ת"ח שחזר בו מהוראה לעניין ממון
ת"ח שחזר בו מהוראה לעניין ממון. אני שואל לפי שיטתך שעיקרון האוטונומיה עיקר חשוב בהלכה. אם הת"ח חזר בו אז האם מכאן ולהבא למפרע דנים כאילו מעולם הייתה ההלכה כמו החזרה או שכל הוראה כפי דעתו באותו זמן.
[לא בטוח שזה נחוץ, אבל אני מניח שאם הורו הסנהדרין שמעשה מסויים מחייב מלקות והתפרסמה הוראתם ובא פלוני ועשה אותו בעדים והתרעה, ולפני שלקה חזרו בהם כל הסנהדרין כולם וסבורים שפטור, אז הלה לא ילקה]
א. נזק. ראובן ת"ח גדול למד והסיק שמי שמזיק בגרמא באופן מסוים פטור. נזדמן לו והזיק את שמעון באופן הזה ולא שילם לו. לשם פשטות נניח ששניהם לבד בעולם ואין דיינים או דינא דמלכותא וכדומה. אחרי שנים ראובן חזר בו וסובר שחייב (מדאורייתא). האם חייב לשלם או שבזמן ההיזק לא התחייב לשיטתו.
ב. גניבה או נהנה. ראובן ת"ח גדול למד והסיק שמותר להפר זכויות יוצרים באופן מסוים ולכן השתמש בתוכנה פרוצה תקופה ארוכה. אחרי שנים (וכבר הפסיק להשתמש בתוכנה כלל) ראובן חזר בו וסובר שאסור להפר זכויות יוצרים בשום אופן והוא גניבה ממש. האם צריך לפצות את בעל התוכנה (מחיר מלא, או מחיר ההנאה).
ג. ממון שתלוי באיסור (?). ראובן ת"ח גדול למד והסיק שמותר להלוות "בריבית" בדרך מסוימת. הלווה לשמעון וקיבל ממנו "ריבית". אחרי שנים ראובן חזר בו וכעת אוחז שזה היה ריבית דאורייתא, האם חייב להחזיר לשמעון.
ד. כל הנ"ל, ובאופן ששמעון (הניזוק, הנגנב, משלם הריבית) ת"ח גדול ובזמן המעשה סבר שפטור ולכן לא דרש שום תשלום, ואחרי שנים חזר בו וסובר שהיה חיוב כלפיו. האם יש כאן כעין מחילה (ואי"ז מחילה בטעות כי באותו זמן באמת כך היה הדין "האוטונומי" לגבי שמעון) או שיכול לשוב ולתבוע את ראובן.
לא הבנתי את השאלה הראשונה. ברור שבי"ד לא ילקו אם הם חזרו בהם.
א. נדמה לי שהוא חייב לשלם. מדוע משנה דעתו בעת ההיזק? אם ישב בי"ד ופטר אותו אז הוא כנראה פטור. אבל אם הוא עצמו חולק על בי"ד וחושב שהוא חייב, גם אז אני מניח שהוא צריך לשלם (אם כי לא יכפוהו על כך).
ב. אם מתעלמים מדינא דמלכותא, איני בטוח שיש כאן חובת תשלום. יש איסור של גניבת דעת (לשיטתי ב'תחומין'). אמנם תשלום על הנאה סביר שכן יהיה כאן.
ג. בהחלט. למה לא?
ד. זוהי מחילה בטעות. אבל אם כעת הוא סבור שהוא חייב שיתבע. אם הפוגע ישלם – טוב. ואם לא – בי"ד יקבע לפי דעת הדיינים.
ג. כי אם לא עבר על איסור ריבית אז הממון שלו בדין. ובזמן הרלוונטי לא עבר שום איסור ועשה בדיוק מה שהקב"ה מצווה אותו לעשות. למה באמת משלם?
דווקא לגבי ריבית זה הכי נכון, שהרי השבת ריבית קצוצה אינו חוב ממוני אלא איסורי. ולכן אין כאן טענה שהכסף נקנה בעת שחשב שזה מותר ולכן אין כעת אפשרות לתבוע. הכסף היה שלו ונותר שלו, אבל יש דין להשיב ריבית קצוצה.
אמנם לדעתי זה נכון גם בהקשר ממוני רגיל ולא רק בריבית, כי הכסף נקנה לו בטעות.
ואגב לגבי מלקות כשב"ד חזר בו זה כנראה נכון שלא לוקה אבל מצד הסברא מאד קשה להבין. המשמעות היא שהמלקות הן לא רק על מעשה מרידה בציווי אלא גם על פגימה במשהו מטפיזי. וזה אומר שהעונש גם מכפר ומקנח משהו בשמיים חוץ מענייני הרתעה וכדומה. אבל הרעיון שסבל מקנח כתמים הוא נראה לי בלתי מובן בעליל (באותה מידה כל דבר יכול לקנח, גם אם יתנו לנידון לשתות מיץ תפוזים. כבר הצהרתי את זה פעם). להגיד שלא הייתה פה מרידה בציווי כי אין באמת ציווי נשמע לי מאד משונה. בטח לשיטתך ששיפוט מוסרי הוא לשיטתו. ומה שבחוק של היום יש ענישה קלה יותר אם התוצאה לא נגרמה זה בפנ"ע זוקק הסבר גדול.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer