מהי שירה: ו. למשמעותו של המהלך כולו (טור 112)

בס"ד

הטור הנוכחי נוסף באופן לא מתוכנן, בגלל תגובות שהגיעו לטורים הקודמים ובעיקר לזה האחרון. אפתח אותו בסיכום (שנתבקשתי לעשות על ידי ישראל), ומתוך כך אגש להבהיר את משמעות המהלך כולו ולאחר מכן אשתמש בהבהרות הללו בכדי לסקל טעויות שעלו בתגובות הנ"ל. אני תקווה שכאן אני משלים את סדרת הטורים המייגעת הזאת, אבל למי שממשיך לעקוב לכל אורך הדרך אני מעריך שיהיה לא מעט לקבל גם מהטור הנוכחי, ואולי הוא גם יבהיר יותר מה למדנו מקודמיו.

סיכום המהלך עד כאן

בטורים הקודמים הצגתי תמונה מורכבת למדיי של השירה והספרות לגווניהם. עיקרה הוא שפרוזה טהורה עוסקת בהעברת מידע, והמילים והמשפטים משמשים בה באופן ליטרלי. המסר אינו אלא משמעותם המילולית. לעומת זאת, שירה וספרות משתמשות במילים כדי להעביר מסר שאינו משמעותן המילולית. הספרות עושה זאת דרך יצירת סיטואציות (בדיוניות בד"כ, אבל לא בהכרח) שדרכן יעלו בנו התובנות והמשמעויות של הטקסט. השירה עושה זאת בלי תיווך של סיטואציות: מהמילים ישירות לקתרזיס. המאפיינים המקובלים של השירה שהם צורניים במהותם, כמו כתיבה קטועה, משקל, קצב, חריזה, מנגינה וכדומה, הם בעצם מאפיינים חיצוניים. הם ביטוי לכך שהמסר אינו במשמעות המילולית של המילים, ולכן המשורר נדרש לכלים נוספים כדי להעביר אותו וכדי להצביע על הטקסט כשיר. לכן בשירה מודרנית המאפיינים הללו לא תמיד מופיעים, ובכל זאת מדובר בשירה. מכאן גם עלתה המסקנה שטקסטים שונים שנתפסים אינטואיטיבית כשיר (כמו למשל שיר הטיסה של אבי אוחיון), אינם בהכרח כאלה. לפעמים זוהי ספרות מולחנת או מקוטעת.

מעבר לזה, שלושת סוגי הטקסטים שתוארו עד כאן לא באמת מתארים טקסטים אמתיים שאנחנו פוגשים במציאות. אלו הם קטבים טהורים שמשמשים אותי כדי לתאר תמונה מורכבת יותר. טענתי הבסיסית היא שכל טקסט רלוונטי שמופיע בפנינו בדיון הזה הוא שילוב של שלושת הקטבים הללו במינונים שונים. הצעתי היא ששלושת הקטבים הללו הם שעומדים ביסוד המושגים של שירה וספרות אבל הם לא מתארים שיר או סיפור אמתי. זה לעולם יש בו ממדים שיריים וסיפוריים במינונים שונים. ומכאן תשובה לכל אלו שטענו ששירה היא מושג חי שאין אפשרות להגדירו באופן מלא במילים. טענתי היא שזה לא לגמרי נכון. גם אם יש תופעה מורכבת, הדרך הנאותה להתייחס אליה אינה ייאוש ניהיליסטי שמסתפק באמירה ששירה היא משהו מורכב וחי שלא נכנס למילים. זה לא קונסטרוקטיבי ולא מועיל, ולדעתי משקף בעיקר עצלות (ראה טור 107). מה שצריך הוא להבהיר את תחושות הבלבול ואת מהות הקושי, ולנסות להכניס אותן עד כמה שאפשר לתוך מסגרת לוגית ומושגית חדה. זה בדיוק מה שניסיתי לעשות.

התמונה הזאת, כאמור, מסבירה היטב את המורכבות ותחושות הבלבול ואת חוסר היכולת שלנו להגדיר באופן חד כל טקסט שמובא בפנינו כשיר או כסיפור. זה חלק ממה שניסיתי לעשות כאן. לכן העובדה שאנשים רואים את שיר הטיסה למשל כשיר, היא עצמה טעות. לכל היותר ניתן לומר שיש בו מינון כלשהו של שירה, אבל כפי שטענתי במהותו הוא קרוב יותר לקוטב הסיפורי. כאמור, העובדה שיש לו לחן לא אומרת הרבה. הלחן אינו מאפיין מהותי של שיר. יש טקסטים לא מולחנים (וגם חסרי משקל מקצב וחריזה) שהם שיר, וראינו דוגמאות לכך. ולאידך גיסא, גם אם נלחין טקסט ספרותי או פרוזה הם לא יהפכו לשיר. כך למשל כשמלחינים את המשניות כדי לעזור לזכור אותן, זה לא הופך אותן לשיר. הוא הדין לגבי הדוגמה של "קדש ורחץ, כרפס יחץ…" שהביא שצ"ל בתגובה לטור האחרון. אני טוען שהסיבה לכך אינה שחסרים שם מאפיינים צורניים אחרים (משקל, קצב וחריזה) אלא מפני שמטרתן העיקרית היא העברת מידע.

לסיום, אוסיף שאת התועלת הזאת ניתן לראות גם מהדיון על טקסטים שהקשר שלהם לדיון קשה לאיתור, כמו מטפורה, בדיחה, צופן (סטיקר. ראה להלן) וכדומה. התמונה שהצעתי מצליחה לארגן את הדיון בכל המופעים הטקסטואליים הללו ולמקם כל אחד מהם בנקודה יחסית ברורה על פני המפה הכללית, כלומר לקבוע עד כמה מדובר בשיר, בסיפור או בפרוזה.

דוגמה לתועלת והפוריות במודל שלי: משמעותו של הרצף הסיפורי

בתגובתו של ישי לטור האחרון עלו שתי דוגמאות שחידדו אצלי עוד נקודה חשובה. הוא העיר שם:

ניסיתי לחשוב עם אשתי האם יש הבדל בין ‘איה פלוטו’ שנתפס בעינינו כסיפור לבין ‘לטיול יצאנו’ שנתפס כשיר. המסקנה היא שבלטיול יצאנו יש אוסף חוויות ולא סיפור עם עלילה כמו בפלוטו, ושזה מאפיין יותר שיר (אבל זה לא אומר שכל מה שיש לו עלילה אינו שיר).
עוד מקרה מעניין שאשתי העלתה – שירת הסטיקר.

ההבחנה הראשונה היא מאלפת, שכן היא מדגימה פרמטר חשוב שקובע עד כמה טקסט הוא שיר או סיפור. השאלה אינה רק האם הוא יוצר סיטואציות עובדתיות שדרכן עובר המסר, אלא האם יש כאן רצף, כלומר שהסיטואציות יוצרות סיפור. אוסף עובדות כמו "לטיול יצאנו" אינו משורשר לסיפור ולכן למרות שהוא מתאר סיטואציות עובדתיות, ברור שיש כאן אלמנט שירי לא מבוטל. סיפור בעל q גבוה אמור להיות בעל רצף סיפורי כמו "איה פלוטו" (שבדיוק נקנה לנכדתי אתמול). אגב, "איה פלוטו" כתוב בצורה מקוטעת, ובכל זאת ברור היה לישי ואשתו שזה סיפור ולא שיר. שוב רואים שהמאפיינים הצורניים אינם מהותיים.

אגב, בשיר הטיסה שמובא בטור 110 יש רצף סיפורי מלא (כדאי לכם לקרוא אותו שוב כעת כדי להיווכח בכך), כך שכעת ניתן להבין מדוע קבעתי שמדובר בסיפור (כלומר טקסט בעל q סיפורי גבוה). הקריאה מעלה שזהו ממש סיפור מולחן (אבל לא פרוזה, כי מטרתו אינה המידע אלא יצירת סיטואציה בדיונית שתעביר מסר או תיצור קתרזיס פואטי). כעת גם ברור מדוע שירים אחרים שמתייחסים לסיטואציות עובדתיות בכל זאת קרובים יותר לקוטב השירי, ולא נכון להתייחס אליהם כאל סיפור. גם אם הם מתארים סיטואציות עובדתיות, אין בהם רצף סיפורי. לעומת זאת, באמת ישנם שירים שבנויים על רצף סיפורי שלם (טלו כדוגמה את הוא לא ידע את שמה של חיים חפר וסשה ארגוב, או שיר הקטר של חיים חפר ויוחנן זראי) ולכן ניתן לראות בהם סיפור (כלומר קירבה גדולה לקוטב הסיפורי). כך שמוזר עד תמוה בעיניי שאותו מגיב שעומד על ההבחנה בין 'איה פלוטו' לבין 'לטיול יצאנו', ומסביר שהיא קשורה לרצף הסיפורי שבטקסט, מערער בתגובה אחרת שלו על שיר הטיסה ומביא אותו כדוגמה לסתור את התמונה שלי. זה רק מראה עד כמה מי שלא משתמש בתמונה שהצעתי חי בעולם מבולבל ולא קוהרנטי, ועד כמה התמונה שלי עושה בו סדר.

לעומת כל זאת, שירת הסטיקר שהובאה אצל ישי ממש קרובה לקוטב השירי. אמנם לכל שורה יש משמעות (מטפורית אולי. תרגיל לקורא: האם סטיקר הוא שיר, סיפור או פרוזה?), אבל השרשור שלהן לא יוצר רצף סיפורי ובעצם בכלל לא בא להעביר מידע שגלום במשמעות המילולית של המילים (בניגוד לקיטוע שעשה מואדיב לטקסט שלי. ראו בטור 107). לכן זהו שיר לגמרי. כאן אבני הבניין אינן סיטואציות ובוודאי שהן לא יוצרות רצף, ומטרת המחבר (של השיר, לא של הסטיקרים עצמם) לא היתה העברת מידע גם אם בסטיקרים עצמם ניתן לומר שיש מידע. אגב, זה היה נכון גם אם כלל לא היו מלחינים את הטקסט הזה. לא בכדי עניתי שם לישי שהדוגמאות שלו שבאו לתקוף את התמונה שלי דווקא מראות עד כמה היא נכונה ומועילה.

ניתן לראות מכאן כיצד התמונה שהצעתי מאפשרת המשך ופירוט של הדיון (כפי שטענתי בסוף הטור הקודם, בהשוואה לפסיכואנליזה). אם אני דיברתי רק על העברת מסר פואטי דרך עובדות, כעת בא ישי (ואשתו) והוסיפו את הרצף כתת-קריטריון. כך אפשר גם להמשיך ולעשות לשאר הפרמטרים במודל שלי, וזו אחת התועלות החשובות שיש בו. גם בהקשר הזה מי שבא לתקוף את המודל נמצא מסייע לו ומראה את פוריותו והתועלת שבו.

לדעתי מהתיאור עד כאן הכל כבר אמור להיות ברור, כולל הטעויות בביקורות שעלו בעקבות הטור הקודם. ובכל זאת, תחושתי היא שטענות אלו משקפות חוסר הבנה יסודי של משמעות המהלך מזווית נוספת. הטור הנוכחי מוקדש להסבר וחידוד נוסף של טענותיי ומשמעותן, ולשם כך אנחנו חוזרים כעת שוב למישור המתודולוגי-פילוסופי.

שני סוגי חריגות לתמונה המוצעת

לתמונה הזאת, כמעט מעצם הגדרתה, לא אמורים להיות יוצאי דופן (אולי תצליחו לחשוב על משהו, אבל לדעתי כמעט לא יהיו, ואכן בינתיים אף אחד לא הציג יוצא דופן כזה). הסיבה לכך היא שעוד לפני שנכנסים לדיון על משמעות המושגים יש כאן טענה עובדתית-מתמטית: כל טקסט אכן יכול לעבור ניתוח שיעמיד אותו על שילוב במינון כלשהו של שלושת הקטבים הללו. בשפה מתמטית אומר שהם בסיס שפורס את מרחב הטקסטים הרלוונטיים. כדי להבהיר את הטענה הזאת הצעתי תיאור סכימטי של השילובים הללו בנוסחאות מתמטיות, שכמובן אין מטרתן לתת לנו יכולת לחשב האם מדובר בשיר או בסיפור אלא רק לייצג את הלוגיקה העקרונית שמדובר בבסיס פשוט שפורס מרחב מורכב.

ואכן, מי שדיבר בטוקבקים לטור האחרון על יוצאי דופן לא טען שיש טקסט שלא נכנס למודל שלי. גם אם הוא התכוין לטענה זו, עד עכשיו לא הובאה שום דוגמה שתאשש אותה. יוצאי הדופן שעליהם דיברו בטוקבקים הללו הם חריגים במובן אחר: הם לא מתאימים לאינטואיציה הראשונית שלנו לגבי מהו שיר ומהו סיפור. הטענה היתה שהמודל שהצעתי הוא אולי שלם ופורס את כל המרחב, אבל הוא לא מתאים לאינטואיציות שלנו. המודל מגדיר טקסט כלשהו כספרות למרות שאינטואיטיבית ברור לנו שזהו סוג של שיר. משמעות הטענה היא שבעצם בתמונה שהצעתי אני ממציא מושגים חדשים ולא קולע ומנהיר את המושגים הקיימים.

חידוד נוסף: שני סוגי הגדרה

בטור 108 הבחנתי בין שני סוגי הגדרה שבמינוח פילוסופי ניתן לכנות אותן: הגדרה מכוננת והגדרה מכוונת. הסוג הראשון הוא הגדרה שמכוננת מושג חדש שלא היה קיים קודם לכן. הגדרות כאלה אין לבחון במונחי אמת או שקר (שהרי הן לא מנסות לקלוע לשום דבר) אלא לכל היותר במונחי נוחיות ופוריות (כמה טענות ניתן להוכיח לגבי המושגים שמתכוננים על ידן). הסוג השני הוא הגדרה שמטרתה לכוון אותנו לקראת משהו מחוצה לה, כלומר להמשיג ולהנהיר מושג שכבר קיים. עד עכשיו הבנו אותו אינטואיטיבית, וההגדרה מנסה לצקת אותו לתוך דפוס יותר חד וברור. הערך המוסף של הגדרה כזאת הוא בכך שהיא מאפשרת לנו ניתוח והבנה טובה יותר של המושג, וכמובן גם יישומים מורכבים נוספים למקרים שבהם אין לנו אינטואיציה לגביו. כאן אוסיף שזה גם מאפשר לנו לאתר סתירות ואי הלימה באינטואיציות העכשוויות שלנו, וכך ניתן לשנות שיפוטים קודמים.

למרבה ההפתעה, הגדרות מכוננות שבעצם באות להנהיר אינטואיציות קיימות, יכולות לפעמים להביא אותנו להגדיר אחרת את אותם דברים עצמם. בטור 108 הסברתי שמטרתי בסדרה הזאת אינה לכונן מושגים חדשים של ספרות ושירה אלא להגדיר מושגים קיימים, כלומר אני מחפש הגדרה מהסוג השני. עוד הוספתי שם שאחת התועלות (השנייה) של הגדרה כזאת היא דווקא כשמתגלעות אי הלימות בין השיפוטים שנוצרים על בסיסן לבין השיפוטים שנעשו קודם לכן אינטואיטיבית. ההגדרה סייעה לו לברר ולזקק את האינטואיציות שלנו ולסלק מתוכן סתירות וטעויות.

כעת נוכל להבין טוב יותר את משמעות הטענות שעלו נגדי (ולאחר מכן גם מדוע אין בהן ממש). בעצם טענו נגדי שלא עמדתי במשימה. התמונה שתיארתי מציעה הגדרות מהסוג הראשון (מכוננות) ולא מהסוג השני (מכוונות). הטענה היא שלא באמת הנהרתי את המושגים הקיימים של שירה וסיפורת, אלא המצאתי במקומם מושגים חדשים שההגדרות שלי כוננו אותם. כך לדוגמה טענו כנגדי ששיר הטיסה של אוחיון הוא כן שיר כי כך ברור לנו אינטואיטיבית (עד עכשיו. גם למי שעקב אחרי המהלך שלי כולו זה עדיין נראה שיר ולא סיפור). הטענה היא שאם בתמונה שהצעתי השיר הזה יוצא סיפור אז נכשלתי. ואם יש חריגים רבים כאלה (שבהם התמונה מתנגשת עם האינטואיציות שעליהן היא עצמה מבוססת), אז עוד יותר נכשלתי. החריגים הללו מראים שהמושגים שלי לא קולעים למושגים הקיימים אלא יוצרים מושגים חדשים. כאמור, בטור 108 כבר עניתי לטענות הללו (כשהראיתי שהמשגה של מושגים קיימים יכולה לשנות את השיפוטים שלנו לעומת מה שהיה קודם), אבל הביקורות הללו הראו לי שהדברים לא הובנו. לכן כאן אנסה לחדד ולהבהיר זאת יותר.

שני רכיבים בתמונה שהצעתי: מהות הערעור

הסברתי שבתמונה שלי יש שני רכיבים שונים: 1. הרכיב המתמטי – שאכן כל טקסט ניתן להצגה כשילוב במינון כלשהו של שלושת הקטבים הטהורים. 2. הרכיב המושגי – הגדרת שירה וספרות מתחילה בהגדרה של מושג טהור שלא נוכל לפגוש אותו באמת. כל טקסט שנפגוש הוא משהו באמצע בין כל אלו. לכן כשאנחנו מגדירים משהו כשיר זו כבר טעות (כמו להגדיר צבר אבנים כלשהו כערימה). לכל היותר צריך לומר שהוא די שיר או מאד שיר (כמו די ערימה או מאד ערימה), כלומר שה-q שלו גבוה. טענו נגדי לגבי שיר הטיסה שעל אף המורכבות נכון עדיין לומר שמדובר בשיר. ואילו אני טוען שמכיון שה-q שלו נמוך מאד, זו בעצם ספרות מולחנת ולא שירה. מכאן הטענה ששיר הטיסה ודומיו הם פירכא על התמונה שהצעתי, שכן האינטואיציה היא שמדובר בשיר והמודל שלי טוען שזה סיפור.

כאמור, בכל הביקורות לא עלה ערעור על הרכיב המתמטי. כלומר הטענה המתמטית-עובדתית ששלושת הקטבים הטהורים אכן פורסים את כל מרחב הטקסטים הרלוונטיים נראית מקובלת על כולנו. בוודאי שלא הובאה עד עתה שום דוגמה שמערערת על כך. הביקורת היא רק על הרכיב השני, הלשוני. זו נקודה חשובה כי כעת אטען שזהו מוקד הטעות העיקרי של הביקורות הללו.

דוגמה מקדימה: המהפיכה הקופרניקאית

לפני שאשוב לנושא שלנו, יש בנותן טעם לדון בדוגמה שתבהיר את העניין. מרגלא בפומא דאינשי בימינו שקופרניקוס ביצע מהפיכה בתפיסת העולם הפיסיקלית. עד ימיו חשבו שהשמש סובבת סביב הארץ, ואילו הוא טען שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. עד ימיו האנושות חיה בטעות, והוא גילה לנו את האמת. אבל כל מי שמכיר קצת מושגים מתמטיים יודע שזו שטות. קופרניקוס לא גילה מאומה פרט למערכת צירים שבמסגרתה פשוט וקל יותר לתאר את תנועת גרמי השמים.

כדי להבין זאת, חשבו על מצב שהרכבת שלי נעה ביחס לרכבת של חברי שעומדת בתחנה. הוא רואה את הרכבת שלי נוסעת קדימה, אבל מבחינתי הרכבת שלו היא זו שנוסעת לאחור. אז מי צודק? רבים ודאי יאמרו שהוא, שהרי האמת היא שהרכבת שלי נוסעת קדימה ושלו עומדת, ואני חי באשלייה. אז זהו שלא. אתם פשוט מניחים שמערכת הצירים שלנו מסונכרנת לרציף, וביחס אליה באמת הרכבת של החבר עומדת ושלי נוסעת. אבל יכולנו לבחור מערכת צירים אחרת, כזו שצמודה לרכבת שלי, והתמונה שתתקבל ממנה אינה פחות נכונה. היא היתה כמובן תמונה שונה אבל לגיטימית באותה מידה. הנקודה שממנה בוחרים להסתכל על המציאות היא עניין שרירותי. סוג של שפה. האמת המוחלטת היחידה כאן היא שהמהירות היחסית בין שתי הרכבות היא כזו וכזו. לגבי השאלה מי נע ומי עומד אין צודק וטועה. זו שאלה של נוחיות ויעילות, וכמובן גם של הרגל (מה שאנחנו רגילים אליו הוא גם יותר נוח כמובן).

בה במידה, אם עצם א מסתובב סביב עצם ב, משמעות הדבר היא שאם משתמשים במערכת צירים שצמודה לעצם ב, רואים את א מסתובב סביבה. אבל אם לא נשנה מאומה פרט למיקומה של מערכת הצירים, כלומר נבחר להצמיד אותה דווקא לעצם א, או אז פתאום נראה שדווקא עצם ב הוא שמסתובב סביבנו ועצם א עומד. אין כאן אמת ושקר אלא שתי שפות. זה כמו לתאר את המציאות בעברית או באנגלית, או לתאר עצמים דו-ממדיים במערכת צירים קרטזית (ישרה X-Y) או פולרית (קוטבית: מרחק מהראשית וזווית). אז מי לדעתכם צודק: זה שמתאר בעברית או זה שמתאר באנגלית?

מה, אם כן, חידש קופרניקוס? הוא רק הציב את ראשית הצירים במקום שונה. אם עד זמנו הציבו אותה על הארץ ולכן אין פלא שראו את השמש מסתובבת סביבנו, הוא הציע להעמיד אותה על השמש, וראה זה פלא פתאום דווקא הארץ היא שמסתובבת סביב השמש, והשמש עומדת.[1] למה לעשות שינוי כזה? כפי שהסברתי, מדובר בשיקולי נוחיות ויעילות. מתברר שאם מציבים את ראשית הצירים על השמש התמונה יוצאת הרבה יותר פשוטה (כל הכוכבים מסתובבים סביב מרכז אחד – השמש), ולכן עדיף לנו להשתמש במערכת הצירים הקופרניקאית.

המסקנה היא שקופרניקוס בעצם מצא שפה שבה התיאור של המציאות יהיה פשוט יותר, וזה עיקר חידושו. לא באתי לזלזל בחידוש הזה. הוא היה מהפכני ומבריק, והוא גם קידם אותנו משמעותית בהבנת מערכת השמש. אבל חשוב להבין שמהותית הוא לא באמת גילה לנו עובדה חדשה כלשהי אלא רק מצא או הציע נקודת מבט ושפה יעילה יותר.

טענתי הראשונית: היתרון המתמטי

אם מישהו היה בא כעת לקופרניקוס וטוען כלפיו שהתמונה שהוא מציע לא מתאימה לאינטואיציה שלנו, שהרי אנחנו חשים שהשמש מסתובבת ואנחנו עומדים. קופרניקוס יכול היה לענות שאין לו שום עניין להתאים לאינטואיציות שלנו. הוא רק הציע לנו לאמץ מערכת או שפה שונה, לא אינטואיטיבית בעליל, שבמסגרתה ההבנה והחישוב יהיו קלים יותר.

בה במידה, אעלה כאן את טענתי הראשונית: קודם כל התמונה אותה הצעתי היא לפחות שפה יעילה יותר שמצליחה לתאר את מגוון התופעות של שירה-פרוזה-ספרות בצורה מלאה (הטענה המתמטית). במסגרתה כל סוג של טקסט מוצא את מקומו, בעוד שבהסתכלות האינטואיטיבית שקדמה לה יש מבוכה רבה וחוסר יכולת להגדיר ולדון בקטגוריות העמומות הללו (רק תקראו את הטוקבקים). יתר על כן, במקרה שלנו השפה המוצעת לא רק פשוטה יותר מקודמתה (כמו אצל קופרניקוס). במקרה שלנו האלטרנטיבה אינה רלוונטית, שכן היא בכלל לא מצליחה לתאר את התופעות הנדונות (ולא רק שהיא עושה זאת בפחות יעילות, כמו אצל קופרניקוס). ושלישית, האלטרנטיבה מכילה בעצם סתירות. היא נתלית בקיטוע ומנגינה, אבל מודה שגם בלי קיטוע ובלי מנגינה זהו שיר. סתירה אינה אלטרנטיבה.

מבקריי יכולים להמשיך ולטעון שגם אם אני צודק זהו רק יתרון מתמטי, שהרי כעת בעצם הודיתי להם בכך שההגדרות שהצעתי הן הגדרות מכוננות ולא מכוונות, בניגוד להצהרתי הראשונית. המושגים הם בעצם אכן סתירתיים, ואני המצאתי מערכת מושגים חפה מסתירות ויעילה, אבל שונה.

טענתי השנייה: היתרון הלשוני – או הקליעה לאמת

כעת ארצה להמשיך ולטעון שהמודל שלי בעצם גם לוכד נכון יותר את משמעותם של המושגים הנדונים (ספרות ושירה). כלומר הוא אכן מציע הגדרה מכוונת שמנהירה את המושגים הקיימים, ולא הגדרה מכוננת שיוצרת במקומם מושגים חדשים.

אם האלטרנטיבה לא מצליחה להגדיר את הטקסטים שעומדים בפניה, אז בעצם אין כאן שתי אלטרנטיבות זו מול זו. אמנם נכון שהאינטואיציות שלנו אכן נבוכות בסוגיות הללו, אבל האם זה לא אומר שהן מפספסות משהו? התמונה שהצעתי מעמידה אותן על הפספוס הזה ולכן פותרת אותו. הרי בעצם כולנו מבינים שפרוזה מולחנת אינה שיר (כמו משניות מולחנות). עוד ראינו שקיטוע גם הוא אינו מאפיין מהותי של שירה, וגם לא חריזה או משקל. אז מה נשאר? האם לא נכון להתמקד במידע מול פואטיקה כפי שתיארתי? האם ההבחנה הזאת אינה יסודית ועמוקה יותר, בפרט כשברור שכל השאר (המאפיינים הצורניים) הם פועל יוצא שלה?

במונחים אלו הראיתי ששיר הטיסה הוא אכן ספרות גמורה. מדובר בתיאור של רצף עובדתי שיוצר סיפור (לא ממש מעניין, אני חייב לומר. אבל זה לא חשוב). אמנם נכון שיש לו לחן, וזה גורם לנו לחשוב שמדובר בשיר, אבל זה שורש הבלבול. אנחנו מאמינים מדיי לאינטואיציות שלנו. אני טוען שזו דוגמה לכך שהאינטואיציות שלנו מבלבלות אותנו. הן עמומות וסתירתיות, ולכן אין סיבה להיצמד אליהן. בגלל שהתרגלנו לכך ששירים מוצגים בצורה ויזואלית שונה ולפעמים גם מולחנים, יש לנו נטייה לראות כל טקסט קטוע ומולחן כשיר. אבל כפי שהראיתי השפה הזאת רצופה בסתירות ועמימויות ולא באמת מאפשרת לנו להבחין בין סוגי הטקסט השונים. אז למה להיצמד אליה? שפה שלא מצליחה לתת לנו שום מאפיין מהותי שמשותף לכל המופעים שקרויים אצלנו שירה או ספרות, כנראה מפספסת משהו. לכן אני מציע להחליף אותה לשפה יעילה ומדויקת יותר. אלא שכפי שאסביר כעת זו לא רק שאלה של יעילות. אני טוען שהשפה שלי גם נכונה יותר, כלומר שהצעתי תמונה מכוונת ולא רק מכוננת.

מהי הגדרה מכוונת?

ההנחה המובלעת אצל המבקרים שלי היא שהגדרה מכוונת היא הגדרה שמטרתה לקלוע לאינטואיציות הלשוניות שלנו. לכן כשיש סתירה בין התמונה שהצעתי לבין אינטואיציות לשוניות הם סבורים שהדבר פורך אותה. אבל זו טעות, או לפחות לא פירוש הכרחי. הגדרה מכוונת היא הגדרה שקולעת למשמעותם ה"אמתית" של מושגים ולא בהכרח לאינטואיציות הלשוניות שיש לנו. הנחתי היא שהמושג קיים במובן אפלטוני כלשהו כאידיאה, וההגדרות מנסות לקלוע אליו, ולא בהכרח לשימוש הלשוני הקיים ביחס אליו. בקיצור, האינטואיציות שאליהן ההגדרה המכוונת מנסה לקלוע אינן רק לשוניות אלא אפיסטמיות (=הכרתיות). הגדרה מכוונת מנסה לקלוע למשמעותו האמתית של המושג. ומכאן שגם אם יש אינטואיציות לשוניות כאלה או אחרות ביחס למושג הזה, תהליך ההגדרה וההמשגה עשוי לגלות לנו שהן שגויות, כלומר לא קולעות לתוכנו האמתי של המושג. וכשמתגלעות סתירות באינטואיציות הלשוניות שלנו, הדבר מראה שהן לא קולעות למהותה של האידיה הנדונה. אידיאה קיימת לא יכולה להכיל סתירה, ואם יש בתפיסתנו אותה סתירה אזי התפיסה שגויה (כלומר אין אידיאה כזאת).

טענתי כאן מבוססת על ההנחה שמונחים מסוימים (לא בהכרח כולם) אינם רק קונוונציות בקהילת המשתמשים, אלא ביטויים שמכוונים לקראת מציאות כלשהי שאנחנו צופים בה בעיני רוחנו. מונח הוא יצור לשוני, אבל הוא אמור לבטא מושג, שהוא יצור ששייך לעולם (האידיאות) עצמו. כך למשל המונח מדינה דמוקרטית מבטא מהות כלשהי (=מושג), ולא רק הגדרה שמכוננת את המושג. העובדה שהדמוקרטיה נוצרה מאוחר לאורך ההיסטוריה לא אומרת שהמושג הוא יצירה אנושית ושההגדרה מכוננת אותו. הוא היה קיים מאז ומעולם כרעיון, אלא שלקח לנו זמן לגלות אותו, וההגדרות שניתן לו מכוונות אותנו אליו. המונח הלשוני מכוון אל המושג ומנסה לקלוע אליו, ולכן בהחלט ניתן לשפוט אותו בקריטריונים של אמת או שקר, נכון או לא נכון. ומכאן שכשאנחנו מתווכחים בשאלה האם דמוקרטיה מתירה הגבלה של חופש הביטוי אין כאן פשוט הגדרות שונות של המונח דמוקרטיה. אחרת לא היה כאן וויכוח אלא סתם שימוש במילון שונה. אבל לכולנו ברור שזה כן ויכוח, ויסודו בשאלה מה מתחייב מאידיאת הדמוקרטיה. זהו סוג של תצפית על האידיאה. כך גם הוויכוח האם להוציא זקנים למות בשלג או לטפל בהם בבית אבות, אינו רק שימוש בשפה שונה או משמעות שונה של המונח מוסר, אלא ויכוח מוסרי אמתי שהשפה רק מבטאת אותו. בספרי שתי עגלות בשער השני הארכתי בסוגיא זו מכמה אספקטים נוספים והבאתי לה כמה דוגמאות, וכאן לא אוכל להיכנס לזה בפירוט. רק אומר שמי שרואה את המושגים כקונוונציות בעלמא, לא יוכל לקבל שום ויכוח לגביהם. מבחינתו הוויכוח האם להוציא זקנים לשלג הוא רק שימוש בשפה שונה (משמעות שונה למושג מוסר) אבל לא ויכוח מוסרי.

אם נשוב כעת לוויכוח מהי שירה או ספרות, עלינו להחליט האם מדובר בוויכוח לשוני-קונוונציונלי, ואז אין בו ממש טעם ועניין, או שמא מדובר בוויכוח אמתי. טענתי כאן היא שזה לא ויכוח על משמעות של מושגים קונוונציונליים, אלא על משמעות האידיאות שהמונחים הללו משקפים. אם אני מציע שפה חפה מסתירות אז הסיכוי הוא שאני גם צודק, כלומר קולע נכון יותר למשמעות האידיאות עצמן. ולכן אי התאמה לאינטואיציות לא בהכרח מחייבת את דחיית השפה הזאת. הסתירות באינטואיציות הללו מבטאת את העובדה שמדובר בתפיסה שגויה של אידיאות השירה והספרות. במילים אחרות, היעילות של ההגדרה החדשה מצביעה על נכונותה. כאן עברתי מטענתי הראשונה (היתרון המתמטי בתמונה שלי) לטענה השנייה (היתרון הלשוני-פילוסופי).

אפילו בדוגמה של קופרניקוס יכול היה מישהו לבוא ולומר שהוא רק שינה שפה, ובעצם המונח "להסתובב" מוגדר אינטואיטיבית כסיבוב סביבי. כשאני רואה גוף שמסתובב סביבי, אף קופרניקוס לא יכול לבוא ולטעון שהגוף הזה עומד. המבקר המלומד יטען כלפי קופרניקוס שזה פשוט שינוי שפה אווילי ותו לא. אבל קופרניקוס יכול לטעון שמדובר בלכידה נכונה יותר של משמעות המושג "להסתובב". הוא לא בהכרח מתייחס לראשית צירים מסוימת, אלא הוא מושג יחסי שקיים רק אחרי שהגדרנו ראשית צירים. ברגע שאימצנו את השפה המורכבת יותר של קופרניקוס, מתברר שהדבר מפשט לנו את החיים וזו אינדיקציה לכך שכנראה תפסנו לא נכון (או בצורה חלקית) את המושג סיבוב, והתפיסה שהוא מציע היא נכונה יותר.

ההיתפסות להסתכלות שאני במרכז היא היצמדות למאפיינים חיצוניים שאינם הכרחיים למושג הנדון במקום לרדת למהות. לכן אחרי ההמשגה השיפוטים שלנו מי מסתובב ומי עומד יכולים להשתנות, למרות שהתחלנו מהאינטואיציות וההמשגה באה להנהיר אותן. בסוף היא משנה אותן ומראה שהן שגויות (בדרך כלל מפני שנצמדנו למאפיינים לא מהותיים). זה מה שניסיתי להראות בטור 108.

טענתי כאן היא שהתמונה אותה תיארתי אינה רק שפה יעילה יותר (זו היתה טענתי הראשונה). אלא שאם נבין שמונחים כמו שירה או סיפור משקפים מושג שיש לו קיום כלשהו והוא לא רק קונוונציה לשונית, על כורחנו התמונה שהצעתי היא גם נכונה במובן המכוון ולא רק יעילה במובן המכונן. המסקנה היא שאת האינטואיציות הלשוניות הקודמות שלנו עלינו לזנוח ולאמץ במקומן את האינטואיציות המהותיות שהגענו אליהן בעזרת ההמשגה. הסתירה בינן לבין השיפוטים החדשים אינה פירכא על התמונה שלי אלא אינדיקציה לכך שהאינטואיציות היו שגויות. היצמדות עצלנית לשפה סתירתית ועמומה שלא מתארת מאומה מחוץ לקונוונציה לשונית (בעייתית ולא יעילה).

ברגע שהבנתי שלמושגים יש קיום מחוץ ללשון ולהסכמים שבינינו, המסקנה היא שלאינטואיציות שלנו אין מעמד מוחלט. בעקבות ההמשגה התמונה של האידיאות מתבהרת, והן יכולות להתברר כשגויות. טענתי היא שהאינטואיציות הראשוניות שיש לנו לגבי המונחים שירה או ספרות נובעות מתפיסה לא נכונה של המושגים הללו. אנחנו נתפסים למאפיינים חיצוניים (כמו קיטוע, לחן, או חריזה) שרק מבטאים את המהות (העברת מסר לא מילולי), כאילו הם הם הגדרת השירה, במקום להבין ששירה היא המהות עצמה (העברת מסר לא מילולי) והמאפיינים לא הכרחיים ולכן גם לא תמיד יופיעו.

על אידיאות אפלטוניות והמציאות

חשוב לזכור שהרעיון האפלטוני של אידיאות במהותו מדבר על ההבדל בין הסוס לאידיאת הסוסיות. אידיאת הסוסיות היא סוס מושלם, אבל שום סוס קונקרטי לא מבטא אותה בשלימות. הבנת המושג סוסיות נעשית מתוך התבוננות בסוס, אבל בעצם הוא רק תווך שדרכו אנחנו מבחינים באידיאה המופשטת. זה מה שניסיתי לעשות לגבי הבנת האידיאות של שירה וספרות דרך התבוננות בטקסטים שנתפסם אצלנו אינטואיטיבית כשירה או סיפור תוך ניסיון לזקק מתוכם את האידיאות המופשטות שפורסות אותם. העובדה שיש חוסר הלימה בין הדוגמאות לבין התיאוריה היא מהותית לרעיון האידיאה, ואין פלא שהיא מופיעה גם כאן. הסיבה לכך שהופעות של אידיאות בעולם המעשה הן מטמורפוזיות במהותן, כפי שבא לידי ביטוי במודל שהצעתי. יש מידות שונות של סוסיות בסוסים שנראה כאן, ורמות שונות של אדמומיות בעצמים אדומים שנחזה בהם וכן הלאה. הדרך הנכונה להבין מהו צבע אדום ומהו סוס, היא להתעלות מעל הדוגמאות ולנסות לזקק את האידיאה. גם אם אחרי ההמשגה יתברר לנו שהאובייקט בו צפינו היה זברה או חמור ולא סוס. זו מטרת ההמשגה, לזקק ולדייק את התפיסות שלנו. אי ההתאמות לכאורה מצביעות על אי דיוק באינטואיציות ולא בתיאוריה או באידיאות שמוגדרות במסגרתה.

תשובתי בקליפת אגוז

צריך להבין שאם השפה היא רק קונוונציה, אז אני מציע קונוונציה טובה יותר. אין סיבה להיצמד לקונוונציה לא יעילה. אם הכל בידינו, למה שלא נסכים לקונוונציה טובה ויעילה ובהירה יותר?! ואם מדברים על טעות מהותית, ולכן ממאנים לאמץ את השפה שלי כי היא לא מתאימה  לאינטואיציות, בעצם מניחים במובלע שמדובר בשפה שאמורה לקלוע לאידיאה כלשהי מחוצה לה. אבל במישור הזה, כפי שטענתי כאן, עוד פחות סביר לאמץ שפה שכלל לא מציעה אלטרנטיבה ולא יכולה לתאר את האידיאות המדוברות, שכן היא מלאת סתירות ועמומה. שפה כזאת כנראה לא קולעת למשמעותם של המושגים, ושוב יש לזנוח אותה. לכן ממה נפשך, הביקורות הללו שגויות. זו תמצית טענתי נגדן.

הערה על הפוסטמודרניות

אחד המגיבים (דומני שצ"ל) האשים אותי שאני נכנע לרוחות הפוסטמודרניות (מבחינתי זו האשמה, כי אני באמת מתנגד חריף שלהן). השירה הפוסטמודרנית, לטענתו, בעצם רוקנה את המושג שירה ממהותו ומציגה טקסט סתמי כשיר, כמו שדושאן הציג אסלה כיצירה אמנותית. טענתי כאן היא שאולי לפעמים זה נכון, אבל במקרה שלנו השירה הפוסטמודרנית והמודרנית דווקא העמיקו את הבנתנו במושג שירה. הם העלו אל פני השטח את העובדה שעד עכשיו השתמשנו בהגדרות חלקיות ונצמדנו למאפיינים לא מהותיים ולא הכרחיים (כמו קיטוע, חריזה, משקל וכדומה). שירים שנעדרים את המאפיינים הללו גורמים לנו להבין שהמושג שירה הוא מורכב ומופשט יותר ממה שחשבנו. מי שנצמד לאינטואיציות הלשוניות שלו ולא מוכן לראות בכל אלו שירים, לדעתי פשוט טועה. השירים החדשים גילו לנו שהאינטואיציות שלנו שגויות, שכן המאפיינים שהסתמכנו עליהם לא הכרחיים ולא מהותיים לשירה, ולכן יש להמשיג את המושג מחדש ולשנות את ההגדרות בהתאם.

כפי שאני טוען תמיד הפוסטמודרניות שואלת שאלות טובות מאד. הבעיה שלי היא עם ה"תשובות" שהיא מציעה. השאלות הללו אמורות להרחיב את הגבולות ולקחת אותנו לבחון את המושגים שלנו לעומק ולהמשיג אותם מחדש. אבל אם היא גורמת לעצלות נוסח "אמנות היא מה שמוצג במוזיאון" או "שירה היא דבר מורכב וחי שלא ניתן להכניס את הגדרתו לתבנית של מילים", זהו פוסטמודרניזם עצלני (או: מפלטו של העצל, כלשונו של רודולף אוטו על אחדות הניגודים). בה במידה להאשים משוררים בפוסטמודרניות רק כי הם מאתגרים את האינטואיציות הלשוניות שלנו, זו עצלות לא פחותה. אנחנו פשוט מעדיפים להישאר באזור הנוחות שלנו ולא לבחון מחדש את המושגים. התמונה אותה הצעתי כאן קוראת תגר על שני סוגי העצלות הללו. השירים החדשים צריכים לגרום לנו לבחון מחדש את מושגינו ולהציע המשגה עדכנית ומדויקת יותר לכל השדה הסמנטי של שירה, ספרות ופרוזה.

הערה לסיום

בעקבות המהלך שעשיתי בטור הזה, בעצם מיטשטשת מאד ההבחנה בין הגדרות מכוננות להגדרות מכוונות. ראינו כאן שיש הגדרה מכוונת שמנסה לקלוע לאינטואיציה לשונית, ויש הגדרה מכוונת שמנסה לקלוע למשמעות של אידיאה קיימת. הראשונה אמורה לעמוד במבחנים לשוניים (האם תוצריה מתאימים לתוצרים של השיפוט האינטואיטיבי שקדם לה), בעוד השנייה נעזרת באינטואיציות הלשוניות אבל יכולה גם להתעלות אל מעבר להן. כעת תוכלו לראות שיש דמיון מבלבל בין הגדרות מכוונות מהסוג השני להגדרות מכוננות. שני הסוגים יכולים להניב שיפוטים שונים מאלו שמניבה האינטואיציה, ובכל זאת טענתי היא שמדובר ביצורים לוגיים שונים לחלוטין. המבקרים הניחו שהגדרה מכוונת אמורה לקלוע לאינטואיציות לשוניות, אחרת מדובר בהגדרה מכוננת. טענתי היא שזו הגדרה מכוונת למהדרין, ובכל זאת היא לא חייבת לקלוע לאינטואיציות הלשוניות שהיו לנו. זאת למרות שהיא נעזרה בהן עצמן, בבחינת הברון מינכהאוזן שזורק את הסולם אחרי שעלה על העץ או יצא מן הבור.

[1] אני לא נכנס כאן לדקויות מתמטיות ופיסיקליות. רק כדי שהקוראים שמתמצאים לא יחושו אי נוחות אציין שתי נקודות: 1. מסלולי הכוכבים אינם מעגלים אלא אליפסות כמובן. 2. פיסיקלית אולי יש משמעות לשאלה מי מסתובב סביב מי (כוחות קוריוליס וכו'. אם כי יש לדון כאן בעקרון מאך), אבל מתמטית לא (זו רק בחירה של מערכת צירים שונה). בשפה של מכניקה אומר שדינמית אולי יש לזה משמעות אבל מבחינה קינמטית ודאי שלא. אנשים שמדברים על השאלה מי מסתובב סביב מי לא מתכוונים האם יש כוחות קוריוליס אלא לשאלה הקינמטית. לכן מבחינתם כל מה שכתבתי למעלה ודאי נכון.

35 תגובות

  1. לא ערערתי על שיר הטיסה. והדוגמאות בתגובה ההיא לא באו לתקוף את ההבחנה שלך. כתבתי שתי תגובות נפרדות באחת תקפתי אותך, על זה שהקריטריון שלך לא מספיק ויש לו יותר מדי יוצאי דופן (שיר הטיסה הוא דוגמה למשהו כזה כי קוראים לו 'שיר', אבל דווקא שם אני מוכן לקבל שזה בעצם לא שיר; הבעיה היא שיש יותר מדי דברים שנקראים שירה ולפי ההגדרה הם לא שירה, למשל שירת דבורה והאיליאדה, ובמיוחד שלא מדובר בפרטים זניחים אלא בפרטים מאוד מרכזיים שההגדרה אמורה לשנות את הסיווג שלהם). התגובה השנייה הייתה עוד הרהורים התורמים לעניין ואכן מוכיחים שהקריטריון שלך הוא בהחלט משמעותי (אבל לדעתי עדיין לא מספיק).

    אגב (הנה, אני נותן מילה כדי שיהיה ברור שאין קשר לוגי בין שתי הפסקאות), בספר שירי ילדים בשם שרשרת זהב נכתב בהקדמה שנכללו סוגים שונים של שירים: שירים ליריים שירים סיפוריים וגם סיפורים מחורזים (ציטוט לא מדויק). בין השאר יש שם את אליעזר והגזר ודודי שמחה. והנה בכלל ברישא כתוב שירים (וזה גם בכותרת המשנה של הספר) ואילו בפרט בסיפא כתוב גם 'סיפורים מחורזים' וסתרא רישא לסיפא (ויש לעיין בספרי מידות הדרש ואכמ"ל). עוד יש לשים לב לרצף: א. שירים ליריים – שירים שיריים; ב. שירים סיפוריים; ג. סיפורים מחורזים – סיפורים שיריים. אני מסכים לשים את האיליאדה כשיר סיפורי.

    עוד הערה – העובדה שלגבי שירת דבורה כתבת 'חלקים' גם היא מוכיחה את הבעייתיות בדבריך. ברור שאמורים להתייחס ליצירה כמכלול (כמובן שייתכן שבתוך סיפור יובא שיר), והעובדה שחלק משיר מתאר עלילה לא הופכת אותו לסיפור. אני חושב שגם אם כל השיר יתאר עלילה זה לא יהפוך בהכרח לסיפור (אבל זה כן יטה אותו לכיוון הסיפור).

    1. אם תרצה לדון את הטקסט כמכלול אז זה שיש לו חלקים סיפוריים אומר לכל היותר שהוא שיר חלקי על הרצף בין שיר לסיפור (q לא מלא). אין לי בעיה עקרונית עם זה. זה בהחלט נכנס למודל שלי.
      לגבי כל השאר, כמו שאלת החריגים, כבר עניתי בטור עצמו.

  2. למה לומר שקופרינקוס לא גילה שכדור הארץ סובב סביב השמש זה פחות פוסט-מודרניסטי מאשר לומר למשל ששום תגלית אינה מוכיחה כלום על העתיד?
    (כמו שנעים/סביר/אינטואיטיבי לומר שהארץ נמצאת במוקד מבחינה מהותית, כי אז ורק אז צורת התנועה והסדר יפים וסימטריים, כך נעים/סביר/אינטואיטיבי לומר שללא סיבה נראית לעין מה שהיה הוא שיהיה).
    לעצם העניין, לא קראתי הכל (בל"נ אשתדל), אבל ברור שאף אחד לא חלק על הלוגיקה (כמו שהרב עצמו ציין), וגם אף אחד לא חלק על הלגיטימיות העקרונית של ההגדרה. פשוט כולם אומרים שזה מיותר לגמרי (מלבד הדגמת לוגיקה), כי אף אחד לא יתחיל לקרוא לשירים סיפורים וכו' (בניגוד לטורים אחרים שבאמת שינו לאנשים את צורת ההתבוננות על כמה דברים, ההגדרות לגבי שירה תלושות מהמציאות. כפשוטוי מאמעש).
    חברונער עייף הולך לישון

  3. ואתה מאוד חוטא לאמת כשאתה מעמיד דחליל כאלטרנטיבה. אף אחד כאן לא הציע הגדרה אלטרנטיבית לשירה (ואם מישהו היה מציע הגדרה באורך שאתה כתבת כנראה שגם לא היית קורא), ודי ברור שגם לא חיפשת הגדרה בספרות המתאימה (מה שכמובן לא הפריע לך לומר שחוקרי הספרות מעולם לא חשבו להגדיר). הטענה היא שההגדרה שלך לא מבטאת את האינטואיציה של בני האדם בקשר למהי שירה, ואפילו אם הייתה נכונה הטענה שאף אחד לא הציע הגדרה אחרת זה לא יהפוך את ההגדרה שלך לטובה. אתה דומה לחכמי חלם שבנו תנורים מחמאה כי לא היה להם שום חומר אחר.

  4. לישי וחברונער העייף,
    גם אני כבר עייף. הסברתי באר היטב מדוע הגדרתי עומדת בכל קריטריון הגיוני, כולל האינטואיציות (אפילו הלשוניות). הראיתי שאין יוצאי דופן והתמונה מצליחה להסביר הכל באופן הגיוני וסביר לגמרי. מי שבוחר להתעקש ללא אלטרנטיבה, לחזור שוב ושוב על טענות ממוחזרות שכבר עניתי עליהן כמה פעמים (כגון שאני קורא לשיר סיפור, או הפוסטמודרניות בכפירה המובנת מאליה בכך שקופרניקוס טען טענה עובדתית, ושאר חוסר הבנות ושטויות אחרות כגון דא), להאשים אותי בהאשמות חסרות שחר (שלא חיפשתי בספרות), וכך להמשיך להחזיק בוואקום הקדוש והסתירתי כאלטרנטיבה טובה יותר לתמונה ההגיונית לתלפיות שאני מציע כאן, יבושם לו. קשה קצת להתווכח עם קיר, וגם אם לא היה קשה זה בהחלט לא נמנה על תחביביי המועדפים.
    הדבר דומה בעיניי למי ששומע סברא הגיונית ודוחה אותה בטענה שאולי בכל זאת היא לא נכונה ואולי יש בספרות (העלומה) סברות טובות יותר (כי לא חיפשת) או שזו סתם גזיה"כ. דומני שכעת כבר האמת תורה דרכה, ולהשומע ינעם. ומי שלא שומע – שינעם לו גם כן. ויהי נועם ה' עליכם… לילה טוב לכולנו.

  5. אכן קיר וזה לא חדש שאתה קיר, במיוחד בדברים שנוגעים לסינתטיות.
    ההגדרה שלך כנראה מתאימה לאינטואיציה שלך, ולכן מבחינתך היא בסדר גמור ותוכל ליהנות ממנה. האינטואיציה שלך שונה מזו של רוב בני האדם (לא רק בזה), ולדעתם ההגדרה לא קולעת לאינטואיציה. הדבר דומה יותר למי שלא עיין בסוגיה מסוימת (כי זה לא ממש מעניין), ואז בא מישהו שממש טרח לחשוב על זה הרבה (אבל בלי לנסות לפתוח את המקומות הנכונים שבהם אפשר למצוא דיון בנושא) ומציע סברה גרועה, ולא מבין מדוע מעדיפים להישאר בינתיים בלי סברה במקום הסברה הגרועה שלו. האמת שכבר כתבתי למה זה דומה – לתנור של חכמי חלם.
    גם אני הק' מצטרף לאיחולים!

  6. בנוגע לקופרניקוס, אם מבחינה מתמטית אין משמעות להעדפת המודל ההליוצנטרי על הגיאוצנטרי, אבל מבחינה פיזיקלית יש הבדל (כוחות, אפיצקלים, עיקום מרחב וכו), אז איך יודעים מה המודל הנכון? אם הולכים לנוח והפשוט מבחינה חישובית זה כרוך ביצירת ישים חדשים. בעצם זה נוגע לכל כח מדומה ושינוי מערכות יחוס. האם זו ראיה לכך שכוחות אינם ישים פיזיקליים?

    1. לא בהכרח. ייתכן שעוצמת הכוח משתנה לפי המערכת בה נמצאים. יש מערכות שבהן הכוח הוא 0 אבל יש כוח אלא שזו עוצמתו. כך למשל יש גוף שמהירותו X. כמובן שבמערכת נעה המהירות תהיה שונה, ותהיה מערכת שבה המהירות היא 0. האם זה אומר שמושג המהירות לא קיים במציאות האמתית? ודאי שקיים שם, אבל ערכו משתנה לפי המערכת הצופה.

  7. למה לא לומר שזו פשוט הפשטה ולא יש קיים. איך קורה שיש כח אבל עוצמתו 0? פשוט אין כח, לא?

    1. בדיוק בגלל ההנחה שמדובר במשהו שיש לו שורש בעולם האובייקטיבי. אחרת מה מפעיל את הכוח שאנחנו מרגישים? אבל אם הוא קיים בעולם, אז מדוע לא מרגישים אותו במערכת אחרת? לכן הבאתי את דוגמת המהירות. האם לדעתך המהירות היא רק משהו סובייקטיבי ולא קיימת בעולם עצמו? ובכל זאת יש מערכת שבה המהירות היא 0.

  8. המהירות היא רק כינוי לנגזרת המקום לפי הזמן, לא יש או מושג בפני עצמו. אם dx/dt שווה אפס אז אין שינוי במקום ולא שהמהירות בכוח ולא בפועל. למה להניח שהיא קיימת בעולם עצמו?

    1. המהירות אינה אובייקט אבל זה משהו שקורה בעולם. התחושה שלי שיש מהירות אינה הלוצינציה אלא נגרמת ממשהו בעולם.
      אגב, ראה מאמרי כאן בו הראיתי שלא נכון להגדיר מהירות כנגזרת של המקום. זו הדרך לחשב את המהירות אבל לא ההגדרה שלה:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%97%D7%99%D7%A6%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA1/

  9. תודה רבה. מאוד נהנה מהשיעור בלוגיקה, ומצפה למסקנות בנוגע לחסידות (השירה עצמה לא ממש הכוס תה שלי).
    ממש חבל לי שאיני מצליח לגרור אותך לדיון על אפלטון ואידיותיו. כל פעם שניסיתי לפתוח דיון על זה סתמת לי את הפה. היה מוסיף לי הרבה שתנהיר את המושג "קיום אפלטוני של אידיאות", כמו שהנהרת כאן (במומחיות גדולה, לטעמי) את המושגים של שירה, ספרות ופרוזה (קשה לי להאמין שאינך רואה מה נצרך להנהרה בזה. לי זה נראה כסתירה לוגית: קיום שאינו קיום).

    1. לא זוכר את השאלות הללו. אבל איני רואה מה ניתן לומר על קיומן של אידיאות מעבר לטענה שהן קיימות. זה לא קיום שאינו קיום (ולו רק מפני שאין דבר כזה). זה קיום. נקודה. כמו שאלוקים קיים אף שאינו חומר ואינו תופס מקום במרחב. וכעין זה האור. כך לפי אפלטון גם אידיאות קיימות. אחרים יאמרו שאידיאות לא קיימות מחוץ לרוח האנושית, אבל גם בתוכה ניתן לומר שהן קיימות במובן כלשהו (כלומר זה מובנה בנו עוד בטרם היה אדם שחשב אותן בפועל).
      יש דיון לוגי בנושא הזה בספר ה-11 בסדרת לוגיקה תלמודית. אבל זה נראה לי קצת כבד ועדין בשביל האתר.

  10. לאור התגובות,ולאחר קצת הרהורים בעניין ,וכהמשך לנסיון ההגדרה של הרב ,ובאופן גולמי ביותר ,נראה שיש קשר בל ינתק בין שיר לנגינה.במובן מסוים נראה שכל טקסט ש"עומד להלחנה" ,בין היתר, ייקרא שיר.זה קצת מסובך אבל נראה שאכן סיפור שהולחן אז כאשר הוא מושר עם הלחן הוא מתפקד כשיר (אולי לא מוצלח במיוחד).לכן השירים הללו שהרב הגיע למסקנה שהם סיפורים – אז אכן בגלל הקונקסט של פזמון ולחן ומנגינה הם יהיו שיר (כמו השיר גבעת התחמושת – שלפי האינטואיציה שלי, גם אחרי הביקורת שבעקבות ההגדרה של הרב, הוא עדיין נראה לי שיר) .הם יהיו שירים סיפוריים.וכאשר הטקסט שלהם (בלי הפזמון.בשעה שתיים ושלושים…) ייקרא בלי מנגינה אז הוא אכן סיפור.הרב בעצמו אמר לי שניסו להלחין את שירי יהודה עמיחי.כלומר גם ביחס לשירה מודרנית יש פוטנציאל הלחנה (ואולי זוהי הליריות בעצמה).משום שגם קצב הוא סוג של מנגינה (מנגינה מסדר אפס),כמו מי שקורא בהטעמה.שמעתי ממתופף שיש תווים לתופים.וגם בתווים רגילים יש סימנים לקצב ומהירות (רביעיות,שמיניות,סטקטו).בעולם הקדום את הקצב שרתו החרוזים והמשקל.היום משמש לזה הקיטוע. אז אכן אם תקרא טקסט מקוטע ( עם טורים ושורות ,שפשוט מייצגות קיטוע גדול יותר) ותתעלם מהקיטוע זה יהיה סיפור.אך אם יושמו הפסקות מתאימות לפי הקיטוע ככה שיישמע קצב אז אכן הטקסט יתפקד כחלק משיר(החלק האחר הוא הקצב).אבל צריך לבדוק מה בין זה לקריאה דרמטית של סיפור ואכמ"ל.

    אם הרי הצבענו על השיר כנושא תוכן פואטי מעבר למשמעות המילים (מה שהרב קורא תחושות ורגשות ואני חושב שיותר נכון לקרוא לו "הלך רוח" (של המשורר.שקשה או א"א להעבירו בצורה של מידע פרוזאי.וזה מה שהוא מנסה להעביר בשיר)) נראה לי שהנשא של הלך הרוח הוא הנגינה שבצורתה הפרימיטיבית ביותר היא רק סוג של קצב.בעולם הקדום אכן נראה שלא כ"כ הבחינו בין שיר לסיפור אבל שירת דבורה והאליאדה וכו' הם אכן שירים שמספרים סיפור.אלו היו כל שירי התהילה והניסים והנפלאות של הימים ההם.סיפרו את כיבושי המצביא ומעשי גבורותיו.הם שירי סיפור.אין לי מושג אם היו שירים שיריים.אבל היו סיפורים סיפוריים.כמו שאר ספר שופטים ויהושע.גם אם המושג הטהור שהרה זיקק נפרד מסיפור במהלך ההסטוריה (גם אני חושב כך) ,צריך לראות את מקורותיו האבולוציוניים הקדומים,ולראות איפה השיריות הייתה שם.

    בכלל ,אני לא יכול להשתחרר מאינטואיציה רבת שנים שיש סוג של רצף שמתחיל בפרוזה עובר לסיפור משם לשיר ומסתיים בנגינה.כלומר שסיפור תקוע באמצע בין שיר למידע.(הרב יאמר שזה מבחינת רצף הפואטיות,אבל אצל הרב הסיפור הוא מימד חדש.אבל אולי אלו לא צירים אורתוגונליים).אני אהבתי לעשות מהם מין ארבע ספירות של חכמה בינה תפארת ומלכות (חכמה זה נגינה ,בינה שיר וכו).די בדומה למה שהרב גינצבורג עשה עם ארבע הרמות של סיפור דברים,משל,חידה ורמז.אבל זה רק שעשוע.

    1. דומני שכל מה שאמרת כאן כלול גם בתמונה שלי. השאלה היכן חותכים את המושג המטמורפוזי וקוראים לו שיר או סיפור זו כבר שאלה אישית (ממתי צבר אבנים נקרא ערימה).

  11. בס"ד כ"ח בטבת ע"ח

    לרמד"א – שלום רב,

    דומני שאין מקום לחפש הגדרה קטגורית לשאלה 'מהי שירה?' שכן 'שירה' אינה תופעת טבע אלא יצירה תרבותית, ומאד סביר שלכל חברה ותרבות תהיה הגדרה משלה.

    וכפי שתיארתי בתגובתי 'ועם זאת אין שירה יוצאת מפשוטה', השירה החלה כשירה כמשמעה, טקסט ששרים אותו, ובעידן שבו הכתיבה והקריאה לא היו נחלתו של ציבור גדול – היתה השירה אמצעי עיקרי למסירת מידע שיגיע לשדרות רחבות ויישמר לאורך הדורות.

    ככל שהכתיבה והקריאה נפוצו, וגילו שלמסירת מידע מתאימה יותר לשון הפרוזה, – נעשתה השירה יותר לעניין לביטוי תחושות, כשהמאפיינים הצורניים – המיקצב, משחקי הלשון, ושפת הדימויים והמשלים – מקילים על יציקת הרגש לתבנית המרוכזת.

    ועד שנות החמישים של המאה ה-20 היה המרכיב של המיקצב מאפיין מרכזי של השירה. גם אם לא 'שרו' את השיר – הרי קראוהו בהטעמה, והמיקצב מיקל על הקריאה המוטעמת. גם כשויתרו על המיקצב – נשאר הקיטוע כהצעה לקריאה קולית של השיר.

    יכול להיות שהגדרתך המעמידה את הכל על ביטוי התחושות, ויוכלו לוותר גם הקיטוע כהצעה לקריאה הקולית – אולי כוננת כאן את ההתפחות הבאה בעולם השירה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. כוונתך להתפתחות הקודמת. זה כבר קרה. לא כוננתי אותה אלא תיארתי מצב קיים. אלא שלטענתי זו המשמעות של שירה כבר קודם לכן, אלא שזה התגבש והתחדד ונכנס לתודעה ולמודעות רק בדורות האחרונים.

  12. עניין אותי לדעת מדוע בעיניך זה נושא לדיון כל כך נרחב ומעמיק והאם זה רלוונטי למשהו? בנוסף למירי מסיקה יש שיר שנקרא " יום ראשון" שמספר על בגידה. האם גם זוהי טעות לשונית או שאכן זהו שיר.

  13. זה נושא חשוב אבל אני לא עוסק בנושאים לפי חשיבותם. זו היתה הזדמנות בעקבות הדיון על חסידות ולימוד תורה שאחזור אליו בטור הבא ובכך כנראה אסיים את הסדרה.
    אין לי מושג. לא מכיר את השיר. לפי מה שכתבתי תוכל לאבחן אותו, ואם יש לך הערה קונקרטית אתה מוזמן להעלות אותה.

    1. אולי ימצא הרב עניין בספרון של גון סטיוארט מיל שיצא לאחרונה בהוצאת דחק "מחשבות על השירה וסוגיה" המנסה לעשות אבחנות דומות כי אם בניסוחים שלא יספקו את הרב לענ"ד.

  14. האם ההגדרות שלך לא מוציאות מתוכן שירים רבים ומפורסמים כמו ידיד נפש, לכה דודי, כי אשמרה שבת וכו' וכו' כמו גם התקווה, וכמובן הרבה שירי ילדים כמו יונתן הקטן, לשפן יש בית וכו' וכו' (בכולם עד כמה שאני מבין כל המשמעות נמצאת במילים)?!

    1. אני חושב שלא. להיפך, כללתי אותם ברצף. לא נכון שכל המשמעות בקטעים הללו היא במילים. ממש לא.

      1. מובן מאליו ששאלתי כי אני לא מוצא משמעות מעבר למילים – ואני חושב שזו פירכא לתזה. לכן אשמח לפירוט לדוגמא בידיד נפש (שיר מאוד רוחני ועמוק בעיני, אבל אני חושב שהמשמעות העמוקה נמצאת ממש במילים שמתארות בדיוק את מאוויו של הפייטן):
        יְדִיד נֶפֶשׁ אַב הָרַחְמָן. מְשׁוֹךְ עַבְדְּךָ אֶל רְצוֹנֶךָ. יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל. יִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ. יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוֹתֶךָ. מִנוֹפֶת צוּף וְכָל טָעַם.
        הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם. נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ. אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוֶךָ. אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא. וְהָיְתָה לָהּ שִׂמְחַת עוֹלָם:
        וָתִיק יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ. וְחוּסָה נָּא עַל בֶּן אֲהוּבֶךָ. כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסוֹף נִכְסַפְתִּי. לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ. אֵלֶּה חָמְדָה לִבִּי. חוּסָה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם:
        הִגָּלֶה נָא וּפְרוֹשׂ חֲבִיבִי עָלַי. אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ. תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדֶךָ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ. מַהֵר אֱהוֹב כִּי בָא מוֹעֵד. וְחָנֵּנוּ כִּימֵי עוֹלָם:

        1. קשה (וגם מיותר לדעתי) להסביר דבר כזה, אבל אנסה דרך הדגמה. אכתוב את הבית השני באופן אחר:

          יצור יפה אני מת עליך. ספק את געגועיי בכך שתתגלה אליי, ואז אני אהיה מבסוט ושמח.

          האם לדעתך זה אותו דבר? מה יש בטקסט המקורי מעבר לתרגום המופתי שהצעתי לו כאן?

          ומעבר לזה, האם באמת יש משמעות פרוזאית פשוטה לכך שהקב"ה הוא ידיד נפש שלי? ומהו בדיוק הדרו ונויו של הקב"ה? ומה המשמעות שהוא זיוו של העולם? ואיך בדיוק הקב"ה אמור להראות לו את נועם זיוו? אני חושב שכמעט אין כאן חתיכת פרוזה אחת.

          1. התרגום המופתי השמיט את כל המילים החשובות: בראש ובראשונה את האלוקים, אחר כך את הנפש, ואת האהבה. השפה נמוכה מאוד ונעשה שימוש בסלנג, כמו כן השימוש במילים יפה ויצור מאוד חומריות. ועדיין מה שכתבת (עם מעט עידון וסגנון) הוא שיר: יפה שכמותך, חולה עליך, ספק געגועי בהתגלותך, לעולם אשמח עמך. (קח את השיר לאיזה מקום שתרצה). אפשר לקחת את הפסקה המקורית ולגרום לה לא להיות שיר. הקדוש ברוך הוא הדור ונאה, הוא זיוו של עולם. נפש יהודי חולת אהבתו, ורפואתה בהיגלות זיוו. וכו'.
            לדעתי הגדרת שיר כשמו, טקסט שנועד לשיר (לאו דוקא המנגינה). משהו קצר קולע שאדם יכול לחזור עליו תוך כדי, ולכן הוא חודר אליו ומשפיע על האדם ותחושותיו. מטבע הדברים המילים יהיו בדרך כלל קצרות שמסתירות הרבה תוכן וכדומה אבל זאת לא ההגדרה. ולכן התורה היא שירה כי אדם צריך לקלוט ולהטמיע בלבו את הפסוקים ולכתוב אותם על לוח ליבו. זה די דומה להגדרה של אומנות כמשהו שצריך להגיע למוזיאון. וזאת כנראה הכוונה, אומנות הוא משהו שאנשים אמורים לזכור ולהיות מושפעים ממנו – לכן אומנות טובה מגיעה למוזיאון.

              1. מה תגיד על שירים כמו דוד מלך ישראל חי וקיים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה, שהחיינו וקיימנו ועוד הרבה שירים מפסוק אחד או משפט. היתה להם משמעות עמוקה מעבר למילים בתור חלק מקידוש לבנה או ליל הסדר (או ברכה על משהו חדש) וכדומה, אבל ברור שהם לא היו שירים בעבר. ברגע שהלחינו להם מנגינה ואנשים שרים אותם בכל מיני הזדמנויות ומקבלים השראה וחוזרים עליהם הם הפכו לשיר.

              2. דוד מלך ישראל חי וקיים לא מעביר לנו שום מידע. הוא הרי לא חי ולא קיים. זוהי תקווה ואמירה פיוטית שבמובן מסוים הוא עוד חי. במובן הזה יש כאן שיר.
                אני לגמרי מסכים שלפעמים ניתן להלחין פרוזה ואז באמת זו פרוזה מולחנת ולא שיר. מי אמר שהמנגינה הופכת דבר לשיר? הסברתי זאת באריכות כאן, שהמנגינה ממש אינה קובעת (שנאמר: "ורק המנגינה היא שקובעת"…). לפעמים הצמדת מנגינה מרמזת שמשתמשים בפרוזה במובן מושאל ופיוטי, ואז זה באמת הופך לשיר. וכשאנשים חוזרים על טקסט כזה ומקבלים ממנו השראה זה גופו הופך אותו מפרוזה לשיר, כי זה מעיד שהם לא רואים בו רק מידע.

              3. לפני שהיתה מנגינה (המנגינה לא הופכת דבר לשיר, היא רק משנה את ההתייחסות של האנשים לטקסט, אני גם מודה שיש הרבה שירים בלי מנגינה) בודאי לא הייתה רואה במשפט דוד מלך ישראל חי וקיים שיר, למרות שהמשמעויות העמוקות מאוד היו קיימות לפני. "כשאנשים חוזרים על טקסט כזה ומקבלים ממנו השראה זה גופו הופך אותו מפרוזה לשיר" – הודאת בעל דין שלטקסט עצמו אין בהכרח הגדרה אם הוא שיר או לא – מה שהופך שיר לשיר הוא בעצם הסביבה וההתייחסות האנושית אל הטקסט. (מכאן כמובן אפשר להרחיב שחפץ ששמו במוזיאון הופך לאומנות. האמת שכמעט כל התדיינות ביננו מסתיימת בזה שאתה מנסה לראות כל הגדרה כאובייקטיבית – פיזית, ואני רואה הרבה הגדרות כסובייקטיביות תלויות ונוצרות על ידי ההכרה האנושית – מעניין)

              4. יונתן הקטן,
                רץ בבוקר אל הגן
                הוא טיפס על העץ
                אפרוחים חיפש
                אוי ואבוי לו לשובב
                חור גדול במכנסיו
                מן העץ התגלגל
                ועונשו קיבל

                חוץ ממוסר השכל אני לא מוצא שום דבר מעבר לתיאור סיפור – זה היה יכול להיות סיפור, אבל ברור שזה שיר. כי כולם יודעים אותו בעל פה ושרים אותו, הילד הולך ומדקלם אותו גם כשהוא לא קולט בכלל את המנגינה. אוצר המילים שלו גדל, זה מצחיק אותו אולי הוא קולט מוסר השכל (מקווה שזאת לא תהפוך להגדרת שיר) – וזה שיר לכל דבר מעניין.

              5. לפעמים אנשים לא מבינים שעומד מולם שיר. המנגינה מסייעת להם להבחין בזה. המנגינה גם מסבה את תשומת הלב למשמעויות הפואטיות, ובלעדיה זה היה נקרא באופן אחר. במובן הזה היא אפילו הופכת זאת לשיר. ועדיין זו הגדרה אובייקטיבית לגמרי.
                אני לגמרי מסכים שהדיון הזה הוא אי הבנה. אתה אומר ממש כמוני.

  15. א. אני לא אומר כמוך. (אולי מה ששמו במוזיאון גילה בעצם שזאת היתה אומנות).
    ב. אם יש הרבה טקסטים שהם בעצם שיר רק אנחנו לא יודעים עד שילחינו אותם (ואז מכאן ולהבא למפרע הם הופכים לשיר) אז מה שווה ההגדרה.
    ג. אם כל משפט שיש בו משהו מעבר למילים רק מחכה שילחינו אותו ולכן הוא בעצם שיר. אז הגדרת כל משפט שיש לו משמעות מעבר למילים כמשפט שיש לו משמעות מעבר למילים – זו לא הגדרה לשיר. ירידת חץ ואז סימנת מטרה.
    ד. לא ענית על יונתן הקטן.
    ה. זה שאין כפתור תגובה זה רמז שהתעלמתי ממנו?

    1. א. למיטב הבנתי אתה אומר בדיוק כמוני. כששמו במוזיאון זה הפך לאמנות כי כעת אין כאן אסלה אלא יצירת אמנות. הקונטקסט משנה את משמעות האובייקט וכך הוא הופך ליצירה.
      ב. ההגדרה אומרת בדיוק את זה: אחרי שהדבר הוא שיר, מה בדיוק עושה אותו לכזה?
      ג. ברור שיריתי חץ וסימנתי מטרה. אני לא יוצר יש מאין את המושג שיר אלא מנסה לאפיין אותו.
      לא כל משפט שילחינו אותו הוא שיר, כי יש משפטים שההלחנה לא תגלה בהם כלום מעבר לטקסט. אלא שמשפטים כאלה בד"כ לא יולחנו.
      ד. עניתי. יש בו משהו מעבר למילים. העובדה שיונתן הקטן קיבל נזלת כשלעצמה לא מעניינת את אף אחד. כשעושים מזה שיר, נחשפת בו משמעות מעבר לעובדה.
      ה. מגיבים על שרשור בכפתור התגובה שמופיע אחרי ההודעה הראשונה בשרשור. תגובתך תופיע בסוף השרשור.
      נראה לי שמיצינו את הדיון.

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button