עוד על התפילה (טור 78)

בס"ד

הפוסט הקודם שעסק בתפילה, בבית הכנסת ובתופעת העלונים, עורר דיון ער ומרובה תגובות. הדברים חידדו אצלי כמה נקודות והבהירו לי שחלק מדבריי וממטרותיהם לא הובן וגם עזר לי לגבש עמדה יותר מחודדת. לכן החלטתי להמשיך את הדיון בפוסט נוסף. זהירות, יש טוויסט בעלילה.

שאלת העלונים

לא אעסוק כאן בתופעת העלונים. גם בפוסט הקודם היא הובאה בעיקר כדי לחדד את הבעייתיות שמשתקפת דרכה בתפילה שלנו. הוספתי גם בעיות בעלונים עצמם (הרמה, האיסור של שטרי הדיוטות, "ודבר דבר", עובדין דחול וכו', האינטרסים הפוליטיים והכלכליים וכמובן גם ההטפה החדגוניות ופשטנות הטיעונים בפרט כשהם מופנים לקהל שבוי שאין לו בחירה אמתית מה לקרוא), אבל לשמחתי לא בזה עסקו עיקר התגובות, ואני מניח שבעניין זה שוררת הסכמה די רחבה. אמנם חשוב להבין שאם אכן נסכים שזהו המצב לגבי העלונים, לדעתי הדבר מבטא בעייתיות בתפילה עצמה, ולגבי זה דווקא לא היתה הסכמה רחבה.

המוטיבציה, המטרות ומסגרת הדיון

בראש דבריי עליי להבהיר שלא באתי להורות הלכה ולקבוע שינויים אלא לשתי מטרות עיקריות: 1. להציף את הבעייתיות. 2. להציע כיוון חשיבה שבדרך כלל לא עולה בדיונים על התפילה, שלפיו גם אם מישהו לא מצליח במשימה לא בהכרח הדבר מצביע על בעיה שלו ואצלו, אלא אולי גם על בעיה בתפילה עצמה. זה לפחות מועיל לתסכולים שמלווים אנשים כמוני שלא מצליחים להתמודד.

אקדים עוד שגם לדעתי הוראות לרבים, בפרט בנושא רגיש ומרכזי כמו תפילה, צריכות להתקבל מתוך דיון ציבורי שמודע למכלול הטיעונים וההשלכות, ורצוי שתהיינה מבוססות על קונצנזוס כלשהו. איני רואה בעצמי מוסד מוסמך להורות הוראות לרבים בעניין זה (או בכל עניין אחר), ולכן עיקר מטרתי היתה לעורר את הדיון שעד עתה לא באמת מתנהל. במקרים רבים אנשים מעלים קשיים אך לכל היותר מקבלים בתשובה הצעות איך לפתור אותם ומסבירים להם שהבעיה היא אצלם וכיצד ניתן להתמודד איתה (=להתעלות). על כך רציתי לערער. רציתי לטעון שלא מתנהל דיון רציני באופציה שהקשיים הללו מחייבים אולי לבחון מחדש את עניין התפילה עצמו. בעיניי יחס מכבד ורציני לתפילה מחייב לדון בה ברצינות, ולא מתוך מחויבות אוטומטית להגן על כל מה שקיים רק מעצם זה שהוא קיים.

אני בהחלט מודע לזה שהצפה של הבעיות עלולה (או עשויה) להביא אנשים להסיק מסקנות (בפזיזות?), ואולי יש כאלה שרואים בי סמכות ויסתמכו על דבריי כדי לשנות ולגבש לעצמם תפילה אחרת. לקחתי את זה בחשבון ועדיין החלטתי לכתוב את הדברים, ואני אפילו מרשה לעצמי לא להתחרט על כך, וזאת מכמה סיבות: ראשית, עצירת הדיון בתואנה שאנשים עלולים להסיק ממנו מסקנות היא אבסורד כמובן. מטרת הדיון היא שיסיקו ממנו מסקנות. אבל יש חשש שנראה מוצדק יותר מפני הסקת מסקנות פזיזה. אך גם החששנות הזאת מוליכה לתשלום מחירים כבדים באי עריכת הדיון. חששות כאלה הם דרך קבועה לשתק כל דיון משמעותי. למיטב שיפוטי לא נכון להמשיך להפטיר כדאשתקד רק בגלל החששות הללו, ולכן המדיניות שלי היא בדרך כלל לומר הכל על השולחן ולנהל דיון פתוח, ומה שיהיה יהיה. שנית, אני חוזר ואומר תמיד שאינני ממליץ להסתמך על אף אחד, ובוודאי לא עליי. אדם צריך לקבל את החלטותיו בעצמו. רצוי וכדאי להתייעץ ולשמוע דעות שונות, אבל החלטותיך הן שלך בלבד. מי שמוסר לי את האחריות על החלטותיו אני מוסר כאן מודעא רבה לאורייתא שאין לי שום אחריות אלא אם כתבתי משהו באופן שהוא הוראה הלכתית למעשה (מה שבדרך כלל אני לא עושה). ושלישית, אם אדם אכן החליט בהתאם לטיעוניי – זו החלטתו. גם אם איני מסכים לה, זה מבחינתי לא שיקול. הרי אני מעורר דיון כדי שתהיינה לו מסקנות. אמנם אני לא רואה עצמי מוסמך לקבוע הוראות לרבים, אבל כשאדם יחיד מסיק מסקנות מהדיון (גם אם איני מסכים להן) זוהי גופא מטרתי. זו מבחינתי הצלחה (אם כי יכולים להיות לה גם צדדים בעייתיים כמובן). ובמישור הפרקטי אין לי הרבה חששות. בדרך כלל השמרנים לא יקשיבו לי (אני הרי אפיקורס ידוע), ולגבי הרפורמים (כמוני) הרי הם עלולים להסיק מסקנות יותר מרחיקות לכת (כמו לא לבוא בכלל לבית הכנסת), ולכן שם אני יכול גם להועיל (במקרים נדירים). ומה עם אלו ששוקלים את הדברים לגופם? אל הקבוצה השולית והזניחה הזאת אני מפנה את עיקר דבריי.

אחזור ואומר שבנושא הסגנון והציניות אני לא רואה בעיה אמתית. אבל גם אם אני טועה בעניין זה, היטפלות לסגנון היא התחמקות מעיסוק במהות. גם הביקורת על קריאת ספרי חול בתפילה או בביהכ"נ היא שולית לענייננו (מה עוד שאיני יודע אם ניתן להגדיר מהי ספרות חול, ואכ"מ).

התמונה הכללית

התפילה שלנו מורכבת משכבות שונות. לרוב הדעות תפילה היא מדרבנן (למעט אולי קריאה וזעקה בשעת צרה). אמנם לשיטת הרמב"ם יש חיוב תפילה מן התורה. אבל מבחינת גדרי ופרטי התפילה שבידינו ברור שהכל מדרבנן. זה מתחיל מתקנת אנשי כנסת הגדולה שתקנו את העמידה, ותקנות של תנאים שונים לגבי תפילה בציבור, ולאחר מכן תוספות שונות שנוספו לאורך הדורות (פסוקי דזימרה, קדישים, ואפילו קידושא דסידרא), וכמובן פיוטים שונים, וקטעים בודדים כמו מי שברך, אב הרחמים, יקום פורקן וכדומה. בתוכה משולבים גם חלקים שאינם באמת תפילה (כמו ק"ש וברכותיה, קריאת התורה, זכירות ועוד, שלגביהם התפילה היא בעיקר הזדמנות למסד את הביצוע שלהם כדי שלא נשכח ואולי כדי שיהיה לזה ערך ציבורי – "ברוב עם הדרת מלך"). מכאן אני מסיק שלא בהכרח הכל קדוש, ולא בהכרח הכל מחייב ולא ניתן לשינוי. בנוסף, הנחתי היא שמה שהיה נכון בדור אחד לא בהכרח נכון בדור אחר, וזאת גם בהנחה אופטימית שכל מה שנקבע בדור כלשהו אכן היה נכון לאותו דור (כשלעצמי, איני בטוח גם בזה). אבל עוד לא אמרתי מה הבעיה, כלומר למה בכלל אני מדבר על שינוי בתפילה.

למיטב שיפוטי, חלקים מסוימים של התפילה הם רלוונטיים אבל ארוכים מדיי. חלקים אחרים אינם רלוונטיים ו/או אנכרוניסטיים. ובכלל תפילת קבע, גם אם כולה היתה רלוונטית מקשה מאד על הכוונה ומתן משמעות לדברים. לא מעשי לנסות ולמצוא בתפילה רעיונות וממדים נוספים, שכן מדובר באותו טקסט עצמו שנאמר כל יום (ולפעמים שלוש פעמים ביום), ועלינו להספיק למלמל את כולו לפני שיוצאים לעבודה או לאכול. גם אם יש מעטים שמצליחים בכך, בפועל זה לא מעשי (ראה טור 76 על היחס לציבור לעומת היחס ליחידים).

בתוך תגובותיי לטוקבקים כתבתי כך:

חשוב על ילד שלך שחוזר מבית הספר ומספר לך שהמורה מלמד אותם בכל יום שני שיעורים על אותם שני מזמורים בתהילים, כל פעם באותו אופן, פעם בבוקר ופעם בערב. הם נדרשים להיות יצירתיים ולשמור על ריכוז ולהקשיב כל יום ויום לאותו דבר בדיוק. הרי היית פונה למשטרה על התעללות, לא?[1]

אי אפשר לצפות ברצינות שאנשים יתמודדו כדי להתכוין ולהעמיק בתפילה שנאמרת שלוש פעמים ביום כל יום. זה פשוט מנותק מהמציאות. אנשים טוחנים את התפילה כדי לצאת ידי חובה (או מתוך הרגל) וחוזרים לעסקיהם. בה במידה הם יכלו לדקלם את ספר הטלפונים כחובה דתית (כהצעתו הידועה של לייבוביץ). מזמורי תהילים עם כל יופיים ועומקם, מאבדים קצת (!) מזוהרם כשאתה חוזר על אותו מזמור שוב ושוב כל יום ויום כל ימי חייך. יש גבול, לא? האם כל כך מפליא שזה הופך אצל רובנו למנטרה (במקרה הטוב)?

שאלת הבקשות בתפילה עלתה אצלי כבדרך אגב. רציתי רק לטעון שמכיון שאנשים בדרך כלל לא באמת בונים על היענות לבקשותיהם (ולדעתי בד"כ גם אין בסיס לציפייה כזאת) זוהי עוד אינדיקציה לכך שהתפילה שלהם היא מנטרה בעלמא. אומרים אותה כדי לצאת ידי חובה ולא כי באמת מתכוונים למה שאומרים. כאן לא אכנס שוב לתפיסותיי הידועות בנושא זה כי זה לא באמת חשוב לדיון. אפשר כמובן גם להוסיף את הקטעים בארמית, את הקינות, או סתם משפטים לא ברורים, שרוב הציבור כלל לא מבין מה פירושם. גם אלו הן אינדיקציות לכך שאנחנו בעיקר מניעים שפתיים ולא מתפללים.

הערכת המציאות

בתגובות עלתה שוב ושוב ההערה שאני מתבסס על מדגם לא מייצג. לגלגו שם על בתי הכנסת שאני מכיר וטענו שמדובר בבתי כנסת לא רציניים. היו שטענו שבבתי כנסת ספרדיים המצב שונה (ראה בהמשך את התיאור של תפילת מנחה והכנת קפה בבית כנסת מרוקאי טיפוסי לגמרי, או תה של שחרית למבינים), כי שם יש יחס רציני לתפילה (שאולי נובע משותפות רבה יותר של הציבור בתפילה). בנוסף, טענו, יש בתי כנסת של אברכים שבהם יש יחס רציני יותר לתפילה. יש שהוסיפו שאצל חרדים אין את תופעת העלונים (אבל כמובן יש ספריות קודש עשירות), ועוד.

על כל זה אומר כמה דברים. ראשית, להערכתי המדגם שלי הוא דווקא מייצג למדיי. קשה לי להאמין שאוסף בתי הכנסת שיצא לי להגיע אליהם משום מה שייך כולו לפלח שולי אחד של מתפללים. שנית, יש נתח גדל והולך (לפי התרשמותי והתרשמותם של אחרים ששוחחתי איתם) של אנשים שלא מגיעים בכלל לבית הכנסת. הם ודאי לא נכנסים למדגם, אבל הם כבר הסיקו את המסקנות מחוסר הרלוונטיות של התפילה. חשוב לקחת גם אותם בחשבון כשמשרטטים את התמונה הכללית ושואלים האם יש צורך בשינוי.

שנית, גם בבתי כנסת שהיחס הוא רציני יותר הרי זה מפני שהם יותר יראי שמים (אברכים) או סתם בעלי יחס מכבד יותר (ספרדים). זה עדיין לא אומר שהתפילה בנויה נכון עבורם. בהחלט סביר בעיניי (וזו אכן הערכתי) שגם שם רבים לא באמת מתכוונים, אבל בגלל הכבוד הם מקפידים לא לקרוא את ספרי שלם (אלא רק ספרי קודש אחרים, או אפילו אותם לא). התשובה לשאלה האם התפילה בנויה נכון עבורם רחוקה מלהיות פשוטה לדעתי. אני מניח שגם מבחינתם היה עדיף משהו קצר ופחות חדגוני. הם אולי עומדים במשימה בצורה כזו או אחרת כי הם משוכנעים שזה הפתרון המושלם (אחרת למה רבותינו תקנו את התפילה כך? ובכלל, מה שהתקבל בציבור הוא כנראה קדוש), אבל למה להציב בפני אנשים אתגרים בעייתיים? למה לא לבנות תפילה שלא תציג אתגר כזה אלא פשוט תאפשר לאנשים להתפלל ביתר אפקטיביות? האם זה לא יועיל גם לבתי הכנסת הללו?

חזרתי בתגובותיי כמה פעמים על דברי הראשונים שמובאים גם ברמ"א סי' קא, שמניחים שאנשים בד"כ לא מכוונים בברכת אבות בתפילת העמידה. צריך להבין שמדובר בברכה אחת בלבד, ושזו הברכה היחידה שהכוונה בה מעכבת,  ושזוהי הברכה העיקרית שתוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה. במילים אחרות, אם יש חלק מחייב בתפילה שלנו הוא הברכה הזאת. בלשון הגששים, זהו הצנטרום של הפיילה. אם אפילו בברכה זו האנשים שסביב הרמ"א ושאר הפוסקים לא באמת מכוונים, קשה לי להבין את השיפור המדהים שעליו דווח בטוקבקים, שבבתי הכנסת בימינו ברובם מצליחים לכוין ברוב התפילה (ולא רק בברכת אבות). מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, או לפחות בעיניי.

אכן נכון, הפוסקים הללו בכל זאת לא ויתרו על הברכה ועל הכוונה בה (אם כי הם כן ויתרו על הכוונה דה פקטו), אבל יש לזכור שמדובר בברכה העיקרית בכל התפלה שלנו. אני לא דיברתי על שינוי בעמידה, ובטח לא בברכת אבות, אלא בתוספות אחרות. יתר על כן, אני תיארתי חוסר יכולת לכוין במהלך כל התפילה ולא רק בברכה אחת, והרי הדברים קל וחומר. ומעבר לכל זה, גם אם הם לא ויתרו זה לא אומר שאנחנו לא רשאים לעשות שיקול דעת מחודש ולקבל החלטות יותר מרחיקות לכת מהם. דור דור ושיקוליו.

בין תפילה למצוות אחרות

חשוב להבהיר אי הבנה שחזרה שוב ושוב בתגובות. תפילה היא חריגה לעומת כל מצווה אחרת. יש מחלוקת בתלמוד ואחר כך בפוסקים האם מצוות צריכות כוונה או לא. הכוונה בה מדובר היא כוונה לצאת ידי חובה, הא ותו לא. רגשות וחוויות ושאר ממדים הם לכל היותר תוספות לא הכרחיות. לכן להלכה אם אדם נוטל לולב או יושב בסוכה אזי גם אם הוא לא התכוין אפילו לצאת ידי חובה יש עדיין ערך למעשיו. אם מצוות לא צריכות כוונה אז הוא יצא ידי חובה (הגם שמוסכם שזו לא מצווה מושלמת, אך לשיטה זו הכוונה לא מעכבת). וגם אם הן כן צריכות כוונה יש מקום לסברא של "סתמא לשמה", כלומר שמעשיו מעידים שהוא עושה זאת לשם מצווה (אחרת למה הוא נוטל לולב או מניח תפילין?), ולכן ייתכן שהוא יוצא ידי חובה גם לשיטות אלו. אין פלא, אם כן, שלגבי המצוות הרגילות הבעייתיות אינה כה חריפה ולא מעוררת קושי מיוחד.

אבל התפילה, מעבר להיותה מצווה שדורשת כוונה ככל מצווה אחרת (לשיטה שמצוות צריכות כוונה זה גם מעכב), התפילה היא דיבור. דיבור אינו הנעת שפתיים אלא פעולה קוגניטיבית. הדיבור דורש כוונה במובן של הבנת המילים ובמובן של התכוונות למה שאני אומר (וגם כוונת עמידה לפני ה', כדברי הגר"ח הידועים על הרמב"ם בהל' תפילה). זה לא מדין מצוות צריכות כוונה אלא מעצם הגדרת התפילה כדיבור אל הקב"ה. לכן אם תפילה נעשית בלי כוונה למילים ולתוכנן (כלומר להתכוין לשבח את הקב"ה או להודות לו או לבקש ממנו), זו פשוט לא תפילה. אנחנו רק מניעים שפתיים, הא ותו לא. בתפילה הכוונה אינה פרט הלכתי, שולי יותר או פחות, אלא מהות העניין.

דברים של הרב עמיטל ז"ל על התפילה הוזכרו כמה פעמים בתגובות. אבל נזכרתי שיש לו עוד אמירה חשובה (מובאת בספר עולם בנוי וחרב ובנוי), שאמנם נאמרה ביחס לעבודת ה' מתוך הכרת טובה אבל היא רלוונטית מאד גם לתפילה. הוא מביא שם את הגמרא ביומא סט ע"ב:

דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו

הנביאים השמיטו משבחיו של הקב"ה, ועשו זאת נגד הנוסח שקבע משה רבנו גדול הנביאים. כיצד הם הרשו זאת לעצמם? אנחנו לא משנים אפילו מנהג עגלוני קהילת קראקא, והם ההינו לשלוח יד בנוסח התורה עצמה? הגמרא מסבירה זאת: "מפני שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו". אין טעם לומר שקרים רק כי זה הנוסח הקבוע. שקר אינו דיבור. כשמדובר בדיבור הנעת שפתיים אינה מעשה מצווה בלי כוונה, אלא אין כאן מצווה כלל. אם כן, בה במידה אין טעם להניע שפתיים סתם בלי משמעות ובלי לכוין רק כי זה הנוסח הקבוע. הרי גם זה סוג של שקר. אגב, אנשי כנסת הגדולה החזירו את הנוסח למקומו, כשהבינו שהוא חזר ונעשה רלוונטי. זהו שינוי נוסף בתפילה כמובן.

הרב עמיטל, אגב, מסיק מכאן שאין היום אפשרות, וממילא גם לא חובה, לעבוד את ה' מתוך הכרת טובה. זאת למרות פסוקים מפורשים ("הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם") ומקורות אינספור. פשוט מפני שיודעים אנו בהקב"ה שאמתי הוא ושונא שקרים. המסקנות לגבי התפילה מתבקשות לדעתי.

מכאן נבין שכל ההשוואות שנעשו בטוקבקים לטקס יום העצמאות מחד, או לחוסר טעם בלימוד או בלולב או תפילין, אין להן שם משמעות. טענו כלפיי שאינני קורא לבטל מצוות לולב רק כי אנשים לא מוצאים בה טעם. אבל זוהי השוואת מין לשאינו מינו. הבעיה היא לא שהתפילה חסרה כוונה, אלא שספציפית בתפילה, כשהיא נאמרת בלי כוונה זו כלל לא תפילה. כאמור, תפילה שונה משאר מצוות.

חשוב להבין ששיקול כזה רלוונטי אפילו לתפילות המחויבות. התוספות המאוחרות הן לכל היותר מנהג, וקל יותר לשנות אותן בעת הצורך (אם כי גם לזה יש כמובן התנגדות עזה), אבל מה נעשה עם החלקים המחויבים בתפילה? עם תקנות אנשי כנסת הגדולה? איני אומר באופן פסקני שצריך לשנות, אבל אני מסב את תשומת הלב לכך שאם אין כוונה ייתכן שבין כה וכה איננו מתפללים, לכן אין בהכרח הבדל בין חלקים מחייבים לבין תוספות.

איך מתמודדים עם קשיים?

טענו נגדי שכאשר יש לנו קשיים, בעבודת ה' ובכלל, לא נכון לפתור אותם על ידי ויתור והורדת הרף. להיפך, חשוב לדרוש מהאנשים להתאמץ יותר. התקפלות היא כניעה למציאות, ומה שנדרש מאתנו הוא מאמץ ומאבק כדי לממש את ערכינו. אני לגמרי מסכים לגישה העקרונית הזאת, אלא שבכל זאת חשוב להבין שאם אכן הבעיה היא גם בתפילה עצמה ולא רק בנו, המצב הוא שונה. במקרה כזה הקשיים הם מוצדקים ועלינו לבחון גם את הערכים שאותם אנחנו מנסים ליישם ולא רק את אופני היישום ואת המאמצים שלנו. אם אכן יש חלקים בעייתיים בתפילה, לא בהכרח נכון להמשיך ולדרוש מאמץ, אלא צריך לשקול שינוי שלהם.

אבסורד בעיניי לצאת מנקודת מוצא שמדובר באתגר שעלינו להתגבר עליו בכך שנתאמץ להתרכז ולמצוא חידושים ומשמעויות נוספות בכל תפילה מחדש. למה להציב בפני הציבור משימה בלתי אפשרית ולדרוש ממנו מאמצים להיחלץ ממנה בשלום, במקום לבנות אותה בצורה הגיונית יותר ולא פחות מועילה (ואולי יותר), ואז נעמוד טוב יותר במשימה. אני לא חושב שנכון להתייחס לאתגר רק בשביל האתגר. צריך להציב בפנינו משימה אמתית ונכונה ואז ניתן וראוי לדרוש מאתנו להתאמץ ולא לוותר. בטור 62 הזכרתי שלפעמים המשוב שמקבלים מבעלי הבתים בשטח נותן תובנות נכונות לאנשי בית המדרש שלפעמים קובעים סטנדרטים לא נכונים כי הם מנותקים מהמציאות. לא תמיד הקשיים של האנשים בשטח הם חולשה שדורשת רק להתאמץ יותר. לפעמים הם מצביעים על כך שהדרך עצמה לא נכונה. הסברתי שם שמסיבה זו ההלכה קובעת שגזירה שלא פשטה בכלל הציבור בטלה.

טענות הנגד

היו שטענו נגדי שיש ערך גם ל"מלמולים", כלומר הנעה טכנית של השפתיים, בשני מישורים עיקריים: 1. טכנאות קבלית (מלמול של פסוקי תהלים מסדר את הרקיעים והספירות. ראה פירוט בנפש החיים שער ג). זו בעיניי פרשנות די מרחיקת לכת גם אם מקבלים את הנחתו של ר"ח מוולוז'ין, שכן אם בלי כוונה לא יוצאים ידי חובה אז ספק בעיניי עד כמה זה מסדר רקיע או ספירה כלשהי. 2. ערך השגרה הדתית שלנו. טענו שגם אם אנחנו לא יוצאים ידי חובה ואולי אין ערך אמתי לתפילתנו, יש חשיבות לעמוד לפני ה' שלוש פעמים ביום כדי להכניס את חיינו הדתיים למסגרת, ובעצם להכניס את חיינו הכלליים למסגרת דתית של עבודת ה'.

התפילה ובית הכנסת כמסגרת דתית

אתם יכולים להבין שאני לא נוטה להסכים לטיעון הראשון, אבל אני רחוק מאד מלזלזל בטיעון השני (בעצם זו הסיבה העיקרית לכך שאני עדיין נוטל חלק באופרציות הללו). בעיניי זה הטיעון העיקרי להמשיך כיום את מסגרת התפילה כפי שהיא (גם אם בשינויים כלשהם). לא מעט חברים בציבור הדתי מנהלים את חייהם כך שהאלמנט הדתי העיקרי בחייהם הוא התפילות הקבועות ובית הכנסת. זה שיקול חשוב מאד, וכששוקלים את מסגרת התפילה ושינויים בה אין מנוס אלא לקחת גם אותו בחשבון.

הבאתי באחת התגובות (לאיתן) הודעת ואטסאפ שקיבלתי ממישהו שקרא את הפוסט שלי ונקלע באותו יום לבית כנסת מרוקאי (ראו למעלה הערה על בתי כנסת ספרדים), וכך הוא כותב:

ערב טוב הרב, אני עכשיו בתפילת מנחה ארוכה בבית כנסת מרוקאי ואני לא יכול שלא להזכר במאמר שלך בעוד אני רואה את בחזרת השץ את הרב לומד גמרא ואחד המתפללים שהגדיל לעשות ואף הכין לעצמו ולחברו קפה תוך כדי.. מעלה חיוך..

ועל כך כתבתי שם:

למען האמת הדברים הללו דווקא עוררו אותי למחשבה הפוכה מזו של הכותב. פתאום ראיתי את הערך בשיגרה של תפילה בעיקר לאנשים פשוטים. אני עוד חושב על כל זה. הדיונים כאן עוררו אותי להרבה מחשבות, וזה כבר היה כדאי מבחינתי.

אני חייב להזכיר כאן את ההלצה המשפחתית שלנו לגבי דמויות טיפוסיות בבית הכנסת. בכל בית כנסת יש מחלק סוכריות לילדים, מי שמשתיק את המדברים, מי שלוחם נגד העלונים או בעדם, מי שזורק בדיחות קולניות לחלל האוויר, מי שמחלק תפקידים (גבאי), מי שמתחזן, מי שחותך קוגל והרינג או עורך שולחנות לקידוש כבר בקריאת התורה, מי שמבקר את השיעור של הרב (השיעור לא שווה כלום), ומי שמרכל על החדשות האחרונות אצל המתפללים, מי שעוקב אחרי תוצאות משחקי הכדורגל-סל, מי שמזרז את החזן או נוזף בו על מהירות יתר ועוד ועוד. המסורת יצרה מבנים קולקטיביים אוניברסליים, והם מוצאים פתרונות לכל טיפוס היפר אקטיבי שלא מסוגל להתפלל (ו/או לקרוא ספרי שלם במהלך הקטעים המעייפים בתפילה). כל אדם מוצא את מקומו במרקם המשעשע להפליא הזה, ולכן אין פלא שבכל בית כנסת ישנה כל אחת מהדמויות הללו (אצלנו במשפחה המינוח הוא: זה כהן של בית הכנסת הזה, וזה משה של בית הכנסת וזה ליפשיץ וכו' וכו'. שמות בדויים כמובן).

אבל גם התופעה הזאת מעוררת בי תחושות מנוגדות. אחרי שמסיימים ללגלג על שלל התופעות והדמויות הללו, מבינים שיש להן תפקיד מאד חשוב. לכל אחד יש תפקיד במרקם הזה, וכך כולם מוצאים את מקומם בבית הכנסת. אמנם אין לזה הרבה קשר לתפילה וכוונות, אבל המסגרת הדתית של היחיד ושל הקהילה מוצאת כאן פתרון קסום ממש. חשבו על תפילה מרוכזת וקצרה שממוקדת בכוונות ובעמידה לפני ה', אולי בתוספת לשיעור מעמיק בנושאים מגוונים. מה יעשה שם כהן חותך הההרינג? הרי הוא לא יכול לשבת על הכיסא אפילו דקה. ובמי ינזוף מושיקו על כך שהוא ממהר או איטי מדיי? זה ממש בלתי נסבל. מה טעם לסדר את השולחנות אם אין קידוש אחרי התפילה? מתי ואיך נשמע על התוצאות האחרונות בגביע אירופה? אגב, את כל זה אני אומר לגמרי ברצינות. אלו צרכים של קהילה, ובתפילה אידיאלית היא לא ימומשו, והדבר יאיים על עצם קיומה של הקהילה.

בנוסף לתגובות בטוקבקים שוחחתי גם בעל פה עם לא מעט אנשים, ורבים רבים הסבו את תשומת לבי לנקודה החשובה הזאת (תודה בעיקר לאיציק ביטון). למען האמת, אני נוטה לגמרי לקבל אותה. שינוי ממוסד במסגרת התפילה עלול להוביל לתוצאות הרות אסון לגבי חלק ניכר מהציבור והוא ממש לא יועיל לחלק ניכר מהציבור. טוויסט בעלילה, כבר אמרתי?

שורה תחתונה

בשורה התחתונה, למיטב שיפוטי רוב ככל טענותיי לגופו של עניין עומדות בעינן. התפילה שלנו מאד בעייתית, ויש בה חלקים לא מחייבים שבהחלט בני שינוי. חלקים אחרים שהם מחויבים גם דורשים שיקול דעת שכן אם לא מכוונים בהם אז בין כה וכה לא התפללנו. מאידך, שאלת המסגרת היא כבדת משקל. ספק רב בעיניי עד כמה אפשר לפגוע במסגרת הכללית בלי לשלם מחירים ציבוריים ואישיים כבדים. מה יישאר מהקשר של אדם דתי מן השורה לעבודת ה' בלי מסגרת התפילות המוכרת לנו?

אמנם זה ממש מעצבן, כי שוב הסטנדרט הכללי נקבע על ידי המכנה המשותף הנמוך. אבל זהו מחירם של חיי קהילה. לעבודת ה' ולהלכה האחידה יש ממד קהילתי וציבורי שאי אפשר להתעלם ממנו. לכן שינוי משמעותי בתפילה או בסידור כנראה לא יועיל ואף יזיק מאד. מעבר לזה שרוב הציבור, כולל רבים מאלו סובלים כמוני, לא יקבל אותו (אני חושש שאיגוד חותכי ההרינג יבואו לחסום כבישים בלוד עם קופסאות מלפפונים בחומץ).

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. דומני שכנראה אין מנוס מהפתרון העכשווי. הציבור ימשיך להתנהל על פי הנחיות לשכת חותכי ההרינג. בני עלייה שמנסים ומצליחים למצוא טעם, כוונות ומשמעויות בתפילת הקבע, שיהיו בכל יום בעיניהם כחדשות, ימשיכו וילוו בנעימה קדושה את החיתוך באולם שבחוץ. והנודניקים (כמוני)? הרי סוף סוף ברור שהנודניקים הם הצודקים באמת ולכן גם להם מגיע פתרון. הם כנראה יצטרכו להמשיך ולמצוא פתרונות יצירתיים, כמו דף יומי, ספריית שלם, שב שמעתתא, או סקוט ארונסון (בינתיים נשאיר את צ'יפופו ואגאתה כריסטי בצד. שיישאר משהו גם לדורות הממורמרים ולרפורמים הבאים). וכך ייוותר מקום ותפקיד לכל חבר בקהילה היהודית שלנו, ובא לציון גואל.

אסיים את דבריי בשני טוקבקים שמופיעים אחרי הטור הקודם, ומתארים שני פתרונות שחברים בקבוצת הנודניקים מצאו לעצמם. אין לראות בדבריי אישור לשום דבר מזה, וכל אחד ימצא את דרכו בעצמו. זה דינם של נודניקים שאין להם על מי להישען אלא על אביהם שבשמים…

קטן התלמידים:

לכבוד הרב (=זה כנראה אני J) שלום,

הבעיה שאתה מעלה מציקה לדעתי לרוב הציבור במידה זו או אחרת. אני רוצה להתמקד בפרקטיקה שאני אימצתי לעצמי.

א. תפילה במניין היא איננה חובה, כך עולה מפשטות לשון הרמב”ם. אני יודע כי יש על זה דיון באחרונים, אך עיון פשוט בתלמוד ובראשונים יעלה את המסקנה כי זו ‘מעלה בתפילה’ להתפלל בציבור. התלמוד מלא בסיפורים של אמוראים שהתפללו ביחידות, הרושם שעולה שזה לא היה מעיקרי התפילה. – משכך כל אדם יכלכל צעדיו האם תפילה במניין שע”פ רוב יכולה ‘לגזול’ שעה וחצי (כולל הליכה והגעה לביהכ”נ) חשובה ונחוצה לו. ואם כן מתי ובאיזה מינון.

ב. גם כשאני מתפלל יחיד, אני מאמץ לעצמי את נוסח רב סעדיה גאון בסידורו, הוא קצר ומתומצת, בדיוק לפי דרישות הגמרא [הוא מוסיף תחנון – שזו רשות, וכן קדושא דסידרא אבל גם היא היא רשות, אבל הנוסח שהוא מביא קצר בהרבה מהנוסח המקובל], למשל בפסוקי דזימרא – כמדוני הוא מביא רק את חמש מזמורי הללויה, כמובן שלפי הגמרא אין זו חובה ואפשר לדלג על כך לגמרי, כידוע ברוך שאמר וישתבח אינן מוזכרות בגמרא וכנראה הם תקנת הגאונים. או שאפשר לומר ברוך שאמר אשרי וישתבח בלבד. ברכת יוצר אור – קצרה משמעותית, הושמטו ממנה כל ענייני המלאכים שזו הוספה מאוחרת, וכן אמת ויציב ממקודת על יציאת מצרים בלי התפרסות רחבה מידי. תפילת העמידה קצרה משמעותית מהנוסח המקובל לדעתי הופחתו בה כ 70% מהמלל המקובל. בקיצור שווה צפייה.

נוסח רב סעדיה היה מקובל בשתי הישיבות בבל, וכנראה הוא נוסח קרוב מאוד לנוסח האמוראים. כפועל יוצא מובן שגם הם לא השקיעו בתפילה כל כך הרבה זמן כמונו. תפילת שחרית לפי נוסח רס”ג לא אמורה לקחת יותר מכעשר דקות עד רבע שעה. מנחה וערבית קצרות מכך משמעותית.

ג. אין ספק כי חזרת הש”ץ וריבוי הקדישים הם למעמסה, ולכן זה מוציא את הטעם מהתפילה.

ד. מניסיון כשאדם מפלל קצר ולעניין יש לו יותר יכולת לחוש כאדם העומד לפני מלך. תפילת עמידה של שלוש דקות עושה את העבודה.

ה. אין ספק שלהתפלל בבית כנסת אשכנזי [שאני חבר בו על פי רוב] זה מדכא ומשעמם. התפילה הספרדית ואף התימנית עם הנעימות המיוחדות של פסוקי דזימרא, ושאר התפילה + קיצור משמעותי על פי רס”ג, והשמטת החלקים המיותרים [חזרת הש”ץ קורבנות, אלפי מזמורים] תעשה את העבודה. [גם בנפש פנימה]. יתכן שיש לשקול גם גיוון בפסוקי דזמרא לא לחזור כל הזמן על אותם המזמורים זה מאבד את האפקט

ו. אתה כנראה שוכח כי רוב הציבור לא בנוי מהחומר [המשובח] שלך. אם אתה מאמין כי התפילה לא פועלת כלום ואתה ממשיך להתפלל בגלל אלמנטים אחרים, אשריך. אצל ההמון זה לא עובד. התפילה חייבת לשבת על משהו ‘אמיתי’ על עובדה קיימת, משהו שיש לה משמעות בעולם המעשה. רק אקט של עבודת ה’ זו דרגה גבוהה.

לכן טענתי היא כי אם הציבור יקבל את עמדתך [שאני ממש לא חושב שיש הכרח ‘להאמין’ בה, זו עדיין אמונה כמו אמונתם של המאמינים להפך] לבסוף הם לא יתפללו כלל.

נירם יהושע:

דברים נכוחים רבנו מיכי (זה כנראה שוב אני J).

ברוח הדברים אלו כתבתי בפוסט שפורסם היום:

מיסוד וחיוב התפילה וחזרת הש”ץ

א) תפילה היא פנייה לבורא עולם והאדם, בבקשה, בשבח ובהודיה – שיחה מתוך לבו של האדם. ביסודה היא אקט שמתעורר מבפנים – כפי היכולת והרצון של האדם, מתי שירצה (ע’ רמב”ם הל’ תפילה א,ג). תפקידה היסודי של התפילה היא הדבקות בבורא, ההתקרבות אליו, שכן התפילה החליפה את הקרבנות.

ב) מכיוון שנוצרה אנדרלמוסיה באופן הפנייה אל אלהים, חכמים, אנשי הכנסת הגדולה, החליטו למסד את התפילה –לחייב לקיימה, לקבוע לה עיתים מדויקים במהלך היממה, לקבוע נוסח אחיד ומעוגן ללא שינויים ואף הוסיפו את עניין ההשתדלות בתפילת הציבור. כל זאת על מנת לייצר סדר כדי שכל יהודי פשוט יוכל לפרוס את דבריו בצורה מתוקנת לפני הבורא.

ג) לכאורה זהו מהלך מבורך שנועד לתועלת עבור כל יהודי ויהודי, שידע מה לומר לפני קונו. אלא שלמעשה, עם השנים, המיסוד גרם לתפילה להיות לרוב אקט משעמם, בנאלי, ארוך, עם טקסטים שחלקם לא רלוונטיים לתקופתנו ושעם חלקם איננו מזדהים באמת. היא הפכה לטרחה, לעול שרוצים להיפטר ממנו ורק לצאת ידי חובה, בניגוד להדרכת החכמים עצמם שלא לעשות את התפילה קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא (אבות ב,יג). ולא זו אף זו, הוסיפו חכמים את תפילת הציבור, דהיינו חזרה על כל נוסח תפילת העמידה, לטובת האנלפבתים שאינם יודעים להתפלל בעצמם (תקנה שנעשתה מאוד לא רלוונטית עם הדפסת הסידורים ובפרט שאין כמעט אנפלבתים מצויים בינינו). הרמב”ם שחי למעלה מאלף שנים מאז אנשי הכנסת הגדולה, ראה רבים המזלזלים בתפילת הציבור – מפטפטים זה עם זה, מהלכים, יורקים ועסוקים עם עצמם. הוא נאלץ לשלב את תפילת היחיד עם חזרת הש”ץ כדי למנוע את הביזיון של תפילת הציבור. התפילה הממוסדת ובפרט זו הציבורית היא אחת התקנות שחסרונותיה כל כך בולטים, שספק אם התועלת שווה את המיסוד.

ד) הפתרון האישי שלי הוא לנהוג לפי הכלל המובא בשולחן ערוך בסימן הראשון: “טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.” (סע’ ד) ולכן אני משתדל לקצר כמה שיותר במבנה התפילה – לפי הכלים ההלכתיים שבידי, וכן פועל לפי מה שכתב שם המשנה ברורה (ס”ק י"ב): "ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד יכול למנוע מלומר הרבה תחנות ובקשות הנדפסות בסידורים וטוב יותר שילמוד במקומם".

ולכן לרוב אני מחזיק עמי ספר תורני טוב שאוכל לעיין בו במהלך סדר התפילה, כך אני מציל את עצמי מהשעמום (יש זמנים ותקופות שאני גם נהנה מהלחנים והנגינות פה ושם). בחזרת הש”ץ, אני משתדל לענות אמן לברכות, אך לא חושש ללמוד בעת ההיא (בניגוד למשנ”ב וכדעת הרמ”ע מפאנו) ולדעתי יש לבטלה או לכל הפחות לשלבה עם תפילת היחיד.

[1] דוגמה שקיימת בפועל היא לימודים גבוהים של תורת הנחליאלי והחצב, שמעסיק את ילדינו היקרים במהלך כל שנות לימודיהם הראשונות. הם מעמיקים שנים במשמעותם של הנחליאלי והחצב שמבשר את בוא הסתיו, שוב ושוב בכל יום ויום. מעבר לזה הם לא עושים שם הרבה (בניגוד לשנים שאחר כך שבהן בד"כ לא עושים מאומה).

50 תגובות

  1. מחאה נמרצת!
    לא יכולתי שלא למחות על ההדרה הבוטה של ציבור לומדי-הגמרא-בחזרת-הש"ץ-שלא-במסגרת-הדף-היומי משלל הדוגמאות לפעילות מעניינת בתפילה.
    מה זה? אין צדיקים (בעיני עצמם) שגם כן משתעממים בתפילה ולא מסוגלים להתמקד בה ורק בה?
    עתה ששיחררתי את הלחץ הבה נחזור ללמוד (הלואי)
    שבת שלום

  2. יש התייחסות מעניינת של הרש”ר הירש לסוגיה הזאת שהובאה על הפסוק מבראשית פרק כ פסוק ז (וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְ֑יֵה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ:)ויתפלל בעדך – משרש “פלל” (שפט), קרוב ל”בלל”. כבר ראינו במעשה דור הפלגה, שה”בולל” איננו מערבב חמרים זה עם זה, אלא: מביא יסוד חדש לחומר, מחדיר אותו לכל חלקיו, ועל ידי כך הופך אותו לחומר חדש. אך זהו תפקידו של השופט על – פי התפיסה היהודית. השקר והעוול מפרידים, יוצרים ניגודים וריב. השופט מחדיר את הדין, הוא האמת האלהית של המציאות, למקום שיש בו ניגוד וריב, ונמצא הוא שופת שלום, יוצר אחדות הרמונית, במקום שהשקר והעוול גרמו לניגוד ופירוד. בדומה לכך גם “המתפלל”, כביכול, “מפלל” את עצמו, מחדיר את האמת האלהית לכל פנות ישותו והויתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה’. נמצאת התפלה היהודית עומדת בנגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של “תפלה”. לא השתפכות מבפנים, לא בטוי למה שהלב רוחש כבר, – לכך אנו קוראים “תחנה”, “שיח” וכדו’, – אלא: החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ.אין תפלה אלא “עבודה שבלב”, אין “מתפלל” אלא “עובד” על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה’. אלמלא כן, אילו תפלה היתה רק ביטוי לרחשי הלב, כיצד אפשר היה לקבע לה זמן ונוסח, כיצד אפשר היה להניח, שהצבור כלו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת, בזמנים הקבועים מראש. יתר על כן, תפלה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי, ואם גדולה החויה ונשגבה עד מאד, הרי היא למעלה מכל ביטוי ולה דומיה תהלה. אמור מעתה: לא באו תפלות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעודם צריכים חיזוק ושמירה מעולה. אכן, ניתנה האמת להאמר: חסרון “מצב רוח” לתפלה רק יגדיל את הצורך הנפשי להתפלל, רק יגביר את כחה המציל וערכה הנשגב של אותה “עבודה שבלב” הנעשית על – ידי תפלה. “מצב רוח” חסר אינו אלא סימן מובהק לטשטוש אותה רוח שהיא איננה יסוד לתפלה אלא תכליתה ומטרתה הנעלה.

    1. בס"ד י' בתמוז ע"ז

      בעקבות דברי רש"ר הירש על התפילה כמעוררת לערכי הנצח – היה עיסוק רב אצל יהודי גרמניה בלימוד תכניה של התפילה. למשל 'עולם התפילות' של הרב מונק (2 כרכים), ו'נתיב בינה' של הרב יששכר יעקבסון (5 כרכים). אף דבריו של רש"ר הירש הנוגעים לסדר התפילות כונסו בסידור ' תפילות ישראל'. והעיון בהם יכול לעשות את התפילה לחווייה רוחנית ואינטלקטואלית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. על עניינותיה של התפילה ודרכים להתחבר אליה – ימצא המעיין בספריהם של הרב אורי שרקי, 'ואני תפילתי – עיונים בסדר התפילה'; הרב ראובן פיירמן, 'ביסוד התתפילה – להתפלל באמת'; הרב דוב זינגר, 'תיכון תפילתי'.

      ומעל לכל, לעיין לעיין ושוב לעיין בסידור התפילה, ולמצוא בו תדיר 'פשטות המתחדשים'

      בברכה, ש"צ לוינגר

  3. שתי הערות:
    1. אין מה שמקבע יותר את ליבת האמונה היהודית ותכניה יותר מאשר תוכן התפילה, גם כשהיא נאמרת כ"צפצוף הזרזיר". מה שהיה חשוב לחז"ל להנחיל לדורות הבאים נמצא שם. ועצם מקומו שם משפיע מאוד.
    2. כוונות ומחשבות, גם כשלא חושבים אותן באופן אקטיבי נמצאות ביסוד פעולות רוטיניות. אני אוהב את בני משפחתי גם כשאני לא חושב עליהם כלל. לפעמים לחשוב עליהם ולהיות מוצף ברגש, ולפעמים לחשוב על דברים אחרים בלי להרגיש כלום ועדיין האהבה אי שם (ובין השאר בגלל פעולות רוטיניות ומשעממות).

    זה לא אומר שלא צריך לעשות משהו עם הבעיות שהוצפו כאן, אבל ההערות הנ"ל חשובות מאוד לענ"ד.

  4. המהפך לענ"ד מאכזב.
    אני חושש שאתה לא מבין את "מחיר" המשך המצב. אין יותר מאשר מקבע את הקהילה מאשר התפילה שלהם. לא תוכל ליצור קהילה של אנשים "חושבים" כל עוד הם מקיימים את הפרקטיקה הזאת. חושבני שאין דבר המבטא את הבעיה של עיצוב היהדות של היום מאשר התפילה שלו.
    יש שם הכל- החל בחוסר שימת לב ש80% עד 90 % מהקהילה לא בא (בימי חול), היחס המשפיל לנשים, המלמול של פסו"דז, בקשות לשבירת עול הגויים מעל צווארנו והולכה קוממיות לארצנו- דבר שה' עשה לפני 65 שנה כבר, בקשות לקרבנות שאף אחד לא רוצה, תפילת עמידה ללא כוונה וכו'
    לעולם לא תהיה לך יותר מקהילה וירטואלית אם תמשיך להתפלל ולתת יד למוסד זה. לעולם אף אחד לא יקח אותך ברינות בתור יותר מאשר עוד חוכמלוג באינטרנט אם אתה מודע לכל העבירות שמתרחשות שם גם כנגד הדת המסורתית הקדומה (אמוראים ותנאים בחיים לא היו מסכימים למה שקורה היום) וגם כנגד הליבראליזם והאינטלקטואליזם, ובכ"ז תיתן לזה יד רק בשביל שאיזה דביל יוכל להמשיך לחתוך הרינג!!!!
    אמת, להרס המסורת יש מחיר. אבל אם כל מטרתך היא להמשיך להיות האינטלקטואל באינטרנט שרוצה לכתוב מה שבדעתו, להיות הכלב שנובח בזמן שהשיירה עוברת, אז בהצלחה. יהיה לך המון כיף והמון מעריצים וירטואלים, אך היהדות הדתית תמשיך להיות מאובנת, והאנשים הליבראלים ימשיכו להרגיש לא מחוברים בכלל, וחיש מהרה יהפכו ללייטים. כל עוד 3 פעמים ביום אתה הולך למקדש שלהם ומשתחווה יחד איתם נגד הלכות מפורשות בתלמוד- וחושב שתוכל להקים חברה חדשה- אתה פשוט טועה.
    "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להפטר ממנה "!!!!

    1. על כך נאמר: היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.
      אין לי מאומה נגד קהילה שתחליט לבצע שינוי כזה. להיפך. טענתי היא שלא הייתי מורה זאת כהוראה כללית. גם אם תצליח לבנות קהילות אינטלקטואליות, ספק בעיניי כמה כאלה יהיו. מה עוד שלדעתי יש ערך בקהילות מגוונות (גם גילאית ואתנית).
      אבל אני מאד מאד שמח מכל אחד שמתאכזב מדבריי כאן (באמת). אני רק חושב שיש מיעוט קטן כזה, והוא כבר יידע מה לעשות גם בלעדיי.

  5. איזו צביעות!
    אתה מספר שאתה דואג לחותכי הקוגל כשבעצם אנחנו כבר יודעים שהדאגה המרכזית שלך היא לקוראי ספרי שלם (אגב, למה הם לא נכנסים להלצה המשפחתית?).

    1. אכן. הם לא נכנסו כי התופעה הזאת טרם השתגרה בכל בתי הכנסת. האבולוציה כעת בהתהוות.

  6. מענין.
    לא מזמן שמעתי שיעור של מישהו בשם הרב מיכי מירוחם (מלפני די הרבה שנים) בו הוא טוען כי יכול להיות שדווקא המילמול הטכני ללא הכוונה (ללא אהבה וללא יראה) הוא עובד השם האמיתי. הוא אף הוכיח זאת מדברי הרמב"ם על עבודה זרה 🙂

  7. שלום יניב. הערה מצוינת.
    ראשית, אני לא מדבר כאן על אהבה ויראה אלא על תפילה בכוונה (המילים והמטרות). לכן דבריי שם כולם בעינם ולא נוגעים כקליפת השום לדבריי כאן.
    שנית, גם אם היית צודק והיתה כאן סתירה, קושיא אין כאן, וכדי להסביר זאת אמשול לך משל. פעם שמעתי שיעור של יהודי בשם משה (לאבא שלו קראו מימון) שכתב שקידוש השם הוא עבודת ה' היותר נעלה (ממש מיסודי התורה). אך לא שמעתי על מי שהסיק מכאן שעלינו לחפש מצבים שבהם נידרש להקריב את חיינו על קידוש השם. ודוק היטב.

    1. אני דווקא לא התכוונתי להראות סתירה אלא שיש עוד צד חשוב באנשים שבאים לבית הכנסת ולא ממש מכוונים בתפילה. נכון שיש בזה הרבה קהילתיות וכו' אבל מי שקם בשש בבוקר ויושב חצי שעה בבית הכנסת גם אם הוא לא ממש מכוון או מבין מה הוא אומר, בעיני הוא עדיין עשה עבודת ה' מסויימת

  8. מסכים עם כל דברי הרב אך ברצוני לחדד את הנובע מהם למי שלא שם לב (בתקוה שהרב יסכים איתי).
    לא המתנדנדים ועוצמי העיניים ואוהבי החזנות וקרליבך הם הצדיקים והם מקבלים בדיעבד את מי שמנצל את הזמן המת בתפילה לקריאה.
    האינטלקטואלים מחפשי האמת ושונאי הזיוף מקבלים בדיעבד את כל המטען העודף שיש בתפילה מתוך הבנה שעמי הארצות זקוקים לכך כדי לשמר מסגרת..

    1. שלום מני.
      לא באתי לדרג אף אחד. כל אחד ודרכו, ובוחן כליות יחליט מה ערכו של כל אחד. הכללות הן בדרך כלל מיותרות ולא מדויקות כמובן.

    2. יפה איך שאתה מתנשא על כל מי שכן מתחבר לתפילה, וחושב שבגלל שאתה אינטלקטואל מחפש אמת אתה יותר טוב מכולם. שתדע לך שאני גם "אינטלקטואל מחפש אמת", אבל אני גם אוהב קרליבך, חזנות ומתנדנד בתפילה. אלו לא דברים שסותרים בכלל.

  9. קודם כל אני אציין שלצערי אני לא מבין כזה גדול בהלכה (בלשון המעטה) ובנוסף שאני מסכים עם מרבית הדברים שכתובים פה. מה שכן רציתי להסב אליו את תשומת הלב הוא שהתפילות תוקנו גם כנגד הקורבנות, ובזה הן משמשות תחליף לעבודת הקורבנות מאז חורבן בית המקדש. לשיקול הזה לא ראיתי התייחסות ממך ודווקא הייתי שמח לקרוא איך היית תיאורטית מטפל בעניין הזה, כי מחד אי אפשר להתעלם מהעובדה שחלק לא מבוטל מחוסר היכולת לכוון הוא בגלל הרפטטיביות! ומאידך הרפטטיביות שם בגלל שעבודת הקורבנות היא רפטטיבית, ומה לעשות אנחנו צריכים להמשיך את אותה עבודה כי כך השם כניראה רוצה (לפחות כך חכמים חשבו כשתיקנו את התפילות).

    1. אבל איך אנחנו אמורים להתכוון אם זה 3 פעמים כל יום אותו טקסט? כאילו פרקטית מה אפשר לעשות בכלל? גם אם נשנה את הטקסט ליותר רלוונטי זה נירא לי כאילו עדיין אני לא אצליח להתכוון אם זה 3 פעמים ביום ולאורך זמן. זה פשוט יהפוך גם למנטרה. אולי אפשר להוסיף מימד חופשי בתפילה ואז זה יפתור את העניין, אבל אני לא יודע מה ההשלכות של זה ואם זה משרת את המטרה של התפילה.. ועוד שאלה, האם יש עניין של כוונה במצוות הקרבת קורבנות? (סליחה על הבורות)

    2. את הקרבנות מקריב הכהן. יש שש כוונות בזביחת הזבח (כמבואר במשנה מנחות).
      בתפילה קצרה קל יתר לכוין, גם אם יהיו פספוסים. מזה כנראה אי אפשר להימלט. תפילה שהיא לגמרי אישית וסובייקטיבית זהה לא מעשי. רוב מוחלט של האנשים לא יידעו בכלל מה לעשות במצב כזה, והאחרים יכולים לעשות זאת גם היום.

  10. רק אציין שאת המאמר הדפסתי כמה דקות לפני שבת – וקראתי במהלך התפילה.

    1. הפוך, השבת הלכתי עוד יותר רחוק ולקחתי לבית הכנסת את גדל אשר באך

  11. ממליץ מאד על הספר "התפילה" של אברהם י. השל. מאד עזר לי להתכוונן נכון לקראת התפילה.
    והספר גם עוסק בבעיות שהזכיר הרב מיכי. ממליץ להתחיל אותו מפרק ב.

  12. שאלה ששייכת למאמר הקודם – תוכל להתייחס למחויבות ההלכתית למנהג? אם בכל העדות והקהילות אומרים בבית הכנסת פסד"ז האם אין זה מחייב מדין מנהג?

    1. מנהגים יש להם תוקף הלכתי כלשהו, אבל כשהם מתחילים להזיק ניתן לשנות או לוותר עליהם.

  13. לכבוד הרב (כנראה שזה אני X)

    א. אני באמת לא מבין איך אפשר לנהל דיון בהשלכות הנושא הנ"ל אחרי שיסודותיו (חוסר השגחה וכו') מיוסדים ותקועים עמוק מ\במוחו הקודח של רבנו נ"י (תפילת שווא), ומסופקים על רוב הקוראים.
    ב. לצרכם של חסרי המעוף ונטולי כשרונות רגשיים יש בימינו ספרים נהדרים על התפילה (על מה להתרגש ואיך ואפילו כמות הרגש הנדרשת (ע' יסושה"ע)) ולכן לכו אליהם ותרוו נחת (תרתי משמע).
    ג. אני מכיר כמה וכמה אנשים שלא מתחברים ללימוד שור שנגח את הפרה ודווקא אל התפילה הרגשנית והחווייתית הם כן מתחברים.
    ד. לפעמים נראה מהמאמרים שלך שאין לך מושג מה זה להילחם עם היצר, א. בגלל שברוב הדברים כנראה שאין לך יצר (וכידוע מאמר ז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו מתמתיקה שיממון ודיכוי טוטאלי) ב. במה שיש לך יצר אין לך שום אמביציה להילחם עימו,
    אבל מן הראוי שתדע שיש אנשים שיש להם יצר כמו לגנוב ולנאוף ולרצוח ולהכות וללכלך את המקומות הציבוריים (ואגב הפתרונות הנהדרים שלך בענייני תפילה וכו' מתבקשים גם פה) ולהם המלחמה ביצר היא בדיוק כמו המלחמה שלך התפילה (תרתי משמע) ולהם משום מה הפתרונות בסגנון אף אחד לא יכול ואף אחד לא רוצה והמקור לא ברור והמסורת לא נכונה אינם פתרונות.
    ה. בקיצור תרשה לי להאשים אותך בחוסר יושר ובנגיעה שלא נותנת לך את היכולת להסתכל על הדברים בצורה ברורה שהיא:
    כל אחד יכול למצוא הנאות בתפילה (ארוכה או קצרה שרובה אגב לא בקשות אלא פסוקי פאר והודאה לבורא העולם מה שמתאים אפילו לאפיקורוס שכמתוך) וזה אפילו לא דורש כלכך הרבה מלחמה כמו שנראה לך, וגם לא מדובר בטקסט משמים בכלל אלא בטקסטים מלאים שירה ופיוט מטפורה ואלגוריה מתובלים במשקלים ומילים מרעננות (ואני לא אכתוב תקווה ואמונה בגלל סיבות ידועות), וכמובן שמי שלא מאמין במשמעות המילים של התפילה אין לו מקום בה.
    ו. מלחמת היצר שלא להתפלל היא לא חדשה לדור זה היא רבת שנים והיו נגועים בה רבות ובפרט אנשי השכל והמקוריות (נשמע מוכר…) אז אל תדל נפשך ואל תיכוף ראשך, כי נתקשו בזה גדולים רבים.
    זקני פונוביז' מספרים שהרב יחזקאל לווינשטיין (המשגיח) שבדרכו אל מקומו בתפילה היה עובר דרך מקומותיהם של הרב שמואל רוזובסקי והרב אליעזר שך (ראשי הישיבה) והיה מחרים להם את הספרים שהיו מצטיידים בהם מתחת לסטנדער לפני התפילה.
    ואני לא יכול שלא להניח כאן את רשאית דברי.
    אני באמת לא מבין איך אפשר לנהל דיון בהשלכות הנושא הנ"ל אחרי שיסודותיו (חוסר השגחה וכו') מיוסדים ותקועים עמוק מ\במוחו הקודח של רבנו נ"י (תפילת שוא), ומסופקים על רוב הקוראים.

    1. אני מרשה לך להאשים אותי במה שתרצה, אבל מומלץ קודם לקרוא את מה שאני כותב. התייחסתי כבר שוב ושוב לכל הנקודות שעלו בדבריך. כל טוב.

  14. הצעה לשינוי שעברה לי בראש, ובמידה מסוימת גם מתמודדת עם הבעיות שהוצגו בפוסט הזה:
    מעבר למחזור קריאה תלת-שנתי בתורה.
    למיטב ידיעתי, המחזור החד שנתי הוא אמנם המקובל היום בעם ישראל, אך הוא לא מוצג בשום מקום כחיוב (הרמב"ם, למשל, מצג את שני המנהגים כשקולים, ומספר שהמקובל הוא המחזור החד-שנתי). אבל יבואו הבקיאים ויתקנו אותי.
    זה יקצר את התפילה באופן משמעותי, ועדיין ישאיר לחותכי הקוגל טעם בחיים,

    1. הצעה לשינוי זה לא עניין אקדמי אלא משהו שאמור להיות פרקטי.
      שכולם ילכו אחרי קדיש תתקבל כמוך זה רעיון שאולי סביר, ואולי צריך להנהיג אותו באיזה בית כנסת, אבל שינוי מחזור הקריאה זה לחלוטין לא פרקטי. במיוחד כשבלוח החגים היהודי יש את שמחת תורה (אבל גם בלי קשר).
      לדעתי זה גם לא יקצר הרבה כי רוב הזמן של 'קריאת התורה' בשבת הוא לא הקריאה, אלא המלמולים בהוצאה ובהחזרה ובעיקר המישברכים של 7 עליות שיישארו. יותר פרקטי לקצץ אותם (נגיד לעשות מישברך לכל העולים בסוף כי להוריד אותם לגמרי נשמע לי כבר קיצוני מדי…).

    2. א. בעניין הפרקטיות – אני כותב מתוך הנימה שבמאמרים האחרונים כאן, דהיינו מתוך הנחה שאנחנו מתים לעשות שינוי וממש צריך אותו והמצב הנוכחי ממש מזיק בלה בלה; אבל מה נעשה שזה יגרום לנזק ולכן נישאר תקועים במצב הנוכחי. אם מקבלים את ההנחות האלה, שינוי מחזור הקריאה נשמע לי משהו יותר סביר מאשר קיצור תפילת י"ח לשתי ברכות בלבד או נוסחת רס"ג לברכת יוצר אור. אם נקודת היחוס שלך, לעומת זאת, היא המצב הנוכחי – ברור שמאוד קשה להנהיג שינוי כזה.
      ב. בעיני, דווקא שמחת תורה יכול להיות תופעת לוואי חיובית מאוד (אולי רק בשבילה שוה לשנות) – יופסק הפסטיבל השנתי, זה יהיה חג נורמלי עם לוח זמנים הגיוני ורק פעם בכמה שנים יהיה שמחת תורה על סמי מרץ.
      ג. לגבי המישברכים , ברור שצריך להתחיל מהשמדתם. וזה גם אם לא מאמצים את ההנחות של הפוסטים האחרונים כאן – הם פשוט מטרד וחתיכת טרחא דציבורא.

  15. כתבת לי שכאשר מנהגים מתחילים להזיק ניתן לשנות או לוותר עליהם. תוכל להביא לכך מקורות? בעיניי הרבה יותר פשוט לוותר על תקנת חז"ל שבטל טעמה (כי לפי חלק מהראשונים כשבטל הטעם אז התקנה כבר אינה מחייבת) מאשר על מנהג שטעמו עדיין קיים. כיום בכל העדות נהוג לומר את כל פסוקי דזמרה

    1. ראשית, הגמרא עצמה אומרת שכשבטל טעם עדיין צריך מניין להתיר. מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ברפ"ב מממרים היא בפשטות כשיש בי"ד (=סנהדרין) אלא שאינו גדול בחכמה ומניין.
      מנהגים משתנים כל הזמן, כמו חלוקת הקריאה בשבתות לשנה או לשלוש שנים, חליפה וכובע בתפילה ובכלל, הגייה ספרדית ואשכנזית ועוד הרבה. הרי כל מנהג שנולד הוא שינוי, אז הפסקתו היא גם מנהג שנולד.
      זה שבכל העדות נוהגים לומר כיום פסוקי דזמרה לא אומר בשום צורה שהטעם עדיין קיים. זה רק אומר שעוד לא קם מי שביטל זאת.

    2. בס"ד ט' בתמוז ע"ז

      וכך כותב הרב יהודה עמיטל (והארץ נתן לבני אדם – פרקי הגות וחינוך, עמ' 95-96):

      '… רבי אליעזר הדגיש ואמר" "דעו" – אל תסתפקו ב"כוונה" גרידא. "כוונה" יכולה להיות משהו מלאכותי וחיצוני. "דעו לפני מי אתם עומדים, ואז מתוך אותה "ידיעה", תהיה התפילה טבעית. "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים…"… שמתוך ידיעתם לפני מי הם עומדים – ממילא יכוונו ליבם. וכך אומר הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו): "כיצד היא הכוונה? שיפנה את ליבו מכל המחשבות ויראה את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"…

      את עצתם של אותם "חסידים הראשונים", אנו מקיימים היום באמירת "פסוקי דזמרא"… אנו מספרים בנפלאות הקב"ה, בחסדיו ובגדולתו, כדי שנחוש ונרגיש לפני מי אנחנו עומדים. בדרך כלל, נוח יותר לדבר על תורה, על יראת שמים, על קיום מצוות וכיו"ב, בעוד שפניה ישירה אל הקב"ה קשה הרבה יותר. מכאן שורש ויסוד לפתיחת התפילה באמירת "פסוקי דזמרא"'

      אנחנו רחוקים ממעלת 'חסידים הראשונים' שהיו שוהים שעה לפני תפילתם כדי להכין את ליבם לעמידה לפני קונם, אך התבוננות של כמה דקות בגדולת הבורא, לפני שניגש לקבלת עול מלכות שמים ולתפילה – היא הכנה ראוייה לכל מתפלל.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. בס"ד ט' בתמוז ע"ז

      יסוד התפילה הוא האמונה שלא הגענו למצבנו האופטימלי, שתמיד ניתן להתעלות ולשפר. אנחנו מציבים מול עינינו דמויות מופת ומבקשים 'מתיי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי'.

      אנחנו פותחים בשירי דוד, שכבר בהקימו ממלכה צעירה של עם 'פריפרי' חןלם שממלכתו הקטנה תתעצם ותהיה 'אור לגויים' ותביא את העולם כולו לאידיאל של 'כל הנשמה תהלל י-ה הללויה'.

      אנחנו ממשיכים בברכות ק"ש בתיאור המאורות המאירים לעולם והמלאכים המהללים את קונם באחדות ובאהבה – ומקוים שגם אנחנו נאיר לעולם ונאהיב שם שם שמים.

      ואנחנו עומדים להתפלל בזכרון האבות – אברהם שקרא בשם ה' וציוה לבניו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט; יצחק שהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, ושמסר נפשו להיאחז בארץ ולהוציא ממנה דגן ותירוש; ויקב איש תם, שעבד באמונה ובנה משפחה לתפארת, יסודו של עם שיהיה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

      אנחנו נאחזים בדמויות המופת כדי ליצור בנו שאיפות גדולות, ומתוכם נבקש לעשות עוד צעד קטן ולהביא עוד שיפור קטן, בתקווה שבתפילה הבאה נוכל לדווח על התקדמות קטנה ולבקש עוד.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    4. דרך מעשית להקלת הריכוז בתפילה היא החלוקה לפיסקאות פיסקאות, כשבכל פיסקה מתמקדים בנושא הייחודי של אותה הפיסקה, וממילא מקבלים כל מילה ומשפט את הקשרם בנושא הפיסקה.

      וכך למשל מתפרטת תפילת העמידה לתשע עשרה 'חוליות', תשע עשרה ברכות, שלכל אחד יש נושא ייחודי – האבות, גבורות ה' בעולם, קידוש השם, בקשה, על דעת, בקשה על תשובה וכו'. וכן בשאר חלקי התפילה.

      יש סידורים (רינת ישראל, קורן ופלדהיים) שסימנו כותרות בראש פיסקה, כדי להקל על המתפלל להיות מודע לנושא הייחודי של כל פיסקה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  16. ברוך אתה מיכי ברוא אלהינו ואלהי אבותנו וגו' – משתדל לכוון גבוה בברכת האבות ובבניין האב נוסח מיכאל, המלאך הנמצא למראשותיי, מגרה, מאתגר וקורא תיגר.
    עושה אני תפילתי תחנונים, שלא ייפול רוחך מאת המלעיזין, העולבין והצבועין. ותמשיך לכתוב מחיל אל חיל. איני מכיר עוד מישהו משלומי אמוני ישראל (אולי רק במידה מסוימת הרב ) שיש לו ביצים (שלא נולדו דווקא בשבת),מוטת כנפיים רחבות, שום שכל כמו שחנן אותך האל הטוב (?), נצר לבן עזאי ורבי ירמיה.נשמתך בהר סיני חיזקה את ידו החזקה של משה שחטף את הלוחות ממי שנתנם ואמר "ניצחני בני ניצחוני".
    הקץ לאפולוגטיקה הדוסית והשאיפה המתמדת להרמוניזציה של הכתובים והכל.
    די לתפילה שהפכה לתיפלה, לטפלה. די לתפילת אנשים מלומדה. ׁ(בדף היומי, בכל פעם מנסים בעלי הבתים לסטות מהלומדס ולשאול על הלכות ותפילה).
    ומפני חטאנו גלינו מתפילתה של חנה ששפתיה נעו (כן, מיכי!) – וממנה למדו תפילה. ובוודאי זה לא היה מכאני: עמדה מ'שפת' תפילתה קוגניציה, מחשבה ואמוציות.
    אללי, התפילה מדבר אליי במתכונת הנוכחית ובמניין ובציבור. אני נושא, יותר משלוש פעמים בראש, את נוסח התפילה הטבעית, כגון "הלוואי" וגו'
    יותר מזה, איני יודע אם יש כתובת, כלל ועיקר, מלבד כתובתי – על מנת לצרפני.
    מיכי עושה אינתיפדה, במובן החיובי. הוא מנער ("חנוך לנער על פי דרכו") את הכל.

    הרי המעשים מביאין לכוונות, על פי ספר החינוך, אך מה נגיד עד אינסוף (גם שמו יתב') לשם ייחוד קדושא לשם ייחוד קדושא לשם ייחוד קדושא לשם ייחוד קדושא וחוזר חלילה (וחס).

  17. לרב מיכאל שלום,
    הטור הראשון שלך על התפילה עורר בי כעס רב, כיון שנדמה כלעג לתפילה והתנשאות שחצנית (הביטו בי – אני קורא ספרים חשובים ועמוקים בזמן שאתם מכלים את זמנכם על "פמפלטים"). גם לא הסכמתי עמך לגבי ה"בעיתיות" של העלונים. למה עלון חייב להיות "אוביקטיבי"? מה רע בזה שאדם יוציא עלון המביע את השקפתו? מי מונע ממך להוציא עלון המביע את השקפותיך? (בעצם, אתה עושה זאת בספריך ובאתרך). ובכלל, אני די מפקפק בעצם ההיתכנות של "אוביקטיביות" עיתונאית ולכן מתנגד נחרצות ל"שידור ציבורי" וכיו"ב, אבל זה נושא לדיון אחר.
    הטור הנוכחי תיקן קצת את הרושם, ועדיין על דבר אחד (מני רבים) אני עדיין מבקש להעיר. אתה חוזר וטוען שמכיון שהתפילה שלנו היא מלמול מנטרות ומכיון שאיש מאתנו לא באמת מאמין שהתפילה עוזרת, הרי שהתפילה (כמעט) חסרת ערך ולכן אתה מעדיף לנצל את זמן התפילה לקריאת ספרים.
    אני מסכים עם האבחנה אך חולק נחרצות על המסקנה. הלא משנה מפורשת היא שחתן פטור מקריאת שמע משום טרדתו אך כבר בדורות קדומים ביטלו פטור זה, כיון שממילא אף אחד מאתנו לא מכוון כיאות בקריאת שמע גם בשאר לילות ולא רק בליל הכלולות. לכאורה היא הנותנת ויש אפוא לפטור את כולנו מקריאת שמע. אבל בבורותי לא ידוע לי על פוסק שהעלה הצעה כזו ברצינות, ולא בכדי.
    השאלה היסודית היא – מהי מטרתה של התפילה? ברור שהקב"ה אינו זקוק לתשבחותינו ומפורסמים דברי הזוהר (כמדומני באחד התיקונים, אבל אין הספר לפני) המגנה את אלה הרואים בתפילה רשימת בקשות (או דרישות) כלפי הקב"ה ומשווה אתם לכלבים "דצווחין הב-הב". (יהא מחבר הזוהר אשר יהא, בדברים הללו אני מסכים עמו לחלוטין). כמו כן, טעות חמורה היא לחפש הצדקות לתפילה בציבור בערכה החברתי, במתן תעסוקה לגבאים ולשמשים וכו'. בית הכנסת אינו מועדון קהילתי ומי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?
    לעניות דעתי, יש ערך רב גם בתפילה שאינה אלא "מלמול מנטרות"! אכן, לא נעלמו ממני דברי חז"ל אבות פ"ב) "הוי זהיר בקרית שמע ובתפילה" וכו' ומרגלא בפי כל "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" (מובא רבות בשם חז"ל אך המקור הקדום ביותר הידוע לי הוא פירוש אברבנאל לאבות). אבל, מפורסמים לא פחות דברי החינוך (מצוה ט"ז) "כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", ואם כך יש לקוות ש"מלמול מנטרות" של שבחי הקב"ה ובקשת צרכנו מלפניו, אפילו כמצוות אנשים מלומדה וכעול ומשוי, יחלחלו לנפש ויותירו בה חותם. אפילו אם לא אמר אדם "הא-ל הגדול הגיבור והנורא" בכוונה אלא פעם אחת בחייו (כגון: בעת צרה וצוקה) – דיינו. כדאיות הן עשרות שנות "מלמול מנטרות" אם לפחות פעם אחת בחייו יגיע אדם להכרת משהו מן המשהו של "לפני מי אתה עומד" (ככל שילוד אישה מסוגל לכך). כדאיות עשרות שנות בקשת צרכים מן השפה ולחוץ כל עוד יש סיכוי (ולו קלוש) שלפחות פעם אחת בחייו יגיע אדם להכרת "אין עוד מלבדו". דעת לנבון נקל שמי שמתייאש מראש מהאפשרות הזו ומצטייד בספרים (חשובים ומחכימים ככל שיהיו) כדי "לנצל" את "הזמן האבוד" בשבת בבוקר, אכן מאבד את הטעם בתפילה ואת הסיכוי להתפלל אי פעם תפילה ראויה בימי חייו.

    1. שלום רב.
      ראשית, תיקון חשוב: אגב, הבעיה אינה חוסר אובייקטיביות (אף אחד מספרי שלם שאני קורא במקום זה אינו לוקה באובייקטיביות, וטוב שכך), אלא רמה ירודה, הטפה, שטחיות וחדגוניות. כמובן שאם מישהו נהנה מזה, לבריאות. כל אחד יקרא מה שהוא רוצה. הבעיה שלי היא שאנשים לא קוראים את זה כי זה מה שהם רוצים. הצורך להפיג את השעמום מאלץ אנשים לקרוא חומרים ברמה ירודה גם אם לא היו עושים זאת בלי זה, וזה מה שמטריד אותי בתופעה הזאת.
      לגבי הבנתך את התפילה אני חולק עליה, ולו רק מפני שבד"כ זה לא עושה את העבודה. בה במידה אפשר היה למלמל את ספר הטלפונים בתקווה שנמצא שם מדי פעם שם שמעורר אסוציאציה לשם ה'. אמנם בעמידה לפני ה' יש ערך, ועמדתי על כך בטור השני.

  18. שלום הרב מיכאל אחרי קריאה של שני הטורים יש לי כמה הסתייגויות אבל אתייחס לאחת מהן – כתבת שהבעיה נמצאת במבנה הנוכחי של התפילה ולא בנו ולכן אם יש תחושה של שיממון בתפילה המבנה הוא שגורם לכך ולא אנחנו שלא מצליחים להתחבר – אני לא חושב שזה נכון לא יודע אם יצא לך להתפלל בשבתות וחגים אצל חסידים אבל שיצא לי ראיתי תפילות בהחלט לא משמימות ולהיפך הייתה שם הרגשה חזקה של דבקות ושל הזדהות של המתפללים עם התפילה ,רחוק מאוד מהמצב המוכר לנו בבתי הכנסת המנומנמים המוכרים – כך הדבר גם במינייני קרליבך מובהקים [אני לא מדבר על מה שתיארת על תפילות קרליבך בבי הכנסת הרגילים שם באמת לא פעם מדובר בחזן +כמה מתפללים שמשוגעים לדבר שחוץ מהם השאר לא בעניין והשירה והריקודים אכן נראים מאולצים] כמו למשל מנייני קרליבך התוססים מנחלאות בירושלים יצא לי להיות שם בתפילות בשבתות והתפילות שם היו תוססות ופעילות מאוד ובהחלט לא משמימות

    אז כן יכול להיות שהבעיה של חוסר החיבור שקיים בבתי הכסת הממוצעים במחוזות הבורגנות הדתית [אני לא בקיא במה שקורה אצל הליטאים -עד כמה שזכור לי לא יצא לי להתפלל בשבתות וחגים בבתי כנסת ליטאיים] היא בעיה אחת מתוך בעיה כללית של חוסר ברצינות דתית במחוזות אלו ושבאה לידי ביטוי גם בנושא התפילה

    עיניי הרואות ראו שבמחוזות בהן התפילה כן משמעותית יותר היא גם נראית ככה ………

    1. בהחלט אפשרי שיש מקומות שבהם זה עובד. רק אעיר שתפילות תוססות ופעילות לא אומר בהכרח שהן גם משמעותיות. העובדה שאנשים נהנים לא אומרת שיש לתפילה ערך דתי. זה יכול להיות גם בגדר הופעה מוזיקלית מהנה. קשה לי להאמין שאנשים תוך כדי ריקודי קרליבך חושבים על המילים ומשמעותן וגם אומרים אותן בכוונה של המילות ושל עמידה לפני ה'. אם אכן זה כך, אז התופעה הזאת מצטרפת לפתרונות כמו ערבי חזנות ושאר פעילויות שוברות שיגרה. אבל אולי אני טועה…

  19. אני לא יכול לדעת מה כל מתפלל חושב בליבו ומתכוון בזמן הריקודים אני כן יכול לראות תפילה מעומק הלב [אגב אצל רוב החסידים מקובל שבלכה דודי אומרים בשקט את מילות הפיוט ושרים ניגון ללא מילים בין בית לבית ] שנראית לא כמופע מוזיקלי אלא כחוויה של תפילה ועמידה לפני ה' שבאה לידי ביטוי בשירה וריקודים – בל נשכח שבמקדש חלק מהעבודה הייתה שירת הלווים .

    בכל אופן רציתי להראות שהדבר אפשרי וכן בהחלט יכול להיות שאנחנו אלו שצריכים לעשת חשבון נפש אם התפילה אצלנו משמימה ולקחת דוגמא ממקומות שבהם היא כן משמעותית מאוד -לא ב"העתק הדבק" מלאכותי אלא מתוך הפנמה וראיה מה גורם במקומות אלו לתפילה להיות יותר משמעותית

    נ.ב

    לגבי מה שהרב כתב לגבי ה"די בבבל" שב"יקום פורקן" אינני מבין מה הבעיה הגדולה – הכינוי "בבל" לכל ארצות חוץ לארץ הוא ישן נושן וכשמדברים על "בבל" לעומת ארץ ישראל הכוונה היא לא לבבל הגיאוגרפית אלא כשם כינוי לכל חוץ לארץ – שהנשיא רובי ריבלין הספיד את הרב ליכטנשטיין זצ"ל ואמר ש"ארי עלה מבבל" הוא ידע היטב שהרב ליכטנשטיין עלה מארה"ב ולא מעיראק והשתמש בביטוי הרווח מהגמרא [שנאמר במקור אכן על רב כהנא שעלה מבבל] שנהיה ביטוי לתלמיד חכם גדול שעלה ארצה מחו"ל וכן בחב"ד שה"770" מכונה "בית רבינו שבבבל" הם לא התבלבלו בין ניו יורק לבגדד, הביטוי "בבל" כאמור נהפך לכינוי לחוץ לארץ כולה ולכן שמברכים את ראשי הישיבות שבבבל הכוונה היא לראשי הישיבות שבכל חוץ לארץ ,

  20. הבעיה בעלוני בית הכנסת הוא עצם קיומם וקריאתם בשבת ובשעת התפילה, ולא תוכנם או רמתם וכו'. (רובם אכן תת-רמה, אבל יש בודדים שלא). מי שהתפילה משעממת אותו שלא יעשה טובות לקב"ה ולא יבוא לבית הכנסת כלל. אבל בכל זאת, עדיפה קריאת עלונים (שטחיים, חדגוניים, רדודים וכו') על פני פטפוטים והפרעה לתפילה ובפרט בדברי ליצנות, לשה"ר ורכילות.
    ואם כבודו סבור שמלמול יום-יומי של ספר הטלפונים יכול לקרב את האדם לקב"ה כמו מלמול "אבינו מלכנו" או "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא" וכיו"ב – אדרבא, לך על זה. מי יודע, אולי לקראת הסוף (מן הסתם ליד שמי, באות ש'…) תזכה אפילו להתגלות!

  21. רציתי להוסיף לגבי מה שכתבתי על תפילות אצל החסידים -דומני שמוכר הסיפור של הפילוסוף היהודי מגרמניה פרנץ רוזנצוויג שכמעט התנצר והוא החליט לפני עשיית הצעד הזה ללכת "להיפרד" מהיהדות [אליה הוא לא היה קשור מי יודע מה עד אז] והוא הלך לתפילת "כל נדרי" בליל יום כיפור בשטיבעל חסידי בברלין והחוויה הזו פשוט שינתה לו את חייו והוא שינה לחלוטין את החלטתו והוא דווקא מאז התעמק יותר ויותר במורשת אבותיו [גם אם בהדרגה וגם אם לא בשמירת מצוות מלאה ]

    אז כן כאחד שיצא לו גם להתפלל עם חסידים לא פעם ובמשך שנים למעט תקופת הישיבה היה הולך לסליחות בבית הכנסת של חסידי קוזניץ בת"א אני בהחלט יכול לומר שיש שם עוצמות אחרות של תפילה והסליחות בקרב החסידים למשל נראות אחרת לגמרי מאיך שהן נראות בבתי כנסת אשכנזיים ממוצעים ושאני ממש מבין מה פעל כל כך חזק בליבו של פרנץ רוזנצוויג בעניין זה

    כך שאפשר אחרת ואני מצטרף למה שכתבו פה ובטור הקודם מגיבים אחרים שלא הקונספט של התפילה בעייתי אלא אנחנו צריכים ויכולים גם לעלות למעלה ולהתחבר ועובדה שיש ציבורים וקהילות שאכן מצליחות בכך וזה לא בשמיים

    וכן זה לפעמים דורש מאיתנו לעלות ולהתאמץ ולא להוריד את הרמה בשבילנו – נכון לחלק מהפיוטים יש שפה מליצית ולא פשוטה אך הם נפלאים ואם רק נתאמץ ונלמד אותם ואת משמעותם [וזה אפשרי בהחלט ,לא מדובר בג'יבריש] גם נתחבר אליהם יותר , האם שאיפתנו להוריד את רמת התפילה לרמת שפת הדיבור של סלנג? האם שאנחנו קוראים שירה ספרות יפה או ספרים בהגות [כמו ספרי שלם(: ] זה לא בשפה גבוהה? אז כשמדובר בתפילה פתאום קשה לנו להתחבר ואנחנו זועקים מרה?

    התפילות שהתקבלו בעם ישראל בכל העדות כל עדה ומנהגיה ופיוטיה הן לא רק בקשות ותחנונים הן חלק בלתי נפרד מהמורשת שלנו -שירים חוברו על בסיסם ביטויים נלקחו מהם [הנה אפילו ספרו האחרון של הרב מיכאל "אמת ולא יציב" שמו נלקח כפרפראזה ממילים מתוך התפילה ] ומדובר בחלק בלתי נפרד מזהותינו וגם לזה ערך שלא יסולא בפז [אני אישית גם שאני מת מעייפות לאחר הלימוד בליל שבועות אני לא מסוגל לוותר על "אקדמות" עם כל העייפות והארמית הפיוטית והלא מובנת שלו-דומני שאני לא היחיד]

    בעז"ה שנזכה לעלות ולהתעלות מעלה מעלה בעבודה שבלב זו תפילה

    1. בס"ד י"ט בתמוז ע"ז

      לאמיר – שלום רב,

      קשרו של פרנץ רוזנצווייג עם עולמה של התפילה אינו מתמצה בחווייה המטלטלת שעבר בתפילת יוה"כ בשטיבל החסידי בברלין. רוזנצווייג עסק הרבה בהגותו בנושא 'התפילה והחיים'. ראה בספרו של הרב אהוד נאמן ז"ל (ממייסדי ישיבת ההסדר בירוחם), 'אמר ואש – שערים להגותו ולחייו של פרנץ רוזנצווייג, אלון-שבות תשע"ו, עמ' 139-204. ובמאמרו של ד"ר יהוידע עמיר, 'ומעשה ידינו כוננה עלינו: על מושג התפילה במשנתו של פרנץ רוזנצווייג', באתר 'אקדמיה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

השאר תגובה

קרא גם את הטור הזה
Close
Back to top button