בין רב למומחה – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:04] המודל המשולש לקבלת החלטה הלכתית
- [3:07] הבלבול בין תחום מקצועי לתחום רבני
- [4:08] אכילה ביום כיפור: מה אומר השולחן ערוך
- [10:04] סמכות הלכתית vs קביעות עובדתיות
- [11:58] אנרכיזם והיעדר סמכויות הלכתיות היום
- [15:37] הרמב"ם ושולחן ערוך כספרי ייעוץ
- [21:18] קביעת קו בגיל שלוש: מדוע שלוש?
- [26:12] הסמכות של השופט בבחירת מומחים
- [28:31] הסמכות של הרב בשאלות הלכתיות
- [31:31] סמכות הסנהדרין והקשר להלכה
- [35:21] פרדוקס הערמה והקביעות הבינאריות
- [51:58] ההלכה והעובדות: שינוי במודרנה
- [53:32] הקשר בין לוגיקה להלכה
- [54:43] איסור האגודות והקהילות
- [56:06] הגאונות של באך והאם‑אז
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג מודל של שלושה שלבים בקבלת החלטה שיש בה גם מרכיב עובדתי וגם מרכיב נורמטיבי, וטוען שהמכריע הערכי מעורב בשניים מתוך שלושת השלבים משום שגם “קביעת העובדות” כוללת לעיתים העברת קו ערכית ולא החלטה מקצועית. הטקסט מדגיש שאנשים מתבלבלים כשהמערכת מוסרת למומחה גם את ההכרעה הערכית מטעמי נוחות ויעילות, ואז תופסים זאת בטעות כהכרעה מקצועית. הוא מבדיל בין השאלה הקטגוריאלית מהו רכיב הלכתי ומהו רכיב עובדתי לבין שאלת הסמכות מי מוסמך להכריע הלכתית בזמן הזה, ומציג עמדה שלפיה סמכות הלכתית מחייבת קיימת לסנהדרין ולבית דין כלפי מי שקיבל עליו את סמכותו, בעוד רבנים לרוב מתפקדים כיועצי הלכה. הטקסט קושר את הבלבול לשתי תופעות פילוסופיות: פרדוקס הערמה שמראה שמושגים רבים הם רציפים ולא בינאריים, והכשל הנטורליסטי שמדגיש שנורמות אינן נגזרות מעובדות בלי עיקרון גשר.
שלושה שלבים בהחלטה והעברת קו ערכית
הטקסט מתאר תפיסה שלפיה ההחלטה אינה בנויה משני שלבים של “מומחה מביא עובדות ואז רב מחיל הלכה”, אלא משלושה שלבים שבהם כבר בקביעה האם מצב מסוים “מסוכן” נדרשת החלטה ערכית. הוא מביא דוגמה של מהירות מותרת בכביש שבה מומחה לתעבורה יכול לשרטט גרף סיכונים, אך אינו יכול לקבוע מאיזה שיעור סיכון זה “נחשב מסוכן” כי הקביעה הזו היא רף ערכי. הוא טוען שהמכריע הערכי, המכונה לצורך הדיון “הרב” אך יכול להיות גם מחוקק, שופט או אדם שמכריע מוסרית לעצמו, נדרש להשתתף גם בשלב קביעת הקו וגם בשלב החלת הנורמה על המצב.
מסירת ההכרעה למומחה מטעמי נוחות והבלבול הציבורי
הטקסט טוען שמערכות נורמטיביות לעיתים נותנות למומחה גם להעביר את הקו הערכי משום שאין “מומחיות” מקצועית בהעברת קו כזה, וכולם במובן מסוים אינם “יותר ולא פחות” מוסמכים מקצועית לקבוע אותו. הוא מציג זאת כבחירה יעילה שמייצרת בלבול, כי כשהמערכת רגילה למסור למומחה גם את ההכרעה הערכית אנשים חושבים שמדובר בהחלטה מקצועית, וכשמכריע ערכי עוצר ואינו מוסר את ההחלטה למומחה נוצרת תגובת נגד של “התערבות בתחום מקצועי”. הוא נותן דוגמה מהלכה ומהחוק שבה אפשר לקבוע מטעמי פשטות שהרף ההלכתי יותאם לרף החוקי, אך מדגיש שזו בחירה של יעילות ולא הוכחה שהרף החוקי הוא קביעה מקצועית.
יום כיפור, שו״ע, רוב רופאים ויראת שמים כרכיב בקביעת הקו
הטקסט מתייחס לשפה שמיוחסת לשו״ע שלפיה שואלים רופא אם יש סכנת נפשות, ומציג מנהג מפרשבורג שבו נתנו עלייה לרופא ביום כיפור וקראו לו “מרן” כמי שפוסק למעשה. הוא טוען שהעברת הקו של “סכנה” איננה כלי מקצועי של רפואה אלא החלטה ערכית, ולכן מסירת הקביעה לרופא היא החלטה מערכתית אפשרית אך לא הכרחית. הוא מצטט את השו״ע כמקור שבו הרב קובע כללים כמו הליכה אחרי שני רופאים מול אחד, ומדגיש שזו דוגמה לקביעה הלכתית שמגדירה איך להכריע בין חוות דעת מקצועיות. הוא מוסיף שהפוסקים עצמם מציינים ש“שניים נגד אחד” אינו כלל מוחלט, ושיש שיקולים כמו מידת המומחיות והיות הרופא ירא שמים, משום שרופא ירא שמים ייטה להעביר את הקו אחרת ביחס לערך יום כיפור.
הבהרה בין שאלת הקטגוריה לשאלת הסמכות ההלכתית
הטקסט מבהיר שהשיעור עוסק בשאלה איזה רכיב בהחלטה הוא הלכתי ואיזה רכיב הוא עובדתי, ולא בשאלה מי מוסמך לקבל הכרעה הלכתית. הוא מציג אפשרות לומר שהעברת קו מסוימת היא קביעה הלכתית ובכל זאת לא לקבל את הכרעת רב מסוים משום שאין הכרה בסמכותו, ומצהיר שהדיון על סמכות הלכתית בזמן הזה הוא דיון נפרד. הוא מציג עמדה שלפיה סמכות הלכתית מחייבת קיימת רק לסנהדרין, בעוד רב שאינו סנהדרין הוא יועץ מקצועי שמוסר חוות דעת על מה לדעתו ההלכה אומרת, בדומה לפרופסור למשפטים שאינו שופט.
דימויים משפטיים: שופט, בית דין וקביעת עובדות כחלק מפסק
הטקסט מבדיל בין מומחה משפטי שנותן ייעוץ לבין שופט שמכריע בסמכות, וטוען שהסמכות אינה נובעת בהכרח ממומחיות גדולה יותר. הוא מתאר שבית דין יכול לקבוע גם עובדות מחייבות כלפי הצדדים שבאו לפניו, אף שמבחוץ אפשר לחלוק על “מה באמת קרה”, משום שפסק דין כולל הכרעה עובדתית כחלק מההכרעה המשפטית. הוא טוען שכאשר ההחלטה מונחת לפתחו של גורם סמכותי, הוא חייב להכריע גם בנושאים שאינם תחום מומחיותו, ולכן יתייעץ עם מומחים כדי לשרטט את הגרף, אך העברת הקו נשארת בסמכותו.
רב כיועץ הלכה, חכם שפסק, והצעה למודל של הצגת אופציות לשואל
הטקסט טוען שגם ללא סמכות מחייבת כדאי לשמוע למומחה הלכתי כפי שכדאי לשמוע לרופא, לא מכוח סמכות אלא מכוח סבירות מקצועית. הוא מאשר במפורש את הטענה שהרמב״ם, היד החזקה, וגם שולחן ערוך הם למעשה ספרי ייעוץ, ומקבל את ההערה ש“יהודים זה ייעוץ זה מקצוע יהודי עתיק”. הוא מציג מודל שלפיו מי שמכריע בשאלה הלכתית הוא השואל, והרב אמור לשרטט מפה של אפשרויות, מחירים, הבחנות כמו איסור דרבנן ואיסור דאורייתא, שעת הדחק, ולפנים משורת הדין, ואז השואל בוחר. הוא מדגים זאת באמצעות דוגמה של תכנון משפחה שבה הרב מציג מצוות פרו ורבו, לשבת יצרה, מקורות להיתרים ודוגמאות לנסיבות, ועוצר לפני הכרעה כדי שהזוג יקבע מה נחשב עבורו שעת הדחק.
מרא דאתרא וקבלה קהילתית של סמכות
הטקסט טוען שלמרא דאתרא יש סמכות לא משום מינוי “מלמעלה” אלא משום שהקהילה קיבלה אותו על עצמה, בדומה לשני בעלי דין שמקבלים על עצמם בית דין. הוא מציע שאפשר לטעון גם ביחס לשולחן ערוך ולרמב״ם שכוחם נובע מקבלה של עם ישראל, אך הוא מביע ספק אם התקיימה קבלה כזו במובן המחייב. הוא מוסיף שפוסקי המאות ה-16–17 קבעו “שאסור לפסוק מתוך השולחן ערוך” בלי עיון בסוגיות ובהקשר, ושבהמשך נאמר שכיוון שיש נושאי כלים שמביאים מקורות ודעות כבר מותר לפסוק באמצעותו.
הדוגמה של הש״ך, ירושלמי, וביקורת על “שינוי המציאות”
הטקסט מביא את הגמרא על “בת שלוש בתוליה חוזרים” ואת שאלת הירושלמי על מצב שבו בית דין עיברו את השנה, והירושלמי קובע שהדין נקבע לפי קביעת בית דין. הוא מצטט את הש״ך שמביא ראשונים וכותב שבית דין “משנה את הפיזיולוגיה” כך שבתוליה חוזרים עד גיל שלוש וחודש, ומתאר זאת כתפיסה קיצונית שלפיה הפסיקה קובעת את המציאות עצמה. הוא מציע פירוש חלופי שלפיו מדובר ברצף הסתברותי שבו חז״ל קובעים קו לצורך פשטות משפטית, ושבעיבור השנה פשוט קובעים את הקו לפי התאריך שנקבע, בלי לטעון שהפיזיולוגיה עצמה השתנתה.
מומחים בבית משפט, משפט הקופים, והכרעה ללא כלים מדעיים
הטקסט מתאר שהכרעה בין מומחים בבתי משפט נעשית על ידי השופט אף שאינו מומחה גדול מהם, מפני שזה חלק מסמכותו להגיע לשורה התחתונה. הוא מביא את “משפט הקופים” בארצות הברית סביב הוראת האבולוציה והבריאתנות, שבו הובאו מומחים ומאמרים רבים, וטוען שלשופט אין כלים אמיתיים להכריע איזה מומחה צודק. הוא קובע שזו אינה החלטה מדעית, אך לאחר שהשופט הכריע ההכרעה תקפה כסמכותית במסגרת המשפט גם אם היא טעות.
פרדוקס הערמה, רציפות מושגים, והכשל הנטורליסטי
הטקסט מסביר שבלבול בין עובדות לנורמות נובע מפרדוקס הערמה שמראה שמושגים יומיומיים כמו “ערמה”, “קירח”, “מסוכן” ו“אדם” אינם בינאריים אלא רציפים, ולכן כל ניסיון לקבוע סף חד הוא קביעה של מוסכמה. הוא מסביר שהכשל הנטורליסטי הוא ניסיון לגזור “רצוי” מתוך “מצוי”, ומדגיש שנורמה אינה יוצאת מעובדות בלי עיקרון גשר שמחליט על איזה מצב עובדתי חלה נורמה. הוא משתמש בדוגמה של ניתוח עם שיעור תמותה של חמישה אחוז כדי להראות שהמומחה יכול לספק סטטיסטיקה אך אינו יכול לקבוע האם “מותר” או “ראוי” לבצע את הניתוח, כי זו הכרעה מוסרית או הלכתית.
קביעת גיל בגרות, שתי שערות, חזקה דרבא ושיקולי פשטות
הטקסט מציג את קביעת גיל בגרות כקו ערכי שאינו נובע ממומחיות, ומוסיף שמומחה יכול לתאר אחריות כפונקציה של גיל אך המכריע צריך להחליט מאיזה רף אחריות קיימת אחריות משפטית. הוא מביא הבחנות הלכתיות כמו “קטן היודע להחזיק לולב” שמייצרות מבחנים אינדיבידואליים, ומולן את חזקה דרבא של גיל שלוש עשרה כחזקה סטטיסטית להופעת שתי שערות. הוא מדגיש ששיקולי פשטות גורמים למערכות לקבוע כללים חדים גם כשבמציאות יש רצף.
ההלכה כפונקציית אם-אז: חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ועובדות משתנות
הטקסט טוען שההלכה היא החלת נורמות על מצב עובדתי נתון, ושבירור המצב העובדתי מתחיל בהתייעצות עם מי שמכיר את העובדות, בעוד ההלכה עצמה מספקת את עקרונות הגשר של “אם העובדות הן כאלה אז הנורמה היא כזאת”. הוא מביא את “חזקה אין אדם פורע תוך זמנו” ומסביר שאם המציאות משתנה והלווים כן פורעים מוקדם, עצם החזקה העובדתית יכולה להשתנות, אך העיקרון הנורמטיבי שהחזקה מועילה להכרעת נאמנות ולהוצאת ממון נשאר. הוא קובע שאין לחפש “עובדות” בהלכה, משום שהעובדות שמופיעות בה הן מצע משתנה, בעוד הקביעות ההלכתיות הן כללי מעבר שמחברים בין מצבים עובדתיים לנורמות.
שינוי נסיבות, מחלוקות פרשניות, ודימוי ללוגיקה ולמוזיקה
הטקסט טוען ששינוי תוצאה הלכתית עקב שינוי עובדות תלוי בשאלה פרשנית האם דין מסוים תלוי נסיבות או קבוע, ומציג זאת כשאלה מרכזית בדיונים על שינויים בהלכה. הוא מדמה את ההלכה ללוגיקה בכך שהלוגיקה אינה קובעת את ההנחות ולא את התוצאות אלא את כלל המעבר, וההלכה דומה בכך שהיא פונקציה של אם-אז ולא רשימת עובדות. הוא מציג דימוי נוסף דרך באך וטוען שהגאוניות היא ביכולת לייצר “אם-אז” של התאמת יצירה לקהל נתון, בעוד כשה“אם” קבוע נדמה בטעות שהתוצר לבדו הוא העיקר, ובדומה לכך אנשים שוכחים שהמומחה מספק את ה“אם” אך הנורמה והקו נקבעים במישור אחר.
תמלול מלא
בפעם הקודמת עסקתי בשאלת היחס בין הלכה לעובדות, או בין רב למומחה, וסירטטתי איזושהי מפה של איך מקבלים החלטות בשאלה שנוגעת גם להחלטות עובדתיות. דיברתי על זה שיש שם שלושה שלבים בתהליך קבלת ההחלטה ולא שניים, שבשניים מתוך השלושה בעצם מעורבת הסמכות הערכית ולא הסמכות העובדתית. בתפיסה הרגילה בדרך כלל נוהגים לחשוב שהמומחה נותן את העובדות ואחרי זה מגיע הרב וקובע מהי ההלכה שנוגעת לעובדות האלה, אבל כמו שהראיתי שם נדמה לי שגם בקביעה של העובדות, שזה לא בדיוק עובדות, מעורב בעצם הרב. דיברתי למשל על הדוגמה של המהירות המותרת בכביש, אז המומחה לתעבורה לא יכול להגיד לי מאיזו מהירות זה מסוכן בכביש הנתון הזה. מה שהוא יכול זה לתת לי איזשהו גרף של סיכונים, להגיד לי בכל מהירות שאתה נוסע מה פחות או יותר יכול להיות צפוי לך, עוד שנייה אחת, ועדיין לא קבענו אם מהירות מסוימת היא מסוכנת או לא למרות שזה נראה לכאורה כקביעה עובדתית. אבל לא, זה לא קביעה עובדתית. פה צריך לחתוך את הגרף באיזשהו מקום, לקבוע רף, וקביעת הרף הזאת היא החלטה ערכית. נגיד שהגרף אומר שכן במהירות מסוימת יש סיכון כזה ובמהירות גבוהה יותר הסיכון כזה, איזשהו גרף, אני צריך לקבוע מאיזה רמת סיכון זה נחשב מסוכן. סיכון של חצי אחוז, של אחוז, של אפס נקודה שמונה אחוז, לא משנה מה נקרא מסוכן והקביעה הזאת היא קביעה ערכית. אין למומחה שום כלים מקצועיים לקבוע את הקביעה הזאת. ולכן כבר בשלב שבו אנחנו קובעים האם המהירות מסוכנת לפני שאנחנו מחילים עליה את הנורמה שאסור לנסוע אם המהירות הזאת מסוכנת, אלא בעצם הקביעה שהמהירות היא מסוכנת גם בתוכה מעורב בעצם הרב, שאני מזכיר עוד פעם שדיברתי על זה שלא מדובר פה באמת דווקא ברב אלא בכל החלטה נורמטיבית שהיא. זה יכול להיות החלטה משפטית במקרה של החוק, זה יכול להיות החלטה מוסרית, זה יכול להיות כל החלטה נורמטיבית שלא תהיה, תמיד המודל הוא מודל של שלושה שלבים אלא שאת המילה רב צריך להחליף במחוקק, שופט, אדם לעצמו במוסר או לא משנה, הסמכות המוסרית שהוא בוחר לעצמו. אז המכריע הערכי קראתי לזה, מעורב בעצם בשניים מתוך שלושת השלבים של ההחלטה. וניסיתי להראות הקשרים כמה הקשרים שבהם אנשים מתבלבלים, אנשים חושבים שרבנים נגיד מתערבים בתחומים שהם לא אמורים להתערב כי זה בעצם תחומים מקצועיים וזה לא נכון. זה לא נכון שהתחומים האלה הם תחומים מקצועיים, יש להם בהחלט משמעות להתערבות הרבנית והיא צריכה להיות שם וזה עורר איזשהו אי הבנה בסוף הפעם הקודמת נדמה לי לפחות כך הבנתי מכמה שאלות וחשבתי שצריך לעשות טיפה הבהרה של דברים שאמרתי ושעלו שם גם בשאלות. ואם יש עוד דברים אז תגידו לי זאת אומרת אני אנסה להסביר את מה שאני הבנתי. אתה יכול לתת עוד דוגמה חוץ מהמהירות המותרת? זה קצת… אני אתן היום עוד דוגמאות. אני אתן היום. אבל זה לא בכובע של רב. מה? מה לא בכובע שלו? אם הוא בא ואומר אם ההתערבות של הרב זה בדברים ערכיים אז הוא לא בכובע של רב אלא בכובע של… לא, בדברים הלכתיים אני מדבר ערכיים ערכים הלכתיים זאת אומרת יש ערכים מוסריים ערכים משפטיים ערכים הלכתיים, בסדר, כל אלה אני קורא להם מישורים ערכיים זה שם כללי לאו דווקא למוסר. לגבי אכילה ביום כיפור שני דברים, אחד בשולחן ערוך הלשון הוא ששואלים את הרב אם הרב אומר שיש סכנת נפשות אין משהו בשולחן ערוך שהרב מחליט או משהו, הרופא אתה מתכוון, הרופא. הרופא סליחה ושמעתי השבוע שהמנהג בפרשבורג היה שהם היו נותנים עלייה לרופא ביום כיפור וקוראים לו מרן או משהו שהוא הפוסק של יום כיפור. אז חבל שלא שמעו את השיעור שלי בפרשבורג. לא כי הוא לא… אבל הלשון של השולחן ערוך וזה מה שהרבנים היום עושים אומרים תשאל את הרופא הוא יחליט אם אתה אוכל ביום כיפור. תראה, אני אגיד לך, אני גם אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, הרופא או המומחה לתחבורה גם לא פחות מוסמך ממני להעביר את הקו הזה. לא יותר ולא פחות, כולנו עושים בעצם את העניין באופן תחושות או באופן שרירותי, איך שלא תקרא לזה. וכיוון שכך הרבה פעמים מערכות נורמטיביות בוחרות בדרך הקלה. הן נותנות למומחה גם לקבל את ההחלטה הערכית. כך זה נכון בהלכה לגבי אכילה ביום כיפור, לא בהלכה אלא אצל רבנים מסוימים, כמו קביעת המוות, או קביעת המוות או מהירות מותרת וכאלה. כי כשהמומחה מהטכניון סרטט את הגרף עכשיו אני שואל מי יעביר את הקו. שר התחבורה לא יודע יותר מהמומחה מהטכניון איך להעביר את הקו, גם לא פחות. אין מומחיות בתחום הזה. אז הרבה פעמים שיקולי נוחיות אומרים טוב, היות שהמומחה שם סרטט את הגרף כבר יעביר גם את הקו. מבין? אבל לא באמת זאת לא קביעה של מומחה. זאת עדיין לא קביעה מקצועית, אלא שמערכות בשביל הנוחיות והיעילות אומרות למומחה תקבל אתה את ההחלטה. אותו דבר גם בתחום כמו שהבאתי את הרבנים האלה שרוצים להגיד שהמהירות מי שנוסע מעבר למהירות המותרת על פי חוק עובר על האיסור של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אני אמרתי זה לא נכון, בגלל שהאיסור הזה הוא איסור הלכתי והקביעה על פי חוק היא הקביעה החוקית. עכשיו נכון שיכול לבוא רב או סנהדרין, לא משנה מי שיהיה, ויגיד בסדר, אבל אני בשביל הפשטות קובע את הרף ההלכתי על הרף החוקי. יש הרבה היגיון במקום הקביעה השרירותית הזאת בוא נקבע את זה על הרף החוקי. אין בעיה, זה בסדר גמור, מערכת יכולה לעשות את זה, אבל צריך לזכור שזה רק שיקולים של יעילות. ולכן במקום שבו המערכת לא תקבע את הקביעה הזאת, נגיד אם יבוא רב והוא יגיד לא, אני לא מוכן שהקו יהיה הקו החוקי, בשולחן ערוך יש כל מיני סעיפים שני רופאים אומרים ככה, רופא אחד אומר ככה, אני לא רואה שמה שני רופאים אומרים ככה והרב אומר אני לא סומך על הרופא. אז תשמע מה שאתה בעצמך אומר. שולחן ערוך אומר שאם שני רופאים אומרים ככה ואחד אומר ככה שומעים לשניים. ומי אמר את זה? הרב. בשולחן ערוך. הרב, לא הרופא. הוא לא הלך לאגודת הרופאים לשאול אותם מה עושים כשיש שני רופאים מול רופא אחד, נכון? השולחן ערוך אמר את זה. זאת אומרת שהוא קבע קביעה הלכתית איפה להעביר את הקו בין הדעות של הרופאים. זה בדיוק מה שאני מדבר. עכשיו אמרתי, והוא יכול להגיד אני מוסר את ההחלטה לרופא. סנהדרין, רב, שולחן ערוך, מחוקק. כולם יכולים, אין בעיה והרבה פעמים עושים את זה. עושים את זה כי זה נוח יותר, זה יעיל יותר, וגם בגלל שהעובדה שהוא מומחה כמובן לא גורעת מיכולתו לעשות את זה. לא נותן לו סמכות יתר מכל אדם אחר וגם לא פחות. אז כיוון שכך, אז מה זה משנה אם הוא כבר יושב שם ומסרטט גרפים שגם יעביר את הקו. אתה מבין? זה יעיל. אבל זה גורם הרבה פעמים לאנשים להתבלבל ולחשוב שמדובר פה בהחלטה מקצועית. ואני אביא דוגמאות כדי שתראו, אנשים חכמים ומומחים בתחומם מתבלבלים בעניינים האלה. ולכן, כשבמקום שבו פתאום בא איזה רב או מחוקק או מי שלא יהיה ואומר רגע, סטופ. פה אני לא מוסר את ההחלטה למומחה, כולם מתקוממים רגע, מה זאת אומרת? מה אתה מתערב בתחום הזה? וכאן הנקודה. אם הוא כן מוסר, בסדר, זכותו, הוא רוצה לייעל את העניין ולעשות את זה בצורה פשוטה. אבל אם הוא לא מוסר, זה לגמרי זכותו. על זה שהוא מסר זה מקרה. ואנשים פתאום בגלל שהרבה פעמים נוהגים למסור את הסמכות למומחה, אז אנשים כבר מתבלבלים וחושבים שזאת החלטה מקצועית. וזה לא. עכשיו זה, אני אתחיל, אני אחזור שוב לנקודה שבה עצרתי. התחושה שלי הייתה שנוצר קצת בלבול ביחס לסמכות הרב. למה צריך לשמוע בקולו, מה לא צריך לשמוע בקולו. היו כל מיני שאלות שאני אפילו לא זוכר בדיוק את הפרטים, אבל איכשהו התחושה שלי הייתה שבסוף נוצר בלבול סביב העניין הזה. אז אני טיפה אבהיר את זה ואז אני אמשיך. צריך להבחין בין השאלה שבה אותה אני שאלתי בשיעור הקודם, וזאת השאלה איפה, מה מתוך הקביעה הזאת היא קביעה הלכתית ומה מתוך הקביעה הזאת היא קביעה מקצועית. זאת השאלה שבה אני טיפלתי. לא נגעתי בשאלה מי אמור לקבל את הקביעה ההלכתית, לקבוע את הקביעה ההלכתית. זאת שאלה אחרת לגמרי. אני יכול להגיד שהקביעה איפה עובר הקו של מהירות מותרת היא קביעה הלכתית, ועדיין אם יבוא רב ויגיד לי הקו עובר כאן אני לא אקבל את זה. למה? בשל שלמרות שזאת קביעה הלכתית, אני לא מכיר בסמכותו של הרב הזה לקבוע את הקביעה ההלכתית. הוא לא סנהדרין. הוא רב. והנקודה הזאת היא נדמה לי שעוררה איזה אי-הבנות בפעם הקודמת כי מצד אחד אמרתי כאילו שלא צריך לשמוע בקול הרב, מצד שני אמרתי רגע, זאת קביעה הלכתית, זאת לא קביעה של המומחה. וזה עורר איזושהי אי הבנה, אז חשוב מאוד להבהיר את הנקודה הזאת. השאלה היא אם יש סמכות הלכתית היום, ומי צריך לשמוע בקול סוג של שאלה הלכתית היא שאלה אחרת לגמרי, לא נגעתי בה בשיעורים האלה. לא נגעתי בה בכלל. סמכות הלכתית יש רק לסנהדרין. אין לשום אף אחד אחר סמכות הלכתית, רב שהוא לא סנהדרין הוא יועץ מקצועי. על זה דיברנו פעם. הוא יועץ מקצועי, הוא בעצם אומר מה לדעתו ההלכה אומרת, ואין לו סמכות. כמו שאני הולך למומחה משפטי, שנייה אחת, מומחה משפטי, פרופסור למשפטים, מתייעץ איתו מה לדעתו החוק אומר במצב כזה וכזה. הוא פרופסור, לא שופט. אני לא מדבר על פסק דין הצהרתי, אני מדבר על ללכת לייעוץ. אוקיי? אין לו סמכות. כשהוא אומר לי, הוא אומר לי את חוות דעתו מה לדעתו החוק אומר על מצב כזה. זה לא קביעה סמכותית, זה ייעוץ של מומחה. הוא יודע יותר ממני, אז הוא יגיד לי מה זה אומר. כשאני הולך לשופט, השופט לא מייעץ. השופט אומר לי מה החוק קובע על המקרה הזה, זאת סמכות. וזה לא בגלל שהשופט מבין יותר טוב מהמשפטן. לא בהכרח. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. אלא בגלל שהוא יש לו סמכות ולמשפטן אין. מה שהשופט קובע זה מחייב את הצדדים. מה שהמשפטן קובע זה ייעוץ. אתה רוצה תקבל, אתה לא רוצה אל תקבל. יכול להיות שתטעה אם לא תקבל, אבל זאת זכותך. אין פה סמכות. אז פה אותו דבר. ועדיין השאלה היא כמובן שאלה משפטית, אבל למשפטן אין סמכות. לשופט יש. לפרופסור אין. לשופט יש. אותו דבר בהלכה, גם בהלכה כשאני שואל את השאלה איזה מהשלבים משלושת השלבים האלה שייך להלכה ואיזה משלושת השלבים האלה הוא קביעה מקצועית, זאת שאלה קטגוריאלית על סוג הקביעה. בסדר? האם הקביעה הזאת שייכת לספירה ההלכתית או לספירה העובדתית? עוד לא אמרתי בזה כלום לגבי השאלה מי צריך לקבל את ההחלטה בספירה ההלכתית. זאת שאלה אחרת, שאלה פנים הלכתית, שהיא שאלה שנוגעת לסמכויות הלכתיות בזמן הזה או בכלל. וכאן אני די אנרכיסט כבר הספקתם אני מניח להכיר אותי, אני לא חושב שיש היום סמכויות הלכתיות. לסנהדרין יש סמכות הלכתית ולבית דין יש סמכות הלכתית ביחס לשני האנשים שבאים אליו. נניח בית דין קבע שקרה כך וכך, זה לא אומר שאני מהצד יהיה חייב לקבל את זה כי יש להם סמכות. אני יכול לא להסכים שזה מה שקרה. אבל שני הצדדים חייבים להתנהג כאילו שזה מה שקרה, כי לבית הדין כמו לשופט בנקודה שבה באו לפניו שני המדיינים הוא יש לו את הסמכות לקבוע את העובדות גם. אבל זה לא סמכות בגלל שבאמת אלו העובדות, אלא בגלל שזה חלק מהקביעה המשפטית. בית הדין קבע שראובן לווה משמעון. ראובן הכחיש ושמעון תבע ממנו ובית הדין קבע שראובן כן לווה משמעון, זאת קביעה עובדתית. האם ראובן ושמעון חייבים לציית לקביעה עובדתית? מה בית הדין מבין בעובדות? פשיטא שהם חייבים לציית כיוון שפסק דין כולל בתוכו גם הכרעה מה היו העובדות, יש ויכוח על העובדות. בית הדין הכריע מה היו העובדות להיבט המשפטי. שואל אותי עכשיו כצופה מהצד או אפילו את אחד משני הצדדים מה באמת היה? ראובן לווה או לא לווה? אין לי מושג. אם יבוא מישהו ויגיד הבית דין הזה מדבר שטויות, ראובן לא לווה, לגיטימי לחלוטין. הוא יכול להגיד את זה. הוא מבין בעובדות כמו בית הדין או כמו בית המשפט. זה לא קשור. אבל עדיין הקביעה הזאת היא קביעה משפטית, קביעה עובדתית. השאלה מי קובע את הקביעה המשפטית זאת שאלה אחרת לגמרי, אוקיי? אז מצד אחד אני יכול להיות אנרכיסט ולהגיד אין סמכויות הלכתיות וכל הרבנים האלה שמדברים זה לא מחייב אף אחד ולא צריך לשמוע בקולם. מצד שני אני אומר שכשהרבנים האלה מדברים הם מדברים בתחומם. זה לא קביעה מקצועית, אני לא שומע בקולם כי אני מתווכח איתם הלכתית. לא שאני לא שומע בקולם כי הם מתערבים בעובדות והם רבנים, את זה שללתי. לא נכון, הם לא מתערבים בעובדות, זאת קביעה הלכתית. אלא מה? תפיסתי ביחס לסמכות ההלכתית היא שלרבנים היום אין סמכות הלכתית, אז יש לי ויכוח איתם בהלכה מה ההלכה אומרת. אבל זה לא אומר שאני חולק עליהם כי זה קביעה מקצועית ולא הלכתית שלא מסורה להם. זה לא נכון, זאת טענה לא נכונה. אני יכול עדיין להתווכח איתם אם לדעתי אין לרבנים סמכות הלכתית היום. זאת שאלה אחרת שצריך לדון בה לחוד, אבל אני לא עוסק בה בכלל. כאן אני עוסק רק בשאלה איזה חלק מההחלטה שייך לקטגוריה הלכתית ואיזה חלק מההחלטה שייך לקטגוריה עובדתית. זה הכל. כשאני מדבר על היחס בין הרב לאיש המקצוע זה רק צורת ביטוי, זאת אומרת אני מדבר על מי שעוסק בהלכה מול מי שעוסק בעובדות. עכשיו תמלאו אתם את החסר מי מבחינתכם עוסק בהלכה, זה לא משנה לי. אתם יכולים להגיד שהחתול שלכם, השכן שלכם, הרב שלכם, לא חשוב מי. אבל אם אין להם סמכות הלכתית אז מה התוצאה של כל הדבר הזה? מה זה משנה? קביעה מקצועית, מה זאת אומרת מה זה משנה? הוא מבין בהלכה. אם אין סמכות הלכתית בכל מקרה אתה לא צריך לשמוע להם. אתה לא צריך לשמוע להם אבל כדאי. אם אתה מקבל ייעוץ מפרופסור למשפטים שהוא מומחה בתחומו ונגיד שאתה לא מבין. זה המשמעות של מומחה. שאתה הולך לרופא, יש לו סמכות לקחת את התרופה שהוא רושם לך? יש לו סמכות? אתה חייב? אתה לא חייב, אבל אם לא תיקח, אז… כלומר מה שאתה אומר לרב, אתה מחליט אם אתה מקבל סמכות. נכון, ברור. קודם כל אתה מחליט לאיזה רב ללכת. ברור. אבל אני אומר, בהנחה שהוא מומחה ולכן כנראה הגעת אליו ואתה לא מומחה, נגיד, בהנחות האלה, סביר מאוד לקבל את מה שהוא אומר. לא כי יש לו סמכות, אלא כי זה סביר. כמו כל מומחה מקצועי. אם הוא מבין בתחומו אז כדאי לשמוע למה שהוא אומר. אז הרמב"ם, היד החזקה, זה למעשה ספר ייעוץ? נכון, נכון. וגם שולחן ערוך. גם שולחן ערוך? נכון. יש לנו מלא יועצים, יהודים זה ייעוץ זה מקצוע יהודי עתיק. מכאן זה התחיל. כן? מה עם הסמכות של מרא דאתרא לגבי המנהגים בקהילה שלו? אז אמרתי, לגבי זה הסברתי פעם קודמת, מרא דאתרא יש לו סמכות. למה? לא בגלל שהוא תלמיד חכם ולא בגלל שהוא קיבל סמכות לרבנות מהרבנות הראשית, בהנחה שהוא קיבל כי לא צריך את זה, אלא בגלל שהקהילה קיבלה על עצמה את הסמכות שלו. וכשקהילה מקבלת על עצמה את הסמכות של הרב, אז היא נותנת לו סמכות. כמו ששני בעלי דין באים לפני בית דין, אז הם מקבלים על עצמם שבית הדין יקבע אם הייתה או לא הייתה הלוואה, למרות שהם יודעים לקבוע את זה יותר טוב מבית הדין. בסדר, אבל זה חלק מהתהליך. אם קיבלת על עצמך את הסמכות, אז יש סמכות. אבל זו לא סמכות שמוקנית מלמעלה, זו סמכות שאתה קיבלת על עצמך ולכן אתה צריך לציית לה. אותו רעיון של המרא דאתרא אפשר לומר גם על השולחן ערוך ועל הרמב"ם, שעם ישראל קיבל על עצמו את הפוסקים האלה כפוסקים שלפיהם הוא הולך. אם זה נכון, אבל אני לא חושב שעם ישראל קיבל… אם זה אחרת אנרכיה, אז יכול להיות שאתה ממליץ לעם ישראל לקבל אבל זה לא שעם ישראל עשה את זה. השאלה היא אם עם ישראל שמחפש את ההלכה לא פותח שולחן ערוך? לא, לא. אבל אם פוליטיקאים קבעו מיהו מרא דאתרא… שנייה, תן לי לגמור לענות לו. סביב השולחן ערוך והרמב"ם, אתה יודע שנושאי הכלים של השולחן ערוך, הפוסקים במאה ה-16, 17 קבעו שאסור לפסוק מתוך השולחן ערוך. זה כלל בהלכה. תסתכל בערך הלכה באנציקלופדיה תלמודית, הוא מביא כמה מקורות, הב"ח והמהרש"א, כמה מחשובי המפרשים והפוסקים במאה ה-16 וה-17 בעיקר, שאסור לפסוק מתוך השולחן ערוך, אלא רק מתוך עיון בסוגיות ולראות מאיפה ההקשר ומה קורה ועל מה זה מדבר, כי מתוך השולחן ערוך לפסוק זה כמו מה שהמהר"ל קורא המגושיים המכשף. הוא אמר חמש, ישר אתה… חכה, תסתכל מה מו, זה מתאים לסוגיה, לא מתאים לסוגיה, מתאים לסיטואציה שלך או לא. היום אומרים אותם פוסקים קצת יותר מאוחרים, אומרים שכיוון שסביב השולחן ערוך יש נושאי כלים שמביאים את הדעות השונות ואת המקורות וכולי, אז כבר מותר, מותר. אז אם פוליטיקאי קבע מיהו מרא דאתרא אני חייב לשמוע לו? ודאי שלא. כל הרעיון של דאתרא זה לגמרי נוגד את זה, לא רק שאין לו מומחיות שיש לו סמכות, הוא קובע את העובדות אפילו שהוא לא מכיר את העובדות. יש ש"ך, הזכרתי את הש"ך הזה? או שאולי זה היה פתח תקווה? הש"ך על בת שלוש בתוליה חוזרים, משום מה זכור לי שהזכרתי את זה באחד השיעורים בפעמים האחרונות, לא זוכר איפה. הש"ך מביא ירושלמי, שהירושלמי אומר… קודם כל הגמרא, הגמרא אומרת שבת שלוש בתוליה חוזרים. זאת אומרת, אם נאנסה ילדה קטנה בת שנתיים, ההנחה היא שקרום הבתולים חוזר ומתאחה עד גיל שלוש. אחרי גיל שלוש לא. זאת ההנחה של הגמרא. לא נכנס כרגע לשאלה עד כמה זה נכון מבחינה פיזיולוגית, אבל ככה זו ההנחה של הגמרא. עכשיו שואל הירושלמי מה קורה כשבית דין עיברו את השנה? לא את הילדה, את השנה. מה קורה במצב כזה? אז הירושלמי אומר שזה נקבע לפי הקביעה של בית דין. זאת אומרת, בת שלוש וחודש, או בת שלוש לפי התאריך, בתוליה חוזרים למרות שהיא בת שלוש וחודש, אוקיי? אם הוא לא היה מעבר את השנה. עכשיו, הש"ך מביא כמה ראשונים והוא עצמו ככה כותב, שבעיניי עם מחילה ממש מופרך, הוא כותב שם שבית דין, הפסיקה ההלכתית משנה את הפיזיולוגיה. זאת אומרת, היא קובעת את הפיזיקה, את המציאות הפיזית בעולם. הנה אנחנו רואים שעכשיו בתוליה חוזרים עד גיל שלוש וחודש. זה בדיוק קשור למה שאני מדבר כאן. כמובן תפיסה מאוד קיצונית, כי זה אומר לא רק שלרבנים יש סמכות או לפוסקים יש סמכות לקבוע מה היא המציאות, אלא לקבוע את המציאות עצמה. זאת אומרת, הם קובעים את המציאות עצמה, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. מה האמת שם? האמת שם היא אחרת לגמרי כמובן ש… סביב גיל שלוש פחות או יותר זה מה שקורה. בגיל שנתיים וחצי אז רוב הילדות בתוליהן חוזרים, אני לא יודע מה, 80%, בגיל שלוש זה 90%, בגיל שלוש וחצי זה 95%, בגיל חמישים אולי זה 99%. בסדר, אז יש איזשהו גרף כזה, איפה מעבירים את הקו? בגיל שלוש. חכמים החליטו שגיל שלוש נשמע מספיק סביר. אוקיי, עכשיו ההיגיון המשפטי אומר שאם בית דין עיברה את השנה, כיוון שזה לא קו חד, אז בשביל מה לסבך את האנשים? אז בסדר, לפי התאריך שבית דין קבע נעשה את זה. לא בגלל שבאמת משהו בפיזיולוגיה השתנה, זה לא פיזיולוגיה בינארית של עד כאן כן ומכאן לא. זה רצף. אז איפה אתה מעביר את הקו? אתה יכול להעביר אותו בגיל שלוש, שלוש וחודש, שתיים ו-11 חודש. פשוט, הכי פשוט העבירו בגיל שלוש. איך זה יוצא בדיוק בגיל העגול הזה? מה, איך הנס הזה קרה? אם היו קובעים את השנה לא 365 ימים אלא קצת פחות, אז בתוליה היו חוזרים בגיל 3.2? או בגיל פאי? זה תלוי בחמור. פאי שנים? מה למה? ברור שזה קבעו את הקו על שלוש שנים כי זה מספר עגול וזה קו סביר לקבוע אותו, זה פשוט וזה פחות או יותר סביר. עכשיו עיברו את השנה. ברגע שעיברו את השנה, אז נכון, עכשיו אנחנו נמצאים במצב שבו או יש רק 85% שבתוליה חוזרים ולא 80% שבתוליה חוזרים, בסדר, אבל זה עדיין מספיק טוב ומבחינתנו הקו עובר איפה שהתאריך שבית דין קבע. זה הכל, זה מה שכתוב שם בירושלמי. ולקחת את הדברים האלה למחוזות כאילו שהבית דין משנה את הפיזיולוגיה? מאיפה הם יודעים את זה בכלל אלה שאמרו את זה? נגיד שזה נכון אפילו, מה הם עשו מדידות? איך הם יודעים? איך הם יודעים שהפירוש הוא לא מה שאני אמרתי? סתם, מאיפה הם יודעים? יכול להיות שהרב בדיוק עכשיו אמר זה בדיוק העניין, שמדובר בסך הכל מדובר בהחלטה במצב של ספק, וידוע שיש לכאן או לכאן. אז כשאומר לשנות את המציאות, אותה מציאות שמבחינת הפסיקה מתייחס אליה כקבוע. לא לא, הוא עוד פעם, אני מלשונו לא משתמע כך, הוא מתכוון שבית דין משנה את המציאות. הוא מספר ניסים ונפלאות על בית דין, אחרת מה הבעיה? כמו שבית דין קובע את העובדות. קביעה. כמו שבית דין קובע את העובדות, בדיוק. כן. זו הכרעה רבת פנים. טוב, נמשיך הלאה עם הדיבור. אני מבין שאת הקביעה ההלכתית או המציאותית או כמעט אובייקטיבית, הקביעה ההלכתית נתונה לרב שיש לו סמכות. אתה טוען שאת הקטגוריה האמצעית שזו קביעת הקו, היא נתונה לרב? למכריע ערכי. כן, הרב מה שקראתי הרב שם, אבל עוד פעם, אם אתה לא מקבל סמכותו של הרב תעשה את זה בעצך. זה לא קביעה מקצועית. אבל מה מסמיך את הרב יותר לקבוע את זה מאשר את הקביעה המקצועית? בסופו של דבר צריך לקבוע את ההלכה, הרב תמיד הוא זה שקובע את ההלכה. מה ששואלים למה בג"ץ מחליט האם יוצאים למלחמה או לא, למה הוא יכול להחליט? נגיד במקום שבו הראה אי-סבירות של הממשלה הוא יבטל, אוקיי? נגיד. בסדר? מי הסמיך אותו? מה הוא גנרל השופט בבג"ץ? לא. אבל הוא המשפטן והוא צריך לקבוע. אז אם הקביעה הזאת זקוקה גם להכרעות עובדתיות, אין מה לעשות, הוא זה שקובע. אגב במקרה מי המומחה? אני טוען שהוא מומחה יותר גדול ובעל דין שלי טוען שהוא מומחה יותר גדול, מי יקבע מי המומחה? נעשה משאל אצל אגודת המומחים? מה פתאום, השופט יקבע, הדיין יקבע. כיוון שבסופו של דבר לא בגלל שהוא מבין בזה, אלא בגלל שהחלטה מונחת לפתחו, הוא הגורם הסמכותי שצריך להוציא החלטה. כל מה שדרוש כדי להוציא את ההחלטה הזאת הוא יצטרך להחליט לגביה. רק להחליט שרירותית זה טיפשי, אתה לא יכול לסרטט את הגרף בעצמך, אתה לא מבין בזה. אז תבקש מהאיש המקצועי לסרטט לך את הגרף. אבל באופן עקרוני גם זה בקשה שלך ממנו. זאת אומרת בסופו של דבר אתה זה שצריך לקבל את ההחלטה, אז אין מה לעשות, אז אתה תקבל את ההחלטה. תתייעץ, תשמע, תשאל, אבל למרות שזה לא תחום המומחיות שלך זה תחום הסמכות שלך. לגבי הדוגמה שנתת של שניים מול אחד, אז ההכרעה של הרב היא רק בקטגוריה השלישית. כי הוא הולך לפי רוב בהלכה, יש שני רופאים, הוא לא מתייחס בכלל לקו, הוא לא משרטט את הקו. כל רופא משרטט את הקו שלו. זאת לא בעיה של קו. בקטגוריה השלישית, כי זאת לא בעיה של קו. שמה הבעיה היא בעיה אחרת. יכול להיות שכל רופא יש לו קו אחר, הוא לא נכנס בכלל. יכול להיות. אבל נגיד שזה כל המהות, מה ששולחן ערוך אומר זה אל, הוא לא אומר לרב תיכנס ותבחן את הקו של כל אחד מהרופאים, אלא תלך לפי כללי הלכה ששניים מול אחד אתה הולך לפי הרוב. כמו שאמרתי קודם, הרבה פעמים זה יכול להיעשות משיקולים של יעילות, פשוט אני מקבל על עצמי את הקו של הרופא כי אני לא מבין בזה. או שזה שרירותי. אומר בסדר, שיהיה הרופא, כמו גיל שלוש הזה. אבל לפי זה במקום של ספק, תיכנס לקו ותבחן את הקו של כל אחד מהרופאים. אז קודם כל הפוסקים עצמם אומרים שזה באמת נכון. ושניים נגד אחד זה לא כלל מחייב. תסתכל ותראה מה מידת הסיכון, תראה אם הרופא הזה הוא ירא שמים למשל. כתוב מפורש בהלכה, יש מחלוקות, יש הבדלים אם זה רופא ירא שמים או לא. מה זה משנה? כי רופא ירא שמים יודע מה נחשב מסוכן, הוא מספיק מחשיב את יום כיפור כדי לא לקבוע שרמת סיכון של אחוז אחד זה סיכון, זה סיכון שכל אחד מאיתנו לוקח כל בוקר. והנה, אבל רופא שלא אכפת לו מיום כיפור, מה אכפת לו? הוא יעביר את הקו באחוז אחד. הוא רוצה לצאת בשלום, או שהקליאנט שלו, הפציינט שלו יצא בשלום, הוא השתווה, אני לא מתכוון, אבל לא אכפת לו מיום כיפור. זה בדיוק מה שמראה שאתה כן מעורב פה בקו. אגב, אתה יודע, הלכה בשולחן ערוך, זה כל הרעיון של השולחן ערוך, לקבוע מה שמחייב לכולם בלי להסתבך יותר מדי. על זה הוא חטף, השולחן ערוך. דיברנו על זה, פולמוס הקודיפיקציה. אבל השולחן ערוך עצמו הוא צודק מבחינתו, זאת אומרת זאת הדרך הפשוטה לקבוע את זה. הרב גם לא פחות מומחה ממני או ממנו, השולחן ערוך, לקבוע את הקו. אז בוא נקבע את הקו של הרופא, סליחה. אז בשביל מה אני צריך להתווכח איתו? הרבה יותר פשוט לקבוע את ההלכה כך. אבל כתוב מפורש בפוסקים, אם יש לך שני רופאים ואחד יותר מומחה אז אתה הולך אחר המומחה. ומי קובע אם יש תעודת מומחה? מהאגודה, אגודה מקצועית? לא לא, מה פתאום. אתה פשוט מחליט שבעיניך הוא נראה יותר אמין. אגב זה מעשים שבכל יום. במשפט הקופים בארצות הברית, מעשים שבכל יום אולי כן, כמעט בכל יום. מה זה כל יום? זה כל יום בעשרות פעמים בכל בית משפט. נכון, בדיוק. מביאים מומחים וגם חוקרים אותם. בדיוק. והשופט צריך להחליט איזה מומחה משכנע אותו יותר. מה, הוא מומחה יותר גדול משני המומחים שהביאו ההגנה והתביעה? התשובה היא לא. אבל זה בסמכותו לקבוע. זה בדיוק הנקודה. בסופו של דבר הוא צריך לקבל את ההחלטה. כל מה שדרוש כדי לקבל את ההחלטה הזאת, בהגדרה זה בסמכותו. לא במומחיותו, אלא בסמכותו. וזה בדיוק הנקודה. עכשיו זה יוצר המון בעיות. התחלתי עם משפט הקופים. משפט הקופים היה שמה, משפט הקופים, משפט הקופים החוזר, היו משפטים לשני הכיוונים. האם להוציא את האבולוציה מתוכנית הלימודים או להכניס אותה לתוכנית הלימודים בארצות הברית. אז שמה הביאו בפני השופט איזשהו עד מומחה מטעם הבריאתנים. איזה עד מומחה שהסביר שלדעתו זה לא תיאוריה מדעית האבולוציה והבריאתנות היא תיאוריה מדעית גם כן, וצריך ללמד את שתיהן. ואז הביאו הרבה מומחים מהצד השני, הרבה יותר מומחים מהצד השני, שאמרו שזה לא נכון, שזו תיאוריה מדעית והבריאתנות היא לא מדעית וכולי. עכשיו השופט, אל תשמע, הם הביאו גם עשרות מאמרים שאין סיכוי שהוא קרא את כולם. השופט לא מבין. בן אדם יכול לקרוא את כל המאמרים שנכתבו שמה? מה לא קראת בכלל את המאמרים האלה, איך אתה יכול לחוות דעה? הם גם לא קראו את המאמרים שלו. אבל השופט שמה היה צריך לקבל את ההחלטה לאיזה מומחים הוא מאמין. עכשיו אין פלא שבאו אליו מלא מומחים עם כל מיני כובעים חשובים, גלימות אקדמיות כאלה, שהוא הכריע לטובתם. אין לו כלים לעשות את זה. אני ניסיתי להסביר גם בספר על האבולוציה למה זאת בכלל לא החלטה מדעית. לא המומחים האלה צדקו וגם לא ההוא, גם לא המומחה ההוא צדק וגם השופט לא צדק. אף אחד לא צדק שמה, כי זאת לא שאלה מדעית מה שהם דנו בה. אבל מצד שני אחרי שהשופט קבע זאת סמכותו. כי הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה גם אם הוא טעה. לא בגלל שהוא יותר מומחה מהאחרים אלא כי הוא צריך להגיע לשורה התחתונה, ובשביל להגיע לשורה התחתונה צריך להחליט לאיזה מומחה מאמינים. אין מה לעשות. ואת ההחלטה הזאת מקבל השופט או הרב או הבית דין או הסמכות הנורמטיבית, לא הסמכות המקצועית. אוקיי, אבל בזמן שאתה פונה לרב, אם זה לא הרב הקהילה שלך נגיד, ואתה שואל אותו איזה שאלה הלכתית? התשובה זה רק המלצה, זה לא באמת… תראה, לדעתי כן. אבל מקובל, מקובל בהלכה שחכם שפסק אין חברו רשאי להתיר. וזה לא רק רב קהילה, זה כל חכם שבאת אליו בשאלה. עכשיו אם אתה שואל אותו שאלה תחליט לי, אז מקובל בהלכה שזה מחייב אותך ואפילו לחכם אחר אסור להתיר לך אחרי שההוא אסר. השאלה אם זה מחייב גם אותך עצמך זאת שאלה טובה, אני לא בטוח. כי הדין הזה מדבר על רבנים, אתם אל תסתרו אחד את דברי השני. האם אתה חייב לשמוע בקולו אני לא בטוח. אבל אם אתה שואל אותו לחוות דעת, לא תחליט לי אלא חוות דעת, כמו שהסברתי פעם אני חושב, שמי שמחליט בכל שאלה הלכתית זה השואל זה לא הרב. הרב צריך לשרטט את האופציות. צריך להגיד מה האופציות ההלכתיות. זה איסור דרבנן, זה איסור דאורייתא, זה מותר, זה לפנים משורת הדין, לזה יש מחירים כאלה לזה יש מחירים כאלה, זה מותר בשעת הדחק, זה אסור בשעת הדחק, להביא לך דוגמאות מה נקרא שעת הדחק. את כל המומחיות. מכאן ואילך אתה תחליט איזה אופציה איזה אופציה אתה בוחר. ואם אתה נוהג כך אז אין בכלל בעיה. אז כל העניין שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר לא מתעורר, כי חכם לא אוסר ולא מתיר אלא חכם נותן לך את האופציות. וסיפרתי פעם שבאו אליי לא באו אליי בעצם, זה היה שאלה פיקטיבית, על תכנון משפחה. היה איזה כנס של רבנים, מה עושים עם כל מיני דברים כאלו, אז ביקשו ממני לכתוב תשובה ככה על העניין הזה, איך להורות הוראות בעניין הזה של לדחות היריון וכן וכל הדברים האלה. אז שם ניסיתי להסביר את התפיסה הזאת ואמרתי שאם מגיע אליי זוג כזה, אז אני בסך הכל מה שאני יכול להגיד לו לסרטט לפניו את המפה ההלכתית. יכול להגיד לו יש מצוות פרו ורבו, זה להביא לפחות בן ובת. אחרי זה לשבת יצרה, שזה איזשהו מצווה מדברי קבלה, שהיא גם על האישה וגם על הגבר, המצווה הראשונה היא רק על הגבר, לשבת יצרה. אתה צריך לדעת שיש מקרים שבהם אפשר לדחות את הדברים האלה, זה מופיע בגמרא ובכל הפוסקים. עד ההיסטריה שאחרי השואה אנשים לא כל כך התייחסו לזה בצורה מטורפת כמו היום. יש הרבה אפשרויות להתיר. ולהביא דוגמאות לעניין הזה, איך מה כן, מה מצדיק, מה לא מצדיק. וזהו, לעצור כאן. ועכשיו השואל יחליט איזה מחירים הוא מוכן לשלם ואיזה לא. כמה זה קשה לו ולאשתו עכשיו. האם זה שעת הדחק מבחינתם? אני לא יכול להחליט לו. הם יודעים כמה זה קשה להם וכמה זה מפריע להם ומה חשוב להם. איך אני יכול להחליט בשבילו האם זה שעת הדחק או לא? אני לא יכול. מה שאני יכול זה לסרטט לו את המפה. אני יועץ מקצועי. אם זה כך, אז אני לא פסקתי לו בכלל, אז אין שום שאלה שרב אחר יתיר את מה שאני אסרתי, כי לא אסרתי. אני בסך הכל סרטטתי לו את המפה והוא יחליט. מה משמעות של הפסוק לא תסור מכל אשר יורוך ימין ושמאל לגבי סנהדרין? האם הקדוש ברוך הוא לא מצפה ממני לקבל את סמכותו ואת החלטתו של אותו גורם מכריע? אם אתה שואל אותי, סנהדרין פוסקת תענית ציבור אז זה מחייב. מה זאת אומרת? סנהדרין פוסק זה משהו אחר לגמרי. אני מדבר על רב, לא סנהדרין. סנהדרין זה משהו אחר לגמרי, לסנהדרין יש לא תסור, עם זה התחלתי את כל הדיון. לסנהדרין יש לא תסור. זה מעניין שבינתיים כן לקרוא לכל הפוסקות האלה של נשמת יועצות הלכה, זה השם המדויק שלהן. אוקיי, יועצות הלכה, אבל מסתבר שכל הרבנים הם בעצם יועצי הלכה. נכון, הערה יפה. גם הדיינים יועצי הלכה לפעמים, נכון, נכון. וזה רק עניין של סמנטיקה. לא, זה לא עניין של סמנטיקה, זה עניין של מהות. רק השאלה היא לאיפה לוקחים את המהות. אני אומר שיש הבדל בין רב ליועץ הלכה, רק אני טוען שכל הרבנים הם בעצם יועצי הלכה למרות שהם לא פועלים כך. אבל רבנים מכריעים כשמישהו בא לשאול אותם ואומרים מותר, אסור. הם לא אומרים תראה אלה האפשרויות, אלה המחירים. וגם מי ששואלים אותו הרבה לא יכול להרשות לעצמו את זה. אני לא רב שבאים לשאול אותו כל הזמן. מדי פעם מישהו בא, אז אני יכול להרשות לעצמי לדבר עם הבנאדם, להראות לו את האפשרויות ולהגיד לו תשמע אלה האופציות, תחליט. מי ששואלים אותו חמש שאלות בדקה הוא לא יכול, הוא ב-SMS אומר מותר, אסור. לא, אני לא מזלזל, אין מה לעשות, הוא צריך לענות, הוא לא יכול לתת את האופציות ב-SMS לכל פונה. בסדר, אז נכון, האילוצים לפעמים עושים משהו אחר, אבל בעיניי זו בריחה מאחריות של השואלים. אתה אומר שהסנהדרין עם כל הסמכות והרב הוא יועץ, אבל כשאין סנהדרין השאלה אם הסמכות לא ירדה לדרג יותר נמוך? אני לא חושב, מאיפה זה יצא? אני לא מכיר מקור לזה. זה שהסמיכה בוטלה או נעלמה, זה לא משפיע? כן, זה משפיע מאוד. כשהסמיכה בוטלה זה אומר שאין סמכות. אבל אם היו ממשיכים את הנושא של הסמיכה? אז הייתה סנהדרין, לא רק סמוכים, כן? לא לא סנהדרין, סתם סמוכים. הייתה סמיכה אחרי שהסנהדרין בוטלה. לא לגמרי ברור השאלה מה זה נקרא ביטול הסמיכה, על זה יש מאמרים לא פשוטים. יש כאלה שלוקחים את הפסקת הסמיכה עד המאה ה-12. היו סמוכים בבבל בזמנו של הרמב"ם. אבל זה לא לרוב ההבנות, זו לא הסמיכה שהייתה ממשה רבנו. זה סמיכה כמו שיש היום, הסמכה לרבנות. יש כאלה שטוענים שכן, השאלה איפה בדיוק זה נגמר שם זה מאוד לא ברור היסטורית. היה רבי הלל האחרון בארץ ישראל שקבע את הלוח לפי הרמב"ם, שהוא קבע את הלוח, ולכאורה זה היה מעמד של סנהדרין, שאנחנו מדברים על לדעתי אחרי הגמרא כבר. היה ממש בית דין הגדול בארץ ישראל, זה לא היה סנהדרין של שבעים ואחד, אבל בית דין הגדול בארץ ישראל שהיה לו מעמד כמו סנהדרין, כך לפחות הרמב"ם טוען והרמב"ן מתווכח. מאוד לא ברור היסטורית מה קרה שם. אוקיי, אז זה לגבי ההבהרות בין שאלה קטגוריאלית לשאלת הסמכות. קטגוריה זה השאלה איזה רכיב הוא הלכתי ואיזה רכיב הוא עובדתי. שאלת הסמכות זה מי הסמכות שאחראית על ההלכה ועל העובדות. זאת שאלה אורתוגונלית, שתי שאלות שונות לגמרי. עכשיו עוד שלוש הערות רק לסכם את הנקודה הזאת, את הפרק הזה. בעצם מה שעומד מאחורי הבלבול בקשר לקביעות הלכתיות ועובדתיות זה שני שתי תופעות פילוסופיות. תופעה אחת שדיברתי עליה כבר זה פרדוקס הערמה. זאת אומרת שמושגים יומיומיים הם בעצם לא עובדים לפי לוגיקה בינארית אלא באיזושהי צורה רציפה. אני אזכיר רק במשפט, אבן חצץ אחת היא לא ערמה. אם יש לי צבר שהוא לא ערמה ואני מוסיף אבן לא שיניתי את המצב. נכון? זה לא משנה את המצב של הצבר, אבל מיליון אבני חצץ הן ערמה. ואיך זה יכול להיות? שלושת המשפטים האלה לא מתיישבים אחד עם השני. אבן אחת היא לא ערמה והוספת אבן לא משנה את המצב אז מתי בדרך למיליון הפכנו להיות ערמה? אוקיי או בן אדם עם שערה אחת על הראש הוא קירח. אם תוסיפו לו עוד שערה אחת זה לא משנה את הסטטוס שלו. הבן אדם עם מאה אלף שערות על הראש הוא לא קירח. אז עוד פעם מתי זה קורה? ממתי זה אחרי הצהריים? יש כאן כמה דוגמאות לעניין הזה. בעצם כל מושג יומיומי הוא הוא לא בינארי. ובעצם מה שהדבר הזה אומר זה כשאנחנו מדברים על ערמה, על קירח, על מסוכן, על אדם, כל מושג שתיקחו מושג יומיומי שתיקחו, אי אפשר לקבוע לגביו ברמה של כן או לא. מה שאתה יכול זה לקבוע עד כמה. זאת אומרת עד כמה ערמתיות יש כאן. זה לא אם זה כן ערמה או לא ערמה, אלא אפס נקודה אחת ערמה, אפס נקודה חמש ערמה, אפס נקודה שמונים ושמונה ערמה. ומידת הערמתיות זה ביטוי יותר מדויק ממה שהיא זאת ערמה או לא ערמה. אותו דבר מידת האדמיות. עד כמה הוא בן אדם. נגיד עובר שמתחיל מטיפת זרע ולאט לאט או ביצית ולאט לאט מתפתח עד שהוא נהיה אדם. מתי בדיוק הוא נהיה אדם? לא יודע. כל מה שאתה יכול להגיד זה עד כמה הוא אדם בכל שלב. אין דרך לשים רף ולקבוע אדם. אבל אם אתה אומר שזה אפס חמש ערמה אז יש הגדרה של ערמה כי הוא אפס חמש ממנו. לא הבנתי. זאת אומרת אם אתה אומר שזה אפס נקודה חמש מהערמה אז יש ערמה. לא אמרתי, זה לא ערמה זה ערמתיות. ערמתיות? אז יש הגדרה של ערמתיות. אני לוקח אפס חמש ממנו. נכון. אז יש הגדרה של ערמתיות? לא זה ערמתיות ברמה מסוימת. מיליון זה וודאי ערמה. זה ערמה מוחלטת מיליון שערות נגיד. אוקיי. מה אז חצי מיליון זה תגיד זה כן ערמה או לא ערמה? לא זה חצי ערמה. יש מצבים שבהם אני יודע שזה כבר ערמה. זה בדיוק הבעיה. יש מצבים שאני יודע שכן יש מצבים שאני יודע שלא. כל הדרך באמצע מה קורה? מתי זה עובר? התשובה שלי שזה עובר ברצף זה לא עובר בפונקציית מדרגה. בסדר? אוקיי. אז פה זה קשור כמובן למה שדיברתי קודם שלשים את הקו איפה לחתוך את הגרף זאת לא שאלה בינארית. אנחנו מנסים להפוך שאלה רציפה לשאלה בינארית. אין ברירה בהלכה או במערכות משפטיות צריך לקבוע רמות בינאריות כדי לענות על השאלות הרלוונטיות. להחליט אם זה כן עבירה או לא עבירה, זה כן מסוכן זה לא מסוכן. אין מה לעשות. מערכת משפטית עובדת בצורה של מותר ואסור. אז אתה חייב לקבוע קו. אבל קביעת הקו הזאת זה איזשהו סוג של מודל למציאות. במציאות בעצם יש רצף וזה הגרף. לחתוך את הגרף זאת החלטה שהיא לא החלטה מקצועית אלא החלטה ערכית, איזו מוסכמה, קונבנציה כלשהי. זאת הערה אחת. הערה שנייה גם פעם דיברנו על זה על הכשל הנטורליסטי. הכשל הנטורליסטי זה בעצם אומר שמי שגוזר את האוט מהאיז. כן את הרצוי מהמצוי. זאת אומרת אני אומר שהקיר הזה הוא חום ולכן הוא יפה. זה שהקיר הוא חום זאת עובדה. וזה שהקיר הזה יפה זה שיפוט, שיפוט אסתטי במקרה הזה. אוקיי? השיפוט לעולם לא יוצא מהעובדות. אי אפשר אוט מהאיז. ובעצם זה מה שעומד מאחורי כשל המומחיות. כשל המומחיות זאת כל אותם ערבובים שדיברתי עליהם. אלה שחושבים שזה קביעה של מומחה הקביעות השרלטניות כאילו מתערבות. מה שעומד מאחורי זה זה אנשים מתעלמים מהעובדה שמומחה עוסק בעובדות. הוא מומחה לעובדות והמערכת הנורמטיבית עוסקת בנורמות. נורמה לעולם לא יוצאת מעובדות. לעולם. זאת אומרת תמיד צריך איזשהו עיקרון גשר שאומר איזה מצב עובדתי חלה עליו נורמה זאת וזאת. והעיקרון הזה הוא לא בתחום שיפוטו של המומחה. ולכן לא יכול להיות שמומחה יקבע עמדה נורמטיבית. פשוט לא ייתכן לוגית. לא אפשרי. חייב להיות שיש שלב בדרך שבו מתערב מישהו שמעביר אותנו ממישור העובדות למישור. שיפוטי. למשל באים לנציג. מה, זה לא יכול להיות המומחה בעצמו? זה יכול להיות המומחה, כן. יכול להיות כן ויכול להיות לא, אבל זאת לא קביעה בכובעו כמומחה. זאת אומרת, מה ההבדל בין עובדה לנורמה? מה זה נורמה? דברים שהם לא עובדה. שיפוט. נורמה אסתטית, נורמה אתית, נורמה הלכתית, נורמה משפטית. זה קביעות של של ראוי או לא ראוי, לא של נכון ולא נכון. אבל גם יש כאן יש כאן קביעות סטטיסטיות, למשל מה שהיום נקרא חוכמת ההמונים, או אפילו בן אדם נניח להחלטת חיסון. אז נכון אחוז מסוים מאוד קטן ייפגע מהחיסון, ואחוז גדול יותר, עושים איזשהו שקלול. המומחיות היא לא רק עובדות, היא גם לשקלל הרבה מאוד דברים סטטיסטיים, אפילו נורמות סוציו… המומחיות היא לא לשקלל, לשקלל עושה את זה מי שמכריע. המומחיות היא לאסוף את הנתונים ולבנות את הסטטיסטיקה, זה הגרף. אבל הסטטיסטיקה, לא, זה לא הגרף, אני מדבר על סטטיסטיקה שלמשל יבוא מומחה יגיד בהכרעה מסוימת הדבר הזה ברוב מדינות העולם נחשב… ניתוח מסוים מסוכן. חמישה אחוז מהאנשים מתים בניתוח הזה. בסדר? זה מה שאומר המומחה. עכשיו אני שואל האם לעשות את הניתוח הזה. לעשות או לא? המומחה לא יכול להגיד. זהו. זה מה שאני אומר. המומחה נותן לי את הסטטיסטיקה, הוא אומר, הוא אוסף את העובדות, אומר תראה פחות או יותר, גם זה הרבה פעמים קשה לעשות, אבל זה בתחום מומחיותו לפחות. אוקיי? אבל ההחלטה בסופו של דבר היא תמיד שלך כי אתה צריך לקבוע האם חמישה אחוז זה כבר נקרא מסוכן, האם בן אדם במצב כזה מותר לו לעשות ניתוח מסוכן, כל אלה שאלות שהן שאלות מוסריות, הלכתיות, זאת אומרת הן לא שאלות מקצועיות. בעצם אלה שתי התופעות שעומדות מאחורי כשל המומחיות. תופעה אחת זה הכשל הנטורליסטי, אנשים חושבים שקביעה מקצועית או עובדתית יכולה לקבוע את הנורמה ולא היא. והכשל השני זה הכשל של החשיבה הבינארית. חשיבה שאומרת שאנחנו במושגים משפטיים דרך או כן או לא. כן מסוכן או לא מסוכן. כן בן אדם לא מסוכן, כן סוטה לא סוטה, או כל מיני דברים מהסוג הזה, כשבעצם מדובר ברף שההעברה שלו זה לא עניין מקצועי אלא עניין ערכי. מי קבע לדוגמה שהגיל שבן אדם יהיה בגיר זה שלוש עשרה או שמונה עשרה? זה מה שאני אומר, זו העברת קו, דוגמה קלאסית להעברת קו שהיא ערכית, היא לא עובדתית. שום מומחה לא יכול להסביר למה זה ככה. המומחה יכול להגיד לי עד כמה הבן אדם אחראי למעשיו כפונקציה של הגיל. בגיל שלוש עשרה יש לו רמת אחריות כזאת, בגיל חמש עשרה רמת אחריות כזאת, בגיל עשר רמת אחריות כזאת. עכשיו צריך לבוא פוסק, מחוקק, לא משנה מי שלא יהיה ולהגיד אוקיי, מאיזה רמת אחריות מבחינתי הוא אחראי משפטית? בסדר? וזה לא קביעה של מומחה. האמת ששמעתי פעם מהרב שרלו שבעצם יש פה שני שלבים. בשלב הראשון הרי גם המשנה זה קטן היודע להחזיק לולב. ואז זה אינדיבידואלי, לא מדובר על שלוש עשרה. וגם אז, מה זה יודע? מה זה יודע להחזיק לולב? גם אז. חזקה דרבא זה השלוש עשרה. אבל גם אז מה זה יודע? מה זה יודע להחזיק לולב? גם אז. ואחרי זה כדי לנסות לא להתחיל לבדוק את הילד הזה אם הוא בן שתים עשרה… לא, האמת שגיל שלוש עשרה החזקה דרבא זה חזקה על זה שהוא הביא שתי שערות. יש מדד, שתי שערות. שגם זה חזקה. לא, לא, לא, הלמדנים הלמדנים עוסקים בשאלה האם שתי שערות זה סימן או סיבה. אם אתה מניח שזה סימן, אז זה סימן לזה שאתה כבר בשל ברמה מספקת. יש כאלה שטוענים שזו סיבה, זאת אומרת זו ההגדרה של בגרות, שתי שערות. לא משנה כרגע איזה רמה קוגניטיבית זה מבטא. ואז בגיל שלוש עשרה… לא, עכשיו בגיל שלוש עשרה יש חזקה סטטיסטית שבדרך כלל אנשים הביאו שתי שערות. חוזרים לסיפור לא של התבגרות מנטלית אלא של מה הסיכוי שהבאת שתי שערות. זאת אומרת זה פיזיולוגיה. בסדר, אני חושב שבפשטות אתה צודק כמובן שזה סימן ולא סיבה, אבל זה בסדר. טוב, אני רוצה… גם אז כל דבר שכל הלכה נפרדת היה מקבל רף אחר. כן, בוודאי, יש פה הרבה פעמים שיקולי פשטות. זה פשוט שיקולי פשטות וזה בסדר גמור. זה לא ביקורת, אין מה לעשות, מערכות עובדות בצורה כזאת. אני אביא אולי… טוב, את זה אני אשאיר לפעם הבאה. אני אסיים בהרחבה של העניין הזה. בעצם מה שהתמונה הזאת אומרת זה שההלכה משמעותה החלת נורמות על מצב עובדתי נתון. בירור של המצב העובדתי מתחיל בדיון עם מומחה או מי שמכיר את העובדות. קביעת קו במקרה שצריך לקבוע קו זה נעשה על ידי הסמכות ההלכתית ואז קביעת הנורמה שחלה על המצב העובדתי. ההלכה נניח לא אומרת שמהירות שמונים היא מהירות מסוכנת. ההלכה אומרת שאם אתה נמצא בסיכון כזה וכזה אז אסור לנסוע. עכשיו תחליט. מה, איזה מהירות מכניסה אותך לסיכון כזה וכזה? ההחלטה הזאת היא החלטה של מומחה, נכון? אני אומר לו תראה אני רוצה, הרב שלי הוא אחוז אחד. מאחוז אחד זה סיכון שאני לא מרשה הלכתית לנסוע. ומה זה אחוז אחד? זה כמובן לא שייך לפוסק, את זה יגידו אנשים שמתמצאים ויגידו לי מאיזה מהירות בכביש הנתון הזה יש סיכון של אחוז אחד. אולי פשטני, אבל אני אומר בגדול זה המודל. מה שבעצם הדבר הזה אומר, זה שההלכה בכלל לא עוסקת בעובדות. אני אזכיר לכם משהו שדיברתי עליו פעם, נדמה לי שכשדיברנו על חושן משפט, נדמה לי שזה היה אז, אז אמרתי שהבאתי את הגמרא בבבא בתרא למשל, לא משנה, כל גמרא זה ככה, חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. הגמרא שמה אומרת שאם אני תובע כסף מפלוני בתוך שלושים יום, נניח סתם הלוואה שלושים יום, ואני תובע את הכסף מפלוני בתוך השלושים, אחרי שבועיים נגיד, הוא אומר פרעתי, הוא לא נאמן. כי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו. אדם לא משלם כל עוד הוא לא צריך לשלם. עכשיו נגיד שבמצב מסוים העובדות משתנות. יש מקום שבו אנשים כן פורעים. למשל אצלנו יש משכנתא, אם לבן אדם יש כסף הרבה פעמים הוא יפרע את המשכנתא, הוא ירצה להוריד את זה מהראש שלו והוא יפרע את המשכנתא למרות שלא הגיע הזמן, הוא יכול למשוך את זה עוד. עכשיו יבוא הבנק ויתבע אותו בבית דין ויגיד לו תשמע לא פרעת את המשכנתא, אז הוא יגיד מה פתאום פרעתי, פרעתי. הוא נאמן או לא? בתוך הזמן? באופן עקרוני כן. זאת אומרת באופן עקרוני אם המציאות היא שהאדם כן פורע בתוך הזמן אז הוא יהיה נאמן. אז מה עם הגמרא שאומרת שאדם לא פורע בתוך זמנו? זאת קביעה עובדתית שיש חזקה שאדם לא פורע תוך זמנו. עוד פעם, קביעה עובדתית אחרי העברת הקו כמובן. יש אנשים שפורעים ויש שלא, אבל אחוז מספיק של אנשים לא פורעים בתוך הזמן בשביל שנקבע את זה כחזקה. אוקיי, אז זאת קביעה עובדתית. הגמרא לא עוסקת בעובדות. אם הגמרא נזקקת לקביעה עובדתית זה רק כמצע לקביעה ההלכתית. בסופו של דבר הגמרא מה שהיא אומרת, נגיד אני שואל היום נגיד המציאות היא שאדם כן פורע בתוך הזמן נניח, האם יש טעם ללמוד את הגמרא הזאת? שהגמרא הזאת אפשר לקרוא אותה מהש"ס, דף ה' בבבא בתרא. יש טעם ללמוד את זה? מה הטעם? אומרים לי עובדות, העובדות האלה כבר לא נכונות גמרנו, אז מה יש ללמוד שם? הגמרא שם לא מלמדת את החזקה שאדם לא פורע בתוך זמנו. את זה תלך לרחוב, למחלקה לפסיכולוגיה, לא משנה למי, תבדוק את העובדות ותראה אם אדם פורע או לא פורע בתוך הזמן. הגמרא מלמדת את עקרון הגשר שאומר שאם יש חזקה שאדם לא פורע בתוך הזמן, אז אם הוא טוען פרעתי הוא לא נאמן ואפשר להוציא ממנו כסף. זאת אומרת שחזקה מועילה להוציא כסף ממוחזק. זה מה שהגמרא אומרת. מי זאת החזקה? מתי יש חזקה ומתי לא? תלך למחלקה לפסיכולוגיה ותראה מתי יש חזקה. אבל איך אתה יודע איזה חלק מהחזקות או כלל העובדות הקשורות בסוציולוגיה או בעובדות של הגמרא זה התייעצות אז עם מומחים? אין לי מושג. אבל מה זה משנה? אבל במקרה הזה, זה משנה מאוד. כי חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו זה מתוך הסתכלות נקודתית של הרבנים אז על ההתנהגות. ברור שהם לא הלכו למומחים בתחום הזה. לא משנה לא משנה איך הם עשו את זה, אבל הם קבעו. נכון. ואם המציאות משתנה ההלכה תשתנה? כן. את הקונספט הזה אתה יכול להעתיק לכמעט כל דבר. בעיקרון אתה מניח שזאת הייתה הסיבה, ואולי לא. ואלא מה? הם המציאו את זה שאדם לא פורע בתוך הזמן? הם הסתכלו מסביב והם ראו שאדם לא פורע בתוך הזמן. טבע האדם. מתי אתה לא מסתכל מסביב ואומר שההלכה היא קבועה? תמיד ביחס לעובדות אני מסתכל מסביב. אין קביעה עובדתית שהיא קלוטה כביכול מהשמיים. מי שקרא לזה מועד וחבית וחבית, מקום שקוראים לו כד וחבית, כשאתה רוצה לדעת מה המציאות אתה צריך להסתכל על המציאות ולראות מה המציאות. אין מקור אחר לקביעת מציאות. או שמועה, שמועה ששמעתם, זה עובדה. נו, כן. זה לא מונע מלקחת אם פתאום משהו שהיה שמועה שינו פתאום? כן, אז זה לא יהיה שמועה, ברור. שמועה זה משהו אחר. כן. או שבכלל לא יהיה מועד, השור שמה זה אגב עוד דוגמה לקו שרירותי. למה אחרי שלוש פעמים? למה לא אחרי חמש? כל אחד ואחד בהלכה זה שלוש פעמים, וסתות, אילונית, מי שנסבה בלא בנים, כל מיני דברים כאלה. אחרי שלוש פעמים יש חזקה. למה? מה זה קביעה של מומחה? לא, זה קביעה משפטית שאחרי שלוש פעמים זה נראה לי מספיק. ואיך אתה יודע שזה לא קבלה מסיני? אין הכי נמי קבלה, ואם זה לא נכון אז מה זה עוזר שקיבלת את זה? נגיד שזאת הייתה קבלה, שיש מסורת שקיבלנו ממשה רבנו שזה שלוש. אז בסדר. זה מן התורה, זה ברור שזה מן התורה, כתוב בתורה: תמול שלשום. מתמול מתמול ושלשום לומדים את זה מהפסוק. זה ברור. ואז זה משתנה? אם זה משתנה אז משתנה. מה זה? אם אתה רואה שזה… אבל התורה אמרה. התורה אומרת שאם יש שור מועד אז אחרי שלוש פעמים אתה יכול להחליט. אבל אם אני הגעתי למסקנה שאין דבר כזה שור מועד, גנים טלאים, טלה שרואה בדשא, הם לא נוגחים. בסדר, אז גם אם הוא נגח שלוש פעמים, ההנחה היא שאין דבר כזה, הוא לא מועד. צריך לחשוב על סיטואציה איך זה יקרה, אם הוא כן נגח שלוש פעמים. מניפולציה גנטית. כן. אחרי שלוש פעמים שהוא נגח עושים עליו מניפולציה גנטית, אז הוא לא מועד, מאפסים לו את המוח. כן. אז אגב, כך כתוב בתורה, כך כתוב בגמרא. אם אחרי שלוש פעמים שהוא נגח או שלוש פעמים לא נגח אז הוא חוזר לחזקת תם. כן. אז אני חוזר רגע לחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. מה שהגמרא לימדה אותנו שם זה לא את העובדה שחזקה אין אדם פורע, זה עניין של מומחה. או מומחה או לא משנה פה זה לא דווקא מומחיות, תסתכל מסביבך ותראה מה טבע האדם פחות או יותר. בסדר. אבל הקביעה היא שאם יש חזקה אז היא מועילה להוציא ממון ממוחזק. המוחזק לא יהיה נאמן להגיד פרעתי. וזה נשאר לתמיד כי זאת קביעה נורמטיבית. מה תהיה החזקה? זאת קביעה עובדתית. צריך לבדוק כל פעם כל דבר לגופו. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שההלכה בכלל אל תחפשו עובדות בהלכה. כל העובדות שמופיעות בהלכה זה מקרים. סתם מקרה. זה יכול להיות ככה ויכול להשתנות פעם במקום אחר או בזמן אחר. מה שאני לומד בהלכה זה את עקרון הגשר, שאם העובדות הן כאלה, אז הנורמה שחלה עליהן היא כזאת. והאם העובדות הן כאלה או לא? עכשיו זה הרבה פעמים אנשים מתבלבלים כי אנשים חושבים שזה רפורמה וזה שינויים בהלכה והתורה אומרת… התורה לא אומרת עובדות. התורה אומרת מה עושים עם כל סט נתון של עובדות. מי הן העובדות? תחליט לבד. טבא למיתב תן דו, אישה כן שרוצה להתחתן עם עם כל אחד אפילו אם הוא מוכה שחין אני לא יודע מה או בעל מכה או משהו כזה. יכול להיות שבזמן חז"ל זה היה נכון, כנראה זה מה שהם אמרו. אבל בימינו זה לא נכון, אין לזה שום קדושה. הם לא קבעו את הקביעה העובדתית, הם רק קבעו שאם יש קביעה עובדתית כזו, אז אי אפשר להגיד דאדעתא דהכי לא קידשה, שהיא לא התקדשה על דעת שהוא יכה אותה, כי אישה כן רוצה את זה. אבל אם היום העובדה משתנה אז גם ההלכה תשתנה, כי ההלכה זה לא העובדות וההלכה זה גם לא השורה התחתונה. ההלכה זה האם-אז. אם העובדות הן כאלה, אז הנורמה היא כזאת. עכשיו תציב את העובדות הרלוונטיות לסביבה שלך, תקבל מהפונקציה את התוצאה ההלכתית. ההלכה זו הפונקציה. זה לא התחום ולא הטווח. זאת אומרת זה לא המשתנה הבלתי תלוי ולא המשתנה התלוי. בסדר? אני יכול לשאול אותך שאלה, בת לא יורשת על פי הלכה. כן. אבל אז האחים שלה צריכים לחזר על הפתחים כדי לתת לה כסף, נכון? כדי להחזיק אותה. הנסיבות השתנו. אז היום הבנות ירשו? לא. אם אתה משתכנע פרשנית, זה פסיקה הלכתית, זה פסיקה שלפי התקופה ההיא בגלל זה ובגלל מה שהיה שם החובה של האחים… פה נכנסת שאלת הפרשנות. הרבה פעמים יכולים להיות ויכוחים פרשניים, האם קביעה הלכתית כלשהי של חז"ל או של התורה היא תלוית נסיבות, ואז אם הנסיבות משתנות יכול להיות שזה ישתנה. על זה דיברנו כשדיברתי על שינויים בהלכה. השאלה הגדולה האם מה שבת לא יורשת זה תוצאה של הנסיבות ששררו אז? אם כן, בהחלט אפשר לשנות את זה היום. אם לא, אז לא. אז זה ויכוח פרשני, צריך לבדוק האם זה כן או לא. כבודו דיברנו על זה על שינויים בהלכה. שימו לב שזה דומה מאוד במובן הזה ללוגיקה. מה זה לוגיקה? הלוגיקה אומרת אם כל איקס הוא וואי ואיי הוא איקס, אז איי הוא וואי. נכון? האם הלוגיקה קבעה שאיי הוא וואי? לא. הלוגיקה גם לא קבעה שכל איקס הוא וואי. הלוגיקה קבעה שאם כל איקס הוא וואי ואיי הוא איקס, אז איי הוא וואי. כלל המעבר זו הלוגיקה. ההנחות תכניס איזה הנחות שאתה חושב שהן נכונות וממילא מהלוגיקה תקבל את התוצאות הרלוונטיות. אבל הלוגיקה לא אומרת לא את ההנחות ולא את התוצאות, היא אומרת רק את האם-אז. אוקיי? אתה בעצמך כתבת שדבר שקובע רק גשר הוא ריק מתוכן. נכון. אז מה אתה אומר שיש עכשיו הלכה? הוא ריק מתוכן עובדתי, לא ריק מתוכן. ריק מתוכן עובדתי, נכון. ההלכה לא קשורה לעובדות בכלל. העובדות שקופות להלכה והיא שקופה להן. זה שני מישורים שלא מדברים אחד עם השני. ההלכה זה רק עקרונות גשר בדיוק כמו הלוגיקה. ההלכה זה האם-אז. אם העובדות הן כאלה, אז הנורמה היא כזאת. זה הלכה וזה לא אמור להשתנות. אוקיי? אבל העובדות יכולות להשתנות וגם השורה התחתונה יכולה להשתנות. אבל מה שצביקה אמר זה הפאנץ' פה כי בתורה ובמפורש ובתורתכם לא משתנה אי אפשר לשנות. אז מה? בתורה כתוב לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. דיברתי גם על זה פעם אני חושב. לא תעשו אגודות אגודות, אסור לעשות שני בתי כנסת בעיר אחת. מכירה את רעננה? כמה בתי כנסת יש פה? למה? כתוב בתורה לא תתגודדו אנחנו לומדים לא תעשו אגודות אגודות. בקהילה אחת יהיה בית כנסת אחד, ובשתי קהילות יהיו שני בתי כנסת. לא אכפת לי שהם בתחום של רשות מוניציפלית אחת, מה שאנחנו קוראים היום עיר בשפה שלנו. אבל בתורה איש נותן לאישה את הגט, וזה לא השתנה. והיום זה לא… לא, היום זה לא, לא. נשתנו פה… מי אמר שהדברים השתנו? מי אמר שהדברים השתנו? תלוי במה. מה זה תלוי? זה שהאיש נותן לאישה את הגט. אם תראי ברמה הפרשנית שכשאיש נותן לאישה את הגט זה בגלל נסיבות שהיו אז והיום השתנו, אז באמת יכולה להיות טענה שצריך לשנות את ההלכה הזאת. השאלה האם זה בגלל זה, זאת שאלת מיליון הדולר. אני לא יודע לענות עליה, אולי כן אולי לא, אני לא יודע. הרבה יותר ממיליון, זה שכר טרחה שלך? השם, כולם שם מקבלים על הדברים האלה הרבה יותר ממיליון. זה, אז לכן אני אומר שיש פה אותו דבר כמו, אולי פעם אמרתי את זה, אני לא זוכר כבר. אני פעם חשבתי מה, מה כל כך גאוני במוזיקאי כמו באך? באך, מה? מה כל כך גאוני? אני גם יכול לעשות את זה. אין לי שום יכולת מוזיקלית, רק שתבינו. אני גם יכול לעשות את זה, אני אעשה קומפוזיציה, ואני אקמפז איזו יצירה משלי, ועכשיו אני אבנה יצורים כאלה שמבחינתם זאת היצירה המושלמת. הרי יצירה מושלמת זה פונקציה של קהל השומעים, נכון? אז אני בעצם יכול גם כן, רק מה, רק אני מזלי, איתרע מזלי שהמוזיקה שאני עושה משום מה האנשים שסביבי זה לא הנקודה שבדיוק מתלבשת להם הכי טוב, ובאך במזלו נפל בדיוק על המקום שנתפס כמוזיקה עילאית בעיני אנשים. וזה רק שאלה של איך אנחנו בנויים, נכון? אז באיזה מובן יש לבאך יותר יכולת מוזיקלית ממני? וכנראה יש לו. אבל זה לא פותר את הדבר הזה. אני רוצה להגיד לכם שהכישרון של באך זה שהוא עשה את זה ישר לא הפוך. זאת אומרת, אני כשאני עושה את הקומפוזיציה אני צריך לייצר את האודיאנס, זאת אומרת אני צריך לייצר את השומעים עד כדי כך שייהנו מזה. ואפשר לייצר אותם ברמה העקרונית, כשהם ישמעו את המוזיקה שלי הם יהיו בעננים. באמת צריכים להיות מוטציות, אבל אפשר לייצר מוטציות כאלה. של שם, כן, בדיוק. אבל מישהי רוצה להקים שם, יש לה סטארט אפ, בית ספר ליתומים שלא להתעסק עם ההורים. זה מה שאומרים תמיד, האוניברסיטה הייתה יכולה להיות מושלמת בלי סטודנטים, ובבית חולים היה יכול להיות מושלם בלי חולים, רק מפריעים החברה האלה. בכל אופן, מה שאני בעצם רוצה לומר זה שבאך עשה את זה ישר לא הפוך. מה זאת אומרת? היה לו סט נתונים של אודיאנס, זאת אומרת הם כבר פה, והוא הצליח להתאים להם מוזיקה שנראית להם מושלמת, נכון? את זה אני לא יודע לעשות. אתם מבינים שהיכולת הזאת זו יכולת של אם-אז. אני מאמין שאם באך היה גאון מוזיקלי, כנראה הוא היה, אז באוכלוסייה אחרת לגמרי שהוא היה מגיע אם הוא היה מבין את הראש שלהם ונכנס לתרבות שלהם הוא היה עושה גם להם מוזיקה יותר טובה ממני. כי היכולת שלו זו לא המוזיקה שהוא כתב, אלא היכולת שלו לכתוב מוזיקה כאשר קהל השומעים הוא נתון. הגאוניות המוזיקלית היא גם כן גאוניות של אם-אז, רק אנחנו לא שמים לב לזה כי האם הוא נתון. אנחנו פה. אנחנו לא מחליפים את עצמנו, אנחנו פה, אנשים בנויים כמו שהם בנויים, אז אנחנו שוכחים שיש פה איזשהו אם. אנחנו רגילים לאז. כמו שתמיד, כל בן אדם הוא בן תמותה, זה ברור, ולכן אם סוקרטס הוא בן אדם, אז סוקרטס הוא בן תמותה. אף אחד לא זוכר שהלוגיקה זה האם-אז, כי כולנו יודעים שכל בן אדם הוא בן תמותה, זה לא שאלה לדיון. ולכן ברור שהלוגיקה אומרת שסוקרטס הוא בן תמותה, אבל זה לא נכון, הלוגיקה לא אומרת את זה. הלוגיקה אומרת שאם כל בן אדם בן תמותה, אז סוקרטס הוא בן תמותה. רק אנחנו הרבה פעמים בגלל שיש הנחות נורא פשוטות אנחנו שוכחים את האם-אז, אוקיי? אז גם פה בתחום העובדתי, אנחנו רגילים לזה שאנשי מקצוע קובעים נורמות, אנחנו שוכחים שזה בעצם רק קביעה של אם-אז. אנשי מקצוע קובעים את האם, אבל בדרך כלל.