מתווה הכותל וחוק הגיור: מבט נוסף על כפילות נורמטיבית (טור 80)

בס"ד

 

בימים האחרונים הממשלה קיבלה שתי החלטות שמעוררות כעס גדול בארץ ובעולם: היא ביטלה את מתווה הכותל (שמטרתו לאפשר תפילה סבירה של אנשים שמעוניינים בסטנדרטים לא אורתודוקסיים, כמו אלה שלא רוצים הפרדה בין נשים וגברים, או נשים שרוצות להניח תפילין או להתעטף בטלית) שהיא עצמה החליטה עליו, וחוק הגיור שנותן את המונופול בתחום זה לרבנות הראשית.

ההחלטות הללו עוררו כעס גדול בארץ ובעולם. גורמים יהודיים ברחבי העולם פנו לראש הממשלה ואף ביטלו פגישות עמו. יש תורמים שמשכו את תרומותיהם לישראל, וההשפעות הקטנות יותר (הניכור של יהודים וקהילות ברחבי העולם כלפי ישראל והיהדות) מטבע הדברים לא באמת ידועות לנו. רבים טוענים שזו החלטה טיפשית, לא מוסרית, וגם לא הגיונית אסטרטגית. מדובר בגורמים שאנחנו פונים אליהם לבקש עזרה פוליטית (בהשפעה על הממשל האמריקאי) וכלכלית (תרומות), וכעת אנחנו עצמנו בועטים להם בפרצוף. נכון לעכשיו, לפחות חוק הגיור מוקפא (הועבר לוועדה) עקב הביקורת. עכשיו התבשרנו שגם מתווה הכותל כבר מתחיל להשמיע קולות של שטיח. עמידות בלחצים אף פעם לא היתה הצד החזק של נתניהו.

יש לא מעט מה לדון בשני החוקים הללו וגם בסערות שהתעוררו בעקבותיהם (שרובן לא ביטאו שיח ברמה גבוהה מדיי, כרגיל במחוזותינו), אבל כאן ברצוני לעמוד בעיקר על נקודה מרכזית אחת שעלתה בוויכוח שכן יש לה השלכות עקרוניות ורחבות הרבה יותר.

מדינה יהודית

כמעט כל המבקרים העלו את הטענה שמדינת ישראל נתנה כאן גט כריתות לעם היהודי, ובעצם פגעה ברעיון שישראל היא מדינתו של העם היהודי. טענתם היא שכמדינת העם היהודי היה עליה להתחשב בכל הזרמים הדתיים ביהדות, בפרט בזרמים חשובים שיש להם לא מעט חברים כמו הרפורמים והקונסרבטיבים. המגוננים על החלטות הממשלה מציינים כנגד זה שלמי שאינו אזרח ישראלי אין זכות להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה ולהשפיע על החלטותיה. שייכבדו הרפורמים ויעלו לארץ וכשיהיה כאן מספר מספיק מהם או אז יוכלו הם לדרוש ולהשפיע ככל אזרח אחר.

כדאי לשים לב לכך שחוק הגיור החדש פוסל בעיקר (ואולי רק) גיורים אורתודוקסיים (של בתי דין פרטיים), שהרי גיורים אחרים לא הוכרו גם כך. הטענה היא שבעצם החוק הזה לא משנה באופן מהותי את המצב (המפלה בעליל) ששרר לפניו, ולכן הוא לא נוגע ליחסה של המדינה לזרמים יהודיים אחרים אלא לכל היותר מחדד יותר את המצב הקיים. לעומת זאת, ביטול מתווה הכותל אכן פוגע ברפורמים ובקבוצות אחרות. אמנם גם לגבי זה עולה הטענה שכבר יש להם אפשרות להתפלל ברחבה שמוקצה לזה (יודעי דבר אומרים שהיא בדרך כלל ריקה כיום), אבל המבקרים טוענים שהרחבה הזאת לא ממש נוחה ונגישה, ובפרט שהיא נמצאת בשליטתו של רב הכותל שמצר את צעדיהם. כך או כך, ההחלטה הזאת כן רלוונטית למישור של יחסי ישראל ויהדות העולם.

השאלה האם מדינת ישראל רוצה להיות מדינת העם היהודי היא עניינה של המדינה ושל אזרחיה, ורק שלהם. בזה צודקים המגוננים. זכותה המלאה של המדינה להחליט שהיא לא רוצה להיות מדינת העם היהודי, וכמובן הקבוצות האחרות יכולות לקבל את החלטותיהן בהתאם. אפשר להתווכח על התבונה במדיניות כזאת וגם על התפיסה שמשתקפת דרכה או על הנאמנות שלה למורשת הציונית, אבל לא נראה שיש כאן עניין מוסרי.[1] זה עניין טקטי ולאומי-יהודי. אבל יש טיעון אחר שהוא בעל משמעות מוסרית מובהקת, ומשום מה הוא לא עולה בכלל בדיון, ולא ברור לי מדוע.

חופש דת

מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מחויבת לחופש דת. במסגרת זאת אנחנו נדרשים וגם דורשים מעצמנו לאפשר חופש פולחן למוסלמים ולנוצרים במקומות שמקודשים להם ובבתי התפילה שלהם שמצויים תחת שליטתנו, וגם לדאוג ולטפל במקומות הללו. מדינה דמוקרטית מחויבת לדאוג למקומות שבאחריותה שהם נכסים אוניברסליים או נכסים שיקרים לציבורים אחרים בעולם, ולאפשר לכל הרוצה בכך שימוש סביר בהם. לא בכדי העולם מתקומם כשפוגעים באתרים היסטוריים ודתיים בעלי משמעות, ולא רואים בכך זכות של מדינה על נכסיה ועל הטריטוריה שלה.

כהערת אגב, אין צורך לציין שיש יוצאים מן הכלל הזה אצלנו, והם היהודים כמובן. זהו הציבור היחיד שחופש הפולחן שלו נפגע באופן שיטתי על ידי השלטון במדינה שלנו. להם לא ניתן חופש להתפלל בהר הבית ועל נכסיהם שם אף אחד לא שומר. הר הבית נמסר לשליטה מלאה של הוואקף שעושה בו כבתוך שלו, הורס ובונה, מתפרע ומשתלט כמעט באין מפריע. ליהודים אסור להתפלל בהר הבית, אלא לכל היותר לצעוד שתוקים ומושפלים במצעד מביך באזור מאד מוגדר ומצומצם של ההר בלי להניע שפתיים ח"ו אחרת הוואקף והמשטרה מתערבים מיד.

בחזרה לשאלת מתווה הכותל

טענתי היא שהדרישה לאפשר לרפורמים ואחרים להתפלל כהבנתם ולפי אמונתם בכותל לא אמורה להיות מוצגת במסגרת יהדותה של המדינה, אלא במסגרת הדמוקרטיות שלה והמחויבות שלה לחופש פולחן. אם דואגים למוסלמים במערת המכפלה ובהר הבית, או לנוצרים במקומות המקודשים להם, מדוע אין עלינו חובה דומה לדאוג לזכויות הרפורמים בכותל? וכי הם לא זכאים לחופש פולחן? וכי להם אין זכויות דתיות במקום שמקודש להם?

זהו טיעון שונה לגמרי מהטיעון לגבי היותה של המדינה מדינת הלאום היהודי. גם אם המדינה לא היתה מכריזה על עצמה כמדינת העם היהודי אלא מתנצרת או הופכת לבודהיסטית, או סתם מתנכרת ליהדותה, עדיין היה עליה לאפשר ליהודים חופש פולחן במקומות הקדושים שבאחריותה בגלל המחויבות לחופש דת ופולחן, וזה כמובן כולל גם את הכותל המערבי. מה לעשות, לצערנו הוא נמצא תחת ריבונותנו (לא הצלחנו עדיין להיפטר ממנו על אף ניסיונותינו) והוא נחשב כנכס יקר ומקודש גם לציבורים אחרים שרוצים להתפלל בו, ולכן האחריות לטפל בו מוטלת עלינו.

הכניעה לפונדמנטליזם

אז מהי בעצם הבעיה? המדינה מעדיפה באופן סיסטמתי כניעה לפונדמנטליזם בכל החזיתות. בהר הבית לא נותנים חופש פולחן ליהודים כי הפונדמנטליזם המוסלמי מאיים בפרעות (ואף מבצע). קצת אבנים וסכינים ואיומי ג'יהאד על פגיעות באל-אקצה ובסוסו של מוחמד עושים את העבודה. בכותל לא ניתנת אפשרות תפילה סבירה ליהודים לא אורתודוקסים כי הפונדמנטליזם היהודי מאיים בפרעות (ואף מבצע).

כדאי לזכור שהעובדה שיהודים לא יכולים לעלות להר הבית היא תוצאה של אינטרס רבני יהודי ולא רק של הפונדמנטליזם המוסלמי. הרי הכל התחיל אחרי כיבוש ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים. באותה תקופה היה קונצנזוס רבני מלא על איסור העלייה להר, ולכן המנהיגות הדתית שמחה על כך שההר יינתן למוסלמים. זה חסך לה בלבולי מוח וכאבי ראש להילחם בעבריינות הלכתית (כמו עלייה של יהודים בלי טבילה להר) ובכללי הדמוקרטיה וחופש הפולחן. היה נוח להם שהממשלה תיכנע למוסלמים ותעשה עבורם את העבודה המלוכלכת, או תוציא עבורם את הערמונים הלוהטים מהאש. עד היום זהו המצב מבחינת רוב המנהיגות הרבנית שמתנגדת לעלייה להר. למיטב הבנתי זה חלק מהסיבה לכך שהנושא לא מעורר רעש גדול ושאין לחצים פוליטיים חזקים על הממשלה לשנות את המצב השערורייתי הזה (שכיום כבר קשה הרבה יותר לשנות אותו). גם כשיש לחצים הם באים בדרך כלל מאישי ציבור (חילונים לאומיים ברובם) והרבה פחות מרבנים. בדיוק כמו שבהר הבית מפחדים מפרעות של מוסלמים כך בכותל פוחדים מפרעות של יהודים. הממשלה והמשטרה רוצות שקט, וכך הפונדמנטליזם תמיד מנצח.

המסקנה היא שבמדינת היהודים פראי אדם ופונדמנטליסטים בדרך כלל מנצחים, וכדאי לרפורמים להבין את המסר. אם הם יתחילו לעשות פרעות, למשוך תרומות ולהחרים את מדינת ישראל, הם ינצחו. אם הם ימשיכו לבוא בשם הצדק, המוסר, היהדות והדמוקרטיה, לא תהיה להם תקומה. זה לא מעניין כאן את אף אחד. קצת דקירות בסכיני מטבח, זריקת אבנים, איומים בפרעות ופגיעות באורתודוקסים ברחבי העולם ובכותל והכל היה מסתדר להם.

רק כדי למנוע אי הבנות, אוסיף כאן שתמונת ההתנהלות האינטרסנטית היא סימטרית לגמרי. אותם ששמחו על דחיית מתווה הכותל כיון שזה שומר על האינטרס הדתי-הלכתי שלהם, אל יבואו ליילל על כניעה למוסלמים בהר הבית. הרי זו אותה תופעה עצמה. וכמובן גם את הרפורמים לא ראיתי מוחים בתוקף על אי מתן היתר ליהודים לעלות להר הבית. הם מוחים רק על מתווה הכותל ועל הפגיעה ביהדותה של המדינה וכדומה. הסיבה לכך היא שהדמוקרטיה והזכויות, וגם היהדות, לא מעניינות כאן את אף אחד. כל אחד מהגורמים בשטח פועל לקידום האג'נדה שלו, והסיסמאות על דמוקרטיה ומדינה יהודית אינן אלא עלה תאנה שבא לכסות על פעולה למען מטרות אינטרסנטיות וקידום אג'נדה פוליטית. הא ותו לא.

גישה דמוקרטית עקבית ולא מגמתית, לעומת זאת, צריכה לומר שיש לאפשר ליהודים שחפצים בזה לעלות להר ולהתפלל שם וכך גם לאפשר ליהודים שרוצים להתפלל בכותל בצורות שונות לעשות זאת. המדינה לא אמורה לשמש מכשיר בידי כוחות דתיים או אחרים כדי לכפות את דעותיהם על אחרים. תפקידה הוא לוודא שאין שימוש כזה, ולדאוג לחופש פולחן לכל. אסור לה להיכנע לדרישות דתיות כלשהן, שכן כניעה כזאת סותרת את ערכי הדמוקרטיה. מעבר לזה, כניעה לכוחניות פונדמנטליסטית מזמינה עוד ועוד שימוש באלימות להשגת מטרות שונות. כולם מבינים שרק אלימות עובדת אצלנו, ולכן מסיקים את המסקנות המתבקשות. כמו במקרים רבים, הניסיון למנוע אלימות על ידי כניעה אליה והשגת שקט לטווח הקצר היא עצמה ממיטה עלינו אלימות שוב ושוב. הגישה העקבית והמתבקשת למי שמצדד בדמוקרטיה ובמחויבות לחופש פולחן לכל בני הדתות אמורה לדאוג לחופש כזה עבור כולם.

הקושי במבט הלכתי

לכאורה אני כיהודי שמחויב  להלכה (אם כי אפיקורוס, כידוע) צריך לשמוח מהמצב. הממשלה עושה עבורי את העבודה ושומרת על הסטנדרטים האורתודוקסיים במקומות הקדושים (האורתודוקסיה הסונית בהר הבית והיהודית בהר הבית ובכותל כאחד). הרי אני עצמי אמור להיות שמח שלא יתפללו במעורב ושלא יעלו טמאי מתים להר, אז מה אכפת לי שהממשלה דפקה את הרפורמים הרשעים ועשתה עבורי את העבודה? ובכלל, הרי הרפורמים לא באמת באים וכנראה גם לא יבואו להתפלל בכותל (שמעניין את רובם כשלג דאשתקד), אז מדוע ההחלטה הזאת כה מקוממת?! האם המחאה שלהם אינה סתם פרובוקציה מגמתית?

מה בעצם רע כל כך בזה? הרי אני כאורתודוקס רוצה שכך תיראה רשות הרבים שלנו בכותל, לא? למה שאני אדאג לרפורמים לזכויות שהם עצמם לא באמת צריכים, ועוד בניגוד להלכה? יתר על כן, הרי יש בהלכה דין של כפייה על המצוות, אז מה רע להשתמש בכוח הממשלתי כדי לכפות על יהודים קיום מצוות? במה זה גרוע יותר משימוש בכוח האישי שלי כפי שנדרש ממני על פי ההלכה?

מעמדם של ערכים דמוקרטיים

אומר לכם מדוע: מפני שאני מאמין בערכים דמוקרטיים. לי כאזרח המדינה חשוב מאד שהיא תשמור על ערכיה הדמוקרטיים, וכשהיא חורגת מהם אני מוחה ומתנגד לזה. לכן חשוב לי שיינתן ליהודים מכל סוג שהוא להתפלל בכותל, כמו גם בהר הבית. חשוב לי שלא תהיה כניעה לפונדמנטליזם, לא רק בגלל שאני לא מסכים אתו אלא מפני שאני נגד כניעה ללחצים כוחניים בכלל, גם כשהם באים מהצד שלי. חשוב לי שהמדינה תשמור על צביונה הדמוקרטי, גם במקום שהדבר מביא לפגיעה בערכים דתיים.

בה במידה אני מצדד בהפרדת הדת מהמדינה, כלומר בהפסקת השימוש בכוחה של המדינה כדי לכפות ערכים דתיים על מי שאינו מאמין בהם. כך לגבי שבת, לגבי הרבנות הראשית (כשרות ונישואין) ועוד. בכל אלו אני בעד פתיחת כל האפשרויות ומתן חופש פולחן לכל. ייתכן שהדבר יביא לפריצת גדרות ההלכה, שכן אנשים יינשאו למי שאסור להם להינשא, יאכלו לא כשר, יחללו שבת ועוד. אמנם להערכתי במקרים רבים המצב עשוי דווקא להשתפר אם תרד עוצמת הכפייה, אבל הבה נניח לצורך הדיון שלא. נניח שהתוצאות אכן תהיינה גרועות במבט ההלכתי, ולכן סותרות את ערכיי. גם אם זה יהיה המצב, עדיין כמי שדוגל בערכים דמוקרטיים אני מתנגד בתוקף לפגיעה בחופש הדת ובחופש מדת וכמובן גם בחופש הפולחן (ראה על כך גם בטורים 12,16,18).

אני גם חושב שהטענות שהרפורמים לא באמת מעוניינים בתפילה בכותל אינן רלוונטיות. כל אחד יכול לטעון שלשני משהו לא חשוב. אין לנו אלא מה שהם אומרים, ואם הם דורשים זאת יש לאפשר להם את הדבר. בדיוק כמו שנשות הכותל שרוצות להניח תפילין, גם אם מדובר בהתרסה ולא במוטיבציה דתית אמתית (אני מניח שיש כאלה ויש כאלה), זה לא ממש משנה. מדינה לא אמורה להיכנס לנבכי נפשו של כל אחד. אם הוא רוצה משהו ואין מניעה לאפשר זאת יש לאפשר לו זאת. גם כשאני בא להתפלל בבית הכנסת אף אחד לא בודק האם כוונותיי רציניות (וטוב שכך) והאם אני לא מתפלל מסיבות זרות כלשהן. אני בא להתפלל, ודברים שבלב אינם דברים.

הערה על כפילות נורמטיבית[2]

האם מחויבות הלכתית יכולה לסבול תפיסה דמוקרטית כזאת? לכאורה יש כאן מחויבות לערכים זרים (חיצוניים) על חשבון ערכים הלכתיים ודתיים מובהקים. האם אופציה כזאת קיימת עבור יהודי שמחויב להלכה ולתורה? האם אין כאן כניעה לתרבות הסובבת שמבטאת בעצם חוסר מחויבות תורנית? אחדד עוד יותר את הקושי. הזכרתי למעלה שההלכה מחייבת לכפות עבריינים בכוח כדי למנוע את העבירות שלהם, ולדעות מסוימות יש לכפות אותם עד שתצא נפשם (ראה למשל קצוה"ח, נתיה"מ ומשובב נתיבות חו"מ סי' ג ועוד הרבה). אז כשהממשלה מוכנה לעשות זאת עבורנו, כיצד ניתן להתנגד לזה? להיפך, היה עליי לפעול כדי שהממשלה תעשה זאת (וכך אכן עושים רבים). גם מעבר לשאלת הכפייה, הרי אם אני מחויב להלכה ולכך שיהודים לא אמורים לסטות ממנה, לכאורה זה לא מתיישב עם מחויבות לערכי חופש הפולחן והחופש מדת הדמוקרטיים. וכי אני מחויב לאפשר ליהודים להיות עבריינים, ועוד להילחם עבור זה?

מלחמה נגד ערכים הלכתיים

אביא כאן דוגמה מפרשת השבוע שתראה את הצד השני. הגמרא בסנהדרין פב ע"א מביאה שאם זמרי היה הורג את פנחס הוא היה פטור, שכן לפנחס היה דין "רודף". בספר כלי חמדה בסוף פרשת בלק מקשה על כך מדוע מותר היה לזמרי להרוג את פנחס (או לפחות מדוע הוא היה פטור מעונש), הרי הוא היה יכול להפסיק לחטוא ואז פנחס כמובן לא היה הורג אותו. על פי ההלכה אין היתר להרוג רודף אם ניתן להציל את הנרדף בלי להרוג את הרודף ("להצילו באחד מאבריו"). הוא מסביר שם שהעובדה שזמרי חטא היא עניינו שלו ולא של פנחס. השאלה האם לחטוא או לא מסורה לאדם עצמו מול הקב"ה, והיא לא עניינו של אף אחד אחר. פנחס לא יכול לדרוש מזמרי להפסיק לחטוא, ואם הוא מאיים להרוג את זמרי מותר לזמרי להרוג אותו מדין רודף. בעצם הוא עושה זאת כדי לעמוד על "זכותו לחטוא".[3] בה במידה אני אלחם על זכותם של אחרים לחטוא ושהממשלה לא תפריע להם בזה.

יש מקום לדון ביחס בין התמונה הזאת לבין החובה ההלכתית לכפות על אדם לא לחטוא. אם ההלכה מחייבת אותי למנוע עבריינות אפילו בכפייה, אז לכאורה השימוש בכוח ממשלתי הוא צורת הכפייה המתבקשת. דומני שזה בכל זאת לא דומה. ראשית, מדינה דמוקרטית וחילונית לא אמורה לכפות ערכים דתיים. כשתהיה מדינת הלכה שאזרחיה הסכימו לראות את המסגרת ההלכתית כמחייבת, נוכל להתלבט בעניין. שנית, יש להוסיף כאן את תפיסתי שלפיה מצווה תחת כפייה או מניעת עבריינות על ידי כפייה בדרך כלל הן חסרות ערך ביחס לאנשים שלא מאמינים בתורה ובמחויבות ההלכתית.[4] ושלישית, יש כאן קונפליקט בין ערך דתי של כפייה על המצוות לבין ערך מוסרי-דמוקרטי שמדינה לא אמורה להתערב בנושאים כאלה. חז"ל חיו בתרבות וסביבה אחרת, ולכן מבחינתם לא היתה בכך בעיה מוסרית. הם הכריעו לטובת הכפייה כי הם כלל לא נמצאו בקונפליקט. אבל אנחנו כיום חיים בסביבה ובתרבות דמוקרטית, וערכינו שונים. אנחנו נמצאים בקונפליקט שחז"ל לא נמצאו בו (זה לא מנותק כמובן מהטיעונים במישור הראשון והשני, כלומר מהעובדה שרוב האנשים סביבנו לא מחויבים להלכה וכלל לא חושבים שיש מחויבות כזאת. בזמן חז"ל המצב היה שונה).

דוגמה: היחס בין הלכה למוסר

ניתן לשאול שאלה דומה לגבי מחויבות לערכי מוסר, לפחות במקום שהם סותרים את ההלכה. האם יהודי שמחויב להלכה אמור להתלבט בשאלת הצלת גוי בשבת? לכאורה ההלכה מורה לא להצילו, וזהו המוסר האמתי. בטור 15 הסברתי שההוראה ההלכתית באה להשיג מטרות דתיות ולא בהכרח ערכי מוסר, ולכן גם יהודי שמחויב להלכה יכול להימצא בקונפליקט בין ערך דתי לערך מוסרי. יתר על כן, אני טוען שלא בהכרח ההכרעה בקונפליקט כזה צריכה להיות לטובת הערך הדתי-הלכתי. יש מקרים שבהם נכון להעדיף את הערך המוסרי. הנחתי היא שגם המחויבות המוסרית יסודה ברצון ה' ("ועשית הישר והטוב", שלא נכנס למניין המצוות ואינו חלק מההלכה כפשוטה, אלא אולי כסוג של לפנים משורת הדין). וכשיש קונפליקט בין שני ערכים שמשקפים את רצון ה' לא ברור מי מהם צריך להכריע. זהו קונפליקט תוך תורני גם אם לא תוך הלכתי.

גם במסגרת המוסר עצמו יכולים להתגלע קונפליקטים בין שני ערכי מוסר לבין עצמם, וכן במסגרת ההלכה. פיקוח נפש ושבת שניהם ערכים הלכתיים, אבל הם יכולים להתנגש ביניהם. במקרה כזה שאלת ההכרעה אינה פשוטה, וחכמים דנים בכך דיון הלכתי סבוך למדיי. כך גם ערכי מוסר יכולים להתנגש זה עם זה. למשל, המקרה אותו מתאר סארטר, של סטודנט שלו בפריז הכבושה בתקופת מלחמת העולם השנייה שפנה אליו בהתלבטות האם לעזוב את פריז ולהצטרף לצבא צרפת החופשית כדי להילחם בנאצים, או להישאר לסייע לאמו המבוגרת בפריז. זוהי התלבטות תוך מוסרית, ולא ברור מהי ההכרעה הנכונה כאן. בקונפליקטים כאלה יש מחויבות לשני הערכים בשני הצדדים, והכרעה לכיוון אחד לא אומרת שאין מחויבות גם לערך המנוגד. אלא שאין מה לעשות ובשורה התחתונה בפועל צריך להכריע לאחד הכיוונים. בה במידה יכולים להיות קונפליקטים בין ערך דתי לערך מוסרי, וגם כאן ישנה מחויבות לשני הצדדים, אלא שצריך להכריע. להיפך, דווקא המחויבות לשני הצדדים יוצרת את הקונפליקט.

אם אני רואה את ערכי הדמוקרטיה כערכים מוסריים מחייבים, אזי מבחינתי גם אם יש קונפליקט בינם לבין ערכים הלכתיים ודתיים "טהורים" הדבר לא מעיד על פגם במחויבות לאחד הצדדים. אני מחויב להלכה וגם למוסר, וזה גופא מה שמוביל אותי לקונפליקט. בשורה התחתונה אני צריך להכריע, אבל זה לא אומר שאיני מחויב לאחד מהם. אם הייתי אומר שיש לאפשר לרפורמים תפילה כרצונם כי לא מפריע לי מה שהם עושים אז היה כאן חוסר מחויבות. אבל אם אני טוען שבמקרה זה הערך הדמוקרטי-מוסרי גובר על הערך הדתי, זה דווקא משקף מחויבות לשתי מערכות הערכים הללו (כפילות נורמטיבית).

האם השפעה חיצונית היא לגיטימית?

כעת יאמר האומר שהערכים הללו (הדמוקרטיה) שאובים מבחוץ ולא מהתורה. לכן עצם המחויבות אליהם אינה לגיטימית ליהודי מאמין. אני לא כופר בטענה שבמובן מסוים (שיתבאר מיד) אכן יש כאן השפעה חיצונית, אבל הדבר נכון לגבי ערכי מוסר בכלל. ערכי מוסר בדרך כלל שאובים מהמצפון ומהסביבה שלנו ולא מפרשנות אובייקטיבית של התורה. המצפון הוא שמכוון אותנו כיצד לקרוא את התורה ומה ללמוד ממנה. כשהתורה מצווה "ועשית הישר והטוב" היא לא מפרשת ומסבירה לנו מהו אותו ישר וטוב. נראה שהיא מניחה שזה ברור לכולנו, כלומר טבוע בצו המצפון שלנו. המצפון שלי הוא תוצאה של תובנות שלי עצמי אבל גם של השפעות סביבתיות ותרבותיות שונות. זה לא פגם, אלא עובדה. אדם לעולם מושפע מהחברה בה הוא חי ("תבנית נוף מולדתו"), וזה ביחד עם תובנות אישיות שלו כל האדם. להבנתי גם כשחז"ל עצבו את ערכי המוסר שלהם זה התבסס גם על מצפונם וגם על המיטב ששאבו מהסביבה בה חיו (לומדים צניעות מחתול וכיבוד הורים מדמא בן נתינא) ולא רק על לימוד אובייקטיבי מהתורה. יש מצווה שאומרת לנו להידבק במידותיו של הקב"ה, ובכל זאת אף אחד לא מעלה בדעתו שיש חובה להיות קנא ונוקם. רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, זה כן. קנא ונוקם – לא. מדוע? הרי גם שתי אלו מופיעות בין מידותיו של הקב"ה? כי ברור לנו שלפחות עבור בני אדם אלו מידות לא רצויות. כלומר אנחנו לומדים ערכים מהתורה באמצעות התובנות והאינטואיציות שלנו. כנראה שזה מה שאנחנו אמורים לעשות בכל הקשר ומקום.[5]

בדומה לכך, למשל, אני שולל את הניסיונות לחפש בתורה ובהלכה מסגרת מחשבתית לשאלות כלכליות-חברתיות (סוציאליזם או קפיטליזם). התורה מצפה שנתנהג באופן שהוא ישר וטוב, וכל אחד צריך להחליט האם הישר והטוב לדעתו הוא סוציאליזם או קפיטליזם. הניסיונות למצוא הוראות כאלה בתורה ממש לא משכנעים. הסוציאליסטים לעולם מוצאים בתורה סוציאליזם, והקפיטליסטים למרבה הפלא מוצאים בה את הקפיטליזם (והם גם צודקים כמובן J). הערכים שלנו נוטלים חלק בפרשנות שאנחנו נותנים לתורה, ולכן אך נאיבי הוא לחשוב שניתן לחלץ מהתורה בצורה אובייקטיבית ובלתי תלויה סט נתון של ערכים ולהעמידו כסט טהור של ערכים תורניים מול השפעות חיצוניות. לא רק שזה לא אפשרי, אלא לדעתי גם אין סיבה להניח שזה רצוי.

המסקנה היא שגם אם קשה לנתק את ערכי הדמוקרטיה מהשפעות חיצוניות (הרי ברור שאני מאמין בהם ומחויב להם גם ואולי בעיקר בגלל הסביבה והתרבות בה אני חי), עדיין כרגע זה מי שאני. האדם שואב את המיטב מהסביבה בה הוא חי ומפנים זאת לתוך ארגז הערכים שלו, ויפה הוא עושה. כך היו בני האדם מאז ומעולם, כולל כל גדולי חכמינו. האדם מעוצב על ידי סביבתו ותרבותו לא פחות מאשר תובנותיו הפנימיות, ובכל זאת אחרי שהפנים את הערכים שנראים לו נכונים האדם הוא הברוטו של כל זה. אותו ברוטו הוא האדם שמחויב ועומד להתנהל על פי ערכיו, וזאת מכוח הוראת התורה (שאינה מצווה הלכתית) של "ועשית הישר והטוב".

משמעות הדבר היא שההשפעה עליי ועל ערכיי אולי באה מבחוץ, אבל אחרי שהפנמתי את הערכים הללו ואני מאמין בהם, מקור התוקף שמחייב אותי אליהם הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו. לכן אין כאן כפיפות למערכת ערכים חיצונית במובן המהותי (כלומר למקור תוקף אחר מהקב"ה). אני לא עושה את זה כי כך מצפים ממני אנשים או גורמים כאלה או אחרים, אלא מפני שלמיטב הכרתי זה צו המוסר, כלומר ציפייה של הקב"ה ממני.

משמעות הדברים היא שהקונפליקט בין ערכי הדמוקרטיה לבין ההלכה הוא קונפליקט תוך תורני (בתוך רצון ה'), גם אם לא תוך הלכתי. ומכאן עולות שתי מסקנות: א. המחויבות לשתי מערכות הערכים (הכפילות הנורמטיבית) היא לגיטימית וראויה. זה רצון ה' מאתנו. ב. כשיש ביניהם התנגשות לא נכון שבהכרח ההלכה היא שצריכה לגבור. אז כיצד מכריעים קונפליקטים כאלה? זוהי תורה שלימה ומורכבת מאד (ורחוקה מלהיות אלגוריתמית), אבל זה לא מיוחד דווקא לקונפליקטים בין הלכה למוסר או לערכים חיצוניים אלא לכל קונפליקט ערכי (גם אם הוא תוך מוסרי או תוך הלכתי). לכן המחויבות הכפולה שתיארתי כאן, כלומר מחויבות לערכי הדמוקרטיה וגם להלכה, היא לגיטימית. וגם אם לפעמים נראה לי להעדיף את ערכי הדמוקרטיה על ההלכה – אין זה אומר בהכרח שאני לא מחויב להלכה. אני בקונפליקט דווקא בגלל שאני מחויב לשני הצדדים של המשוואה. לענייננו, שיקול הדעת שלי אומר שעדיף בהרבה לאפשר לרפורמים ולכל מי שירצה להתפלל כהבנתו וכרצונו בכותל ובהר הבית, גם אם זה מנוגד לערכיי ההלכתיים. יש לזכור שהצד השני של המטבע הוא שאם אני משתמש בכוחה של המדינה כדי לכפות על אחרים את דעותיי ואורח חיי, אזי גם כשיפגעו בי בשם ערכיה של קבוצה אחרת (כמו בהר הבית) לא תהיה לי זכות טענה כנגד זה. זה הופך למאבק כוחני שבו האלים גובר, ודומני שלא נכון וגם לא כדאי לנו לצדד בתרבות וצורת חיים כזאת.

יש לתמונה הזאת השלכות מתבקשות גם לגבי חוק הגיור, ובינתיים לא אכנס אליהן.

[1] אמנם יכולה לעלות טענה שהעם היהודי סייע ומסייע למדינה ולנתק כעת את הקשרים עמו יש בזה בעיה מוסרית של כפיות טובה. אדעתא דהכי הם לא היו עוזרים לנו ופועלים למעננו. אבל זו נקודה שולית מבחינת הדיון שלי כאן.

[2] ראה על כך כאן ובקצרה כאן וכן בספרי אנוש כחציר.

[3] כמובן שאסור לחטוא, אבל האיסור הוא כלפי שמיא. פנחס לא יכול לדרוש זאת ממנו.

[4] עמדתי על כך במאמרי כאן. זו סוגיא נכבדה ואין כאן המקום להיכנס אליה.

[5] אגב, אין לראות בדבריי כאן תפיסה רלטיביסטית של המוסר. אני דווקא מאמין במוסר אובייקטיבי, אלא שהדרך להגיע לערכים הללו כרוכה בשאיבה מהסביבה. היא מלמדת אותנו מה נכון (לא תמיד כמובן. אבל אם משתמשים בחשיבה ביקורתית היא בהחלט עוזרת לנו להבחין בערכים נכונים שקשה היה לנו להבחין בהם בלעדיה).

60 תגובות

  1. רוב הרפורמים רואים בכותל שטח כבוש בכלל אין להם שום זכות לדבר.

    1. שלום,

      ראשית, בעניין הדמוקרטי, אתה צודק לגמרי. שמעתי שבוע שעבר הרצאה מאלפת של מומחה לנושא (ד"ר שמואל ברקוביץ, שעוסק במשפט של המקומות הקדושים) והוא (וגם אחרים הסכימו) טענו שבג"צ פשוט עושה צחוק מהנושא, כיוון שבהלכה שעסקה בכניסה להר הבית בג"צ ממש טען שאין זכות עמידה לעותרים, ושהמדינה מחליטה על זה ולא אף אחד, ואלו בנשות הכותל בג"צ, בעתירה הקודמת שלהן (השנייה מתוך שלוש), ממש דחף אותן בצורה לא אובייקטיבית להגיש עתירה שונה ורמז שהיא תתקבל. כך שמבחינה דמוקרטית לא יכול להיות הבדל בין עמידת רפורמים ברחבה לבין עמידה בהר הבית.

      שנית, לגופו של עניין, הדיון אכן אינו בכוונות הלב, ולא במה מרגישים הרפורמים או הציבור הרחב כשמתפללים לידו רפורמים. חזקה על מי שרוצה להתפלל שם שכוונתו טובה. אבל הדיון הדמוקרטי היחיד צריך להיות בטיעון של רוב מול מיעוט ובזכויות המיעוט. קודם כל אם ירצו הנשים להתפלל מאה מטר מזרחית לשם, בתוך מסגד אל אקצה, אין לך ולי ספק מה יפסוק בג"צ בדבר זכויות אלו. שנית, גם אם יש למיעוט זכות, היא לא מידתית כאשר היא ניתנת להתפלל באותה רחבה של ציבור אורתודוקסי הגדול פי עשרת אלפים לפחות מבחינת היקף בתי הכנסת שלו. גם אם סאטמר יבואו וירצו לעשות מחיצה פלונית, והם מיעוט שבמיעוט, במדינה דמוקרטית (להבדיל מן הדתית) טיעון שכזה לא יכול להתקבל. והדיון צריך להיעשות בכך שמבחינה מידתית יש להם תחליף ראוי – רחבה חיצונית או בקשת רובינסון, אבל הן רוצות בדווקא להתפלל ברחבה הדי-קטנה שלנו, אז אם היו פה רבע ציבור רפורמי, הייתי נותן להם. אבל כל זמן שזה לא כך, שיתכבדו ויתפללו בצד.

    2. לגבי בג"ץ איני מכיר את העניין. ייתכן שהשיקולים הם שונים (שיקולי ביטחון מול שיקולי חופש דת למשל). ואולי באמת בג"ץ מפלה. על מסגד אל אקצה לא נכון לדבר כי זה מקום מוגדר ופרטי. דבר על הר הבית באופן כללי ושם אסכים איתך לגבי נשים.
      ככל שהבנתי אין להם בעיה להתפלל בצד. הבעייה היא שגם בצד התנאים לא סבירים בעיניהם. שיקולי זכויות הרב והמיעוט לא רלוונטיים שכן המיעוט לא בא על חשבון הרוב. הם לא רוצים להתפלל כרצונם ברחבה הרגילה אלא מקום סביר בצד.

  2. הבעייה זה שהם לא באים כאחת מעוד הדתות הרבות שיש אלא כזרם לגיטימי ביהדות וזה כבר לא העסק של המדינה

    1. לא רואה שום הבדל. המדינה לא אמורה להתערב ולקבוע איזו דת לגיטימית ומהי יהדות. אם יש מספר משמעותי של אנשים שרוצים שימוש כלשהו במקום קדוש להם היא אמורה לתת אותו. בשאלה מיהו יהודי לעניין חוק השבות ומשמעויות חוקיות ואזרחיות המדינה צריכה לקבוע. אבל זה דיון אחר.

  3. שלום הרב מיכי,

    שתי נקודות בינתיים:
    1. עניין חופש הפולחן נפתר זה מכבר בהקצאת הרחבה המשותפת. הטענות שמועלות לגביה טכניות, וצריכות להיפתר בכלים הטכניים הרגילים – שיפוץ, שינויים ניהוליים וכו'. הדיון היום (למיטב הבנתי) הוא לא על תפילה משותפת אלא על ניהול משותף. זו דרישה אחרת לגמרי.

    2. גם טענת חופש דת לא חסינה מבחינה של הלגיטימיות שלה. הפולחן המתבקש צריך להיות אכן חלק מהדת המבקשת, לא בתיאוריה אלא במעשה. כמו שכתבת, דברים שבלב אינם דברים – המבחן צריך להיות אובייקטיבי, אחרת כל טענה של קבוצה דתית תזכה אפריורית להגנה, על חשבון זכויותיו וכספו של הציבור. לכן העובדה שהרחבה ריקה משמעותית מאוד בעיניי.

    1. 1. ככל שהבנתי הבקשה היא לניהול נפרד ולא משותף (שהם ינהלו את הרחבה שלהם).
      2. כל עוד יש ציבור גדול שמבקש אי אפשר להתעלם. ייתכן שהריקנות היא בגלל שכיום אי אפשר להתפלל באופן סביר. אם יתברר שאין ביקוש אפשר לשקול זאת שוב. אגב, אין סיבה להקצות תקציבים לזה. אפשר להקצות להם את השטח ולתת להם לממן את העניין. זה גם לגיטימי (כל עוד ברור שיש הבדל בביקוש, ולכן לאורתודוכסים יש הצדקה שהמדינה תממן).
      יש להודות על האמת, שגם העלייה להר הבית היא מיעוט מבוטל של אנשים. ואם זה יהיה מותר ויפסיק להיות אישיו, זה בכלל יפסיק לעניין מישהו למעט קומץ פעילים.

  4. הרב מיכי,
    היה דוקא לחשוב שההתעקשות שלנו, היהודית, על עליה המונית להר הבית בשנים האחרונות היא היא הפונדמנטליזם ועצימת עיניים. חשוב רגע, כמה הרוגים מטרור היו ביהודה ושומרון מתחילת כהונת רה"מ ביבי עד שהתחילה האובססיה של העליה להר הבית, וההתבטאויות הציבוריות של חוטובלי, רגב ואריאל בענין זה, החל מחורף תשע"ה? בשש השנים הראשונות של ביבי היו ביו"ש כמה עשרות הרוגים יהודים בלבד מפיגועים. מספר כזה נמוך לא היה בערך משנת 1882.
    ברור שכל אדם הוא עולם ומלואו, אבל כשמשווים זאת לעידני 'קורבנות השלום' (כמו שנת 2002-3) או למה שהיה בשנה שעברה, מסתבר ש'אינתיפדת היחידים' ממש לא היתה אינתיפדת היחידים. או לפחות לא רק כזו. היא קשורה מאד לטמטום ועקשנות מצדנו, שהם בה בעת כפירה בחשיבות והקדושה של כל אחד מבתי הכנסת בהם אנו מתפללים (נושא שכתבת עליו לא מעט לאחרונה בהקשר אחר).
    צריך לטמון את הראש בחול בשביל לא לשים לב שכל פעם המהומות קורות בחודש אוקטובר, שזה בעברית (או בבבלית) אומר תשרי. מהראש היהודי התכליתי שלנו אפשר לצפות לקצת פחות פונדמנטליזם ביחס להתנהגויות שברור לנו שהשכנים (הלא-כ"כ רציונליים, מה לעשות) שלנו מתחרפנים מהן. שוב, זה לא מצדיק שום אלימות מוסלמית, אבל מותר גם לשאול מה קרה לשכל הישר שלנו.

    1. חיים שלום.
      השיקול הזה הוא טעות יסודית שמשום מה חוזרת שוב ושוב. אין שום דבר פונדמנטליסטי ברצון של אנשים לעלות להר. זה שיש פראי אדם שמשתוללים ומאיימים לעשות פרעות (וגם עושים), לא הופך את העניין לפונדמנטליזם. פשוט צריך לטפל בהם ביד קשה וזה הכל. האם מצעד הגאווה גם הוא פונדמנטליזם של הלהטב"ים? הרי כל פעם זה מביא לפרעות והפגנות. האם הדרישה של הרפורמים ברחבת תפילה גם היא פונדמנטליזם (הרי החרדים ישתוללו)? עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. מה שאתה מציע הוא היפוך וערבוב של מושגים, ובעצם כניעה לטרור ועידוד פונדמנטליזם, ואני מתנגד לזה.
      קנאות היא פגיעה באחר בגלל שהוא נוהג אחרת ממך. מי שעולה להר לא פוגע באף אחד, אלא רק לא מוכן לתת לאחרים לפגוע בו.

  5. האם בבית כנסת רגיל יכול להכנס כל אחד ולהתפלל כרצונו? כנראה שלא יעלה חזן רפורמי בבית הכנסת שלנו. זו זכותנו כבעלי המקום או מי שמנהלים אותו להחליט על אופיו.
    אז החליטה המדינה (בין אם בהחלטה ישירה ובין אם ביישור קו למצב בשטח) ששטח רחבת הכותל הוא כבית כנסת. עוד החליטה באותה הצורה שהוא מתנהל בצורה מסוימת, מדוע יש להלחם שהוא יתנהל בצורה אחרת? האם תעמוד על כך שבכל בית כנסת יוכלו הרפורמים להתפלל? האם גם במערת המכפלה? האם בבית הכנסת הגדול בירושלים? נראה לי שאולי יש כאן התייחסות מעט שונה לכותל מאחר והוא כביכול שטח ציבורי פתוח שאינו נראה כבית כנסת קלאסי. אך מרגע שהוחלט שאופי המקום הוא כזה, ניתן להתנהל בו בהתאם וזו זכותה של המדינה בצורה דמוקרטית להחליט שהוא בית כנסת אורתודוקסי.
    לכל כלל יש גבול וגם לחופש הפולחן. אף אחד לא מונע תפילה רפורמית כלל ולעניין זה כן חשוב לבדוק טכנית האם יש ציבור רפורמי בישראל וכמה מהם בכלל שוחרים לכותל בכדי להחליט כיצד יתנהל בית הכנסת במקום. לו יצוייר שהיה ציבור גדול הדורש פולחן במקום השייך למדינה, היה ראוי לבדוק ולהחליט על הנושא מבחינה דמוקרטית. אך כל עוד המצב אחר, אין סיבה לשנות את המצב הקיים בגלל קומץ בעלי השפעה רעשנים (בדיוק כמו שלא אוכל לארגן קבוצה קטנה ולהחליט שגן סאקר ישמש לנו כמקום לפולחן הקמפינג).

    1. יובל, בית כנסת כל אחד יכול לבנות לעצמו. זה בדיוק ההבדל בין אתר מקודש שהוא אחד ואין לו תחליף (כעין הסיבה למה אין אונאה בקרקעות. כל קרקע היא משהו ייחודי).
      במערת המכפלה זה אכן אותו דבר. על אף שיש הבדל כי שם יש בניין שכבר מתנהל באופן מסוים ולא הרי להקצת להם שטח אחר ונפרד בכותל כהרי לתת להם להיכנס לרחבה הקיימת (שאמנם נעשתה על ידי המדינה ולכן זה לא כמו מערת המכפלה).
      זהו שמדינה לא יכולה להחליט על שטח ציבורי ייחודי שהוא הופך לביכ"נ אורתודוקסי. ממש לא. שטח כזה אמור לעמוד לשירות כולם. זה כמו להחליט על שמורת גי'לבון או הכינרת או כל מקום ייחודי אחר שהיא הופכת לביכ"נ אורתודוקסי.

  6. 1. נכון, אבל זו לא הרחבה שלהם. זו הרחבה של מדינת ישראל, שהיא מקצה לתפילה מעורבת (לא רק שלהם, אלא של כל מי שירצה) בגלל מחויבותה לחופש דת. לדרוש מימוש זכות זה דבר אחד, ולדרוש להיות חלק מהגוף שמנהל אותה זה דבר אחר. לטענה השניה אין לדעתי ביסוס במסגרת חופש הדת.

    2. לגבי הר הבית זו באמת שאלה מעניינת. אני חושב להפך, שאם זה יהיה מותר המקום יהפוך למתויר מאוד ע"י ישראלים, אבל בהחלט ייתכן שאתה צודק.

    1. 1. לא מסכים. דבר שמוקצה להם צריך להיות מנוהל על ידם.
      2. לא מדובר על מתויר אלא מפולל.

  7. המגיב יובל ש צודק לגמרי. באותו האופן, זה מאד לא פונדמנטליסטי לאשה בביקיני להכנס לבית כנסת במאה שערים, אף שמנק' מבט של ליברליזם אינדיבידואליסטי קיצוני אפשר להצדיק גם את זה. באותו האופן, טיעון 'חופש הפולחן' לגבי הר-הבית הוא פונדמנטליזם, שעולה לנו בכ"כ הרבה יתומים ואלמנות, וזה נורא ואיום. לטמינת הראש בחול קוראים בשפה ההלכתית 'פסיק רישא ולא ימות', ולא ברור מדוע הרב מיכי מיתמם לגבי זה.

    1. אכן הדמיון בין הטיעונים מאד מרשים, ולכן כמו שהוא לא צודק כך גם אתה לא. ביכ"נ במאה שערים הוא רשות פרטית והכותל והר הבית לא. אגב, אם היית מביא דוגמה רלוונטית, כמו להיכנס עם ביקיני לכותל, ואפילו לרחבה שלהם, הייתי אולי מסכים (ויש לפלפל בזה עוד).
      אם אינך מבין מה שהסברתי למעלה (ועוד קורא לזה להיתמם) איני יודע לעשות זאת טוב יותר. תמיד אפשר להמשיך לעצום עיניים בנחת. בהצלחה. גם מגורינו בארץ עלו בהמון קרבנות. הציונות היא הפונדמנטליזם הכי גדול לשיטתך. וכך גם נסיעה במכונית.

  8. לגבי העניין של קנא ונוקם: דווקא יש צד חיובי לקנאות, כמו קנאותו של אליהו הנביא (קנא קנאתי לשם) ושל פנחס. גם לנקמה יש צד חיובי (תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם), וגם לרחמנות יש צד שלילי (מי שמרחם על רשעים סופו להתאכזר לרחמנים). כלומר, אולי צריך להתדבק בכל מידותיו של הקב"ה רק שיש לעשות זאת באופן שצו מצפוננו מורה לנו.

  9. יש כאן בעיה פרקטית. במדינה קיים 'חוק השבות' שמאפשר לכל 'יהודי' (לפי הגדרת המדינה) לקבל אזרחות מיידית.
    אם המדינה לא תתערב ותכיר בכל גיור שהוא, מהר מאוד ינצלו את הגיור הרפורמי ככרטיס כניסה קל למדינה מפותחת. לגיור האורתודוקסי (ובפרט של הרבנות הראשית, לפי השמועה) יש יתרון מובהק בגדירת פירצה זו.

    1. ברור. ולכן לא דיברתי על הגיור. אבל הדבר הנכון היה לוותר על הגיור ולהפריד דת ממדינה. לעשות גיור לאומי כתנאי לקבלת אזרחות (או לבטל את חוק השבות).

  10. הואיל ויש עניין לקצר בתפילה בזה"ז (כמבואר בפוסטים 77-78) – יש לומר שעצם הטירחא להגיע עד לכותל היא מיותרת, וניתן להתפלל בנחת ב'טמפל' המפואר שב'היברו יוניון קולג", או ברחבה שלידו. לשם מה ללכת לגדר ה'טמפל' הישן כשיש לנו 'טמפל' מכובד ומפואר המבהיק ביופיו?

    המקום קרוב יותר למרכז העיר, סמוך ממש למלון 'קינג דיוויד' ל YMCA, לרחובות ע"ש ג'ורג' וושינגטון ולילקולן ולקונסוליה של ארה"ב. אינני רואה כל טעם להתפלל במקום המיושן והשנוי במחלוקת בין לאומית ובין דתית וגורם אי נחת בשל סמיכותו לחראם א-שריף ולמסגד אל-אקצה המקודש לאחינו המוסלמים.

    בברכת השלום השוויון והאחווה הבין-דתית, רבאיי סאמסון ליברלינג'ר, סינסינאטי

    1. אני יכול להבין שיש הרבה אנשים, חילונים מסורתיים ואף שאינם מבני ברית, המעוניינים לגשת אל הכותל, אם לתפילה ואם לביקור, ללא צורך בהפרדה בין נשים לגברים, הפרדה שאינם מורגלים אליה, ואני מבין שיש מקום שהממשלה תיענה לצרכיהם של אותם אנשים.

      השאלות הן:

      (א) באיזו זכות ממנה 'התנועה הרפורמית' עצמה לכל המעוננים ברחבה מעורבת, שלמרביתם אין כל קשר לתנועה זו? אם יש לממשלה עניין ב'רחבה חופשית', שתמנה פקיד 'חופשי' לניהולה, ולא תמסרנה לקבוצה דתית שאין לה עניין אמיתי במקום.

      (אב הרי המקום מקודש לדת היהודית וזו דגלה באלפיים השנים האחרונות, מאז ה'תיקון גדול' בהפרדה בין גברים ונשים בתפילה. הרפורמה אינה 'זרם' ביהדות ההיסטורית אלא דת שונה לגמרי שההבדל בינה לבין היהדות ההיסטורית גדול בהרבה מההבדל בין קתולים לפרוטסטנטים. היעלה על הדעת שכנסיה פרוטסטנטית תדרוש זכויות בותיקן?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  11. חד משמעית הפוסט הכי גרוע שלך שקראתי מעודי. דעותיך אמנם – כרגיל – מנוסחות באריכות (למוות) ומתהדרות בלוגיקה טהורה המקנים לקורא תחושה של שופט צדק מורם מעם היושב באיזו טריבונה ומתארים לפניו ויכוחים קטנוניים בין המון העם הפרימיטיביים. הפעם זה עשה לי בחילה. לא הצלחתי להחזיק מעמד אפי' עד האמצע.
    אני יודע שזה כנראה לא יזיז לך, עברת בחיים יותר מאשר תגובה לא מכבדת מטוקבקיסט עצבני, אבל אולי איזה קורא נאור -אחד שלא תלה בך את כל עולמו הרוחני (ולכן אינו יכול לכרות את הענף שהוא יושב עליו) – אולי יבין סופסוף שזה לא הכיוון.
    אחד שטוען השכם והערב שנפקא-מינות פסיכולוגיות וכד' אינן מעניינות אותו, אלא רק נ"מ שכליות מוחלטות – לא יבין לעולם לאן דיעותיו מוליכות את העדר (ואולי אף את עצמו), שכן העדר אינו פילוסוף מת אלא אדם חי – אדם זה לעולם יראה את העולם מתוך קשית הכזית מוח שלו.

    נ.ב – למי שלא שם לב – העליתי טיעון אחד בלבד בתגובתי והיא נמצאת בפיסקה האחרונה.

    1. יוחאי אתה פשוט מדהים
      מצטרף לקללות
      מיכי אתה נבלה
      איך אתה מעז להביע את דעותיך (ועוד באריכות)
      אתה משוגע, טמבל, מסריח.
      לך תתקלח באושוויץ
      הדיאטה הרסה לך את הגיזרה
      הזקן שלך מדובלל
      והבית שלך מט לנפול

    2. נ.ב העליתי טיעון אחד
      מי שירצה למצוא אותו יקרא את מה שכתבתי בדילוג האותיות הגרוניות, בא"ת ב"ש, וסימנך א"ט ב"ח אל יאהוד

    3. יוחאי, אני אכן מסכים שהעלית טיעון אחד בלבד והוא בפסקה האחרונה, כלומר בנ"ב שלך. אלא שגם הטיעון האחד הזה שגוי. נכון שטיעון שגוי גם הוא טיעון.

  12. קשה לדמיין משהו שיביך את הרב מיכי יותר ממעריץ שיוצא להגנתו. היו מספיק כאלו אתמול לבריטני. הרפו.

  13. עם פרצוף חמוץ, מוצא את עצמי מסכים לרוב.
    חולק על כך שהמדינה לא אמורה להיכנס לנבכי נפשו של מי שמבקש ממנה פעולה כלשהי בשם ההגנה על חירויותיו.
    הסיבה לכך היא השאיפה שלי כאזרח שההגנה על חירויות לא תהפוך לנשק.
    דוגמה – בית משפט יכול לסרב לדון בבקשה מפני שהיא "קנטרנית" (והיו מקרים). גם אם אין חולק על כך שנפגעה זכות של האזרח. אלא שבית המשפט מזהה שהפגיעה באזרח מינורית ולא באמת מציקה לו אלא שהוא נותן לה נפח כדי להשיג רווח אחר (בדוגמה הזו זה לרוב רווח כספי אם כי יש גם מניעי נקמנות וכד').
    גם במקרה דנן צריך לדון עד כמה הרפורמים מעוניינים בתפילה ליד הכותל (קדושת מקום? אצל הרפורמים?) או שהם מעוניינים בדחיקת רגל בדלת הדתית.

    1. גם אם יש רצון לדחיקת דלת, גם זה לגיטימי. זו לא קנטרנות. הרי גם האורתודוקסים רוצים לדחוק את רגלם ולשמר שליטה. זה חלק מהרצונות של קבוצות דתיות ואידיאולוגיות.
      מעבר לזה, הם לא ביקשו מהמדינה הגנה. הם ביקשו לגשת לכותל כהבנתם ושהמדינה לא תתקוף אותם.
      כתבתי זאת בדבריי, לגבי נשות הכותל וכדומה, שהמניעים לא רלוונטיים בשום צורה. זה רצונם, וגם אם רצונם הוא לבטא את תפיסתם ולקבל לגיטימציה זה רצון לגמרי לגיטימי. כמו שלא בודקים את מי שנכנס לביהכ"נ האם יש לו רצון כן להתפלל או שמא הוא סתם עושה זאת מצוות אנשים מלומדה.

    2. אם מישהו מגיע לבית הכנסת ורוצה להתחיל לשנות דברים, לקצר חלקים בתפילה…, ארון הקודש לא בא לו טוב בעין, ולמה לא מרשים לו להיכנס עם צלב, הרי ישו היה יהודי.
      אני חושב שכאן יש חשיבות לבדוק את המניעים
      בסוף הדיון הוא גבול הלגיטימציה שאפשר לתת לשינוי ביהדות
      הרי קבוצת נוצרים שתחליט לערוך מיסה בכותל
      בטענה שהם היהודים האמיתיים, או לשחזר את הסעודה האחרונה בכיפת הסלע.
      יהודים שיחליטו להושיב ישיבה על קברו של ישו
      יהיה איזה שלב שבו המדינה תצטרך להיכנס לתוך הנישה המכריעה בין הדתות
      ובין חופש הפולחן לפגיעה באתר קדוש
      וברגשות המתפללים
      הדיון שלך עם החרדים בסוף איפה מונח הקו הזה
      ותו לא

    3. כבר הסברתי שבית כנסת אינו דוגמה טובה כי הוא שייך לקהילתו ומי שרוצה משהו אחר שיבנה לעצמו מבנה אחר. הכותל הוא יחיד, ואי אפשר לשלוח מישהו לבנות לו כותל אחר.
      אם קבוצה משמעותית של נוצרים ירצו לערוך מיסה בכותל זה דומה ליהודים שרוצים להתפלל בהר הבית (ולא במסגד אל אקצה). עקרונית צריך להקצות גם להם מקום.

  14. שלום הרב מיכי.

    אני לא מצליח להבין מדוע אתה מחלק בין שטח פרטי לבין הכותל.
    מהיכרותי המועטה (בעיקר מהמחלוקות על בית הכנסת של חמי) גם בית כנסת הוא שטח ציבורי.
    לא מעט בתי כנסת הם בעצם שטח ציבורי שהוקצה לצורך הקמת בית כנסת המנוהל על ידי עמותה.
    ושם לא נראה שיש לך בעיה.

    (ומכאן לנפק"מ המתבקשת על הר הבית –
    גם אם זאת זכותה של המדינה, זכותי כאזרח לחלוק על כך ולפעול לשינוי. וחובתי כיהודי…)

    המדינה יכולה וחייבת לקבוע כללי התנהגות בפרהסיה.
    החובה (ערכית או פרקטית) לאפשר חופש לפרט איננה חובה לאפשר זאת בכל מקום,
    ודווקא במקומות ייחודיים – שם תהיה התנגשות בין רצונות של פרטים – המדינה כריבון צריכה להסדיר כללים מחייבים.

    1. אם תנסה אני בטוח שתצליח להבין. אי אפשר לשלוח קבוצות לבנות לעצמן עוד כותל. אבל אפשר לעשות זאת לעוד ביכ"נ. מה כל כך מסובך להבין את זה? הכותל הוא שטח ייחודי ולכן צריך לאפשר שימוש לכל החפץ בזה במידת האפשר.
      אין שום התנגשות בין רצונות. יש ניסיון של קבוצה אחת לכפות את רצונה על אחרת. לכן צריך לתת לכל קבוצה שטח משלה ושכל אחת תעשה בו כהבנתה ((בגבולות הסביר).

    2. הרב מיכי, ייחודיות של שטח לא מפקיעה את היכולת של המדינה לקבוע. אם כבר להיפך.
      אם משהו הוא ייחודי אזי אי אפשר לומר שכל אחד יעשה מה שירצה – מכיוון שאין מספיק לכולם.
      (וממריבות שאני מכיר על בתי כנסת – לעתים יותר פרקטי לשלוח את הרפורמים לבנות כותל משלהם מלגרום לאנשים לוותר על בית כנסת שהם חושבים שהוא שלהם…)

      הניסיון לכפות הוא הדדי, מכיוון שכל צד רואה בעמדה שלו את ה"נורמלי" ובמה שהצד השני דורש כפייה.
      בעצם, יש כאן ניסיון לעצב נורמת התנהגות באזור ציבורי, ויש היגיון רב ליצירת נוהל כזה בשטח שהוא ייחודי.
      אבל איזה נוהל ייקבע? נראה לי מסמכות המדינה לעשות זאת. ויש מקום להתחשבות בנוהל קיים.

      ולכן גם אם פרקטית ניתן לתת לכל צד שטח משלו, כטיעון במישור העקרוני זה לא מוצלח –
      כי כשניתקל באותם "גבולות הסביר" אזי כנראה כן תסכים שמסמכותה של המדינה לקבוע מי כן יקבל ומי לא,
      ולכן אולי גם בגבולות המדינה (או הציבור, שהמחוקקים הם נציגיו) לקבוע מה הם אותם גבולות.

    3. איתן, אם לא היתה אפשרות לחלק את השטח לשימושים שונים לא היה צורך וטעם בדיון. אבל אין שום בעיה לקבוע שטחים שונים לקבוצות שונות בלי שיפריעו זו לזו, והרי המתווה שהוחלט עליו (זה שבוטל) כבר עשה זאת. אז על מה אנחנו מדברים בכלל? כדאי לרדת לקרקע.

  15. צריך להוסיף דיון בעניין השייכות הממונית של הכותל לציבור או למדינה או למשתמשיו או למחזיקים בשליטתו (רב הכותל).

    קשה למצוא הבדל בין זה לבין כל בית כנסת שרובו נבנה עם תקציבים של המדינה (ורובן המוחלט כאלה, הקצאות וכו').

    כמו"כ יש לדון בזכות של המשתמשים למנוע מאחרים להשתמש אחרי שהם כבר החזיקו בשימוש או אפ' סוג השימוש.

    כמו"כ תפיסה דמוקרטית היא לא תפיסה מוסרית היא לכל היותר פרקטיקה, מלבד זה שאין באמת דמוקרטיה במובן הזה בשום מקום שקורא לעצמו דמוקרטיה.

    כמו"כ באתוה מידה חייבת המדינה לאפשר לקבוצת מתפללים לקיים מניינים במוזיאון ישראל בשם חופש האומנות וחופש הדת והחופש הגדול.

    בקיצור מאמר שהעיקר חסר בו מן הספר.

  16. ההיגיון שלי אומר שאם קמה דת חדשה, היא לא יכולה לתבוע זכות תפילה במקום שהיה מקודש לדת אחרת עוד לפני המצאת הדת החדשה. היא יכולה להקים לעצמה טמפלים בכל מיני מקומות שעוד לא תפוסים.

    1. יש משהו בהיגיון הזה, אבל הרפורמיות והקונסרבטיביות אינן דת חדשה אלא טוענות שהן ההמשך לדת משה. העובדה שיש הבדלים בין היום לאז נכונה גם לגבי האורתודוקסיה (ואולי לא פחות מאשר הקונסרבטיבים). ויותר מכך, הגורם שיכול להכריע מיהו ההמשך הלגיטימי אינו המדינה. אם יש קבוצה מספיק גדולה שטוענת שהיא ההמשך אין (מבחינה דמוקרטית, לא פילוסופית) מי שישפוט אותה ויחליט האם היא צודקת או לא.
      גם האסלאם קם הרבה אחרי היהדות, וטענתו להמשכיות עוד יותר קלושה, ובכל זאת אני לא חושב שזו סיבה לא לתת להם זכויות בהר הבית (וגם לנו כמובן).

  17. כנ"ל גם לגבי הנצרות הטוענת שהיא ההמשך של עם ישראל. כנ"ל לגבי כל מיני כתות שרואות עצמן המשך של דת משה.
    הרפורמה היא דת זרה לא משום שיש בה שינויים. שינויים יש גם בדת היהודית כמו שציינת בצדק, אלא משום שהיא עקרה את היסוד שהוא נאמנות לתורה ולמצוות ולהתפתחות הפנימית של ההלכה.
    הם אולי טוענים שהם ההמשך, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לקבל כל טענה רק משום שאנחנו דמוקרטים. וזה לא אומר שאין לנו זכות במסגרת הדמוקרטיה לנסות לפעול לפי דעתנו ולפי איך שאנחנו רואים את המצב.
    לא ברור לי למה לדעתך זה סותר את הדמוקרטיה.
    זה בוודאי לא סותר את עקרון שלטון הרוב (הרוב בכנסת ובממשלה אמר את דברו).
    נשמע שאתה סבור שזה סותר עקרונות של זכויות הפרט, אבל לא ברור למה. כל קבוצה חדשה יכולה לבוא ולהחליט שהיא מעוניינת להקים טמפל במקום המקודש לדת אחרת, והמדינה הדמוקרטית תהיה חייבת להיענות לכך?

  18. בעניין התנגשות בין ההלכה למוסר: מדוע לא נאמר שצריך תמיד ללכת לפי ההלכה, על פי הכלל שהבאת באחד מספריך, שהחוק הפרטי (כגון "אסור לטפל בגוי בשבת") גובר על החוק הכללי (כגון "צריך להציל אנשים" או "צריך להיות מוסרי")? הלא שם התבאר בטוטו"ד שרק באופן כזה "אפשר לקיים שניהם", כי החוק הפרטי אינו מבטל לגמרי את הכללי אלא רק מכניס בו תנאי.

    [אגב, באופן אישי אני בכלל לא מקבל את ההבחנה בין "ערכים מוסריים" ל"ערכים דתיים". לדעתי אם הקב"ה ציווה אותנו במפורש לעשות דבר מה, זה בהכרח מעשה מוסרי, גם אם קשה להבין זאת. אפשר להביא דוגמאות רבות לכך שמעשה שנראה באופן שטחי כבלתי מוסרי, בראייה קצת יותר רחבה הוא מתברר כמוסרי מאוד, ולהיפך. מסתבר שה"צפייה" שלנו באידאה המוסרית היא קצת מטושטשת, ולכן יש מחלוקות בענייני מוסר, ולכן אנחנו זקוקים לתורה שתדייק אותנו].

    1. לא אכנס כאן שוב לדיון על הלכה ומוסר.
      לגבי ההתנגשויות, אכן כשיש עיקרון הלכתי ספציפי מול חוק מוסרי כללי יש יתרון להלכה. אבל בה במידה אם יהיה עיקרון מוסרי ספציפי והלכתי כללי יהיה יתרון למוסר. יש כאן סימטריה. ההבחנה הנכונה יותר היא לא במישור של ספציפי מול כללי אלא במישור של מהותי מול מקרי. למשל, הפרדת אישה שנאנסה מבעלה הכהן לעולם כרוכה בעוול מוסרי, ולכן כאן סביר להעדיף את ההלכה. לעומת זאת, בהתנגשות מקרית כמו הצלת גוי בשבת (כי לא תמיד יש התנגשות בין שני הערכים. לפעמים ההצלה לא דורשת חילול שבת, ולפעמים שמירת שבת לא פוגעת בערך החיים כי אין גוי בסכנה) יש מקום להעדיף את המוסר. מקרים אלו נכנסים לקטגוריה דומה לזו של עבירה לשמה.

  19. אם הקב"ה מורה לו אחרת עליו לעשות אחרת. לנו היום אין נביאים להתייעצויות. מעבר לזה, ייתכן שהכרעתו היתה שגויה ולכן נענש.

    1. לא בשמים אינו לגבי מוסר? ז.א. שמוסר אינו הלכה. על שגיאה כזו – כזה עונש?

    2. יש מושג של הוראת שעה של נביא
      ועליה הוא נענש
      לא בשמיים נאמר רק לגבי הוראה לדורות

    3. אין קשר ל"לא בשמים היא". יש בתורה מצווה להרוג את עמלק, וזה לא בא משמואל או מהשמים. יתר על כן, כל הרג של עמלקי לא לוחם הוא עוול מוסרי, ואם התורה מצווה אז ההלכה דוחה את המוסר (כי כאן ההתנגשות מהותית).
      השאלה שיכולה להיות כאן היא האם תיתכן פרשנות שלפיה לא צריך להרוג את אגג, או שמא הציווי הזה נדחה בפני עיקרון מוסרי אחר. שמואל הורה שלא. שאול טעה כאן ועל כך נענש.

    4. אם כבוד הרב היה במקום שאול, הוא היה הורג עמלקי חף מפשע? כמו דאע"ש?

    5. אם עמלקי מקבל שבע מצוות בני נוח הוא לא עמלקי ואז אין מצוה להרוג אותו (ניתן לפלפל אם יש לו שם עמלקי, אבל גדר עמלקי אין לו).
      כל המצווה היא רק אם העמלקי לא מקבל שבע מצוות בני נח שאז לפי התורה הוא לא חף מפשע.

    6. אני לא חושב שאפשר לענות לשאלה מה היית עושה במקום פלוני. מדובר באדם שונה ובמקום וזמן ונסיבות שונות.
      ראה כאן על תלות ההלכה בנסיבות:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA/

  20. שבוע טוב.

    כתבת כי גם המוסר וגם ההלכה הם רצון ה', יכולה להיות סתירה ביניהם, וכי ההכרעה אינה תמיד לצד אחד. פעמים הלכה, פעמים מוסר.

    במאמרך השוות זאת למקרים בהם יש סתירה בין שני ערכי מוסר.
    הבה נתבונן במקרה בו יש סתירה בין שני ערכים בתורה: לדוג' מצוות עשה ומצוות לא תעשה. במקרה כזה אומרת ההלכה כי עשה דוחה לא תעשה, ולכן למשל יש לקוץ בהרת בברית המילה.
    האם במקרה כזה יש סתירה ערכית בין שני "רצונות ה' "? דומני שלא. כלומר הסתירה וההתלבטות היא רק ב"כללי ההלכה", כלומר לדעת מה ה' רוצה במקרה בו מתנגשות שני מצוות שהוא בעצמו ציווה. שהרי בדר"כ הוא רוצה שנמול. ובדר"כ הוא רוצה שלא נחתוך בהרות. ומה נעשה כשיש ערלה עם נגע- נחתוך או לא? במקרה כזה למדים (מהיקש מצוות גדילים למצוות שעטנז) כי עשה דוחה לא תעשה, ואם כן למדנו כי רצון ה' הוא לחתוך את הבהרת במילה. אין פה (לאחר הלימוד בדרשה) שני רצונות סותרים ביניהם צריך להכריע, אלא רצון אחד ויחיד. לחתוך הבהרת.
    ומה נאמר למי שיעשה ההפך, ולא ימול בגלל הבהרת, שהרי ה' ציווה לא לחתוך בהרות? נאמר לו ש'הפה שאסר הוא הפה שהיתר', כלומר אותו מצווה שציווה לא לחתוך, אמר כאן כן לחתוך. לכן, כל זמן שרצונך לעשות רצונו ולקיים מצוותו, אין כל התלבטות, כי רצונו מה לעשות במקרה כזה בו הערכים שהוא עצמו ציווה מתנגשים נאמר באופן מפורש על ידו.

    גם בהתנגשות הערכית שאתה תיארת במאמר, בין מצוות למוסר, האנלוגיה לדעתי דומה. המצוות הן ציווי מפורש כיצד להתנהג במקרה מסוים. כלומר, לדעתי, המוסר הוא המעשה הרצוי, ואפילו הציווי האלוקי, כל זמן שאין ציווי ה' מפורש אחר לעשות כנגדו. כאשר האחרון יגיע, וודאי יגבר הוא על הראשון, שהרי המצווה בעצמו ציווה עלי במפורש ללכת במקרה זה אחרי הציווי המפורש, ולא אחרי המוסר.

    ואף יותר מכך, וזו הנקודה העיקרית: באמירה כאילו יש סתירה בין רצונות ה', ההלכה והמוסר, במקרה x, אתה מכניס בפיו של הקב"ה אמירות הפוכות מרצונו. הוא אמר במפורש להתנהג במקרה x באופן א', ואתה אומר "הוא גם אמר לי להקשיב למוסר והמוסר אומר ב'". כיצד יבוא הציווי המפורש למקרה x ויופקע ע"י חובת הציווי הכללית של המוסר?
    כלומר, במקרה כזה הציווי האלוקי להקשיב למוסר לא חל. אין שום ציווי אלוקי במקרה כזה להקשיב למוסר. ואף אם המוסר מתקומם, הרי זו סתירה בין המוסר (ללא ציווי אלוקי להקשיב לו) לציווי המצוותי, ולא בין שני ציווים אלוקיים. אין כאן "קונפליקט בין שני ערכים שמשקפים את רצון ה’". הרצון האלוקי הוא אחד, וכנגדו קם לו המצפון, וביניהם הסתירה, וביניהם יבחר הבוחר.

    וכאן אתייחס לחילוקך שכתבת בתגובות למאמר, בין ציווי מהותי (כבאשת כהן שנאנסה) לציווי מקרי (הצלת גוי תוך חילול שבת).
    אולם דברים קשים בעיני: אם אתה סובר שהציווי ההלכתי אומר שמותר לחלל שבת לחיי גוי, [כלומר שבלמדנות נדון מדוע לפי ההלכה אין האיסור של הצלת גוי בשבת תקף לימינו], כי אז אין כאן סתירה בין ההלכה למוסר. ורק יש לדון הלכתית האם הפקעת האיסור אכן נכונה הלכתית.
    אלא וודאי שאנו דנים במקרה בו לפי ההלכה אסור א', והמוסר אומר לעשות את אותו א'. אם כן מה אכפת לי אם זה ציווי מהותי או מקרי?
    נניח למשל כי המקרה לא היה עומד נגד המוסר. וודאי שהיינו מקיימים אותו, ואף מאבדים עליו את כל נכסינו, כפי שמצווה ההלכה. מדוע? כי חל ציווי מפורש (!)על המקרה הזה.
    אני טוען שאין דבר כזה ציווי מהותי או מקרי, ציווי משתמע או מפורש. אם לפי ההלכה יש ציווי א' למקרה מסוים, בין אם זה מפורש או נלמד בדרשה, בין אם זה התפרטות של כלל או מקרה יחידי- כל זמן שיש על כך ציווי הלכתי, אזי זהו רצון ה' המפורש למקרה זה, והוא גובר על הציווי הכללי, ציווי המוסר, התקף כל עת שאין ציווי אחר מפורש.

    1. 1. אני לא רואה שום הבדל בין התנגשות ערכים פנים הלכתית להתנגשות בין מוסר להלכה. כשהקב"ה מצפה ממני לעזור לזולת הוא לוקח בחשבון שלפעמים זה יתנגש עם ערך אחר ויידחה מפניו או ידחה אותו. בדיוק כמו בהלכה. צו מוסרי מבחינתי הוא כמו מה שנאמר להדיא על ידי הקב"ה. איני רואה הבדל.
      2. דומני שלא הבנת את ההבחנה שעשיתי בין התנגשות מקרית ומהותית. התנגשות מקרית פירושו שקיום ערך (או מצווה) א לא בהכרח מתנגש עם ערך ב. כמו פיקו"נ ושבת. קיום פיקו"נ לא מחייב בד"כ חילול שבת ולהיפך. אבל יש לפעמים התנגשות מקרית. במצב כזה אין דרך לדעת מה גובר על מה. בהתנגשות מהותית, כמו למשל הריגת עמלק, שכל פעם שהורגים עמלקי קטן עוברים על איסור הלכתי ומוסרי של רצח, שם סביר שכשנאמר הציווי ההלכתי הוא לקח בחשבון את האיסור המוסרי ולכן הוא גובר עליו.
      3. גם כשיש צו מפורש זה לא אומר שהוא מנדטורי. זה רק אומר שיש ערך כזה. אבל אין הכרח לומר שהוא תקף תמיד ולא נדחה לעולם. כמו האמירה ששוקולד הוא טעים וכדאי לאוכלו. זה נכון מבחינת הטעם, אבל אין סתירה לאמירה שהוא משמין ומבחינה זאת לא כדאי לאוכלו.
      4. בנוסף, אתה לא מבחין בין דברים שכתובים בתורה לבין דברים שיצאו מפרשנות או דרש של חכמים. מבחינתי דרש של חכמים אינו כמו מה שכתוב בתורה (וכנראה גם הרמב"ם רואה אותם שונים, ראה שורש שני). חכמים יכלו לטעות, ויכלו לקבוע דברים למרות שאין להם תוקף כללי בכל מצב.

    2. תודה על התגובה.

      הרב מיכי, אספר לך דבר מעניין.
      ניסיתי לכתוב לך פעמיים תגובה ולבטא בה את דעתי על דעתך שלך, וכל פעם לאחר שסיימתי, קראתי את תגובתי, וניסיתי מנקודת המבט שלך לראות מה תענה וכיצד תגיב. וכל פעם הבנתי שאני לא יכול לשכנע, מהסיבה המעניינת: כל הוכחה מההלכה, לא תתפוס בדיוננו זה, כי אתה סבור שלא רק ההלכה היא מקור לרצון ה', אלא גם המוסר.

      בעצם, (אם יורשה לי לפרשן אותך פילוסופית 🙂 ) המעשה הרצוי בעיני ה' ידוע עפ"י שני צינורות: המוסר וההלכה.
      כל מימרא והוכחה מההלכה "בעד ניצחון ההלכה על המוסר" לא תוכיח לך דבר, כי היא מבטאת רק צינור אחד, ההלכתי, ואילו המוסר עלול לומר להפך.
      רק כאשר ההלכה מתייחסת באופן מהותי לסתירה אל המוסר, (כאשת כהן שנאנסה), רק אז תדע נאמנה(?) כי רצון ה' הוא שההלכה תגבר על המוסר במקרה הזה.
      בכל מקרה אחר, (הלכה שבאופן מקרי מתנגשת עם מוסר), אין הוכחה לכך.

      אני הוגה הרבה בכיוון המחשבה הזה בימים האחרונים. אין ספק שזו מחשבה מיוחדת ומעניינת בעיני.
      לדבר נוסף שמתי לב, שבכמה הלכות, המוסר משתלב בהלכה ונמצא בה כגורם משפיע, מעצב, כ"פקטור הלכתי". כלומר גם בהלכה יש ערבוב עם טענות מוסריות.

      אשאל שאלה נוספת, ברשותך:
      המוסר עובד בנו (גם) כרגש, מצפון. אנחנו מרגישים שנכון לעשות טוב, ומרגישים רע אחרי שהעלבנו/גנבנו.
      האם ללא ידיעה במציאות ה' (בין אם שאלת מציאות ה' היתה ספק לא פתור, בין אם "ידיעה שאין אלוה"): א. האם למוסר היה תוקף? ב. האם היית מתנהג לפיו במקרים שהמוסר גורם לאבדן ממון/זמן/?

      בתודה,

    3. שלום י'.
      ראשית, זו לא פרשנות. זה מה שאני אומר להדיא. ראה למשל טור 15.
      במקום שבו יש כמה אפשרויות פרשניות או הכרעתיות, שם יש אפשרות לבחור את זו שמתאימה יותר למוסר. ושוב, לא בגלל שזו הפרשנות הנכונה יותר (כי ההלכה אדישה למוסר לדעתי) אלא מפני שאם כל הדרכים לגיטימיות אז למה לא להרוויח גם את המוסר?
      לגבי שאלתך האחרונה, ראה באתר שלי במחברת הרביעית בחלק השלישי. בלי אלוקים אין מוסר (יש רק רגש מוסרי). אבל זה לא אומר שלא הייתי נוהג כך בפועל. אבל גם אם הייתי עושה כך – לא הייתי אדם מוסרי אלא אדם נעים (מחכמי האומות ולא מחסידיהם, כלשון הרמב"ם סופ"ח ממלכים).

  21. שלום הרב,
    לדעתי זו טעות להכניס את דרישת הרפורמים לקטגוריה של חופש דת/פולחן כיוון שהדת שלהם לא אוסרת להתפלל בהפרדה של גברים ונשים אלא זה פשוט נראה להם יותר מתאים ונוח להתפלל ככה (ואגב, אני איתם בזה) . חופש דת אומר שלכל אדם זכות לממש את דתו ולא את נוחיותו.

    1. לא מסכים. זה אמנם לא אסור עליהם אבל זוהי ההעדפה הדתית שלהם (לא רק נוחיות). הם מאמינים בשוויון. לשיטתך גם אין חובה לאפשר לאורתודוקסים תפילה במניין כי זו לא חובה דתית אלא רק מעלה?

      1. לתפילה במניין יש מקורות ברורים בהלכה, גם אם זה לא חובה. שוויון זה לא חלק מהיהדות גם לשיטת הרפורמים אלא הם מכניסים את זה כתיקון שראוי לעשות. אגב, נראה לי שגם אתה מסכים שכל מה שהוא לא חיוב בסיסי לא נכנס לקטגוריה של חופש דת, לדוגמה: לא חייבים לתת מזון מהדרין. עושים זאת היום וזה יפה, אבל לא מוכרחים. ומה לגבי דרישה של תימנים לרחבה משלהם? מה לגבי דרישה לקישוטי זהב טהור לספרי התורה? הדוגמה שהבאת, מניין, לא הוגנת כיוון שהמון העם תופס את זה כחובה ולא כמעלה וראיה לכך היא כמות המריבות בין הורים למתבגרים עייפים בחופש הגדול.. דבר נוסף: לדעתי גם אם לא יתנו לאף יהודי להגיע לכותל אין פה פגיעה בחופש הדת כיוון שזו לא מצווה. המציאות בהר הבית בעייתית כיוון שלא נותנים להתפלל (אם לא היו נותנים להכנס בכלל לא הייתי רואה בזה בעיה, כמו שאנחנו מקבלים את זה שאי אפשר להתפלל בקבר יוסף).אני חושב שהרפורמים צריכם לטעון שמכיוון שהמדינה נכנעה לחרדים ויצרה הפרדה בכותל, מה שלא קיים במרחבים ציבוריים רגילים, היא צריכה "לפצות" את הנורמלים שנפגעו מכך.

השאר תגובה

Back to top button