיה שלנו והחוויות שלנו, אבל בזהות קולקטיבית צריך להיות עוד משהו. הקולקטיב צריך לשאת איתו עוד מסר כלשהו, רעיון, אידיאולוגיה, משהו מעבר לעובדות. הכשל הנטורליסטי רלוונטי במיוחד לזהות קולקטיבית, ואולי קצת פחות לזהות אישית שהיא בעיקרה עובדות ביוגרפיות.

במובן מסויים דווקא הקולקטיב הופך אותנו לרציונליים. הרציונליזם בא מהשוואה מול קני מידה שמחוצה לנו, מהצורך להעמיד ולמדוד את חשיבתך והתנהגותך מול אחרים. שיתפרשו על ידי אחרים ויובנו במסגרת כלשהי שמחוצה להם, בתוך קונטקסט כלשהו. תחושתי היא שאדם בודד לא באמת יכול להיות רציונלי.

בתרבות הפוסטמודרנית יש ייאוש מהשכל ומהערכים, מנכון ולא נכון, מיפהולא יפה, מצודק ולא צודק, ולכן בני בני אדם חשים בודדים. אין קני מידה אובייקטיביים, ובמצב כזה כל אחד בונה לעצמו את קני המידה שלו. אין פלא שבעולם כזה האמוציונלי מחליף את הרציונלי. אין לי אלא התחושות שלי, שהרי אין קני מידה שמולם אוכל לבחון את התקפות שלהן. בעולם הפוסטמודרני שואלים שאלות ולא מחכים לתשובות. הם לא מאמינים בהן. דומני שלפחות במובן הזה אלי ויזל היה קרוב אליו.

ההבדל בין חשיבה דתית וחילונית

כאן עולה אצלי נקודה נוספת. בדרך כלל רגילים לחשוב שדתיות נוטה יותר לאמוציונליות והחילוניות היא יותר רציונלית. להתרשמותי המצב הוא בדיוק הפוך. החשיבה הדתית היא מאד רציונלית, בוודאי זו המתנגדית. ודווקא חשיבה חילונית היא מאד אמוציונלית. הייאוש מהשכל שכל כך מאפיין חילוניים רבים מביא אותם להתמקד ברגש.

דומני שבמקרים רבים אחת מהנקודות הכי עמוקות שאדם חילוני לא מסוגל להבין אצל אדם דתי זה הרציונליזם הקר שלו. המוכנות לפעול על פי מה שנראה לו נכון, גם אם זה לא מחובר לתחושות ולרגשות הטבעיים שלו. אדם דתי מניח תפילין גם אם זה לא אומר לו מאומה, פשוט מפני שהוא חושב שכך נכון לנהוג. האדם החילוני לא מבין זאת. לא רק בגלל שהוא לא מקבל את הנחות היסוד, אלא מפני שהוא לא מצליח להבין מה התפילין עושות למי שמניח אותן. התשובה היא: מאומה. אני עושה את זה כי זה מה שנראה לי נכון. נכון ולא נכון שייך למישור האינטלקטואלי ולא למישור הרגשי חווייתי אמוציונלי.

היה פעם בירושלים כימאי בשם ישראל שחק שהיה נוהג לפרסם בעיתונות מאמרים נגד הדת והדתיים. באחת הפעמים הוא דיווח על אשת כהן שנאנסה והרבנים הורו לה ולבעלה להיפרד (זו אכן ההלכה באשת כהן). בעקבות הדברים התעורר דיון ציבורי וביקורת קשה על ההוראה הזאת. לא די בטראומה שעברה אותה אישה, הרבנים מכריחים אותה ואת בעלה שרוצים להישאר יחד עם ילדיהם ואוהבים זה את זה לפרק את המשפחה, ולאמלל את כולם עוד יותר? כמה וכמה אנשים (גם דתיים) תקפו את הפסיקה הזאת, ויצא לי אישית לשמוע זאת כמה פעמים. אחת השאלות הנפוצות שעלו אז היתה: וכי אין להם לב (לרבנים)? איפה המוסר שלהם? ניסיתי להסביר לבני שיחי שלרבנים יש לב ויש מוסר, אבל את ההחלטות שלהם הם מקבלים בראש ולא בלב. הם מאמינים שכך נכון לנהוג ולכן זה מה שהם פוסקים. כואב להם הלב לא פחות מכל מבקריהם, ועדיין הם סבורים שהלב אינו מורה הדרך המומלץ כיצד לפעול.

היה ברור לי בדיונים הללו שהביקורת לא מתחילה מזה שהמבקרים לא מקבלים את הנחות היסוד האמוניות וההלכתיות. זה היה משהו הרבה מעבר לזה. הם בעצם טוענים, גם אם במובלע, שגם אם היו מקבלים את ההנחות הללו הם לא היו פועלים על פיהן, כי לבם מתקומם נגד זה. הקורא יוכל להבחין כאן בקלות בהקבלה למה שתיארתי למעלה לגבי לקחי השואה במישור הפילוסופי והפסיכולוגי.

הקשר בין שני הצירים

ראינו הבחנה על הציר הדתי-חילוני ואותה הבחנה גם על הציר הקולקטיבי-אינדיבידואלי. יש קשר בין שני הצירים הללו. דתיות (ממוסדת, לא אישית) היא קולקטיבית באופייה. זה לא אומר שכל אדם דתי בהכרח נסחף אוטומטית עם העדר (זה נפוץ לא פחות אצל חילוניים), אלא שהזהות שלו היא קולקטיבית במהותה ולא רק אישית. תורה נמסרת לעם, ונישאת על ידי עם ולא על ידי אנשים פרטיים. כל פרט בתוך הקולקטיב הזה תורם לו את תרומתו ומוצא את ביטויו הייחודי בתוכו ומתוכו. גם החריגים יכולים להיות כאלה בגלל שסביבם יש מסגרת שרואה אותם ככאלה. בלי הקולקטיב שמסביב אינך יכול להיות אינדיבידואליסט אמיתי. במובן הזה, ההימצאות במסגרת קולקטיבית לא רק כובלת (אם כי זה גם נכון) אלא גם משחררת. היא מאפשרת לנו להיות רציונליים ולפעול על פי אמות מידה אובייקטיביות ולא על פי קפריזות אמוציונליות סובייקטיביות.

בעולם חילוני מנסים לבנות זהות אלטרנטיבית (ראה מאמרי על זהות יהודית חילונית). האשלייה שהזהות האישית תוכל להוות תחליף לזהות הקולקטיבית (והדתית) קורסת כל הזמן. כל מיני אלילים לאומיים או כתות מיסטיות קמים על בסיס החיפוש הזה אחרי אלטרנטיבות, אבל זה לא ממש עובד. האדם הוא יצור חברתי, אבל לא רק במישור הפסיכולוגי, אלא לא פחות מזה במישור הפילוסופי.

בעולם שבו לא קייימת מסגרת מחוץ לאדם, ובוודאי כשמדובר בתמונת עולם מטריאליסטית, לא יכולים להיות רעיונות אובייקטיביים גדולים ומחייבים. מה שנותר הוא אמוציונליות אישית סובייקטיבית, ותו לא. אנשים מנסים להמציא את הגלגל, ליצור מוסר חילוני, לאומיות חילונית, ערכים, אלים ואפילו קדושה חילונית (דגל, המנון, נופלים ומרטירים, חגים לאומיים וימי זיכרון), ללא הצלחה. זה לא מצליח ולא יכול להצליח כי אין באמת חיות כאלה. מה שמקבלים במקום הוא דמויות דמה, בבואות נלעגות, ולפעמים מאד מזיקות, שלא באמת מחליפות את המקור. אין פלא שהשיח הדתי משתרבב לכל הממדים הללו, על אף הביקורות וההתנגדות לכך.

בחזרה לאלי ויזל

לפי עדותו שלו, אלי ויזל היה אדם מאמין. אבל בלי להכיר את האיש ובלי לעשות מחקר מעמיק בכתביו ובהגותו אני מתרשם שאמונתו היתה אישית וסובייקטיבית מאד. יואב שורק ערך איתו ראיון, והוא מביא שם קטע מספרו לילה, שבו הוא כותב:

לעולם לא אשכח את פניהם הקטנות של הילדים שגופם היה ללפיד בוער תחת שמים מחרישים.
לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לתמיד את אמונתי.
לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה ממני לנצח את התשוקה לחיות.
לעולם לא אשכח את הרגעים הללו שרצחו את אלוהי ואת נשמתי ואת חלומותיי שהיו למדבר שממה.

אמונתו נשרפה לתמיד, אבל בו בזמן הוא ממשיך להתפלל. שורק שואל אותו על כך, וויזל אומר: “הטרוניה נשארת. אין בי חוצפא כלפי שמיא. זה לא. טרוניה כלפי שמיא – כן. אם אני התפללתי באושוויץ, איך אני יכול לא להתפלל עכשיו? האם אני באמת מאמין שתפילותיי מתקבלות? לא. אולי אינני ראוי. אבל אני ממשיך”.

אני כ”מתנגד” חש שזו לא באמת סיבה להתפלל, ובעצם ספק אם זו בכלל תפילה. התפילה הזאת שייכת לממד הפסיכולוגי ולא לממד הפילוסופי. היא נעשית ממניעים שברגש ולא מתוך מחוייבות עקרונית.

על רקע זה קל יותר להבין את מה ששורק מתאר שם: “הסירוב של ויזל לומר משהו על אמונותיו של הזולת הוא עקבי. חשתי כל הראיון איך הוא מקפיד לא לשפוט: לא את ישראל, לא את זיכרון השואה באירופה, לא את הכופרים, לא את החרדים ולא את המשלבים בודהיזם ויהדות. את מילותיו ואמונותיו הוא שומר כרכושו, ומשאיר לזולת את שלהם”.

גם אמונה סובייקטיבית ואישית שייכת למישור הפסיכולוגי ולא לזה הפילוסופי כמובן, וכאן אסגור את המעגל. יהי זכרו ברוך.

2 מחשבות על “על שואה וזהות: לזכרו של אלי ויזל ז”ל (טור 14)”

  1. יוסף ל’:
    הרב מיכי,
    זאת באמת נקודה שחוזרת בכתבים שלך, ההנגדה בין המוסר לציווי הדת אלא שאני באמת מתקשה להבין איך זה מסתדר עם ההתקוממות של אברהם מול החוסר המוסר של האל “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?”. איך אתה מפרש את זה?
    תודה
    ——————————————————————————————
    הרב:
    ראשית, לא אמרתי שהמוסר לא מחייב, או שהקב”ה לא דורש אותו. להיפך, טענתי היא שהמוסר מחייב ושהוא חלק מרצון ה’. מה שאני טוען הוא שמוסר זו קטגוריה שונה מזו ההלכתית. הקב”ה רוצה הן את המוסר והן את ההלכה, אבל אין זהות ביניהם.
    שנית, מי אמר שההתקוממות של אברהם לא היתה במישור ההלכתי אלא המוסרי? וכי להרוג חפים מפשע זה עניין מוסרי בלבד? זה אסור הלכתית.
    שלישית, לפני מתן תורה לא היתה ההבחנה הזאת. התורה טרם ניתנה, ולכן ברור ששם למוסר היה מעמד עיקרי, ואולי אפילו בלעדי.

  2. הרב:
    כעת ראיתי את המאמר הזה של הרב עמיחי גורדין שמדבר על זהות יהודית ומדגים את הניסיונות ליצור זהות גמישה ולא קולקטיבית (או עם קולקטיב לא קשיח):
    http://www.srugim.co.il/149065-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%9E%D7%9A-%D7%94%D7%A6%D7%94%D7%9C%D7%99-%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%A3-%D7%90%D7%AA-%D7%98%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%91%D7%90
    רק למען השלמות אומר שהפרשנות והמשמעות שהוא מייחס למשפטים הללו במסמך הצה”לי מופרזים בעיניי, אבל האבחנה הבסיסית נכונה והיא מדגימה היטב את מה שכתבתי כאן.

השאר תגובה