קדושת יהודי שמת עקב יהדותו: “קידושי טעות” (טור 215)

בס”ד

רק עברנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והשבוע כבר מתרגש עלינו יום הזיכרון לחללי צה”ל. בין שני ימי הזיכרון הללו רציתי לעמוד על טעות נפוצה שחוזרת כל פעם מחדש בימים אלה. הנקודה רגישה וכואבת, אבל כמו שאמרו רבותינו: “אהוב אפלטון ואהוב סוקרט, אך האמת אהוב מכל” (מופיע בתשובות הרי”ד, בחוות יאיר ועוד הרבה).[1]

לעצם הבעייתיות

בשני ההקשרים הללו מדובר על אנשים שמתו בגלל יהדותם (לא כולם. יש חללי צה”ל לא יהודים) ובגין כך כל הזמן חוזרים ומתייחסים אליהם כקדושים. כאשר מביאים לקבורה חיילים שנהרגו במלחמה או באימון, או נפגעי פעולות טרור, אומרים לנו הספדנים הנרגשים שמדובר בקדושים. ב”אל מלא רחמים” אנחנו מדברים על הקדושים. אנחנו לא מפסיקים לשמוע על “קדושי השואה”, על “חיילינו הקדושים”, על “הנרצחים הקדושים” בפיגוע זה או אחר. בכל הספד על “קדושים” אלו אנחנו חוזרים ושומעים על קדושתו של מי שמת בגלל יהדותו, והמהדרין מזכירים שכך פסק להדיא הרמב”ם (ראו להלן). גם אם במקרה זה לא נאמר בפירוש – כולם מודעים להנחה הזאת שנמצאת בבסיס הדברים.

האמירה הזאת מופרכת לדעתי כבר ברמה המושגית-הגיונית. טלו לדוגמה אדם שמת בתאונת דרכים. האם מישהו יעלה בדעתו להתייחס אליו כקדוש? ודאי שלא. הוא אמנם שילם מחיר כבד, אבל הוא הרי לא עשה זאת למען ערך מקודש ולשם שמים, ובעצם בכלל לא עשה כאן מאומה מבחירתו. המוות הזה נכפה עליו. גם אם אחרי מותו הקימו בית מדרש והביאו כך עשרות אנשים להשתפר ולהתעלות בעבודת ה’ ובלימוד תורה – גם זה לא הופך את מותו למות קדושים. לכל היותר זה יכול אולי להרבות בדיעבד את זכויותיו. כעת חשבו על אדם שהלך לתומו ברחוב, או ישב בביתו, ונרצח בפיגוע טרור. האם יש הצדקה כלשהי לראות בו קדוש? מה הוא עשה כדי לזכות בתואר קדוש? אמנם הוא שילם מחיר כבד, כואב ומיותר, אבל כאמור יש עוד תנאים שצריכים להתקיים כדי שאדם ייחשב כקדוש. מה ההבדל בין נפגע בתאונת דרכים לבין אדם כזה? הראשון לא נרצח עקב יהדותו והשני כן. אז מה? ההבדל הזה נוגע לאפיון המעשה והכוונות של הרוצח ולא למעמדו ואופיו של הנרצח. הנרצח עשה בשני המקרים בדיוק אותו דבר, ולכן לא סביר לראות את מעמדו הרוחני של השני באופן אחר מזה של הראשון. האם כוונותיו של היטלר הפכו את כל הנרצחים לקדושים? אחרים שקרה להם אותו דבר אבל לא בגלל יהדותם הם פחות קדושים? למה?

הסבר נפוץ ושברו

הטענה הרווחת היא שהחייל המת וההרוג בפיגוע בחרו לחיות כאן בארץ תוך שהם לוקחים בחשבון את המחיר הגבוה, ואת הסיכון האפשרי. לכן, בהחלט אפשר לומר שהמוות היה על ערך מקודש, ולשם שמים. אבל זה מופרך בעיניי. הבחירה שלהם דומה בדיוק לזו שלי, רק אצלי מזלי גרם שלא נרצחתי (בינתיים). אז הבחירה שלי פחות משמעותית? למה התוצאה בכלל חשובה? מוסר נקבע על פי המוטיבציות ולא על פי התוצאה. הסבל לא קובע את היותך קדוש אלא אם קיבלת על עצמך את הסבל הזה למען המטרה. שלא לדבר על נרצחי השואה, שבמקרים רבים רציחתם לא הייתה קשורה לאורח חייהם ולבחירה לחיות כיהודים. זה היה רצח על בסיס אתני ולא על בסיס אורח חיים.

אכן נכון, שאם יש חייל שיוצא למלחמה מפני שהוא רואה בה מלחמת מצווה,[2] ומוסר את נפשו בגבורה, אולי יש מקום לראות אותו כקדוש. אך זאת רק מפני שהוא ביצע פעולה מיוזמתו ומבחירתו, בכוונה לשם ערך דתי ולשם שמים ושילם על כך מחיר כבד. לכן אולי יש מקום לראות את מעשהו כקידוש השם ואולי אף לכנות אותו בתואר קדוש. אבל איני מצליח לראות את ההבדל בין חייל יהודי חילוני-אתאיסט, שנהרג במלחמה תוך גילוי גבורה עילאית מיוזמתו, לבין חייל בלגי שנהרג תוך גילויי גבורה דומים? כל אחד משניהם מסר את נפשו מבחירתו ושילם מחיר כבד להצלת עמו. במקרים אלו אמנם מתקיימת הדרישה שהמעשה ייעשה מבחירתו ולמען ערך חשוב (הגנת העם והמולדת), אבל עדיין חסר כאן ה”לשם שמים”. אדם מוסרי ככל שיהיה, אפילו במעלה נשגבת ממש, לא יכול להיחשב כקדוש במובן הדתי. כדי להיחשב מקדש ה’ אדם צריך לעשות את מעשהו לשם ה’. אם מדובר בחייל חילוני אתאיסט, היעלה על הדעת שבמוסרו את נפשו הוא הופך לקדוש? הרי הוא לא מכיר כלל בקב”ה ובוודאי לא עשה את מעשהו בכוונה לקדש שם שמים. לכן אין שום אפשרות לראות במעשהו מצווה או פעולה בעלת משמעות דתית. מדובר לכל היותר בפעולה הירואית במובן המוסרי, או הלאומי, אבל לא במובן הדתי. אפשר כמובן לראות בו אדם נעלה ומוסרי, דוגמה ומופת לכולנו, ובוודאי חובה להכיר לו טובה על מעשהו ועל קרבנו. אבל מה לכל זה ולקדושה? כל אלו קיימים גם בחייל הבלגי. אין שום הבדל בין מעשהו של הראשון לזה של השני מבחינת העושה והמעשה. ניתן כמובן להשתמש במונח “קדוש” באופן מושאל, ולהתכוון בעצם למוסרי או נאצל. אבל זו לא הקונוטציה הדתית שאליה מתכוונים בדרך כלל. הדברים נכונים שבעתיים כלפי נפגעים בפיגוע חבלני. הם ודאי לא זכאים לתואר קדוש, שהרי רובם ככולם בכלל לא מסרו את נפשם מבחירתם.

יתירה מזו, גם אם יש חייל שיצא להילחם בגלל תודעה דתית ונפל, עדיין קשה לי לראות אותו כקדוש. הרי כל שאר החיילים קיבלו את אותה החלטה כמוהו (להתגייס ולצאת לקרב), אלא שלמזלם להם לא קרה מה שקרה לו. הוא הדין לגבי כל היהודים תושבי הארץ שהחליטו לחיות כאן (רובם כלל לא החליטו על כך). האם כולם קדושים כמו אותו אדם שנפגע בפעולת הטרור? מדוע העובדה שהוא נפגע  משנה משהו, אם אין לו חלק בעניין? ומה על מישהו שנהרג בתאונת דרכים או בנפילה לבור, או אולי מזיהום אוויר בארץ הקודש? כל אלו נהרגו מפני שהחליטו לחיות כאן בארץ. האם ראוי להתייחס לכולם כקדושים?! זו תפיסה אבסורדית בעיניי.

ובכלל, חייל שנהרג בצבא לא מת על יהדותו ובגללה. כאמור, יש לא מעט חיילים לא יהודים שמתו באותן נסיבות. גם האויב נלחם נגדנו כמו שמצינו מלחמות בין עמים שונים על טריטוריה ואינטרסים, אלא שבמקרה כאן מדובר במלחמה עם העם היהודי. קשה לי להתייחס לחלל כזה כמי שמת על יהדותו.

הזילות של התואר קדוש שגויה ומזיקה. אם כולם קדושים אז אין משמעות למושג קדושה. קדוש הוא מי שהוסיף קדושה בעולם והקריב קרבן משמעותי לשם כך מבחירתו, כלומר מי שקידש את שם ה’ במעשיו.

מקורות אפשריים

הקביעה הזאת שאדם שמת בגלל יהדותו הוא קדוש היא מאלפת במיוחד, שכן ככל הידוע לי אין לה שום בדל מקור, לא בחז”ל וככל הידוע לי גם לא בראשונים. אציין שגם אם היה לה מקור לא הייתי מקבל אותו, אבל בוודאי כשאין לה מקור אין שום היגיון לקבלה.

רבים מצטטים את הרמב”ם שפסק כך, אך אשמח אם מישהו יביא לי את המקור לכך בדבריו. לענ”ד אין בדל מקור לזה בכל כתבי הרמב”ם, וזאת אני כותב לא בגלל בקיאותי המופלגת בכתביו, אלא בגלל הערכתי לרמב”ם. הדבר מזכיר לי את הסיפור הידוע על ר’ חיים מבריסק, שבתוך דיון תורני העלה אחד המשתתפים קושי בדברי תוס’ שראה באותו בוקר. ר’ חיים הכריז בביטחון שאין תוס’ כזה. הלה התעקש שראה את הדברים באותו בוקר, הלך לבדוק וחזר כולו מוכה תדהמה: אכן הוא טעה בקריאה, ותוס’ לא אומר את הדברים. לשאלתו הסביר ר’ חיים שקביעתו לא נבעה מבקיאות בכל התוס’ בש”ס אלא פשוט מפני ששטות כזאת לא יכולה להימצא בתוס’.[3]

נכתבו כמה מאמרים שמחפשים מקור ל”מסורת” הזאת, ובוודאי תופתע אם אומר שכולם עד האחרון מעלים חרס בידם. חלקם ברוב ייאושם ורצונם העז למצוא מקור כלשהו מגיעים לטיעונים שנגועים בשגיאות פרשנות גסות ובערבוב מין בשאינו מינו. כך למשל הרב מנשה הקטן מאונגוואר, בשו”ת משנה הלכות חט”ז סי’ קכא (התשובה ממוענת לרב יצחק זילברשטיין), דן במומר שנהרג עקב יהדותו האם הוא קדוש או לא (הנושא היה אחד מהרוגי טילי הסקאד מעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. אגב, הכרתי אותו מבית הכנסת שלנו). הוא פותח את הדיון בסוגיית סנהדרין מז שם מתבאר שאדם רשע שנהרג על ידי גויים מתאבלים עליו כי התכפרו עוונותיו. לאחר מכן הוא מביא מחלוקות בעניין זה, וטוען שאם הוא נהרג עקב יהדותו אז לכל הדעות מתאבלים עליו ועוונותיו מתכפרים. טענתו זו מתבססת על כמה מקורות שבהם מופיע שהרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן (פסחים נ), לגבי רבי עקיבא ושאר הרוגי המלכות וכן הרוגי לוד (פפוס ולוליאנוס. ראה שם ברש”י). וכן הוא מביא מהרמב”ם באיגרת קידוש השם (זה כנראה רמב”ם שמציינים כולם) ועוד.

ושלילתם

אך כל דבריו שם תמוהים וחסרי שחר, שכן הוא מתעלם מממד הכוונה. הרוגי מלכות כרבי עקיבא וכהרוגי לוד היו אנשים שבחרו למסור את עצמם על קידוש השם (רבי עקיבא וחבריו) או להצלת עם ישראל (הרוגי לוד). מה לזה ולמי שנהרג סתם עקב יהדותו (כמו הרוג הסקאדים שהוזכר)? מי חלם בכלל לטעון שאדם כזה הוא מקדש שם שמים? למה העובדה שהטיל פגע בו הופכת אותו לקדוש, בעוד חברו שישב לידו וניצל (וגם הוא בחר לחיות בארץ ובכך הכניס את עצמו לסכנה) אינו קדוש? מה עשה הראשון שלא עשה השני?

לגבי הטיעון מסוגיית סנהדרין עולה קושי נוסף. אפילו אם נקבל שעוונותיו של אדם כזה מתכפרים, זה רק אומר שהמיתה מכפרת (כמפורש בסוגיית חילוקי כפרה בבבלי יומא פו ע”א). מה לזה ולקדושה או קידוש השם? לכל היותר הוא קיבל את עונשו ולכן התכפר, וזהו.[4] מה הופך אותו לקדוש? מניין צומחת המסקנה הזאת? אמנם המחבר מציג את הדברים כהלצת יושר על עם ישראל בימים נוראים, אבל גם טיעוני סנגוריה אמורים להחזיק מים.

הסבר כזה בדיוק ניתן למצוא במאמר נוסף בנושא זה, מקיף הרבה יותר ומלא במקורות, שחובר על ידי רבי יהושע מנחם ארנברג, אב”ד בתל אביב, בספרו שו”ת דבר יהושע ח”ה סי’ לז (ראה גם שם ח”א סי’ לב סט”ו).[5] בשורה התחתונה, את הביטוי “קדושים” המוצמד לנספי השואה (הוא מדבר על אלו מהם שלא עשו מעשה מיוחד של מסירות נפש אלא סתם נרצחו) הוא מכנה “קידושי טעות”. מאידך, הוא עצמו עומד על כך שאכן עוונותיהם התכפרו כמו אדם (אפילו רשע) שנהרג שלא כדין בסוגיית סנהדרין מז הנ”ל.[6]

מקור מספרות הסוד

גרשום שלום בספרו דברים בגו ח”א עמ’ 272 מצטט מספר שולחן ערוך של האר”י סיפור על רב גדיאל נער. כאן אביא נוסח שונה וברור יותר של הסיפור הזה, שלקוח מאוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמ’ פד:

בגן עדן יש ראש ישיבה בהיכל האגוז והוא היכל הנוגה הסתום וגנוז, סמוך להיכל קן צפור והוא נקרא רב גדיאל נער, וכל עומקי התורה וסתריה הוא מגלה ועל ידו נגלים, וכל הצדיקים תאותם אצלו. וזה נולד בימי השמד והיה לומד תורה במערה אחת והוא בן שבע שנים, ובאו האויבים ומצאוהו ועשאוהו חתיכות, ועלתה נשמתו למרום ואומרת כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה’, והעמידו הקב”ה לפניו ונשבע לו להנחילו היכל הנוגה ולגלות על ידו בגן עדן סתרים ועמוקות אשר הם בתורה שלא נגלו קודם לכן, וכל הצדיקים אשר בגן עדן מתאוים לראותו ושומעים ממנו עומקי התורה וסתריה. בשעה שהוא יוצא, אותיות שם המפורש בולטות ונוצצות על ראשו וכל הצדיקים שמחים. הוא נכנס ונופל על פניו גועה ובוכה על שלא זכה להיות לו בן בעוה”ז, ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול עומד עליו ואוחז בו ומעמידו על רגליו ואומר לו קום לך חוורי חוורי הם בניך! שבע תעניות התענה רבי יוחנן בן זכאי כדי לראותו, והראוהו גנזי שבעה רקיעים בחלום ובסוף כלם ראה אותו כזוהר הרקיע ושבעים מלאכים סביבותיו וחמשים מפתחות בידו, וכמה צדיקים כתות כתות לפניו ואותיות שם המפורש על ראשו, ונגנז מיד ולא ראהו. היה שואל עליו ואמרו לו עד כאן הורשית, זהו מראה הקשת אשר יהיה בענן. חזרו חכמים על אביו (לחקור אחריו) ומצאו שמעולם לא ראה צורת אדם [רשע] ולא נסתכל בקשת בריתו, ולא הוריד ידו מטיבורו ולמטה, ולא קם מן התורה להשתדל בדרכי העולם, לא היה צדיק בעולם בצער שלא היה עמו בצער, מעולם לא דבר דבר חוץ מן התורה או מן דרך התורה, הוא הוליד בן זה ומת, ילדתו אמו ומתה, ונשאר יתום וגדל הוא בצער ולמד תורה הרבה והרגוהו, וזכה לכל זה.

הילד הזה נהרג על ידי הגויים, ונראה שדי היה בזה כדי להנחילו את כל המגיע למקדשי השם. אמנם ייתכן שהדבר נובע מכך שהרגוהו על שלמד תורה, כלומר הייתה כאן מסירות נפש כלשהי.

שלום בהערה 24 שם (בעמ’ 277) מביא שרשרת שלמה של חיבורים קבליים שעוסקים במה שקורה למי שנהרג על ידי גויים. תחילת העניין היא בספר לימודי אצילות שמיוחס לרבי חיים ויטאל תלמיד האר”י, שכותב:

דע כשנהרג אדם מישראל על ידי אומות העולם אף על פי שאינו צדיק כיון קיבל ענשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא אורפניאל ולוקח נשמתו תיכף מעורר יוצפחירון לקראתו ולוקח הנשמה ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו וחוקק נשמתו ומה שאירע בה בפורפירא דמלכא… ונשמה זו הואיל ונחקקה בפורפירא בו נזדככה ומתגדלת אף על פי שאין בה מעשים טובים ולטובתה נשברה ונהרגה…

עיין בכל דבריו שם. אני משער שמחברי המקורות הללו נאחזו בדמיונם כדי לנחם את קרובי אותם ההרוגים (שלום שם כותב ש”הדברים מלאי כוח דמיון”). יש לקבלה כוח מיסטי שמאפשר לנו לתלות בה כל מיני עקרונות שאין לנו מקור אחר עבורם. אבל על הקבלה נדבר בהמשך שיחותינו, אל דאגה.

קשר לשאלת ההשגחה האקטיבית

ברקע הדברים אולי עומדת התפיסה של ההיסטוריה והיקום כמגרש המשחקים של הקב”ה. בהספדים על אותם הרוגי מלכות נוהגים להביא את המדרש (ירושלמי ברכות פ”ב ה”ח):

נימר תלמידיה דבר נשא חביב עליה כבריה. עאל ואיפטר עילוי [שיר השירים ו ב] דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים לא צורכה אלא דודי ירד לגנו לרעות בגנים. דודי זה הקדוש ברוך הוא. ירד לגנו זה העולם. לערוגת הבושם אילו ישראל. לרעות בגנים אילו אומות העולם. וללקוט שושנים אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו יותר מדאי. מה עשה המלך נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו היה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל. כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן.

השושנים שמלקט הדוד הם דווקא הצדיקים הגדולים. יש כאן הנחה שכשמישהו מת – הקב”ה הוא שלקח אותו אליו. ומכאן שאם נבחר דווקא פלוני למות בפיגוע, הדבר מעיד שהוא כנראה צדיק גדול (כמאמר הקב”ה לאהרון אחרי מות בניו: “בקרוביי אקדש”). לפי זה, יש מקום לטענה מתונה יותר שלפיה גם אם מיתה בפיגוע אינה מות קדושים ולא הופכת את האדם לקדוש, עצם העובדה שפלוני מת מעידה שהוא כבר היה אז צדיק או קדוש. בניסוח למדני נאמר שזהו סימן (אינדיקציה) ולא סיבה.

אבל גם לטענה המתונה הזאת אני מוצא עצמי מתנגד, שכן כפי שכתבתי כאן לא פעם, מיתה של אדם היא תוצאה של חוקי הטבע (במקרה של אסון טבעי) או של בחירה ברע של אדם אחר (במקרה של רוע אנושי). לא הקב”ה לקח אותו אליו. גם אם ניתן לטעון שלפעמים כן הקב”ה לוקח את האדם אליו, אין לנו שום דרך לדעת האם זהו המצב במקרה שלפנינו.

אז למה בכל זאת אומרים זאת?

ראינו שאין לאמונה התמוהה הזאת מקור. אין בה גם בדל היגיון וסברא. להיפך, ראינו שהיא ממש מופרכת. אז למה היא הפכה לעיקר אמונה? כיצד צמחה לה טענה מופרכת זו בערוגותינו? אני משער שיסוד הדברים בערך הפסיכולוגי של הטענה הזאת. אדם שיקירו או יקיריו מתו ללא כל סיבה וטעם, נמצא במשבר קשה. אם אין משמעות לאסונו, כיצד ניתן להתנחם ממנו?! אם נשכנע אותו שיקיריו הפכו במותם לקדושים שמתו על יהדותם, כלומר הם מסרו את נפשם על רעיון גדול כמו קיום האומה, מסירת התורה הלאה וכדומה, אין לך נחמה גדולה מזו.

אבל מעולם לא שמענו שערך פסיכולוגי של אמירה כלשהי הופך אותה לאמת.[7] ואם יאמר האומר שאין רע בשקר המעניק נחמה, אטען מולו כי למרבה הכאב והצער אין מקום להשתמש בשקר המנחם הזה ולו לצרכים פסיכולוגיים. נזקו רב על תועלתו, ולו רק בשל טמטום ההמונים וחינוכם לאמץ רעיונות תימהוניים ונטולי בסיס. אדם צריך להתמודד עם קשיים באמצעי-אמת (כדורי הרגעה אמורים להינתן על ידי רופאים ולא על ידי רבנים). גם אם יש לאמירות כאלה ערך מחנך או מרפא ומנחם (הנה הצורך שמקיים העיקרון הזה), לדעתי טוב נעשה אם נחנך את עצמנו לא להתנחם בנחמות שוטים ולא לחנך על תפיסות מעוותות ושגויות. אדם שמת מוות מיותר זה כואב ומרגיז ומכעיס מאד, אבל כל זה לא הופך אותו לקדוש. עדיף למצוא תרופה אחרת להרגעה ונחמה.

בספר השני בטרילוגיה הראיתי שזו אחת האמונות העממיות הרווחות שיש לדחות על הסף כנטולת שחר ובסיס, כמו רבות אחרות. הקריטריונים שאני ממליץ לבחון אמונות כאלה הם: מה הבסיס, עד כמה זה מוגדר, מה המקור, האם זה משרת צורך כלשהו, ולאור כל זה לבחון מדוע טענה זו נחשבת כעיקר אמונה שאין לחלוק עליו.

בשבת פרשת פקודי תשס”ח, אחרי פיגוע מחריד שהתרחש בישיבה לצעירים שליד “מרכז הרב” שבו נרצחו שמונה בחורי ישיבה,  נתתי שיחה בבית הכנסת שלנו. כדי לחדד את הדברים שנאמרו כאן אני מפנה את הקוראים לדברים שאמרתי ושכתבתי בעקבות האירועים. בקלות תוכלו להבחין בדבריי בכעס על הפראזות והנחמות הפלקטיות וחסרות השחר שניסרו אז בחלל האוויר.

[1] הדברים מבוססים על פרק מהספר השני בטרילוגיה שלי.

[2] כך הוא חושב. אינני מתכוון כאן לומר שמלחמות ישראל הן אכן מלחמות מצווה. לדעתי האישית הן לא.

[3] צריך להאמין שהסיפור הזה יכול היה להיות, כמו שנכתב בהקדמה לשבחי הבעש”ט.

[4] כמובן ההנחה היא שהמיתה הזאת היא עונש מן השמים, תפיסה בעייתית מאד (שכן היא עומדת בניגוד לגמרא בחגיגה ה ע”א: “יש נספה בלא משפט”, שמלמדת לפי הר”ח שם שהמוות אינו בהכרח תוצאה של החלטה אלוקית).

[5] נדפס לראשונה בירחון הפוסק, שבט תשו, כתגובה למאמר שהתפרסם בהפרדס (שנה יט, תש”ו, חוברת ח). בעל המאמר הראשון דן בהוראתו התמוהה של בעל ספר המקצועות (מיוחס לרבנו חננאל) שאם אדם קידש את השם אשתו לא תינשא לעולם מפני כבוד שמים, ורצה ליישם זאת גם על הנספים בשואה (ראה שו”ת מהר”ח או”ז סי’ יד שהביאו. וראה גם שו”ת מחנה חיים ח”ג אבהע”ז סי’ כז, ושו”ת מהרי”ץ דושינסקיא סי’ קכו היסס האם להתיר את אלמנות נספי השואה בגלל זה). קטעים ממנו מובאים בקובץ אורייתא גליון כא, עמ’ צד. ראה בעניין זה עוד במאמרו של יחזקאל ליכטנשטיין, דף שבועי של המרכז ללימודי יסוד באוניברסיטת בר אילן, “הגדרת קידוש השם בתקופת השואה”, פרשת שמיני תשס”ט. הוא מביא שם עוד כמה מקורות ומציע הצעה (בלתי סבירה בעיניי) להסביר את האמונה לגבי קדושת מי שנהרג כיהודי.

[6] כשלעצמי הייתי מסתפק גם לגבי זה, מכמה סיבות. ראשית, זו קביעה חז”לית שמבוססת על סברתם של חכמים (ההבחנה בין ארבעת חילוקי כפרה בכלל). שנית, בפשטות סוגיית סנהדרין עוסקת במי שמת על יהדותו בכוונה וביוזמה שלו.

[7] ראו על כך בטור 199, ובעיקר בציטוטים של סטיבן ויינברג בסופו ובהערת שוליים שם.

110 מחשבות על “קדושת יהודי שמת עקב יהדותו: “קידושי טעות” (טור 215)”

  1. עדיין לא קראתי הכל ראוי אך אכתוב בכל זאת. ניתן להשיב בשני אופנים. מצד ההשגחה על פי הרמב”ם. התנהלות האדם היא תוצאה של השגחה. למרות שהרמבם הביא כדוגמא צדיק שמושגח במלחמה ומשום כך ניצול בה ממוות, ניתן גם לומר להפף על בסיס אותו עיקרון. יש צדיק שניצול מנזק אך יש צדיק שפנימיות נפשו וההשגחה מובילות אותו אל המקום בו חייל יפול. אפשר לחלק חילוקים, בין נזק שמוכרח שיבא על האומה ונזק לא מוכרח אך אין בזה צורך. ביהדות לא רק הגורל הוא שהוביל אל מוות עבור האומה אלא לכל הפחות גם בחירה נפשית כמוסה והשגחה, ומהצד האחרון אנו רואים בחייל הנופל קדוש. ובמיוחד לאור דברי המהרל שהמאורעות הגדולים הם מושגחים.
    וניתן להשיב מפן שני, לאור דברי הרב קוק אודות הבחירה הכמוסה בעת בריאת ה’ את האדם וכן רעיונות נוספים, שיש בחירה במישורים כמוסים ביותר בנפש ונשמת האדם, בחירה ש’מתרחשת’ לפעמים עוד קודם בריאת האדם על פני האדמה. כשם שיהודי נולד עם נשמה קדושה משום שהוא נברא לדעתו, כך יהודי שנברא אל מקום וזמן שהוביל אותו למוות עבור האומה הוא קדוש משום שהוא בחר בזה בבחירה כמוסה. בחירה שמתבלטת וניכרת לאור מאורעות גדולים ועוצמתיים.
    באופן כללי אני חושב שיש לתת כבוד ומשקל רב לאינטואיציה של כלל העם ובמיוחד של יראי ה’ בנושאים אלה, הערכה שמשפיעה על העיון שלנו בנושא.
    דרך אגב מצחיק שפה דעתך מתאימה לדעת אמנון יצחק. הוא גם אמר דברים דומים, שאין שום טעם להעריך חייל שנפל במלחמה כנופל על קידוש ה’ במצבים רבים

    1. לגבי אמנון יצחק, גם שעון עומד… אבל לדעתי אד הומינם אינו רלוונטי לא לביקורת ולא לסיוע.
      אלו דברים חסרי כל היגיון לדעתי. אפשר לתלות הכל במיסטיקה שאף אחד מאיתנו (כולל הכותבים) לא יודע לגביה מאומה. אבל גם אם מקבלים את המיסטיקה הזאת אין לגזור ממנה מאומה לגבי קדושתו של האדם. בחירה לא מודעת אינה בחירה ואין לה משמעות. מה עוד שלרוב המקרים כאן לא הייתה גם בחירה לא מודעת (נפגע טרור לא בחר באופן לא מודע למות). ואם הקב”ה בחר בו זה לא הופך אותו לקדוש (על כך הערתי בטור עצמו: סימן ולא סיבה).

    2. אם בחירה שלא מודעת איננה בחירה אין בחירה כלל, זאת משום שהתהליך הנוירולוגי בו האדם מודע לבחירתו נעשה לאחר התהליך בו הוא בוחר בפועל. מה שאני רוצה לומר שיתכן בהחלט שיש בחירה במישורים כמוסים בנפש האדם שאינם מודעים, ואף מראשית קיומו. גם אם אתה מסתייג מציור כזה אני לא חושב שאתה יכול באמת לשלול אותו בביטחון. ואני טוען שציור כזה קיים בתפיסה של חז’ל וגדולי ישראל ושהוא מתישב בקרב רוב הציבור ירא השם בישראל, ושיש לזה משקל רב.
      לגבי נפגע טרור, זו בחירה לא מודעת שאדם גר בעיר מסויימת ונישא לאישה שבקשה ממנו להביא מצרך לילד שהוא בחר להוליד ממקום ובזמן של פיגוע. בחירה שהיא דבקות באמת עד כדי שהאמת מנחה את חיי והתנהלות האדם לפרטים וכציור ההשגחה לרמבם. צדיק ניצול מחץ במלחמה בגלל שהזיז את הראש לאחור. תנועה נפשית ופיזית זו היא תוצאה של השגחה על פי הרמבם שהיא תוצאה של צדיקות הצדיק. היא תוצא של בחירה. וכן אני טוען להפך. צדיק שנמצא במקום בו חייל ישראלי ייפגע ייתכן בהחלט שהגיע לשם מבחירה כמוסה באופן חלקי לכל הפחות, ומצד זה קדוש יקרא.
      ואם לך אין הבנה במיסטיקה מי אמר שלגדולי ישראל ולציבור שהם בני נביאים אין?

    3. מי אני שאתווכח עם נביאים?! ובפרט שכפי שהתבאר אנוכי רק במדרגת אמנון יצחק ר”ל.
      רק לגבי העובדות הנוירולוגיות הנחרצות שהבאת אעיר שאתה טועה. ראה ספרי מדעי החופש בפרק על ליבט.
      ורק לגבי דעת גדולי ישראל אעיר שאתה שוב טועה. אין דעה כזאת עד ההמצאות של הדורות האחרונים. והעובדה שאלו שדנו בזה גם הם לא מצאו שום מקור.
      אבל חוץ מדעות הפוסקים, העובדות וההיגיון, אתה צודק בכל כמובן. וכידוע, ישראל שאחרי החורבן גם הם בני נביאים הם.

    4. הרב מיכי בקשר לעובדות הנוירולוגיות למדתי אותן מספר מקצועי חדש ועדכני. לגבי דעת גדולי ישראל, איך אתה מסביר את דברי חזל שהבריות לדעתן נבראו? איך אתה מסביר את דברי התנך וחזל בדבר מעלתם של ישראל? למה תינוק יהודי שנולד הוא קדש קדשים על פי המובן מדברי חכמנו לאורך הדורות?
      כמו כן בציור של הרמבם לבד אפשר לטעון את בסיס הטיעון שלי. לגבי אמנון יצחק זה כמובן רק בהומור..

    5. אתה יכול לזרוק את הספר העדכני לפח (כוונתי כמובן רק לטענה הזאת שבו). אלו שטויות.
      כל השאר נראה לי סינית. לפחות הקשר אלינו.

    6. סינית כי אני מדבר על הטיעון שלי וניכר מתגובתך הקודמת שאתה חוזר לטיעון הפשוט שאתה שולל במאמר. אני טוען שיש בתפיסה של חזל תפיסה של קיום בחירה במישור נפשי נסתר של האדם. הבאתי ראיה מדבריהם שהבריות נבראו לדעתן ולרצונן. וכן ממושג של קדושת ישראל כפי המובן הפשוט שלו בדברי חזל, שיהודי הוא באמת קדוש יותר וקרוב ויקר לה’ יותר מגוי. מושג שמובן רק לאור הכרה במישור בחירי כמוס, היינו דבריהם שהבריות נבראו לדעתן ולרצונן. ובהתאם לדברי הרב קוק ביחס לבחירה הכמוסה באגרותיו.
      וכן גם בלא כל זאת, ציור ההשגחה לרמבם מאפשר לנו לראות במאורעות שקרו לאדם תוצאה ישירה לצדיקותו או אי צדיקותו, היינו שיש ציור של קשר ישיר בין מאורע כנפילה במלחמה לבחירותיו של האדם. הדוגמא של הרמבם היא הפוכה, שצדיק לא יפגע, אך אני מצביע על העיקרון
      וכמובן העיקר הוא שאני הולך בדרכי חזל והנביאים ואתה בדרכו של אמנון יצחק 😉

    7. ראשית, כבר כתבתי לא פעם שאין לחז”ל סמכות בתחומים עובדתיים ומחשבתיים. רק בהלכה.
      אבל כאן אין צורך לזה כי אין בדל קשר בין החז”לים שהבאת לבין המסקנה שהסקת מהם. האמירות שישראל קדושים הן לא בגלל בחירה סמויה. מאיפה הבאת את הפירוש ההזוי הזה?! ועוד מכאן להסיק שזו דעת חז”ל?! מזמן לא ראיתי הנחת מבוקש פרועה כל כך.
      אז מה כן? יכולים להיות כמה פירושים. למשל שיש להם תפקיד מקודש ומיוחד (קדוש במובן של מיוחד). וזו משמעות עם סגולה שבמקרא. או שיש להם פוטנציאל כלשהו שאם יבחרו בטוב יגיעו לקדושה וכדומה.
      גם פירושך למימרא השנייה פשוט הזוי. איך אתה רואה משם בחירות כמוסות?! אפילו אמנון יצחק לא יצליח להבין זאת.
      השלב הבא הוא שתוכיח שזאת עמדת הקב”ה עצמו שהרי הוא כתב בפירוש אחות לוטן תמנע.
      בקיצור לא חזל ולא נביאים ולא בטיח. וכמובן לא היגיון ולא סברא ולא עובדות. אך כאמור פרט לזה אתה בדרך הנכונה.🤗

    8. לא התיחסת לטענתי מצד ההשגחה לרמבם.
      כיצד אתה מבין את דבריהם שהבריות לדעתן ולרצונן נבראו?
      חייב לציין שהפער הגדול בשיח החרשים ביננו די משעשע. ובהמשך לקו הפרגון העצמי שלי, אני חושב שאותו פער הוא שהקשה עליך להבין את הערך שבלימוד תנך במאמרך מפעם, אם אני זוכר נכון. וד”א איך אתה לומד מדרשי אגדה ואיזו תועלת אתה מפיק מהם?

    9. יונתן, ולדעתך מה הפשט בפסוק “אחות לוטן תמנע”? מה הקשר בכלל?! ראה רש”י על אתר.
      ואכן, גם לדעתי זו אותה נקודה בבסיס כל המחלוקות הללו: השכל הישר הוא שמונע ממני לראות את המשמעות בקדושה של הנהרג על יהדותו, את המשמעות של אגדות ואת הלקחים של התנ”ך. מה לעשות? יש לי איזו קפריזה להיגיון ושכל ישר. כל אחד והשיגעונות שלו…

    10. לא הייתי קורא לזה שכל ישר. הייתי אומר שזה האדרת הכלי הריק הנקרא לוגיקה עד כדי ניתוק מחומר הגלם אותו היא אמורה להבהיר ולשרת, היינו הרצון והשאיפות האנושיות. אתה כל כך מרוכז בכלים עד שלפעמים האורות נראים בעיניך כחומר גלם מגושם וכהה חסר פשר צידוק ותכלית, בעוד הוא עצם העניין, המציאות והאמת עצמה. אם נזכה הלוגיקה תתאר את קוי המתאר של הרצון והידיעה כיאות בעודנו מרוכזים בהכרתם עצמם.

    11. יונתן, באמת צריך סבלנות לדיון הזה. אתה מציג כמעט סטראוטיפ של סיסמאות שכבר אין לי כוח לשמוע (סליחה, אבל באמת זה המצב). כוונתי לאלו שחוזרים כל הזמן ומספרים לי שלוגיקה זה לא הכל (ובו זמנית גם כן הכל, וגם שניהם וגם לא שניהם).
      הלוגיקה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לאמת. מה שאינו עקבי לוגית הוא שטות. מה שעקבי אינו בהכרח נכון. במובן הזה לוגיקה באמת אינה חזות הכל, ומעולם לא טענתי שכן. בטח לא כתבתי או הנחתי זאת כאן בשום צורה.
      הרי כאן בכלל לא מדובר על לוגיקה במובן של תורת ההיגיון אלא על חשיבה ישרה (=שכל ישר), בדיוק כפי שכתבתי. כשאני אומר שאדם שלא החליט ולא עשה כלום ביוזמתו אינו יכול להיחשב קדוש רק בגלל שקרה לו משהו, זה לא טיעון לוגי. זו טענה מסברא (=שכל ישר). אז מה הקשר בין זה לבין ראיית הלוגיקה כחזות הכל.

    12. אני מסכים שזה לא לוגיקה ממש, אבל העיקרון אותו עיקרון. אני מצביע על ידיעה אינטואיטיבית עמוקה שיש לי ולרבים אמון בה. אני גם ביארתי אותה באופן מעמיק ומיוחד לענד. אתה מזלזל בה סך הכל כי אתה לא רואה אותה. מבחינתך היא פשוט לא קיימת למרות שאין לך טיעון שסותר אותה. זו אותה תנועה נפשית של אלו שהמישור הביולוגי או הפיזיקלי של האדם בהיר להם וניצב במרכז התודעה והמחקר שלהם ומשום כך הם מגיעים לשלילת בחירה ומישור רוחני. זו אותה תנועה של שיפוט על פי לוגיקה בלבד בגלל שימת לב יתירה לחדות ובהירות שמאפיינת אותה, מה שגורם לזלזול בשיפוט והכרה אינטיאוטיבים. ההבדל כמותי. אני טוען על בסיס יסודות מחשבתיים עמוקים שאני הקטן ולהבדיל חלק מגדולי ישראל ולטענתי אף חזל- שיש מישור של בחירה כמוסה הקשורה בהשגחה והנהגת ה’, מה שיש לו השלכה לנידון דידן. אתה מזלזל בהכרה/השגה זו בבוטות רק בגלל שאתה לא רואה/מכיר את הציור הזה באופן בהיר. אתה תטען לישרות השכל ושוללי הרוחניות/ הנשמה יטענו גם לרציונאליות כנות וישרות. ההבדל הוא כמותי. לא התכונתי להלאות אותך חלילה למרות שכך יצא. אני לא טורח ומטריח להתעמת בנושא בגלל הפער הגדול אך אמרתי לעצמי שהפעם אנסה.. ראיתי את היושר הסבלנות ההומור ועצבי הברזל של כבודו ולכן לא חששתי כל כך מלהטריחך 🙂 אל דאגה אעצור את טיעוניי פה 😉

  2. כתבת: “קדוש הוא מי שהוסיף קדושה בעולם והקריב קרבן משמעותי לשם כך מבחירתו, כלומר מי שקידש את שם ה’ במעשיו.” חייל שנהרג במלחמה, או אזרח עוטף עזה שדבק בשליחותו ונשאר בביתו, ונהרג שם מטיל – עונה בדיוק על הקריטריון. הוא לא ברח אלא בחר לסגן את חייו כדי שעם ישראל יחיה על אדמתו בארצו, משמע, קידש את ה’ הן בחייו, הן במותו. קידש במובן של “קבע שזה כה חשוב וכה משמעותי, שהוא מוכן פוטנציאלית ומעשית להקריב למען זה את חייו”. הבחירה אכן דומה לשלך, אבל מי שמת בפועל מימש את האפשרות הזו, ובכך הפך סמל ודוגמה לאפשרות עצמה, ועל כן מכונה ‘קדוש’.
    אבל, אולי הנקודה המרכזית היא השאלה למה רלוונטי בכלל תיאורו או אי תאורו של מאן דהוא כקדוש, הרי זה לא מוליד שום ציווי הלכתי, אין לזה השלכות כלל, אז מדוע חשוב לעשות את ההבחנה הזו? אחד יכונה ‘קדוש’ כי הוא פרוש מהנאות ומתמסר ללימוד תורה, אחר יכונה קדוש כי הוא מסכן חייו עבור אמונותיו. מה לי כך ומה לי אחרת. למה זה כל כך חשוב?
    ובניסוח אחר – תוכל לתת דוגמה למישהו שהוא כן קדוש בעיניך?

    1. חיותה, התגובה הזאת לוקה באותו כשל כמו ההסברים שהזכרתי בטור. גם אם את צודקת, זה רלוונטי לתושבי העוטף. זה לא רלוונטי לאנשים שסתם הומתו עקב יהדותם כמו אצל הנאצים למשל. לכן אין כאן הסבר לעיקרון שקובע באופן גורף שמי שנהרג עקב יהדותו הוא קדוש. יש כאן לכל היותר הרחבה של המקרים שבהם הודיתי שהוא קדוש (אם עשה מעשים ביוזמתו).
      שלא לדבר על זה שהיושבים בעוטף או נופלים בצבא שלא מאמינים בקב”ה, לא יכולים להיחשב קדושים או מתים על קידוש השם, גם אם מסרו את עצמם בפועל ובאופן יזום. אין קידוש השם ב”מתעסק”, בדיוק כמו שבכל מצווה אחרת אין קיום ב”מתעסק”.
      מעבר לזה, כפי שכתבתי אני לא מקבל את הקריטריון התוצאתי. אם עשינו אותו דבר אנחנו קדושים באותה רמה. העובדה שהוא מת ואני לא לא אומרת מאומה על קדושתו. או שגם אני קדוש, ואז מתקיים בנו “”ועמך כולם צדיקים”, כלומר מתרוקן המושג צדיק או קדוש מתוכן.
      מה שמטריד אותי ומביא אותי לדיון בשאלת הקדושה היא הטעות המחשבתית שמאחורי העניין. זילות של מושג הקדושה מרוקנת אותו מתוכן.
      את שואלת מי נחשב קדוש בעיניי? זו שאלה מוזרה בעיניי, שהרי זו כל טענתי בטור עצמו: מי שמסר עצמו על קידוש השם. הרי כל טענתי כאן היא שזהו הקדוש ולא אלו שלא מסרו עצמם אלא סתם מתו. זו לא סברתי שלי אלא מה שעולה מכל המקורות. אני מוכן לקבל התייחסות כקדוש גם למי שמקדש את השם בחייו (לא צריך למות בשביל זה, כפי שכבר דייקו רבים ברמב”ם). כל עוד זה נעשה מבחירתו ובמודעות לתוצאות.

    2. כנגד הקריטריון התוצאתי (הלא חשוב בעיניך) והקריטריון הבחירתי\מודעותי (שכן חשוב בעיניך וממילא העדרו ‘פוסל’ את הקדושה) שהזכרת, עומד הקריטריון הספרותי-סימבולי.
      ועוד לא הבנתי למאי נפקא מינא.

    3. לא מכיר קריטריון ספרותי-סימבולי. הספרות מבטאת משהו ולא עומדת במקום טיעון.
      כפי שכתבתי אין לכך נפ”מ פרט לאמת. מה שמכונה בישיבות נפ”מ לקידושי אישה או נפ”מ להיגיון ושכל ישר. ואם אין נפ”מ אז מה הנפ”מ של האמירות שכל אלו הם קדושים? האמירה שהם לא קדושים עומדת נגדה.
      עולם הפוך ראיתי: מי שמדבר שטויות שידבר. מי שאומר אמת שואלים אותו מה הנפ”מ.

    4. ממש לא בינארי. כתבתי מאמרים וספר על אמת לא בינארית ואני מגדולי המתנגדים לדיכוטומיה. אבל הגיון כאן לא נוגע לדיכוטומיה אלא לאמת. טענתי אינה שהאמת כאן אינה צרופה ומלאה אלא שאין כאן אפילו בדל אמת. זו שטות גמורה. לכן אענות שהאמת לא בינארית אינן נוגעות לדיון. פשוט צריך לעבוד מהראש ולא מהבטן.

  3. הדברים מזכירים לי את דברי לייבוביץ. אם אני זוכר הוא טען כי אין להבדיל בין גבורת מורדי גטו וורשה והאס אס הנלחמים בהם.
    לגבי מהי קדושה ומה בינה לבין מוסרי, ר’ שמעון שקופ טען שאלטרואיזם היא קדושה. בניגוד לנטען במאמר.
    לפי הגדרת הרמבן שקדוש הוא פרוש אזי גם מי שלמד תורה ותפסו אותו והוציאו אותו להורג בעל כורחו- לא ראוי להיות קדוש.

    1. לייבוביץ כדרכו לוקח עיקרון נכון רחוק מדיי. נכון שגבורה יכולה להיות בכל מקום, אבל לא כל גבורה היא קדושה, ולא כל גבורה ראויה לאותה הערכה (לא הרי גבורה למען ערך נעלה כגבורה למען מעשה פסול ונתעב).
      לגבי כל השאר, לא הבנתי את הדברים ועוד פחות את הקשר לדבריי.

    2. לגבי הרוגי השואה והרוגי הפיגועים – אני מסכים וטוען זאת זמן רב. הכינוי ‘קדושים’ די מגוחך בהקשר הזה.
      לגבי חיילים- לא ממש מסכים. קדושה איננה מוסר, כפי שעומד על כך הרב מיכאל עצמו. קדושה היא נשגבות- משהו שמופרש מהרגיל וזוכה למעמד עליון, ולכן הדבר לא בהכרח קשור לכוונתו, אם כי עשוי להיות קשר כזה. אסביר: כשמדברים על מישהו שנרצח בשל היותו יהודי בלי שהיה לו שום בחירה בעניין- לענ”ד אין דבר מכוער ובזוי מזה, והלוואי ולא נגיע לידי כך. אך אדם שבוחר לסכן את נפשו כדי להגן על המדינה שלו- הוא בהחלט מהווה דוגמה ומופת עבור בני עמו והגיוני מאד שיכנו אותו ‘קדוש’, כיוון שהוא אכן נבדל במעשיו מרוב בני האדם שלא ממש מוכנים לסכן את חייהם, והמעשה מוערך על ידינו ואף נחשב לנשגב. אמנם, ישנם העושים זאת ונשארים בחיים, ושכרם ישולם מן השמים אך כאן לרוב די יתעלמו מהם. כשמישהו כזה מת מטבע הדברים פתאום חושבים יותר על המעשה שעשה ועל ההקשר בו הוא מת, וכך ‘מקדשים’ אותו (הקדושה אינה אומרת שום דבר עצמי עליו, בהקשר שלנו היא סובייקטיבית בעיני המתבונן. לענ”ד כל קדושה היא כזו אך ניתן להתווכח על כך). אכן, אין הבדל מבחינה זו בין בלגי ליהודי, אלא שכיוון שאנו יהודים וחיים במדינה יהודית, אנו מתייחסים לחיילים שלנו כקדושים ולא לחיילים שאינם קשורים אלינו.

      אמנם, שאלה מעניינת היא האם ניתן להחשיבו כמי שמת על קידוש ה’- אם הוא אינו מכיר בה’.
      לענ”ד גם כאן הדבר תלוי בעיני המתבונן, ופחות איך האדם שנהרג תפס זאת. אם מותו נתפס בחברה כמגדיל את שמו של ה’, כי מניחים שגם אם לא הכיר בכך, בתוך תוכו תעצומות הנפש נבעו מתוך אמונה-
      הרי שנכון יהיה לומר שמת על קידוש ה’- גם אם כלל לא התכוון לכך. זה כמובן לא אומר שהוא לא יצלה בגיהנום, אבל אלו חשבונות של היושב במרומים ולא שלנו.

    3. על פסיכולוגיה איני מתווכח. ברור שמי שמסר את נפשו ביוזמתו הוא במעמד שונה. כך גם כתבתי בפירוש. ההבדל בין מי שמת בסוף למי שלא – אין לו שום משמעות בעיניי (למעט הפסיכולוגיה).

  4. דומני שיש לחלק בין קדושה בחפצא לקדושה בגברא. הניתוח שלך מתייחס לקדושה כאל מאפיין של האדם שמת – ולכן היא כמעט בהגדרה חייבת להתייחס למשהו שהוא עשה או אמר או היה, יש משהו בו שהפך אותו לקדוש, וכך מגיעים לכל מיני אבסורדים. אבל נדמה לי שכשאנשים מדברים על האנשים שנרצחו בשואה או נפלו על הגנת המולדת כאל “קדושים” הם מתכוונים למשהו טיפה אחר – שאנחנו כבני האדם שנשארו מאחור לא יכולים להתייחס למוות שלהם בקלות ראש. אין משהו ספציפי מיוחד בהם כאינדיבידואלים שהופך אותם לאנשים קדושים כמו שהיית אומר על אנשים שמסרו את נפשם מתוך בחירה או עשו מעשים לשם שמים (כמובן שלעיתים יש, כן? הכוונה שאין את זה שם בהגדרה) – אבל המוות שלהם, אפילו אם הם סתם נהרגו בטעות, כן נושא מטען שמחייב אותנו להתייחס אליו באופן שונה ממוות רגיל, והאופן השונה הזה נתפס כ”קדושה”. יתכן שיש כאן בלבול מושגים והכוונה היא פשוט ליחס של כבוד (חילוני) מאד גדול, אבל נדמה לי שכשאנשים אומרים “קדושה” הם לא מתכוונים ל”כבוד” אלא באמת לקדושה – בגלל שהיחס המיוחד למוות הזה נגזר מתפיסה דתית של תפקידנו או חובתנו כיהודים מול הקב”ה. כך למשל מוות של יהודי בשואה שונה מסתם מוות של יהודי, כי הוא מתפרש על רקע הייחוד ההיסטורי ו/או רוחני של העם היהודי. במילים אחרות, אני מסכים עם כל מה שכתבת, אבל פשוט חושב שכשאנשים מדברים על “קדושי השואה” או על חללי צה”ל כקדושים זה רק מינוח מבלבל שמתאר משהו שכן קיים וכן קשור למושגי קדושה. ורק אעיר שכל הדברים האלו בעיני לא מצליחים להכניס מתחת למטריית הקדושה חיילים שנהרגו בתאונת דרכים כשחזרו מבילוי בבית, למשל (עם כל הצער שבמותם, כן? הם לא חללי צה”ל אלא אנשים שמתו שבמקרה היו חיילים). ועצם הצורך שלי להעיר את ההערה הזו מראה מבחינתי שכן יש כאן צורך כלשהו להגדיר ולהסביר במה המוות האחד שונה מחברו, מתוך תחושה שאכן קיים כזה דבר.

    1. קשה לדון בתחושות וזו גם לא כוונתי כאן. טענתי היא שבמשמעות המקובלת אין כאן קדושה. אם רוצים לצקת לזה משמעות אחרת – זה דיון אחר. אגע בו בטור הבא.

    2. לבריאות. כך אפשר לומר על כל שטות שמישהו אומר, שהוא התכוין לעניין סימבולי ספרותי. נטלת את המשמעות של אמירות בכלל ואת היכולת לדון בהן ולהתווכח עמן.

  5. נראה לי שיש לחלק בין חייל שנכנס למלחמה בתודעה דתית ומת, מחייל שנכנס למלחמה ולא מת, כי רק המוות ממחיש ומזכיר לכולנו את ההקרבה העצומה שחיילים דתיים עושים למען שמו הגדול ובזה מקדש שם שמים.
    הלא כן?

    1. “מזכיר לנו” זה עניין פסיכולוגי. לי התכלת דומה לים שדומה לרקיע ודומה לכסא הכבוד, לכן צבע תכלת הוא כסא הכבוד? לאחר הים דומה לבגדי מלכות. דמיונות זה יפה, אבל לא הולכים איתם למכולת…

  6. לא ברור לי עם ענית לי או לדוד, בכל מקרה אם התכוונת אליי- לא הבנתי כיצד ענית. לדעתי כתבתי על המושג הרגיל של קדושה (גם אם אינו נכנס בהכרח להגדרות הפורמליות בהלכה).

  7. יש”כ על דבריו הנאמרים באמת ללא כחל.

    אני חושב שההנחה שכל חייל (או אזרח) שמת במלחמה הוא קדוש הוא משום שמניחים שבכוח אנשים כאילו היו מוכנים למות נטו בשביל היותם יהודים גם אם איתרע מזלם ולא בשביל זה הם נהרגו, נמצא אתה אומר שקדושתם היא בכח ולא בפועל.

    נוסף לכך אני חושב שההנחה הזאת באה מהעובדה המוטעית (לענ”ד) שכל יהודי הנהרג בכל צורה ואופן אין זה אלא על היותו יהודי, ולא משום סיבה אחרת, כלומר הטעות היא עובדתית ולא מושגית.

    אולי בכל זאת יש לגזור מהמושג מת על קידוש ה’, שגם מי שמת על ערך פחות מזה הרי הוא קדוש במקצת או קדוש מסוג אחר?.

    1. מי שמוכן למות הוא אכן קדוש (בכוח, אם תרצה). לא על אלו אני מדבר.
      אני גם לא עוסק בשאלה האם כל יהודי נהרג בגלל יהדותו. לדעתי גם אם הוא נהרג בגלל יהדותו אינו קדוש. לכן הוויכוח הוא נורמטיבי ולא עובדתי.
      למה לא? כל עוד מדובר בערך דתי. אבל אז זה תמיד קידוש ה’. מי שנהרג על ערך הוא אדם ערכי, אבל קידוש ה’ הוא מושג ששייך לשדה הסמנטי הדתי.

  8. בס”ד ב’ באייר ע”ט

    לרמד”א – שלום רב,

    מקורות בדברי חז”ל הובאו במאמרו של הרב יצחק גרינבלט, ‘הרוגי מלכות’, באתר ‘למעשה’ של ‘מכון התורה והארץ’. ישנה הגמ’ על הרוגי לוד שנהרגו מפני שמסרו עצמם על עם ישראל.

    הרציונל שבזה יכול להיות, הן מפני גודל המעשה של מסירות נפש למען הכלל, שיא האלטרואיזם, המביא למדרגת עולם הבא בצורה השלימה ביותר.

    ייתכן גם, שמי שמסר נפשו למען הכלל, אינו נידון כבר כיחיד אלא כאבר שאינו נפרד מהכלל, וכפי שהסבירו פוסקים שבמלחמה לא דנים בדיני פיקוח נפש של היחיד כיוון שהיחידים בטלים כלפי הכלל.

    וישנה הגמ’ שדרשה על הפסוק ‘נתנו את נבלת עבדיך …’ שרשעים היו, אך כיוון שנהרגו – נראים ‘עבדיך’ (לפי אביי מפני שנהרגו שלא כדין, ולפי רבא מפני שמתו שלא כדרך כל הארץ’.

    יסוד דומה קיים גם בדין של ‘כיוון שלקה הרי הוא כאחיך’ בשיא הסבל – המעגל נסגר, והנשמה שבה למקורה הטהור..

    בברכה, ש”צ לוינגר

    1. שצ”ל, לא מכיר את המאמר ואתפלא מאד לראות ולו מקור אחד לעניין המופרך הזה. אשמח אם תביא מקור אחד כזה. הרוגי לוד לא קשורים לכאן אפילו בנימה דקה. הם מסרו עצמם על הצלת ישראל. האחרונים אכן מביאים אותם כראיה, אבל אלו הבלים.
      בשאר דבריך אתה רק חוזר על מה שאני כתבתי, שניתן לייחס קדושה רק לאדם שיש במעשיו מסירות נפש. אני דיברתי על אלו שלא.

    2. מחלוקת אביי ורבא על מת מתוך רשעו, מתי יש לו כפרה – בסנהדרין מז,א וראו מאמרו של מנחם רובנשטיין, הרוגי מלכות’, עלון שבות 48.

      בברכה, ש”צ לוינגר

    3. המשנה הלכות שהבאתי (חט”ז סי’ קכא) מביא את הראיה הזאת מאביי ורבא. מופרך לגמרי כמובן. שם מדובר על השאלה האם התכפר לו ולכן מתאבלים עליו, ולא האם הוא קדוש או האם קידש את השם. זה שאדם מת זה מכפר עליו, זוהי סוגיית חילוקי כפרה ביומא. אבל יש הבדל בין לומר שהמיתה היא עונש תחליפי שמכפר לבין אמירה שהוא קידש את ה’. אגב, גם אם זה הזכרתי בטור.

    4. ומצירוף שתי הגמרות..

      ומצירוף שתי הגמרות – החוטא שנהרג נתכפרו חטאיו (ולא עוד אלא שונקרא בכתוב ‘חסידיך ועבדיך’…,) וגם מסר נפשו למען הכלל -שבזה עולה למדריגה העליונה של ‘הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם’ אף אם היה אדם פשוט כפפוס ולוליאנוס.

      בברכה, ש”צ

  9. השואה הייתה חילול ה’ ולכן הטענה שאנשים מתו על קידוש ה’ בשואה (וקיימו בכך מצוות ונקדשתי) פשוט איננה נכונה.

    מצד שני הסיבה שהרגו אותם לא הייתה סתמית כמו תאונת דרכים. היטלר עצמו מסביר שיהודים הביאו את האמונה באלוהים לעולם ולכן את המוסר, וכדי לבער את האמונה באלוהים צריך לבער את היהודים. כלומר, היטלר היה אויב של אלוהים אך כיון שהוא לא הצליח להרוג את אלוהים הוא הרג את המסמנים של אלוהים בעולם זה, קרי היהודים. מסמן של אלוהים הוא מי ששם ה’ נקרא עליו ומי ששם ה’ נקרא עליו הוא קדוש לא בקדושה של גברא אלא בקדושה של חפצא כמו ספרי תורה, תפילין, מזוזות או בית המקדש (המשנה מספרת שהחשמונאים גנזו את אבני המזבח אחרי שטומאו בעבודה זרה).

    גם אלו שנהרגים במדינת ישראל לא נהרגים בסתמא בגלל שזו מדינה קולוניאלית, כובשת וכדומה. באופן לא מפורש אנשים מרגישים שההתנגדות למדינת ישראל היא התנגדות ליהדות עצמה שהמדינה מייצגת ברצונה או לא ברצונה. כאשר יש החלטות וגופים של האו”ם באופן פרטי נגד מדינת ישראל כמו דרישת החזרת הפליטים ואונר”א שמתחזק את הפליטים באופן חריג משאר הפליטים בעולם (וכבר טען הרשב”א שלחוק פרטי נגד יהודים אין גדר של דינא דמלכותא דינא) וכאשר הערבים הורגים יהודים בגלל שהם יהודים אז להרוגים יש גדר של קדושים בחפצא.

    מה שאני טוען הם פסוקים מפורשים בתהילים ובעוד מקומות:
    “אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל ג כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש ד על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך ה אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד” (פג)
    אבל הרב כנראה לא טורח לקרוא תהילים.

    1. לא מסכים להיקש שלך. העובדה שהשואה הייתה חילולהשם לא אומרת שמישהו שמת בה לא יכול להיות מקדש ה’. נכון שעצם המיתה לא קידשה את ה’, אבל זה גם אם לא הייתה השואה חילול השם, כי מי שמת על יהדותו אינו מקדש ה’. זה הכל.
      אם כל מי ששם ה’ נקרא עליו הוא קדוש בחפצא (בעיניי לא, ובטח לא אלו שלא חיים כך), עדיין אין קשר להריגתם.
      לא תמצא בכל תהלים ולו רמז ליסוד המופרך הזה, שגם אתה אינך מסכים לו. לכן איני מבין את הלוגיקה שלך. אבל אם ו מסקנתך מתהלים אז זו באמת עוד סיבה לא לעסוק בזה. הסקת מסקנות כל כך מופרכת רק מוכיחה את טענותיי על לימוד תנ”ך.

    2. מי שמת על יהדותו סתם כך לא נקרא מקדש השם בגברא (הוא לא מקיים מצוות ונקדשתי) אבל הוא כן קדוש בחפצא. הוא סימן את שם ה’ בעולם ולכן מת. הגמרא אומרת ש”העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרפה” (שבת קה:)
      אמנם הפוסקים אומרים שמדובר באדם כשר אך הגהות אשרי כותב שגם מומר שנהרג על ידי גוים יש לו את הגדר הזה. אם הגויים הרגו אותו בשל יהדותו הרי הוא כספר תורה שנשרף. הוא סימן את שם ה’ בעולם במידה שהביאה את הגוים להרוג אותו ולכן הוא חוזר ומקבל את המעמד של חפצא דקדושא.

      הפסוק אומר לא תעשון כן לה’ אלוקיכם. הגמרא במגילה מבחינה בין חפצא דקדושא שיש עליו שם ה’ (סת”ם ותשמישיהם) וחל עליו האיסור לחפצא דמצווה שרק משמשים למצווה ואין איסור להשליכם לאשפה. מגניזת אבני המזבח אנו למדים ששם ה’ איננו רק בחפצא כמו סת”ם אלא גם בגברא בהתייחסות למקום כשייך לה’ – בית ה’, מזבח ה’ שמחילה עליהם את האיסור. מהגמרא ביומא סט אנו למדים שמוראה של השכינה נשאר בעולם גם לאחר חורבן המקדש דרך קיום עם ישראל ולכן אנחנו ממשיכים לומר נורא. במקום בית ה’ יש את עם ה’ אבל גילוי שם ה’ בעולם נשמר ואיתו מורא שכינה. מהגמרא המקישה בין מות יהודי לשריפת ספר תורה המעגל מושלם – היהודי הוא חפצא דקדושא ואם הוא מת קורעים עליו.

      אני לא יודע אם זה מספיק ואולי הייתי לומד יותר אם הייתי קורא פחות תהילים (סתם בצחוק אני רק קורא את החלוקה החודשית) אבל הטיעון לא מופרך כמו שהרב טוען.

      ועדין ליבי חוכך עלי האם הרב לא צודק וקצת הגזימו עם אינפלציית הקדושה. רק אתמול ראיתי את היציאה הבאה:
      ארבעת ההרוגים הי”ד – דתי ערבי חרדי חילוני
      הנה הוכנס גם ערבי בחבילה…

    3. ודרך אגב, אם הגמרא מקישה יהודי שמת לספר תורה מדוע לא ניתן לומר שההיקש נכון גם לענין הקדושה? הרי הרב לא חולק שספר תורה קדוש גם בלי למות על קידוש השם

  10. שלום לרב מיכאל.
    הרב קוק במאמר המפורסם על במותינו חללים מתייחס לעניין חייל חילוני שנפל במערכה מתוך רעיון תחיה לעם ישראל בארץ ישראל ושם הוא מזכיר מפורשות שקדוש יאמר לו,גם לאחר ההתלבטות הפנימית שלו הוא ממשיך להגדיר קדושה כמנת חלקם בעקבות מסירות נפשם.
    אשמח לתגובתך.

    1. תגובתי הלוא היא כתובה על גבי הטור למעלה. מה עוד אתה רוצה שאומר? או שמא לדעתך דברי הרב קוק ניתנו למשה בסיני או מסוד ה’ ליראיו? במה הוא טוב יותר מכל שאר האחרונים שכותבים את הדבר המופרך הזה ואיני מקבל אותם?! אגב, לגבי דבריו אלו (כמו החלוצים מייבשי הביצות שלכאורה מקיימים מצוות ישוב א”י במתעסק) כבר כתבתי כמה פעמים על מופרכותם.

  11. זה לא דיון שאפשר לנהל לפני שמגדירים את המונח ‘קדש’ ולפחות כפי שהוא משמש בהקשר הזה.
    דומה, שבהקשר הנוכחי השימוש במילה הזו לא אומר שהאנשים המתים היו בעניננו מוסריים יותר, אלא שאנו מקבלים השראה מדמותם, שהיא נהפכה לנשגבת בענייננו, נבדלת, ייחודית, ואולי גם קשורה יותר למרחב האלהי.
    כשבני אהרון מתו משה אומר, שה’ הקדים ואמר עליהם: ‘בקרובי אקדש’ כלומר: בזכות אותם אנשים, שחזל לא טרחו להסתיר את גנותם במדרשים מסויימים, הם נחשבים ‘קרובי’ והם גרמו להתפשטות הקדש יותר ויותר. ובמה זכו?
    וכאן, עם המשך דבריי לא תוכל להסכים, שכן ישנה אות בתורה שדומה שאינך מוכן לקבל, והיא הקדושה שבנשמות ישראל ומנהגיהם. לדידך לא נכון לומר ‘בני נביאים הם’ שכן אינך מוכן להושיט אצבע למה שלו במעט אולי לא יהיה מובן לך. לדידך בשמים היא ומעבר להרי חשך של חוקים הגיוניים שאין לאיש כמעט זולתך גישה אליהם. לדידך התורה לא ניתנה לעם אלא ליחידים אם בכלל.
    דומנ ששארית העם בציון בחר, ככלל, ושלא תמיד במודע, לזהות נשגבות, אולי אלהית, קדושה, באנשים שנקטפו בנסיבות מסויימות בדורות האחרונים, וכך נשמת העם צועקת שמותם של האנשים הללו הוא בחינת נקדש בכבודי בחינת הגדלת הופעת האלהות בעולם על ידי קרוביו שלקח אליו. ומה קרוב, אתה יכול לשאול, באדם שבחר לחיות כגוי ונקטף בעל כרחו על ידי הנאצים? ובכן- לדעת מי באמת קרוב לבורא ובאיזה אופן הקרבה הזו מתבטאת זה לא אפשרי, אלא ככלל שעם ישראל קרוב והנרדף קרוב כי ‘אלהים יבקש את נרדף’, אך זה שכתבת: “גם אם ניתן לטעון שלפעמים כן הקב”ה לוקח את האדם אליו, אין לנו שום דרך לדעת האם זהו המצב במקרה שלפנינו” והרי שאין לנו דרך לדעת באמת דבר זולת הרגע הזה, הרי שזה רק ביטוי לכך שבחרת שלא להאמין לעם ישראל החי, שבליבם התורה (בפיך ובלבבך!) ובוחר אתה את עץ הדעת ושניתקת את עצמך מהכלל, ומה הועלנו פה ומה טוב בהכרתת אדם מעמיו?

    1. ראשית, כן אפשר לנהל. השאלה האם מעשיהם היו מעשה של קידוש ה’. זו שאלה הלכתית. והתשובה עליה היא: לא.
      אני גם לא מקבל שום השראה מנספי השואה ולא מחללי צה”ל. אני מקבל השראה ממי שעשה מעשה ביוזמתו ושילם מחיר שהוא לקח אותו בחשבון. אבל אלו אכן יכולים להיחשב קדושים (לפחות אם עשו זאת במוטיבציה של קידוש השם).
      אכן איני מקבל ובעצם לא מבין את הקדושה שיש בנשמות ישראל. אני מניח שגם אתה לא מבין את זה, ולכן קשוט עצמך והגדר את המושג. אני מדבר על מעשה קידוש השם, ולכן אין לי עניין בדיון עקר בנושאים העמומים הללו.
      תתפלא, אבל גם לדעתי התורה ניתנה לציבור. לא תאמין, אבל אפילו כתבתי על כך בכמה מקומות. אני רק טוען שכל יחיד בתוך הציבור הזה חובש שני כובעים: איבר בקולקטיב ואינדיבידואל. יש אנשים ששוכחים את האחד ויש שאת השני.
      שאר העם בציון בחר לזהות נשגבות באנשים שאינם נשגבים בשום מובן. לבריאות. אני יכול לבחור לראות בכל עיגול זוויות של משולש. אם אדבר על כך בפתוס ואומר שאינך מבין את שורש הדברים זה הופך אותם להגיוניים יותר? או קבילים יותר?
      עם סיסמאות קשה לי להתמודד. אני בד”כ משתדל לדבר בטיעונים. ובטח עם מישהו שפתח את הודעתו בצורך להגדיר מושגים.

  12. בענין מעט אחר אך בכל זאת קשור, האם לתפיסתך חפצים (ספרי קודש , מזוזות וכו’) הם קדושים מחמת עצמם, או שגם במקרה זה , באין “מקדש” שיקדש אותם בכוונתו, יחסו או מעשיו, אזי יחשבו כאוסף דפים ודיו?

  13. לגוף העניין, סביר שתזלזל ותאמר מניין לך אך תורה היא ואם לא אתה תמצא משהו הספקולציות שאומר למישהו אחר אולי זה יאיר משהו.
    אני חושב שיש בתקופה הזו גילוי אלוקי מאד גבוה, והוא דוקא מתוך ההסתר.
    רבי נחמן אומר שבתוך ההסתרה הגמורה שם נמצאים סודות ה’ דוקא.
    ומה יותר סוד ה’ מסתם פנים של אדם? משם שנשכח? הנאצים ידעו את זה וניסו למחוק את השם ולהפוך אותו למספר. הטרחה ביום השואה היא לקרוא ולומר שלכל איש יש שם, ובפני האדם יש קדש.
    זה לא סיפור של הפרטים הקטנים בדוקא, והקדושה של הנרצחים לא טמונה בנבדלותם משאר האנשים אלא בזה שהם נבחרו להיות הסמל של הקדושה של החיים עצמם בתורת ישראל שבלב ישראל.
    ומהי קדושה בכלל אם לא מסך דק שדרכו העצמיות האלהית זורחת ולו במעט יותר? יש קדושה, יש גילוי אלהות, בפנים של אדם, ועוד יותר אם הוא קשור לישראל ושם ישראל נקרא עליו בין אם בבחינת זרע קדש בין אם בבחינת גר תושב בישראל.
    הקדושים במערכות ישראל בעיניי הם ספיחים של הנקודה הזו, שצומחת מתוכה צמיחה חדשה, עץ חדש, של גילוי אלוקות מהאדם לארץ ולאדמה ולבניין הכללי

    1. שיר כזה כדאי לכתוב בחרוזים (ואולי להלחין). כך לפחות אנשים לא יחפשו בתוכו טיעונים.
      מחילה על הציניות, אבל מה עליי לעשות עם מילים שלא טוענות מאומה?

  14. מי אתה, מיכאל אברהם, אם לא צירוף אקראי של שם ופנים וזיכרון מתחלף ומשתנה? למה שאטרח לפנות אליך כי הצירוף של שלושת אלה יחד לא אומר לי כלום. אתה כמו מספר. והייתי יכול להיות כל מספר אחר. לפני דור היית גם יכול לחרוט את המספר שלך על היד.
    ואולי אתה שיר, שחושב שהוא חרוז בינו לבין עצמו, בעוד הוא לא כלום.
    ואולי באמת אתה שיר, גילוי של צלם אלהים, ואולי יש משהו חורז ואחדותי בך שהופך אותך ליותר מסתם צירוף אקראי. ואולי יש משמעות לשם שלך זולת זה שהוא מיוחס באופן מוזר למדי למולקולות שמרכיבות את הגוף שמיוחס לתודעה שקוראת את המילים האלה.
    הציניות שלך היא לא טיעון, במחילה, וחוסר הרצון שלך להבין כל מה שלא מדיד הוא בסך הכל תכונה תלושה אחת שמרכיבה אותך, ובטח שאין לה בעלות על האמת.
    יום השואה הוא הבחירה של עם ישראל להיות לא כל מה שאתה מנסה לייצג

    1. אבי סליחה שאני מתערב.
      העניין הוא שדרך הטיעון שלך מעניינת אותי (אני מודה שהנושא לא קרוב ללבי כלל).
      לפי מה שהבנתי מדבריך הנימוק העיקרי לקבל את קדושתם של אותם מתים הוא בהחלטה חברתית של העם יהודי או משהו כזה.
      זאת נראית לי הנמקה צולעת מאד, גם לשיטתך. עם ישראל/ ו/או כל ציבור אחר בהיסטוריה הלך הרבה פעמים שולל אחרי רעיונות שונים.
      לא ברור לי למה אתה מציע להקשיב לקול ההמון במקרה הזה. האם זו מין “חוכמת ההמונים”?

  15. הרבה יש להשיב על הדברים, חלקם בהסכמה וחלקם לא. אבל אסתפק בנקודה אחת והיא שמצינו בחז”ל שניחמו תנחומים של הבל (למשל, כתובות י’ ע”ב) ודברים שנאמרו “לייתובי דעתא” ועוד, ומכאן שגם לרבנים מותר לפעמים לתת כדורי הרגעה ואפילו כדורי פלצבו (או פלסבו, איך באמת הכתיב הנכון בעברית?).
    כבן למשפחה שכולה בעצמי אני יודע שלעתים אותם “תנחומים של הבל” (אם הם אכן הבל) הם הדבר היחיד המחזיק הורים שכולים, אלמנות ואחרים בחיים, פשוטו כמשמעו ממש! אמנם, אני אינני זקוק לכך אבל לאחרים שזו נחמתם היחידה – למה להרוס?
    כאמור, יש לי להשיב גם על דברים רבים נוספים אלא שאין עתותי בידי כעת, וחבל.

    1. אכן, הסבר זה רווח וגם הזכרתי אותו בדבריי. אני נגד תנחומי הבל, אלא אם המצב נואש ובלעדיהם אנשים ירדו לפי פחת. בפרט אם תנחומי ההבל הללו מטמטמים ציבור שלם ומגדלים אותו על שטויות. כיום בכלל לא נראה שמישהו חושב שמדובר בתנחומי הבל אלא שבכל זאת צריך לעשות זאת כדי להציל מישהו. זה נשמע האמת התורנית (רק ראה את התגובות כאן באתר). וזהו בדיוק המחיר של התעלמות מטיעוניי. זה מחזיר אותנו לסוגיית השקרים הקדושים (שנדונה באחד הטורים הראשונים).

  16. דורון: אני חושב שיש גם עומק גדול בחכמת ההמונים הזו, וניסיתי להסביר מעט.
    אבל את העומק הזה אפשר להסביר רק למי שחש אותו ממילא, או רושם שלו, למי שמראש מחליט לראות בזה המוניות בערה אין לי מה להוסיף.
    ניצול שואה יכול להכריז בהתרגשות שהנצחון על הנאצים הוא בהמשכת החיים, ואני אוסיף שהיכולת לראות בחיים עצמם קדושה היא גם כן ניצחון, כולל ובמיוחד בחיים של אלו שנגדעו במלחמה הזו שהיא הרבה יותר ממלחמה על הגוף גרידא וטיפש מי שחשוב שהסתיימה לפני 70 שנה.
    הציניקן יאמר מה לזה ולניצחון מי שניצח זה בכלל בעלות הברית, ולא יהיה מוכן לראות תוכן זולת החומר המת שלעיניו, וגם לי לא יהיה מה לומר לו

  17. אבי,
    1. ההנחה שהדעה שאיתה אתה מתמודד היא “צינית” מוטעית לדעתי. יש כמובן גם אנשים שירצו מכוח הציניות שלהם לבטל את קדושת אותם מתים. אז מה? עדיין הטיעון עומד בעינו ואיתו עליך להתמודד. בכל מקרה טענתו של מיכי איננה באה להערכתי ממקום ציני ואם ככה לא נראה לי הוגן להניח מראש שאתה בא ממקום יותר “נקי” ממנו.
    2. נראה ע”פ דבריך שאתה לא מתרשם מהמקורות היהודיים וחז”ל הם לא אסמכתא מספיק טובה בשבילך. מיכי הציג אסמכתאות ואיתן עליך להתמודד. כיהודי דתי דווקא הייתי מצפה ממך להתייחס ביתר רצינות לאותם מקורות. לא כך?
    3. לדעתך “חוכמת ההמונים” אומרת את מה שאתה מאמין בו שהוא חוכמת ההמונים. בפועל לא בטוח כלל שההמונים לאורך ההיסטוריה היהודית אכן החזיקו בעמדה שכזו. כדי לדעת במה באמת הם החזיקו לאורך הדורות עליך לפחות להביא דוגמאות. על פי דבריך פה נראה שזה אפילו לא חשוב לך. יתר על כן: ההמונים במשמעות המדויקת כוללים גם את הציבור הלא יהודי. האם אתה באמת לוקח בחשבון את דעותיהם של הסינים, ההודים וכו’?
    4. הנקודה הכי חשובה: כנראה שכשאתה מדבר על “תחושות” אתה מתכוון לאינטואיציות. בכל מקרה נראה לי שאתה עצמך מחבל בכוונותיך לייחד את אותו כושר אינטואיטיבי שכ”כ יקר לך. קל מאד להתבלבל בין יצרים, רגשות ודחפים לבין אינטואיציה. ע”פ דבריך נראה שאתה לא מודאג כלל מבלבול כזה. אתה מספר לנו מהן “התחושות” שלך (ושל זולתך). אבל האם באמת אתה מדבר על האינטואיציות הבסיסיות שבתוך נפשך? במובן הזה לא את הכושר האינטואיטיבי אתה מקדש אלא דווקא כשרים אחרים ואף חסרים.
    5. הנקודה האחרונה היא פחות חשובה אבל לדעתי יכולה להיות מאלפת. אני עצמי חילוני למהדרין ומבחינה זו שאלת הקדושים ומעמדם מעניינת אותי כקליפת השום בשלג דאשתקד. אולי (רק אולי) עובדה זו מקלה עליי לגשת לנושא באופן ענייני, שכן מה שסקרן אותי מלכתחילה היה בעיקר השיקולים המתודולוגיים ברקע הטיעון שלך.

    1. דורון!אתה חילוני למהדרין ולא מפסיק להתעסק במעמד הר סיני וטיעון העד! אשריך! זה רק מוכיח שנשמתך הייתה שם ומה שאינך דתי זה אולי מפני שהאירוע לא התרחש…

    2. 1. אדרבא הלואי והקריאה שלי מוטעית ואין כאן ציניות. בכל אופן אתה צודק ויש להגיב לטענות לגופן, והגבתי כמדומני.
      2. הרב מיכי מבטל לחלוטין כל מימרת חזל שלא נראית לו, גם כזו שיש לה ערך פסיקתי מובהק, ובראש ובראשונה את הכלל ‘אם אינם נביאים בני נביאים הם’ שההשלכה ההלכתית שלו היא ‘פוק חזי מאי עמא דבר’ ושאבן יסוד בשיטה שלו היא שההמון שוטה ואין ללמוד ממנו דבר בשום אופן. בכל אופן אינני מתייחס כלל לפן ההלכתי של קידוש ה’ אלא לפן המהותי בהקשר הספציפי ששמו של ה’ נקדש בקרוביו, כבדומה לבני אהרון וכדבריי לעיל , וכמדומני שאין באסמכתאות כדי לסתור זאת, אם יש אחת שכן לדעתך אתה מוזמן להעלות.
      3. אני אכן חושב שהתחדש משהו משמעותי בדור האחרון, ואם אתה בכל זאת דורש סימוכין הרי מצינו שחזל בדקו בהמון האם ראוי שחידוש יתקבל או לא שכן גזירה שלא פשטה בישראל בטלה אוטומטית. להמשך השאלכה חכמת ההמונים לא אומרת דבר אם אינה נוגעת לך. למשל איני רואה מצוה להדליק מנגל ביום העצמאות. לעומת זאת העלאת זכר הנופלים נראית לי כעבודת קדש במובן מסויים, ולא רק כי ההמון בחר בזה. ולשאלה האם יש הבדל בין ישראלים לסינים, ובכן יעל הסינים לא נאמר ‘בפיך ובלבבך לעשותו’.
      4.נכון קל להתבלבל, רק אתה יודע מה נוגע לנקודת האמת שבך ומה סתם טיוח. אני עושה את שלי ואם לא השתכנעת אתה מוזמן להמשיך הלאה. אגב כל מוסר באשר הוא הוא תולדה של אינטואיציה, שאתה ורק אתה יכול לחוש את מקורה האם הוא נאמן או מזויף
      5. עכשיו אני מבין שהדיון הזה לא חשוב לך, ובכן לי כן. לא באתי לשחק בפליק פלאק פילוסופי או לחדוד מושגים שאין מה לעשות איתם, אני מדבר על מה שנראה לי תשתיתי לחיים עצמם.
      אז בהצלחה לך

    3. דורון!אתה חילוני למהדרין ולא מפסיק להתעסק במעמד הר סיני וטיעון העד! אשריך! זה רק מוכיח שנשמתך הייתה שם ומה שאינך דתי זה אולי מפני שהאירוע לא התרחש…?! (כצ”ל)

  18. מה שווה האמת אם היא יוצרת מציאות פחותה? מדוע יצירה של מציאות יותר מחבקת למשפחות שכולנו חייבים להם, היא דבר פסול רק כי האמת לא קיימת בכל פסיק? אנחנו מתפללים לכל הפחות 3 תפילות ביום, יש לך ספק אם התפילה רפאנו באמת תורמת לבריאותך? מאחר והתשובה היא שלילית, אז האם נכון שלא תאמר את הברכה שומע תפילה? למען האמת כמובן. או המחויבות ההלכתית גוברת על ענייני שקר ואמת?

    1. למה הזוי? הרי הרב לא מעלה על דעתו שאמירת רפאנו משנה את בריאותו. מדוע אמירת כי אתה שומע תפילת כל פה היא לא שקר מבחינתך?

    2. ראשית, ייתכן שזה עוזר מדי פעם. איני יכול לשלול זאת על הסף. שנית, אני יכול לכוין על אחרים. שלישית, יש כאן חובה הלכתית, ומה ההשוואה בינה לבין נוהג חברתי? רביעית, אם אכן אגיע למסקנה שזה לא עוזר – לא אומר זאת למרות החובה ההלכתית. זאת מפני שלאמירה כזאת אין שום משמעות, ואיני יוצא יד”ח אם ברור לי שזה לא נכון. זה הרבה יותר גרוע מתפילה ללא כוונה. אין כאן תפילה בכלל אלא רק נענוע שפתיים. דומני שהייתי יכול לחשוב על באגים נוספים באנלוגיה המוזרה הזאת, אבל אסתפק בזה.

    3. מה שייך פה תפילה על אחרים? השאלה היא האם אתה מאמין שמנגנון התפילה משפיע על אותם אובייקטים שעליהם אני מתפלל. הבנתי מהרב גם מפוסטים בעבר וגם מהתכתבות פרטית שהרב סקפטי עד מאוד בנוגע להשפעה של מנגנון התפילה על המציאות (גם אמפירית זה משהו שקשה לראותו), ומאחר וודאי שלא תוכל לקבוע חד משמעית בנוגע להשפעת התפילה (תהיה לך נטייה לכאן או לכאן בדיוק כמו עכשיו), ההצהרה על “אם אגיע למסקנה שהתפילה לא עוזרת וכו'” היא סתם הצהרה שלא קשורה, כי כל העדויות כבר מפנות לכיוון חוסר ההשפעה, אז מה פתאום יגרום לרב להשתכנע? בבכ אופן, אם לא הבנתי את דברי הרב מהעבר,(לגבי יכולת התפילה הקבועה להשפיע) אז מחילה, והאנולגיה באמת מתבררת כגרועה.

    4. דיברת על רפאנו. זו תפילה כללית ולא על מישהו מסוים. לכן כתבתי שיש אפשרות רחוקה להשפעה עליי או על אחרים. אין לי אינדיקציה להשפעה כזאת אבל אין כאן סתירה לוגית או משהו בלתי אפשרי. לכן אין די בכך כדי לעקור חובה הלכתית. כשאשתכנע שתפילה לא עוזרת באותה רמה שמי שסתם מת בשואה לא היה קדוש לא אתפלל. זה הכל. הגברים מובנים מאליהם ואני לא מבין את הפלפולים המתמשכים הללו.

    5. נ.ב, את הטענה שזה לא שקרי כי אי אפשר לשלול על הסף את יעילות התפילה, היא טענה שאפשר לטעון גם על אותם יהודים שלא שמרו תורה ומצוות וברגע המוות החליטו לחזור בתשובה ולמות למען קידוש ה’. לך תוכיח שזה לא קרה (אני מתייחס על אותם חיילים שנהרגו בקרבות)

    6. והרב מתייחס לחובה ההלכתית אך מתעלם מהחובה המוסרית של הכרת תודה לאלו שבסופו של יום שילמו את המחיר שכולנו הסכמנו לשלם. חלק מאותה הכרה, לפחות לענד, היא האפשרות להקל עליהם את המציאות עם כמוסה של מציאות מעט יותר ורודה (אך כמו שאמרתי, אפשרית ברמה התיאורטית, בטח אם מדברים על חיילים שנלחמו בקרב)

  19. אני לא דן פה בדיוק במשמעות המילה “קדוש” אך בהחלט יש משהו מיוחד במתים אלו מ2 זוויות
    א. בדיוק כמו שמדינת ישראל זוכרת את כל חללי צה”ל ופעולות איבה גם אם הם לא עשו זאת מבחירה והיא לא מכבדת באותה רמה את נפגעי תאונות הדרכים וזאת משום שהם קרבנות שמתו בעקבות המלחמה במדינה ועל עצם זה שהם היו בה ומובן שהיא כמדינה רואה בהם קרבנות מיוחדים ומועדפים כך אצל הקבה מי שמת על רקע היותו בן לעם ה’ ועל רקע המלחמה בה’ הוא מת מיוחד מבחינת התפיסה שלנו כעם ה’ והיחס שלנו אליו שונה
    ב. אף שאדם זה לא עשה זאת מבחירה מ”מ הוא צאצא של אלו שהעמידו עצמם כעם ה’ על כל המשתמע מכך וקשרו גורלם בגורל זה גם אם הם או צאצאיהם ימותו וא”כ במותו מת אדם על ההחלטה ללכת אחרי ה’ ואף שהוא לא עשה זאת מבחירה אי”ז סותר שהוא על קידוש ה’ בדיוק כמו שכן יובן שתינוק שאמו מסרה אותו מבחירה למוות ולא להתנצר יש מקום לראות בו מת על קידוש ה’ אף שאי”ז מבחירתו כי עצם מותו היה מכח ההחלטה ללכת אחרי הקב”ה אף שאי”ז החלטה שלו
    כותב המאמר הגיע בהנחה שלמות על קידוש ה’ קשור להערכה שיש לנו כלפי המת ולכן הוא טען את טענתו אך לא נראה לי שמישהו [הגיוני] טען זאת מעולם

  20. הבלעת בנעימה שהיית מתפלל עם המומר שמת מטיל. לא הבנתי :א. אם הוא מומר מה הוא עשה בבית הכנסת? איזה מין בית כנסת זה?!?! חחח (או שהרב שענה בשו”ת התיחס לשאלה באופן כללי והרחיב את היריעה). ב. האם אכן נהרג אדם במלחמת המפרץ מטיל סקאד? המיתוס מספר שנהרג מהתקף לב ולא ישירות מהטיל – דבר שמחזק את הנס שאף אחד לא נפגע. אגב, האם תחושתך היית שכן ארע שם נס סטטיסטי? (כאן, לדוגמא, עדות של שר הבטחון על הנס שנחזה מראש מפי הרביב מילובביץ https://www.youtube.com/watch?v=xs6IUzy6TLA)

    ועכשו לעצם הנידון : יש בטור שתי נקודות שונות. לגבי הראשונה והיא הקדושה של המתים אין לי מקור לאישוש, אבל ביחס להבדל המהותי שבין מתי ישראל לבין החייל הבלגי דומה שיש כמה וכמה מקורות מדרשיים. לדוגמא:

    ”מהו ‘ולא שכח צעקת ענוים’? אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם. ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד… ר’ אבהו בשם ר’ אלעזר אומר: כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין אותו הקב”ה כותבו בפורפוריא שלו, שנאמר ‘ידין בגוים מלא גויות’. והקב”ה אומר לאומות העולם: למה הרגתם הצדיקים שלי, כגון ר’ חנינא בן תרדיון וכל הנהרגין על קדוש שמי? והן כופרים ואומרים: לא הרגנו אותם, מיד הביא הקב”ה פורפוריא שלו, ודן אותם, ונותן להם אפופסין. הוי ‘ולא שכח צעקת ענוים’ .
    ועוד אחד:
    ‘ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה. מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש’: ידין בגוים מלא גויות’ – אמרו רבותינו: כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל כביכול נטל הקב”ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר ‘ידין בגוים מלא’ ‘אל נקמות גויות’. באותה שעה מתנקם הקב”ה ממנו שתי נקמות שנאמר ה’ אל נקמות הופיע’, ולעתיד לבא נהרות יורדים מדם של רשעים והעוף בא לשתות מנחל של דם שנאמר ‘מנחל בדרך ישתה’. מהו ‘על כן ירים ראש’, שבא לשתות והנחל עושה גלים והגל בא לשטפו והוא מרים ראשו. אמר דוד: הלל והודאה אני נותן לך על כל זה לכך נאמר הללויה”

    וכאלו רבים נוספים המובאים במאמרו של יהודה ליבס https://liebes.huji.ac.il/files/helena.pdf

    1. למה מומר? היה יהודי כשר, בעל תפילה בביהכ”נ. ממוצא תורכי שלט בכל הנוסחים.
      כל המקורות שהבאת מדברים על יהודי שנרצח על יהדותו. ההבדל בינו לבין גוי שמת סתם הוא מובן. גם אם היהודי אינו מקדש ה’, הקב”ה דורש את דמו. אגב, אם היה בלגי שנהרג על היותו בלגי סתם מתוך רשע של הרוצח איני יודע מה היה מעמדו בעיני הקב”ה. אבל כל זה באמת לא משנה, כי הטיעון שלי ביחס לבלגיה הוא טיעון שמסברא. לגבי המקורות טענתי רק להיעדר מקורות על קדושתו של הנהרג בגלל היותו יהודי.

    1. מה יש לומר על “הנס”? מקרה סטטיסטי סביר בהחלט, ואפילו זה לא התקיים ממש אלא רק עם תירוצים בצדו (שאלו שמתו זה לא מהטילים. רק במתעסק). עם תירוצים כאלה אני יכול לבא מה יקרה בכל היקום במילניום הבא

  21. בניגוד לרב, אני חושב שבנושא זה ובנושאים רבים נוספים חובה לחזור ליסודות – כלומר, לתנ”ך (בכלל, אם אנו מניחים שהתנ”ך הוא הטקסט שנאמר מפי ה’ באופן הישיר ביותר – כפי שהאמינו חז”ל והרמב”ם ורוב ככל חכמי ישראל בכל הדורות – ברור שכל דיון אמוני או הלכתי צריך להתחיל בו).

    בתנ”ך אנו מוצאים שלושה סוגים של קידוש השם.

    הראשון נוגע אך ורק למי שבחר לקדש שם שמים, והוא מופיע בפסוק “ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל”, ובהלכות קידוש השם ברמב”ם. סוג זה של קידוש השם לא שייך לדיון (שהרי גם הרב מסכים שמי שקידש את ה’ מבחירה נחשב קדוש), ולכן לא אדון בו.

    השני הוא קידוש השם שבא כתוצאה מאסון לאומי שבא להעביר מסר (כלשהו, לא תמיד ידוע) של יראה וכבוד כלפי ה’ לעם כולו. זהו קידוש השם שמוזכר במות נדב ואביהוא – “בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד”. זהו קידוש השם שעליו מתו קדושי השואה, וכל מי שמת באסון לאומי אחר, אף שלא מבחירתו. הרוגי תאונות דרכים וכו’ אינם שייכים לעניין, כי האסון שלהם בדרך כלל אינו נתפס כלאומי, והפסוק “ועל פני כל העם אכבד” אינו שייך בהם.

    הסוג השלישי הוא המופיע בספר יחזקאל כ’. יחזקאל מתאר שם כיצד ה’ רצה כמה וכמה פעמים להשמיד את העם, אך כל פעם נמנע מפני חילול השם. ואכן חז”ל אמרו שהגלות היא חילול השם שאין גדול ממנו. חללי צה”ל, וכל הלוחמים האחרים שמנעו בגופם חזרה של עם ישראל לחרפת הגלות, הם מקדשי ה’, ללא קשר לשאלה אם בחרו בכך. הם קדשו את ה’ בעצם מילוי תפקידם שמונע את חילול שמו.

    נראה לי שרוב ככל מי שאנו מכנים “קדושים” או “נהרגו על קידוש ה'” נכנסים לאחת משתי הקטגוריות האחרונות. כמובן שיש גם כאלה ששייכים לשתיהן (לוחמי מרד גטו ורשה למשל).

    הרב שאל מדוע לא נכנה את חיילי צה”ל החיים קדושים. התשובה די פשוטה: אדם חי מורכב ממצוות ועברות, וקשה לכנות אדם שמחלל שבת למשל בשם קדוש, גם אם בצבא הוא עושה עבודת קודש. אבל כאשר אדם מת מקובל להכניס למשוואה גם את נסיבות מותו ולא רק את חייו. כך למשל ניתן לומר שנדב ואביהוא חטאו, ובכל זאת לכנותם קדושים, כי קידוש ה’ שנהיה במותם (כפי שהסברתי למעלה) מאפיל במידת מה על חטאם. כיון שחללי צה”ל מתו בהגנה עלינו ועל קדושת שמו יתברך, אנו מכנים אותם קדושים גם אם בחייהם לא כל מעשיהם תאמו את רצון ה’. מותם על קדושת ה’ מאפיל במידת מה על המעשים הפחות רצויים שעשו בחייהם. (כמובן שגם הכרעה זו אינה פשוטה, והראי”ה התחבט בה קשות במאמרו “על במותינו חללים”. אבל זה מה שהתקבל בעם ישראל כמעט ללא חולק).

    1. אפילו אם אקבל את טענתך ביחס לתנ”ך, איני רואה מה מצאת שם. איזה מסר באה השואה להעביר? הציונות כפי שחושבים הוגי הציונות הדתית, או אולי האנטי ציונות כפי שחושבים האנטי ציונים? אין שם שום מסר פרט לחילול השם הגדול שהיה שם. לכן לפי הקריטריון השלישי שלך כל השואה אינה אלא חילול השם ענק, ממש גיגנטי.
      על הוורט השלישי ביחד עם נספחו איני רואה צורך להגיב.
      ומעבר לכל זה, נותרת גם השאלה איך ייתכן קידוש השם על ידי אתאיסטים, ומה ההבדל בין חיילים יהודים לגויים בצה”ל, אם יש כזה. בנוסף, גם אם התוצאה היא קידוש השם (וגם זה בד”כ לא נכון, כאמור), מה מקום יש להתייחס לאלו שעשו זאת במתעסק (בלי יוזמה והחלטה שלהם) כקדושים?

    2. א. הדבר היחיד שעולה מהפסוקים הוא שיש כאן אירוע שנועד לגרום להגברת כבוד ויראת ה’, “ועל פני כל העם אכבד”. דבר זה נכון גם באסונות גדולים, כמבואר במלחמת גוג ומגוג, כמבואר בסוף פרק ל”ח ביחזקאל. איננו יכולים לדעת מה המסר הספציפי, ולא בטוח בכלל שיש מסר כזה.

      ב. השואה היתה קידוש השם במובן אחד, וחילול השם נורא במובן שני, כפי שהסברתי.

      ג. אתה יכול לקרוא לזה וורט, אבל הדברים שהבאתי הם פשטי מקראות. האם יש לרב פירוש סביר יותר?

      ד. נדב ואביהוא יכולים להיחשב קדושים במובן זה ששמו של ה’ התקדש על ידם, גם אם לא בחרו בכך וגם אם במובן מסויים היו חוטאים. עצם העובדה שהיו קרבנות של אסון לאומי מעניקה להם תואר זה. על זו הדרך אפשר לומר שחללי השואה הם קדושים.
      גם במובן השני של קידוש השם, כלומר מניעת חרפת הגלות, אנו אומרים שמי שמנע בגופו חזרה לגלות (במובן מסויים) ותרם להרמת קרן ישראל, יש בו קדושה גם אם לא בחר בכך, כי מה שחשוב זה תוצאות מעשיו.

      ה. לענ”ד אין הבדל בין יהודי לגוי בעניין זה, כמו שפפוס ולוליינוס לא היו יהודים (אם כי הם מסרו נפש מבחירה).

    3. אם הסברת במקום כלשהו היכן השואה הייתה קידוש השם זה כנראה לא היה באתר הזה. אני בכל אופן לא פגשתי הסבר כזה כאן. באיזה מובן השואה “הגבירה את כבוד ה'”? לא ממש מצליח להבחין בזה. אני רואה רק את ההיפך. טוב, מכלל סיסמאות לא יצאנו. אבל אני חושב שאנחנו חוזרים על עצמנו.

  22. שלום לרב
    כעקרון לא הייתי מעלה כאן את הציטוט הבא ובפרט שדברים כאן טעונים הסבר רציני
    אבל ניצול שואה שפגשתי בימים אלו הפנה אותי אליהם
    אצרף אותם לאוסף הרזה של המקורות

    ספר חסידים אות רכ”ב
    יש שנהרג על קידוש ה’ ויש צדיקים שאינם נהרגים על קידוש ה’ אלא מתים בידי שמים על מטותיהם ואילו היו בשעת השמד היו נהרגים ולמה יפסידו אלא שפוחתים להם מן השכר טובת הנאה שלא יבאו לידי כך כדי שיחיו ויולידו בנים ואותן הנהרגים עודפים עליהם שכר כנגד חיי העולם הזה שלא קבלו ועולה מדת הדין לטעון כנגד הרשעים אם היה מביאן לידי מחשבה ונסיון שלא היו יכולים לעמוד ולקבל פורענות כנגד הנסיון שלא יוכלו לעמוד ויכולים לומר הצדיקים יש להם שכר. שגלוי וידוע לך אם היינו באים לידי נסיון היינו יכולין לעמוד ולא היינו חוטאים. הרבה יהודים נהרגים בשעת הגזירה והרבה גמרו ליהרג ונצולו וראה יהודי אחד שמו רבי שבתי בחלום הרוג אחד שמו רבי שבתאי אמר רבי שבתאי ההרוג כל אות’ שגמרו בלבם ליהרג על קידוש ה’ חלקם עמנו בגן עדן:

  23. א. כאשר ערבים מבצעים פיגוע מטרתם רצח יהודים או פגיעה בריבונות מדינת היהודים.
    ב. לכל פיגוע יש סיכויי הצלחה, והאנשים שנפגעים הם אקראיים. באותה מידה זה היה יכול להיות אנחנו / מישהו אחר.
    ג. אבל אחרי החישוב הסטטיסטי יש מי ששילם את המחיר. ויש מי שנותר חי.
    ד. המחויבות הרגשית שאדם שנותר חי היא לא סתם רגש מזוייף אלא נובעת מכך שאכן במובן כלשהו הנופל החליף את החי.
    ה. מכיוון שבחיים כאן במדינה היהודית, ועצם החיים היהודיים מלווים כמעט בהכרח בסכנת מוות, יש לכבד ולזכור את אלו שאכן שילומו את המחיר בחייהם.
    ו. הכבוד הזה שאנו רוחשים להם. התחושה של המחויבות לדאוג שמותם לא יהיה לשווא – זוהי ה”קדושה”.

  24. לרב מיכי
    כתבת בלא מעט תגובות פה שאתה מתנגד לאימוץ רעיון שקרי המביא תועלת (“ניחומי הבל”) במיוחד אם מדובר ברעיון שמטמטם דור שלם.
    את הרעיון לאמץ אמונות מועילות (ולא בהכרח נכונות) מעלה כבר הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק כח’:

    “כן גם קוראת התורה אל אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים, כגון שאנו מאמינים שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שהמרה את פיו, ולכן חייבים לפחד, לירא ולהיזהר מן העבירה…” (מהדורת שוורץ עמוד 518. הרמב”ם מחלק שם בין “אמונות נכונות” לבין “אמונות הכרחיות לשם תיקון המצבים המדיניים”)

    ברור שזה לא דומה לגמרי למקרה שלנו אך בהחלט ניתן ללמוד מכאן את העיקרון של לאמץ רעיון שלא בהכרח נכון בגלל התועלת שנוצרת מאימוצו. במקרה שלנו נראה שלא מעט אנשים מוצאים נחמה כאשר מתייחסים אל קרוביהם ההרוגים כאל קדושים, אני מניח שבוודאי תסכים שמדובר בתוצאה טובה בסך הכל (הקטנת הסבל בעולם) אלא שאתה בכל זאת מתנגד לכך כיוון שלדעתך החזקה באמונה זו מטמטמת את ההמון וגורמת נזק. אינני מבין איזה נזק עלול להיווצר מהחזקה באמונה הזו מעבר לנזק של “להאמין בדבר לא נכון” (שכבר ביארנו שזה די סבבה אם זה מביא תועלת) אז אשמח אם תוכל לבאר לי איזה נזק ממשי נוצר מהחזקה בדעה לא נכונה זו.

    מעניין לעניין באותו עניין
    בספרו “הקדושה” מתאר רודולף אוטו את הקדושה כחוויה רגשית עוצמתית הקיימת בכל דת. אין צורך להסכים עם כל תפיסותיו אך אין ספק שהמושג קדושה נמצא לכל הפחות בשכלם של בני אדם כחוויה אותם הם חוווים כאשר הם נתקלים בדבר אתו הם תופסים כקדוש. אתה מרחיק לכת וטוען שקיימת קדושה אובייקטיבית בעולם, כלומר קיימים עצמים שיהיו קדושים גם אם לא יהיו בני אדם שיתפסו אותם ככאלה והיות והמתים האלו לא מכילים קדושה אתה מתנגד לשימוש במילה הזו לתיאורם. אך אם בני אדם חווים חוויה של קדושה ביום הזיכרון – איך אתה בכלל יכול להגיד להם שהם טועים? אתה יכול לומר להם “מבחינת גדרים הלכתיים – לא זה אמור לעורר בכם את הרגש קדושה ואתם לא אמורים להתייחס לזה כאל דבר קדוש” אך אין מה לעשות, הם חווים קדושה זה קיים אצלם בצורה ממשית. אתה יכול באותה מידה לומר לעיוור צבעים “מבחינת גדרי צבעים אתה לא אמור לראות את הצבע הזה כסגול אלא ככחול” אך אין מה לעשות. הוא רואה כחול ולכן הוא ישתמש במילה כחול כדי לתאר את מה שהוא רואה.

    בנוסף איך נכנסת בתפיסה שלך הרעיון ש”ישראל מקדשים את הזמנים” (ברכות מט.)? לפי התפיסה שהצגתי קודם זה פשוט מאוד – חווית קדושה נוצרת על ידי העם והיא זו שקובעת מה קדוש. האם לשיטתך תצטרך לומר “האל מקדש את מה שישראל יבחרו לקדש”? משפט טיפה מוזר בעיני..

    1. ראשית, גם אם הרמב”ם אומר זאת אני חולק עליו. אבל ברור שגם אלו דבריו אין משם שום מקור לעניין דידן.
      שנית, גם אם אתה צודק, לכל היותר אתה אומר שמאמצים כאן רעיון שקרי לתועלת הציבור. אז אינך חולק על כך שהוא שקרי, והרי זו עיקר טענתי. השאלה של הפצת שקרים קדושים היא שאלה של מדיניות, ועסקתי בה באחד הטורים הראשונים. אני אכן דוחה אותה על הסף, בפרט בימינו (כשהמידע גלוי לכל והאזוטריקה לא קיימת).
      שלישית, אין לי ויכוח עם הזיות של אנשים. אני טוען שתי טענות: האנשים הללו לא קדושים ומעשיהם אינם קידוש השם. כל שאר ההזיות הן עניינם של ההוזים. יכול אדם לומר לי שהוא חש קדושה בעומדו מול עמוד טלפון. איך אני יכול להתווכח עם תחושותיו?! הוא אכן חש. אבל קדושה אין כאן. אני גם יכול לחוש אהבה כלפי פיות משולשות כנפיים, זה לא אומר שיש פיות כאלה. מישהו אחר יחוש שהוא נפוליאון. אתה יכול להתווכח איתו? זה באמת מה שהוא חש. אבל הוא לא נפוליאון.

      ההערה מקדושת הזמנים היא ממש מופרכת.
      1. גם אם אתה צודק שישראל מקדשים את הזמן, שם התחדש העניין הזה להדיא שהזמן מסור לבי”ד. אם בי”ד צודק בקידושו אז בכלל אין בעיה כי זו רק פרוצדורה. אבל שם התחדש שגם אם בי”ד לא צודק בשמיים חותמים על זה (אתם אפילו שוגגים, מזידים או אנוסים). האם זה אומר שכל הזיה מקבלת תוקף אובייקטיבי וממשי והשמים חותמים עליה?! אם אנשים יחליטו שעכשיו המאה ה-12, או שאתה מלאך, בשמיים יחתמו על זה? מאיפה נשאבים הרעיונות המוזרים הללו?!
      2. אם ישראל מקדשים את הזמנים במובן המופרך (ההזייתי-סובייקטיבי) שלך, אז אין קדושה בשום זמן (לדעתי) או שיש קדושה בעמודי טלפון (לדעתך). לבריאות.
      3. אגב, לדעתי שם בכלל לא מדובר על קדושה במובן שאנחנו עוסקים בו כאן. קידוש החודש אינו החלת קדושה על החודש, אלא ייחודו וקביעתו כחודש מיוחד (להבדיל מקודמו). כך שקדושת הזמנים שעושים ישראל לדעתי לא קשורה למושגי הקדושה שאנחנו עוסקים בהם. בהקשר של הזמנים, קדושים = מצוינים, מובחנים. אבל זו רק הערה בסוגריים. לענייננו זה לא רלוונטי בשום צורה בגלל הסעיפים הקודמים.

    2. אכן אינני רואה הבדל מהותי בין העובדה שאנשים תופסים ספר כקדוש לבין אם הם יתפסו עמוד טלפון כקדוש. לשיטתי אין בכלל קדושה אובייקטיבית (אני לא מצליח להבין בכלל על מה אתה מדבר… מה זה קדושה אובייקטיבית שלא קשורה לחוויה אותה בני אדם חווים?!) וקדושה מתבטאת כחוויה סובייקטיבית. וכל הבירורים ההלכתיים בגדרי קדושה באו לכל היותר רק לברר כלפי מה אנחנו אמורים לחוש קדושה.
      אני גם לא מבין למה אתה מתייחס לגישתי כ”מופרכת” כאשר אתה זה שמניח פה עוד הנחה (כולם מסכימים שיש חווית קדושה אבל אתה מחדש שקיימת קדושה אובייקטיבית. מניין לך?)

      ישנה חוויה הנקראת תחושת קדושה (פנונמה) ולשיטתך ישנה גם קדושה אובייקטיבית (נואומנה). לשיטתך רק כלפי חפצים שנושאים קדושה אובייקטיבית אנו אמורים לחוות קדושה.
      ישנם 3 דברים מוזרים בשיטתך:
      1)זה שיגעון: אנשים חווים קדושה ביחס ליום הזיכרון.. אך אתה טוען “אין כאן קדושה בנואומנה (מניין לך?) ולכן אתם לא אמורים לחוש קדושה בפנונמה” זה משפט תמוה.. לגבי כל תופעה אחרת שכולם חשים בפנונמה – אם אתה לא חש אותה יכניסו אותך לבית משוגעים.
      2)זה לא קורה: אם קיימת קדושה אובייקטיבית הייתי מצפה שכל בני האדם יחושו אותה לא משנה מהי דתם (הפנונמה של הנואומנה אמורה להופיע אצל כל בני האדם) אך אנו יודעים שזה לא כך..
      3)זה חסר טעם: כולם אומרים לך “אנו חשים קדושה” אתה אומר “אני לא חש קדושה”. זה כמו להתווכח עם עיוור צבעים על ההבדל בין סגול לכחול. אחד סובר שיש הבדל ואחד סובר שאין הבדל וכל אחד מנסה לשכנע את השני. לטעון “אתם לא אמורים לחוש קדושה” זה חסר טעם כמו לטעון “אתה לא אמור לראות סגול”

    3. לרב מיכי
      לא אמרתי שאני רואה קדושה בעמודי טלפון. אמרתי שקדושה היא חוויה אנושית ולא קיימת במציאות עצמה. החוויה הזו יכולה להיות מכוונת כלפי פסלי ע”ז, עור של פרה, ועמודי טלפון (אם כי זה יהיה מוזר) והברור ההלכתי על “מה קדוש” הוא לכל היותר בירור כלפי מה ראוי לחוות את הרגש הזה.
      לומר “אם אתה חושב שעמודי טלפון קדושים אז חבל” זו דמגוגיה שלא מתייחסת לטענה. ואתה חושב שעור של פרה קדוש כי כתבו עליו כמה מילים.
      ואשמח מאוד אם תיתן לי תשובות על השאלות בחצי השני של ההודעה הקודמת..

    4. אתה בהחלט אמרת שאין הבדל בין קדושה של עמוד טלפון לקדושה של ספר תורה או חלל. הכל תלוי בשאלה האם אנשים חשים כלפי זה קדושה או לא. על כך הגבתי, וזה לגמרי ענייני.
      אסביר שוב, כי פתאום חשבתי שאני מבין מהי אי ההבנה שלך. אני לא תולה את דבריי בטענה שקדושה היא דין בחפצא, כלומר שזוהי עובדה מציאותית כלשהי (אם כי זה בהחלט יכול להיות נכון). גם אם היא הייתה דין בגברא בלי שום עוגן במציאות האובייקטיבית עדיין הייתי אומר אותו דבר. טענתי היא שיש דברים שראוי לחוש כלפיהם קדושה (אגב, ‘לחוש’ אין פירושו רגש או חוויה, אלא לייחס להם קדושה, גם אם זה קר ואינטלקטואלי גרידא) ויש שלא. לכן העובדה שאנשים חשים קדושה כלפי משהו לא אומרת שיש בו קדושה. הדבר תלוי אם ראוי לו להיחשב קדוש או לא. מי קובע? הסברא או הקב”ה. ואם אלו קבעו שיש בדבר קדושה אז יש בו קדושה גם אם אנשים לא יודעים על כך ולא חשים כלום. במובן הזה לטענתי אין קשר בין קדושה לתחושות של אנשים. אבל זה לא בהכרח דין בחפצא, כלומר מציאות כלשהי.
      לכן אני טוען שהעובדה שיש כמה הוזים שחשים קדושה כלפי עמודי טלפון או חללים שנהרגו על היותם יהודים לא אומרת כלום פרט לכך שהם הוזים. יש מטורפים שיכולים לחוש קדושה כלפי כל דבר בעולם (זו דוגמת עמוד הטלפון), ולשיטתך בכל המקרים הללו יש בדבר כזה קדושה, כי עובדתית יש אנשים שחשים כך. זו שטות.
      אתה כמובן יכול להגדיר מושגים כרצונך, ואם תבחר לקרוא לזה קדושה – לבריאות. בה במידה יכולת לקרוא לזה עמוד טלפון או יקום פורקן. טענתי היא שהמשמעות המקובלת של קדושה בהלכה ובתורה לא קשורה לזה.

    5. לשיטתי ניתן להסתכל על קדושה כרגש. אשתמש בדוגמא שאתה נתת:
      “אני גם יכול לחוש אהבה כלפי פיות משולשות כנפיים, זה לא אומר שיש פיות כאלה”
      אמנם פיות אין כאן, אבל את הרגש “אהבה” יש כאן. אמנם זה אכן מוזר, ובדומה לכך יהיה מוזר לחוש קדושה כלפי עמודי טלפון. אבל רגש “קדושה” יש כאן.
      המילה “קדושה” לשיטתי מצביעה על תחושה שבני אדם רבים מדווחים עליה. לשיטתך – על מה המילה “קדושה” מצביעה? אתה מסרב להגדיר קדושה או לומר שמדובר ברגש..”לייחס להם קדושה, גם אם זה קר ואינטלקטואלי גרידא” מה המשפט הזה אומר בכלל?
      ולגבי האמירה
      “הדבר תלוי אם ראוי לו להיחשב קדוש או לא. מי קובע? הסברא או הקב”ה. ואם אלו קבעו שיש בדבר קדושה אז יש בו קדושה גם אם אנשים לא יודעים על כך ולא חשים כלום. במובן הזה לטענתי אין קשר בין קדושה לתחושות של אנשים. אבל זה לא בהכרח דין בחפצא, כלומר מציאות כלשהי.”
      אינני מבין איך דבר יכול להיות לא קשור לידע או תחושות של אנשים ועם זאת זה לא דין בחפצא. אם זה אל בחפצא ולא בגברא מה זה?

    6. אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותו דבר.
      הבנתי שלדעתך קדושה היא רק סוג של תחושה ואז אין מה להתווכח עליה, ואמרתי על כך את דעתי. מה התחדש כאן?
      לגבי שאלתך בסוף, גם המוסר לדעתי אינו סובייקטיבי (יש מוסר נכון ולא נכון, גם אם כל העולם חושב אחרת). האם זה אומר שהמוסר הוא מציאות כלשהי (למעט, אולי, בעולם האידיאות, אם בכלל)? אלו נורמות נכונות. העובדה שמדובר בנורמה ולא בעובדה פיסיקלית לא אומרת בהכרח שהיא סובייקטיבית ורלטיבית. אגב, למה עובדה פיסיקלית אינה תחושה בעלמא? אני חש בהכרות שלי (שאני רואה כך או אחרת). אין שום סיבה להניח שיש אי שם משהו בחוץ.
      אגב, יש דיון מאד יפה על כך בתחילת הספר של ק”ס לואיס (כן, ההוא מנרניה), ביטול האדם. ממליץ מאד.

    7. אני מאוד מסופק אם אני ואתה מגדירים מוסר אותו דבר.. (אם בכלל טרחת להגדיר את המושג מוסר.. כי את המושג “קדושה” נראה שלא – עדיין לא ענית לי על מה המילה “קדושה” מצביעה לשיטתך)
      לגבי עובדה פיזיקלית – אם אני טורח להתווכח עם שאנשים ברור שאני מניח שהעולם קיים ואני לא מדמיין אותם. כלומר העובדה הפיזיקלית שיש בני אדם מקובלת עלי כהנחת יסוד. לאחר מכן אני שם לב שלא מעט פעמים בני אדם מדווחים לי שהם חווים דברים שאני לא חווה, ולהפך (רגשות ותחושות למיניהם) אני מניח שהם לא משקרים (אולי עדיף כבר להניח שאני חי במטריקס מאשר להניח שכולם משקרים לי כל הזמן ואני במופע של טרומן.. צ”ע מה עדיף) ולכן אני נאלץ לבצע חילוק בין “אובייקטיבי” (תופעות שקורות בעולם כשלעצמו ומתבטאות בהכרתם של כל בני האדם) ל”סובייקטיבי” (תופעות שקורות רק בראשם של בני האדם).
      איך אתה מצדיק את החילוק בין אובייקטיבי לסובייקטיבי לאור העובדה שהכל קורה בתודעה?
      תודה על המלצה. אקרא

    8. גם אתה לא הגדרת קדושה. אתה מדבר עליה כתחושה. אבל איזו תחושה? כשתגדיר את זה אגדיר גם אני קדושה (כמה שראוי שיעורר תחושה כזאת).
      איך אני מצדיק את החילוק הזה? שאלתי היא איך אתה מצדיק אותו. אתה זה שטוען שהכל קורה בתודעה. השאלה אם אנשים מתווכחים על כך או לא, אינה קריטריון לכלום. אנשים מתווכחים גם על עובדות.
      טוב, כנראה לא נגיע להסכמה.

    9. ברגע שאמרתי שקדושה זה רגש אני כבר לא נזקק להגדיר את זה. או שיש לך את הרגש הזה או שלא. באותה מידה יכולת לבקש ממני להגדיר “אהבה”. אם אין לך את היכולת להרגיש את זה אתה לא תוכל להבין את זה גם אם אנסה לתארך לך באלף דרכים. אך אם אתה מתעקש אני פשוט אשתמש בתיאור היוצא מספרו של אוטו על הקדושה – מדובר ברגש “נבראות” המתבטא ב”משיכה” או “היפנוט” מעורבב יחד עם פחד ויראה כלפי הדבר הקדוש. (האם כעת תבקש ממני להגדיר פחד?)

  25. אני לא חושב שהרב היה רוצה לחלוק על הרמב”ם בזה, אם הדרך היחידה שלך לעשות טוב לבן שלך הוא למכור לו שקרים קדושים בידיעה שבבא הזמן הוא יכיר בכך שמדובר בשקרים, האם היית מונע ממנו טוב זה רק בשביל להיות איש אמת.

    זו בעצם כונת הרמב”ם שראוי לפעמים לשקר לזמן מה בשביל ריוח עתידי.

    כמובן שבזה צדקו דברי הרב, שבזמננו שאנו בדור דעה (לכשתימצי לומר) אין לנו צורך יותר באותם שקרים.

  26. לפי דעתי המתקפה מיותרת…

    החילוק הוא שאתה מסרב להגדירם כקדושים מפני שהמושג קדוש במובנו הנפוץ מתפרש או כמושג המופשט של holy או לחלופין כדברי תוס’ בקידושין- מקודש=מיוחד. זה נכון אם יוצאים מנקודת הנחה שאלו המשמעויות היחידות של קדושה בעברית שכן אין קשר בין מוות לא משנה למה למעשיו של האדם המקנים לו (ככל הנראה, יכול להיות שאפשר להיות holy מלידה) קדושה או בכ”א הם פרסונליים. כמבואר במאמר.

    אבל לדעתי זה לא מדויק, האמירה של קדוש על הרוגים לא באה לתת להם על פי רוב מעמד של קדושה פרסונלית אלא של קדושה כחלק מקורבנות המאבק הקיים (בגלות- נגיד, השארות העם היהודי על אף השנאה או משהו כזה. ובארץ- השארות היישוב היהודי מול האויב etc.) במובן יותר דומה למושג הערבי של שהדא שהוא עצמו הוכחה לכך שאינו דומה להקבלה של קודש במילה קודס. חוץ מזה שישנו גם דמיון בינו המושג הזה לבין קדושה במובנה הפרישותי שכן כאן הקדיש הנרצח את חייו (גם אם שלא מרצון או במודע, מה זה משנה?) בעקבות מאבק כלשהו, חייב להיות דמיון, לא בכדי כולם נקראים קדושים.

    לכן לדעתי באמת יש “קידושי טעות” (ולא לגמרי בפראפרזה) כאשר מתייחסים לקדוש במובנים של פרישות או הולינס אבל אין זה מן הנמנע להכניס את המושג השאהידי תחת המילה קדוש.

    יכול להיות שבעבר ההפרדה הייתה יותר מדוייקת כשהגדירו את הנרצחים כהרוגי מלכות ולא כקדושים אבל דיון כזה לא רלוונטי כל עוד המונח בפועל משמש גם לזה ולכן גם אין טעם לצאת נגדו (מה גם שלא וודאי שמדובר בטעות. וגם אם כן אין שום סיבה לשנות אותו. ולא בגלל תנחומי המשפחות המסכנות ל”ע אלא בגלל שזו התפתחות בריאה של שפה.)

    יום עצמאות שמח

  27. אני שוב מרגיש כי הסלידה מבורות מתגברת על הסברה והשכל הישר. האם זה כזה גרוע שאנשים יקראו לנפטרים קדושים? עד כדי כך אסון? וגם אם נניח שכן, האם זו הדרך לתקן את הבורות והנבערות של ההמון? מסתבר שלא.הבעיה הרבה יותר עמוקה מהתיקון הנקודתי הזה. וגם אם נניח שזה אכן כה מזיק לאמת ולשכל האנושי האם זה לא שווה את הניחום הפסיכולוגי שאנשים חווים מזה? (בנוסף לכדורים..) הצער הוא כל כך עצום ששווה מעט טיפשות אנושית בשביל מעט ניחום, אני חושב שזה די ברור. הערך של שמחה ואושר חשוב מהאמת שבמקרה הזה החשיבות שלה די זניחה ולא משפיעה על שום דבר מיוחד. אני גם לא מבין את הקביעה הכה חד משמעית כי מדובר הטמטום. לכל היותר זו טעות אם בסיס די ברור משום שחללי צה”ל הקריבו עצמם למען הכלל בשונה מאנשים שבחרו להישאר בבית, הם יצאו לשדה הקרב למען הכלל ולמען האידיאל ועל כן גם נהרגו. אפשר להתווכח על ההקרבה שלו יותר משל חייל חי אחר אך כאמור ההתקדמות כאילו מדובר בנושא כה חשוב (ומטומטם)שצריך לעלות עליו טור שהוא מעט פרובוקטיבי בימים אלו

  28. שלום לך.
    שאלה, האם אדם אתאיסט שמניח תפלין עובד את ה׳?
    האם הפעולה/המעשה עצמו נחשב לעבודת ה׳?
    עוד שאלה, האם אדם חילוני שלא מבעיר אש בשבת (ולא מתוך אמונה במשהו) אלא כי כך הוא רוצה
    עובד את ה׳ בצורה מסויימת?

  29. הרב מיכי- האם תוכל להתייחס בהקשר של חייל שנהרג למושג שליח מצווה? האם לא יהיה מחויב מבחינה מוסרית שמערכת ששלחה אדם בכפייה כדי לקיים מצווה תעניק לו מהערך שיש במצווה הזאת למרות שהוא לא היה מקיים אותה מרצונו החופשי, בטח אם קיום המצווה הזאת עלתה לו בחייו? ולגבי אדם שנהרג בפיגוע אתה לא מוכן להכיר בכך שאם הטומאה והרשע פגעו מאדם מסוים הוא מסמל את ההפך בעיני מי שפגע בו? אפילו ברמה המינורית ביותר הוא נבחר לייצג את העימות שיש בין הטוב לרע?

    1. הוא היה שליח שלך למות? הוא שליח להילחם כמון כמו חייל אחר, אלא שהוא מת. מעבר לזה, אין כאן שאלה מוסרית. ערך קיים או לא קיים ולא תלוי בשאלה מה אני מחויב לתת לו. אם הוא מקדש השם אז הוא כזה גם אם לא אומר זאת, ואם הוא לא כזה אז הוא לא כזה גם אם כן אומר זאת.
      אני לא מדבר על סמלים. גם עמוד טלפון יכול להיות סמל.

  30. המאמר הזה מוטעה, אבל המאמר על הפיגוע במרכז עוד יותר גרוע

    הרוגי לוד לא מתו כדי להציל את עם ה’, אלא כדי להציל בני עירם, כמו כל חייל גוי. מכאן נובע שקדושתם לא נבעה מהכוונה (שהיא אמנם אצילית אך לא בגללה נהפוך כל חייל אמריקאי שמת לקדוש) אלא מכך שמתו מהסיבה הנכונה- על קיום עם ישראל (שעניינו לבטא קידוש ה’ והא עושה את זה יותר מכל קידוש ה’ שכל אדם פרטי עושה.). ומכאן למדו האחרונים בצדק את מעלת מי שמת על קידוש ה’.

    ברור שיש הבדל (מצד השכר) בין מי שקפץ על הרימון כמו פפוס ולולינוס למי שהרימון (או הסקאד) קפץ עליו, וכנראה לא על כל אחד נאמר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו, אבל התואר מת על קידוש ה’ נובע מההקשר של המוות ולא מצריך עמידה בקריטריונים של הלכות יסודי התורה לרמב”ם (=שום כוונה נוספת חוץ מקידוש ה’). אז אולי התואר קדוש מוגזם, אבל לא התואר מת על קידוש ה’ שגם אותו שללת מהרוגי מרכז הרב, לגמרי שלא בצדק.
    ולדעתי להרוגי מרכז הרב למשל, שמתו על קידוש ה’ אפשר אפילו לקרוא קדושים על בסיס ההנחה שאם המחבל היה אומר להם למות או לעבוד ע”ז היו מתים ולא עוברים- ולכן לא היה באמת חסרון במעלה האישית וגם לא חסרון במעשה- כי נהרגו בגלל שהם עובדי ה’. וכי בגלל שהמחבל לא הציע להם לעבוד ע”ז לא יחשבו קדושים??

  31. זה קצת מראה איך אתה לומד סוגיא:
    אתה בטוח בהנחת היסוד שלך- במקרה הזה שבוודאי אין קדושה למישהו שמת על קידוש ה’ שלא מיוזמתו ושלא בכוונה לקדש את ה’, ואז מתחילות האוקימתות- אתה מחליט שבוודאי פפוס ולולינוס התכוונו לקדש את ה’ ולא כוונה פשוטה של הצלה עמם. ויותר נראה שלא היה במקרה שלהם שום עניין מעבר לסיפור של אדם שמת כדי להציל את בני עירו מעלילת שוא של דיקטטור.
    ואתה ממציא הנחה גם שר”ע בחר למות על קידוש ה’, שגם זה לא נכון- זה היה נגד רצונו בדיוק כמו הרוג בפיגוע הוא רק קיבל את זה באהבה והתכוון לקדש את ה’, אבל לא כתוב בשום מקום שהיו לו אופציות לא למות.

    אז בגלל ההנחות שלך אתה ממציא אוקימתות לדברי הגמרא, ומי שלא כמוך מניח הנחות וממציא אוקימתות אלא מנסה להסיק מסקנות מהמקורות עצמם, אז הוא ח”ו ממציא דרשות של “ואחות לוטן תמנע”.
    אמנם הגמ’ לא מוכיחה לגבי מי שמת גם בלי בחירה גם ללא כוונה אבל הגמ’ הזו (ללא המצאת אוקמיתות) סותרת בפירוש את דבריך הראשונים שהקדושה של הרוגי מלכות נובעת מבחירה + כוונה למות על קידוש ה’. לכן אפשר לומר שמספיק רק אחד משני התנאים האלו, וזה איכשהו יכול להתישב עם ההנחות שלך, למרות שאדם כזה לא עומד בקריטריון קידוש ה’ של הרמב”ם. ואפשר לומר שבמקרה של ר”ע רואים שא”צ בחירה, ובמקרה של הרוגי לוד- ל”צ כוונה לקדש שם שמים- אז מסתבר שאף אחד מהתנאים האלו לא הכרחי, והקדושה נובעת גם מההקשר של המוות.

השאר תגובה