הרבנות הראשית – החלום ושברו, או: המוסד ונזקו

בס"ד

מקור ראשון – 2013

מיכאל אברהם

שאלות בוערות רבות שמנסרות בחלל עולמנו, צריכות להידון בקונטכסט רחב יותר. לדוגמה, כאשר חשבתי על שאלות כמו האם ההתנתקות היא צעד נכון, או האם הנסיגה מלבנון היא צעד נכון, הגעתי למסקנה שלא ניתן לענות עליהן. התשובה תלויה בתכנית לגבי תרחישים שונים אחרי ההתנתקות/הנסיגה. רק לאחר שנראה את התמונה הכללית נוכל לחוות דעה לגבי הצעד הספציפי. לכן גם הדיון הציבורי בשאלות כאלו הוא בדרך כלל כמעט חסר ערך.

סביר שגם ביחס לשאלת הרבנות הראשית יש לדון מתוך מבט רחב יותר. השאלה העיקרית ברקע היא שאלת דת ומדינה. מי שמצדד בהמשך הקשר בין דת למדינה בישראל כפי שהוא כיום, כלומר הנהגת דיני אישות על פי ההלכה, גיור כהלכה, חוק השבות, שבת, כשרות, חידון התנ"ך, מי שבירך לחיילי צה"ל, תפילה לשלום המדינה וכדו', צריך לתת תשובה מי יהיה אחראי על כל אלו בהיעדר רבנות ראשית. מאידך, יש מקום לשאול בהקשר הרחב יותר, האם בכלל נכון להמשיך את הקשר הבעייתי בין דת למדינה? אם התשובה לכך היא שלילית, התשובה לגבי הרבנות הראשית נראית מובנת מאליה.

לשמחתי, הרבנות הראשית פוטרת אותי מהצורך לבחון את הקונטכסט כדי לענות על השאלה שבפנינו. אמנם אני מצדד בהפרדת הדת מהמדינה, ולכן ברור לי שהרבנות הראשית היא מוסד מיותר מעצם טיבו. אולם מכיון שזהו גם מוסד מזיק ומסואב, שעיקר עניינו הוא בחילול השם שיטתי, לכן אפילו בלי לדון בקונטכסט, וגם לו הייתי רוצה בהמשך הקשר בין דת למדינה, הייתי מתנגד להמשך קיומו של המוסד הזה, לפחות בצורתו הנוכחית.

ובכל זאת, ולו רק למען נאותות המתודה של הדיון, אחלק את דבריי לשניים: ראשית, אדון בבעיות המבניות שקיימות במוסד הזה מעצם מהותו. שנית, אתאר מעט מן הבעיות בצורת ההתנהלות שלו בפועל. בסוף אתייחס בקצרה גם לשאלה הקרדינלית אודות מיקומה הראוי של הכביסה המלוכלכת שלנו.

הבעיות המבניות

בראש אתר האינטרנט של הרבנות הראשית מתנוססים דבריו של המנכ"ל עודד וינר, והוא פותח בדברים הבאים:

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הוגה ומייסד הרבנות הראשית לישראל היטיב להגדיר את תפקידי הרבנות ואחריותה בבואו לכוננה. "הרבנות צריכה לעמוד על מרום הפסגה של תחיית האומה ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבנין והיצירה הלאומית, הרבנות זה הכח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים שלמים ומתוקנים. הרבנות תשפיע ע"י השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו".

כדי שנוכל להתרשם ממגוון פעילויותיה שמממשות את האידיאל הנשגב הזה, עודד וינר מפרט מייד אחר כך את מגוון מחלקותיה ואגפיה (נכון יותר: אגפה) של הרבנות, והרי המשך הציטוט:

אגף הכשרות:

"ואנשי קודש תיהיון לי" כדי לסלול את דרכנו לקראת הגשמת יעודנו הרוחני והמוסרי להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" עלינו להקפיד ולוודא כי כל הבא לפינו יהא כפי המצוה בתורתנו הקדושה. ישנו קשר הדוק בין רום מעלתו המוסרית של האדם בישראל לבין מזונו…

להלן פירוט המחלקות השונות באגף הכשרות ברבנות הראשית לישראל.[1]

היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות: מחלקת יבוא: מחלקת שחיטה חו"ל: מחלקת המצוות התלויות בארץ: מוסדות ציבור: חרושת ותעשייה: מחלקת מלונות, אולמות וגני אירועים: מחלקת רשתות שיווק ומסעדות: בשר ועופות: משחטות: בתי מטבחיים: איטליזים: מחלקת בחינות: מחלקת בריתות: מחלקת מיחשוב: מחלקת משאבי אנוש: מחלקת משאבים חומריים:

לאחר שמיציתי את התיאור המרתק והמאתגר הזה של אגף הכשרות של המנהיגות הרוחנית של פסגת תחייתנו הרוחנית, אני משפיל מבט להמשך הדף, ומחפש את שאר האגפים שודאי יהיו אף מבטיחים ומרעננים יותר, כגון: האגף לבחינת ועדכון התפילה וההלכה לימינו, האגף לקביעת נורמות מוסריות עדכניות, האגף למחקר תורני, האגף למשפט והלכה, האגף לאתיקה רפואית, האגף לעיצוב והנחיית הבית היהודי ודיני המעמד האישי, האגף לעיצוב והנחיית הציבור ביחס לנכרי ולגוי, האגף למעמד האישה, האגף ללימוד והנחלת עקרונות האמונה ההלכה והמוסר לציבור ולרבניו, האגף לשיטות ממשל והלכות מדינה, האגף להלכות מלחמה ובטחון, האגף ליחסים בינלאומיים, האגף להנחיית מערכת הבריאות והרווחה, האגף לבחינת דרכי הלימוד והמתודה התורנית של פסיקת ההלכה, האגף לכלכלה והלכה ועוד ועוד.

לא תאמינו מה מצאתי שם: מאומה. הדף פשוט נגמר. האגף לכשרות הוא האגף היחיד (!) ברבנות הראשית. אה, סליחה! בדף אחר באתר מצאתי עוד את המחלקה למקומות קדושים (מישהו צריך לנהל את הגרסה המזרח תיכונית של עבודת אלילים יהודית). את נישואין וגירושין ומקוואות לא מצאתי, אבל אולי גם הם מתחבאים שם במקום כלשהו.

אם כן, ברשימת האגפים של הרבנות הראשית לישראל תמצית נשמת הוויית האומה הישראלית במרום עזוזה הניצוצי, ישנו אך ורק אגף לכשרות, שמסתעף לפרטי פרטים, מחלקות ותת מחלקות, עד רמת הקיוסק. מעבר לו, יש טיפול במינוי רבנים ודיינים, שגם הם כנראה מיועדים לעסוק בכשרות ותו לא, ואגפים מינהליים שונים. דומני שכל מילה נוספת היא מיותרת.

כיצד הגענו לפארסה הזו? איך נוצר פער כל כך קוטבי בין ההצהרות לבין המימוש? התשובה לכך פשוטה. הרבנות הראשית הורתה ולידתה בטעות של הערכת מציאות נאיבית, והמשכה בחטא. היא הוקמה בעת שהיה מקובל בעולם שקהילות מונהגות על ידי הנהגה דתית. עד היום יש בחוק הישראלי את המושג האנכרוניסטי 'ראש העדה הדתית', שאינו אלא הפקיד שמייצג את הראשים האמיתיים של העדה הדתית (שמבתיהם בבני ברק וירושלים, נותנים ל'ראש העדה' הנחיות מדוייקות). הוסיפו לכך קמצוץ של תקוות שנסמכות על הערכות נאיביות של עסקנים ורבנים בתקופת טרום המדינה ובשנים הראשונות לקיומה,  כאילו המדינה המתחדשת תתנהל על אדני ההלכה ורוח היהדות, ולכן נדרשת לה הנהגה רוחנית שתנהל את התהליך המורכב הזה.

כל אותם חוזים או הוזים לא לקחו בחשבון שהם פועלים בתוך חברה שכבר מזמן לא מעוניינת בהנהגתם הרוחנית הנשגבת (אגב, לגבי האישים שעמדו אז בראש הרבנות הראשית, זו אינה אירוניה). הם פעלו כאילו שהבועה הרעיונית שבה הם חיים היא המציאות עצמה. אבל החיים טפחו מהר מאד על פניהם/פנינו. בשלב כלשהו, החברה הכללית לא היתה מוכנה יותר לקבל את מרותה של 'הנהגת העדה הדתית', יען כי העדה כבר לא היתה דתית. אבל כל זה לא השפיע על הרבנות הראשית לישראל. היא המשיכה להנהיג ביד רמה את מכלול התחומים הרוחניים המגוונים שהציבור איפשר לה להנהיג: למן כשרות הגזוז בקיוסק ועד יבוא בשר שנשחט בארגנטינה. כחזונו הנ"ל של הרב קוק: "ולהיות עמלה עם הציבור בכל פינות החיים של הבנין והיצירה הלאומית". עד כאן על הנאיביות שבהורתה של הרבנות. על המשכה בחטא, ראה להלן.

כמובן שכל זה לא היה אפשרי לולא שיתוף הפעולה של מוסדות השלטון. ישעיהו לייבוביץ, אז נציג הפועל הדתי בהסתדרות (כנראה גם ההסתדרות עברה איזשהו שינוי מאז), מתאר שיחה שהיתה לו עם בן גוריון. הלה אמר לו שהוא יודע שהוא  (=לייבוביץ) רוצה להפריד דת ממדינה, אבל הוא (=בן גוריון) לא ייתן לכך לקרות. הוא רוצה להחזיק את הדת ואת הדתיים בגרון, והדרך שלו לעשות זאת היא באמצעות כינון מוסדות 'הנהגה' מטעם המדינה. כך יש לו שליטה ופיקוח מלאים על היסודות הבעייתיים והחתרניים הללו. זו היתה הדרך שלו לנטרל את היכולת שלהם להנהיג ולהביע עמדות בעייתיות מבחינתו. כך נוצרה הרבנות מטעה"מ (=מטעם המלכות), בגרסה המזרח תיכונית שלה. בעצם מדובר בדמי לא יחרץ: כסף תמורת שתיקה. תקבלו כסף, גלימות מכובדות, ייצוג בטקסים שונים, ובלבד שתשתקו ולא תעשו בעיות. עזר וייצמן אמר פעם בשם דודו, חיים וייצמן הנשיא הראשון, שהמקום היחיד אליו יכול הנשיא לדחוף את אפו הוא המטפחת שלו. הרבנות מטעה"מ לא יכולה לעשות אפילו את זה.

על כן לא ייפלא שכל קשר בין הנהגה רוחנית ובין המוסדות הללו הוא פרי דמיון קודח. מדובר בפקידות ממשלתית, שאינה יכולה לומר ולעשות מאומה מחוץ לגבולות מאד מצומצמים של המטפחת שהותיר לה המחוקק. היא מוזמנת להביע את דעתה (בפיקוח הבג"ץ) בתחום הכשרות, בגיור, מקוואות, ומינוי רבנים, ותו לא. כל אמירה בנושא אחר, או אמירה מקורית מדיי שחוצה את הגבולות המותרים והטריביאליים, תזכה מייד לקיתון של צוננים, או מההנהגה החילונית (העיתונות, הממשלה, או בית המשפט), או מההנהגה האמיתית של העדה הדתית (היושבת, כזכור, בבני ברק וירושלים).

כדי למנוע אי הבנות, הדרישה שהרבנות לא תביע עמדות כאלה היא מוצדקת בהחלט. רבנים הם פקידים ממונים, וככאלה הם אינם יכולים לפעול מחוץ למסגרת החוק והמנדט שלהם. הם מקבלים משכורת מהשלטון החילוני, ודורשים ומקבלים סמכות כלפי כלל הציבור, ולכן הם כפופים לכללי המנהל שהחוק קבע. הם חלק מהשירות הציבורי. רב מכהן לא יכול לומר שאין למכור או להשכיר דירות לגויים, כי זה נגד החוק (ולדעתי גם נגד ההלכה). אם הוא רוצה להביע עמדה כזו, ייכבד וינתק עצמו מעטיני ומנעמי השלטון. מי שרוצה שתהיה לו סמכות כלפי כלל הציבור, חילוני ודתי כאחד, חייב להבין שהציבור הזה הוא שקובע את גבולות הסמכות שלו. הדרישות שרבנים ימונו אך ורק על ידי הציבור הדתי או נציגיו, או שיביעו עמדות הלכתיות גם אם הן בניגוד לחוק, אינן באות בחשבון במבנה כזה. לא ייתכן שקבוצה מסויימת באוכלוסיה תמנה בעצמה רשות שלטונית שיש לה סמכות לגבי כלל הציבור. בו בזמן, לא ייתכן שמוסד שממונה, ממומן ומוחזק, על ידי המדינה, יפעל כאילו הוא רבנות עצמאית בקהילה יהודית בכתריאלבקה.

זוהי בדיוק הסיבה לכך שלא תמצאו ברבנות את כל האגפים החסרים מלמעלה. הרב אינו יכול להביע עמדה בשום תחום, ובודאי עמדה לא קונצנזואלית. זוהי נגזרת של עצם טיבה והמבנה של הרבנות הראשית, ולא תוצאה מקרית של התנהלות כושלת. מתי לאחרונה שמעתם איזושהי אמירה של רב ראשי בנושא חשוב? מתי הוא אמר משהו בעל ערך? משהו לא צפוי? משהו שעשוי להשפיע ולכוין בצורה כלשהי? אני לא זוכר אמירה כזו. כל התחומים הרלוונטיים הללו פשוט לא נמצאים במנדט של הרבנות. אך אין פלא בכך, שהרי היא רוצה ויונקת את כוחה מהמחוקק החילוני. הוא לעולם לא ייתן יד ליצירת סמכות דתית רוחנית אמיתית, ובצדק מבחינתו.

בשמיטה לפני האחרונה קניתי במכולת קופסת סלט שהודיעה בחגיגיות כי אין חשש של שימוש בהיתר המכירה ל"ע. ראיתי שהתחתית שלה מוגבהת (כלומר הנפח האמיתי שלה אינו מה שנראה מבחוץ). המחיר הגבוה של הסלט בגלל הימנעות מהיתר המכירה (ב'אוצר בית דין' הסלט נמכר במחיר העלות כמובן), בא לידי ביטוי בהקטנת הנפח, וזאת תוך הסתרת הדבר מן הקונים. פניתי לרבנות שמפקחת על המפעל שמייצר את הסלט, ואמרתי לאיש מחלקת הכשרות שם ששביעית בזמן הזה היא דרבנן, ואם יש מכירה של הקרקע אז בכלל לא ברור שיש בעייה הלכתית בסלט. אבל אונאה גם בזמן הזה לכל הדעות היא מדאורייתא. אשאיר לקורא הנבון לשער מה הוא עשה בנדון. הרבנות רואה את עצמה, ובמידת מה של צדק, אחראית לתחום השמיטה, אבל לא לתחום האונאה והמוסר. אגב, דומני שאם המפעל היה חוגג את חג המולד, היתה מוסרת ממנו הכשרות.

אני נזכר כעת בעוד מקרה אחד, שעוסק דווקא ברבנות הצבאית, אבל הוא בהחלט מייצג. כשלימדתי בישיבת ההסדר בירוחם בעת מבצע 'חומת מגן', פנו אלינו בחורים מהישיבה, קצינים וחיילים, וטענו שאין הנחיות רבניות הלכתיות ומוסריות בשאלות הקשות שהתעוררו שם (פגיעה בחפים מפשע וכדו'). הרבנות הצבאית כמובן שותקת כדרכה (דומני שזה כבר השתנה קצת מאז). והנה, זמן קצר מאד אחרי המבצע, הגיע לישיבה ראש ענף הלכה ברבנות הצבאית, ונתן שיעור שכותרתו היתה משהו כמו 'מסקנות חדשות ממבצע חומת מגן'. שמחתי כמוצא שלל רב, סוף סוף המקום ממלא חסרוננו. לתדהמתי, הלה מייד פתח בפלפול סוער בשאלה החשובה מה יעשה חייל מילואים שמגיע אליו צו בשבת, והוא רוצה לארוז את משחת השיניים. האם עליו ליטול אותה בפה ולשמוט אותה לתוך הקיטבג, או שמא יש היתר לטלטל אותה בידיו. אגב, הנושא נדון בשיעור ממקורותיו הראשוניים, כדרכה של תורה הנלמדת בעיון הראוי לסוגיות חמורות אלו, הוי אומר: סתירות בדברי המשנה ברורה ופתרונות מתוך תשובות הרב גורן. ואידך זיל גמור.

ועל אף הכל, דווקא בימים אלו יש חשיבות לקיומה של רבנות מרכזית. הסיבה לכך היא המגוון והפיזור הגדול של קהילות יהודיות, שלא מאפשר בקרה על הסטנדרטים הפרועים למדיי שרווחים בחלק מהן. בעולם פתוח ופלורליסטי אף אחד לא יכול לקבוע מי ראוי להיות רב, כמה הוא יודע, ולפי אילו סטנדרטים הוא יפעל (האם הוא רפורמי, קונסרבטיבי, רקונסטרוקציוניסטי, אורתודוכסי, או מגוון אחר כלשהו). המורכבות של השאלות שעולות, וכנגדן צורות הטיפול השונות שמוצעות להן, דורש ריכוז ומתן מידע לציבור, ואולי אף הנחיית הקהילות השונות בעולם. מישהו צריך לומר ליהודים שאדם כלשהו אינו ממש יודע הלכה, או שפסיקותיו לא ממש מתאימות למקורותיה. כל בבא או שרלטן אחר יכול להופיע בקהילה כלשהי ולהציג את עצמו כגדול הדור ומאורו, ולא חסרים כאלו היום.

הצורך אכן קיים, אבל הבעייה היא שאין לנו כיום אנשים שיכולים לעשות זאת. הרבנות הראשית ודאי אינה יכולה לעשות זאת. גם מי שנחשבים כיום גדולי התורה אינם מוסכמים, ולדעתי רובם גם אינם בני הכי, ולכן אני שמח מאד שאין כיום סנהדרין בעלת סמכות. מי שאמור לשבת בתוכה זהו אוסף דמויות שמאד לא הייתי רוצה שתהיה להם סמכות מנדטורית כלפיי.

על אף הצורך במוסד מרכזי כזה, אין כיום אפשרות לכונן אותו. הדרך לכונן רבנות אמיצה ומקורית, שעשויה להיות הנהגה רוחנית אמיתית לציבור הדתי, ואולי גם לציבור בכלל, היא לנתק את הרבנות מעטיני השלטון המרכזי, ולהעמיד אותה למבחן הציבור. לא מדובשו של השלטון ולא מעוקצו. לא מתקציביו ומהסמכויות הפורמליות ומהכוח שהוא נותן, ולא מהמגבלות שהוא מטיל. אם ייווצר מוסד שיקבל באופן טבעי סמכות מהציבור, ולא יהיה מטעה"מ, אזי תהיה לנו רבנות ראשית. ואם לא יהיה מוסד כזה, אז לא תהיה לנו רבנות ראשית. זה תלוי בהנהגותיהם ודמותם של גדולי תורה מזן (נדיר מאד) שיוכל לעורר בציבור אמון כלשהו, וזה תלוי גם בנו. כל עוד לא זה לא קיים, אין אפשרות לעשות את זה באופן מלאכותי, על ידי סמכות וכוח שנותן השלטון החילוני.

למעשה, פירוש הדבר הוא הפרדת הדת מהמדינה. יש לעשות זאת גם לטובת הדת ולא רק לטובת המדינה. אנשים צריכים לקחת את גורלם בידיהם ולמנות רבנים בעצמם, ולא דרך מוסדות מנוונים שבוחרים עבורנו רבנים שאף אחד לא שואל אותם מאומה. כך אולי תיווצר מנהיגות רוחנית בלתי תלויה ואמיצה שתביע עמדות, שתכוון ותנהיג את הציבור באופן ראוי ונקי. אם כתוצאה מזה יקום גם מוסד מרכזי כלשהו, אדרבה ואדרבה.

נושא הפרדת הדת מהמדינה כרוך כמובן בסוגיות נוספות, ולא ניכנס אליהן כאן.

ההתנהלות בפועל

בפועל, מה שנוצר מול עינינו הנדהמות הוא מפלצת בעייתית ביותר, שגורמת נזקים עצומים לכל המטרות הנשגבות שלמענן הוקם המוסד הזה. המנהיגות הרוחנית של תחיית האומה הפכה להיות מוסד מסואב, שאינו אלא מכשיר שמספק פרנסה לאנ"ש (בד"כ כאלו שאינם מאמינים ולא מדברים במושגים של 'תחיית האומה' וכדו'), מתנהל בנפוטיזם וכוחנות, וחף מקריטריונים בסיסיים של מינהל תקין. הסיבה היסודית לשערורייה הזו היא כנראה הריקנות המובנית של המוסד המפוקפק הזה, שתוארה בפרק הקודם. אך יש להוסיף לכך את הנפשות הפועלות, ואת האווירה החברתית-תרבותית שבתוכה הוא מתנהל, כמין אי של שטעטל דתי-חרדי נרדף ומתגונן בתוך המדינה המודרנית החילונית, ובו בזמן גם תלוי בה בטבורו. זוהי גם הסיבה לכך שעל אף שזהו מוסד ריק מתוכן ומסמכויות, מתנהלות בתוכו מריבות ומאבקים נואשים על איוש התפקידים. כאשר אין שום תפקיד מהותי, מה שנשאר הוא כוח וכסף. זו המסגרת בה גם יושבי השטעטל הסגור יכולים לעשות קתרזיס לנטיותיהם הפוליטיות והכוחניות. הפריץ החכם השאיר ליושבי השטעטל מקום להתגדר, כאומר לנו: תריבו שם כמה שתרצו על חשבוננו, כל עוד לא תפריעו לנו בחיים האמיתיים בחוץ.

הרבנות דהיום מתנהלת לפי אמות מידה של עולם שלישי, כראוי לשטעטל שמכבד את עצמו. מועדי בחינות, פרסום וניהול תקין של הסמכה לרבנות ודיינות, מאן דכר שמיה. תחזוק מידע ושקיפות, הס מלהזכיר. מינויים תקינים (לא של הבן/האח של), לא בבית ספרנו. בתי הדין הרבניים מתנהלים לפעמים כמו בית כנסת. פסקי דין רבים שיוצאים משם בעייתיים, וכמובן אין שום התחשבות והכרה בעמדות ביקורתיות (הרי אלו רק גורמים אנטישמיים, או ליברלים ל"ע). מינוי אנשים ראויים לעמוד בראש המערכת, לזה כבר מזמן אנחנו לא מצפים מסחר הסוסים הפוליטי שעומד מאחורי המינויים הללו. דומה כי בעוד קדנציה או שתיים נצטרך כבר לבדוק אם העומדים בראשה יודעים קרוא וכתוב. מועמד מקורי שמוכן להביע עמדות בלתי תלויות, הוא חסר סיכוי להיבחר. כלך לך לסמטאות בני ברק וירושלים, הידועות בתמיכתן המסורתית ברבנות הראשית, ובהיותן מעורות בערכים ובחברה המודרנית, שם נקבע המועמד הראוי לעמוד בראש פסגת עזוז ניצוצי גאולתנו המתחדשת.

וכך מכניסה הרבנות הראשית "רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו", כדברי מייסדה המובאים למעלה. כל הסיעות מתקוטטות ביניהן על מינוי הרבנים, עד שנבחר בסוף המועמד הראוי ביותר (כלומר הממושמע ביותר), והכוח הכסף והכבוד מגיעים ליעדם. והאמת והשלום אהבו.

למען הרבות עוד שלום בעולם, ראוי שבכל עיר יהיה רב ראשי אשכנזי וספרדי. מדוע? וכי הרב האשכנזי לא מכיר את פסיקות המחבר, או הספרדי אינו מכיר את הרמ"א? למען האמת, במצב העגום דהיום ייתכן שגם זה נכון. אבל דומני שהסיבה האמיתית היא שלהיות רב עיר, שלא לדבר על רב ראשי לישראל, זה הכוילל הכי טוב בארץ (וגם קצת כוח ומעמד). משלמים הכי טוב, ולא דורשים מאומה (להיפך, הדרישה היא שלא ייעשה מאומה). ואם שרים 'אנטישמיים', כמו יוסי ביילין או שמעון שטרית, יעיזו רח"ל לצאת נגד תופעות אלו ולעשות מעט סדר בבלגן, מייד תישמע זעקת הקוזק הנגזל: אל תגעו במשיחי! שוב רודפים את הדתיים ואת היהדות (במילים אחרות: רשעים שכמותכם, אל תסגרו לנו את הכוילל).

מנהלי הכשרות של רבנויות שונות לא אוכלים מהכשרות שהם עצמם משגיחים עליה. לפעמים גם לא מכשרות המהדרין. תופעה זו אינה פסולה כשלעצמה. ייתכן שהרב דורש מעצמו סטנדרטים גבוהים יותר, אבל כלפי הציבור הוא מחוייב לסטנדרטים מינימליים (שהרי הכשרות הציבורית מיועדת לכלל הציבור). אבל כתוצאה מכך, פעמים רבות נפגעים גם הסטנדרטים המינימליים הללו. במו אוזניי שמעתי (ומכלי שני, היו עוד כמה וכמה מקרים) מרב שעוסק בכשרות שהוא לא ממש מקפיד, כי בין כה וכה מי שמקפיד על ההלכה יודע שאין לאכול מהכשר 'רבנות'. הוא רק מתפרנס, אבל אין שום צורך לספק שירות כלשהו תמורת המשכורת.

כאשר ארגון כמו 'צהר' מנסה ליצור מערכת של עריכת חופות שתהיה נעימה יותר ונגישה יותר לקהל הרחב, מתאימה יותר לזמן ולנסיבות של הדור (כזכור, זה היה תפקידה המקורי של הרבנות), הוא נרדף על ידי הרבנות הראשית, שמשתמשת במונופול שהחוק מעניק לה, ומצרה את צעדיו. כשליחתם של היסודות השמרניים והמאובנים ביותר ביהדות ההלכה, היא משתמשת בכוח הפוליטי (החילוני!) כדי לכפות על כולנו יהדות מאובנת ודוחה, שחיה לפי סטנדרטים של ימי הביניים וממאנת להשתנות. למרבה האירוניה, דווקא הכוח הפוליטי החילוני הוא שנותן לה את האפשרות לעשות זאת. המחוקק החילוני הוא שהביא לנו את המלחמה בהיתר המכירה, את הטיפול בעגונות ומסורבות גט ובנשים בכלל, ואת הרבנות המסורסת שיש לנו. אבל כפי שתיארתי, בן גוריון כבר חזה הכל. הרי זו היתה מטרתו. כך מסרסים אנשים חכמים את העוצמה הרוחנית הפוטנציאלית ואת התסיסה המפרה שיכולה להיות למוסד רבני רוחני.

המחאה והביקורת: כל כבודה של הכביסה המלוכלכת פנימה

אבל אנחנו, נאמנים להזיות של מנהיגינו הרוחניים והפוליטיים בעבר, ממשיכים לדבוק בחשיבותו וכבודו של המוסד הזה ("כבוד הרבנות", כבר אמרנו?), ולא מרשים לעצמנו לפגוע בו. את הבדיחות שמסופרות במקווה, בישיבות, או בבית הכנסת, על הרבנות, על הכשרות שהיא נותנת, ובעיקר על העומדים בראשה, הס מלהזכיר בתקשורת הציבורית. אנחנו לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, פן יהיה כאן חילול השם (אני כבר רואה בעיני רוחי את התגובות הזועמות שאקבל על המאמר הזה). רק 'העיתונאים והפוליטיקאים השמאלנים הרשעים', רודפי הדת והיהדות שר"י, עושים זאת.

במקום להצטרף לביקורת הזו, ולעזור לחסל סוף סוף את הנגע ששמו 'הרבנות הראשית לישראל', כולנו מקפידים לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הבעייה היא שהכביסה המלוכלכת שלנו מתנפנפת ברוח בראש חוצות כבר שנים רבות, ומה שאנחנו מחביאים בבית זה את חומרי הליבון והכיבוס. כבר אמר איש חכם (דומני שזה היה השופט ברנדייס) שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר לכל הנגעים והכתמים. אבל אנחנו טרם הפנמנו את זה. על אף מרום עזוז קוממיותנו הנשגבה, אנחנו עדיין אנחנו מתנהלים כאילו היינו קהילה נרדפת בגולה הדווייה. מפחדים מה יאמר הפריץ.

אחרים לא מפחדים מהפריץ. ובכל זאת הם חושבים שאין להוציא את הביקורת החוצה, מסיבה אחרת: האלטרנטיבה תהיה גרועה יותר. כיצד יתנהלו כאן נישואין וגירושין אם נסגור את בתי הדין והרבנות? הם שואלים. ואיך הם מתנהלים כיום, אני שואל, כשכמעט חצי מהציבור לא מתחתן ברבנות? והכשרות מה יהא עליה? ומה עם מקוואות (ומקומות קדושים, איך שכחנו)? אבל דומני שבשנים האחרונות מתברר יותר ויותר שגם כאשר יש רבנות ראשית הדברים לא מתנהלים כמו שצריך. ולהיפך, לכל משימה כזו קמים כעת מוסדות פרטיים שעושים זאת טוב יותר (כשרות, נישואין, מקוואות וקבורה וכדו'). הבקרה על המוסדות הפרטיים לא צריכה להיעשות באמצעות מוסד מרכזי מושחת (שמעורר את הבעייה של "מי יבקר את המבקר"), אלא באמצעות כלים של תקשורת חוקרת, דיווח ודיון ציבורי ושקיפות. מי שלא יהיה שקוף ולא יתנהל כראוי ייסגר. זו תמצית הקפיטליזם הכלכלי-רוחני שאני מציע.

ניהול אוטונומי של קהילות עצמאיות הוא אמנות יהודית עתיקה. יש לנו ניסיון של כאלפיים שנה בתחום הזה, הרבה יותר מאשר שנות הניסיון הצבאי או הפוליטי שלנו. על ניסיון כה ארוך בהחלט כדאי לסמוך. חזון הסוציאליזם הרוחני שדוגל בניהול מבוקר של היהדות דרך השלטון המרכזי כנראה לא ממש פועל, ולא בכדי. מילטון פרידמן, הקפיטליסט הידוע, אמר פעם שמה שמציל את מדינת ישראל הוא אלפיים שנות גלות (בהן למדנו איך לעקוף את הניסיונות של השלטון המרכזי לנהל אותנו). כדאי לנצל את הכישורים המבורכים הללו גם ביחס לניהול הדתי הצנטרליסטי שנכפה עלינו. לא צריך לפחד ממה שיקרה כשתתפרק הרבנות הראשית. יקרה מה שקרה וקורה בכל מקום וכל זמן בקהילות יהודיות בגולה, במשך אלפי שנים ובאלפי מקומות. הם הסתדרו מצויין גם בלי רבנות ראשית. נכון שעם סגירת הרבנות הראשית נצטרך לדאוג למקורות פרנסה אלטרנטיביים לכמה יהודים טובים, אבל זה מחיר בהחלט נסבל ביחס לתועלת הרבה שתהיה בצעד כזה. והאמת והשלום אהבו.

[1] הושמטו התיאורים המפורטים יותר של המחלקות השונות.