ענייני תשובה – שיעור 3

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, רק לסכם קצת איפה אנחנו עומדים במהלך, למעשה היום זה מפגש אחרון, אילוצי הזמן הפכו את זה לסדרה של שלושה מפגשים בלבד. התחלתי עם השאלה איך מוגדרת מצוות תשובה, ולמה היא לא מיותרת כמו ששאל המשך חכמה? ואז אמרתי שבתשובה יש שני היבטים. היבט אחד זה ההיבט התוצאתי, אחרי שאתה עושה תשובה מצבך הרוחני טוב יותר. התשובה היא אמצעי כדי להגיע למצב רוחני טוב יותר, למחוק חטאים, לטהר את עצמך מהכתמים שצברת עם עבירות שעשית וכדומה. וההיבט השני זה ההיבט של עצם ביצוע התשובה. עצם עשיית התשובה הוא בעצמו בעל ערך בלי קשר לשאלה שההתקדמות הזאת מביאה אותי למצב רוחני גבוה יותר, אלא עצם ההתקדמות היא בעצמה אחת התועלות או אחד הערכים המוספים של התשובה. דיברנו על השלמות וההשתלמות של הרב קוק, ובדרך זה ניסיתי להראות שבמובן מסוים ההשתלמות או ההתקדמות שבתשובה אולי אפילו יותר מהותית מאשר ההגעה למצב השלם. אלא עצם התנועה לקראת המצב השלם היא לא פחות ואולי אפילו יותר חשובה מאשר ההגעה אליו, כי בסופו של דבר דברים מושלמים היה לקדוש ברוך הוא עוד לפני שהוא ברא אותנו ואת העולם. מה שהוא היה צריך אותנו זה כדי להוציא אל הפועל את פוטנציאל ההשתלמות שלו, כמו שראינו שם. ולהוציא אל הפועל פוטנציאל השתלמות אתה חייב להיות יצור חסר שמתקדם, זאת אומרת ששואף להשתלם יותר. ולכן הערך של התשובה הוא בעצם, הערך העיקרי של התשובה הוא בעצם ההשתלמות. אחרי זה דיברתי על שני סוגי תשובה, כבמינוח של היום ובמינוח שמקובל בספרות התורנית. בספרות התורנית בעל תשובה זה מישהו שהתנהג לא בהתאם לערכים שהוא הבין שהם נכונים, ומה שהוא אמור לעשות זה לתקן את התנהגותו. לעומת זאת מה שקוראים היום חוזר בתשובה זה מישהו שחשב באופן אחד ומתקן את מה שהוא חשב, לא רק במישור ההתנהגות, אלא הוא בכלל לא תפס את עצמו כחוטא עד עכשיו כי הוא חשב שזה בסדר מה שהוא עושה. ועכשיו הוא בעצם מאמץ תפיסת עולם אחרת או אידאולוגיה אחרת או אמונה אחרת, וזה שינוי של התפיסות ולא רק של ההתנהגות. שינוי ההתנהגות בא בעקבות העניין, אבל החזרה בתשובה היא בעצם שינוי התפיסות לא פחות מאשר שינוי ההתנהגות. ואמרתי שהבעל תשובה הקלאסי, זה שמתקן את התנהגותו, זה לא יכול להיות תיקון אך ורק במישור ההתנהגותי. כל תיקון כזה חייב להיות לו איזשהו שורש גם במישור הערכי תפיסתי תיאורטי, איך שתקראו לו. וכדי לחדד או להבהיר את העניין הזה נכנסתי קצת לשאלה של חולשת הרצון. ואמרתי שלמעשה, אני לא אחזור על פרטי הטיעון אבל בקצרה, אמרתי שאם בן אדם מתנהג באופן מסוים זה אומר שכנראה זה מה שהוא רוצה לעשות. האמירות האלה כאילו שאני רציתי לעשות איקס אבל בעצם עשיתי וואי, כאילו היה לי רצון חלש, רציתי את איקס אבל זה היה חלש, הן לא מדויקות. הן לא מדויקות בגלל שאם באמת רצית לעשות איקס אז היית עושה איקס. ואם אתה רצית באמת איקס ולא עשית איקס, אז אחת משתיים, או שהיית אנוס, משהו גבר על מה שאתה רוצה ואילץ אותך לעשות משהו אחר, אבל אז אתה אנוס, זה לא חטא, על זה אתה לא צריך לעשות תשובה. דחף לאו בר כיבוש, או יצרא אלבשא, או כל מיני דברים מהסוג הזה. או אם לא, אז אין מנוס מהמסקנה שבעצם זה מה שרצית. אם זה מה שעשית זה מה שרצית. אלא מה, רצונות זה דבר מורכב. לפעמים. לפעמים אני רוצה מאוד לקיים מצוות, אבל אני גם רוצה ליהנות. ובמקום שבו ההנאה גורמת לי לעבור על הרצון של לקיים מצוות, אז כיוון שההנאה הייתה יותר חשובה בעיניי, אז הלכתי עם ההנאה על חשבון קיום המצוות. אז תמיד התחושה שלי אחרי שאני נותן לעצמי דין וחשבון לאחר מעשה, לא לא, אני ממש רציתי לקיים מצוות, נפלתי. היה לי רצון חלש. אבל זה לא. אני לא באמת רציתי לקיים מצוות, מבחינת שורה תחתונה, רציתי לקיים מצוות, אבל גם רציתי ליהנות, והרצון ליהנות גבר על הרצון לקיים לקיים מצוות. בסופו של דבר זאת הייתה החלטה שלי. אם זאת לא הייתה החלטה שלי, אז אני אנוס. אם הייתי כפוי לזה, גם אם על ידי גורמים פנימיים פסיכולוגיים או חיצוניים, אני אנוס. ואם לא הייתי כפוי לזה, פירוש הדבר שזה מה שאני החלטתי לעשות. רק על דברים כאלה יש לי אחריות. ומכיוון שזה מה שהחלטתי לעשות, זה כנראה גם מה שרציתי לעשות, כמו שדיברנו שבוע שעבר בתחושת הרצון. ולכן למעשה כאשר אני רוצה לתקן התנהגות, תמיד אמור להיות איזשהו מימד של תיקון בתפיסות. זה לא יכול להיות תיקון שמתמקד אך ורק בהתנהגות. כדי לחדד את העניין יותר, הבאתי את הפרדוקס הזה של השינוי העצמי. כן כשבן אדם בעצם כשאתה כשבן אדם נדרש או מצופה ממנו לעשות תשובה, דיברנו על זה אם זאת מצווה או לא מצווה, אבל לפחות מצופה ממנו, אולי הוא נדרש לעשות תשובה, פירוש הדבר שבן אדם ניגש באופן יזום לשנות את דרכיו. לא שזה קורה לי. אם פתאום גיליתי את האמת, זה קרה לי. זה לא נקרא עשיית תשובה. זה לא עשיית תשובה לא רק בגלל שזה שינוי בתפיסות ולא בהתנהגויות. אמרתי, גם שינוי ההתנהגויות יש בו מימד של שינוי תפיסתי. אלא שזה פשוט דבר שקרה לי. זה לא דבר שאני החלטתי עליו. תשובה בהגדרה כן המקובלת בספרות התורנית, תשובה פירושה לגשת באופן יזום לתיקון ההתנהגות שלי. מה זה אומר בעצם? וכאן אמרתי הבאתי את הדוגמה כן של מישהו שעובד לא לשמה, איך משכנעים אותו לעבוד לשמה, לא נחזור לכל זה אני רק מסכם כדי שנראה איפה אנחנו עומדים. מה שרציתי בעצם להראות זה שאם אם אני בא לשנות את עצמי, זה בעצם תיאור פרדוקסלי. אין דבר כזה אני משנה את עצמי, כשזה בעצם מה שאני נדרש כשאני נדרש לעשות תשובה. למה? בגלל שאם נגיד שאני המשנה, כן האני המשתנה מחזיק במערכת ערכית איקס. עכשיו אני רוצה לשנות את עצמי למערכת ערכית וואי. ושוב, גם שינוי התנהגותי דורש איזשהו שינוי ברמה הערכית אידיאולוגית תפיסתית. אוקיי? לכן תמיד יש פה גם מימד תפיסתי בשינוי הזה. אז עכשיו בוא נדבר נתמקד רגע בשינוי התפיסתי. אז אני המשנה רוצה לשנות את האני המשתנה מאיקס לוואי. אלא מאי? אם אני המשנה רוצה לשנות לוואי, זה אומר שאני כבר מאמין בוואי. אחרת לא הייתי רוצה לשנות לוואי. אבל אם אני כבר מאמין בוואי, אז את מי בדיוק אני משנה? המשתנה הרי אמור להאמין באיקס ואז אני אשנה אותו להאמין בוואי. אבל אם אני כבר מאמין בוואי ולכן אני רוצה להשתנות לשם, אז זה בדיוק מה שאני רוצה. אז אז מה בעצם אז איך בעצם אני יכול לשנות את עצמי או איך בכלל ניתן לדרוש ממני לעשות פעילות יזומה של שינוי עצמי? זה זה משהו פרדוקסלי. אין אין דרך סיסטמטית לתאר את זה. הפרדוקס הפרדוקס הזה בעצם מוביל אותנו אני לא זוכר אם הזכרתי את העניין הזה פעם קודמת אני אגיד את זה כאן. אפשר לנסח את הקושי הלוגי הזה, שימו לב זה לא קושי פסיכולוגי, זה לא שקשה לי לשנות את עצמי פסיכולוגית. זה פשוט לא מוגדר לוגית, זה משהו סתירתי. אם אני רוצה לשנות את עצמי אז אני כבר שונה. ואם אני לא שונה, למה שאני ארצה לשנות את עצמי הרי אני עדיין מאמין באיקס? למה שארצה לשנות את עצמי לוואי? ובשינוי התנהגותי נטו אמרנו שזה אין דבר כזה, זאת אומרת יש בו מימד תפיסתי בשינוי הזה. זה לא רק שינוי של ההתנהגות, יש פה גם שינוי בתפיסות. אז יש פה משהו שהוא בלתי אפשרי. דרך אחת לתאר את העניין הזה זה בעצם אני אנסח את זה עכשיו בצורה ש. את הפרדוקס הזה או את הקושי הזה, את הסתירה הזאת. נאמר ככה, נגיד שאני בעצם, או לפני הניסוח הזה. בסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא, כן שלא הניח זונה בכרכי הים, יש שמה כמה סיפורים מקבילים, בגמרא בעבודה זרה זה על רבי אלעזר בן דורדיא, אז הוא כן, שהוא לא הניח עבירה שלא עשה, והגיע בסוף לאיזשהי זונה אחת בכרכי הים.

[Speaker B] הנה, זה הסיפור, יש כמובן מדרשים מקבילים, הדברים ידועים.

[הרב מיכאל אברהם] והתניא אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרים בשכרה. נטל כיס דינרים והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי. הרי בת קול שיצאה אמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא, זאת אומרת שבעצם לא רק שמקבלים את תשובתו, אלא הוא נקרא רבי. עכשיו מה בדיוק היה פה? הרי יש פה איזשהו תיאור מאוד מוזר. הוא פונה לגרמי השמים, לגבעות, להרים שיבקשו עליו רחמים, ואף אחד מהם לא באמת נענה. ואז בסוף בסוף הוא אומר: טוב, אין הדבר תלוי אלא בי. מעיקרא מאי קסבר? שזה לא תלוי בו? ההרים צריכים לבקש עליו רחמים במקומו? מה פשר הסיפור הזה? מאוד מרטיט, מאוד נוגע ללב, אבל תכלס מה הדבר הזה אומר בעצם? מה זה בא ללמד אותנו? נדמה לי שמה שהדבר הזה בא ללמד אותנו זה את אותה תחושת חוסר אונים שתיארתי קודם. בנאדם מרגיש שהוא צריך לשנות את עצמו, אבל ממה נפשך? זה הרי בלתי אפשרי. זאת אומרת, אם אני כבר מאמין ב-Y, אז אין לי מה לשנות, אבל אני יודע שיש לי הרי מה לשנות, כי הרי חטאתי, אני רוצה להשתפר. אבל אם אני לא מאמין ב-Y, אז למה שאני אשנה את תפיסותיי מ-X ל-Y? יש פה איזה חוסר יכולת מהותי לעשות את הצעד שנדרש ממני, לעשות תשובה. ובתיאור אחר הייתי אומר, וזה התיאור שעמדתי לומר לכם, אני חושב שאפשר לנסח את זה ככה. אני בעצם עומד מול הקדוש ברוך הוא, הוא מצפה ממני לעשות תשובה. אני אומר לו: תראה, אני בעצמי הרי לא יכול לשנות את עצמי. אחת משתיים: או שאתה תעשה לי את זה, או שזה לא יכול להיעשות. עכשיו, אם אני עצמי אעשה את זה, זה בלתי אפשרי. אם אתה תעשה את זה, זה חסר ערך, כי הקדוש ברוך הוא עשה את התשובה, לא אני. אז מה הערך של זה? אני הרי נדרש ביוזמתי לעשות תשובה, לשנות את עצמי, כמו שאמרתי קודם. לכן בעצם יש פה איזשהו ממה נפשך כזה. התשובה לא יכולה להיעשות מבפנים כי זה בלתי אפשרי, היא לא יכולה להיעשות מבחוץ, שמה היא יכולה אבל זה חסר ערך. זה לא באמת תהליך של תשובה, מישהו עשה לי את זה. אם תחשבו שאני הולך לפסיכולוג והוא מתכנת אותי מחדש, זה לא נקרא לעשות תשובה. שאלה מעניינת אגב, האם יש עניין ללכת למהפנט שיהפנט אותי שמכאן והלאה אני לא אעשה חטאים יותר? אעשה רק מצוות קלה כבחמורה ולא אעשה חטאים בכלל. עקרונית זה דבר אפשרי אני חושב, עוד פעם לא מומחה בהיפנוזה, אבל ברור שדברים מסוג כזה. כי כמו שאמרתי קודם הבעיה היא שאנחנו צריכים להשתלם בעצמנו. אם מישהו מתקן אותנו מבחוץ זה לא נקרא להשתלם. להשתלם פירושו לעשות באופן יזום פעולה שאני עצמי עושה כדי לתקן את עצמי, להשלים את עצמי, להפוך את עצמי לשלם, משולם יותר. אם אני רוצה שמישהו אחר יעשה עבורי את העבודה זה לא שווה כלום, אז הוא עשה עלי משהו אחר, מה זה אומר? אני נדרש לעשות פעולה של תיקון, של שיפור, לא שמישהו אחר יתקן אותי. גרזן ביד החוצב, כן? זה לא דבר בעל ערך. הקושי הזה שכאילו בעצם אין פה מוצא. אם זה מישהו מבחוץ זה חסר ערך, אם זה אני עצמי זה בלתי אפשרי. אז איך בכל זאת עושים תשובה? זה נדמה לי מה שרבי אליעזר בן דורדיא חש כאן. איזה שהוא חוסר אונים. הוא פונה לגורמים מבחוץ, מה זה? ההרים, הגבעות, הכוכבים, המזלות, הלבנה, ולא יודע מה, כל שמיים וארץ וכל מי שרק הוא רואה מסביבו. למה? כי הוא מבין שהוא עצמו לא מסוגל לקחת את עצמו ולהפוך את עצמו למשהו אחר. זה חייב להיות מישהו מבחוץ שישנה אותי. אבל המישהו מבחוץ שישנה אותי זה חסר ערך, לכן בסוף הוא אומר אין הדבר תלוי אלא בי. עכשיו, אבל מה עושים? אין הדבר תלוי אלא בי, אוקיי, ומה עכשיו? מה אני אמור לעשות? איך עושים את זה? אז הוא לא, הוא באמת זה משהו שהוא לא בדיוק יודע לעשות, הוא הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו. כאילו בעצם הוא לא עשה שום דבר, הוא פשוט הבין את הסיטואציה, היה מיואש טוטאלי מחוסר האונים הזה, מחוסר התוחלת הזאת, בכה בכה בכה ויצתה נשמתו. וזאת התשובה שהם קיבלו בסוף. את התשובה הזאת קיבלו. ולא רק שהם קיבלו אלא קראו לו רבי אליעזר בן דורדיא, כמו שרבי אומר כאן, כן? לא דיין אלא אפילו שקוראים אותם רבי. למה? כי הוא לימד אותנו את העיקרון הזה. רבי זה מישהו שלימד אותנו משהו, הרבי שלנו. הוא לימד אותנו משהו. מה הוא לימד אותנו? הוא לימד אותנו את זה שלמרות שלכאורה בניתוח ההגיוני הדבר הזה לא יכול להיעשות, בסופו של דבר אם אתה מפנים היטב את הסיטואציה ואת חוסר היכולת הזאת, זה בסופו של דבר קורה. אני לא יודע איך זה קורה. זה לא קורה ממני, אבל זה גם לא ממש מבחוץ, כי אני מבין היטב את המצב, לא יכול לעשות שום צעד אקטיבי לשנות אותו, אבל אני מבין טוב את המצב ואת עומק הברוך ואני בוכה בוכה בוכה והופ זה משתנה. זה קורה. הוא הופך להיות רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא, גמר את תפקידו פה עלי אדמות. אז זה אומר שמצד אחד הבעיה נראית ללא מוצא, אבל מצד שני זה לא צריך להיות רבי אליעזר בן דורדיא, זה רק סיפור שבא להמחיש לנו משהו שאנחנו יודעים אותו מעצמנו. כל אחד יודע בעצמו שיש דבר כזה לעשות תשובה. עכשיו אני לא יודע כמה מאיתנו היו בעלי תשובה אמיתיים ועד הסוף ולגמרי, לא משנה, כל אחד במינונים ובהיקפים שלו. אבל כן, יש דבר כזה לעשות תשובה, יש דבר כזה לשפר את עצמי. אז איך הדבר הזה מסתדר עם כל התיאורים שנתתי קודם שלכאורה ברמה הלוגית זה בלתי אפשרי? לא שזה קשה, עוד פעם, זה פשוט לא מוגדר, סתירה לוגית. איך דבר כזה קורה? יכול להיות שבניסוח, עוד פעם אני לא בטוח אם אמרתי את זה פעם קודמת או לא, בניסוח אחר אפשר לנסח את זה כך. אני עומד מול הקדוש ברוך הוא, או שהוא יעשה עלי את התשובה ישנה אותי, או שאני אשנה את עצמי. מה שהוא יעשה זה חסר ערך, אני זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לעשות את זה. אבל ההנחה של חוסר האונים הזה היא שאני עומד מולו ואנחנו שני ישים נפרדים ויש מה נפשך, או שהוא עושה את זה או שאני עושה. יכול להיות ששורש העניין, ועוד פעם אני אומר את זה מאוד מלמעלה אני לא יודע להגדיר את זה עד הסוף, אבל התחושה שלי שפה אולי יכול להימצא איזשהו סוג של מוצא לפלונטר הלוגי. שהדיכוטומיה הזאת בינינו לבינו היא לא כל כך חדה כמו שתיארתי. יש משהו במעבר בינינו לבין, יש איזושהי נקודה שבה אנחנו לא באמת שני ישים נפרדים. כמו שתמיד אומרים באמירות מיסטיות שאני לא כל כך אוהב, הנקודה האלוקית שנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו. יש במעבר בינינו לבינו יש איזושהי נקודה שבה זה שנינו יחד. זה לא באמת, אני עוד פעם לא מדבר על הזהות הפנתיאיסטית, שאין שום דבר אין עוד מלבדו וכולנו בעצם זה רק אלוקות, זה אמירה מאוד בעייתית. אבל אני כן מקבל במובן מסוים את הנקודה הזאת. שזה לא יכול להיעשות מבחוץ וזה חסר ערך אם זה נעשה מבחוץ, וזה לא יכול להיעשות מבפנים. המה נפשך הזה מניח שהבחוץ והבפנים הם מובחנים זה מזה באופן דיכוטומי. אם שם יש איזושהי בעיה בתיאור, ואני יודע להגיד את זה רק על דרך השלילה, לא יודע להגיד באופן חיובי מה בדיוק קורה שם, אז יכול להיות שיש פה בכל זאת איזשהו מוצא, והעובדה היא שיש. זאת אומרת, אנשים כן עושים את התהליך הזה, נדרשים לעשות את התהליך הזה. זה אומר שכנראה בתיאור הזה קורה משהו שהוא בחיבור בינינו לבינו. עכשיו תבינו שהדבר הזה מחזיר אותנו ל- דיברנו על בעיית השלמות והשתלמות, ואמרתי שהתשובה היא עסק כל כך מהותי בגלל שהשתפרות הזאת שמתבטאת בתהליך התשובה בעצם משלימה את הקדוש ברוך הוא. תנו עוז לאלוקים, כן, או עבודת צורך גבוה. זאת אומרת, ההשתלמות שאנחנו עושים זו אותה שלמות שהוא מצד עצמו לא יכול שתהיה לו, השלמות הזאת. כי הוא כבר מושלם, ואיך הוא יכול להשתלם? לכן הוא בורא אותנו שאנחנו נעשה עבודת השתלמות ובכך ניתן לו את השלמות שחסרה לו. אוקיי? ואמרתי שם שבאיזה מובן ההשתלמות שלנו משלימה אותו? אנחנו משתלמים, אבל למה זה הופך אותו לשלם? הוא בשביל להשתלם צריך להיות בעצמו חסר ולהפוך לשלם יותר בעצמו. מה זה עוזר שהוא בורא יצורים אחרים שהם חסרים והם משלימים את עצמם? אז אמרתי שהפוטנציאל, דיברתי על מהירות ושינוי מקום עם הפרדוקסים של זנון, אז הפוטנציאל לשינוי נמצא אצלו. הוא יוצא מן הכוח אל הפועל דרכנו. זה בעצם הטענה, זה מה שכותב גם הרב קוק שם נדמה לי, אם אני מבין נכון את כוונתו. שתשימו לב, זה בעצם דומה מאוד למסקנה שהגעתי אליה עכשיו מהזווית האחרת שדיברתי עליה היום. ומה שאמרתי כאן בעצם זה שיש איזשהו חיבור בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, ותהליך ההשתלמות הזה שאנחנו קוראים לו עשיית תשובה, הוא בעצם לא יכול להיעשות על ידינו לבד. יש משהו בנקודת השורש שמונע על ידו. זאת אומרת, משהו הוא עצמו צריך להיות מעורב בזה, כי אחרת זה לא יכול להתבצע. אבל זה גם לא יכול להיות הוא כי אז זה חסר ערך. הוא איכשהו מהווה הפוטנציאל שיוצא מן הכוח אל הפועל דרכנו. אתם רואים שזה בעצם בצורה כזו או אחרת זה איזשהו סוג של תיאור של אותו חיבור שדיברתי עליו כאן, איזשהו מטמורפוזה, כן, כמו הדגים והציפורים של אשר. שבאיזשהו שלב יש יצור שהוא מעורב בין דג וציפור. כן, טוב, זה לא יצור, זה תמונה, זה סביבה, מעורבת בדגים וציפורים. והחיבור הזה הוא צורה אחרת להסתכל על היחס בין הפוטנציאל לבין ההתממשות של הפוטנציאל הזה דרכנו. ולכן ההשתלמות שלנו אכן גם משלימה אותו, לא רק אותנו. זאת אומרת, אנחנו בעניין הזה עובדים בשבילו. ההשתלמות הזאת הופכת אותו לשלם יותר, בלי זה הוא היה חסר. ולכן הוא גם צריך להיות פה מעורב, מעבר לשיקולים של זנון, כן, עם הפוטנציאל לשינוי מקום וכולי. הוא צריך להיות פה מעורב א', כי טכנית אנחנו לא יכולים לבצע את זה. מצד שני הוא לבד כשהוא עושה את זה זה חסר ערך. לכן חייב להיות שיהיה לו איזשהו חיבור איתנו, שהחיבור הזה איכשהו מייצר את השינוי העצמי הזה. אבל זה גם עונה בדיוק על הצורך שכל הבריאה הזאת מיועדת לתקן את עצמה ובכך להשלים את הקדוש ברוך הוא, כן, עבודת צורך גבוה, היא בדיוק, ההשתלמות הזאת והשלמות הזאת נוצרת דרך אותו חיבור שאני מדבר עליו כאן. ומה שכן הזכרתי פעם קודמת, כן, עם אבינו מלכנו. שכל האבינו מלכנו שאנחנו אומרים, הם כולם איזשהן בקשות מהקדוש ברוך הוא. ויש אבינו מלכנו אחד שהוא נראה מאוד מוזר במבט ראשון, וזה אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך. אפשר לפרש את זה אבינו מלכנו תקבל אותנו כבעלי תשובה, זאת אומרת תקבל את התשובה שלנו. אבל החזירנו בתשובה שלמה לפניך זו לא המשמעות המילולית. תקבל את תשובתנו, אלא תעשה, תעזור לנו לעשות את התשובה, או תעשה את התשובה באיזשהו מובן עבורנו. וזה הרי לא יכול להיות, אם הוא עושה את התשובה עבורנו זה חסר ערך. מצד שני אבל אנחנו לבד לא יכולים לעשות את זה. אז החזירנו בתשובה שלמה לפניך הכוונה תן לנו את החיבור, דרך החיבור הזה תכניס לנו את הפוטנציאל השינוי הזה כדי שאנחנו נוציא אותו מן הכוח אל הפועל ונשתנה. וזה החזירנו בתשובה שלמה לפניך, כן, תיטול חלק בפעולת התשובה. לא רק שתקבל אותנו כבעלי תשובה, אלא תיטול חלק בפעולת התשובה כי בלי זה זה לא יכול לקרות. לא יכול להתרחש. אני רוצה לדבר, לגעת בנושא הזה מעוד, מעוד זווית. וזה פשוט להגדיל את הרזולוציה עוד ועוד של אותה נקודת חיבור שאני כל הזמן מסתובב סביבה, אני לא יודע מה להגיד ישירות עליה. זה תארים שליליים. אני מסתובב סביבה, אני מסתכל עליה מפה ומשם, אני רואה מה היא לא ועוד פעם מה היא לא ומה היא לא, ואז בסוף התקווה היא שתיווצר איזושהי הבנה או תפיסה של מה זה כן, כמו שהרמב"ם מתאר על התארים השליליים. אז אני אציג את זה מעוד זווית. אם אתם זוכרים דיברתי על הבעייתיות הזאת של חולשת הרצון. חולשת הרצון זה בעצם, כמו שתיארתי קודם, זה בעצם אומר ככה: אם איקס זה מה שאני חושב שנכון, ועוד פעם איקס זה שורה תחתונה אחרי כל השקלולים וכל הערכים והרצונות והאינטרסים וכל מה שאני רוצה, בסוף בסוף יש שורה תחתונה שאומרת לי אני חושב שאיקס הוא מה שראוי לעשות. ואני חופשי לבצע את מה שאני חושב, אז אני גם רוצה לעשות את זה. אם זה מה שראוי בעיניי אז זה מה שאני רוצה. אם זה מה שאני רוצה ואני חופשי אז זה גם מה שאני עושה. כל שלב בדרך שלא מתקיימת ההנחה שתיארתי כאן הופך אותי לאנוס. זאת אומרת אם זה מה שאני חושב שראוי אבל אני לא רוצה את זה, אז זה לא מה שאני חושב שראוי, משהו התערב לי שם ברצונות, אבל אני אנוס. מזכיר לי את הגמרא בברכות, יש גמרא מעניינת

[Speaker B] בברכות, ברכות ט עמוד

[הרב מיכאל אברהם] ב. וישאילום, אמר רבי אמי: מלמד שהשאילום בעל כורחם. איכא דאמרי בעל כורחם דמצרים ואיכא דאמרי בעל כורחם דישראל. מאן דאמר בעל כורחם דמצרים דכתיב ונבזת ביתה תחלק שלל. מאן דאמר בעל כורחם דישראל משום משוי, לא רצו לסחוב את זה, זה כבד להם. עכשיו מה פירוש בעל כורחם דמצרים? הרי כתוב שהשם נתן את חן העם בעיני מצרים והשאילום ונתנו להם כלי כסף וכלי זהב, זה נעשה מרצונם הטוב של המצרים. מה זה נקרא בעל כורחם של המצרים? איך זה מתיישב עם התיאור במקרא עצמו? אז פעם חשבתי שבעל כורחם דמצרים הכוונה, למה באמת המצרים נתנו להם? הרי הם לא ממש אהבו את ישראל, נכון? לא היה להם עניין אמיתי לתת לישראל את ההענקה הזאת שנותנים לעבד, זה כמו הענקה שנותנים לעבד, אז הם לא פתאום הפכו את עורם להיות כאלה צדיקים. מה קרה שם? כתוב ויתן השם את חן העם בעיני מצרים. הקדוש ברוך הוא סובב להם את הראש, היפנט אותם. נכון? עכשיו התחושה שלהם הייתה שהם באמת רוצים לתת לעם ישראל את כל השלל הזה. ונבזת ביתה תחלק שלל. אוקיי? הם מחלקים להם מרצונם החופשי, אבל כמובן כל זה אחרי ההיפנוזה. אז זה נקרא מרצונם או לא מרצונם? ברור שלא. כיוון שהשם נתן את חן העם בעיני מצרים פירוש הדבר שהנתינה של המצרים הייתה בגלל הקדוש ברוך הוא, הוא עשה את זה לא הם. אז זה נקרא בעל כורחם דמצרים. ואולי זה גופא היה פה הוויכוח, איך להתייחס לסיטואציה כזאת או עד כמה הסיטואציה כזאת, אפשר לנסח את זה בכמה צורות. אבל ברמה העקרונית לפחות לדעה אחת פה בגמרא, דבר כזה למרות שזה מה שאני רוצה, זה דומה ל, כן, תליוהו וזבין, סוגיית תליוהו וזבין. לא משנה, לא ניכנס לזה עכשיו, אבל ברגע שהקדוש ברוך הוא מסובב להם את הראש זה נקרא בעל כורחם, למרות שכרגע אף אחד לא מכריח אותם והם עושים את זה מרצונם הטוב והם מאוד נהנים והם אוהבים את עם ישראל, אבל זה לא הרצון האמיתי שלהם. מישהו היפנט אותם. בא ללמדנו, למה נזכרתי בזה? כי מה שאמרתי קודם, שאם בעצם מישהו גורם לי לא לרצות באמת משהו שאני רוצה, זה לא באמת אומר שאני לא רוצה. אני רוצה. אלא אני אנוס. אז גם במישור הרצון יכול להיות אונס. אבל אם אין אונס במישור הרצון, אז אני רוצה את מה שאני חושב שראוי לעשות. ועכשיו אז למה אני לא עושה את זה? אז כנראה היה אונס אם לא במישור הרצון במישור המעשה. משהו התערב שם, איזשהו יצר חזק שלא הצלחתי לעמוד בפניו או משהו כזה. אז אם זה ככה, זה אומר שברגע שעשיתי משהו. למרות שאני חושב שהוא לא ראוי הייתי אנוס, או לחילופין שכן חשבתי שזה ראוי. זה הטיעון של חולשת הרצון, הזכרתי אותו גם קודם בתחילת השיעור. אז זה מה שחולשת הרצון, אז איך בעצם יכול להיות מצב רצון חלש? איך יכול להיות מצב שבן אדם עושה משהו שהוא עצמו מבין שהוא לא ראוי? כן, איך יכול להיות בעל תשובה במינוח של חז"ל, לא במינוח של היום חוזר בתשובה של היום, שהוא אף פעם לא עשה משהו שהוא לא חשב שראוי, זה מה שהוא חשב אז והיום הוא חושב אחרת. אני מדבר על מישהו במובן של הבעל תשובה של חז"ל, שהוא ידע תמיד מה ראוי ולא ראוי לעשות אבל הוא לא עשה את זה והוא רוצה לתקן את ההתנהגות. איך יכול להיות מצב כזה? פה אני רוצה להציע שוב פעם פתרון שאפשר להתווכח עליו אבל נדמה לי ששמה יושב האוקץ ושוב אני אומר את זה פשוט בגלל דה פקטו בשורה התחתונה ברור לכולנו שזה כן קורה. עם כל הכבוד לכל ההתחשבנויות של ההיגיון אבל אנחנו יודעים הדבר הזה קורה בפועל. טוב אז בעצם אני עכשיו מנסה להסביר משהו שברור לי שהוא קורה. איפה איפה יכול להיות הכשל בתיאור הזה שנתתי קודם שמביא אותי למסקנה שזה לא יכול לקרות. נדמה לי שיש פה כשאנחנו נכנסים לבחירה של בן אדם, האקט הזה של הבחירה מורכב משתי רמות. כמו שנגיד הדוגמה לעניין אליהו הנביא בהר הכרמל אומר לעם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אם השם הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. עכשיו אנחנו בדרך כלל כשאנחנו קוראים את הפסוקים האלה אז מבחינתנו זה איזה שהוא תרגיל רטורי, מנסה לדחוף אותם לפינה כאילו לא שהוא באמת מתכוון שהם ילכו אחרי הבעל אלא זה מן איזה חברה אתם לא רציניים תלכו תהיו גברים תעשו מה שאתם באמת חושבים כשברור לך שבעצם ילכו אחרי הקדוש ברוך הוא הוא לא באמת מנסה להמריץ אותם ללכת לעבוד את הבעל אבל אני קורא את זה כפשוטו. הוא אומר להם חברים אתם באמת מאמינים בבעל? קדימה תעשו את זה. אתם פוסחים על שתי הסעיפים פעם הולכים לשם פעם הולכים לפה כמו הגששים כן, אני הולך עם החברה לא עם האבא לא עם האימא אני הולך עם החברה ויושב על הגדר כמו של אריק איינשטיין. זאת אומרת אני לא באמת מחליט על דרך אני הולך איפה שהרוח לוקחת אותי. אומר להם אליהו הדבר הזה זה הכי גרוע. אני מעדיף שתעבדו לבעל, אמיתית, לא כתרגיל רטורי. אני מעדיף שתעבדו לבעל אם בזה אתם מאמינים לכו על זה. למה? מה הטענה שלו כלפיהם? תשימו לב, הטענה שהוא מציג כלפיהם היא בעצם טענה שאומרת לא שאתם לא עושים את הדבר הנכון אלא שאתם לא עושים. זה לא מעשה שלכם. מה שאתם עושים מעבר לזה שהוא גם לא הדבר הנכון הוא פשוט לא מעשה שלכם. אתם הולכים אחרי החברה אחרי הרוח אחרי האופנה אתם לא באמת מחליטים על מה שאתם עושים. אתם יודעים מה הוא אומר להם? אני מעדיף שתבחרו ברע מאשר שלא תבחרו בכלל. לפחות תהיו בוחרים. כן כמו הבדיחה על המזרוחניק אתם מכירים את הבדיחה הבני ברקית הזאת על

[Speaker B] מישהו פעם סיפר לי

[הרב מיכאל אברהם] שהמנקה של הבניין היה מנקה ערבי והגיע פעם לנקות ברמדאן בבני ברק. אז אמרו לו מה אתה זה לא צום אצלכם עכשיו רמדאן אתה בא לנקות? אמר להם לא לא אני מזרוחניק הוא אומר להם. אבל מה הבדיחה על מזרוחניק זה על רבקה כן ותלך לדרוש את השם אז מה שרש"י מביא שם שהיא עברה על בתי עבודה זרה היא הרגישה שהוולד בבטנה רוצה לצאת היא עברה על בתי מדרשות וגם שמה היא ראתה שהוא רוצה לצאת היא לא הבינה מה קורה ותלך לדרוש את השם אז היא הלכה לבית המדרש של שם ועבר. אז מה אמרו לה? שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו. יש לך תאומים זה לא אחד. ואז היא נרגעה. כן אז מקשין העולם מה יש לה להירגע? יש לה אחד צדיק ואחד רשע זה יותר טוב מאשר מישהו שעוד לא החליט לאן הוא הולך לבתי מדרש או לבתי עבודה זרה? התשובה היא כן יותר טוב אחד צדיק ואחד רשע מאשר מזרוחניק. זאת אומרת בן אדם בן אדם שמחליט על דרכו גם אם בסופו של דבר הוא מקבל החלטות רעות יש לו לפחות את המעלה הזאת שהוא החליט שהוא בחר. זה מה שאליהו בהר הכרמל אומר לעם. אתם הבעיה שלי איתכם זה לא שאתם עושים את הרע שאתם לא עושים כלום שאתם לא מחליטים בכלל מה שאתם עושים. תהיו גברים כמו שהוא אומר להם תחליטו על מה שאתם עושים ותלכו עם זה עד הסוף אבל. אבל אבל אבל תלכו אחרי מה שאתם מחליטים. אני אומר בסוגריים, עוד רגע אולי אני אחזור לזה עוד רגע, אם הם באמת היו מחליטים הם גם היו עושים את הטוב. הוא לא לקח סיכון אמיתי. אבל בסוף בסוף בן אדם שעושה את הרע, יש פה איזה שהוא מימד של הוא נגרר. היצר לקח אותו ושוב פעם חזרנו אתם רואים לחולשת הרצון. עשיתי לא את מה שרציתי, נגררתי. נכון זאת תמיד התחושה של בן אדם אחרי שהוא חוטא, התחושה שלי זה לא באמת מה שרציתי לעשות, אני נפלתי, נגררתי, היצר גבר עליי. כל אחד נותן לעצמו תיאורים ספרותיים כיד הדמיון הטובה עליו, אבל הצד השווה לכולם שהרצון שלי היה חלש. לא עמדתי בניסיון, אבל לא שלא ידעתי מה נכון לעשות. ידעתי מה נכון לעשות, אבל נפלתי. מה פירוש נפלתי? זה בעיית חולשת הרצון, כי מה פירוש נפלתי? לא הייתי בוחר. אבל כמו ששאלתי בחולשת הרצון אם לא הייתי בוחר, אז אני אנוס. אז משהו אילץ אותי, אז זה לא הבחירה שלי אז למה אני אשם? תשובה עכשיו אני רוצה לתת, אני אשם בזה שלא הייתי בוחר. לא בזה שבחרתי ברע, בזה שלא הייתי בוחר. והטענה שלי היא הטענה הבאה, וזה הפתרון שאני מציע לבעיית חולשת הרצון. כשבן אדם ניגש לעשות משהו, זה תהליך שקורה בשני שלבים. שלב ראשון הוא צריך להחליט שהוא יהיה זה שיחליט מה יעשה כאן. הוא לוקח את המושכות לידיו, הוא זה שיחליט. שלב שני, להחליט על הצעד הנכון ולא על הצעד הלא נכון, אבל קודם כל צריך להחליט להחליט. קודם כל צריך להיות בוחר. אחרי זה גם צריך לבחור בטוב. אבל קודם כל צריך להיות בוחר. עכשיו מה שקורה, מה שאני רוצה לטעון בחולשת הרצון זה ככה, חולשת הרצון זה בדרך כלל פעולה שנעשית על טייס אוטומטי. זאת אומרת, אם כאשר בן אדם חוטא ואני מדבר על חוטא מהסוג של חז"ל, לא על חוזר בתשובה של היום שהוא האמין פעם בדרך אחת והוא שינה את אמונותיו, אני מדבר על מישהו שהוא ידע מה נכון ומה לא נכון ובכל זאת נפל. יצר, חולשה, מה שאתם רוצים, אבל הוא נפל. למה הוא נפל? אמרתי זה הרי לא ייתכן. אם הוא נפל סימן שזה מה שהוא בחר לעשות, אם הוא לא בחר אז הוא אנוס. אז מה הבעיה, איפה יש חטא? על מה צריך לעשות תשובה? אני רוצה לטעון שאיך הוא נפל? איך בן אדם נופל בדרך כלל? מה שבן אדם נופל הוא בעצם עוצם עיניים. עוצם עיניו מראות ברע, והוא עוצם עיניים כאילו הוא לא שם לב, הוא נותן ל, נדמה אותו כעגלון. זה עגלון שיושב שמה ושומט את המושכות מהידיים שלו. הוא לא ינהג את הסוסים. עכשיו הסוסים לוקחים אותו שמאלה כשהדרך הנכונה היא ימינה. אבל הוא בעצם מכניס את עצמו לסיטואציה, הוא לא בחר ללכת שמאלה. אין מצב שבן אדם דוחה במשהו שהוא חושב שהוא לא נכון או שהוא לא רוצה לעשות אותו. כי אז הוא אנוס. את זה אני מקבל. הטיעון של חולשת הרצון הוא נכון במובן הזה. אני אבל טוען שיכול להיות בן אדם שבוחר שלא לבחור. ברגע שהוא לא בוחר, היצרים או הסוסים לוקחים אותו בעצם לדרך למרות שהוא עצמו חושב שהיא לא נכונה, רק הוא לא החליט לעשות את זה. אם הוא היה מחליט לעשות את זה זה בעצם אומר שהוא חושב שזאת הדרך הנכונה. איך הוא עושה את זה?

[Speaker C] עזוב,

[הרב מיכאל אברהם] אני עוצם עיניים, אני שומט את המושכות ועכשיו הסוסים לוקחים אותי. הסוסים החליטו ללכת שמאלה, לא אני.

[Speaker C] אבל הוא בחר לא לבחור.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז תשאלו אז למה אני אחראי לזה? הרי לא אני בחרתי. התשובה, אני אחראי לזה שהלכתי לישון. אני אחראי לזה שהחלטתי לא להיות בוחר. אחרי שאני לא בוחר, האדם הוא יצור מורכב, אז אני כאילו חי באיזו שהיא תחושה שאוקיי, מה שקורה זה קורה, אני לא מסתכל באמת על מה שקורה, ופתאום אני מוצא את עצמי, לא יודע מה, אוכל חזיר, מחלל שבת, לא יודע מה. אבל התהליך הזה הוא תהליך שאני מתחיל בבחירה שלא לבחור, ומרגע שבחרתי שלא לבחור, הסוסים לוקחים אותי לכיוון שהיצר מושך אותי אליו. אז למה אני אשם? כי לא שהיצר התגבר עליי, אני לא התמודדתי. אני החלטתי שלא לבחור. פה אולי יכול להיות איזה שהוא מוצא לפלונטר הזה של חולשת הרצון. אריאל.

[Speaker C] אבל זה בדיוק אותו דבר בסוף. כי בסוף לפי הגישה הזו פשוט אתה אומר אני למעשה רציתי שלא לבחור בנקודה הזו והזו והזו וזאת אותה מטרה, אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אמרתי שגם הפתרון הזה אני לא יודע להגדיר אותו עד הסוף אבל אני אסביר לך למה זה לא כל כך פשוט מה שאתה אומר. ועוד פעם, אני עצמי מתלבט טיפה, אבל אני אומר, מצד אחד הפרדוקס הלוגי הוא מוחלט. מצד שני ברור לגמרי שזה כן קורה. איפה שהוא פה צריך להיות איזה באג. אני מזהה את זה רק פה. ואני אסביר לך למה. זה לא כל כך פשוט מה שאתה אומר. מה שאריאל בעצם רוצה לטעון פה זה שהצומת שבה אני עומד כשאני מחליט האם לבחור או לא לבחור גם היא סוג של צומת בין שתי דרכים. וגם שמה אני בחרתי. בחרתי שלא לבחור. נו, אז פה אני החלטתי עדיין לעשות את מה שרציתי לעשות. רציתי לא לבחור. אוקיי, אז מה הרווחתי בכל הסיפור הזה? סופו של דבר בסוף ממה נפשך, או שעשיתי משהו שאני לא רוצה, שזה בלתי אפשרי, או שבאמת רציתי ושוב פעם זה לא חולשת הרצון. אז מה הרווחתי בכל החלוקה הזאת של הבחירה לבחור והבחירה עצמה? אני טוען שמשהו שונה. בנאדם נגיד שאני, נעזוב את החטאים הדתיים, בסדר, נגיד שאני בדיאטה ויש מולי עוגת קצפת. אוקיי, חטא דיאטטי, לא חטא דתי. בסדר. עכשיו עכשיו אני באמת רוצה לעשות דיאטה, אמיתית רוצה לעשות דיאטה. יש לי יצר, אני רוצה ליהנות, אבל אני יכול לעמוד כנגד היצר. אם לא יכולתי לעמוד כנגדו, זה דחף לאו בר כיבוש, אני לא אחראי למעשיי. מה אני עושה אבל? לפעמים מה שאני עושה אני מכבה את שמורות העיניים. אני נותן לעצמי איכשהו להיסחף עם הסוסים שהסוסים ייקחו אותי. עכשיו מאחורי התודעה אני מבין שבסוף אני אמצא את עצמי אוכל עוגת קצפת. אבל אני מסתיר את זה מעצמי כי אם לא הייתי מסתיר את זה מעצמי לא הייתי עושה את זה, כי אני לא באמת רוצה. זה תהליך פסיכולוגי שמאפשר לי להיכנס לסיטואציה שבה הסוסים יעשו עבורי את מה שאני עצמי לעולם לא הייתי עושה.

[Speaker C] אז למה זה לא אונס?

[הרב מיכאל אברהם] מה? זה לא אונס כי אני מאחורי התודעה אני מבין שבסופו של דבר כשכיביתי את שמורות העיניים, ששמטתי את המושכות, הרי אני ידעתי בצורה כזו או אחרת לאן זה ייקח אותי. רק בתהליך פסיכולוגי מורכב העלמתי את זה מעצמי.

[Speaker C] אם הידיעה הזאת היא ידיעה, אז בחרת לעשות את זה. ואם הידיעה הזאת היא לא ידיעה, לא,

[הרב מיכאל אברהם] לא בחרתי לעשות את זה. זה, לכן פה נכנסת המורכבות הפסיכולוגית. הבן אדם מצליח להכניס את עצמו לסיטואציה שבה הוא לא בוחר לעשות, אני לעולם לא הייתי בוחר לאכול עוגת קצפת, בחיים לא. אבל אני כן ידעתי שהסוסים ייקחו אותי לאכול עוגת קצפת. עשיתי את העבירה בגרמא, נקרא לזה ככה, או נתתי ליצרים שלי, הסוסים זה היצרים, כן, לקחת אותי עצם לעשות את זה במודעות חלקית, מודעות מעורפלת, לא יודע איך לקרוא לזה אפילו. בנאדם עובד על עצמו באיזשהו מובן. זה מורכבות פסיכולוגית כזאת. עכשיו אני מבין ההגדרה, אם הולכים עם ההגדרה החדה כמו שתיארתי בחולשת הרצון אפשר להמשיך עם זה גם כאן.

[Speaker D] אני רק אעיר הערה שאמרתי גם שיעור קודם כשהפתרון הזה הוצג, שזה כמו אני דמיתי את זה לנהג שיכור. שהנהג בפני עצמו לעולם לא היה בוחר לדרוס אדם אחר. אבל אבל למה בכל זאת אנחנו מאשימים אותו למרות שהוא לא שלט על עצמו באותו רגע ממש?

[הרב מיכאל אברהם] ויותר מזה, יותר מזה כשהוא שותה ונהיה שיכור הוא גם אומר לעצמו לי זה לא יקרה. אני לא אדרוס. אם הוא היה יודע שהוא הולך לדרוס בוודאות, אז צודק אריאל, אז זה אותו דבר. אבל כשהוא החליט להיות שיכור הוא בעצם החליט לדרוס? בנאדם תמיד אומר לעצמו רגע, מי אמר שזה יקרה, בוא נראה לאן הסוסים ילכו. כן, זה לא בידיי, אולי הסוסים לא ילכו לשם. עכשיו אתה יודע לאיפה הסוסים ילכו אבל אתה מוכר לעצמך כאילו לא לא, אולי לא, זה בידי הסוסים, אני לא יודע, אולי הם לא ילכו. תהליך פסיכולוגי מאוד מורכב. ואני אומר אותו דבר קורה פה. אני יודע לאן הסוסים ייקחו אותי באמת אם היית שואל אותי בדעה צלולה ובלי יצרים ובלי כלום הייתי אומר לך לאן הסוסים ילכו. אבל אני מצליח לעבוד על עצמי ולהגיד רגע רגע אולי אולי אני לא אוכל את עוגת הקצפת. אני אתן לעסק הזה לקרות, מה שיקרה יקרה. עכשיו כמובן אני עושה את כל זה אני עובד על עצמי בעצם כדי שבסוף אני אוכל את עוגת הקצפת. אבל אבל במהלכו של התהליך הזה שאני עובד על עצמי, אני מצליח לגרום לעצמי לחשוב שבעצם אני לא החלטתי לאכול את עוגת הקצפת, אולי זה אפילו לא יקרה. וזה הפיתול הפסיכולוגי הזה, אולי, אני אומר עוד פעם אני לא יודע להגדיר את זה עד הסוף, אבל אולי שם יושב הפאנץ', למה באמת פעולה של חולשת רצון היא כן אפשרית. זאת בעצם הטענה שלי. ועכשיו מה שבעצם הדבר הזה אומר, זה שהנקודה שבה הייתי אומר הנקודה העיקרית, אתם יודעים מה, בואו נעצור לכמה דקות התרעננות. לא אוכלים ושותים היום אבל טיפה שטפו פנים או משהו כזה. נחזור בסדר? נחזור אחרי החצי השני. עוד אומרת התורה בפרשתנו, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. כאן התורה מלמדת אותנו את עניין הביטחון והאמונה בקדוש ברוך הוא. אדם עובד קשה שש שנים, בונה, נוטע, משקיע, ופתאום מגיעה השנה השביעית והוא צריך לעצור הכל. לכאורה זה נגד ההיגיון הכלכלי, איך אדם יכול להתקיים בלי לעבוד את האדמה? אבל התורה מבטיחה לנו, וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים. הברכה של השם מגיעה למי שבוטח בו. המצווה הזאת של שמיטה מזכירה לנו שהארץ היא לא שלנו, כי לי כל הארץ אומר השם, כי גרים ותושבים אתם עמדי. אנחנו רק אורחים בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא הוא בעל הבית. זה לא רק עניין חקלאי, זה עניין רוחני עמוק של התבטלות לפני הבורא. ובהמשך הפרשה התורה מדברת על שנת היובל, וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם. היובל מחזיר את הכל למקומו הראשוני, הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, העבדים יוצאים לחופשי. הכל חוזר לשורש, להבנה שהכל מאת השם יתברך. וזהו סוד הגאולה, כשאדם מבין שהכל שייך להשם, הוא זוכה לחירות אמיתית, לדרור בארץ. שנזכה באמת להפנים את המסרים האלו של פרשת בהר, לחיות מתוך אמונה וביטחון ולראות את השגחתו הפרטית של השם בכל צעד ושעל בחיינו.

[Speaker B] אוקיי, בואו נמשיך. בואו נמשיך. מצטרפים, חברים.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר? אוקיי. אם מסתכלים על הפעולה, פעולות בחירה של אדם במודל דו-קומתי כזה של איפה נמצא העוקץ? האם העוקץ נמצא בקומה הראשונה של ההחלטה להיות בוחר או בקומה השנייה אחרי שאתה בוחר, לבחור נכון? ברור שצריך את שניהם. אבל נדמה לי, בטח לאור הטיעון של חולשת הרצון, שקשה מאוד לדמיין בן אדם שנמצא במצב שהוא באמת בוחר ובוחר ברע. זה ממש טיעון של חולשת הרצון. זאת אומרת, אפילו אני לא יודע מה, הנאצי הכי מרושע שאתם מצליחים להעלות בדעתכם, כשהוא עומד מול מעשה הזוועה שהוא הולך לעשות, הוא תמיד ימכור לעצמו את זה שזה בעצם המעשה הנכון, המעשה הטוב. או שהוא ישתה הרבה יין כמו הסיפורים, כן, לפני שהם רוצחים שמה את היהודים שהם משתכרים כדי שהם יצליחו להחזיק מעמד. זה בדיוק הביטוי לזה שהוא בעצם מכניס את עצמו למצב שאו שהוא לא באמת בוחר או שמשכנע את עצמו שזה באמת מה שנכון. אבל הוא לא, כמעט אני לא מצליח לדמיין בדמיון הכי פרוע שלי בן אדם שנמצא במצב שהוא באמת ובתמים בוחר, חופשי בוחר, הכל בסדר, לגמרי בידיו, עם המושכות בידיים ופונה שמאלה. ועושה את הדרך שהוא יודע וחושב שהיא לא נכונה ולא רוצה ללכת בה. זה פשוט לא יקרה. זה בדיוק הטיעון של חולשת הרצון. דבר כזה באמת לא יכול לקרות. כל מה שהוא יכול לעשות כמו שאמרתי קודם זה לכבות את היותו בוחר ולא לבחור בה. מה שזה בעצם אומר זה שבהנחה שבן אדם מצליח להגיע למצב שבו הוא הבוחר שהמושכות בידיים שלו, הוא בדרך כלל גם יבחר בטוב. ולכן המוקד של המאבק נמצא בקומה א', לא בקומה ב'. זה מה שאמרתי שאליהו בהר הכרמל כשהוא אומר להם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? הבעל הוא האלוקים לכו אחריו, אם השם הוא האלוקים לכו אחריו", הוא לא באמת לוקח סיכון. זה נכון, אומר להם "כן כן, תהיו גברים, אתם מאמינים בבעל, לכו על זה. תעבדו את הבעל". הוא גם יודע אבל שאם הוא באמת מצליח להביא אותם להיות בוחרים, הם גם לא ילכו אחרי הבעל. כי הם הרי יודעים שזה לא נכון, זה היצר שלהם לוקח אותם. אז כאשר אתה הולך אחרי היצר שלך אתה חייב להיות במצב שבו הכוח הכוח שלך לבחור כבוי, ששמטת את המושכות מהידיים. אחרת לא היית עושה את זה. אליהו בסך הכל רוצה להחזיר להם את המושכות לידיים. אחרי שהוא מחזיר להם את המושכות לידיים הם כבר לא ילכו אחרי הבעל. הבעיה תמיד נמצאת בקומה א'. נדיר, אם בכלל זה אפשרי, אני לא בטוח שזה בכלל אפשרי, שיש בעיה בקומה ב'. שאני בוחר באופן חופשי ואני עושה את מה שרע בעיניי. זה אני לא אפילו לא מצליח לדמיין בן אדם כזה. פשוט לא מצליח לדמיין דבר כזה. בדרך כלל, או תמיד אולי אפילו, הבעיה נמצאת בקומה א' שאתה מחליט לא להיות בוחר. עכשיו שם, ההחלטה האם כן להיות בוחר או לא להיות בוחר היא בעצם הנקודה שבה אתה אמור לעשות תשובה. תהליך השיפור, כל מה שדיברנו עליו קודם, הכל מתנקז לנקודה הזאת. אמרתי שאני בסך הכל מציג את אותה נקודה שתקפתי אותה מכל מיני זוויות קודם מזווית נוספת עכשיו, והפעם זה הזווית הזאת של הבחירה לבחור. זאת הנקודה שבה היכולת שלנו לבחור זאת הנקודה שבה הקדוש ברוך הוא מעורב, שבה זה כנראה לא יכול לקרות לבד אבל זה גם אין לזה ערך אם הוא עושה את זה. אנחנו צריכים לבחור, אבל אנחנו צריכים לבחור לבחור. זאת אומרת זה מין הוא נותן לנו את היכולת לבחור ואנחנו צריכים להחליט לעשות בזה שימוש. זאת אומרת להחליט להיות כאלו, להיות בוחרים. אז עוד פעם מבט על אותה נקודה שבה יש איזשהו חיבור, שבה הדיכוטומיה בינינו לבינו נשברת במובן מסוים. ולכן התיאור הזה הוא עוד מבט על אותה נקודה עצמה. החיבור בינינו לבין הקדוש ברוך הוא שהשיפור שאנחנו עושים בעצם מוציא מן הכוח אל הפועל אותו. ברגע שנהיה בוחרים אנחנו גם נעשה את הטוב. אנחנו גם נעשה באמת את מה שאנחנו צריכים לעשות. לכן הבעיה שלנו תמיד היא בקומה א' לא בקומה ב'. הבעיה שלנו זה שלפעמים שומטים את המושכות מהידיים ולעשות תשובה פירושו לקחת חזרה את המושכות לידיים. או עוד יותר לקחת, זה לא אחד או אפס. אלא לדאוג לזה שיותר ויותר רגעים, חלקים בחיים שלנו יהיו עם שליטה, יהיו עם מושכות בידיים ולא ולא שאנחנו נותנים לסוסים לקחת אותנו. והתהליך הזה של להפוך להיות בוחר, עוד לפני השאלה, וזה עוד פעם זה מבט על כל מה שאמרתי, זה כל הזמן בסך הכל חוזר על כל מה שאמרתי רק מזווית אחת. כי מה שאני עושה כשאני לוקח את המושכות לידיים אני עוד לא הלכתי לכיוון החיובי. זה עוד לא הנקודה שבה יש תוצאה לפעולת התשובה שלי, לפעולת ההשתלמות שלי, שאני עושה תשובה ועכשיו אני נהיה צדיק, אני עושה את הדבר הטוב. לא, אני מדבר על התהליך של ההשתפרות עצמו לא על התוצאתיות שלו, אלא על תהליך ההשתפרות עצמו. עכשיו פה אני ממצה את תהליך ההשתפרות בזה שאני נהיה יותר בוחר. ככל שאני, באותו רגע שאני בוחר אני תמיד עושה את הטוב. כל השאלה זה כמה מהחיים שלי אני באמת בוחר. וכאן בעצם נמצא המאבק הזה, של להפוך להיות בוחר, לחרוג מהטבע, להתחבר יותר לקדוש ברוך הוא, להשתמש יותר בזיקה שיש בינינו לבינו, איך שלא תקראו לזה, אלו ניסוחים שאני בדרך כלל לא אוהב אותם. אבל, אבל אני חושב שפה אין מוצא, זה חייב להיכנס מכל הזוויות שתסתכלו על זה. ואני חושב שזאת אולי הסיבה למה, למה הדיון על הבחירה החופשית ממוקם ברמב"ם בהלכות תשובה. למה הוא לא ממוקם בהלכות ברכת המזון? יש לי בחירה אם לברך ברכת המזון או לא, למה ללכת אחרי היצר שלי אלא לברך? אז מה, בכל מצווה או איסור יש את מימד הבחירה. למה הרמב"ם ממקם את הדיון שלו, פרק ה' ו-ו' בהלכות תשובה שעוסקים בנושא הבחירה, למה הוא ממקם את זה דווקא בהלכות תשובה? אני חושב שהסיבה לזה היא מה שאמרתי קודם. לשוב, לעשות תשובה, אין פירושו להתחיל לעשות את הטוב. כי אם זה היה ככה זה היה מיותר, ממש איך שחכמה אומר, אני צריך לעשות את הטוב כי המצווה אומרת לי לעשות את הטוב, והאיסור אומר לי לא לעשות את הרע. התשובה פירושה לדאוג לזה שאני אעשה את הטוב, לא לעשות את הטוב, אלא התהליך שיוביל אותי בסוף לעשיית הטוב הוא עצמו התשובה, התהליך. אז מה זה אומר בעצם? התהליך הזה פירושו להיות בוחר, כמו שאמרתי קודם. אז נגיד, בניגוד למצוות ברכת המזון שהיא מצווה לברך, לא לבחור לברך. כמובן שאם לא בחרתי אז אולי אין ערך למצווה הזאת כל כך, אבל אני נדרש לברך, זה מה שאני נדרש. המצווה לעשות תשובה היא, מהות המצווה זה להיות בוחר. זה לא תנאי במצווה, זה לא כמו כל מצווה אחרת שאתה צריך לבחור לעשות את המצווה אבל המצווה לא אומרת לך לבחור, המצווה אומרת לך מה לעשות או מה לא לעשות, עשה מצוות לא תעשה. לכן המושג בחירה הוא חיצוני לכל שאר המצוות, הוא תנאי בסיסי לפני שאתה מגיע לדיון במצווה או באיסור. בתשובה, הבחירה היא מהות המצווה. המצווה היא לעשות, המצווה היא להיות בוחר. מצווה או העניין, דיברנו על זה מצווה או לא, אבל המצווה היא לחזור להיות בוחר, זה מהות המצווה. זה לא שאני צריך לעשות תשובה ויש עניין שאני אעשה תשובה מתוך בחירה, לעשות תשובה זה להיות בוחר. תשובה עוסקת בקומה א', כל שאר המצוות עוסקות בקומה ב'. תשובה אומרת לי תחזור להיות בוחר. כל שאר המצוות אומרות לי אתה כבר בוחר, תעשה את זה ואל תעשה את זה, הן אומרות לי עכשיו מה לעשות עם המושכות, לאן לנסוע. התשובה אומרת לי קח את המושכות לידיים. ולכן הדיון על בחירה ממוקם בהלכות תשובה, כי מצוות התשובה היא מצווה להיות בוחר. מצווה או העניין, עוד פעם אני אומר מצווה או לא מצווה, אבל אז זה רק חלק מהתשובה?

[Speaker E] יש וידוי שהוא על חטאים ספציפיים ולא על כמו שאמרת לקחת המושכות?

[הרב מיכאל אברהם] זה הביטוי, זה הביטויים בסופו של דבר, אבל אתה ברגע שאתה בוחר אתה כבר מבין שמה שעשית היה לא בסדר ואתה צריך לבטא את זה בצורה של וידוי, קבלה לעתיד וכל השלבים הפרקטיים של התשובה. אבל זה כמו החלוקה של הרב סולובייצ'יק בין, אומרים שזה ר' חיים אבל לדעתי זה הרב סולובייצ'יק המציא את החלוקה הזאת, בין מעשה המצווה לבין הקיום של המצווה. יש את המעשה שאתה נדרש לעשות אבל הקיום זה משהו אחר, זה לא תמיד חופף למעשה של המצווה. מעשה המצווה בתשובה זה ארבעת השלבים, אבל הקיום של המצווה זה כשהפכת להיות בוחר. אתה עושה את זה באופנים המעשיים האלה, בארבעת השלבים, עזיבת החטא, קבלה לעתיד, וידוי, חרטה וכולי. אבל בסופו של דבר מתי אפשר להגיד שאתה בעל תשובה? כשחזרת להיות בוחר. לכן זה לא, לא דיברתי על זה כאן אבל בשנים קודמות דיברתי על זה בהרחבה, הגמרא הזאת בקידושין, כן, שמי שמקדש אישה, אז גם אם הוא רשע הוא מקדש אישה על מנת שאני צדיק גמור, חוששים לקידושיה. למה? שמא עשה תשובה, הרהר בתשובה. אז מה אם הוא הרהר בתשובה? מה עם ארבעת השלבים? חרטה, עזיבת החטא, קבלה לעתיד, וידוי בפה? את כל זה הוא עשה על כל העבירות שהוא עשה? הרשע המדופלם הזה? זה קרה די מהר סך הכל, רגע כמימרא, כן? נותן לה את הטבעת ואומר הרי את מקודשת לי ובתוך כדי זה הוא הפך לצדיק גמור. על מנת שאני צדיק גמור, לא צדיק, צדיק גמור. אלא אני חושב שהנקודה היא שבאמת אם הוא באמת מתהפך והופך להיות בוחר, הוא באמת צדיק גמור. אלא אני חושב שהנקודה היא שבאמת אם הוא באמת מתהפך והופך להיות בוחר, הוא באמת צדיק גמור. הפעולות נדרשות ככל אולי דרישות הלכתיות, דרישות פורמליות, ואולי אפילו זה לא, אולי זה רק עזר ליצור את ההיפוך הנפשי הזה. אבל אם התהפכת באמת נפשית, כמו רבי אלעזר בן דורדיא. גם רבי אלעזר בן דורדיא לא עבר על כל, הרי הוא כל חייו הוא לא הניח עבירה שלא עשה. אתם רוצים להגיד שבאותה שעה, כן, קנה את עולמו בשעה אחת, באותה שעה הוא עבר על כל החטאים ברשימה מסודרת, בכל אחד מהם הוא עזב אותו, קיבל להבא לא לעשות את זה יותר, התחרט ווידוי בפה? על כל אחד מהחטאים שהוא עשה תוך כדי הבכי המר והנמהר שמתואר שם בגמרא? הוא לא עשה את זה. כי אם אתה מתהפך אז אתה אז קיימת את העניין. זה לא, אתה לא צריך את הדברים הפרקטיים. הדברים הפרקטיים זה האמצעים כדי להיכנס לעניין. אולי זה תחליפים, על זה דיברתי בשנים קודמות. אבל זה לא הקיום של המצווה זה כשאתה מתהפך. כשאתה הופך להיות, כשאתה חוזר להיות בוחר, אז אתה באמת בעל תשובה במהות, לא בטכניקה של התשובה. אז לכן אני חושב שהדיון על ענייני התשובה ממוקם ברמב"ם, על ענייני הבחירה ממוקם ברמב"ם בדוקא בהלכות תשובה. אגב יש עוד כמה וכמה דברים, אני לא אאריך בזה כאן, אבל יש עוד כמה וכמה דברים בהלכות תשובה, כמה וכמה פרטים בהלכות תשובה, שלכאורה חוזרים במקומות אחרים ביד החזקה. אהבת השם ויראת השם חוזר בהלכות יסודי התורה, ללמוד תורה לשמה חוזר בהלכות תלמוד תורה, כל מיני דברים מהסוג הזה. למה? למה הם חוזרים עוד פעם בהלכות תשובה? נדמה לי שמה שמשותף לכל הדברים האלה זה שבהלכות תשובה מופיע האספקט שעליו אתה לא מצווה, האספקט המהותי. יש הבדל בין אהבת השם כמצווה לבין לעבוד מאהבה. מצוות אהבת השם לא מופיעה בהלכות תשובה, לעבוד מאהבה מופיע בהלכות תשובה. מצוות אהבת השם זה אחת המצוות, כמו כל תרי"ג מצוות, יש עוד מצווה שהיא אהבת השם. לעבוד מאהבה, מה שמופיע ברמב"ם, זה משהו שהוא לא נכנס לתוך הציווי של אהבת השם. אהבת השם זה ואהבת את ה'. למה אני עושה את המצוות? יכול לעשות את זה מכל מיני סיבות. זה לא חלק ממצוות אהבת השם. כמובן, מי שאוהב את השם שם אז הוא גם מקיים את מצוות אהבת השם, אבל זה לא חלק מהתנאים המחייבים מבחינת מצוות אהבת השם. יש פה איזה שהוא עניין שהוא חוץ הלכתי. משהו שהוא בעצם אתה נקרא לעשות את זה כי אתה מבין שכך ראוי, לא בגלל שאתה מצווה. בדיוק כמו עניין התשובה עצמו. וכנ"ל גם בתלמוד תורה, זה הארכתי בכמה מקומות. גם בתלמוד תורה זה ככה. קריאת שמע בבוקר ובערב יוצאים ידי חובה. כל השאר אתה עושה כי אתה מבין שכך ראוי. כל הדברים האלה שאתה עושה כי אתה מבין בגלל שאתה מבין שכך ראוי מופיעים בהלכות תשובה. והם עצמם מופיעים בהלכות שונות ביד החזקה, שמה עוסקים בהם במימד ההלכתי הרגיל, מה צריך לעשות לפי גדרי המצווה בכל מקום. כאן עוסקים במימד המהותי שלהם, במימד של שאתה חוזר לעשות את מה שאתה באמת חושב שנכון לעשות. לא בגלל שיש מצווה או אתה לא בוחר בטוב, אתה פשוט בוחר. ברגע שאתה בוחר, אז אתה כבר עושה את מה שראוי. יש במובן הזה אני חושב שהלכות תשובה זה לא הלכות תשובה זה הלכות בחירה. פשוט לחזור להיות בן אדם שבאמת מחליט על מה שהוא עושה ועושה את זה כי כך נכון. אחרי זה אתה כמובן צריך לעשות את כל המצוות כי זה מה שנכון, וזה כבר פועל יוצא, זה כל שאר היד החזקה. אבל הלכות תשובה עוסקות בקומה הראשונה, לא בקומה השנייה. אולי עוד נקודה אחת, זה הנקודה הפרקטית. זאת אומרת כשאנחנו שופטים בני אדם, או אפילו נגיד אנחנו מסתכלים על תלמידים, על חברה צעירים, הילדים שלנו, או משהו כזה, ואנחנו שואלים את עצמנו איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו. הרבה פעמים לבן אדם יש תחושה שהוא נכשל כאשר הילד בוחר ללכת לא בדרך שהוא חושב, לא בדרך הנכונה שהאבא חושב שהיא נכונה, יוצא בשאלה, לא יודע מה. ואז יש תחושת כישלון, כל הורה שזה קורה לו אני חושב שהוא חווה את זה בצורה כזו או אחרת, איזה שהיא תחושה של כישלון. וזה נכון אולי במובן מסוים, אבל נדמה לי שזה לא כל התמונה, זה רק חלק מהתמונה. כי לא פחות חשוב מזה שהילד, התלמיד, או מי שצריך יעשה את מה שנכון, לא פחות חשוב מזה זה שהוא יעשה את מה שהוא חושב. שיהיה בוחר, קומה א', לא רק קומה ב'. עכשיו פה יש הרבה מאוד אנשים. אנשים שלכאורה או תלמידים כן או צעירים שלכאורה יכולים להיתפס כהצלחה אם הולכים בדרך של ההורים שלהם והם עושים את מה שמצפים מהם לעשות, אבל הם עושים את זה מתוך אינרציה. לא באמת החליטו על זה. הם פשוט שמה כי זה אזור הנוחות שלהם. אז זה מה שהם עושים. הדבר הזה בעיניי הוא גם כישלון למרות שהם עושים נגיד אפילו קלה כבחמורה. מתוך אינרציה, ככה הם עושים. זה גם סוג של כישלון. זאת אומרת שני הדברים האלה הם כישלון חלקי והצלחה חלקית. עוד פעם, יש אתה צריך להיות בוחר וצריך גם לבחור בטוב. יש כישלון שאתה לא בוחר ויש כישלון שאתה בוחר אבל לא בוחר בטוב. עד כמה שבכלל יש דבר כזה, דיברתי קודם שאני לא משוכנע שיש משהו שהוא לגמרי כזה. אז לכן במקום שבו בעצם אתה צריך לחנך ילד או צעיר או תלמיד או מי שלא יהיה, נדמה לי שלא נכון לחנך אותו רק במובן הזה, כן, מצוות חינוך, מה שאנחנו מדברים היום בשיעורים היום. מצוות חינוך זה לא רק לחנך אותו לעשות את מה שנכון, אלא קודם כל לחנך אותו להיות עושה, להיות מישהו שהוא זה שמחליט מה הוא עושה, כאשר יש לזה לפעמים מחיר כבד. לפעמים המחיר הוא שאם אתה מחנך אותו לעשות את מה שהוא חושב ולא מדרבן אותו לעשות את מה שמצופה ממנו, אתה לפעמים תחטוף את זה בפרצוף. שהוא יחליט לעשות משהו שבעיניך הוא לא הדבר הנכון ואפילו מאוד לא נכון. זה המחיר שכרוך בזה שאתה שם לפניו מודל של עשיית מה שבעיניו נכון ולא רק עשיית מה שנכון. יש ערך של אוטונומיה, לא רק את הערך של לעשות את מה שנכון, אלא יש גם ערך של אוטונומיה. ולחנך לאוטונומיה זה חינוך שיש בו הרבה סכנות בצידו. כי כשאתה מחנך בנאדם להיות אוטונומי אז הוא אוטונומי, הוא עכשיו יעשה את מה שהוא חושב. ואם הוא לא חושב כמוך אז הוא יעשה דברים אחרים. אז במובן מסוים אם הוא עושה דברים אחרים והוא באמת חושב אותם זה סוג של הצלחה. כישלון מסוים, הצלחה מצד אחר. כי הוא עושה באמת את מה שהוא חושב, הוא עומד על הרגליים שלו.

[Speaker C] וגם כן, אם הוא לא בחר באוטונומיה ורק אדם אחר אמר לו תהיה אוטונומי וכולי, אז אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] לחנך לאוטונומיה אין פירושו לתכנת אותו להיות אוטונומי. אי אפשר. זה דיברנו על אדם הכהן, שרצה לעשות תשובה על ערש דווי כדי להפריך את מאמר חז"ל שרשעים אפילו על פתחו של גיהינום לא עושים תשובה. יש דברים שאותם אי אפשר לעשות. אתה לא יכול לתכנת בנאדם להיות אוטונומי. אתה יכול כן לדבר איתו בשבח האוטונומיה, להסביר לו שמאוד חשוב להיות אוטונומי, שישים לב כל הזמן שהוא עושה את מה שהוא חושב ולא את מה שמצופה ממנו, זה דברים שאתה כן יכול לעזור לו.

[Speaker C] אבל ממה נפשך, לא משנה באיזה רמה אתה מקדם אותו להיות אוטונומי,

[הרב מיכאל אברהם] אתה חוזר לאותה שאלה כמו בחולשת הרצון בעצם. ואני אחזור לאותה תשובה שעניתי לך שם, אין לדבר סוף. באיזשהו מקום ברור שיש איזשהו מקום לחינוך, ובכל חינוך יש מימד מסוים של נטילת אוטונומיה. לכאורה היית צריך להשאיר אותו על אי בודד שיחליט לבד על הכל. לא, אני כן מנסה להכווין אותו.

[Speaker C] אם נסתכל רק על המישור של הדברים שהוא עושה בפועל, אז ברור שחינוך הוא תורם. אבל אם נסתכל על המישור של האוטונומיה, אז לכאורה אין שום משמעות לזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה חשוב בעיניי, כן יש משמעות לזה, עוד פעם, אותה תשובה מעורפלת שעניתי לך גם על השאלה הקודמת כי זו בדיוק אותה נקודה באנלוגיה. אני בעצם רוצה לטעון שיש אפשרות לכוון ילד להיות אוטונומי. בסופו של דבר המטרה שלי היא שכשהוא יהיה אוטונומי בתור ילד גדול אז הוא באמת יהיה אוטונומי. זה שבדרך כשהוא הגיע לשם אני גם עזרתי לו, הוא לא עשה את הדרך הזאת לבד, יכול להיות. אבל בסוף כשהוא יהיה אדם בוגר הוא יהיה אוטונומי לגמרי. הוא יעשה דברים כי הוא חושב, לא כי אני ציפיתי ממנו. ואפילו זה שהוא אוטונומי הוא לא עושה את זה כי אני מצפה ממנו להיות אוטונומי, אלא כי הוא באמת אוטונומי. אבל כשהוא ילד בן עשר או שתיים עשרה או חמש עשרה, כל אחד לפי דרגת ההתפתחות שלו, אז כן אני עוזר לו קצת להיות אוטונומי כדי שכשהוא יהיה גדול הוא כבר יהיה אוטונומי מהסיבות הנכונות. אז יש מחיר שאני משלם בדרך, אבל אני חושב שבלי זה הסיכוי שהוא יהיה אוטונומי בתור בנאדם מבוגר יותר קטן. אתה צריך לעזור לו בהתחלה על חשבון האוטונומיה שבדרך. אוקיי, אז זה השלכה כמעט פרקטית של מה שאמרתי קודם, שלא פחות חשוב שהבנאדם יהיה בוחר מאשר שיבחר נכון. אנחנו לא רגילים לחשוב ככה. עכשיו הרבה פעמים הדרך שלנו לשפוט אנשים או ילדים או תלמידים היא אנשים אומרים הנה תראה זה מה שיצא ממנו, אז הוא נכשל. זה כישלון שלי, לא שלו. אני לא מודאג בגללו, אני מודאג בגללי. מה יגידו עליי שהבן שלי או התלמיד שלי או מה יצא כך וכך. אז מה יגידו עליי? אז לי יש תחושת כישלון ואני מעמיס אותה בעצם עליו. אני כאילו שופט אותו, אבל בעצם זו תחושת כישלון לגביי. אז זה שהתחושה הזאת היא כישלון שלי, זה באמת מוצדק, אבל מצד שני אם הוא הפך להיות אוטונומי, אז אני חושב שבמובן הזה יש גם הצלחה. ולא צריך להעמיס עליו את כל התחושות והתסכולים שלי. זה ודאי לא נכון לעשות, אבל זה לא ענייננו כאן. והאמת שתכננתי לעשות עוד משהו אבל הזמן שנשאר פה לא מאפשר לי את זה. אני אעשה את זה בעל פה, לא לקרוא מבפנים. יש את, גם כן עשיתי את זה בעבר כבר לא פעם, יש פרק בספר התניה, פרק ט. ושמה זה בעצם תמצית של מהלך שלם בתניה, אבל שמה בפרק הזה זה באמת התמצית של המהלך שלו, שבו אני חושב שאם בודקים טוב למה הוא מתכוון, נדמה לי שהוא מדבר על מה שאני דיברתי עליו כאן, לחזור להיות בוחר. בדרך כלל כשאנחנו חושבים על המאבקים שאנחנו מנהלים בין טוב לבין רע, אז זה מצויר, כן, זאת מהגננת. הגננת לימדה אותנו שיש יצר הטוב ויש יצר הרע, והשאלה היא מי המאבק שלנו זה מי יתגבר על מי. אדם טוב זה מי שיצרו הטוב מתגבר, אדם רע זה מי שיצרו הרע מתגבר. אבל התמונה הזאת לא יכולה להיות נכונה. היא לא יכולה להיות נכונה כי ברגע שאני מדבר על יצר טוב מול יצר רע, אז זה בעצם איזשהו סוג של מאבק שמתנהל מסביבי, לא מאבק שאני עצמי עושה אותו. איפה אני בכל הסיפור הזה? הרי הטוב או הרע זה אני. היצר, יצרים לוקחים אותי לפה לוקחים אותי לשם, אבל זה דברים שמנסים לקחת אותי, זה לא אני עצמי. והדרישה ממני להיות טוב, לא מהיצר הטוב שלי להיות טוב. היצר הטוב שלי אין ממנו שום דרישות, הוא מה שהוא, איך שהוא נברא, זה מה שהוא. הדרישות הן ממני. אז איפה אני בתוך המאבק הזה בין טוב לבין רע? אם מציירים את המאבק הזה כמאבק בין יצר טוב ליצר רע, אז זה משאיר אותי בחוץ. ולכן זה לא יכול להיות המצב לאשורו. ובאמת בעל התניה מתאר את התמונה הזאת של המאבק בין טוב לבין רע, הוא בעצם מתאר את זה, עוד פעם, אני מערב גם פרשנות שלי כי אין לי זמן להיכנס לטקסט עצמו ולהסביר מה אני חושב ומה הפרשנות שלי, אני אומר בקצרה כולל הפרשנות שלי, בלי אחריות שזה מה שהוא התכוון לגמרי. מה שאני בעצם רוצה לומר, שגם יצר טוב זה גם יצר רע הם יצרים. ולכן בן אדם שהולך אחרי היצר הטוב שלו והוא צדיק גמור, הוא הולך אחרי היצר הטוב שלו כי היצר הטוב שלו נורא חזק. הוא נולד עם יצר טוב מאוד מאוד חזק. הוא לא אדם צדיק. הוא פשוט אדם שנולד עם יצר טוב חזק. זה הכל. במה הוא עדיף על אדם שנולד עם יצר רע חזק? זה מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא, לא מעשה ידיו שלו. לכן המאבק של האדם לא יכול להתמצות במאבק בין שני היצרים, שמי מהם גובר זה כאילו היצר החזק יותר, הבריון יותר הוא הגובר. זה לא מה שקובע אם אני טוב או רע. שני היצרים בעצם שייכים למה שהוא קורא שם בעל התניה, ובאמת האריז"ל מרחיב בזה בשער שלם בעץ חיים, שנקרא שער קליפת נוגה. קליפת נוגה, יש ארבע קליפות בקבלה, שלוש קליפות הן רע מוחלט, וקליפת נוגה זה רע מעורב בטוב. אגב קליפת נוגה זה משכא דחיוויא, כן, זה עור הנחש. אז הוא ממש הנחש הטיל לתוך אדם אחרי החטא. מה זה אומר? זה אומר שהמימד היצרי שלנו, זה מה שנקרא קליפת נוגה. אבל המימד היצרי שלנו כולל גם את היצר הטוב וגם את היצר הרע. ולכן באמת והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע שם בחטא אדם הראשון, והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע, יודעי והאדם ידע את חוה אשתו, הכוונה מחוברים לטוב ולרע. אז נפש החיים מדבר על זה, והרמב"ם בצורה קצת שונה בתחילת המורה מדבר על זה. הטוב והרע נכנסו לתוכנו. זה משכא דחויא, זוהמת הנחש שהוא הטיל את זוהמתו בתוכנו. מה זאת הזוהמה הזאת? אז הקליפה הרביעית, קליפת נוגה, זו קליפה שמעורבת ברע וטוב. מה שנכנס לתוכנו זה המימד היצרי שהוא כולל גם את היצר הרע וגם את היצר הטוב. ושניהם זה זוהמת הנחש. כי יש לנו איזושהי תחושה שמה שהיצרים שלנו אומרים, יצר הטוב או יצר הרע, זה מה שאנחנו עצמנו רוצים. אני רוצה לעשות את הטוב או לעשות את הרע, אבל זה בעצם היצרים שלי. רק אחרי החטא הם נכנסו לתוכי ויש לי איזושהי אשליה כאילו שזה אני עצמי. אבל זה לא. זה הנחש שעומד מבחוץ עם הזוהמה שלו, והוא מנסה לפתות אותי. היצרים זה לא אני. היצרים זה משהו שמחוץ לי. המאבק כמו שבעל התניא מתאר אותו, זה לא מאבק בין טוב לרע, זה מאבק בין נפש בהמית לנפש אלוקית. נפש בהמית נמצאת בלב, והנפש האלוקית נמצאת במוחין שבראש. אז זה לא מאבק בין ימין ושמאל כמו במטאפורות של טוב ורע. זה מאבק בין מעלה ומטה. מה פשר העניין? המאבק הוא לא בשאלה מה אני אעשה, אם אני אלך עם היצר הטוב או אלך עם היצר הרע. המאבק הוא בשאלה אם אני אלך עם היצרים שלי או לטוב או לרע, או שאני אחליט, אני אקח את המושכות לידיים, זה נפש אלוקית. נפש בהמית זה כמו בהמה, סוסים. מה זאת אומרת? נפש בהמית, כמו שהבהמה עושה את מה שהיצרים הטבעיים שלה מושכים אותה לעשות, אדם כשהוא פועל בנפש בהמית הוא עובד כמו בהמה. לפעמים הוא עושה, ברוב המקרים אולי אפילו עושה את הדברים הטובים, כי היצר הטבעי שלו לוקח אותו לעשות טוב, נעים לו לעשות טוב, זה עושה לו חם בבטן, אז הוא עושה את הטוב. זה לא נקרא אדם טוב. זה אדם נעים, זה אדם נחמד, זה אדם שנחמד להיות איתו, אבל זה לא אדם טוב. אדם טוב זה אדם שמחליט לעשות טוב, קודם כל מחליט, ואז מחליט לעשות טוב. ולכן המאבק הוא לא בין צד ימין וצד שמאל, יצר הרע ליצר הטוב, אלא בין נפש אלוקית לנפש בהמית. נפש בהמית זה התנהלות כמו בהמה, ללכת עם היצרים. לעשות טוב, לעשות רע, לעשות רק טוב אפילו, אבל לעשות את זה כי ככה היצר שלי לוקח אותי. זאת התנהלות בהמית, זה נפש בהמית. גם נפש בהמית נקראת אצלו גם נפש חיונית, כי זה נותן לנו איזושהי תחושה נורא חזקה, מה שבא מהלב הוא מאוד חזק. מה שבא מהראש זה מנוכר כזה, זה מן משהו כזה שהוא די מנותק. הלב דוחף אותנו הרבה יותר חזק לעשות דברים, לכן קשה ללכת עם הראש, הרבה יותר קל ללכת עם הלב. אבל המאבק הגדול זה ללכת עם הראש ולא ללכת עם הלב. והראש, אחרי שאתה הולך עם הראש, כמובן גם לעשות את מה שנכון, וקודם כל להיות בוחר, לא ללכת עם היצרים, לא לתת לסוסים למשוך אותך אלא לקחת את המושכות לידיים. אחרי זה גם לכוון את המושכות לכיוון הנכון, אבל כמו שאמרתי קודם, אם המושכות בידיים שלי, אני בדרך כלל אעשה את הדבר הנכון. כשאני לא עושה את הדבר הנכון זה כי נגררתי, כי שומטתי את המושכות מהידיים. לכן בסופו של דבר אם אני הולך עם נפש אלוקית אז אני גם אעשה את הטוב. אם אני הולך עם נפש בהמית, אז אני יכול לעשות או את הטוב או את הרע, תלוי איזה יצר גובר עליי באותו רגע, וזה בדיוק עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אתם הולכים עם הבעל, הולכים עם הקדוש ברוך הוא, הולכים עם החבר'ה. כי אתם הולכים עם כל רוח מצויה, אתם לא מחליטים בעצמכם. זה נפש בהמית, זה לא נפש אלוקית. לכן בעל התניא בעצם מחדד פה את הנקודה שהלעשות תשובה או המאבק היסודי שבפני אדם זה לא מאבק בין טוב לרע. זה טעות לחשוב שזה מאבק בין טוב לרע. זה מאבק בין להיות בוחר ולבין לשמוט את המושכות מהידיים. אם אני אהיה בוחר אני בדרך כלל אעשה את הטוב. אם אני שומט את המושכות מהידיים אני יכול להיות שאני גם אעשה את הטוב, ואגב זה מה שמאפשר לי לשמוט את המושכות מהידיים. קל לי מאוד להירדם, לשמוט את המושכות מהידיים כי היצרים שלי הרבה פעמים גם לוקחים אותי לעשות את הטוב. אז בוא ניתן להם להוביל, לך תדע, אולי אני אעשה את הטוב, עם התקווה שלי לאכול את עוגת הקצפת בסוף. אז זה הכל אותו פיתול שתיארתי קודם. אבל זה שאני עושה לפעמים טוב בגלל היצר הטוב, המימד היצרי שלי, הוא זה שמאפשר לי למסור את עצמי בידי יצריי ולא ללכת עם הנפש האלוקית אלא עם הנפש הבהמית דווקא. דווקא זה שאני לפעמים עושה את הטוב. ולכן בן אדם צריך להקפיד כמה שיותר לחזור להיות בוחר, להחזיק את המושכות בידיים וללכת עם, להיות אדם של נפש אלוקית ולא אדם של נפש בהמית. זאת מהותה של התשובה, לעלות מלמטה למעלה ולא ללכת משמאל לימין. ללכת משמאל לימין זה להישאר למטה. אתה צריך לעלות למעלה. ובמעלה אין ימין ושמאל, למטה יש יצר טוב ויצר רע, באזור של הנפש הבהמית. נפש אלוקית, אין נפש אלוקית טובה ונפש אלוקית רעה. למה לא? כי אין דבר כזה אדם שבאמת בוחר, שהמושכות בידיים שלו והוא בוחר ברע. פשוט לא קורה. האדם שבוחר ברע זה בדרך כלל בן אדם ששומט את המושכות והסוסים לוקחים אותו לעשות רע. לכן המטרה העיקרית זה להחזיק את המושכות בידיים. אחרי זאת אתה כבר תעשה את הדבר הנכון. קומה א' זה המטרה העיקרית, לא קומה ב'. אוקיי, עשיתי את זה ממש בקצרה, אבל אלו זאת תמצית הדברים. זהו, עד כאן לשוני. מי שרוצה להעיר או לשאול או כל נושא שהוא.

[Speaker B] טוב, שיהיה גמר חתימה טובה ושנה טובה.

[Speaker C] גמר חתימה טובה.

[Speaker B] דרך אגב, אני

[Speaker C] חושב שהשאלה העקרונית שיש לגבי תשובה זה למעשה בטח אם זאת אותה תשובה, אותה שאלה עקרונית שיש לגבי בחירה חופשית.

[הרב מיכאל אברהם] מסכים לגמרי. מסכים לגמרי. זה זה בדיוק האנלוגיה שעשיתי בין שתי הקומות של הבחירה לשתי הקומות של התשובה. התהליך של התשובה והתוצאתיות של התשובה. בעצם להחליט להיות בוחר ולבחור בטוב.

[Speaker C] הרי את הפתרון שאתה מציע לתשובה, אני מניח שאתה לא מציע אותו לבחירה חופשית.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?

[Speaker C] להגיד מה זה בחירה חופשית זה שאני בוחר לבחור או דברים כאלה.

[הרב מיכאל אברהם] כן. זה נקרא, זה המושג תשובה, מה זאת אומרת, זה המושג בחירה וזה המושג תשובה. אותו דבר. לחזור להיות בוחר. זה זהות, זה לא אנלוגיה. זה אותו דבר. תשובה פירושה לחזור להיות בוחר. אוקיי.

[Speaker B] אוקיי. שנה טובה, גמר חתימה טובה, להתראות. גמר חתימה טובה.