תשובות לתגובת צבי ינאי לסדרת אמונה ומדע בynet

לצבי ינאי יש יתרון שאין לשאר המגיבים על טענותיי. בעוד הם כותבים מתוך קריאה (בדרך כלל שטחית וחלקית למדיי) של סדרת מאמריי ב-YNET מדע, הוא קרא את הספר שלי על בוריו (לפני ויכוח מצולם שניהלנו בספארי. ראה ערוץ 'אורות' ב-YNET).
ובכל זאת, אני מופתע לגלות שהוא לא עמד על הטענות העיקריות שלי, והוא שוגה בפרשנותן (וגם בחלק מתשובותיו) על אף ההסברים שסיפקתי לו.

להלן דבריו של צבי ינאי, עם הערות שלי לאחר כל חלק (סה"כ 4 חלקים):

6 בסולם דוקינס
אמונה באלוהים היא בחירה אינטלקטואלית לגיטימית, אבל היא אינה מדעית או רציונלית יותר. אנשי התכנון התבוני טוענים כי המורכבות שקיימת בטבע אינה אלא מעשה ידו של האל, אבל צבי ינאי מראה שדגים, תולעים וצדפות מלמדים אותנו אחרת. חלק 1

"האמונה אין משמעותה שהאדם יודע משהו על האלוהים ועל פעולתו בעולם וכיצד הוא קובע את גורל האדם"

ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

ממיכאל אברהם אין לצפות לאמרות שפר מסוג: "הקב"ה ברא את הכל מוכן, העצים נבראו כעצים גמורים, כל בהמות וחיות ועופות נבראו בגדלותם, ואילו היתוש לא נולד אלא נוצר מצואה" (הרב הראשי לישראל לשעבר, מרדכי אליהו).

גם נאו-דארוויניסט מושבע לא יתקשה להסכים עם הרב אברהם, ש"האבולוציה אינה מוכיחה שאין אלוקים, וגם לא מוכיחה שהוא ישנו". יתר על כן, ש"היא כלל לא עוסקת בו". שכן "אבולוציה היא תחום מדעי, ועניינה הוא במציאות הפיסית-ביולוגית".

באשר למדע, מיכאל אברהם גורס שהגישה האמפירית אינה רלוונטית לשאלת האמונה, כי אין אפשרות לצפות באלוהים באמצעות החושים, או דרך מכשירי מדידה. לדבריו, כל הסבר מדעי להתפתחות העולם ניתן לנו במסגרת מערכת של חוקי טבע, ואלה אינם רלוונטיים לדיון התיאולוגי.

על פי דברים אלה, אין לכאורה פערים גדולים בפועל בין תפיסתו של מיכאל אברהם את האבולוציה לבין התפיסה האתיאיסטית, בניסוחו של ריצ'רד דוקינס (הנמזיס של מיכאל אברהם), בספרו "יש אלוהים?" (ע' 29):

"אתיאיסט… הוא אדם שמאמין כי אין שום דבר מעבר לעולם הטבעי, החומרי, אין אינטליגנציה על-טבעית הרוחשת במסתרים מאחורי היקום הניתן לצפייה, אין נשמה המוסיפה להתקיים לאחר מות הגוף, ואין ניסים – אלא במובן של תופעות טבע שאותן עדיין איננו מבינים".

אין לחשוד כמובן ברב מיכאל אברהם באתיאיזם, ואמנם, אחרי עמדתו הנחרצת בעד הפרדת רשויות בין מדע לתיאולוגיה, נשלף אלוהים מהארון בחסות הטענה הפיזיקו-תיאולוגית: "ישנה ישות כלשהי שבראה או מנהלת את העולם, ותו לא".

ומה טיבה של ישות זו? המחבר מספק הבהרה, שלמעט הסיפא בסוגריים היתה זוכה להסכמתו של פרופסור ליבוביץ' המנוח, אבל ספק אם תתקבל בתשואות בעדה החרדית ובמחנה הלאומי-דתי, ואפילו בקהילה המסורתית[m1] :

"היא לא אומרת איך קוראים לה, או שהיא ישות אחת, ובוודאי לא שהיא מצפה מאיתנו להניח תפילין, לכבד הורים, או אפילו שהיא בכלל התגלתה למישהו בעולם הזה (יהא זה בהר סיני, או על המים בכינרת). היא אפילו לא אומרת שהישות הזאת פועלת באופן הגיוני, או לא. לכל היותר יש כאן הגדרה של יכולותיה (היא אמורה להיות יכולה לברוא עולם ולנהל אותו)".

מיכאל אברהם מאשר ש"המסקנה הפיזיקו-תיאולוגית אינה שייכת למדע, ולו רק בגלל העובדה שהיא לא נותנת לנו ניבויים (פרדיקציות), ולפיכך לא ניתנת לאישוש או הפרכה מדעית", ועל כן "היא עצמה לא שייכת לספירה המדעית".

בספרו הוא אומר מפורשות (ע' 21), כי "הטענה שיש אלוהים אינה ניתנת לבחינה במעבדה". יתרה מזו (ע' 225), גם אם נצליח להביא ליצירה ספונטנית של חיים במעבדה, לא יהיה בזה כדי לערער את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, "שכן גם היא תתפרש כתוצר של התכנון התבוני (כלומר כמעשה ידיו של אלוהים)".

הוא הדין באשר להשקפה המדעית, הגורסת שהאבולוציה מתנהלת ללא הכוונה, מכוח העקרונות הדארווינים הבסיסיים (הורשתן של מוטציות אקראיות וברירה טבעית). כותב מיכאל אברהם בספרו (ע' 166): "חוקי הטבע אינם אלא הדרך של אלוהים לכוון את התהליך ה'אקראי' הזה, ולוודא שהוא יגיע ליעדו".

מעניין, אבל מדעי?

בנקודה זו אני מתחיל לאבד את המגע עם הרציונל המחשבתי של ד"ר אברהם. אם כל כוונתו ב-500 עמודי ספרו ובסדרת מאמריו להראות שאין בכוחו של המדע (מוטב לומר – אין בכוונתו) להפריך ולא לאשש את קיום האל ואת מעורבותו בהיווצרות העולם ובהתפתחות החיים, אזי מבוקשו הושג כבר בפסקאות שלעיל.

לשם מה להמשיך ולהכביר כל כך הרבה מילים? הרי באותה מידת צידוק ניתן לומר ששד ירוק מנהל את העולם ממקום מחבואו, או שמא השד קטב מרירי, אשר לדברי הרב עובדיה יוסף פועל בעיקר בתקופת בין המצרים, ו"מי שרואה אותו נופל ומת". עוד נשוב לקטב מרירי כדי לעמוד על ההבדל בינו לבין קנקן התה של ברטרנד ראסל[m2] . אבל קודם לכן נשאל לאן מכוונים דבריו של מיכאל אברהם.

אם מטרת ספרו ("אלוהים משחק בקוביות", ע' 15) להראות "שהאמונה היא אופציה אינטלקטואלית ורציונלית אפשרית, לפחות כמו האתיאיזם, ואף למעלה מכך" (בניסוח אחר שלו: "היא האינטרפרטציה הרציונלית הסבירה יותר לעובדות הידועות לנו בתחום האבולוציה ובכלל"), זה כבר עניין אחר לגמרי.

אופציה אמונית ואינטלקטואלית בלי ספק, אבל מדעית[m3] ? איך עמדות אלו מתיישבות עם טענתו שהקיום האלוהי לא ניתן לבחינה במעבדה, שלא ניתן לגזור מהאמונה בו תחזיות אמפיריות בנות אישוש או הפרכה? הכיצד היא מדעית? במה היא רציונלית יותר? בעיני מי "סביר יותר להאמין באלוקים מאשר להחזיק בעמדה אתיאיסטית"? כלום אינו מבין שהטענה על תכנון תבוני ויד מכוונת באבולוציה ריקה מתוכן (מדעי, צריך להוסיף, ואז הכל מובן), משום שאין בה כל מידע על דרכי הפעולה של התכנון התבוני והיד המכוונת?

השאלה אפוא היכן בדיוק עומד ד"ר אברהם. האם הוא מאמין שמעורבות האל ביקום מתחילה ומסתיימת בקביעת חוקי הטבע בראשית הימים, ומאז הניח לעולם להתנהל על פי חוקי הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה והאבולוציה הדארוונית, או שמא מאמין הרב אברהם במעורבות נמשכת של האל, בכל רגע נתון של זמן, כפי שזה משתמע מתפיסתו את גורם האקראיות באבולוציה: "חוקי הטבע אינם אלא הדרך של אלוהים לכוון את התהליך ה'אקראי' הזה, ולוודא שהוא יגיע ליעדו[m4] ".

"במה אתה מאמין? בזקן היושב בשמים ומושך משם בחוטי העולם? אמונה כזאת היא חסרת ערך דתי". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

בהכללה גסה אפשר למנות ארבע תפיסות של מעורבות אלוהית בעולם: הבריאתנות הפשטנית, המאמינה בבריאת העולם בשישה ימים – ככתוב בספר בראשית; התכנון התבוני, המאמין במעורבות האלוהית בקביעת חוקי הטבע ואילך, כאמצעי להשגת תכלית קבועה מראש; הפיזיקו-תיאולוגית, המשדרגת את התכנון התבוני באמצעות טיעון פילוסופי-רציונלי בסוגיית הרגרסיה האינסופית (איך ומתי נוצר היש הראשוני מאין[m5] ); הפרדה מלאה בין דת למדע, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריו של האסטרונום פרופ' צבי מזא"ה: "אני מקבל את סמכותם של חז"ל לקבוע הלכות מוסר וקריטריונים של העדפות בשאלות חברתיות ומוסריות, אבל בשביל מידע על העולם אני פונה לטלסקופ[m6] ".

לכאורה ארבע תפיסות שונות, אף כי דומה ששלוש הראשונות נבדלות זו מזו ברמות התחכום, אך בעלות מטרה זהה: ביסוס האמונה במעורבות האלוהית בעולם.

שלושת גרסאות אלו מתלכדות בסוגיית המורכבות הביולוגית שלא ניתנת לכאורה לרדוקציה אבולוציונית, ועל כן אין להסבירה אלא בהתערבותה של היד האלוהית. בניסוחו של מיכאל אברהם: "העולם שסביבנו הוא מורכב, משוכלל ומתואם, והרי אין דבר מורכב בלי מרכיב, מכאן שיש לעולם שלנו מרכיב/בורא[m7] ".

אחד הנציגים הבולטים של תפיסה זו הוא מייקל בֵּהֶה, מראשי מחנה הבריאתנים, המוזכר בספרו של ריצ'רד דוקינס ("יש אלוהים?", ע' 192). בהה מעלה על במת הדיון את חיידק השוטן, כדוגמה מובהקת לסוג של מורכבות שלא ניתנת לרדוקציה אבולוציונית. אכן מדובר בחיידק מעניין, המתקדם בעזרת תנועה סיבובית יוצאת דופן של זנבו, בדומה לפרופלר של סירת מנוע.

"המפתח להוכחת מורכבות שאינה ניתנת לרדוקציה", מסביר דוקינס את עמדתם של חסידי התכנון התבוני, "נמצא באפשרות להראות כי שום חלק מהאיבר אינו יכול להביא תועלת כשהוא לעצמו". לשון אחר, "כל החלקים צריכים להימצא במקומם לפני שתצמח תועלת אפילו מאחד מהם".

דוקינס מעלה הסברים סבירים להתפתחות זנבון כזה, אך הם נדחים על ידי מיכאל אברהם. "חיידק בלי שוטון לא היה שורד", הוא טוען בספרו (ע' 200), כי הוא לא היה מגיע לפירור המזון[m8] .

טענה מעט תמוהה, שהרי קיימים אינספור חיידקים המתקיימים בהצלחה רבה בלי זנבונים. סביר גם להניח שמוטציה אקראית המצמיחה בליטה ראשונית בגופו של החיידק יכולה להקנות לו יתרון תנועתי קל על חיידקים חסרי בליטה, לא כל שכן כאשר מתרחשת אצל אחד מרבבות מיליוני צאצאי צאצאיו של חיידק זה מוטציה שנייה המאריכה את הבליטה המקורית.

פולמוס העין

ויכוח דומה מתנהל סביב העין, פולמוס שראשיתו במאה ה-19, בימיו של הכומר ויליאם פיילי. טענתם המרכזית של הבריאתנים ואנשי התכנון התבוני היא שאבר מורכב כמו העין לא יכול היה להתפתח בתהליך ארוך ואיטי של צבירת שינויים זעירים ואקראיים, משתי סיבות עיקריות: מיקומו ותפקודו של כל אחד משינויים אלה מותנה בידיעת המבנה הסופי של העין; כל שינוי בפני עצמו אינו מביא תועלת ולפיכך דינו להיכחד על ידי הברירה הטבעית. לשון אחר: "חצי עין אינה מאפשרת ראייה כלל ולכן לא סביר שהיה שלב ביניים ששרד די זמן."

טענה זו יפה לשעונים ולטלסקופים, אך משוללת כל יסוד לגבי התהליך הביולוגי-אבולוציוני. בטלסקופ, עכירות של עדשה או מיקוד אופטי שגוי הופכים אותו לכלי אין חפץ בו. לא כן הדבר לגבי העין.

בעידן הקמבריון התפתח מבנה עין, המשמש חרקים, סרטנים ועכבישים עד ימינו. זוהי עין הבנויה ממאות עדשות, שכל אחת מהן מרכזת אור על חיישן אחד. מבנה זה יפה לראיית תמונה שלמה אבל ברזולוציה נמוכה, ועל כן גרועה בזיהוי פרטים.

עדשה כזאת משרתת כהלכה יצורים קטנים, אך לא מתאימה לבעלי חיים גדולים הנזקקים לראייה ממוקדת וחדה. אי לכך, ככל שהתפתחו יצורים גדולים יותר נוצר לחץ אבולוציוני לשינוי מבנה העין, שבה כל קולטני האור חולקים עדשה ממקדת אור.

מוטציות אלו באברי הראייה, שהתפרסו על פני עשרות מיליוני שנים, יצרו במקביל רבבות מבנים שונים של עיניים – על פי תנאי הסביבה ובהתאם ללחצי הברירה הטבעית – אשר שרתו ברמה כזאת או אחרת את בעליהן ועל כן שרדו.

תהליך זה שונה לחלוטין מהמהלך האבולוציוני שמתאר מיכאל אברהם בספרו (ע' 170), המבוסס "על מסלול עקבי של צירופים, בזה אחר זה, שכל אחד מהם מוצלח מחברו, בלי שהתהליך הזה נקטע באמצע על ידי צירוף 'מת' לכל אורך הדרך, וזאת כאשר כל קפיצה כזו מתרחשת בסיכוי מזערי".

יתר על כן, במקרים רבים נעזרת האבולוציה בקיצורי דרך. לדוגמה, מוטציות קטנות בעובר, באזור המיתוג של גנים, יכולות לחולל שינויי מבנה דרמטיים (כגון מעבר מחוטם של אליגטור למקור של ציפור), ובכך להוביל לתמורה אבולוציונית רבתי[m9] .

הטבע מלמד אחרת

דוגמה מעניינת אחרת ליכולתה לדלג על תהליך ארוך ומורכב של צבירת מוטציות מציג דג מערות מכסיקני Astyanax mexicanus. דג זה, שחי במקווי מים לכודים במערות תת-קרקעיות, נטול עיניים. ליתר דיוק, עיניו התכסו בקרומית עור בפרק זמן אבולוציוני קצרצר של עשרת אלפים שנה.

עובדה זו התבררה ממופע פיקח של דג קרוב לו, שחי במים עיליים ולו עיניים רגילות. נמצא שפעילות מוגברת של שני גנים בלבד בעוברים של דגי המערות גורמת למותם של תאי העדשות, ועקב כך לעיוורונם.

מקרה דומה אירע לחולד העיוור שחי במחילות תת-קרקעיות. עיניו מכוסות בעור חיצוני, אבל די לו בבהרת אור חיוורת המפעפעת דרך הקרומית כדי לאפשר לו לעמוד על אורך היום ואפילו להורות לו מתי להזדווג.

די בדוגמאות אלו כדי להראות שלבעלי חיים בטבע, למעט היצור האנושי, אין ייעוד של שכלול ולא חל עליהם כורח פנימי או חיצוני להשתנות. בהיעדר לחצים סביבתיים עשוי בעל החיים להשתמר במצבו הראשוני מיליוני שנים.

דוגמה קיצונית לכך היא צדפה ימית שלא התחולל בה שינוי פנוטיפי ב-400 מיליון השנים האחרונות. לקיומה הארכי-שמרני אין "תכלית" אחרת זולת להיות צדפה. אם צאצאיה ישתנו אי-פעם יהיה זה בגלל מפגש בר-מזל (או ביש מזל) בין תמורה סביבתית קיצונית בגומחתה לבין מוטציות עיוורות.

יתרה מזו, מוצאו של התהליך האבולוציוני אינו מעיד בהכרח על סופו. דוגמה אופייינית למהפך תפקודי מספק ההמוגלובין של תולעת טפילית (Ascaris lumbriocoides) השוכנת במעיים שלנו.

מחקרים הראו כי תפקידו המקורי של ההמוגלובין הזה היה פירוק וסילוק מולקולות של חנקן חד-חמצני מגופם של חיידקים ויצורים אנאורובים אחרים. בעקבות המעבר מהאטמוספרה הקדומה, שהכילה 98 אחוז פחמן דו-חמצני ושני אחוזים חנקן, לאטמוספרה בת ימינו (78 אחוז חנקן, 0.03 אחוז פחמן דו חמצני ו-21 אחוז חמצן), התהפך "ייעודו" של ההמוגלובין. בתפקידו הנוכחי הוא נושא חמצן וחנקן חד-חמצני לרקמות הגוף.

סיכומו של דבר, בניגוד לעולם הטלאולוגי של המתכנן המיסטי העלום, העולם הדארוויני מלא וגדוש בשעונים ללא שענים ובהמצאות ללא ממציאים. זאת ועוד: אם אלוהים מכוון את התהליך האקראי של האבולוציה, על מנת לוודא שיגיע ליעדו, כדברי הרב מיכאל אברהם, משמע הוא מעורב עד מעל לאוזניו לא רק בקביעת חוקי היסוד והקבועים הפיזיקליים, כי אם גם בפרטים הקטנים ביותר של היומיום הביולוגי, כגון הצמחת הזנבון של החיידק. שהרי, אליבא דאנשי התכנון התבוני, בלעדי ההכוונה של התכנון התבוני לא היה יכול להתפתח המנגנון הסיבובי שלו[m10] .

אבל, אם ידו של אלוהים בכל, אזי הוא אחראי גם להתפתחותם של נגיפי האיידס והאבעבועות השחורות – לרבות טפילי קדחת הביצות – שלוש מחלות שקטלו מאות מיליוני בני אדם במהלך ההיסטוריה. מה שמעלה את השאלה: לאיזו מטרה נוצרו אורגניזמים קטלניים אלה? האבולוציה הדארווינית פטורה ממתן תשובה, כי אין לה ייעוד ולא כוונות, אבל השאלה תקועה כעצם בגרונם של המאמינים בתהליך הטלאולוגי של האבולוציה[m11] . על כך בחלק הבא.

 [m1]כאן ישנה טעות. למעט המחנה החרדי, איני חושב שמישהו מתווכח עם טענותיי. אני לא אומר שאלוהים לא ציווה עלינו להניח תפילין, אלא שהאבולוציה אינה יכולה לעסוק באלוהים הדתי (שמצווה להניח תפילין), אלא רק באלוהים ברמה הפילוסופית.

זה לא אלוהים שונה, אלא רמה שונה של עיסוק באותו יש עצמו.

 [m2]אכן, טענתי היא שישנו גורם שעושה זאת. הכינוי שלו 'אלוהים' או 'קטב מרירי' אינו חשוב לטיעון הפילוסופי. אזכיר שוב, אני עוסק באלוהים פילוסופי ולא זה הדתי, ולכן השאלה האם יש לזהות אותו עם אלוהי התנ"ך, היודי הנוצרי או אחר כלשהו, אינה נדונה כאן. אז מבחינתי אפשר לקרוא לו קטב מרירי. כל עוד נסכים שישנו גורם כזה, זה מה שרציתי לטעון.

 [m3]איפה כתוב אצלי 'מדעית'? אפילו במשפטים שינאי עצמו מצטט המילה 'מדעית' לא מופיעה. אני חוזר ומדגיש לכל אורך הספר שהאמונה באלוהים אינה מסקנה מדעית, אלא מסקנה פילוסופית. אלא שזו המסקנה הפילוסופית המתבקשת מכוח ממצאי המדע.

ינאי מערבב כאן (ולא רק כאן) בין רציונליות לבין מדעיות. אני אכן טוען שזו המסקנה הרציונלית המתבקשת, אבל בהחלט עומד על כך שזו לא מסקנה מדעית (כי היא לא נותנת ניבויים ולא ניתנת לצפייה אמפירית).

זהו פשוט חוסר בהבנת הנקרא.

צבי ינאי לשיטתו מזהה רציונלי עם מדעי. הוא בעצם מבטל כאן את מעמדו של השיקול הפילוסופי. אבל כפי שכבר הראה דייויד יום (בעזרתו האדיבה של קאנט), התצפית לבדה לא נותנת לנו אפילו חוק מדעי אחד. לעולם מעורבת כאן גם חשיבה פילוסופית אפריורית. הלוקים בדת ה'מדענות' מתעלמים מהוכחותיהם של קאנט ויום מהסיבה הפשוטה שהם כלל לא מכירים אותן. הרי לשיטתם אין טעם לעסוק בפילוסופיה אלא רק בתצפיות.

אם מישהו בוחר לו תחום עניין מדעי ולא פילוסופי, זה כמובן לגמרי לגיטימי.  אבל מי שרוצה לטעון טענות פילוסופיות צריך להכיר את המתודה ואת החומר הרלוונטי.

ינאי פורס כאן טענות מדעיות למכביר, שלרובן ככולן אני מסכים. אבל מטרתו היא פילוסופית, וכאן הוא נופל לאותם בורות שנםל אליהם דוקינס, וכנראה מאותה סיבה: חוסר מיומנות וידע פילוסופיים.

 [m4]בספר אני חוזר ומסביר שההכוונה הזו היא באמצעות כינון חוקי הטבע ולא בכל רגע מחדש. אני לא ממש מבין מה לא ברור בדבריי?

 [m5]זה  תיאור שגוי של הראיה הפיסיקותיאולוגית. זה קרוב לראיה הקוסמולוגית, אבל גם לגביה התיאור אינו מדויק.

 [m6]גם אני.

 [m7]ספרי מוקדש למלחמה כפולה: בפרשנות הניאו-דרוויניסטית לאבולוציה, שמוליכה לאתיאיזם. ובבריאתנות הפונדמנטליסטית של מייקל בהה וחבריו, שבונים את האמונה באלוהים על פערים בתיאוריה.

האתיאיסטים מתעקשים למיין כל עמדה לאחת משתי הקטגוריות הללו, ואני מסרב לשחק את המשחק שלהם. עמדתי היא שלישית: אם אין פערים באבולוציה, אז היא מהווה ראיה מופלאה לקיומו של אלוהים. לא במישור המדעי, לא כדי להסביר פערים. אלא במישור המטא-מדעי (מי שיצר את חוקי המדע). ככל שהחוקים יותר מושלמים והרמוניים ומסבירים הכל, השאלה מי יצר אותם יותר חזקה. עולם שלא מוסבר על ידי חוקים הוא עולם כאוטי, ולכן אין הכרח שהוא נברא ומנוהל על ידי אלוהים. עולם שמתנהל במדוקי על פי חוקים שמסבירים הכל הוא עולם שכנראה נוצר על ידי גורם תבוני כלשהו.

מוגבלות ההבנה של האתיאיסטים מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. הם נלחמים נגד שדים שקיימים בדמיונם, במקום נגד הטענות שעולות מולם.

 [m8]בפגישתנו בספארי הסברתי לינאי שהוא מצטט כאן עמדה בריאתנית שאני שולל (ראו הערה קודמת). כאן הוא חוזר ושם אותה בפי, ובכל שאר המאמר הוא חוזר ותוקף אותה. המוגבלות, המוגבלות…

 [m9]הטענה כאן היא שגויה בשני היבטים: 1. אני טוען שההסבר האבולוציוני יכול להיות נכון, ודווקא אז יש נחיצות להניח גורם מתכנן ומכוון. 2. התהליך הזה הוא ספקולציה שלא הוכחה בשום צורה. זוהי אפשרות שהעלו הניאו-דרוויניסטים, ומבחינתם די בהעלאת אפשרות כדי לשלול את הטענה הבריאתנית. הבריאתנים מואשמים בכך שהם לא מבוססים אמפירית, ואילו הניאו-דרוויניסטים יכולים להעלות השערות ספקולטיביות כרצונם, ללא שמץ ראיה אמפירית.

אבל כאמור זו הערה שולית, העיקר הוא שיש כאן שוב חוסר בהבנת הנקרא.

 [m10]שוב טעות. חוקי הטבע יצרו את הזנבון של החיידק, ואלוהים שלט בכך דרך יצירת חוקי הטבע. טענתי אינה שאלוהים פועל במקום הטבע אלא שהוא מחולל את הטבע ואת חוקיו.

 [m11]שוב טענה שלא ממין העניין. אם אלוהים אחראי =על היווצרות האיידס המסקנה היא שיש לשנוא אותו ולא לעבוד אותו. אבל השאלה האם הוא קיים או לא, אינה קשורה לזה. אם התנהלות על פי חוקים מעידה על קיומו, שאלת התנהגותו המוסרית אינה רלוונטית לשאלת קיומו. זוהי שוב טעות (או הטעייה) נפוצה של האתיאיסטים.

—————————————————-

האם לאבולוציה יש כיוון?
האם ישנו אלוהים שלא נתפס בחושים או בשיטות מדעיות ובכל זאת הוא שריר וקיים? יתכן, אך מה המשמעות של אלוהים שלא ניתן לאשש או להפריך את קיומו? צבי ינאי עונה למיכאל אברהם. חלק שני

"רק עובד אלילים יש לו דעה או ידיעה על אלוהיו", ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

המאמר הקודם הסתיים בשאלה: אם ידו של אלוהים בכל מכל, לשם מה נוצרו אורגניזמים קטלניים, כגון נגיפי האיידס והאבעבועות השחורות? האבולוציה הדארווינית פטורה משאלה זו, כי אין לה ייעודים וכוונות, אבל היא כן דורשת מענה מהמאמינים בתהליך הטלאולוגי של האבולוציה[m1] .

שאלה זו מחזירה אותנו לאחד העקרונות המרכזיים באבולוציה, האחד ויחיד שמעניק לה כיוון: הברירה הטבעית. המוטציות אכן אקראיות, עיוורות ומשוללות מטרה והברירה הטבעית היא שגוזרת את דינן – מי להישרדות ומי להכחדה – בהתאם למידת התאמתן לסביבה ולאיכות תרומתן לכשירות הדארווינית של בעל החיים. בכך נקבע לאבולוציה כיוון.

אולם – ובזה ההבדל הגדול בין האבולוציה הדארווינית לתכנון התבוני – כיווניות זו נקבעת בדיעבד ולא מראש. כלומר, כנגד הטלאולוגיה המטאפיזית החותרת למטרה מוגדרת וקבועה מראש, האבולוציה הדארווינית מציגה את הטלאונומיה.

מונח זה, שטבע פרופ' שנאור ליפסון המנוח, בא לציין התפתחותם של מבנים ומנגנונים מועילים לפרט, הנובעים מהברירה הטבעית ולא מראיית הנולד של כוח עליון. ליפסון השווה את ההבחנה בין טלאונומיה לטלאולוגיה להבדל בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה. המדע, אומר ליפסון, לא שואל לשם מה, אלא משום מה וכיצד.

קנקן תה בחלל
הבחנה זו באה לידי ביטוי בהשוואה בין קנקן התה של ראסל לבין השד קטב מרירי של הרב עובדיה יוסף. ראסל השתמש במשל הקנקן כדי להמחיש את איוולתה של הדרישה הדתית, שלפיה על הספקנים לספק הוכחות לאי-קיומו של האל ולא להפך.

דומה הדבר, אומר ראסל, לטענה שבין כדור הארץ למאדים מרחף לו קנקן תה מחרסינה. מאחר שהקנקן קטן מכדי להיראות בטלסקופים החזקים ביותר, אזי הטענה בדבר קנקן התה לא ניתנת להפרכה ועל כן לא ניתן להטיל בה ספק.

אל טענה כזאת, אומר ראסל, היו מתייחסים בצדק כאל שטות. אבל אם הקנקן הזה "היה מוצא לו סימוכין בספרים עתיקים, נלמד כאמת קדושה מדי יום ראשון, ומוחדר למוחות ילדים בבית הספר", היו רואים בספקנותי התנהגות חריגה ומפנים אותי לטיפול פסיכיאטרי.

עד כאן ראסל. דומה שהמשל אינו חופף לגמרי לנמשל, קרי אלוהים. העובדה שלא ניתן לגלות את קנקן התה של ראסל באמצעות טלסקופים בני ימינו לא עושה את קיומו לבלתי ניתן להפרכה בעתיד, שכן רשת טלסקופי חלל צפופה יותר, או מכשירי רדאר חדשניים, עשויים ביום מן הימים לאשר או לשלול את נוכחותו של קנקן התה במרחב שבין כדור הארץ למאדים. כבר היו דברים מעולם.

יותר מאלפיים שנה למדו תלמידים על קיומו של תווך חומרי מסתורי המרווה את מרחבי היקום: האֶתֶר (נשימת האלים). כבר אריסטו השתמש ביסוד העלום הזה כדי לשלול את אפשרותו של ריק בחלל, אך משהתברר בניסוי של מייקלסון ומורלי בסוף המאה ה-19 שהאתר נטול כל השפעה, נגוז היסוד המדומה הזה מן העולם בלחישה דקה.

לא כן הדבר לגבי אלוהים. גם אותו לא ניתן לגלות באמצעות החושים או מכשירי מדידה, אך בניגוד לקנקן התה שום טכנולוגיה עתידית לא תוכל לאשש או להפריך את קיומו. דינו כדין השד קטב מרירי.

הטענה לקיומו של אלוהים בלתי נתפס בחושים ובשיטות מדעיות, אומר ראסל, אינה ראויה אפילו להתייחסות ספקנית-אגנוסטית. במקומה הוא מציע עמדה אתיאיסטית חד-משמעית. אם לא היה זה ראסל, הייתי אומר על עמדתו: דברי אלוהים חיים[m2] .

זה מביא אותנו לשלוש הנחות היסוד של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי של מיכאל אברהם:

א) העולם מורכב.

ב) אף גורם מבין אלו המוכרים לו לא יכול ליצור עולם כזה.

ג) עולם מורכב לא נוצר מעצמו.

ובכן, ההנחה הראשונה מוסכמת על הכל, העולם באמת מורכב. בהנחה השנייה חסרות המילים "המוכרים לי לפי שעה", שהן מילות מפתח במדע[m3] . ניוטון תמה תמיהה דומה נוכח כוח המשיכה הכבידתי הלא מוכר לו:

"אין זה מתקבל על הדעת שחומר גס ודומם יפעל על חומר אחר וישפיע עליו ללא תיווך של משהו אחר, שאיננו חומר – ללא מגע הדדי… האפשרות שכבידה היא עניין מולד, פנימי ומהותי לחומר, כך שגוף אחד יוכל לפעול ממרחק על גוף אחר דרך החלל הריק, ללא תיווך של משהו אחר, אשר באמצעותו עוברים הכוח והפעולה מאחד לשני, היא בעיני אבסורד כל כך גדול, עד כי אינני מאמין שאדם בעל חשיבה סבירה בעניינים פילוסופיים יוכל להיכשל בו".

הואיל וכך, ניוטון, שהיה אדם דתי, לא חיפש את התשובה במדע. הוא העדיף לייחס את מקור המשיכה ואת פעולתו המסתורית מרחוק לאלוהים.

בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת נקלעה הפיזיקה למשבר קשה. האנרגיה שנוצרה מהתפרקות רדיואקטיבית בתהליך ביתא, תהליך שבו הניטרון בגרעין האטום הופך לפרוטון (על ידי פליטת אלקטרון וניטרינו) היתה קטנה מהחזוי.

הזעזוע היה כה גדול, עד כי נילס בוהר העלה הצעה מדהימה: לפטור מקרה ספציפי זה מציות לחוקי שימור האנרגיה והמומנטום. וולפגנג פאולי דחה את ההצעה, אך גם נמנע מלהזעיק את אלוהים להצלת הפיזיקה[m4] .

כדי להחזיר את מאזן האנרגיה לתקנה הוא הגה בדמיונו הפורה חלקיק חדש (הנֵיטרינו), נטול מסה ומטען חשמלי – ולפיכך בלתי נתפס במכשירים. במכתב ששלח לאחד מידידיו כתב: "עשיתי מעשה נורא. המצאתי חלקיק שלא ניתן לגלותו". 26 שנה אחרי זיהו הפיזיקאים ריינס וקואן את עקבותיו של החלקיק החמקמק בכור גרעיני שבדרום קרולינה.

"האמונה היא הכרעה ערכית רצונית ואינה מסקנה המתחייבת ממה שאדם יודע – או חושב שהוא יודע – על המציאות הטבעית או ההיסטורית". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

תולדות המדע זרועים שתי וערב בתופעות ללא הסבר לזמנן. גם בימינו ניצבים הפיזיקאים בפני שתי תעלומות: "החומר האפל" וה"אנרגיה האפלה". יחדיו הם מהווים 96% ממסת היקום.

מה שמחמיר את חידת האנרגיה האפלה הוא, שעל פי התחשיב התיאורטי עוצמתה אמורה להיות גדולה פי 10 בחזקת 120 מהאנרגיה הנדרשת להתפשטות הנצפית של היקום. לא בכדי זכה הפער העצום הזה בכינוי "הסתירה החמורה ביותר בהיסטוריה של הפיזיקה". יש המטילים ספק בקיומה של האנרגיה האפלה (גם של החומר האפל), אך איש מקרב הפיזיקאים לא מציע ליישב את הסתירה באמצעות אלוהים[m5] .

יונים מרפאי צהבת
ההנחה השלישית, שעולם מורכב ונראה מתוכנן "לא סביר שהוא נוצר מעצמו", מביאה את מיכאל אברהם למסקנה ש"צריך להיות מישהו שיצר/ברא אותו", והוא מציע: "הבה נכנה אותו 'אלוקים'." וזאת למה? כי "אף כוח או גורם מבין אלו המוכרים לי אינו יכול לחולל את התופעות הללו".

כאילו לא די בנימוק תמוה זה, נוכח אינספור התופעות הבלתי מוסברות לשעתן, מיכאל אברהם יוצא נגד אותם אנשים ש"לא מוכנים לקבל הסברים מטאפיזיים נוסח אמונה באלוקים, והם מעדיפים לומר שהם לא מבינים." לגבי דידו, גישה כזאת אינה רציונלית. להמחשת דבריו הוא מביא דוגמה מהחיים:

בישיבה בה למד היה בחור שחלה בצהבת. לאחר כחצי שנה של אשפוז למקוטעין, הביאו אליו 'מכשף' שהניח יונים על טבורו. הן מתו מייד, "וראה זה פלא, לאחר כמה ימים הוא חזר לישיבה בריא". כשמיכאל סיפר על כך להוריו, "הם לגלגו על המיסטיקה של בחורי ישיבה, והמליצו לי בחום לא לזנוח את הרציונליות. ואכן, עד היום המלצתם זו היא נר לרגליי, אלא שבמקרה זה הם טעו".

טעו? מיכאל אברהם מסביר: "אדם רציונלי אמור לקבל טענות שיש להן בסיס עובדתי סביר, גם אם הוא לא מבין אותן תיאורטית. אם אני משוכנע שאנשים הגיוניים שאינם שקרנים ראו במו עיניהם את התופעה, שומה עליי לקבל את טענתם. אחר כך אחפש לה הסבר (למה היונים מתות, ואיך, אם בכלל, הן מרפאות צהבת)".

כאן אני יוצא מבולבל לגמרי. למה מתכוון מיכאל אברהם ב"בסיס עובדתי סביר", לריפוי על ידי יונים? ואיזו טענה שומה עליו לקבל – את עובדת החלמתו של תלמיד הישיבה או את הטענה האזוטרית שהיונים ריפאו אותו ממחלת הצהבת?

אביא דוגמה משלי: ראיתי במו עיני איש על הבמה, הגורם לאדם מהופנט לרחף באוויר. כדי לשכנע את הקהל הספקני שאין זה תעלול קוסמים גרידא, הראה האיש שאין מנוף נסתר מתחת לגוף המרחף ולא כבל סמוי המושך אותו מהתקרה.

על פי הגיונו של מיכאל אברהם עלי לקבל את הרחיפה כפשוטה, מאחר שאני אדם הגיוני ולא שקרן, ומאחר שהיה למופע "בסיס עובדתי סביר" לא פחות מאשר לריפוי הצהבת על ידי יונים. אף על פי כן אני מסרב לקבל את "העובדה" כעובדה, כפי שאני מסרב להאמין לאורי גלר שהוא קורא מחשבות. כל כך למה? כי רחיפת האיש באוויר נוגדת את חוקי הפיזיקה, ולפיכך אין לה בסיס מדעי[m6] .

ציורו המפורסם של אֶשֶר, המראה מַפַּל שמימיו זורמים בתעלה בניגוד לכוח הכבידה, ממחיש היטב את כוונתי. חרף האשליה האופטית הנפלאה, שלפיה תחתית המפל והמים הזורמים אל ראשו נמצאים באותו מישור, ברי לי שהמציאות הציורית הזאת היא בלתי אפשרית בעולם האמיתי. לפיכך, אף שעיני משוכנעות במה שהן רואות, אני יודע שהן הולכו שולל.

"הרציונליסט", מטיח מיכאל אברהם במכחישי ה"עובדות", לא מוכן "לקבל עובדות שאינן מתאימות לפרדיגמה שלו… זוהי מטפיסיקה, הוא טוען, או העמדה על הלא מוכר. הוא לא מוכן לקבל הסברים מטאפיזיים גם במקום שהם מתבקשים, על אף שאין לו הסבר אחר."

ניסוח יפה, אם כי על פי קו מחשבה זה עלינו לקבל את החייאתם של רוחות מתים בסיאנסים ספיריטואליסטים, להאמין בקיומו של דינוזאור במעמקי האגם לוך נס, ולאמץ את "מעגלי השטן", אשר הופיעו משום מקום בשדות התבואה של אנגליה[m7] .

מיכאל אברהם בשלו: "אם ניוטון או אינשטיין היו רציונליסטים כאלה, במקום להיות רציונליים, לעולם לא היינו מגלים עולמות מדעיים חדשים. היינו דורשים תמיד הסברים של העמדה על המוכר, ומתמידים בפרדיגמה הקיימת ללא מוכנות לסטות ממנה". העמדה על הלא מוכר, הוא חוזר ומדגיש, "היא נשמת אפו של המדע", כי זה מה שמאפשר למדע להתקדם "מהמוכר אל הלא מוכר".

אכן, אינשטיין סטה מפרדיגמות בנות זמנו כאשר קצב למהירות האור גבול עליון של 300 אלף ק"מ בשנייה[m8] , ובכך ביטל את מעמדם האבסולוטי של הזמן והמרחב. או כאשר הוכיח שהחומר מכתיב למרחב איך להתעקם ואילו המרחב קובע לחומר איך לנוע. אלא שבשום שלב בפיתוח רעיונותיו המהפכנים לא עלה בדעתו להידרש לכוחות מטאפיזיים[m9]  או לתלות את חוקיהן של שתי תורות היחסות שלו ביד האלוהית, כפי שניוטון עשה פעם אחר פעם.

להפך, במאבקו הממושך במסקנות מכניקת הקוואנטים הוא הגה (1935) ניסוי מחשבתי מבריק[m10]  (בדיעבד כושל), על מנת להראות שהכבילות הקוואנטית בין שני חלקיקים רחוקים זה מזה לא שייכת לפיזיקה, אלא למטאפיזיקה.

במילים אחרות, קופרניקוס, קפלר, גליליי, לבואזייה, פסטר, האבל, וֶגֶנֶר ורבים אחרים חוללו מהפכות מחשבתיות משום שהעמידו את תורותיהם החדשות על הלא מוכר, אבל הלא מוכר שלהם נבנה על אדנים מדעיים ולא על כרעי תרנגולת מטאפיזיים. ולראיה, הקטעים המטאפיזיים אצל קפלר וניוטון הושלכו עם הזמן לפח האשפה של המדע[m11] . בחלק הבא נעסוק באקראיות ובשעונים.

 [m1]בהערה האחרונה למאמר הקודם הסברתי מדוע הטיעון הזה שגוי. השאלה האם יש אלוהים צריכה להיבחן דרך מדדים פילוסופיים (האם דבר מורכב, או חוקים מתואמים, נוצרים במקרה?). השאלה בדבר טובו של אלוהים, או מטרותיו, היא שאלה אחרת לגמרי, ואני לא חושב שלמישהו יש תשובה אליה. יתר על כן, בהחלט ייתכן שקיומם של נגיפים כאלה הוא תוצאה הכרחית של החוקים, כלומר שלא תיתכן היווצרות חיים בלי זה, ולכן אין כאן שום קושיה על התזה של אמונה באלוהים, ואולי אפילו לא על טובו. אבל כאמור, בכל אופן זו שאלה אחרת שבה איני עוסק, והערבוב בינה לבי ןהשיקול הפיסיקותיאולוגי הוא טעות פילוסופית נפוצה.

 [m2]בספרי הסברתי מדוע האתיאיזם הוא שמניח קנקני תה שלא ניתנים לצפייה במספר עצום, ולכן ההאשמות הללו הן בבחינת הפוסל במומו.

 [m3]אכן במדע, אך לא בפילוסופיה. אין שום סיכוי שהמדע יוכל להסביר כיצד נוצרו החוקים, שהרי כל הסבר מדעי מניח את החוקים ומנסח את טיעוניו בתוכם. וכפי שהסברתי במאמריי ב-YNET בהרחבה, הסבר באמצעות חוקים מדעיים לא יענה על הקושי הפילוסופי.

אבל ינאי מתעלם מההסברים הללו, ואיני רואה בדברי ושום נימוק או הצדקה להתעלמות הזו.

 [m4]ויפה עשה. לכל אורך ספרי אני חוזר ומסביר שאין לגייס את אלוהים לפתור בעיות מדעיות.

אבל ינאי ממשיך להתעלם ממה שאני כותב ולשים דברים בפי.

 [m5]וטוב הוא עושה שלא מחפש הסבר באמצעות אלוהים.

 [m6]אם כן, אתה אכן אדם לא רציונלי. התעלמות מעובדות אינה ד'רך בדוקה להתקדמות. אם השתכנעת שיש כאן תופעה אמיתית, אסור לדחות אותה אלא יש לחפש לה הסבר. מה היינו עושים אם ניוטון היה מתעלם מהגרביטציה בגלל שהוא לא מבין אותה, והיה מייחס אותה לקוסם ומאחז עיניים? זוהי דוגמה מובהקת לחוסר הרציונליות של האתיאיזם. מחד, דורשים מהמאמינים להביא ראיות לאמונתם, ומאידך כל ראיה שמובאת דוחים כי הם לא מבינים אותה אז כנראה יה אלא נכונה.

אז כיצד יוכל המאמין להביא ראיות לדבריו? כאן האתיאיזם מציג עמדה שלא ניתנת להפרכה, כלומר לא עומדת בק'ריטריון המדעי הבסיסי ביותר. כל זאת תוך האשמת המאמינים בטעינת טענות שלא ניתנות להפרכה (קנקני תה).

 [m7]אכן, אם השתכנענו שאין כאן רמאות ושאכן יש תופעות כאלה (אני אישית לא השתכנעתי בינתיים). ינאי מניח את המבוקש, שכן הוא מניח שאין התרחשויות כאלה, ממילא כל מי שצופה בהן הוא רמאי. כעת לך תוכיח לינאי שהוא טועה ויש התרחשויות כאלה.

נכון שיש להתייחס בזהירות ובחשדנות לתופעות לא מוכרות, גם במדע וגם מחוצה לו. זהו הבסיס לשמרנות של המדע, שהיא נחוצה מאד להתקדמותו. אבל הקיפאון אות ומציע ינאי (לא לקבל שום דבר שלא מובן) היה גוזר על המדע גזר דין מוות.

 [m8]הגבול העליון הזה היה ידוע עוד לפניו. איינשטיין רק הסתמך על ההנחה הזו כדי לפתח את תורת היחסות הפרטית.

 [m9]בספרי אני מסביר בהרחבה שההגדרה 'מטפיזי' אינה אלא כינוי גנאי, אבל היא חסרת כל תוכן ממשי.

באיזה מובן התופעות הקוונטיות אינן מטפיזיקה? הן לא פחות אזוטריות. השאלה היא האם אני מקבל אותן או לא.

 [m10]כדאי לשים לב: ניסוי מחשבתי! אני לתומי חשבתי שרק תצפיות מהוות בסיס מדעי ראוי.

 [m11]אם ינאי היה טורח לקרוא מעט ספרות פילוסופית, הוא היה נוכח לדעת שהמדע מניח המון הנחות שאין להן שום ביסוס ממשי. כמו עקרון הסיבתיות, האינדוקציה ועוד.

הלא מוכר שלהם לא נבנה על אדנים מדעיים, שכן אין הכללה בעולם שמבוססת על תצפית בלבד.

הרעיונות המטפיזיים של הוגים שונים אינם נמצאים בפח האשפה של המדע, שכן הם כלל לא נמצאים בחדר הנכון. רעיונות מטפיזיים עם עניינם של אנשים שעוסקים במטפיזיקה, ולכל היותר הם יכולים להיזרק לפח האשפה שם.

אנשי מדע, ומאמיני דת ה'מדענות' שחושבים שהכל מדע ושמזהים רציונליות עם מדע, רואים כמובן במדע את חזות הכל. לכן כשלא רואים את אלוהים במיקרוסקופ הוא לא קיים, ולא רציונלי בעיניהם להניח את קיומו.

—————————————————-

מיליוני שעונים ללא שען
אם אלוהים הוא סיבת כל הקיום, מה הטעם בחקר המפץ הגדול? צבי ינאי סבור כי איש באמונתו יחיה, אך מזהיר כי אמונות עלולות להוביל לקיבעונות מחשבתיים ולהקפיא את החשיבה המדעית לתקופות ארוכות. חלק שלישי

"איש מדע איננו מאמין, אלא יודע או איננו יודע". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

כבר אמרנו שהעולם הדארוויני גדוש בשעונים ללא שענים ובהמצאות ללא ממציאים. זאת הודות לשלושה מרכיבים: המוטציות האקראיות, הברירה הטבעית וסקלת הזמן של מיליארדי שנות אבולוציה.

העובדה הקרדינאלית היא שהמוטציות לא מתרחשות באופן עוקב ומצטבר בפרט מסוים ובצאצאיו, אלא במקביל, ועל מספר עצום ורב של פרטים, ולכן רק פרטים ספורים מתוך המכלול הגדול הזה של צאצאי צאצאים זוכים באקראי לרצף המלא.

מיכאל אברהם מכוון שוב ושוב את חיציו בגורם האקראיות באבולוציה, במטרה לבסס את ההנחה השלישית בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, שמורכבות לא יכולה להיווצר מעצמה, כלומר ללא תכנון מראש.

 לשם כך הוא נתלה בחידוד המוכר של פרד הויל (ראש התומכים במודל "העולם העמיד", כחלופה למודל "המפץ הגדול"), לפיה הסיכוי להיווצרות מקרית של חיים אינה גדולה מהסיכוי שהוריקן חולף על פני מגרש גרוטאות ירכיב מהן מטוס בואינג 747.

 נחמד, אבל רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מהנמשל. ראשית, סופת הוריקן חולפת בהרף עין על מגרש הגרוטאות. לפיכך אין כל סיכוי שמהגרוטאות העפות לכל עבר ייבנה מטוס בואינג 747. האבולוציה, לעומת זאת, פועלת בסקאלות זמן של מאות מיליוני שנים. נדרשו לאבולוציה 2.4 מיליארד שנה כדי לפתח תא חי ראשון, ועוד מיליארד שנה כדי לשלב בו גרעין, ועוד 700 מיליון שנה כדי ליצור אורגניזם רב-תאי ראשון.

שנית, והוא החשוב, המוטציות אמנם אקראיות כמו הגרוטאות המתעופפות בסופה, אבל הברירה הטבעית מעניקה להם כיוון, בכך שהיא משרידה את בעלי המוטציות המועילות. מזה נובע שלא אלוהים "זורק את הקובייה האבולוציונית בכיוון מאוד מסוים", כטענתו של מיכאל אברהם, אלא הטבע עצמו. ואת זה הוא עושה לא רק בעולם הביולוגי, באמצעות המוטציות האקראיות, כי אם גם בעולם החומר, באמצעות האקראיות האימננטית של מכניקת הקוואנטים[m1] .

להיות או לא להיות – זו לא השאלה
"היהודי המאמין אינו מאמין במה שאינו מבין, אלא מאמין בחובתו לעבוד את ה', זאת אומרת לשמור את המצוות". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

יעילות תרומתה של הברירה הטבעית ליצירת מבנים בעלי משמעות באה לידי ביטוי במאמר על תוכנת מחשב שראה אור בכתב העת המדעי Scientific American. במאמר נבדק כמה זמן נדרש לתוכנת המחשב להגיע בהקלדה עיוורת של אותיות האלפאבית, בקצב של משפט אחד בן 13 אותיות בשנייה, למשפט הנודע של המלט TOBEORNOTTOBE (ללא רווחים בין המילים).

הניסוי תואר בידי מיכאל אברהם בנימה לעגנית ולא מדויקת: המאמר התפרסם ביולי 2002, ולא "בשנות השמונים" (תוכנת מחשב של ריצ'רד הרדיסון היא זו שנכתבה בשנות ה-80); מחבר המאמר היה ג'ון רני, עורכו הראשי של כתב עת מכובד זה במשך 15 שנה (עד 2009) ולא סתם "אלמוני", אשר "הזכרת שמו כרוכה באיסור לשון הרע", בלשונו של הרב אברהם.

המשפט עצמו הוא בן 13 אותיות מחוברות (TOBEORNOTTOBE) ולא 14. על פי חישוביו של הרדיסון, הקלדה עיוורת של אותיות האלפאבית, בקצב של משפט אחד בשנייה, תדרוש 78,800 שנה (ולא 200 אלף) כדי להגיע לצירוף המיוחל. לעומת זאת, תוכנית המחשב שחוללה משפטים אקראיים בני 13 אותיות, אגב שמירת האותיות המופיעות במשפט האלמותי של המלט ומיקומן בו, סיימה לשחזר את המשפט השלם בפחות מ-90 שניות.

קיצור דרך זה, המעורר את לגלוגו של הרב מיכאל, אינו מעשה ניסים אלא הקבלה טקסטואלית מקורבת לעקרונות הפעולה של הברירה הטבעית. דהיינו, תוכנת המחשב משמרת במרוצת מחזורי ההקלדה את האותיות המרכיבות את המשפט של המלט, כשם שהברירה הטבעית משמרת אותן מוטציות ברצף האותיות של הדנ"א המשפרות את פעולתו של הגן, או יוצרות גרסאות שונות שלו המשנות את תוכן הקוד של הגן ולפיכך גם את תפקודו.

שינויי אותיות אלו, המכונות SNP (Single Nucleotide Polymorphism), כמוהם כשינויים באות אחת במילה כתובה, המשנה כליל את משמעותה, לדוגמה: סגין-סדין, רחיפה-חריפה, יפה-קפה. לאותיות ה-SNP תפקיד מרכזי באבולוציה.

בין השאר, הן אחראיות להבדלי גובה וצבע עור אצל בני אדם ולמספר מחלות מפורסמות, כגון: סיסטיק פיברוזיס, הנטינגטון וניוון שרירים, כמו גם להבדלי הרגישות למחלות מסוימות ולתגובותינו השונות לתרופות[m2] .

השאלה שיש להציג לאנשי התכנון התבוני היא זו: איזו תועלת להבנת העולם והחיים תצמח מקבלת מעורבותו לכאורה של האל בעולם. מיכאל אברהם מספק בספרו (ע' 128) תשובה ניצחת: "הצבת האלוהים כפיתרון לבעיות מדעיות היתה משתקת את המדע".

קשה להבין איך מתיישבת אמירה זו עם דבריו (ע' 204), ש"תזת התכנון התבוני נועדה להציב חלופה מדעית לניאו-דארוויניזם", שכן אם התכנון התבוני הוא חלופה מדעית, יואילו חסידיו להציג את דרכי פעולתו ביצירת המנוע הסיבובי של החיידק[m3] .

בהיעדר מנגנון פעולה, קיומו של המתכנן העליון היה והווה עניין של אמונה. ואכן, מיכאל אברהם אומר זאת מפורשות (בראשון בסדרת מאמריו), שבעולם היהודי השקפות ותפיסות מדעיות נקבעות בכלים מדעיים, אבל "ישנן כמה מגבלות על החופש הזה (עיקרי האמונה עוסקים גם בכמה עובדות: שהקב"ה ברא את העולם, שהוא נתן תורה, שהוא משגיח על מה שקורה וכדומה), אך מדובר רק בכמה קביעות מאד יסודיות וכלליות, ובוודאי לא בפרטים כאלה או אחרים".

"כמה מגבלות" עשוי לצלצל כמשהו מינורי. אולם בעולם המדע "כמה מגבלות" ו"כמה עובדות" אינן מגבלות ולא עובדות, אלא – לכל היותר – אמונות, או במקרה הטוב הנחות והשערות הדורשות ניבויים ואישושים, ניסוים והפרכות[m4] .

מיכאל אברהם מסביר את עצמו בהמשך: "מבחינתי אמונה היא טענת עובדה. כשאני אומר שאני מאמין באלוקים, כוונתי לטעון טענת עובדה: 'יש אלוקים'. אם אכן זו טענה אמיתית בעיניי, אזי מכאן כמובן נגזרת המסקנה הלוגית הפשוטה, שהטענה 'אין אלוקים' שקרית".

טענת עובדה "יש אלוקים" של מיכאל אברהם מזכירה בהגיונה הצלול את אמירתו של המשורר דוד אבידן: "ציור הוא דבר שאני קובע שהוא ציור לאחר שאני מצייר אותו כציור או כלא ציור, אבל מציג אותו כציור. ועכשיו תקבעו מחדש מה זה ציור". בלשון יותר פילוסופית, אולי פחות משעשעת, קבע דקארט: האלוהים הוא יש מושלם, לפיכך הוא כולל בתוכו גם את המציאות. מכאן: אלוהים ברא את העולם – משמע הוא קיים.

באורח שרירותי דומה קובע מיכאל אברהם (ע' 95), כי פירוש השם אלוהים "במסגרת הראיה הקוסמולוגית הוא: העצם שלא זקוק לעילה קודמת לו כדי להתקיים, או העצם שהוא סיבת כל הקיום וכל הקיים". ובמקום אחר (ע' 219): "אף אחד לא יצר את האלוהים, שכן הוא היה קיים מאז ומעולם. לכן אין כל שאלה מניין הוא נוצר, ומי יצר אותו". בקביעה שרירותית זו סותם מיכאל אברהם את הגולל על סוגיית הרגרסיה האינסופית, אשר באמצעותה הוא תוקף את התאוריות הקוסמולוגיות השונות[m5] .

שאלות ללא תשובות
קיימות שאלות לא מעטות שאין למדע תשובה עליהן. למשל, מנין נוצר המפץ הגדול הראשון בעולם רב-היקומים? או מהיכן נבעה אנרגיית הריק שחוללה את המפץ הגדול? או מה היה לפני ה-10 בחזקת מינוס 43 של השנייה הראשונה, המציין את תחילת הזמן ביקום שלנו.

שאלות אלו לא אמורות להטריד את הרב מיכאל אברהם, שהרי על פי קביעתו אלוהים הוא עצם שלא זקוק לעילה קודמת ושהוא סיבת כל הקיום וכל הקיים. על כגון אלה נאמר צדיקים באמונתם יחיו, אבל מה לקביעות שרירותיות אלו ולאמירה עובדתית ומשמעותית על העולם[m6] ?

כמובן, איש אינו שולל את זכותו של מיכאל אברהם לקבוע קביעות אקסיומטיות. ככלות הכל, אדם רשאי להאמין במה שהוא רוצה להאמין, אפילו בשד קטב מרירי, אבל זו אינה פיזיקה ולא ביולוגיה אלא תיאולוגיה[m7] .

המדע לא פוסל כמובן אמונות, אם כי במקרים רבים הן מובילות לקיבעונות מחשבתיים המקפיאים את החשיבה המדעית לתקופות ארוכות, כפי שארע לאמונה הגיאוצנטרית של אריסטו ולדוגמה האפלטונית בדבר הכרחיות התנועה המעגלית של כוכבי הלכת.

מקרה דומה מהעת החדשה ארע לאינשטיין. אמונתו במודל הנייח של העולם, למרות שמשוואותיו הצביעו על יקום דינמי, הביאו אותו להוסיף אבר מתמטי למשוואותיו (הקבוע הקוסמולוגי), שאמור היה לייצג אנרגיה שלילית המנטרלת את התפשטות היקום. בכך נהג אינשטיין ככל מאמין – חילוני כדתי – הדבק באמונתו. אלא שבנקודה זו מסתיימת ההקבלה בין אמונה מדעית חילונית לאמונה דתית.

ב-1932, בעקבות פגישתו עם אדווין האבל במצפה הכוכבים בהר וילסון, השתכנע אינשטיין בדינמיות של היקום. הוא הודה בצער שהכנסת הקבוע הקוסמולוגי למשוואותיו היתה השגיאה הגדולה ביותר שעשה בחייו.

הוא לא שיער שבסוף שנות התשעים יואשם בשגיאה כפולה: הראשונה כאשר התקין את הקבוע הקוסמולוגי במשוואותיו; השנייה כאשר סילק אותו משם. שכן תצפיות בסופרנובות רחוקות העידו על התפשטות היקום בתאוצה רבתי, ברוח הקבוע הקוסמולוגי שהגה אינשטיין שמונים שנה קודם לכן.

האם ראיה דומה או שונה עשויה לקעקע את אמונתו של מיכאל אברהם בקיומו של בורא עולם? מסופקני, שהרי קבע מפורשות בספרו שגם היווצרות ספונטנית של חיים במעבדה תתפרש כמעשה ידיו של אלוהים[m8] .

זוהי בלי ספק טכניקת הגנה מושלמת למאמינים במעורבותם של כוחות עליונים בעבר, בהווה ובעתיד. כי, כפי שאומר דוקינס (ע' 196), "אם אינך מבין איך משהו פועל, תאמר שאלוהים עשה אותו". היד האלוהית הפכה אפוא לברירת מחדל בכל עת ובכל מקום שאין למדע הסבר נקודתי מוכח[m9] .

 [m1]ישנן כאן כמה וכרמה שגיאות:

הטבע הוא חוקי הטבע. השאלה שלי היא מי ברא אותם? הדבר דומה לקביעה שהמפעל מתנהל לבד כי יש חוקים שמתארים את אופן פעולתו. השאלה היא מי כתב את החוקים ומוודא שהן יופעלו כל העת. האקראיות של האבולוציה (או הברירה הטבעית) מתנהלת בתוך מערכת קשיחה של חוקי פיסיקה, ומי שיצר את החוקים הללו הוא שקבע את התוצאות של התהליך האבולוציוני.
משל לדבר הוא הטלת קוביה. לכאורה התוצאה היא אקראית, אבל ברור שהיא מוכתבת על ידי חוקי המכניקה ששולטים לגמרי על התהליך הזה. אין בו שום דבר אקראי.
2. האקראיות הקוונטית ככל הנראה לא קשורה כלל לתהליכים אבולוציוניים, שכן בעולם המאקרוסקופי אין אקראיות קוונטית.

3. סקאלת הזמן אינה רלוונטית. אני שואל מה הסיכוי שמטוס יחלוף שוב ושוב מעל מגרש גרוטאות, וירכיב מהן מטוס בואינג. לצורך הדיון, בואו נדבר על מעברים נמשכים במשך 13 וחצי מיליארד שנה.

4. גם תורת הקוונטים אינה אקראיות גרידא. יש שם חוקים ברורים מאד שבתוכם היא מתרחשת. המדע אינו מוכן לקבל אקראיות בעלמא, אלא בתוך מסגרת מושגית של חוקי טבע שמכתיבים אותה ושולטים עליה.

 [m2]הוא אשר אמרתי: מה שהתוכנה מראה הוא המסקנה ה'מבריקה' שכאשר יש חוקים ששולטים על הברירה הטבעית ומכתיבים לה כיוון היא אכן יוצרת יצורים מופלאים. השאלה היא קבע את החוקים הללו? מי החליט על חוקי פיסיקה שבתוכם מתרחשת ברירה טבעית שמכוונת את התהליך ה'אקראי' הזה ישירות למשפט 'להיות או לא להיות'.

דוגמא אווילית זו, משמשת את האתיאיסטים שוב ושוב כדי להדגים את עמדתם, והם לא מבינים שזה מדגים בדיוק את העמדה הבריאתנית: תהליך שהוא אקראי באמת ללא חוקי שמכוונים אותו, לא מגיע לשום מקום.

 [m3]ינאי חוזר שוב ושוב על הבעייה היסודית שלו בהבנת ספרי: אני מציג את תזה התכנון התבוני אך לא תומך בה. שוב ושוב הוא מצטט מהתיאורים שלי את העמדה הזו ואז שואל מדוע אני לא עקבי איתה. התשובה פשוטה: מפני שאני חולק עליה.

הצבת אלוהים כפתרון לבעיות מדעיות אכן משתקת את המדע. אבל אני לא מציב אותו כפתרון לבעיות מדעיות אלא להיפך: כהסבר פילוסופי לכך שהתיאוריות המדעיות אכן עובדות.

קצת קשה לחזור שוב ושוב על אותו דבר, ולחוש שעומד מולך קיר שלא מבין מה שאתה מדבר.

 [m4]שוב טעות, וגם היא חוזרת בדבריו שוב ושוב: המתודה המדעית אינה פרי תצפיות בלבד. במדע משוקעות המון הנחות יסוד, אם תרצו: אמונות, שלא ניתן להצדיק אותן (אינדוקציה וסיבתיות הן רק שתיים מהן).

ושוב כדי למנוע טעויות. אני מקבל את ההנחות המדעיות הללו, אלא שאני מדוע לזה שגם הן מבוססות על אמונה. בלי אמונה אין אפשרות להצדיק את המדע.

 [m5]אני אשמח לראות תשובה אלטרנטיבית כלשהי. אתם יודעים, מה: רק אופציה לתשובה בלי שום הוכחה.

אחת הדרכים המקובלות להביא הוכחה בלוגיקה היא הוכחה בדרך השלילה: אם יש לך שאלה וקיימת ראק תשובה נכונה אחת בעבורה, אזי ההנחה הסבירה היא שזוהי התשובה הנכונה, עד שתתגלה אחרת. ובודאי אם אין סיכוי נראה לעין שתתגלה כזו.

לפי ההיגיון של צבי ינאי אני יכול לומר שאימוץ של תורת הקוונטים הוא שטוב, שהרי ייתכן שתתגלה תשובה קלאסית לכל התופעות הקוונטיות.

מה לא בסדר בטענה הזו? שכל עוד אין תשובה אחרת, ההנחה הסבירה יותר היא שכנראה זוהי התשובה.

על כן, אני עוד מחכה להצעה אחרת לעצירת הרגרסיה האינסופית.

 [m6]במאמר הבא אני כנראה אואשם גם ברצח ארלוזורוב. אמרתי בפירוש שהמחקר המדעי הוא הדרך לברר את המציאות המדעית, והוספתי ואמרתי שאלוהים הוא הסבר חוץ מדעי לעצם נכונותו של המדע, ולכן אינו מונע המשך מחקר וחשיפה של עוד ועוד שלבים בשרשרת.

כל זה לא מפריע לינאי להקשות עליי: מדוע נחות המדע הרי אלוהים עונה על הכל.

זהו לקות חמורה בהבנת הנקרא, ואני לא ממש מבין זאת.

 [m7]בדיוק כך. סוף סוף משפט אחד שמייצג נאמנה את עמדתי. אופס, שוב פספסתי: הוא מתכוין לומר שזו עמדתו, ובכך לשלול את עמדתי…???

 [m8]לעומת זאת, ינאי שמניח שהיווצרות כזו אינה מעשה ידיו של אלוהים ולכן מייתרת את הנחת קיומו, כנראה כן טוען משהו שניתן להפרכה. כיצד? אשמח לשמוע איזה ממצא מדעי יפרוך את אמונתו הלוהטת באתיאיזם.

 [m9]זה הפך לכזה אצל ינאי, לא אצלי.

—————————————————-

סיכוי שקיים גורם כלשהו שברא את העולם וקבע את חוקי הטבע ששולטים בו קטן יותר מהסיכוי שהוריקן חולף יצליח להרכיב מטוס בואינג 747
"התורה לא באה להקנות לאדם ידיעה על הטבע או על האדם, אלא לדרוש ממנו לעבוד את ה'". ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

חלקו הקודם של המאמר הסתיים בהנחה שאין ראיה בהווה ובעתיד שתוכל לקעקע את אמונתו של מיכאל אברהם בקיומו של בורא עולם. זוהי טכניקת הגנה מושלמת, כי היא הופכת את המעורבות האלוהית לברירת מחדל בכל עת ובכל מקום שאין למדע הסבר נקודתי מוכח[m1] .

אם אלה הם פני הדברים, היכן עומד האדם החילוני בסוגיית קיומו של אלוהים? דוקינס (ע' 78) מונה שבע אבני דרך להסתברות קיומו, החל בתאיזם מלא (קרל יונג: "אני לא מאמין, אני יודע") וכלה באתיאסט מושבע: אני יודע שאין אלוהים, באותה מידת שיכנוע שיונג יודע שהוא קיים.

המלצתי לאדם החילוני לאמץ את אבן הדרך השישית בסולם דוקינס: "מאוד לא סביר שיש אלוהים, ואני חי את חיי בהנחה שהוא לא קיים".

כאתיאיסט בדרגה שש בסולם דוקינס הייתי רוצה לקוות שהמדע יעשה את הקיום האלוהי ללא רלבנטי, כפי שהוא עשה עם האתר, אבל המציאות הוכיחה שאין קשר הכרחי בין עובדות לאמונות.

מי מאמין?
נחמה פורתא אפשר לשאוב מקהילת המדענים. לפי סקר גאלופ שנערך ב-1995 בקרב הציבור האמריקני (הסקר מובא בספרו של אברהם), 5% בלבד בקרב הקהילה המדעית מאמינים בבריאה ו-55% מאמינים באבולוציה ללא אלוהים. 55% הוא לא מספר שאפשר להתגאות בו, אפילו אם משווים אותו למספר המקביל בקרב הציבור הרחב (10%), אלא אם מביאים בחשבון שהביולוגים אינם מהווים רוב בקהילה המדעית.

מיכאל אברהם מתפלמס עם טענתו של דוקינס, ובעצם נגד העיקרון האנתרופי: "אם חוקי הטבע מתאימים כל כך להיווצרות החיים, הרי זה מעיד שיש יד מכוונת ומתכננת שיצרה אותם לשם כך" (ע' 157).

חוקי הטבע אכן מתאימים להפליא להיווצרות החיים, ולא רק הם. מכלול מרשים של גדלים פיזיקליים תואם בדייקנות את התנאים הדרושים להופעת החיים על פני כדור הארץ.

למשל, לו הכוח הגרעיני החלש היה מעט יותר רפה, תהליכי הבערה הגרעינית בשמש היו מואצים, ולכן היה נמנע ממנה לספק לכדור הארץ את קצובת הזמן של ארבעה מיליארדי שנים שנדרשו לו לפיתוח חיים תבוניים; אם הוא היה קצת יותר חזק לא היו נוצרים כוכבים נפיצים (סופרנובות), המייצרים את היסודות הכימיים הכבדים של החיים.

הוא הדין ביחס לשלושת הכוחות האחרים. לדוגמה, חולשתו הקיצונית של כוח הכבידה ביחס לכוחות האחרים אפשרה לשמש לצבור מסה גדולה דיה של אטומים ליצירת הלחץ הכבידתי הדרוש להצתת הבערה הגרעינית, אשר קרינתה החמה מפרנסת את החיים על פני כדור הארץ.

הפיזיקאי התיאורטי לי סמולין חישב ומצא, כי הסיכוי להגיע באופן שרירותי לערכים הקיימים של הקבועים הפיזיקליים הוא אחד ל-10 בחזקת 229. הסיכוי הזה הוא כה קלוש, כה זעיר וכה זניח, עד כי התממשותו מעלה את השאלה הניצבת בפתחו של העיקרון האנתרופי, נוסח ברנדון קרטר ורוברט דיקי: כיצד קרה שהחוקים והקבועים הפיזיקליים שמעצבים את היקום מכווְנָנים בדיוק מופלא לדרישות החיים.

מסקנתם האזוטרית של השניים, שהיקום היה צריך להיות בנוי מלכתחילה באופן כזה – שבשלב מסוים בחייו תתאפשר התפתחותם של צופים בעלי תודעה – הביאה לפיצול העיקרון האנתרופי לשתיים.

על פי העיקרון האנתרופי החזק, היקום שלנו נבחר מבין כל היקומים האפשריים האחרים, כי רק בו ייתכנו חיים אשר יוכלו לצפות בו ולהבינו. סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל לפיזיקה, כינה את העיקרון האנתרופי החזק פתפותי ביצים.

אכן, אין קשר מחייב בין הלימת חוקי הטבע לקיומנו לעיקרון האנתרופי החזק. היקום "נאלץ" להמתין זמן רב להופעתנו משום שעשרה מיליארד שנה הוא לערך משך הזמן הדרוש להיווצרות דור שני של כוכבים. שכן היסודות הדרושים ליצירת חיים נוצרים רק בתום הדור הראשון של כוכבים, אחרי שהם מפיקים בתהליכי הבערה הפנימיים שלהם ובהתפוצצויותיהם יסודות כימיים כבדים ממימן ומהליום.

מה היה קורה אם?
העיקרון האנתרופי החלש קביל יותר לאוזן: היקום חייב להלום את עובדת קיומנו, שאם לא כן לא היינו כאן.

כדי שנוכל להיות כאן חייבים להתקיים מספר ניכר של תנאים. למשל, מיקום מערכת השמש ברצועה ידידותית לחיים בגלקסיית שביל החלב, במרחק 25,000 שנות אור מליבתה. כוכבי הלכת שמחוץ לרצועה הידידותית הזאת שרויים בסכנה מתמדת מהתפוצצויות סופרנובות ומהתנגשויות בכוכבי שביט.

וזה רק ההתחלה: אילו מסלול כדור הארץ סביב השמש היה גדול באחוז אחד היינו קפואים כמו מאדים; אילו מסלולו היה קטן בחמישה אחוזים היינו שרופים כמו נגה; אילו השמש היתה מסיבית פי שלושים, היא לא היתה מתקיימת יותר מעשרה מיליון שנה, והחיים לא היו יכולים להתפתח על פני כדור הארץ.

אילו האטמוספרה שלנו היתה מורכבת מ-25 אחוז חמצן (במקום 21 אחוז), די היה בניצוץ אחד של אש כדי להעלות את כולנו בלהבות; אילו רמת החמצן היתה יורדת אל מתחת ל-15 אחוז, בעלי החיים היו מתים מחנק והיערות היו מתנוונים תחת מרבד עבה של עשבים ועלים מתים.

אם כן, מה בכל זאת הסיכוי שכל התנאים המוקדמים הללו יתמלאו במקרה? האין זה מעיד, כדבריו של מיכאל אברהם, על "יד מכוונת ומתכננת שיצרה אותם לשם כך". ממש לא.

כמו לזכות בפיס
ההלימה המדהימה בין כל כך הרבה פרמטרים פיזיקליים וביולוגיים כתנאי להיווצרות החיים על פני כדור הארץ היתה שואפת לאפס אילו נדרשנו ברגע "המפץ הגדול" לחזות כמה גלאקסיות ייווצרו, כמה כוכבי שבת ולכת יהיו בכל גלאקסיה, והיכן ומתי יופיעו חיים על אחד (או יותר) מביליוני-ביליוני כוכבי הלכת.

אלא שסיכוי בלתי אפשרי זה הופך לעניין טריוויאלי אם צופים עליו בדיעבד. כך זה בהגרלה של מפעל הפיס, שבה כל שבוע יש זוכה, למרות שהסיכוי לנבא את שם הזוכה שואף כמעט לאפס. וכך גם באבולוציה הדארווינית.

אילו גלגלנו את סרט האבולוציה 600 מיליון שנה לאחור, שום יצור תבוני לא היה מסוגל לחזות שמתולעת הפִּיקָּאיָה הקדומה יתפתחו כל החולייתנים בטבע – לרבות כרישים, תנינים, ציפורים, נמרים, פילים, קופים וכמובן בני אדם.

מעריכים שיש 4 בחזקת 23 כוכבי שבת ביקום הנצפה, ואם נניח שרק לאחוז אחד מהם יש כוכבי לכת, ורק באחוז אחד מהם ניתן לפתח חיים, קיימת אפשרות תיאורטית לקיום ניצני חיים ב-400 ביליון-ביליון כוכבי לכת[m2] .

מבחינה סטטיסטית, אין זה בלתי אפשרי שמתוך מספר אסטרונומי זה יתקיימו, לפחות בכוכב לכת אחד, כל התנאים המוקדמים להופעת החיים. במילים אחרות, נוכחותנו כאן היא התוצאה, ולא הסיבה, של תנאים אלו. בכל אותם כוכבים, שבהם לא התקיימו התנאים הדרושים לא התפתחו חיים ולא נוצרו יצורים תבוניים המסוגלים להעלות תהיות מסוג זה.

"אלוהים איננו כוח אלא אלוהים, והאדם המאמין מכיר כערך העליון בחייו את העבודה שהוא עובד את האלוהים" ישעיהו ליבוביץ' ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ")

תחשיבים סטטיסטיים אלה חלים גם על הערכתו של לי סמולין שצויינה לעיל: אם הסיכוי להגיע באופן שרירותי לערכים הקיימים של הקבועים הפיזיקליים בעולמנו הוא אחד ל-10 בחזקת 229, איך קרה שהסיכוי המזערי הזה התממש? גם כאן התשובה בידי הסטטיסטיקה.

על פי מודל תורת המיתרים, שאימצה את חישוביו המוקדמים של הפיזיקאי אנדרי לינדה, קיימים 10 בחזקת 500 יקומים מקבילים לנו (לפי חישוב אחר: 10 בחזקת 1010,000,000). זהו מספר אסטרונומי ממש, בלתי נתפס מפאת גודלו[m3] .

להמחשה בלבד, מדבר סהרה, גדול מדבריות החול העולם, מכיל 10 בחזקת 25 גרגירי חול בלבד. תורת המיתרים יכולה אפוא לתת מענה סטטיסטי לתמיהתו של לי סמולין, כפי ש-400 ביליון-ביליון כוכבי לכת נותנים מענה אפשרי לסוגיית ההלימה המדהימה של חוקי הטבע להיווצרות החיים על פני כדור הארץ[m4] .

אמנם היקומים המאכלסים את המגה-יקום לעולם יימצאו מחוץ לתצפיותינו, ועל כן יישארו בגדר השערה, לפחות עד שלא תימצא לה תיאוריה חלופית – אם בכלל. אכן כך, אם בכלל[m5] .

עלינו להשלים עם המחשבה שייתכנו דברים שלעולם לא נוכל לדעתם. אמר את זה קסנופנס לפני יותר מ-2,500 שנה: לעולם לא יהיה אדם שיידע את טבע הדברים לאשורם. אפילו יגע במקרה באמת המדויקת, הוא לא יידע שהוא נגע בה[m6] .

יותר מיקום אחד?
כאשר ריצ'רד פיינמן נשאל אם הוא מחפש את החוקים הסופיים של הפיזיקה, הוא השיב: אני מחפש לדעת יותר על העולם. אם אמצא את החוקים שמסבירים הכל – מה טוב. זה יהיה נחמד. ואם יתברר שזה כמו בצל עם מיליון שכבות, ונהיה עייפים ומותשים מהסתכלות עליהן, שיהיה. אינני פוחד מזה שאינני יודע[m7] .

מיכאל אברהם מזלזל באפשרותו של עולם רב-יקומים ("תזה הזויה"), למרות שתורת המיתרים נשענת על מסד מתמטי איתן, העולה בקנה אחד עם חוקי הפיזיקה[m8] . אבל, אם ההשערה בדבר קיומם של 10 בחזקת 500 יקומים מקבילים לנו נראית הזויה, קל וחומר הסבירות לקיומה של ישות נצחית, כל-יודעת וכל יכולה, שהיא סיבת כל הקיום וכל הקיים, הנוכחת בכל מקום ובשום מקום, שחקקה את חוקי הטבע ומנהלת עד היום את ענייניו השוטפים של העולם – על כל החי והצומח שבו.

ישות עלומה מאין כמוה, לאין שעור יותר מהעולמות המקבילים, חסרת מעמד תיאורטי ואמפירי, שבשבריר זמן של 10 בחזקת מינוס 43 של השנייה הראשונה להיווצרות היקום הפרידה את כוח הכבידה משלושת הכוחות האחרים, ותכף לכך הפעילה את שעון הזמן[m9] .

אז, בשבריר בלתי נתפש של זמן, בין 10 בחזקת מינוס 35 ל-10 בחזקת מינוס 33 של אותה שנייה, שיגרה את היקום הזעיר למסע מואץ של התפשטות, אשר ניפחה את ממדיו פי 10 בחזקת 50. אבל, כבעל יד חזקה וזרוע נטויה, שאינו בוחל בקטנות, אותה ישות שאין להטיל ספק בקיומה דאגה כעבור 13.7 מיליארד שנה לבנות גם את המנוע הסיבובי של חיידק השוטן.

מיכאל אברהם מודה ברשימותיו, שמטרתו "לשכנע את הקורא שסביר יותר להאמין באלוקים מאשר להחזיק בעמדה אתיאיסטית". כלומר, "שיש גורם כלשהו שברא את העולם וקבע את חוקי הטבע ששולטים בו." אחרי קריאת ספרו וסדרת מאמריו השתכנעתי שההסתברות לקיומו של גורם כזה קטן יותר מהסיכוי של הוריקן החולף על פני מגרש גרוטאות להרכיב מטוס בואינג 747[m10]

 [m1]אזכיר כאן רק את הערתי: מהו הניסוי שיצליח להפריך את אמונתו של ינאי באתיאיזם? אני מבטיח חגיגית שכנגד כל ניסוי שהוא יציע, אני אציע ניסוי שיפריך את אמונתי.

[בסוגריים, אכן אין ניסוי שיקעקע את אמונתי, ובה במידה אין ניסוי שיקעקע את אמונתו של ינאי. הסיבה היא מאד פשוטה: הן האתאיזם והן האמונה הדתית אינן טענות מדעיות, ולכן הם לא ניתנות להפרכה. ינאי בגלל חוסר  מיומנות בפילוסופיה מזהה רציונליות עם מדעיות, כפי שכבר הראיתי]

 [m2]זוהי התעלמצות נפוצה מהמספרים. הסיכוי להיווצרות אקראיתשל חיים הוא כזה, שמספר הכוכבים הכולל הוא זניח מולו. חישוב גס כזה (שהוצע על ידי דה רוב) מצוי בספרי.

 [m3]מודלים זה יופי. השאלה היא מהו הבסיס אמפירי למספרים הללו. אין כזה, כמובן.

 [m4]אכן בדיוק אותו דבר. כמו שההוא לא נותן מענה, גם זה לא.

 [m5]ברוכים הבאים לעולמו הקסום של ראסל, שבו קנקני תה שמיימיים מסתובבים סביבנו ואין לנו דרך לדעת אודותיהם.

זה כמובן לא מפריע לאף אחד להאשים את המאמינים בהשערות חסרות בסיס אמפירי על קנקני תה.

 [m6]האם ינאי משתמש כאן בהיפותזה שלעולם לא נוכל לדעת אותה? כלומר כזו שאינה נגישה לתצפית. חשבתי שרק מאמינים עושים דברים כאלה.

 [m7]גם אני לא. מה שינאי פוחד הוא דווקא מפני הידיעה. עושה רושם שהוא נרתע ממסקנות כלשהן, ובעצם מתעקש על אי ידיעה.

 [m8]מסד מתצמטי איתן, עלייה בקנה אחד עם חוקי הפיסיקה. אני מחפש את המילה 'תצפית', ומשום מה לא מוצא אותה. ממתי מבססים תיאוריה על מסד מתמטי? אם אכתוב תיאוריה של אלוהים בעלת מסד מתמטי איתן, האם ינאי יקבל אותה? או שמא הוא ירצה תצפיות.  הוא עולה בקנה אחד עם חוקי הפיסיקה, בדיוק כמו עוד אינספור תיאוריות אחרות, הזויות לא פחות. עליה בקנה אחד אינה הוכחה לכלום.

 [m9]ההבדל הקטן הוא שלגבי יישות כזו אין סיבה שנוכל לצפות בה. אבל יקומים שנוצרים אמורים להיות בני צפייה, ומשום מה אף אחד מהם לא נצפה עד כה.

 [m10]רק מילה אחת בפיסקה הזו אינה נכונה: "אחרי". השכנוע לא היה אחרי הקריאה אלא הרבה לפניה. הוא כנראה שעמד לך לרועץ בהבנת מה שכתבתי.

———————————————-

סוף דבר:

בשורה התחתונה, כל הויכוח לכל אורך הדברים אינו רלוונטי. גם אם ינאי היה צודק בכל (והוא ממש לא), עדיין השאלה כיצד נוצרו חוקי טבע שמאפשרים את כל החישובים והסיכויים הללו נותרת ללא מענה. גם אם נמצא תיאוריה שמסבירה היווצרות של המוני יקומים, השאלה מי יצר את התיאוריה הזו עצמה? הרגרסיה האינסופית מלווה אותנו תמיד, והדרך היחידה לעצור אותה היא להניח את קיומו של גורם ראשוני שונה כלשהו. ישנה כמובן גם אפשרות להכחיש זאת, ולהישאר בחיים.

יתר על כן, יקומים שנוצרים כל העת זוקקים גם הם סיבה. העובדה שנוצרו המוני יקומים אינה הסבר, שכן היא עצמה צריכה הסבר או סיבה. מי יצר את כל היקומים הללו? ינאי לא יודע, והוא גם לא מפחד מאי הידיעה. גם אני לא. אבל איני מבין מה משיגה סדרת המאמרים שלו אם כל מטרתו היא לומר שמה שהוא לא יודע לא מפחיד אותו?!

מכיון שכל טענותיו של ינאי נענו בספר ובסדרת המאמרים שלי, אני מפסיק כאן את ההתייחסות לדבריו, ומשאיר לקורא לשפוט מי צודק.