מחשבות על מחשבות על המציאות – על מחשבות על המציאות – יקיר שושני

מחשבות על מחשבות על המציאות

תחת הכותרת 'פילוסופיה של המדע' מסתתרים לפחות שני תחומי עיסוק עיקריים: 1. מתודולוגיה ופילוסופיה של החקר המדעי. 2. השלכות ומשמעויות פילוסופיות של התוצאות המדעיות בתחומים השונים. עיסוק בתחום הראשון דורש בעיקר השכלה פילוסופית, ומעט רקע מדעי בהחלט עוזר. התחום השני, לעומתו, דורש בעיקר השכלה מדעית, אולם רקע פילוסופי כמעט הכרחי. לכן, טכסטים השייכים לתחום השני מועדים פעמים רבות לכשלון, לאי דיוק, ולכל הפחות לרדידות, מחמת היעדר רקע של הכותב, בתחום המדעי או הפילוסופי. ישנם טכסטים כאלו שנכתבו על ידי מדענים, מהם בכירים וטובים מאד בתחומם, שנכשלים בגלל היעדר רקע בפילוסופיה, וישנם כאלו הנכתבים על ידי פילוסופים ונכשלים מחמת חסר ברקע המדעי.

הדברים בולטים שבעתיים בפיזיקה, שם נדרשת מהפילוסוף הבנה מעמיקה בתוצאות העדכניות של התחום המדעי הנדון על ידו, הבנה שדורשת כלים מתימטיים וקונספטואליים שאינם יכולים להיקנות על ידי קריאת ספרי מדע פופולרי בלבד. זוהי הסיבה המרכזית לכך שקביעות פילוסופיות רבות בטכסטים העוסקים בפילוסופיה של הפיזיקה המודרנית, לוקות בשטחיות ואי-דיוק. מאידך, כשפיזיקאי מקצועי מרגיש שזהו המצב, ומחליט לקחת את העניין לידיו, התוצאה לוקה פעמים רבות בחסר פילוסופי.

ספרו של שושני, עוסק בעיקר בתחום השני. הספר נכתב על ידי איש מדע, פיזיקאי, העוסק שנים רבות בהיבטים הפילוסופיים של הפיזיקה (כמובא בדש האחורי). נראה כי שושני אינו חסר ידע הן בהיבטים הפילוסופיים ובעיקר בהיבטים המדעיים של התחום הנדון על ידו. הספר מעניין וקולח, והוא סוקר בבהירות ובפשטות כמה וכמה סוגיות יסוד במחשבה המדעית והפיזיקלית. חלק מן הנקודות מוצגות בבהירות מרשימה ומפושטות בצורה מקורית ויפה. חלק אחר חלקי ותמציתי מדי (כמו יסודות תורת הקוונטים שבפרק י' ועוד).

דא עקא, אמנות הפופולריזציה אינה כרוכה רק בפישוט והבהרה של הדיון המדעי, אלא גם, ואולי בעיקר, בעשיית פעולות אלו שלא על חשבון הדיוק. כמה וכמה מן הטיעונים הפילוסופיים המוצגים בספר, הן הבעיות והן פתרונותיהן, לוקים בשטחיות ואי-דיוק (מן ההיבט הפילוסופי, לא המדעי). דוגמא בולטת מצויה בפרק האחרון, הגולש, באופן ספקולטיבי משהו, לדיון מיטאפיזי באלוקים. וכך נכתב שם:

"האם הקשר בין התודעה למציאות יכול לשמש הצדקה או אישוש לקיומו של 'אלוהי הפילוסופים'? להערכתי, התשובה לשאלה זו ברורה למדי. קיומו של האלוהים אינו יכול לנבוע משום מהות אחרת, מכיון שהאלוהים הוא המהות הכוללת ביותר. אילו ניתן היה להסיק את קיומו של האלוהים מהלוגיקה, למשל כפי שניסה להוכיח אנסלמוס בימי הביניים, כי אז מעמדה של הלוגיקה היה רם יותר ממעמדו של האלוהים במובן זה שעצם קיומו של האלוהים היה מותנה בקיומה של הלוגיקה".

כאן ישנו כשל של עירבוב בין הדרך להגיע לידיעה על קיומו של אלוקים מתוך הלוגיקה, לבין התנייה אונטולוגית של קיומו בקיומה של הלוגיקה. אגב, כשל מסוג זה, המערב דרך לדעת על משהו (אפיסטמולוגיה) עם אופיו של אותו משהו כשלעצמו (אונטולוגיה, מיטאפיזיקה), מצוי במקומות רבים בספר זה. דוגמא נוספת, אחת מיני רבות, מצויה למשל בסוף פרק י"א (ועוד), שם אין הבחנה בין הדרך לגלות תכונה של חלקיק, כמו מטען חשמלי שלו, על ידי בדיקת האינטראקציה שלו עם חלקיק אחר, לבין היותה של התכונה הזו תכונה של החלקיק עצמו (ולא של הצמד).

כפי שכותרתו מעידה עליו, הספר הוא אוסף, אקלקטי משהו, של הרהורים על המציאות כפי שהיא משתקפת בפריזמה של המדעים הפיזיקליים. הוא דן בקשת רחבה (מדי) של נושאים, כמו עצם האפשרות של ההכרה האנושית לחקור את המציאות, במשמעותם ומעמדם של הזמן והמרחב, בסוגיית הסיבתיות, חוקי השימור, היכולת להשליך את כללי הלוגיקה על העולם כשלעצמו, הבעיה הפסיכו-פיסית ('פסיכו-גופית', בלשונו!?), המרכיבים היסודיים של היש, ועוד ועוד כהנה וכהנה מסוגיות היסוד של המדע ושל הפילוסופיה שלו.

הדיון אינו ממצה בשום נקודה. גם לקהל של הדיוטות ניתן היה להעמיק יותר בנקודות השונות. קצר המצע כאן להגיב על כל הנקודות הבעייתיות בספר, ובהחלט יש על מה להעיר.

נראה כי למעשה מגמתו הכללית של הדיון היא הכנת תשתית לפרקיו האחרונים של הספר, פרקים בהם מציג המחבר מודל של אונטולוגיה פורמלית שפותח על ידו. ריבוי הנושאים, והחלקיות של הדיון בנקודות השונות, נובעות כנראה מן המגמתיות של המחבר, שרוצה להציג את נחיצותה של תיאוריה אפריורית שממנה תיגזר הפיזיקה היסודית כולה. הטיעונים המובילים לנחיצותה של אפריוריקה כזאת הם מגמתיים, אינם מעלים אלטרנטיבות נוספות, וככלל אינם תמיד משכנעים.

למשל, בכמה וכמה מקומות בספר המחבר מניח את עקרון זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ, בלי לנסח אותו במפורש ובלי לדון בו. עיקרון זה קובע שריבוי של דברים נגזר מתכונות שונות שלהם, או ממיקומים שונים שלהם בחלל ובזמן (ראה פרק ג' ד' ה' ועוד). לכן, למשל, מסיק המחבר שאין משמעות לריבוי של נקודות בחלל-זמן עצמו, ומכאן הוא מסיק את אחת הסיבות לנחיצות של אפריוריקה פיזיקלית (ראה תחילת פרק י"ב). אני, למשל, כמו רבים וטובים ממני, משוכנע שלייבניץ, ובעקבותיו שושני, טועים. השוני בין שני עצמים אינו נגזר משונות של תכונותיהם, אלא מעצם היותם שנים (זהו עקרון האינדיבידואציה, ראה למשל בספרו של הוגו ברגמן 'מבוא לתורת ההגיון' פרק שני בסעיפים ח-י). עקרונית הם יכלו גם להיות בעלי תכונות זהות לחלוטין, ולהיות ממוקמים באותה נקודה בחלל-זמן, ובכל זאת להיות שני עצמים שונים. לאור אמונתי זו, האם גם אני צריך אפריוריקה פיזיקלית?

דוגמא נוספת היא הסיבתיות. זו, אליבא דהמחבר, דורשת התייחסות של חלל וזמן, ולכן אינה יכולה להיגזר אפריורית מן הלוגיקה (פרק ד'). מאידך, היא חייבת להיות אפריורית מכיון שכל ניסוי או תצפית מניחים אותה (סוף פרק י"א). בנוסף לכל זה, בפרק ד' שושני דוחה (בצדק!) את הפתרון שהציע קאנט לשאלת מקורה של הסיבתיות, פתרון שיכול להתיישב עם שתי הקביעות הקודמות (קאנט קבע שהחלל והזמן הם גם אפריוריים). מהו, אם כן, המודל של שושני?

ישנן בספר עוד כמה וכמה בעיות. חלקן בעיות מהותיות, חלקן נובעות מן האקלקטיות של הנושאים הנדונים, וחלקן מקוצר היריעה. למיטב הערכתי טוב היה עושה שושני אם היה מועיד את הדיון מראש כמהלך מכוון המוביל אל האפריוריקה שלו, ודן רק בנקודות הנוגעות ישירות אליה. בנקודות אלו היה עליו להרחיב את היריעה ולפרט את הבעייתיות שבכל נקודה, ואת הפתרון שניתן לה במסגרת ההצעה התיאורטית שלו.

הנקודה המרכזית בספר היא, כאמור, האפריוריקה. שושני טוען כך (תחילת פרק י"ב, ועוד): "הישויות היסודיות ביותר שמהן מורכבים כל החומרים בעולם חייבות לנבוע מתיאוריה אפריורית, שכן מבחינה עקרונית אין אפשרות לגלותן באופן נסיוני".

ראשית, אינני מבין איך יישויות 'נובעות' מתיאוריה. תיאוריה בדרך כלל מתארת (אולי מסבירה) יישויות אך לעולם לא 'מולידה' אותן. אגב, עמימות מסוג זה מאפיינת רבות מן התיאוריות של הפיזיקה המודרנית, כמו תיאוריית המיתרים (שמוזכרת גם היא בספר), המתארת את החלקיקים כ'תנודות' של מיתרים זעירים במרחבים מרובי מימדים. פשרו המדויק של הזיהוי בין תנודה של מיתר לבין חלקיק אינו נהיר לי כל כך, ודומני שכך גם לרבים מן העוסקים בתחום. כאמור, באינטרפרטציה של חלק מן התיאוריות של הפיזיקה המודרנית נדרשת תשומת לב פילוסופית רבה, שלא תמיד מאפיינת את העוסקים בהן.

עמימות זו חוזרת גם כאשר שושני 'פותר' את הבעייה הפסיכו-פיסית (בפרק האחרון). הוא עושה זאת בהסתמך על הטענה שהיישויות היסודיות המרכיבות את החומר הן 'רוחניות', וככאלו אין בעיה להבין את קישורן לרוח האדם. זה כמובן אינו פתרון לבעיה אלא העתקתה מן הגבול בין הפסיכי לפיסי אל הגבול שבין היסודות ה'רוחניים' של החומר לבין החומר המסיבי עצמו. כעת איננו מבינים איך נוצר אותו חומר שאנחנו מכירים מתוך הרכבה של היישויות ה'רוחניות' הללו. היש החומרי 'נולד' בצורה מיסטית מתוך מרכיביו הרוחניים, בדיוק כמו שקודם הוא 'נולד' מן התיאוריה המתארת אותו.

שנית, הערבוב בין הדרך שלנו לדעת על אותן יישויות לבין מהותן העצמית חוזר גם כאן. האם לא קיימת אפשרות שכלל אין לנו דרך לדעת על אותן יישויות על אף קיומן? ייתכן שכוונתו לומר שאם בכלל אפשרי לדעת עליהן אזי זוהי הדרך היחידה. אם כך, היה עליו לנסח זאת כך. גם כאן יש לציין שערבוב כזה מאפיין טיעונים מדעיים רבים בפיזיקה ובפילוסופיה שלה.

התיאוריה האפריורית המוצגת בפרקים יא-יב של הספר, מניחה את קיומן של 'מערכות' אבסטרקטיות (=היישים היסודיים) שונות זו מזו (במובנים פורמליים המוגדרים שם), שאינן קיימות בחלל ובזמן, המקיימות 'קשרים' ביניהן (ה'קשרים' הם יחסים המקיימים שתי תכונות מתימטיות: אי-רפלכסיביות וחילופיות). משיקולים פורמליים בלבד מתקבלים מן ההנחות הללו שני 'יקומים', כלומר תמונות של סט מערכות מקושרות באופן הפשוט ביותר. שושני מראה שמן המבנים הללו נגזרים כמה עקרונות פיזיקליים. שני היסודיים והחשובים ביותר לדעתי הם: 1. ישנם שלושה קשרים פיזיקליים (למעט הגרביטציה שאינה יכולה להופיע בתיאוריה כזו מכיון שהיא תלויית חלל-זמן). 2. מספרי החלקיקים האלמנטריים מסתדרים לכאורה היטב עם הידוע עד כה (היקום הראשון מתאר את אוסף החלקיקים מפעילי הכח, והשני את אוסף החלקיקים נושאי הכח). שאר התכונות שוליות יותר, ואף מלאכותיות מעט. גישה זו מקורית, מעניינת ומעוררת למחשבה, וגם שתי התוצאות, אם אינן מקריות, הן כאלה.

דומני שתיאוריה זו זוקקת דיון במושג האפריוריות כשלעצמו (שחסר מאד בספר), בעיקר בשני היבטים:

א. מהי תיאוריה אפריורית?

ב. האם תיאוריה זו היא אכן אפריורית?

הבעיה הראשונה עולה למקרא המשפט הבא (עמ' 129): "היא [=האפריוריקה] דומה למיטאפיסיקות שקדמו לה בכך שאין היא מבוססת על ממצאים נסיוניים או תצפיתיים, ושונה מהן בכך שהיא תיאוריה פורמלית שאינה כוללת את מושגי החלל והזמן. היא מבוססת על מספר מושגים ראשוניים והנחות יסודיות המקשרות ביניהם, בדומה לתורות פורמליות אחרות כגון הגיאומטריה, תורת המספרים או הלוגיקה. התוכן ה'מציאותי' של האפריוריקה כמוס אם כן במושגים ובהנחות היסודיים שלה, והמסקנות או הניבויים שלה מתקבלים על סמך היסק דדוקטיבי מהנחות יסוד".

חשוב להבין שבכל בנייה של תיאוריה מדעית ישנה הכללה והפשטה מן הניתנים שבניסיון אל המושגים התיאורטיים. לפעמים המעבר הוא כל כך ספקולטיבי, עד שישנם המפקפקים בעצם קיומם של היישים התיאורטיים המאכלסים את התיאוריות המודרניות בפיזיקה. לאחר ההכללה, לפחות בעולם הפיזיקה, נבנית תיאוריה פורמלית שממנה נגזרים באופן דדוקטיבי המשפטים המדעיים, בדיוק כמו בגיאומטריה (בסוף ספרו של קרנפ, INTRODUCTION TO SYMBOLIC LOGIC AND ITS APPLICATIONS מובאות מערכות פורמליות לגיאומטריה, לאריתמטיקה, ובדיוק באותו אופן לביולוגיה ולפיזיקה, ישנה שם גם דרך כללית לבנות מערכות כאלו עבור כל תחום מדעי). למעשה, לפי התפיסה הרווחת, זוהי תכליתו של המחקר הפיזיקלי כולו. אם כן, לא ברור במה המערכת המוצעת על ידי שושני אפריורית יותר מן המערכות המשמשות בתיאוריות הפיזיקליות הקונוונציונליות? נקודה זו שוה הבהרה.

מעבר לכך, הזיהוי של המושגים התיאורטיים תמיד ידרוש צעד אינטרפרטציה שאינו אפריורי (זהו ההבדל בין 'תיאוריה' ו'מודל' במתימטיקה). אם כן, לא ברור מהו הרווח מן האפריוריות של המהלך הזה. כאמור, תיאוריה אינה 'מולידה' יישים. הדרך בה אלו נוצרים מתוך התיאוריה היא על ידי אינטרפרטציה, וזו לעולם אינה אפריורית.

השאלה השניה נוגעת לעצם האפריוריות של התיאוריה המוצעת. האם היעדרה של הגרביטציה מן התיאוריה אינו מתבסס על תוצאותיה של תורת היחסות הכללית שקושרת גרביטציה עם החלל-זמן? מדוע צעד כזה אינו אפוסטריורי? לכל הפחות הוא אינו יותר אפריורי מאשר כל תיאוריה פיזיקלית קונוונציונלית ('המודל הסטנדרטי' מניח גם הוא מבנים אפריוריים של תורת החבורות).

אני, אישית, מסכים שיש להדגיש יותר את הצד האפריורי במדעים הפיזיקליים, צד שנוטים כיום לא לשים עליו דגש (המדע המודרני אוהב להציג את עצמו כמדע אמפירי, שלא כמדע העתיק שהיה אפריורי-ספקולטיבי). אני אפילו מסכים שאלוקים הוא הנחה נחוצה למחקר המדעי (במטא-תיאוריה), וגם לרציונליות בכלל. אני בהחלט לא חושב שהנימוקים שהוצגו בספר זה בהירים ומשכנעים דיים בנקודות אלו. כאמור, הספר כשלעצמו קריא, ונותן לקורא ההדיוט אפשרות לפגוש כמה מן הרעיונות היסודיים של המחשבה הפיזיקלית. הגישה האפריורית המוצגת בו כשלעצמה מעניינת ומעוררת למחשבה.