מנהג כמחייב פורמלי

שו”תקטגוריה: הלכהמנהג כמחייב פורמלי
אליעזר שאל לפני 2 שבועות

האם יש טעם לשמור על מנהג, כאשר מקיים את צורתו החיצונית בלא הפנימית?
וכגון אמירת סליחות כאשר הוא ‘משתדל’ להזדרז עם אמירת התיבות מהר ככל שאפשר, כיון שאינו מתחבר לתוכן. האם המנהג מחייב לומר את הטקסט כאשר בכל אופן אין בדעתו לקיים את הכוונה שבה?
היות ודעתך שהמנהג מחייב [ראיתי שאתה כותב שזה משום אל תיטוש (- דרשה מוזרה) או נדר (- יותר מוזר)], האם כל מה שנהגו עם ישראל צריך לקיים, כולל כל מעשה או תפילה או החמרה שנהגו בה הכלל שהוא משוייך אליה?

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שבועות

עקרונית כל אלו מחייבים, אם כי גדרי המנהגים אינם חדים, ותורת כל אחד בידו.
כאשר לשאלתך לגבי מנהג בלי נשמה, איני רואה הבדל בין זה לבין דין כלשהו שמקיימים בלי הנשמה שלו. מה ההבדל בין סליחות בלי כוונה לתפילה בלי כוונה? יתר על כן, אני חולק עליך שהרצון למהר מעיד בהכרח על חוסר כוונה. ומעבר לזה, יש גם כוונות כלליות יותר שעליהן מעידה עצם ההשתתפות בסליחות, גם אם במילים עצמן אין כוונה.  
ההסתמכות על הפסוק “אל תיטוש” יסודה בגמרא (פסחים) ואיני רואה בה מוזרות גדולה יותר מהרבה דינים אחרים. אמנם בפשטות נראה שזה יכול גם להיות אסמכתא לעיקרון שיסודו בסברא או תקנה. ההסתמכות על דיני נדר אכן קשה יותר, אם כי בהתחשב בעובדה שהאדם הוא חלק מהציבור ההנהגה של הציבור יכולה אולי להיחשב כנדר קולקטיבי (הנהגה בפועל לא גרועה מהפלאה. כדין מנהג טוב שחוזרים עליו כמה פעמים).
 

בועז הגיב לפני 2 שבועות

לא ירדתי לסוף דעת רבותינו הקדושים

בקיום מנהגים יש שני חלקים, החיוב של אדם לקיים מנהג של עצמו הוא מתורת נדר כמבואר בנדרים טו א ושם מבואר שאין זה אלא מדרבנן (כנראה בגלל שאין כאן מוצא פיו) ואילו התוספת שעל הבנים לקיים מנהגי אבותיהם מבואר בפסחים נ ב שנלמד מהפסוק אל תיטוש. כך שזו הרכבה של שני דינים שונים במהותם.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שבועות

לא מסכים. ההתייחסות בגמרא ובראשונים היא למנהג של ציבור כנדר של הציבור, והוא מחייב גם יחיד שלא נהג כן (והביאור לזה מובא בדבריי למעלה).
למשל כאן תוכל לראות כמה וכמה התייחסויות כאלה:
http://www.olamot.net/shiur/%D7%91%D7%9C%D7%99-%D7%A0%D7%93%D7%A8

mikyab צוות הגיב לפני 7 ימים

כעת ראיתי בשו”ת חת”ס או”ח סי’ קמה, דן בשכיב מרע שחשש שאשתו תתעגן (כי היבם נמצא רחוק), והנדון הוא האם ניתן לכתוב לה גט ביו”ט שני. ברקע הדברים מונחת העובדה שהאידנא יו”ט שני הוא חול מה”ת:

אבל בנידון שלפנינו האי דשוהה יבמתו בלא יבום וחליצה בודאי זוטא הוא ואונסא לגבי חלול י”ט ב’ בידים במלאכה דאורייתא, כי הרבה חשו חכמים להך מנהגא כי רב הוא, וכמה גדול כח המנהג הזה שאומרים בקידוש י”ט העצרת הזה וכן בתפלה ודובר שקרים כלפי מעלה, לולי בטחו חז”ל בלאל גומר עלי לא היו מניחים לנהוג כן והכל משום דלא ליתי לזלזולי למיעבד עבידתא ראה כמה חומר דבר זה, ודברי תוס’ סוכה מ”ד ע”ב ד”ה כאן צ”ע קצת במ”ש בי”ט לא יאמר וציונו אלא הזכרה בקידוש, צ”ע וציונו על אכילת מרור שבלילה הראשונה הוא דרבנן ואומרים בשני וציונו, וכן מ”ש שקידוש ותפלה אינו אלא הזכרה וכי קיל בעיני רבותינו בעלי התוס’ לומר י”ט פלוני הזה בשקר וכזב לולי אלים וחמור הך מנהגא.
וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל, וכל הקולות דמקלינן ביה ובעונשו לנדות כמ”ש ר”ן [ריש] פרק מקום שנהגו, היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן, אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על בל יחל, והנדר היינו הקבלה שמקבלים ונפקא מפיך זו צדקה כמ”ש ר”ן פ”ק דנדרים [ח’ ע”א] ד”ה עליו להשכים, ועיין ר”ן נדרים פ”א ע”ב ד”ה משום שנאמר וכו’, ועכ”פ איסורא רבא הוה טפי מהאי שנאנס שלא נחלצה יבמתו, ואין אומרים לאדם חטא באיסורא רבא דלא ליענש חברך בעונשא זוטא, והארכתי בזה קצת כי בעו”ה רבו פריצי עמינו כעת העמידו חזון שקר ושוחקים על י”ט ב’ כי מנהג בעלמא הוא ולא אבו להלוך בעקבי חכמי ישראל, בנפשם דברו לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו:

השאר תגובה