לשיר דמעות בקול שופר (טור 169)

בס"ד

לזכרה של שיר מונזון ז"ל

כעת חזרתי מלווייתה של שיר מונזון ז"ל, ואני עדיין נסער. על כן אבקש סליחה ממעלתכם על ההשתפכות. שיר היתה בחורה בת עשרים, מ"כית בגדוד חילוץ והצלה, שנהרגה בעת שירותה בצבא. בתו של חבר נעורים שלי (מהישיבה והצבא), יוסי מונזון, ואשתו תמי משכונת ילדותי. פגשתי את שיר פעם אחת בשיעור בביתי (היא באה עם אביה), ועוד פעם בתוך קבוצה גדולה יותר בשיעור שנתתי במדרשת "באר" בה היא למדה (שהייתי שותף להקמתה בירוחם).

לא הכרתי אותה מקרוב, אך לפי התרשמותי שיר היתה ברוכת כישרונות, בעלת מידות ומזג נפלאים, מנהיגה נעימת הליכות, אהובה ומוערכת מאד על כל סביבתה. הלוויה הייתה המונית וכל העיניים דמעו. כשעמדתי בשורה עם תום הלוויה חיפשתי מילות נחמה, או בכלל, לומר להוריה ולעצמי, אבל לא ממש מצאתי. מה אפשר לומר להורים ואחים ומשפחה ששכלה בת, ובפרט בגיל כזה?! אחרי לא מעט אפשרויות שהעליתי לעצמי בכיוונים שונים – נאלמתי דום.

קשה היה לי לא לחשוב כל הזמן על מילות הנחמה ששומעים במקרים כאלה. ארשה לעצמי לא להתייחס ל"קידוש השם" במוות כזה ושאר פראזות ריקות. יש המדברים על ההיעלם וחוסר היכולת להבין את פעולותיו של הקב"ה, בבחינת "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים". אומרים לנו שמוות בגיל צעיר מעיד על כך שמדובר באישיות מיוחדת, בבחינת "בקרוביי אקדש". זה אולי נכון (ואולי לא. אני מתרשם שבמקרה הזה כן), אבל בכל זאת קשה לי להזדהות גם עם האמירות הללו, שכן לתפיסתי לא הקב"ה לוקט את השושנים הללו אלא טבעו של עולם (=חוקי הטבע והחלטות של בני אדם). לכן לא סביר בעיניי שיש מאפיין מובנה לכל אלו שנפטרים מהעולם צעירים. נכון, זה מעצבן ומאכזב. הייתי מאד רוצה שיהיה היגיון כלשהו באירועים הללו, אבל אף אחד לא הבטיח לנו גן של ורדים. לא תמיד התקוות והמאוויים שלנו, ואפילו ההיגיון שלנו, מתממשים.[1] היינו רוצים שלכל פרט בחיינו תהיה משמעות. שהכל יהיה חלק ממהלך גדול ומתוכנן. אבל לא בהכרח זה כך.[2]

עוד נקודה מתסכלת היא מה אירוע כזה אומר על ערך החיים? אם אני טועה וזה בכל זאת מעשה ידיו של הקב"ה, מדוע הוא עושה זאת? הורגלנו להתייחס לחיים כמשהו נשגב ונעלה שאין לו מחיר. בהלכה חיי אדם הם ערך עליון שאין לפגוע בו (למעט מקרים חריגים ביותר). אז מה יכול להצדיק נטילת חיים כזאת? נראה לכאורה שהקב"ה מתייחס אלינו כסוג של נמלים. לוקח אחד ומשאיר אחרים מכל מיני שיקולים נסתרים כדי שכל העסק הזה בכללותו ימשיך להתנהל כמו שצריך. אמנם ביחס אליו נראה שאין הבדל גדול בינינו לבין נמלים, ובכל זאת הייתי רוצה להאמין שהיחס שלנו לחיי אדם לא מנותק מערכם האמיתי. אני רוצה להאמין שערך החיים אינו רק הוראה אינסטרומנטלית שלו אלינו אלא שבאמת לחיי אדם יש משמעות וערך סגוליים.

אבל גם אם הקב"ה משאיר את הדבר לטבעו של עולם, כפי שאני חושב, התמונה שנוצרת כאן לא פחות בעייתית. אחד הולך ואחרים באים והיקום משחק ומתעתע בנו, ובסך הכל העולם ממשיך להתגלגל איתנו או בלעדינו. נראה שהתמונה הזאת לא משקפת יחס הולם יותר של הקב"ה אלינו.

אומרים שהקב"ה לא עובד אצלנו, וזה נכון. הוא גם לא עובד אצל ההיגיון שלנו והשאיפות שלנו. אבל אומרים לנו גם שהוא פועל צדק, גם אם קשה לראות את הדבר בפועל. בזה אני מאד נוטה להאמין, אבל קשה להסביר כך את המוות עצמו (אם אכן זו לא פעולה שלו). אז היכן בכל זאת יכול להתחולל הצדק הזה? אולי בתיקון לטרגדיה הזאת שייעשה אי שם למעלה. בעוונותיי אני גם לא יודע לומר מה צפוי לשיר מכאן והלאה אי שם למעלה. אני רק יכול לקוות שיהיה שם תיקון כלשהו לבור שנפער כאן למטה.

אחר כך ניסיתי לעבור להתייחסות סטואית. הקושי הוא שנערה בת עשרים לא באמת הספיקה ליצור ולהשפיע כפי שיכלה לעשות. היא רק בגרה ובשלה, ורק כעת יכלה באמת למצות את עצמה ולהתחיל לפעול בעולם באמת. לא מספיק הכרתי אותה כדי לומר בביטחון שהרושם שהותירה יישאר וישפיע כאן למטה, ואני מאמין ומקווה שכן. אבל ללא ספק חיים ארוכים יותר היו מאפשרים לה לעשות יותר. על כך ניסיתי לומר לעצמי שכל אדם הולך לעולמו בשלב כלשהו, ובסך הכל חיינו די קצרים. האם יש הבדל ממשי בין עשרים שנה למאה שנה? במבט של נצח זה הרי לא ממש משנה. זה כמובן לא מנחם את מי שנותר בלעדיה, אבל אולי במבט סטואי כזה יש משום נחמה כלשהי.

האם לרגשות הללו יש משקל כשבאים לעצב השקפת עולם? כליטווק תחושתי היא שלא. אבל התיחום שאני רגיל אליו בין רגשות לבין הגיגים, בין שיקולים הגיוניים לתגובות אמוציונליות, קצת מיטשטש במצבים כאלה. די ברור לי שיש כאן גם משהו מעבר לרגשות. יש כאן קושי של ממש, ואני לא ממש יודע מה לעשות אתו.

בקיצור, לא מצאתי מילים משום סוג שהוא, ולא נותר לי אלא לאחוז בפלך השתיקה, בבחינת "וידם אהרן". בטורים על השירה (107113) ניסיתי להראות ששירה אמורה לבטא משהו שלא ניתן לבטאו בפרוזה. המסר בשיר עובר גם דרך המבנה והצורה ולא רק דרך המשמעות הליטרלית של המילים עצמן. אז אולי במקום המילים שנאלמו להן, חשבתי ללכת בדרכו של ויטגנשטיין: על מה שאין לדבר עליו על אודותיו יש לשיר.

בלוויה השמיעו את "אסור לקטוף את פרחי הגן", וסיפרו שהשיר הזה היה אהוב עליה מאד. זה הלך אתי עד הקבר, אבל בדרך חזרה החל להתנגן אצלי שוב ושוב בראש שירו של אריק איינשטיין (מילים: אילן גולדהירש, מנגינה: ברי סחרוף) קשה לכתוב דמעות. זה כנראה רק פזמון ולא ממש שיר של משורר, אבל יש בו איכויות ליריות. איני יודע אם יש בו פואטיקה נשגבת (תמי היא חוקרת ספרות, ולי הקטן קשה לי למדוד זאת), אבל הוא מאד קלע לתחושות שלי באותם רגעים.

הלב נצבט ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל לגשת.

רוחות קרות הביתה נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאוויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזויות עינינו.

כל כך קשה לכתוב דמעות
קשה לשאת את הדממה
כל כך קשה לשיר דמעות
ומי יתננו נחמה.וצל גדול יושב ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך, הולך ולא מגיע.

שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להיאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת.

כל כך קשה…

 

לקישון יש פיליטון שבו הוא מתאר את חיבוטיו כשאינו יכול לכתוב פיליטון. המוצא שלו היה כמובן לכתוב על זה גופא, וכך באמת נוצר הפיליטון ההוא. גם אני הקטן כותב כאן על כך שאין לי מילים ואין מה לומר. מכאן אך טבעי היה להגיע לשירו של גולדהירש, שכנראה ניסה ולא הצליח לכתוב או לשיר דמעות, אז הוא בחר לכתוב שיר על אי ההצלחה הזאת.

במסגרת הליריות המלנכולית שניחתה עליי, ולרגל הימים הנוראים המתקרבים, חשבתי שכל זה מתקשר לראש השנה ולתקיעת שופר. במאמר שבו עסקתי במשמעותה של מצוות תקיעת שופר, ניסיתי להראות שבראש השנה יש שני ממדים: תרועה וזיכרון תרועה. ובראש השנה שחל בשבת עושים רק את זיכרון התרועה בלי התרועה עצמה (וזאת גם לשיטת הבבלי שביטול התקיעה הוא רק גזירה דרבנן). הפרק המסיים של המאמר הוא הרחבה של הגישה הוויטגנשטיינית הנ"ל, ולכן אביא אותו כלשונו.

הן לבבלי והן לירושלמי ההרכבה של שבת עם ר”ה יוצרת יום מסוג שלישי. זהו יום שבו בא לידי ביטוי אופן נוסף של המלכת הקב”ה: המלכה באמצעות שתיקה.

הדברים מזכירים לנו את הפרק בו אליהו במנוסתו פוגש את הקב”ה (מלכים א, פי”ט, יא-יב):

וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִנֵּה יְקֹוָק עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְקֹוָק לֹא בָרוּחַ יְקֹוָק וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְקֹוָק: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְקֹוָק וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

הופעתו העמוקה יותר של הקב”ה היא דרך הדממה. המלכתו היא ההבחנה בו דרך הדממה. כשמשתיקים את כל השאון שסובב אותנו, רק אז ניתן להבחין בקב”ה.

כיצד זה נעשה בר”ה שאינו חל בשבת? יש לשים לב שגם אז הרעש הוא בעל אופי מאד מיוחד. שיר הוא אובייקט שמורכב ממילים ומנגינה. כאשר מפשיטים ממנו את המילים, נותרת רק מנגינה. זוהי תופעה דקה יותר. כאשר מפשיטים את המנגינה מהניואנסים שמאפננים אותה, נותרים עם קול ללא מנגינה: קול היולי, ותו לא. זוהי תקיעת השופר. אם כן, תקיעת השופר היא אמנם קול, אבל זהו קול פשוט ומופשט, ללא כל המאפיינים הרועשים שמלווים את הקולות היומיומיים אותם אנחנו פוגשים. ובשבת, אנו עוברים הפשטה אחת נוספת: שם אנחנו מוחקים אפילו את הקול הפשוט הזה. לא רק שאין כאן מחיקה של עיצומו של יום, אלא יש כאן הופעה טהורה ושלימה יותר שלו.

ואין לנו ביטוי מלא יותר לעניין זה מאשר רש”י על הפסוקים הללו במלכים, אשר כותב:

קול דממה דקה קל דמשבחין בחשאי אבל בנביאי א”ה אומר דממה וקול אשמע (איוב ד’ י”ו) דממה היתה לשבחואני שמעתי קול הבא מתוך הדממה, דטינטישמנ”ט בלעז, ואין שומעין הקול ממש:

גם בר”ה שחל בשבת קול השופר קיים. הוא יוצא מתוך הדממה, ואין לך קול גדול מזה. ועל כך נאמר (לגבי השופר של הר סיני): “קול גדול ולא יסף” (ראה דברים ה, יח), ומתרגמינן “ולא פסיק” (אונקלוס שם).

אז אולי כשאין מילים, ואין אפשרות לכתוב את הדמעות ולא לשיר אותן, מה שנותר הוא לתקוע בשופר. או רק לזכור את השופר ולשתוק…

שתהיה שנה טובה לכולנו

 

[1] לעתים זה שעיקרון כלשהו נשמע לנו הגיוני זו דווקא סיבה לתהות האם הוא נכון. אם הוא הגיוני ומתבקש אז בהחלט אפשרי שאנשים יצרו אותו כמזור לאכזבה ופתח לתקווה וניחומים.

[2] בטור 159 הבחנתי בין שני סוגי משמעות: הסובייקטיבית שאנחנו בונים לעצמנו (פסיכולוגיה, דיסוננס קוגניטיבי) והאובייקטיבית (פילוסופיה).

33 תגובות

  1. כל כך קשה לקרוא דממה.
    ומי יתננו נחמה…

    שלום הרב.
    הרב כתב בהקדמה למחברות, שיש אדם שמאמין ללא הוכחות, הוא פשוט מאמין וזהו, יש לו מין אינטואיציה בסיסית שכך הוא הדבר.
    נדמה לי שהרגש שהרב מתאר כאן, זה אולי השורש המשותף לכל המתנגדים לתפיסת ההשגחה של הרב, נדמה שגם אחרי כל הדיבורים ההגיוניים יש מין אינטואיציה בסיסית לכולנו שלא ייתכן שהוא באמת עזב אותנו ככה לנפשנו, להיות לבד להסתדר בכוחות עצמינו, אנו יכולים אולי לומר זאת בפינו אבל לעולם לא להאמין בכך באמת.
    מה דעת הרב? איך מבדילים בין התנגדות רגשית, להתנגדות אינטואיטיבית?
    שנה טובה ובשורות טובות יותר.

    1. למען האמת, כשכתבתי את הדברים חשבתי בדיוק על הנקודה הזאת.
      אני חושב שקשה להבחין בין התנגדות רגשית ואינטואיטיבית ובטח שאיני יודע לתת קריטריון. יתר על כן, אני מוצא גם אצלי את שתיהן גם ביחס לתפיסת ההשגחה שהצגתי, בדיוק כמו שאתה מתאר אצל המגיבים לה. גם בעיניי זה לא הגיוני וגם מקומם. אבל מה לעשות שכך נראה המצב עובדתית?!

  2. ברוך דיין האמת. משמים ינוחמו כל מוקיריה.
    ""אמר פעם (ר' יצחק ליב מברדיצ'ב) בדרשה שלפני תקיעת שופר: "ריבונו של עולם, אמרת לנו: "יום תרועה יהיה לכם" ובעבור הציווי האחד הזה אנו תוקעים המאה קולות זה כמה וכמה אלפי שנים. ומה אנו מבקשים ממך זה כמה וכמה מאות שנים – רק תקע תקיעה אחת: "תקע בשופר גדול לחירותנו"…

    במאמר מכונן עמד חוקר התקשורת מנחם בלונדהיים על תפקודו התקשורתי של השופר כתווך ביננו לבין ה' . ומן הראוי ללומדו לפני התקדש חג:

    https://musaf-shabbat.com/2012/09/14/%D7%A9%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%94%D7%99%D7%99%D7%9D/
    ויהי רצון שקול השופר הגדול יתממש לעינינו ויסיר דמעה מעל כל פנים

    שנה טובה

  3. אימת הדין הקדימה לבוא השנה. בהקשר זה מאד מומלץ לקרוא את ההספדים של הרב שג"ר על החברים שנשרפו ביחד איתו במלחמת יום כיפור אך שלא יצאו משם חיים (מופיע בספר "ביום ההוא – מועדי אייר"). הרב שג"ר מתאר שם אימת הדין האופפת אותו מאז.

    נדמה לי שהרב שג"ר חזה מחזות אלוהים אך מסיבות מובנות מעולם לא יכל לדבר על זה (אולי באותה מלחמה כשגופו נשרף ואולי סתם בבית בשעת ערב כשהצללים יורדים) כל התורה שלו יוצאת לא הגיונית ללא הנחה זו. הוא כל הזמן מדבר על ראיה מיסטית על חושית שלקורא הרגיל מתפרשת כמשל אך נראה לי שצריך לפרש כנמשל.

    1. מחילה לא דייקתי בדברי. הרב שג"ר מדבר שם על היראה שמתעוררת באדם כשהוא נתקל במציאות הזו שבה צעירים נקטפים ונלקחים מאיתנו. יראה זו מסמנת את הגבוליות שבמציאות. תחושה שבה שבמציאות יש צד חד ולא רק רך. האמונה נותנת מחסה מהצד החמור הזה אבל זו מחסה שברירי כמו סוכה. הוא לא מסוגל להגן עלינו באמת הוא רק נותן לנו את הכוח להמשיך קדימה.

    2. לא מבין מדוע אמונה מועילה כאן בלי ההנחה שזה מעשה ידי ההשגחה. ה"פיצוי" למעלה?
      עובדה היא שכמעט כולם, מאמינים או לא, ממשיכים הלאה. ויש לדחוק שזו אמונה מובלעת (כמו שכתבתי על האתאיסטים המוסריים).

  4. סיפורה של שיר ז"ל הזכיר לי את שירו של דוד גרוסמן, קצר פה כל כך האביב:

    https://www.youtube.com/watch?v=bjOqqJcJ15U

    יש רגע קצר בין אדר לניסן
    שהטבע צוהל בכל פה
    הוא שופע חיים
    שיכור ומבושם –
    איך שיופי יכול לרפא!

    נסער ומשולהב ומתיז
    ניצוצות –
    אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
    כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת –
    קצר פה כל כך האביב.

    קצר וחטוף ושובר את הלב
    לחשוב שהוא תכף ידעך
    מבטו רק נפקח
    אך התחיל ללבלב –
    רק ניתן לי ותכף נלקח.

    אביב עול-ימים וסוער
    וסופו-
    כבר כתוב בעלי ניצניו,
    אבל הוא מסתחרר
    כפרפר במעופו,
    וכמוהו-נצחי בעיניו.

    קצר וחטוף ושובר את הלב
    לחשוב שהוא תכף ידעך
    מבטו רק נפקח
    אך התחיל ללבלב –
    רק ניתן לי ותכף נלקח.

    ואת ואני היודעים
    ונורא הדבר שרק הוא לא –
    עד כמה קצרים החיים,
    החיים הקצרים שניתנו לו.

    נדיב ונסער ומכאיב
    קצר פה כל כך
    האביב.

  5. לפני שחושבים מה לומר לאבלים ובמה לנחמם, הרי לימדונו חז"ל שדבר ראשון יש לשבת דומם ולהמתין שהאבל יפתח. פשוט להקשיב לו…

    בברכה, ש"צ לוינגר

    אף השופרנצטוינו 'לשמוע קול שופר' השופר אומר את שלו והחי ייתן אל ליבו.

    1. אלו שתי פונקציות שונות ולכן אינן שתי אלטרנטיבות שמוציאות זו מזו. להקשיב זה אולי סיוע פסיכולוגי, ואנוכי חיפשתי סיוע פילוסופי-תיאולוגי.

    2. בס"ד עש"ק אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם תשע"ח

      לרמד"א – שלום רב,

      ,לא בכדי השויתי את הקשבת המנחמים להקשבה לקול השופר. וכי הקשבה לקול השופר היא 'סיוע פסיכולוגי' לתוקע? הקשבה לקול השופר באה מתוך תובנה ברורה שיש כאן אמירה אלקית מכוונת 'רחמנא אמר: תקעו', ואנחנו שותקים כדי להקשיב ולנסות להבין מה ה' אומר לנו

      ובהקשבתנו הדרוכה לשופר אנחנו מוצאים אמירות רבות הכלולות בקול הפשוט. היזכרות בעקידה המטילה עלינו למסור את כל כוחותינו לעשות רצון בוראנו; היזכרות במעמד הר סיני שבו כרתנו ברית עם אלקינו וקיבלנו מידו תורה שתנחה אותנו בכל דרכינו; קריאה ל'נחפשה דרכינו ונחקורה' לחדש ולשפר את מעשינו; וקריאה שלא להסיח דעתנו מתכלית חיינו – לפעול לגאולת העולם ותיקונו.

      השופר מעורר אותנו להבנה שהחיים אינם סתמיים..החיים זורמים למטרה, ואנחנו נקראים לרכז את כוחותינו כדי להגשימה. לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנחנו בני חורין להיבטל ממנה, ואנחנו מקשיבי לקולו . נזכרים במה שנעשה בעבר, ומקבלים כוחות נפש ותובנות שנצעד עימן אל העתיד.

      אף חייו של אדם הם כשופר. יוצאים מהעבר וזורמים אל העתיד. והחי ייתן אל ליבו ויאסוף מפרשת החיים שאליה התוודע כוחות ותובנות להמשך הדרך. שמעתי מקרוב משפחתי ר' משה יעקובוביץ ז"ל שהחיים הם כ'מרוץ שליחים', כל אחד נוטל את התפקיד וממשיך איתו קטע מסויים, כדי להעביר את השליחות לבאים אחרי. כל אחד תורם את החלק שלו, ומשתדל להניח לבאים אחריו נקודת מוצא טובה יותר.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  6. האם העובדה שכנראה שיר התאבדה (או נהגה ברשלנות שקרובה להתאבדות) לא מנקה את הקב"ה מאחריות? (כמובן שמבחינתינו הסיפור לא פחות, אולי יותר כואב, אך מבחינת תלונות על שרירותיותו של הקב"ה זה פחות שייך)

    1. בס"ד ערב ר"ה תשע"ט

      ל'עצוב'- שלום רב,

      הקב"ה ציוונו: 'הווה דן את כל האדם לכף זכות', לא נראה לי שהוא מעוניין שנחפש לאנשים חטאים חמורים כדי 'להגן עליו', על אחת כמה וכמה שאין ראוי להאשים אדם שמת ואינו יכול להגיב ולהגן על שמו הטוב.

      תאונות נשק קורות בצבא בדרך כלל בשל תקלה לא צפויה בנשק או כתוצאה מ'טעות אנוש' הנובעת מהלחץ והעייפות שהחיילים נתונים בו, די בטעות של רגע בתהליך פריקת הנשק כדי שח"ו ייפלט כדור. כך שלא סביר שמדובר ב'רשלנות הקרובה להתאבדות'.

      מובן שהצבא מקיים תחקיר עומק כדי לברר מה גרם לתקלה או לטעות, כדי להפיק לקחים ולחדד את נהי הבטיחות ולבדוק אם לא היתה רשלנות. וגם אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו, ולהיזהר לא רק מפליטת כדורם פיזיים, אלא גם מפליטות פה שעלולות לצער ולהכאיב. וככל שנרבה לדו את זולתנו לכף זכות – ן נזכה שגם בשמים ידינונו לכף זכות..

      בברכת שנה טובה, ש"צ לוינגר

    2. לא יודע מה מקור המידע שלך. אבל זה לא משנה לעצם הדיון. יש הרבה מקרים שאינם רשלנות ולא התאבדות שאנשים מתים.

  7. חשבתי על משהו שאולי יכול לנחם, במסכת יבמות דף סב ע"א ישנה מחלוקת לגבי פריה ורביה:
    היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פריה ורביה רבי יוחנן אמר לא קיים רב הונא אמר קיים משום דרב אסי דאמר רב אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף וגו' ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה לשבת יצרה בעינן והא ליכא

    נמצא שלשיטתו של רב הונא (שאמנם אין הלכה כמותו), כל אדם שבא לעולם קירב עוד קצת את הגאולה, גם אם הוא חי חיים קצרים.

    1. בס"ד ערב ר"ה תשע"ט

      לאורן – שלום רב,

      במקרה דנן נראה שהמנוחה הספיקה לעשות לא מעט עשים טובים בחייה הקצרים ועוררה גם אחרים לטוב, אלא שזה עצמו מגדיל את הכאב על שהטוב הזה נקטע באיבו. הכאב של הורים על ילד שלהם הוא ללא נשוא, ובפרט על ילד שציפו ממנו גדולות.

      בפיוט 'עת שערי רצון להיפתח' לרבי יהודה ב"ר שמואל אבן עבאס (הנאמר בקהילות ספרד לפני התקיעות) הוא מתאר איך יצחק מוכן ללכת לעקידה, אך הוא דואג מה יקרה לאימו: 'שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר נולד לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אמצא לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתייפח'.

      אין בכוח אדם לנחם. עד שיעמוד היוצר יחד ליבם ויאמר: 'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו', ו'לעדה סוערה ונגועה' יאמר 'בא זמן הישועה, ינון ואליה אני שולח'.

      בברכת שנה טובה, ש"צ לוינגר

    2. היכולת להתמודד עם כאב המוות, יכולה לבוא רק עם התובנה ש'בנים אתם לה' אלקיכם', ולכן אסור לנו להתגודד ולפצוע את עצמנו על מת. סמוכים ובטוחים אנחנו שגם מה שאיננו מבינים ואולי לעולם לא נבין, 'לקים שם יושב ורואה, ושומר על כל מה שברא'. כל הטוב שהופי בחיו של אד,לא הולך לאיבוד, אלא ממשיך להשפיע טובה וברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  8. בטור זה אתה מתאר את תמצית היאוש והצער שיש בתפיסת העולם שרואה אותנו כנמלים בלתי מושגחות.
    אף אחד לא מודע לעצם קיומנו, שאין זה משנה מה קורה איתנו, שאין זה משנה איך אנו מתנהגים בצורה מוסרית או ברשעות, הכל עיוור הכל סתמי.

    1)זה שעל פניו הניסיון מראה לנו שהדברים מתנהלים כדרך הטבע בלי קשר לצדק ודין, ולכן אנחנו מוסיפים רכיבי מציאות כמו, עולם הבא, או נסים נסתרים,תוספות אלו לא נותנות משמעות לחיים?

    2)ראיתי כמה פעמים בדברך שטענת בעקבות קנט שמוסריות אתאיסטית היא לא עקבית, חובה מוסרית מותנה בציווי אלוהי, אם הקב"ה לא מודע למה שאנחנו עושים, מה טעם יש לקיום רצונו, אם אנחנו נמלים שהוא לא מודע לקיומם. זה ממש חסר משמעות אם נהיה מוסריים או לא.
    החוב המוסרי האוביקטיבי לא מחיבת השגחה?

    3)טענתו של אברהם 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט' היא טענה שניתן לחלוק עליה?

    1. לא כתבתי בשום מקום שלא משנה איך אנחנו מתנהגים. וזה גם לא קשור לשגלה אם הקב"ה משגיח או לא. הוא חוקק את חוקי המוסר וכעת כך נכון לנהוג בלי קשר להשגחתו.
      במו כן לא כתבתי שהוא לא משגיח אלא שהוא לא מתערב (אולי פעמים נדירות).
      עוה"ב וכו' יכולים לתת משמעות אבל עדיין זה לא מסביר את ערך החיים הגשמיים בהלכה.

  9. אם אני מבין נכון אתה מחלק בין מה שניקרא ידיעת ה' להשגחת ה', אתה מאמין בידיעתו אבל בהשגחה מיתערבת בעולם בדרך כלל לא.
    1)אם גם ידיעה אין לו מאיתנו, זה שהוא חוקק את חוקי המוסר אנחנו מחויבים להם אפילו שהוא עזב אתנו עד כדי שהוא לא מודע לנו?
    2) אם הוא מודע למה שקורה איתנו, וברור לנו שהוא שופט צדק, (הרי אנחנו מדברים על אלוהים לא על השטן) אז לא מיתחיב שהכל בא במישפט אם לא בעולם זה אז בבא, הכל לפי שיקולי צדק, שהרי 'השופט כל הארץ לא יעשה מישפט!?'
    אם זה נכון אז יש לנו כבר נחמה גדולה.

    1. 1. בהחלט. אלא אם אתה נוהג מוסרית רק כדי לקבל שכר.
      2. כתבתי את זה. אבל זו סברא, וסברות אינן מכריחות, בוודאי ביחס לקב"ה.

    2. בס"ד יום א' לסדר כי ה' אלקיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך תשע"ט

      לרמד"א – שלום רב,

      כפי שהזכרת סברא היא שה' שבע בנו את מידת הדק – נוהג בצדק, והדברים מפורשים בכתובים: א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא'. הן הטובות בעוה"ז והן הייסורים נועדו להיישיר את דרכינו, ככתוב 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיךי מיסרך' (דברים ט,ה), והתכלית היא 'להטיבך באחריתך. ולפיכך 'יהי ה' אלקינו עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו', עד שיושלם תיקוננו ותיקון העולם כולו וייצאו לפועל כל כוחות הטוב הגנוזים בנו.

      בברכת 'תופיע שלימות ערגת טוב', ש"צ לוינגר

    3. אסביר את שאלתי הראשונה יותר,
      '1)אם גם ידיעה אין לו מאיתנו, זה שהוא חוקק את חוקי המוסר אנחנו מחויבים להם אפילו שהוא עזב אתנו עד כדי שהוא לא מודע לנו?'
      חוקי המוסר, או שהם ניבראים מחודשים כמו חוקי הטבע, או שהם חוקים קימים (קדמונים) שלא ניתן להעלות על הדעת שהם לא קימים ונכונים תמיד כמו חוקי ההגיון,
      אם הם נבראים של ה' אז הם מבטאים את רצונו של ה' ואם הוא לא מודע לנו ולמעשנו מה הטעם לקיים את רצונו כשהוא הוא לא מודע לכך אם רצנו מיתקיים או לא?
      ואם הם קדמונים וקימים כמו חוקי ההגיון אז הם נכונים גם בלעדו, מה לא עקבי במוסריות של האתאיסט? האתאיסט ששומר על חוקי הלוגיקה הוא גם לא עקבי ?

    4. טענותיי הן הבאות:
      1. בעולם נטול בורא אין תוקף לחוקי המוסר.
      2. בעולם עם בורא יש להם תוקף. העולם נברא כך שההתנהלות הנכונה בתוכו היא ההתנהלות המוסרית. כעת מי שמבין את זה אמור להתנהל כך.
      3. השגחת הקב"ה לא קשורה לעניין. בין אם הוא יודע על מעשינו ובין אם לאו, זו ההתנהלות הנכונה בעולם כפי שהוא. בדיוק כמו שחוקי הפיסיקה שהוא ברא מכתיבים התנהלות כלשהי בעולם גם בלי השגחתו ותגובותיו.
      4. בלי קשר לכל זה, לא כתבתי מעולם שהוא לא יודע על מעשינו. מה שכתבתי זה שהוא כנראה (כמעט) לא מתערב בעולם.

    5. 1.אני יכול להבין מדברך שחוקי המוסר ניבראו עם העולם?
      2. יש הבדל בין חוקי הטבע שניבראו בצורה שהוא הטביעה אותם בעצמים שהוא ברא(אין להם חופש בחירה) לבין חוקי המוסר שאנחנו צרכים לבחור מרצוננו החופשי להתנהל על פיהם.

  10. מה נאמר, ואין עוד מלים,
    ואם יש הן דלות מלומר,
    מה נאמר, ואין לנו כלים
    לבטוי עצב מר.

    יש מקרים שאפשר להחריש,
    ולומר לכולם שיבינו,
    כי אם נחריש בעת הזאת,
    אל השקט הזה יאזינו.
    .
    ולפעמים השקט הזה,
    כמו אלף מלים מדבר,
    והמון צעקות ומלות
    לשתיקה דברנית מחבר.

    כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק – זוהי הצעקה הגדולה ביותר.
    הרבי מקוצק.

  11. כל מוצאי ראש השנה יש אזכרה לחבר שלי, מזה 9 שנים.

    השנה היא הפעם הראשונה שאני זוכר שבאזכרה עלו נושאים הדומים לדיון פה בתגובות,
    כשאחיו הזכיר מחשבות ותחושות שהיו לו בעניין באותו מוצאי חג.

    ולכן גם את מה שיש לי לומר, נראה שיהיה אפשר שנה הבאה.

  12. הרב מיכי כתב:
    "בעולם עם בורא יש להם תוקף. העולם נברא כך שההתנהלות הנכונה בתוכו היא ההתנהלות המוסרית. כעת מי שמבין את זה אמור להתנהל כך.
    השגחת הקב”ה לא קשורה לעניין. בין אם הוא יודע על מעשינו ובין אם לאו, זו ההתנהלות הנכונה בעולם כפי שהוא. בדיוק כמו שחוקי הפיסיקה שהוא ברא מכתיבים התנהלות כלשהי בעולם גם בלי השגחתו ותגובותיו."
    לא ברור לי מה המשמעות של ההתנהלות המוסרית היא 'התנהלות נכונה'.
    האמירה שחוקי הפיסיקה מכתיבים התנהלות המשמעות היא שאם אתה רוצה להגיע לתוצאה מסוימת (למשל מהירות מסוימת) אז אתה צריך לפעול בצורה מסוימת (למשל להפעיל כח מסוים שייצור את המהירות). כלומר קיימת מטרה קודמת שחוקי הפיסיקה מכתיבים התנהלות בכדי להוציא לפועל את המטרה הקודמת וזוהי ההתנהלות הנכונה להוציא לפעול את אותה מטרה.
    לומר שההתנהלות המוסרית היא התנהלות נכונה אני לא מבין איזה משמעות יש לאמירה הזאת בלי להגדיר דבר שההתנהלות המוסרית היא ההתנהלות הנכונה להשיג /להגיע/ להוציא לפועל את אותו הדבר. (אומנם גם הרמב'ם כתב שהמעלה הגדולה היא לעשות המצוות היא כי זה האמת וגם זה לא ברור לי מה המשמעות שזו האמת)

    1. ההתנהלות המוסרית היא נכונה בלי קשר למטרות. היא סיבת עצמה. גם כשהקב"ה שם בפנינו מטרות אתה יכול לשאול עליו מה היתה מטרתו כששם אותן. בסוף תמיד תגיע למטרה שלה עצמה אין מטרה. חוקי המוסר הם כאלה.
      ראה על כך במחברת הרביעית ח"ג.
      אגב, ראה בפוסט שלי שעלה כעת לאתר, שם הבחנתי בין תהליך לבין המצב שאותו הוא בא להשיג. הסברתי שיש ערך בתהליך עצמו ולא רק כאמצעי להגיע למצב הרצוי. גם חוקי המוסר הם כאלה. ערכם הוא בעצם עשייתם ולא רק במצב החיובי שאליו הם מביאים.

  13. הזדהיתי מאוד עם הדברים, גם אני לא מתחברת ל"הסברים" שמנסים לתת (וכנערה בזמן האינטיפאדה הפריע לי מאוד שזה מה ששמענו מאנשי החינוך שסביבנו)
    אמי, שעוסקת בזכרון השואה, מדברת על הדממה ועל שתיקתו של אהרון בהקשר של שתיקת הניצולים, שלא דיברו לאחר השואה.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button