רוב בדרשות התורה‎

שו”תקטגוריה: עיון תלמודירוב בדרשות התורה‎
ז' שאל לפני 3 חודשים

הרב מיכאל,
זמן רב שלא היינו בקשר. חשבתי שאתה הכתובת הנכונה לגבי שאלה המצ”ב.
אשמח לכל תשובה והפנייה.
בבכרכה,
ז’
 

בגמרא מס’ חולין דף קט”ו ע”ב אמרינן יסוד בשם ריש לקיש כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן.
הכוונה, אם לומדים דבר מן צד השוה של שני מלמדים, אי אפשר לפרוך את הצד השוה ולומר “פלוני יוכיח שיש בו גם כן הצד השוה ואין אותו דין נוהג בו”, יכולים לפרוך צד השוה רק על ידי פירכא על גוף הצד השוה, ולמצוא חומרא/קולא/סברה שיש בהצד השוה-שני המלמדים גם יחד מה שאין כן בהלמד.
טעם הדבר:  (גם כדי ליישב איך ייתכן שיהיה יותר קל לפרוך מה מצינו ממקום אחד ממה מצינו משני מקומות!)
כיון שאנו מוצאים שנים מלמדים שהושוו ב ‘אאא’ ויש להם דין’ בבב’, הוא הדין הלמד שגם לו יש ‘אאא’ אנו אומרים ש’אאא’ הוא הגורם דין ‘בבב’, ואל יוכיח פלוני שיש לו ‘אאא’ ומ”מ אין לו דין ‘בבב’, כי מפני מקרה אחד שיצא מן הכלל לא נבטל את השווה בב’ מקומות, וחדוש הוא שחדשה תורה במקום ‘פלוני’, אבל בשאר דברים אנו מדמים לב’ מקומות מן מקום אחד. 
כן כתב בעל הקרבן אהרן ב”מדות אהרן” פ”ב ח”ט לימוד ד’, והובאו דבריו בהרבה אחרונים.
(הפמ”ג בגינות ורדים כלל י”ח המיועד על נושא זה, מביא עוד שני מהלכים לבאר יסוד זה, מהלך אחד הוא שזה הלל”מ, כלומר גזירת הכתוב, עיי”ש ואכהמ”ל).
 
החידוש שאני רואה כאן הוא שיש רוב, אולי זה אפילו נובע מדין “אחרי רבים להטות”, ללא כל הסתברות של רוב. דהיינו שיש הלכה א’ והלכה ב’ מצד אחד, ומצד השני יש הלכה ג’, אנחנו מעדיפים ללמוד מצד הראשון בגלל שזה רוב ממילא זו הפשטות, ונוקטים שהלכה ג’ הוא החידוש. בדרך כלל כאשר משתמשים בדין “רוב”, אנחנו אומרים שיש הסתברות שחתיכה זו שלפנינו או מקרה זה שלפנינו הוא לא שונה מן הרוב. כאן אין כל הסתברות לומר שממה שהתורה ציוותה על איזה דין בא’ ובב’, שתצוה כן גם בשאר מקומות ושהלכה ג’ הוא חידוש. מ”מ הולכים אחר רוב. 
 
שאלתי, האם מצינו עוד דוגמאות לכך שנשתמש במושג “רוב” להחליט על דרשה מסוימת?
 
יש לי דוגמא אחרת, אבל יש לדחותה, עיין להלן.
מחוסר כפרה מותר בתרומה ואסור בקדשים משום דקדשים חמור יותר. 
הגמרא הגמרא יבמות דף עד עמוד ב ובעוד מקומות שואלת אדרבה תרומה חמורה יותר. “מסתברא קדש חמור, שכן פנקעכ”ס. אדרבה, תרומה חמורה, שכן מחפ”ז! הנך נפישן.” פנקעכ”ס ומחפ”ז הם סימנים להלכות מסויימות השייכות באחד לא בהשני, עיי”ש ברש”י. קדשים חמור יותר ; יש יותר דברים שנוהגים בקדשים מבתרומה – “הנך נפישן”.
 
אבל אין זו דוגמא מוצלחת, כאשר רוצים להחליט אם משהו חמור ממשהו אחר, בהחלט יש להשתמש עם סברות שלנו, וכאשר יש רוב דברים להחמיר באחד מבמשנהו על כרחך שהאחד חמור יותר. אבל בדוגמא הראשונה רואים שעצם הדבר שיש רוב לצד אחד זה מספיק שנדע שנטה אחרי הרוב ללא סברה אחרת.

השאר תגובה

1 Answers
מיכי צוות ענה לפני 3 חודשים

שלום רב.
עליי להעיר שככל הזכור לי בסוגיית קידושין ה (חופה) יש פירכות מצד שלישי על הצד השווה. אני חושב שיש עוד דוגמאות כאלה, ולא בדקתי את העניין.
אני חושב שזו לא בהכרח שאלה של רוב  ומיעוט. הטענה היא שכשיש דין בשני מקומות זה כנראה לא מקרה, כעין סברת רבי לגבי חזקה בשתי פעמים. אמנם להלכה ברוב המקרים קי”ל שחזקה היא בשלוש פעמים אבל לא בכל ההקשרים (ראה סוגית יבמות לא ובפוסקים). במצב של פירכא מצד שלישי יש לנו שתי אפשרויות: 1. לקבל את הפירכא ואז להניח שהדין אינו נכון ושתי הדוגמאות של המלמדים הן מקרה. 2. לדחות את הפירכא ולהניח שהדין נכון ואז המקרה השלישי הוא מקרה. נדמה לי שאופציה 1 סבירה יותר (שהרי הטענה ששני דינים הם מקריים היא פחות סבירה מאשר שדין אחד יהיה מקרי), בפרט שהיא לא באה להוציא מחזקה כלשהי (בניגוד למקרים של חזקת שלוש פעמים). הרי יש לנו שתי אפשרויות או שהדין נכון או שלא, ושתיהן שקולות (אין חזקה, כאמור). למה שלא נלך אחרי האפשרות הסבירה יותר מבין השתיים?! צריך שלוש פעמים רק כשבאים לשנות מצב ולהוציא מחזקה. שים לב שבמקרים של חזקה, אחרי שנוצרת חזקה בשלוש פעמים לא די בפעם אחת כדי להוציא ממנה ולהחזיר את המצב לקדמותו. כלומר פירכא של מקרה אחד (כמו שור שהועד ולא  נגח ביום אחד) לא מתקבלת.
ייתכן שיש כאן דמיון לדין ביטול יותר מאשר לדין הלוך אחר הרוב. שתי אפשרויות מבטלות את האחת (כעין הסבר הגרש”ש בשער ג לדין הלוך אחר הרוב בבי”ד).

ז' הגיב לפני 3 חודשים

ייש”כ.
אני עדיין לא מבין כל הצורך.
מקרה אפשר לומר על משהו שנעשה מאליו ללא תוכנית. אבל למשל אם יש דיין שבא לפניו שאלה והקיל בה, אנחנו רואים שהוא דיין מקיל. אם כן אנחנו מעריכים שגם בשאלה שיש לנו מסתם הוא יפסוק להקל. אמנם אם יש סברה מסויימת למה הוא הקיל, שוב אין להוכיח שום דבר. שוב בא לפני אותו דיין שאלה שנייה והוא שוב הקיל בה, לא ראי זה וכו’ בקיצור הוא דיין מקיל. לאח”כ באה שאלה שהוא החמיר בה. מה אנחנו אמורים לחשוב עכשיו שבעצם הוא יקיל גם בשאלה שלי שדומה במהותה גם לסוג הראשון וגם להשני? לא! אני אומר שככה”נ יש משהו נוסף שלא נודע לי, או בשתי שאלות הראשונות או בשאלה השלישית שהוא גרם לו שהוא יפסוק כמו שפסק.
אתה כתבת שיש שתי אופציות, כנ”ל, אני רואה אופציה שלישית אין כאן שום מקרה, הכל מתוכנן היטב אלא שחסר לנו מרכיב אחד מן הסיפור, ועדיין הספק הוא ספק שקול.
בלשון אחרת קצת, “מקרה” יכולים לומר רק כאשר יש אפשריות שנעשה דבר שהוא בעצם מקרה ושיתכן שאין כל חשבון, כאן בא דין חזקה לומר שיותר מסתבר שהמיעוט נעשה במקרה מהרוב. אבל כאשר ברור ששני הצדדים גם יחד נעשו בכוונה תחילה, אז מה מוסיף הרוב או החזקה, סו”ס יש כאן איזה חשבון שאנחנו לא יודעים, ואיך נוכל להסתמך על ההיקש?

מיכי צוות הגיב לפני 3 חודשים

איני מסכים.
האופציה השלישית לא באמת קיימת עד שתראה בפועל שיש סיבה שלישית, כלומר שתציג אותה. לא די באמירה בעלמא שזה לא מקרה ושיש סיבה שלישית בלי להציג את הסיבה הזאת. הרי הצד השווה הוא הסבר סביר והגיוני שמוצג לשני המלמדים. כדי לדחות אותו לא די בטענה בעלמא שאולי יש הסבר אחר אלא צריך להציג אותו. ואם יהיה לך הסבר כזה – הרי זו גופא תהיה פירכא רגילה על הצד השווה (מציאת צד חמור בשני המלמדים), ואז באמת נקבל את הפירכא. מה שלא מקבלים הוא רק פירכא מצד שלישי.

ז' הגיב לפני 3 חודשים

זה לא נכון.
בהכרח יש כאן משהו שלא מובן, יש סתירה בין שני המלמדים בקבוצה הראשונה, לבין מלמד האחר בקבוצה השניה. היות ש”מקרה” או “טעות” אינה אופציה, אז בהכרח שיש משהו בלתי ידוע שבו תלוי ההבדל בין שתי הקבוצות. אם כן מהיכ”ת שהלמד שייך יותר לקבוצה הראשונה יותר מלמלמד היחיד בקבוצה השניה? רק בגלל שבקבוצה הראשונה יש שני פריטים ובשנייה רק אחד?

מיכי צוות הגיב לפני 3 חודשים

נראה לי שאנחנו טוחנים מים. אסביר עוד פעם אחת ואם אינך מקבל אז נישאר בוויכוח.
כשאני מדבר על דין שהוא מקרה אין כוונתי שהדין הוא סתמי בלי סיבה. ברור שלכל דין יש סיבה. הכוונה היא שהדין יוצא לחומרא לא בגלל חומרה או סיבה משותפת שנוגעת גם ללמד שלנו (הצד השווה למלמדים שקיים גם בלמד) אלא בגלל סיבה צדדית שיש כל אחד מהמלמדים ולא בלמד ולכן אין ללמוד מהם עליו. כעת יש לנו שתי אפשרויות: 1. שני המלמדים חמורים בגלל סיבה משותפת אחת שגורמת לחומרא והיא קיימת גם בלמד, ואז הצד השלישי חמור בגלל סיבה צדדית (שלא מעידה על חומרא). או ששני המלמדים חמורים במקרה (כלומר כל אחד מהם בגלל סיבה צדדית שאינה קיימת בלמד) והצד השלישי הוא הצד המהותי בדמיונו ללמד. אפשרות 1 סבירה יותר.

ז' הגיב לפני 3 חודשים

עכשיו הבנתי. אתה אומר שלומר שיש סיבה צדדית בשני מקומות שלא שייך בהלמד, סביר פחות מלהגיד שיש סיבה צדדית במקום אחד.
הבנתי. אבקש שתמשיך להבהיר ולחדד את זה הלאה. (אגב, זו נוגע לי להלכה ולמעשה, אני אשלח לך בל”נ את הדברים כאשר נושא זה יהיה ברור בעיני.)
אבל הא גופא טעמא בעיא, מה אכן הגיון הלוגי בזה? כלומר, בשלמא להגיד שיש ‘מקרה’ או משהו בלתי מובן ובלתי טבעי בשני מקומות אני מבין. אבל לומר שיש סיבות צדדיות בשני מקומות כאשר ברור שעכ”פ במקום אחד יש סיבה צדדית, מה לא לוגי בזה?
אולי הכוונה שיש להשתמש בעיקרון של תערו של אוקאם, ותופסים את הפשוט יותר, את הצד שצריכים לעשות פחות הנחות.
מסכים?

שבת שלום ומבורך וחודש טוב ושמח!

מיכי צוות הגיב לפני 3 חודשים

זהו העיקרון של ר’ חיים בריש חגיגה על סימני שוטה וחזקת ג פעמים בכלל. גם כששור נוגח יש לזה סיבה מקומית (אין מקרה אמיתי בעולם כלל). ובכל זאת עדיף לתלות בסיבה אחת. על זה בנויה כל הכללה מדעית ואחרת. ואכן, זהו יישום ספציפי של התער של אוקאם.

השאר תגובה