על סמכות חז"ל בהלכה

שו”תקטגוריה: מטא הלכהעל סמכות חז"ל בהלכה
אליעזר שאל לפני 5 חודשים

ברצוני לברר היאך הגעת למסקנה שיש לתלמוד סמכות פורמלית לקבוע הנהגות, הלא קביעה זו גופא כתובה בתלמוד, ומניין שהיא נכונה?
ובפרט אחר המשתמע בתנ\”ך שלצורכי המשפט לא נהגו להתייעץ עם תופסי תורה [אם היו כאלו], אלא השופטים שהצליחו בגבורתם להושיע את ישראל נהפכו לשופטים את העם, וביניהם עמי וקלי הארץ, וכן נשים הועמדו כשופטות על העם אע”פ שאסור להם בכלל ללמוד תורה, וכן בקשת המלוכה הייתה כדי שישפוט אותנו ככל הגויים וכו\’, וכן שלמה ביקש \’חכמה\’ לשפוט את העם חונן באיי קיו גבוה ולא שירדה עליו ידיעת התורה בין לילה, ובכלל לא מוזכר מוסד הסנהדרין בתנ\”ך [אם כבר ה\’כוהנים\’ היו מורי ההוראות, מה שתמוה מאימתי והיאך עוברת התורה בגנים הכוהניים].
ובאמת באותו דור בו התחילה סמכות הרבנים קמה גם התנועה המורדת שלא הכירה בסמכותם זו, ומדוע ולמה בחרת לאחוז בזה דווקא בשיטת הפרושים הרבניים, כנגד המשתמע בתנ\”ך גופא?

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 4 חודשים

סמכות התלמוד לא כתובה בתלמוד. מניין המצאת את זה? זו סמכות שהתקבלה על ידי הגאונים והראשונים והאחרונים שאחרי התלמוד. הסכמת כלל הציבור מחייבת כמו במעמד הר סיני.
אני לא מכיר את ההשתמעות הזאת בתנך. אבל תקופת התנך בכלל נעלמת וקשה ללמוד ממנה משהו לגבינו. וגם אם המצב השתנה, אין קדושה במה שהיה קיים בתקופת התנ”ך. כמו שדינים יכולים להתחדש בכל דור, כולל דיני דאורייתא, גם סמכות חכמים יכולה להתחדש.
התורה לא עוברת בגנים של הכהנים. הכהנים היו פנויים ומיועדים לעסוק בתורה ובעבודת המקדש, ולכן מביניהם היו מורי הוראות בישראל (אלו שהיו ראויים). זה הכל.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 4 חודשים

לגבי “הסכמת כלל הציבור”, האין בכך פתחון פה לקונסרבטיבים שיוכלו לומר שהסכמת כלל הציבור שלהם הוא לפסוק על פי הדרך הקונסרבטיבית? והנוצרים שהסכימו לקבל על עצמם את כתבי הברית החדשה או סמכות האפיפיור והסכמת המוסלמים לגבי מוחמד כנביא והמורמונים לגבי ג’וזף סמית’ וכו’? צריך לכאורה עוגן חיצוני, ובמידה שישנו כזה, הרי שלא הסכמת הציבור כשלעצמה מכוננת את החיוב.

mikyab צוות הגיב לפני 4 חודשים

כל קבוצה יכולה להתקבץ ולהחליט על הסכמה כזאת. סביר יותר לתת את הסמכות לקיבוץ של כלל חכמי התורה. את זה אי אפשר לומר על אף אחת מהקבוצות האמורות.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 4 חודשים

השאלה הייתה רק מה מקור החיוב. אדם שגדל בסביבה מורמונית ומבין מתישהו שכל האינדוקטרינציה עליה גדל זה שטויות במיץ – מופרך לחשוב שיש לו חובה כלשהי להסכמת הקבוצה. וגם אילו ניתן להציע נימוקים שכן, לכל היותר היינו מגיעים לקונפליקט בין חובות אך בסופו של דבר רובנו נודה שחובתו לאמת גדולה יותר. דהיינו, כל המחויבויות בטלות ברגע שהן מחייבות את האדם לחיות בשקר (ומשמע מכאן שהן מעולם לא היו קיימות באופן בלתי תלוי).

ובעניננו, האם הטענה ש”סביר יותר לתת את הסמכות לקיבוץ כלל חכמי התורה” אינה מניחה מחויבות כלשהי לסבירות הגיונית זו? במידה וכן, הרי שגם היא נשענת על עוגן חיצוני – החיוב להשמע לתבונה. מה המקור לחיוב זה? לכאורה המחויבות לבורא – מקור התבונה והסבירות ההגיונית שכן הוא המקור לכל אמת.

mikyab צוות הגיב לפני 4 חודשים

הסבירות היא שגם הקב”ה רוצה בזה, ולו מכוח “לא תסור”.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 4 חודשים

שומע. אך הדוגמאות שהזכרתי מראות ש”הסכמת הציבור” ללא רצון ה’ אינו יכול כשלעצמו להוות מקור מחייב. כלומר איננו יכולים להתקע ב”הסכמת הציבור” בשרשרת הטעמים של הצדקת הסמכות ההלכתית. צריך לנמק *מדוע* סביר שרצון ה’ במקרה זה שנלך אחר הסכמת הציבור. וכוחה של ההצדקה יהיה תלוי בכוחם של הטעמים לסבירות זו.

mikyab צוות הגיב לפני 4 חודשים

לזה אני לגמרי מסכים. אמנם יש להסכמת/החלטת הציבור משקל, כמו בחובת הציות לחוק המדינה, אך לא משקל מוחלט.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 4 חודשים

כעין זה סבר ר’ שמעון שקופ בשערי ישר (כרך שני) לגבי זכויות קניין:

“לכאורה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה?”…. אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה. דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה’ ולמלאות רצונו יתברך, הוא גם כן ענין חיוב והכרח על פי המשפט השכל וההכרה. כמו כן הוא חיוב והשעבוד ממון הוא חיוב משפטי שנתחייב על פי דרכי הקנינים”

והוא נותן תשובה דומה מדוע להשמע לתקנות חז”ל לדעת הרמב”ן:

“וכמו שהשכל מסכים לשמוע בקול ה’ כן השכל גוזר להזהר בכל מה שהזהירו חז”ל ורבותינו הקדושים”.

ולכן מוסבר מדוע אסור היה לעם לשמוע לדעת חכמי הדור שטענו שירמיהו נביא שקר.

mikyab צוות הגיב לפני 4 חודשים

יש לשים לב שהוא תולה זאת במשפט השכל וההכרה ולא נותן סמכות לציבור מעצם העובדה שהחליטו. השכל אומר שהציבור אמור לקבוע את דיני הקניינים ושחכמים אמורים לקבוע את ההלכה. ברור שעצם העובדה שציבור או קבוצת חכמים מחליטים משהו, כשלעצמה, לא מקימה חיוב לציית.
דומני שבמשטר דמוקרטי יש חיוב כזה (גם אם לא מוחלט), מפני ששם אני בין הבוחרים של אלו המקבלים החלטות ולכן ההחלטות נחשבות כהחלטות שלי (ביחד עם כל השאר) ושגם חתמתי על התחייבות לציית להן (אמנה חברתית) וזה יוצר עליי חיוב לפעול על פיהן.

אורן הגיב לפני 4 חודשים

לגבי המחויבות לחוק במשטר דמוקרטי, לא גרע מהמחויבות של תייר (שאינו חלק מציבור הבוחרים). המחויבות נובעת מהבעלות הריבונית של הציבור על הקרקע. מי שנכנס או שוהה בשטח המדינה, עושה זאת ברשות הציבור ובתנאי שהוא מוכן לשמור על חוקי המדינה.

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 4 חודשים

בארץ ישראל לא בטוח שזה עובד, כי יש לכאורה בעלות לכל יהודי באופן פרטי מדין ירושה (כצאצא של מגורשי הרומאים). גם לגבי ארצות אחרות, לא ברור כיצד יכולה לתפוס בעלות של מדינה על שטח פרטי ולכן לדידם של תיאורטיקנים ליברטריאנים אין לחוקיה תוקף בשטח פרטי שלך או של מי שמארח אותך בשטחו מעבר למינימום הכרחי כלשהו.

mikyab123 הגיב לפני 4 חודשים

לא נראה לי מספק עבור אזרח. הוא בעלים על ביתו וזה שהציבור פורס מעליו מטריה וכופה אותו לעשות או לא לעשות דברים זו כפייה לא מוצדקת. רק זה שהוא עצמו חלק מהציבור ובוחר את נבחריו מהווה הצדקה. לגבי תייר אתה צודק.

אורן הגיב לפני 4 חודשים

לשיטתך, מה מחייב תייר שקונה בארץ בית לנהוג לפי חוקי המדינה בתוך ביתו?

mikyab123 הגיב לפני 4 חודשים

כקונה הוא נכנס לנעלי המוכר. לשון אחר: המוכר כמי שמחויב לחוק לא רשאי למכור לקונה שלא מחויב לו.

אורן הגיב לפני 4 חודשים

למה זה שמישהו בעלים על ביתו הופך את כפיית הציבור ללא לגיטימית? הרי הבעלות של אדם פרטי על ביתו היא לא בעלות גמורה. עובדה שהמדינה יכולה להפקיע את ביתו. רק בעלות של ציבור ריבוני על קרקע היא בעלות עם תוקף מלא (במובן שציבור גדול יותר שפורס מטרייה נוספת גדולה יותר מעליו אסור לו להפקיע את הקרקע של הציבור הריבוני הקטן שבתוכו).

Copenhagen Interpretation הגיב לפני 4 חודשים

לי נראה בעייתי כל הנושא של חוקי מדינה פוזיטיבים. אם מחר יפלו שלושה אנשים על אי בודד, האם מהעובדה ששניים יחליטו לקיים הצבעה שבה יהיה מותר להחליט האם מותר להם לגזול את השלישי, יהיה הדבר מותר? אומנם במציאות הדברים יותר מורכבים, אך כבר ברמת האינטואיציה המוסרית הבסיסית נראה שיש כאן בעיה.

השלטון הנכנס לנעלי המוכר שמחויב לחוק מניח את ההנחה המעגלית שהמוכר אינו באמת בעלים על עצמו (ולכן על נכסיו – פרי עבודתו) אלא בתנאים שהשלטון קובע. הרמב”ם קובע שכששלטון מנפיק מטבע והציבור משתמש בו הרי שעצם השימוש מעיד על הסכמת הציבור לשלטון. אולם מה קורה אם מלכתחילה השלטון מעולם לא אפשר בעבר ואינו מאפשר בהווה למטבעות מתחרים או בנקים מתחרים לנסות להתחרות במטבע שלו באופן חופשי? כאן כבר זו לא לגמרי הסכמת הציבור אלא חוסר ברירה הנובע מהאיום באלימות (כליאה, שלילת זכויות וכו’).

השאר תגובה