עד שבא החפץ חיים.

שו”תקטגוריה: הלכהעד שבא החפץ חיים.
נתנאל שאל לפני 5 שנים

שלום וברכה לרב. 
החפץ חיים  בפתיחה לספרו מונה למעלה משלושים מצוות מן התורה (17 מצוות “לא תעשה” ו-14 מצוות “עשה”)
בהם עלולים להיכשל העוסקים בלש”ה ונגזרותיו.
וברצוני לשאול אם משקל האיסור הוא כ”כ בעל משקל, מדוע לא עסקו (כמעט) בו רבותינו שקדמו לו ברצף הדורות. וכן רבני זמנו והבאים אחריו נראה שלא חלקו עליו כלל וקיימו וקיבלו עליהם הדברים כנתינתם …..
בתודה מראש.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 5 שנים

שלום רב.
התרשמותי הכללית היא שהח”ח יצר כאן נושא הלכתי יש מאין. עד אליו לא ראו זאת כנושא שהוא ממש הלכתי. גם חלק מהמקורות שהוא מביא הם אגדיים והוא מסיק מהם מסקנות הלכתיות. הדינמיקה כיצד ומדוע ספר כזה וגישה כזאת מתקבלים או לא היא תעלומה שאיני יודע לפתרה. 
גם אם זו הלכה ממש, עדיין ברור שקשה לקבוע בו מסמרות, ואולי בגלל זה לא עסקו בו.
מעבר לזה, באיסורים השונים שעוברים (גם) כשמדברים לה”ר כן עסקו.

ישי הגיב לפני 5 שנים

המקורות לזה יותר אגדיים מאלה של איסור הוצאת שז”ל?

האיסור מבואר בגמ' וברמב"ם הגיב לפני 5 שנים

בס”ד ד’ בחשון ע”ח

יסודות הלכות לשון הרע מבוארת בגמ’ במס’ ערכין וברמב”ם בפ”ו מהל’ דעות המגדיר את איסור רכילות כמביא לשפיכות דמים, וממשיך: ‘ויש איסור חמור מזה והוא המספר בגנות חבירו’. הווה אומר: לשון הרע חמור מאיסור רכילות המביא לשפיכות דמים!

חידושו של החפץ החיים הוא דווקא בפירוט התנאים בהם מותר לדבר על חבירו לצורך, כגון להזהיר את חבירו מנזק, מחאה בעבריין שאינו מקבל תוכחה וכיו”ב, כאן ריכז הח”ח את תנאי ההיתר שנזכרו בגמ’ ובפוסקים במקומות מפוזרים, והח”ח צירפם והנגישם לפני הלומדים כדי שהשימוש באותם תנאי היתר לא יחרוג מהדין.

בברכה, ש.צ. לוינגר

מיכי צוות הגיב לפני 5 שנים

ישי, לכל הפרטים – ללא כל ספק.
ואכן גם איסור הוצאת שכז”ל הפריזו בו טובא. וכבר דרכו בה נמושות.

ואחד ה'מפריזים' הוא הרמב"ם הגיב לפני 5 שנים

הלכות איסורי ביאה, פרק כא הלכה יח

נתנאל הגיב לפני 5 שנים

לשצ”ל
להשכילך, בספר ח”ח יש י”ט כללים וכולם עוסקים בענפי האיסור ובפרטיו
(לא כולל פת’ עשין ופתי’ לאוין )
למעט כלל י’, בו כדברך הוא עוסק (בחלקו) איך לומר…בלשון הרע ‘המותר’…
(וכן בכלל ב’ בו הוא עוסק “בהיתר” (?) באפי תלתא ומסייגו בת”ק סייגים)

איני חושב כי הדורות שקדמו לח”ח היה ברי להם שמכמה פסקאות בערכין וברמב”ם (ושאר אגדות הש”ס) שציינת ניתן לשאוב ממד של איסור מסועף שכזה.

עיקר חידושו של הח”ח היה בהחלט לחדש את חומרת איסור לה”ר
(בו תולה עיקר הגלות, עיין בהקדמה)ולהפיצו ברבים,
וודאי לא כפי שכתבת, שעיקר חידושו בח”ח הוא לפרט התנאים וההנחות בהם מותר לספר.

בס”ד ד’ בחשון ע”ח

בודאי שהח”ח עורר מודעות לאיסור לה”ר ורכילות ולחומרתם, אך בזה הוא לא חידש. הדברים מבוארים בדברי הגמ’ בערכין וברמב”ם בפ”ו מהל’ דיעות.

מה שקיצר הרמב”ם הוא בצדדי ההיתר, ובזה האריך הח”ח.
בהל” לה”ר כלל ב’ שביאר גדרי ‘באפי תלתא. בכלל ד, סעיף ה-יא, מבאר מתי ולמי מותר לגלות על אדם שעבר עבירה או בעל מידות רעות; בכלל ו’ מבאר מתי מותר לשמוע דברים אל חבירו כשיש חשש שעומד להזיק לו, שאז ‘למיחש מיבעי’ אך לא להאמין בהחלט; בכלל ז’ דן בתנאי ההיתר לקבל באופנים של ‘קלא דלא פסיק’, ‘מהימן כבי תרי’, ‘דברים הניכרים’ וכיו”ב. בכלל ח, סעיף ה-ח דן על ההיתר לדבר על מי שאינ בכלל ‘עמיתך’ ועל בעלי מחלוקת; בכלל י’ דן מתי מי שפגעו בו יכול לספר לאחרים.

בהל’ רכילות כלל ב’ מדבר על ‘גדרי ‘באפי תלתא’ לגבי רכילות. כלל ה’ – שמיעת רכילות כדי ‘למיחש’; בכלל ו- שמיעת רכילות ‘למיחש’ מ’מהימן כי תרי או דברים ניכרים’; בכלל ט’ מבאר התנאים שבהם אין איסור רכילות.

כשיודעים מתי מותר לספר ולשמוע ומתי לא – נעשה הדין לישים.

בברכה, ש.צ. לוינגר

נתנאל הגיב לפני 5 שנים

שוב לשצ”ל.
להסיק סביב איסור למעלה מ-30 איסורים מהתורה זה לא חידוש?
היכן ברמב”ם זה מופיע?
הקמצוץ היתרים המסויגים שבספר הח”ח לא נותנים כח ליישם זאת. ו
בפרט שפעמים מציין לפני ואחרי שיש להחמיר גם בהם. (כך גם לא כותבים חידושים…)
ודי בזה.

ישי הגיב לפני 5 שנים

ברור שבחלק מהפרטים אכן יש הגזמה, ושם נדמה לי שהמצב דומה לזה של שז”ל. שם את עצם האיסור יצרו בהתבסס על מקורות אגדיים. בלשה”ר יש איסור ברור, ואפילו כמה פרטי דינים (למשל באפי תלתא) שמבוססים על מקורות הלכתיים רגילים.

השאר תגובה

Back to top button