סיינט היטלר, או: על קדושת השואה (טור 216)

בס"ד

נשאלתי בערב יום השואה על יחסי ל"קדושת השואה". השאלה הגיעה בדיוק בזמן שבו התכוונתי לכתוב על כך טור שיאפשר לי לשפוך עליכם את כל המיאוס שאני חש כלפי קרנבל השואה שחוגגים אצלנו בכל שנה. תמציתו נמצאת בהערת אגב כאן (שאולי הייתה הטריגר לשאלה הנ"ל). כפי שכבר הזכרתי, החלטתי לחכות עם פרסום הטור עד יעבור זעם, ועתה הרי הוא לפניכם.

ביקורות משמאל על זיכרון השואה

באגף השמאלי יש תחביב ידוע לבקר את זיכרון השואה. שם זה בדרך כלל מגיע מהמקום האוניברסלי (בתוספת נופך מרקסיסטי שרואה את ההיסטוריה כפרי הקולוניאליזם של הפריווילגים ההגמוניים). הם אומרים לנו: יש עוד שואות עוד סבל ועוד קרבנות, ודי להתקרבנות שלנו היהודים-ישראלים שמאפשרת לנו לעשות מעשי זוועה (שואה, אפרטהייד). טענתם היא שזכר השואה משמש את היהודים בכלל ובפרט אותנו בישראל לקידום האינטרסים שלנו ואנו עושים בה שימוש להצדיק את מעשינו (הנוראיים) כלפי חוץ ועוד יותר כלפי פנים. אני חייב לומר שגם לדעתי יש מדה מסוימת של צדק בביקורת המעצבנת הזאת (שנאמר: גם שעון עומד…).

רק כעת שלחו לי ביקורת אחת כזאת של מרטין וייל, ניצול שואה בעצמו. בין היתר, הוא מחליט שם באופן נחרץ שמוזיאוני שואה מעולם לא מנעו רצח של חף מפשע אחד. מניין לו? לא זכיתי להבין. אבל הנחות המבוקש הן תחביב שמאלני רווח (ולא רק שלהם), ולא הן שמעסיקות אותי כאן. ההצדקה לכנסים, מוזיאונים, מחקרים ומאמרים, עליהם הוא מלין, היא בערך אותה הצדקה שיש למחקרי מגדר, תרבות סינית, לשון אצטקית וכדומה. בין יתר הסיבות, ניתן למנות את העניין הציבורי (?) ו/או האינטלקטואלי (??) בתופעות הללו וכמובן חשוב להוסיף את עניינם של אלו שלא מוכשרים מספיק כדי לעסוק במתמטיקה ופיזיקה. חשוב למצוא גם להם פתרונות אקדמיים. ולא, מרטין וייל, כל זה לא בא על חשבון השקעת כסף בנצרכים ובמניעת שואות עכשוויות. לפחות לא יותר מאשר השקעות בתרבות, בהתנחלויות, בספורט, באוניברסיטאות, בכנסי שלום, בתרועות מלחמה ובבית ברל (שכפי שפורסם לפני שנים היה המוסד שזכה להכי הרבה כספים ייחודיים בתקופה העליזה של כספים ייחודיים לחרדים).

אבל כאמור איני רוצה לעסוק בכל זה כאן. ענייני כאן הוא בהפיכת השואה לקדושה, ויום השואה ליום בעל ממדים רליגיוזיים בלתי נסבלים בעיניי, מה שמביא עלינו כל שנה מחדש את מטר הזבל הרגשני והפתטי (לא עוד, מגש הכסף, מיגור הרשע וכו' וכו') שנמאס לי כבר לשמוע אותו מבעד לדמעה שקופה (כמאמר המשורר, שם, שם).

קדושת יום השואה

בטור 7 כתבתי על חשיבותו ומשמעותו של הזיכרון. הוא מאפשר לנו להנציח דברים שחלפו, ואולי יש לו אפילו משמעות מטפיזית. מעבר לזה, חשוב לזכור כדי למנוע אירועים דומים בעתיד וכדי לחדד את המודעות והאיכפתיות. וכמובן חשוב גם להזדהות עם הסבל של האנשים והניצולים ולגלות להם אמפתיה. מעבר לזה, זיכרון קולקטיבי זוקק טקסים ופתטיות. אין לי פתרון יעיל אחר (אם כי אני לא אשם, ואין שום סיבה בעולם שאדם אינטליגנטי ייטול חלק בכל הרפש הרדוד הזה). אז מה בעצם הבעיה? לכאורה יש סיבות מצוינות לקרנבל הזה.

ואכן, אם תשאלו אנשים לפשר הטקסים והחגיגות, אני בטוח שרובם יאמרו לכם שערכו של זיכרון השואה ושל יום השואה הוא בהזדהות עם הקרבנות (שרובם כבר לא בינינו, ועוד מעט הסיבה הזאת תחלוף מן העולם) ובמניעת שואות עתידיות (כפי ששומעים בכל הנאומים הפתטיים הנ"ל) וכל הסיבות הנ"ל. אבל ברור שכל אלו הסברים שבאים בדיעבד. ניכר בעליל שאנחנו לא באמת מתכוונים לעסוק במניעת שואות עתידיות.

אל תתנו לאף אחד לזרות לכם חול בעיניים. כל המטרות החשובות הללו ממש אינן העיקר. קשה להשתחרר מהרושם שההתייחסות הרווחת לשואה ולזיכרון השואה היא במונחים של קדושה. רק תשמעו את הנימה של שדרי הרדיו וגם של האדם ברחוב. מין טון נוגה ומהורהר, כרוך בעצב מובלט (וקצת מעושה), אחרת לא יוצאים ידי חובת היום. ניתן לחוש את הרטט הרליגיוזי שעובר ברבים מהדוברים כשהם עוסקים בשואה. מכאן גם תבינו שאסור "לחלל את יום השואה וזיכרון השואה", שהרי הם קדושים (לחלל מלשון לחלן כמובן, כלומר להפוך דבר קדוש לחולין). ומכאן שיש גם חובה "קדושה" לזכור אותם ולא לשכוח. מכאן באים הדיבורים המאוסים על קדושת החובה לזכור, הלימוד האובססיבי של כל פרט היסטורי שקשור לשואה, הביקורת המתחסדת על כך שנוער אוסטרי לא יודע שנרצחו בשואה ששה מיליון יהודים, או מה היה צבע שפמו של היטלר ובאיזו שנה נערכה ועידת ואנזה. כל פרט כאן הוא חלק  מקדושת השואה ויש חובה קדושה לעסוק בו. כולנו חייבים להיות היסטוריונים מקצועיים ולדעת כל פרט כדי לצאת ידי חובת זיכרון השואה ולא לחטוא חס ושלום במעילה בקדשים.

מכאן גם באים הדיונים הבלתי נגמרים והמתחסדים על כל תופעה שולית ביחס לשואה, האם זה ראוי או לא. לדוגמה, לפני כמה ימים התקשורת סערה על מיזם שמטרתו לזכור את יומנה של נערה הונגריה בשם אווה באמצעות סרטונים יומיים ברשת האינסטגרם: הסטורי של אווה מהשואה. לא הפסקתי לשמוע דיונים מעמיקים על הנושא, האם ראוי לעשות זאת, או שמא זה מוזיל ומחלל את קדושת השואה. היו שם התלבטויות נפש סוערות, ואנשים שתוהים לכאן או לכאן (למשל ביומן הבוקר של קלמן וליברמן, זוג יהודים אינטליגנטיים שבדרך כלל אני נהנה לשמוע אותם, שלא הפסיקו לטחון את המוח עם השטויות הללו במהלך כמעט חצי מתכניתם). אמנם ככל הזכור לי לא השתמשו שם במונח קדושה, אבל הוא לחלוטין עמד ברקע. הרטט ביטא זאת בעוצמה רבה. לולא הוא גם לא היה מקום לכל הדיונים המטופשים על נושא בנאלי וסביר לגמרי. אם אנשים רוצים לזכור את השואה באמצעים עכשוויים, כמו סרט, עיתון, או מוזיאון. מה לכל הרוחות יכול להיות בעייתי בזה?! ממתי האינסטגרם פסול לזכר השואה? אם תקשיבו לדיונים תיווכחו שגם לא מדובר על פגיעה ברגשות הניצולים. זו פגיעה ברגשות הציבור כולו ובכל היקר והקדוש לו. פתאום יש לנו הלכות שואה שכולם מדקדקים בהן קלה כבחמורה: איך ראוי ולא ראוי לזכור, ומה מחלל, מוזיל, או מקדש אותה. עוד מעט יהיו שו"תים האם ניתן לזכור את השואה על ידי שליח או בשינוי. האם צבע הפרחים חייב להיות אדום או שאפשר גם ורוד. האם יד ושם קדוש ובאיזו מעשר הקדושות של מסכת כלים (האם חובה לטבול לפני שנכנסים לשם, וכל מי שעובד שם נחשב כהן לפי הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל), וכן על זו הדרך.[1]

ושוב, אל תתבלבלו. אנשים לא באמת עוסקים בשאלת הפגיעה בניצולים או בצורת ההזדהות עמם, וגם לא במניעת שואה עתידית. כל אלו קיימים, אבל בשוליים. אלו הסברים שמציעים רציונליזציה שבדיעבד לאובססיה שרואה בשואה קודש. מבחינת רבים מאיתנו מדובר בחילול הקודש, חד וחלק. הדיונים הם האם יום קדוש שמנציח אירועים קדושים ראוי לו שייחגג באופן כזה?! האם האינסטגרם לא מוזיל את הוד קדושתו של היום הזה?! ההנמקות ההגיוניות (החובה לזכור כדי ללמוד מהזיכרון וכדי למנוע שואות עתידיות וכדומה) אינן אלא עלה תאנה. אנשים מחפשים נימוק הגיוני לפֶטיש או לאובססיה שלהם, וזה מה שהם מצאו.

פסאדות דומות

התופעה הזאת מזכירה לי מעשים שבכל יום, שבהם קרובים של נפגעי פעולות טרור מוחים נמרצות על חוסר טיפול במפגעים, כשלדבריהם מטרת פעילותם ודרישותיהם היא למנוע פיגועים עתידיים (שאנחנו נהיה הסובלים האחרונים). אבל ברור לכל שלא זה העניין. הם רוצים נקמה וזהו. אחרת למה דווקא הם דואגים כל כך לסובלים העתידיים. עליהם כבר עברה כוס התרעלה. כך גם לגבי מקרים שונים שבהם קרוביו של אדם שנפגע על ידי פעולה של רשות זו או אחרת (כמו הצבא או בית חולים) שכמובן תובעים נמרצות בדק בית מעמיק ועשיית דין עם האשמים, וזאת כדי למנוע, איך לא, נזקים דומים בעתיד. משום מה גם כאן מניעת הנזקים העתידיים מסורה לאותם שנפגעו בעבר ולא לנפגעים הפוטנציאליים, כלומר לכולנו. אבל הרי ברור לכל שלא זה העניין. הם רוצים נקמה. אגב, אולי זה לגיטימי, אבל ראוי לשים זאת על השולחן. אף מראיין לא מעז כמובן לשים על השולחן את מה שכולם מבינים, שמדובר בנקמה. לא נעים לפגוע באנשים פגועים.

כך גם ביחס לזכר השואה. הנימוקים שמוצגים על השולחן הם הזדהות עם הניצולים והנספים, מניעת שואות עתידיות וכדומה. מאד הגיוני. אבל קשה לא להתרשם שמדובר ברציונליזציות שניתנות בדיעבד. השורש האמיתי של העניין הוא רטט קדושה ביחס לאירועים וליום הזה. היום הזה הוא פטיש או טוטם תרבותי שלנו, ומכאן שהקרבנות שעלו על המזבח הקדוש הזה כולם קדושים (זהו "זכר הקדושים" המפורסם). אפילו לא צריך אפיפיור שיקדש את כל המיליונים הללו. אצלנו זה קורה אוטומטית.

ושוב, הקדושה

כאן אנחנו שבים לטור 215 שבו עסקתי בקדושתם של אלו שמתו בגלל היותם יהודים. ההתייחסות שקושרת את השואה ויום השואה לקדושה ואת המוות בשואה לקידוש השם, מעבר להיותה  מופרכת על פניה (כי אין שם ולו בדל קשר לקדושה), בעצם סותרת לגמרי את ההיגיון. שמעתי פעם מהרב שבתי רפפורט בשם רבי משה פיינשטיין (סבה של אשתו), שהשואה הייתה חילול השם האיום ביותר בכל ההיסטוריה. יהודים נטבחים חסרי אונים במיליוניהם, וחבורת פראי אדם טבטונים מרושעים מלאי רעיונות עיוועים מטורפים והזויים שמדברים ונוהגים כמו ילדים מפגרים שולטים בהם ובעולם ביד רמה. מה קדוש במצב כזה? איזה קידוש השם היה כאן? זהו חילול השם איום ונורא (כמובן לא באשמת הנרצחים, אך זוהי התוצאה). גם כאן עליי להבהיר שאיני מדבר על אותם שבאמת מסרו את נפשם או נקטו בצעדים בעלי ערך (קיום מצוות, סיוע לאחרים) שבגללם הומתו. על אלו בהחלט ראוי לומר שקידשו את השם. אבל עצם העובדה שמישהו מת בשואה לא הופכת אותו לקדוש וגם לא לגיבור בשום מובן שאני מצליח להעלות בדעתי. לכל היותר זה הופך אותו למסכן שראוי לחמול עליו ולהזדהות עם סבלו. אבל לא מומלץ לעשות זאת על ידי שקרים ופתוס נבוב על קדושת השם וגבורה ריקה מתוכן.

אבל אנחנו כמובן לא נותנים לכל זה להפריע לנו להפוך את השואה לקדושה ואת הנספים לקדושים וגיבורים, מקדשי השם. היו כמובן חלק מהנספים שנהגו באומץ ובמסירות ראויים להערכה רבה ואסור להתעלם מזה, אבל היו גם המונים שנהגו בצורה פחות מרשימה (עד מזוויעה. בלי האשמות כמובן. איני יודע מה היה יוצא ממני אם הייתי שם). האם גם הם קדשו במותם את השם? בטור הקודם כבר הסברתי מדוע לא נכון שכל מי שמת כיהודי הוא קדוש (זה מופרך מסברא וחסר כל מקור). המיתוס המטופש וחסר השחר הזה הפך להיות סמל הקדושה של השואה.

הסבר

מה יכול להיות ההסבר לטירוף העוועים הזה? כיצד הופך אירוע טראומטי של חילול השם לקודש? בפרט זה מוזר כשזה קורה בתרבות שבה לכאורה אין דברים קדושים. כפי שהסברתי בטור 212, לדעתי ההתייחסות ההזויה הזאת יסודה בוואקום החילוני. בעולם שבו אין קדושה ואי אפשר לדבר באופן עקבי על ערכים (ראו במחברת הרביעית חלק ג), אין פלא שמייצרים תחליפים זולים.

בוואקום החילוני חייב לבוא תחליף למושגי הקדושה, ולכן הם עוברים סקולריזציה. השואה ויום השואה (כמו גם יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות הטרור) הפכו להיות אירועים ומועדים קדושים, ועכשיו גם לחילוניים יש קדושה וימים קדושים. כעת גם הם יכולים לקנא, להיעלב, ואפילו לדבר ברטט רליגיוזי על משהו. פשוט, עכשיו הם כבר לא עגלה ריקה. גם להם יש קדושה ויש ערכים וימים מקודשים. גם להם יש מורשת והיסטוריה (בתקופה שאחרי ניצחון החשמונאים ונטיעות ט"ו בשבט), ממש כמו הדוסים. והדתיים? כדרכם, נגררים אחריהם.

מעבר לזה, מרכזיותו של הרגש בעולם החילוני (ראו טור 31) גם היא גורם מסייע. בעולם המוזר שלנו אין דבר מקודש יותר מרגש של אדם. כל רגש הופך לקדושה ורליגיוזיות, וכל עניין שאינו חומרי טהור (כמו האמנות למשל)[2] נהיה קדוש. הולכים לפולין וזה מאד מרגש, ממש כמו יצירה אמנותית. לכן אמנות היא קדושה, ואם כן למה שהליכה לפולין לא תהיה גם היא כזאת?! מסעות ההתרגשות רוויי הדמעות לפולין אינם אלא אקסטזה חילונית בספירה פיקטיבית של קדושה חילונית. גם הם צריכים מקדש, אז אושוויץ הוא מקדשם. גם הם צריכים פולחן, אז אפשר לנהל שם טקסים ואפילו להתרגש ולבכות. גם הם צריכים ימים ואנשים קדושים, אז הנה יש להם.

השואה כמוקד הזהות היהודית

אבל לא מדובר כאן רק על קדושה. העלייה לרגל לארץ הקודש פולין וחגיגות החיים הפתטיות שנערכות שם כל שנה מבטאות אספקט מעט שונה. שם לא מדובר רק בקדושה אלא יותר בזהות. השואה הפכה להיות אבן הבסיס לזהות היהודית בת זמננו. לא פעם שמעתי אנשים מצהירים בהתלהבות ובעיניים מצועפות עם דוק של עומק משולהב נסוך עליהן: היהדות שלי היא היטלר והשואה. מיהו יהודי? מי שאביו נרצח/נרדף על ידי היטלר. מי אני שאוכל לכפור ביהדותו של זה שסיינט היטלר בכבודו ובעצמו הטביל אותו להיות יהודי והיזה עליו גז צקלון B מקודש?!

אין פלא שבוועדת ביטון שישבה על המדוכה כדי לתקן את "העוול ההיסטורי" שגרמה הציונות ליהודי המזרח, התקבלו כמה החלטות הזויות, ובהן יצירת תודעת שואה לגבי יהדות המזרח, עם מחדשי שפה משלהם, משוררים משלהם ומצעדי חיים משלהם (מסעות לאלג'יריה ומרוקו במקום לפולין. רק נותר להם ליצור שם איזו אושוויץ מקומית, ואז הכל יהיה מושלם). אבל אין כל פלא בכך. אם השואה היא המרכיב שמכונן את היהדות, גם המזרחיים רוצים. לא הייתה להם שואה? אין בעיה. נייצר להם אחת במו ידינו. כך יובהר לכולם שגם הם יהודים. שמא תאמר שהמסורת היהודית שנשמרה שם יותר יכולה להוות תחליף? בשום אופן לא. מה ליהדות ולדת? אבל באמת אין צורך בדתיות. הרי גם אותם רצחו, גם הם מרדו ונטבחו, ולכן גם הם קדושים (כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!) וגם הם יהודים (הקרבן האולטימטיבי). כדי לראות עד כמה זה פתטי והזוי, אני ממליץ בחום על שלוש הדקות הראשונות בסרטון הזה מגב האומה.

עמדה אישית

אסיים בנימה אישית. אני מסרב להצטרף לקרנבל הזה. אין בדל קדושה בשואה ובזיכרונה. נספי השואה אינם קדושים ולא בני קדושים. הם ברובם גם לא קדשו את השם ואולי אפילו חיללו אותו (רובם הגדול כמובן שלא באשמתם). הם גם לא גיבורים, אלא מסכנים. היו כאלה שכן קידשו את השם והיו גם גיבורים כמובן. אבל זה לא בגלל שהם עברו את השואה או סבלו בה, אלא בגלל החלטות והתנהלות ראויה לציון שהם החליטו עליה ופעלו על פיה ונשאו במחיר.

ברור שאסור לפגוע באנשים, בוודאי לא באנשים שסבלו, וברור שראוי לסייע להם ככל האפשר, אבל זו סתם חובה אנושית פשוטה. יש עניין לזכור אנשים שנספו ובוודאי להפיק לקחים ולמנוע שואות. חשוב להתחשב ברגישויות ולא לפגוע בניצולים כמו בכל אדם. אבל אין לזה ולא כלום עם קדושה ועם מנטרות נבובות ושקריות אודותיה. כל אלו צריכים להיעשות לגופם ולא כעלי תאנה שנותנים רציונליזציות בדיעבד למאוויי הקדושה החילוניים.

לכן גם לא ממש חשוב לי להוכיח את הייחודיות של השואה שעמנו עבר, כפי שניתן להתרשם מאובססיות רווחות במחוזותינו. לא בגלל ששואת הארמנים או הרצח בדרפור הם כמו השואה שלנו, או כל רעיון שמאלני אחר. איני יודע להשוות וזה גם לא  מעניין אותי. כל זה ממש לא נראה לי חשוב, למעט עניין היסטורי שיש למישהו בנושאים אלו. יהיו כאלה שיאמרו שיש לזה גם משמעויות תיאולוגיות (למה הקב"ה עשה זאת דווקא לנו. כידוע, אני לא נמנה עמהם). אבל מה חשיבות רואים בזה אנשים חילוניים, פרט לגירוד של פצע וחיטוט בו? עוד פחות חשוב בעיניי ללמד את בני הנוער איך התקבלה ההחלטה בוועידת ואנזה, כיצד זה פעל, מה היו העובדות ההיסטוריות וההתרחשויות שקרו שם. באיזה גז וקרונות רכבת השתמשו, וכמה בדיוק נספו. ממש איני מזועזע מזה שבאוסטריה רוב האנשים לא ידעו שנרצחו שישה מיליון יהודים. למה זה חשוב?! ואם לדעתם נרצחו רק עשרת אלפים, אז הם בורים ונאצים בפוטנציה? זו סתם בורות סבירה, כמו שיש רבות (וגרועות ממנה) במחוזותינו.

בה במידה איני רואה חשיבות רבה בסיורים סוחטי הדמעות בפולין, ועוד פחות מזה באלג'יר ומרוקו, כדי לשמוע נאומים פתטיים שנישאים על ידי אישי ציבור פתטיים במצעדי חיים פתטיים, ולעבור חוויות אמוציונליות מטלטלות (וגם קצת לשתות בפאב בוורשה. אני אפילו לא ממש נהנה להזדעזע מכך. אגב, גם שם מדברים על פגיעה בזכר השואה וחוסר רגישות כלפי הניצולים, אבל לדעתי שוב זו רציונליזציה שבדיעבד. בעצם מדובר על עוד חילול קודש חילוני). מי שמתעניין בזה – לבריאות. זה לא שונה מכל תחביב אחר, אבל מה רוצים ממני?! לי נמאס מהפתטיות הזאת.

אודה ואבוש,  היהדות שלי לא קשורה להוד קדושתו סיינט היטלר. הוא והשפם שלו וכל חבורתו לא ממש מעניינים אותי. אל תגלו לאף אחד, אבל אפילו לא מאד חשוב לי אם בעוד זמן מה לא יזכרו את היקפה של השואה ואת  הפרטים ההיסטוריים. כולנו בני חלוף והכל נשכח בסוף. איני רואה בזה ערך מיוחד מעבר לעניין ההיסטורי שיש באירועים המטורפים והייחודיים הללו. בוודאי שאין בזה שום ערך מקודש בעיניי. לכן אני גם לא מחפש צומות וטקסים שיוודאו שזה לא יקרה. יש לי מספיק צומות בלוח השנה שלי כבר עכשיו, הבו דלא לוסיף עלייהו.

רק להשלמת התמונה אחזור ואזכיר שגם בעיניי יש משמעות לזיכרון. הוא לא קדוש אבל יש לו ערך (ראו למעלה ובטור 7). לכן למשל פרוייקט "לכל איש יש שם" דווקא לא מופרך בעיניי, אם כי אני מבין גם את מי שלא יזדהה עמו, בבחינת "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ" (ירמיה כב, י). זו ממש לא כפירה בעיקר, ואין שום צורך להזדעזע מטקסים אלטרנטיביים או מאלו שלא עומדים בצפירה. לכן ודאי לא תתפלאו לשמוע שאת כספי המעשר שלי (כל המיליונים) אני לא מתכנן לתרום בזמן הקרוב ליד ושם ולמאות עובדיו, או לזיכרון השואה ולחקר ההיסטוריה בכלל.

כמו כן, אני בהחלט מסכים שחשוב לטפל בכל אדם שסבל או סובל, בין אם הוא ניצול שואה ובין אם לא. אבל נמאס לי מהמנטרות הקבועות שהפכו לחלק מהטקס ומעיצומו של יום על הניצולים שהולכים ונעלמים בלי שהם זוכים לטיפול. זה כמובן מקומם, אבל לא פחות ולא יותר מכל נצרך ואומלל אחר.[3] אני לא חושב שאני אמור לפצות מישהו על סבל שהוא עבר ושאני לא גרמתי לו. החובה שמוטלת עליי היא לעזור לו ולא לפצות אותו, ויש הבדל בין השניים. החובה לעזור קיימת ביחס לכל נצרך, גם אם אינו ניצול שואה. השואה משמשת כאן רק כמסחטה אמוציונלית (שלא כל כך עובדת) ותו לא, ביטוי נוסף להידרדרות של העולם שלנו מהשכל למחוזות האמוציה והמניפולציה (ראה טור 31, ובפרט את ההלצה של דב סדן).

זהו. שפכתי. כאמור, חשבתי לפרסם את זה בעיצומו של יום, אבל החלטתי מפאת רגישות הדברים לחכות איתם עד מוצאי היום הקדוש כשהרוחות יירגעו והדמעות יתאדו וגם ניצולי השואה ישובו לסבלותיהם. לבי לבי להם, אבל אני שונא את השימוש הפתטי בסבל שלהם כעלה תאנה שמשמש למילוי ואקום חילוני או כמנוף לקידום מטרות שונות, במודע (כטענת השמאלנים) או לא במודע (כטענתי). ובעיקר בעיקר נמאס לי מהשיבוש המושגי והערכי שהתופעות הללו משקפות.

[1] אגב, כל זה לא מפריע, ואולי אפילו עוזר, לעמוד האינסטגרם "הסטורי של אווה" להיחשב הפופולרי בעולם.

[2] ראה על כך אצל דורון כאן ובתגובתי.

[3] כמובן שתופעת כספי השילומים הגרמניים שנאספים בידי ארגונים מושחתים ששמו להם למטרה לשדוד את כספי הניצולים לטובת משכורות שמנות וכנסים חגיגיים בכל רחבי העולם היא שערורייה מוסרית, אבל זה בעיקר בגלל שהכספים שייכים להם ולא לשודדים הנ"ל. בשפה למדנית, זה מדין גזל ולא מדין צדקה.