על החזקת תורה: הצורך באמנה חברתית חדשה (טור 34)

בס"ד

היום בלי פילוסופיות ובלי מקורות. הרי לכם הצעה פרקטית לפתרונו של כשל שוק טעון ובעייתי.

מבוא

כולנו חונכנו על החשיבות של התורה ושל החזקת לומדיה. בדור האחרון יש התמרמרות גדולה נגד העיקרון הזה, ובוודאי נגד יישומיו בפועל. אנשים טוענים שאל לנו להחזיק את הלומדים. מדובר באנשים בריאים וחזקים שקיבלו החלטה להתבטל (=להיות מעשרה בטלנים), אז שיילכו לעבוד ולא יפלו על הציבור. רבים מביאים את דברי הרמב"ם הידועים והחריפים בעניין זה. ברצוני לנסות ולעשות קצת סדר בבלגן, ובסוף גם להציע אמנה חברתית חדשה לטווח הרחוק ובינתיים גם הצעה קונקרטית יותר.

לא אכנס כאן למקורות הלכתיים ואחרים, מפני שלדעתי הם לא מוסיפים הרבה לדיון. מדובר בשאלה שביסודה תלויה בשכל ישר ומוסר ולא במקורות של איסור והיתר. ההיזקקות למקורות היא אינסטינקט תורני פבלובי. בן תורה לא מסוגל לדון במשהו בלי להסתמך על מקורות. מתנצל שאני ממאן להיכנע לו. אמנם בסוף הדברים בכל זאת אעיר שתי הערות הלכתיות.

החזקת תורה

הכל מתחיל ונגמר בחשיבותה של התורה. מכיון שזה מושכל ראשון בדיון הזה, לא אכנס אליו כאן. אחרי ההנחה שהתורה היא עיקר עבודת ה' שלנו, אם ננקה את כל המלל, גזירות הכתוב, המטפיזיקה והסופרלטיבים, החזקת תורה אינה אלא דרך פרקטית לדאוג לקיומה של התורה ולפיתוחה.

כנקודת מוצא, ברור שכל אדם אמור לדאוג לפרנסתו ואמור גם ללמוד תורה. השילוב הזה אמור להיעשות כך שיהיה בו די להתפרנס ודי ללמוד ולצמוח משמעותית. כל אדם אמור להיות משק סגור מבחינה זאת ולפעול באופן שיאפשר לו התקדמות בשני המישורים גם יחד. אז כיצד נוצר העניין של החזקת תורה? החברה כחברה זקוקה לאנשים שיקדישו נתח גדול יותר מזמנם ללימוד תורה, שכן שכבה של גדולי תורה היא חשובה מאד, הן לנו כחברה (שיהיו לנו רבנים ומורים ופוסקים) והן לתורה עצמה (לפרשנותה ופיתוחה). ברור שמדובר בשכבה דקה של לומדים שמוכשרים לזה ומוכנים להקדיש את עצמם לתורה (שבט לוי של הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל), ולא בכלל הציבור.

דא עקא, אם מקדישים נתח גדול יותר מהזמן ללימוד, נוצר חוסר בפרנסה. מכיון שמדובר במשימה של הציבור כולו ולא של אדם זה או אחר, מן הראוי שהחברה תיקח על עצמה את הדאגה לפרנסתם של אלו שלומדים עבור התורה ועבור כולנו. בדיוק כמו שהיא רוצה שאנשים יקדישו את זמנם לביטחון, למחקר אקדמי או רפואי, לאמנות או לספורט, ולכן היא רואה לעצמה חובה לממן אותם. זוהי החזקת תורה. זו לא צדקה שניתנת מראובן לשמעון, אלא מראובן לתורה ולציבור. הלומד בעצם מבצע משימה עבור כולנו, ולכן עלינו לדאוג לו. זוהי לא צדקה אלא עסקה בינו לבין החברה כולה.

לראות את התמונה הגדולה

אמנם ההנחה שהתורה היא המטרה יכולה להתפרש לשני אנפין: התורה נועדה לשרת אותנו ואת חיינו (שנחיה נכון). או שאנחנו נועדנו לשרת אותה ולפתח ולשכלל אותה. ברור ששני הצדדים נכונים. הערך העליון של לימוד אומר שלא נכון לראות בתורה רק מכשיר לחיים נכונים וראויים יותר, אלא היא גם מטרה לעצמה. כך או כך, ברור שיש חשיבות רבה להצמחת התורה והצמחת לומדים יצירתיים, ידענים, מקוריים ועמוקים. ההבדל בין שתי ההסתכלויות הוא שראיית התורה כמכשיר עבורנו היא הסתכלות קטנה. אנחנו במרכז והיא משרתת אותנו. ראיית התורה כמטרה היא הסתכלות על התמונה הגדולה, שאנחנו משרתים אותה (או את הקב"ה).[1]

במאמרי, על שתי דמויות של תלמיד חכם,[2] עמדתי על התופעה שקהילות יהודיות לקחו לעצמן רבנים לא במטרה שיספקו להן שירותי פסיקה והנהגה, אלא במטרה להחזיק תורה, כלומר להחזיק תלמיד חכם שיתרום תרומה משמעותית לבניין התורה לדורות. בהסתכלות הזאת, לא הרב משרת את הקהילה אלא הקהילה את הרב (שבעצמו משרת את המהלך של שיכלול ופיתוח התורה). אם מסתכלים על התמונה הגדולה, הקהילה תשרוד כך או אחרת. מה שיישאר בסופו של דבר לדורות הוא התרומה הייחודית שתרמה אותה אישיות תורנית לפיתוחה של התורה. כך ערכו של רבי עקיבא אייגר, הנודע ביהודה, הרשב"א, או הרמב"ם, לא היה בכך שהם סיפקו שירותי דת לקהילות שלהם. אלו ודאי יכלו להסתדר גם עם רבנים בשיעור קומה מתון יותר. הקהילות שלהם ראו חובה וזכות לעצמן להחזיק אותם כדי שיוכלו ללמוד וליצור ולהשאיר את חותמם הייחודי על התורה שהועברה לדורות הלאה. כך הקהילה כולה, גם אלו שלא לומדים משמעותית בעצמם, יכולה לתרום את חלקה לבניין התורה לדורות. בסופו של דבר המטרה היא שהמהלך ההיסטורי הזה יבנה משהו ויעביר אותו הלאה. בהסתכלות הזאת אנחנו רק נשאים של התורה, חוליה בשרשרת הקולקטיבית שנושאת ומפתחת אותה, ואנחנו נבחנים בתרומתנו למכלול שנוצר לאורך התהליך הזה. בהסתכלות הגלובלית והגדולה, החוליות משמשות את השרשרת ולא השרשרת את החוליות.

חז"ל אומרים "הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו" (קידושין כט ע"ב). מדוע האדם קודם לבנו? מפני שבהסתכלות הגלובלית אם כל אחד מאיתנו יפעל למען התורה של בנו, גם הבן יפעל למען התורה של בנו שלו. אז מי בסופו של דבר ילמד? איפה התורה עצמה תשתכלל ותתפתח ותרוויח מכל המהלך הזה? היכן תהיה תורה בכל השרשרת הזאת? לכן האדם צריך קודם כל ללמוד בעצמו, אבל אם הוא לא לומד או רואה מישהו אחר טוב ממנו לעניין זה, שיחזיק אותו ואז יהיה לו חלק בתרומה שיתרום הלה לבניין הגלובלי.[3] כך גם לא נכון שאדם יחליט שהוא יילך לעבוד כדי להחזיק לומדי תורה. קודם כל הוא צריך ללמוד בעצמו, אבל אם הוא לא מתאים, או אם הוא רואה אחר שמתאים ממנו, שיחזיק אותו. המטרה שרואים מול עינינו הוא התרומה לפיתוח ובניית התורה.[4]

השלכות

המשמעות היא שלא שמעון הוא המחליט על כך שהוא לומד שזכאי לקבל צדקה, וגם לא כל אחד שלומד אכן זכאי לזה. הציבור מחליט שהוא מבקש משמעון לעשות זאת, אם שמעון הוא אכן בעל הפוטנציאל להשתייך ל"סיירת" הזאת. שמעון לא דורש את חלקו אלא הציבור מאתר את השמעונים הרלוונטיים, מטיל עליהם משימה, ודואג לצרכיהם כדי שיוכלו לעמוד בה.

השלכה נוספת היא שאין טעם להחזיק ציבור גדול של לומדים. זה לא הגיוני. רוב האנשים אמורים לחלק את זמנם בין פיתוח העולם ופיתוח התורה. רק נתח מצומצם מאד של אנשים מיועד להקדיש את עצמו בעיקר לתורה, ואותם כולנו צריכים להחזיק. זו משימה שלנו כחברה ולא של כל אחד מהם.

המצב כיום

מה שקורה בימינו הוא אבסורד. אלפי אנשים, ביניהם רבים שאינם מתאימים לעניין, מקדישים את חייהם ללימוד תורה ונופלים לעול על הציבור, וכמובן גם יוצרים בעיות למשפחתם שלהם. חשוב להבין שאני לא מדבר רק על אברכים שלא לומדים או מתבטלים, אלא גם על אלה שלומדים אבל ברור בעליל שהם לא יצמחו בלימוד ולא יתרמו תרומה משמעותית וייחודית משלהם. הם אנשים טובים וישרים שבאמת יושבים ולומדים, אבל אין להם את הדחף הלוהט לצמוח ולגדול ולהשפיע. כל מי שמכיר את עולם הכוללים והישיבות יודע להבחין בין אלו לאלו, ויודע שהסוג הזה הוא הרוב המוחלט של הלומדים.

יתר על כן, אפילו אלו מהלומדים שמכינים את עצמם לתפקידים רבניים (כלי קודש), כמו דיינים, ר"מים (בוודאי של ישיבת תיכוניות), ראשי ישיבות (כנ"ל), רבנים, לא כלולים בקטגוריה הזאת. הם בעצם נמצאים על מסלול של הכשרה מקצועית, ולכן בהם יש לדון בנפרד. אפשר לסייע להם כמו בכל הכשרה מקצועית ואפילו יותר, אבל לא על כך אני מדבר כאן. אני עוסק כאן בכל אלו שמתעתדים לצמוח בתורה לאורך זמן על מנת ליצור יצירה תורנית משלהם (הם יכולים כמובן גם לכהן כדיינים או ראשי ישיבות על יד זה).

המצב הזה חוזר אלינו כבומרנג. מכיון שמספר הנתמכים הוא עצום, המילגה שכל אחד מהם מקבל מהציבור היא זעומה. המתלוננים תמיד משווים אותה למשכורות שניתנות באקדמיה או בתחומים אחרים, ואכן אין להשוות. מאידך, אין להשוות את כמות האנשים בתחומים השונים. אין גם להשוות את תהליך ההתקדמות והסינון. באקדמיה, באמנות, או בספורט, אנשים צריכים להוכיח את עצמם ולהראות כישרון מיוחד כדי לקבל מילגה, והיא ניתנת לפי מיון וסינון למוכשרים והמתמידים שביניהם. הציבור מוכן לממן את אלו מהם שהוא רואה בהם פוטנציאל צמיחה ותרומה ייחודית. לעומת זאת, בעולם התורני המלגות הזעומות מחולקות לכל דורש, בלי שום סינון וקריטריונים כלשהם. מכיון שיש מצוות תלמוד תורה, ההנחה היא שעלינו לפתוח את ביהמ"ד לכולם (להרבות ספסלים בביהמ"ד, שלא כמו רבן גמליאל). סלקציה בתלמוד תורה? הס מלהזכיר. חתירה למצויינות ותמרוץ של מצויינות גם הם כמעט לא קיימים בתרבות התורנית.

המילגה הזעומה מביאה את הנתמך ומשפחתו לחיי צער ועוני. רובם עוסקים באלתורי פרנסה (כולל "הנץ", כולל בין הערביים, הפסקת צהריים, או אחר הגרביים. בחינות על ספר התניא ועל מסילת ישרים, כולל לפנות בוקר, חלטורה כמשגיח כשרות, רב גן או בי"ס, אמירת שיעור לבעלי בתים בביהכ"נ, חלוקת עיתונים ופינוי זבל ועוד ועוד). אלתורים וחילטורים אלו מונעים מהם להתקדם ולצמוח בלימוד, והרי זו בעצם מטרת המילגה התורנית שהם מקבלים. אז אנחנו נותנים את הכסף שלנו לאנשים כדי שיצמחו אבל ברוב המקרים לא מקבלים מהם את התמורה המצופה, הן מפני שאיננו מכוונים את המילגה למתאימים והן מפני שגם המתאימים וגם אלו שאינם כאלה מקדישים זמן ומאמץ לאפיקים שלא מועילים לצמיחתם התורנית.

אלו שלא מתאימים להקדשת חייהם ללימוד (הרוב הגדול) אמנם מתאווררים קצת בחלטורות הללו (כידוע, העסקנים וה"מעוררים", בעלי היוזמות הרוחניות למיניהן, הם בדיוק אלו שאין להם כוח לשבת וללמוד ולכן הם פותחים ביוזמות שונות ומשונות, לפעמים מבורכות יותר אך בדרך כלל פחות), אבל אנשים כאלו צריכים לצאת לעבוד לפרנסתם ולהשתתף בעצמם בהחזקת אלו שכן מתאימים. הם פשוט לא צריכים להיות שם. לעומת זאת, אלו שמתאימים להמשיך ולעלות ולצמוח, שאותם היינו צריכים להחזיק ולא לתת להם לבזבז את זמנם על חלטורות על חשבון הלימוד והיצירה, לא מצליחים בכך. חלקם מחלטרים ולא צומחים. אחרים נוטשים את מסלול ההתקדמות התורני מחוסר אופק תעסוקתי ומתוך מיאוס בחיי החלטורה והמרדף אחרי הכסף.

אני חייב לומר שבכל פעם מחדש לבי נשבר כשאני רואה את המצב הזה. המוני אברכים, רובם בינוניים ומטה, חיים הם ומשפחותיהם חיי דלות ועוני בלי שום הצדקה. הם תקועים שם ומגיל מסויים כבר מאוחר להם לצאת מהמיצר (לכל היותר לצאת לעבוד כסוכני ביטוח או מוכרים בחנות). ואלו מבני העלייה שהיו אמורים להיות נקיים ללימוד, ליצירה ולצמיחה תורנית, ה"סיירת" שהוזכרה למעלה, נאלצים להתמודד לבדם עם העוני והחלטורות. הם צריכים להתמודד במקומנו ועבורנו עם חיי עוני ודלות שהציבור שולח אותם אליהם. אין פלא שרבים מהם נוטשים את המסלול התורני. דווקא בגלל שהם לא בינוניים ולא רואים תוחלת בחלטורות כאלה, הם בוחרים לעשות משהו אחר, ובגדול (אם כי לא תמיד עושים זאת בשלב מוקדם מספיק ולפעמים מחמיצים את האפשרות להתקדם בחזית אחרת). אנחנו בעצם מטילים על האברך ומשפחתו את העול ואת המשימה להתמודד עם המצב, בעוד שהעול הזה היה צריך להיות מוטל על כולנו. אנחנו היינו צריכים לדאוג להם לפרנסה ולפנות אותם ללימוד וליצירה.

ברוב המקרים גם אלו שנשארים וממשיכים ללמוד לאורך זמן, בדרך כלל נושאים את עיניהם למשרה תורנית, ראש ישיבה או ר"מ, או דיין, או רב קהילה. לנו זה נראה מובן מאליו, שהרי אם אנחנו משקיעים בהם אין פלא שאנחנו גם מצפים מהם לתמורה שתחזור לקהילה בתפקיד זה או אחר. במקרה שיש להם את הקשרים הדרושים (להתרשמותי ולבושתנו, בעולם התורני משום מה הקשרים משחקים יותר מאשר בשוק החופשי) הם אולי זוכים למשרה הנכספת, אבל עדיין לפעמים הם מתחילים בזה מוקדם מדיי, עוד לפני שסיימו את מסלול הצמיחה שלהם. ומה על אלו שמייעדים את עצמם ליצירה וצמיחה תורנית, ולא למשרה רבנית? הרי רבים טובים בכלל לא צריכים להיות כלי קודש למיניהם, וחלקם גם לא מתאימים לכל זה. הם מתאימים ורוצים להמשיך ללמוד, לחקור וליצור יצירות תורניות חדשות ומשמעותיות. עליהם להזין מבחוץ את העולם המעשי (הדיינות והרבנות ועולם הישיבות), כעין החילוק בין "מלומדים" לשופטים ועו"ד בעולם המשפטי. כמו שתיארתי למעלה, יש חשיבות רבה להסתכלות שלא הם קיימים בשבילנו אלא אנחנו בשבילם.

ועוד לא הזכרתי את הביקורת וההתמרמרות הציבורית שמתעוררת על התופעה הזאת, ובצדק. את ביזוי התורה וחילול השם שזה יוצר. את זה שבחברה שלנו מממנים כל זב וצרוע אבל ממאנים לממן לומדי תורה. רבים קוראים ללומדים לצאת לעבוד ולא ליפול לעול על הציבור. מצטטים להם רמב"ם ושאר מקורות (ומתעלמים מהמקורות שלא מתאימים כמובן), וערכה של החזקת התורה יורד לביבים. משום מה לסופרים, אמנים, ספורטאים, חוקרים (גם אלו שעוסקים ב"מדעי המגדר", כלכלת בית, קבלה מעשית, חקר המרובעים בשירת נשים באשור הקדומה, ושאר הבלים באיצטלה דרבנן אקדמית), לא נשמעות הקריאות הללו. כאמור, הבעייה מתחדדת מפני שכלפי רוב הלומדים הקריאות הללו מוצדקות, אבל אנחנו לא עושים את ההבחנות הללו. הסיירת הכי משובחת שלנו נמצאת בהתנצלות מתמדת בפנינו וחיה בתחושה שהיא סמוכה על שולחננו, במקום שאנחנו נישא אותם על כפיים ונשמח לסייע להם בכבוד וביד נדיבה. למרבה האירוניה, אנשי אקדמיה שעוסקים בדברים מיותרים לחלוטין (רובם המוחלט) לא חשים כך. הם מקבלים משכורת יפה ומכובדת ויחס של סיירת, עם משרה מכובדת ומעמד חברתי גבוה. ואלו שעוסקים בדברים החשובים חשים רגשי נחיתות וצורך להתנצל ומקבלים מילגה שמאפשרת להם חיי דחק, וגם זה בעיקר מתרומות של אנשים פרטיים.

אמנה חברתית חדשה

הארכתי בתיאור המצב העכשווי כדי להראות שדרושה לנו אמנה חברתית חדשה בנושא החזקת התורה. כעת אציע מודל פשוט שקל מאד ליישום בחברה שלנו. כצעד ראשון, נסכים כולנו להוריד את התקציב של תמיכה בלומדי תורה בשיעור ניכר, לצורך ההדגמה נאמר להפחית אותו בחצי. בנוסף, נסכים שאת התקציב הנותר יש לחלק בין מספר לומדים קטן מאד, לדוגמה 5% מאלו שמקבלים אותו כיום (עדיין מדובר במספר נכבד של אלפים). אלו שייתמכו ייבחרו על ידי ועדה ציבורית כלשהי, בדומה למה שקורה באקדמיה או בכל מקום אחר. הקריטריונים יקבעו שיהיו אלה רק אנשים שבאמת מתאימים להקדיש את חייהם ללימוד. כוונתי לא רק לעילויים בכישרונותיהם, אלא לכאלה שממשיכים ומתמידים בחשק, שצומחים, שיוצרים יצירה מקורית ומשמעותית (לא ספרי ליקוט הלכות ומדרשים על פורים משולש שחל להיות בערב יו"כ של שמיטה), שמאתגרים ומפרים את סביבתם ואת עצמם לאורך זמן. מהם סדרנים מוכשרים, סיני ועוקרי הרים, יצירתיים ועמקנים. עוסקים במחשבה, בהלכה ועיון תלמודי.[5]

שימו לב שבחישוב גס לאור הנתונים הללו המשכורת שיקבל כל אחד מהלומדים תגדל פי עשרה (!). במקום 200$ עלובים שמבזים את הנותן והמקבל גם יחד, יקבל כל לומד 2000$ לחודש, ובכל זאת הקופה הציבורית תחסוך חצי מהכסף. בנוסף, עוד 95% מהלומדים דהיום יצטרפו למעגל העבודה ויתרמו את חלקם לתל"ג של כולנו. הגדלת המימון תיתן ללומד הנתמך גם תחושה מכובדת יותר שמצפים ממנו ולכן משלמים לו. הוא לא מנצל את הציבור אלא להיפך, הוא הסיירת שהציבור בונה עליה (כמו איש אקדמיה).

כשל השוק

ממש מושלם, לא? גם התורה מרוויחה, גם השוק והקופה הציבורית מרוויחים, גם אנשים שלא מתאימים לשבת כל ימיהם בכולל לא נרקבים שם אלא ממצים את עצמם יותר ותורמים לפיתוח הכלכלה והחברה. גם הלומדים המתאימים צומחים וממצים את עצמם ומרגישים יותר טוב ומתפרנסים בכבוד. גם הכלכלה מרוויחה, גם התורה פורחת, גם החילונים מרוצים (המדינה מוציאה פחות כסף), וכמובן גם הדתיים, הלומדים ואלו שלא. כולנו מרוויחים.

טוב, אז למה כל זה לא קורה בפועל? אם כולם מרוויחים, מי מפריע לזה לקרות? בעוונותיי איני מן הצנועים המפורסמים ביותר, אבל אני חייב כאן להתוודות שלא מדובר ברעיון הכי מבריק שחשבתי עליו אי פעם. הרי זה רעיון די בנאלי למעשה. האם אף אחד לא חשב עליו עד עכשיו? כשיש רעיון פשוט ומתבקש, שלא עולה כסף אלא מרוויחים ממנו כסף, ושכולם נהנים ממנו, ובכל זאת הוא לא מיושם, הדבר אומר דרשני. כנראה שבכל זאת פספסנו כאן מישהו שלא כל כך נהנה ממנו, ומשום מה יש לו השפעה שמצליחה לעצור את מימוש הרעיון. לדבר הזה קוראים "כשל שוק". יש משהו בחברה שלנו שתוקע את הרעיון המתבקש הזה ולא נותן לו להתממש.

יש כמה אינטרסנטים שחיים מהמצב המעוות הזה. כמה ראשי כוללים למיניהם, ועוד כמה עסקנים חרדים ודתיים שימצאו את עצמם מחוסרי עבודה ומעמד. אל לנו לשכוח שבמצב החדש מספר הכוללים והלומדים יירד פלאים. בעצם ראשי הכוללים יהפכו לאברכי כולל (אבל אמנם ירוויחו לא פחות ממשכורתם כיום כראשי כולל). העסקנים יהיו די מיותרים. לא צריך לשנורר ולהילחם ולגנות וליילל ולמחות וללחוץ ולאיים כדי להשיג תקציבים בסתר ובגלוי. זוהי אמנה חברתית שקופה ורגילה תחת קריטריונים מוסכמים שקבועים בחוק. כן, בחזון אחרית הימים שלי זה יכול לקרות גם בתוך השטיבל.

אחרים (בעיקר במנהיגות העולם החרדי) חוששים שאם הציבור שלהם יתפרנס בעצמו ולא ייזקק למתת יד מהקופה הציבורית שעוברת תמיד דרך הצינורות של העסקונה החרדית ששמה את ידה על הברז, תאבד להם השליטה על האנשים. הם עוד עלולים לחשוב ולהיות עצמאיים ר"ל ולא עלינו. או להצביע למפלגה הלא נכונה חס ושלום. לכן יש לדאוג שכל אלו ייסמכו על הקופה הציבורית וייזונו ממתת ידינו (=העסקנים החרדים במימון של החברה הישראלית כולה), בבחינת "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר".

אין פלא שכל אלו מפיצים סיסמאות רוויות מיסטיקה על החזקת תורה ומעמדם הנאצל של מחזיקי התורה (שכולם מתרפסים בפניהם, ממש כמו בפני הגביר בעיירה באירופה). אין פלא שבכל עת שעולה הצעה כעין זאת הם משתמשים בשיח דמוני שמדבר על רדיפת תורה ושנאת לומדיה, קליפת עמלק שמנסה לעקור את הכל, על כך שמדינת ישראל היא היחידה שרודפת לומדי תורה ומכניסה אותם לכלא, ושאר הבלים שקשה להבין כיצד אנשים אינטליגנטיים "קונים" ו"מוכרים" אותם. הם מלמדים אותנו ומטיפים לנו על החשיבות של החזקת כל לומד, בלי סינון ובלי ברירה (ועל הדרך גם מי שלא לומד) ועוד ועוד. לדברים הללו אין שחר. אין בהם שום היגיון משום נקודת מבט, לא דתית ולא חילונית.

כלכלנים מכנים מצב כזה "כשל שוק". יש מצב שהוא אופטימלי מבחינת כל השחקנים, ובכל זאת השוק החופשי לא מצליח להגיע אליו בעצמו (בגלל הפרעה של קבוצה קטנה של אינטרסנטים). במקרים כאלו גם גדולי הקפיטליסטים חסידי היד הנעלמה מודים שאין מנוס אלא להתערב באופן יזום ולעזור לשוק להגיע לשם. צריך להבין שהכוח של האינטרסנטים מבוסס גם על החשדנות ההדדית והחשש של כל אחד מהצדדים (החרדי, הדתי והחילוני) שאם הוא יוותר על הנתח שלו בעוגה, האחרים יקחו זאת ממנו ולא יתנו לו מאומה בתמורה (לא יקיימו את חלקם באמנה החדשה). וכך אנחנו תקועים ומקובעים על מצב שהוא לא אופטימלי לכל הצדדים, ומפחדים לעשות תזוזה כלשהי ממנו לכל כיוון שהוא.[6] זה אפילו לא משחק סכום אפס, אלא משחק שבו כולם מפסידים. צריך לקום איזה מבוגר אחראי ולחלץ את עצמנו מידי עצמנו.

האם אפשר לצאת מכשל השוק הזה?

מי יהיה המבוגר האחראי הזה? אלו שאמורים לפתור את כשל השוק הזה הם הפוליטיקאים. בדיוק בגלל זה אין הרבה סיכויים שזה יקרה בקרוב, מפני שבדיוק הם אלו שחיים על הכשל הזה וניזונים ממנו (או שהם תלויים באלו שחיים עליו). חלקם לא מספיק נבונים כדי להבין שהרבנים והעסקנים מוכרים להם לוקשים אינטרסנטיים. חינכו את כולנו לכך שיש לדאוג להחזקת תורה, ומי יעיז לצאת נגד הדוֹגמה הזאת ולוותר על תקציבי התמיכה של המדינה (ובכך אולי להציג את הלומדים הנתמכים כטפילים. כבר התבצרנו בעמדה כלשהי, וכעת אנחנו חייבים להגן עליה). הרי הוא יוצג כבוגד גמור, לא? העסקנים הללו רואים לעצמם זכות להילחם על החזקת תורה, ורואים בכל שקל שהשיגו הישג לטובת התורה ולומדיה. הם לא מעיזים לצאת נגד הרבנים והמנהיגים הרוחניים ולהעמיד אותם במקומם, וגם הרבנים לא מעיזים להעמיד את העסקנים במקומם. זהו מבוך שהכנסנו את עצמנו לתוכו במו ידינו. ובכלל, הסתכלות מחוץ לקופסה, לראות את התמונה הגדולה, זה ממש לא השטח שלהם.

אז מה עושים בינתיים? מודלים מיידיים

עד שכשל השוק הזה ייפתר (בב"א) אני מציע כאן משהו אחר. בגלל המילגות הממלכתיות הזעומות (פר קפיטה, על אף שהסכומים לא זעומים כל כך), אנשים טובים תורמים ממיטב כספם להחזקת תורה ולשיפור מצבם של הלומדים. זה מכספי המעשר שלו, ואחר מכספים אחרים. הכספים הללו הולכים בדרך כלל לישיבות ולכוללים, וכך הם מתחלקים בין המוני הלומדים שכאמור רובם לא מתאימים. כך הציבור גם לא מקבל תמורה לתרומות הללו, וזה עצמו גם מונע מהלומדים הללו להיפתח ולצאת לשוק העבודה ולמצות את עצמם במקום שאליו הם מתאימים יותר ושחובתם להיות בו. התרומות הללו מותירות את רוב הלומדים במקום שלא מתאים להם וגורם לכל הבעיות שתוארו למעלה.

לכן הצעתי היא בשתי רמות ראשוניות לפני המודל השלם שהוצע למעלה. לפני שהמדינה תוציא את עצמה מכשל השוק, שיעשו זאת התורמים הפרטיים בעצמם באחת משתי צורות:

  1. במודל הראשוני, במיקרו, כל תורם שחפץ להחזיק תורה אל יתרום לישיבות וכוללים אלא יבחר לו לומד בעל פוטנציאל ויתחייב כלפיו לתת לו תרומה קבועה לאורך זמן שתאפשר לו ללמוד ולצמוח. אם הסכום אינו מספיק רצוי לצרף עוד תורם או תורמים על מנת להגיע למשכורת סבירה שתשחרר את הלומד מדאגותיו לאורך זמן.

  2. המודל השני, השלם והרצוי יותר, הוא לרכז את המכניזמים הפרטיים הללו. ניתן להקים קרן של כספי מעשר ותרומות, שתחולק ללומדים לפי קריטריונים על ידי ועדה בלתי תלויה (מה שהיה צריך להיעשות על ידי המדינה לגבי תקציבי התמיכה שלה). המילגות יחולקו למועמדים צעירים ונשואים (בני 25 והלאה), כתשלום חודשי לטווח ארוך. הלומדים שמקבלים את המילגה יידרשו להתחייב להמשיך בלימוד ויצירה לטווח ארוך בלי לעסוק בחלטורות נוספות. רצוי שיגישו תכנית לימודים עקרונית, ויתנהל מעקב של הועדה אחרי התממשותה. המועמדים ייבחרו לפי המלצות ובחינות ולפי התרשמות הועדה. הנחתי היא שמי שהגיע לגיל הזה וכבר מצא את בת זוגו ומודיע שהוא מתכוין להמשיך במסלול תורני יש יסוד סביר להניח שזה מספיק חשוב לו (שהרי הוא שרד עד כה) ושזה אכן יקרה. כמו כן, הוא כבר עבר מספיק שנים בישיבה כדי שההמלצות תהיינה מבוססות על ביצועים שלו בפועל ולא על הערכות בעלמא. בגיל הזה כבר אפשר להבין את הפוטנציאל של המועמדים ולנסות לנבא את מה שצפוי מהם, וסיכוי ההצלחה הוא סביר (אם כי כמובן לא מוחלט).

כאמור, המילגות הללו יינתנו רק ללומדים שאנחנו רואים בהם פוטנציאל לצמיחה ותרומה משמעותית לעולם התורה. כך כספו של התורם לא רק יחזיק לומד עני אלא יניב פירות לבניין התורה שימשיכו לדורות. כל תורם כזה יודע שהוא לא רק סייע לעוד כמה שעות לימוד של מישהו (כמו היום) ולרווחת משפחתו, אלא תרם תרומה חשובה ליצירה הייחודית של הלומדים הללו לתורה ולדורות הבאים. זוהי התרומה האיכותית והמשמעותית ביותר שניתן לחשוב עליה במסגרת של החזקת תורה. כך התורם יבין שהוא לא נותן צדקה אלא משתתף במשימה שמוטלת גם עליו, והלומד לא יימצא במצב המשפיל של אסירות תודה של מי שמתפרנס מן הצדקה.

רק אחזור ואזכיר שהמודל הנכון ביותר הוא שהמדינה תעשה את זה ולא אנשים פרטיים. כאמור בדבריי למעלה. אבל בינתיים זהו תיקון מיידי שקל יחסית לעשות אותו (אם כי כמובן תתעורר כאן התנגדות של האינטרסנטים דנן שירתמו למרכבתם את ה"גדולים" עם ציטוטים סלקטיביים של מקורות, השמצות על ההצעה והמציעים וכדומה).

שתי הערות הלכתיות

אמרתי שלא אעסוק כאן בהלכה ובמקורות. ובכל זאת, יהיו מהקוראים שודאי יהיו מוטרדים מדברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י ועוד) שמדבר על מי שמשים על ליבו להתפרנס מהצדקה ולעסוק בתורה, שהוא בכלל מחללי השם. ראשית, רבים חלקו עליו, וכבר הכס"מ שם כתב שדבריו לא מעשיים לרוב הציבור. עוד צריך לדעת שהרמב"ם רואה את ההתפרנסות מלימוד תורה כביזוי התורה. אבל בימינו שהציבור נוהג להחזיק ולממן כישרונות בכל תחום שהוא, העובדה שזה לא קורה ביחס ללומדי תורה היא היא ביזוי התורה. דומני שבימינו מקובל בכל חברה נאורה לקדם את המוכשרים בתחומים שונים כדי ליצור ולהביא תועלת רוחנית לחברה כולה. ודאי שלימוד התורה לא ייגרע חלקו. הלא תהא כהנת כפונדקית?! במצבנו כיום נראה פשוט שאין בחלוקת מילגות כזאת חילול השם וביזוי התורה. ולמעשה כבר כתב התשב"ץ (ח"א סי' קמב, וראה שם עוד עד סי' קמח) שאם אדם רוצה לתת סיוע כספי לכבוד התורה ולא כצדקה, לכל הדעות אין בכך שום איסור. ראה עוד על כך ברמ"א יו"ד סי' רמו סכ"א ונושאי הכלים שם. זוהי דוגמה לפרשנות ויישום פשטניים של מקורות שנוצרו בנסיבות מסויימות לנסיבות שונות בתכלית.

עוד קוראים עשויים לחשוב על דברי הרמב"ם (פיהמ"ש אבות פ"ג מט"ו, וראה גם ב"ח ומג"א או"ח סי' תרצה) שהכריע שיש עדיפות לחלק את הצדקה למנות קטנות בין נצרכים רבים, לעומת מתנה משמעותית לנצרך אחד. גם כאן אזכיר שיש חולקים עליו (ראה למשל מה שמובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קב ועוד). ועוד, מכיון שמדובר בשאלה של שכל ישר וסברא (אלו גם המקורות שעליהם מתבססים דברי הרמב"ם) ולא בשאלה שמוכרעת ממקורות הלכתיים, כל בר דעת מבין שהיום המצב דורש את ההיפך. כפי שהסברתי, כיום נכון יותר לבחור לומד עם פוטנציאל צמיחה משמעותי, ולתמוך בעיקר בו כדי למנוע את כשל השוק. כשהוא ייפתר נוכל לחזור ולשקול זאת שוב. בכל מקרה, אם תקום קרן כזאת (הצעה 2) ותרכז כספי תרומות מתורמים רבים, שוב ייצא שכל אחד נתן מכספו ללומדים רבים וכך גם מי שמוטרד מדברי הרמב"ם יוכל להיות רגוע.

[1] ראה הבחנה שעשיתי בטור 22 בין אהבה שהיא צנטריפוגלית לתאווה שהיא צנטריפטלית.

[2] בתוך האסופה הרב, ידידיה שטרן ושוקי פרידמן (עורכים), הפקולטה למשפטים אוני' בר-אילן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"א.

[3] ובאמת הגמרא שם בהמשך מביאה: "ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו – בנו קודמו", וראה שם את המעשה שהובא בעניין זה. כאן רואים בבירור שבסופו של חשבון האינטרס הקובע הוא זה של התורה, והאדם ובנו משמשים אותו. מי שטוב מביניהם ויתרום יותר לתורה הוא זה שצריך ללמוד, והשני יחזיק אותו.

[4] בשיחה שנתתי פעם לבוגרי ישיבת מעלה אדומים אמרתי בשם חבר טוב שמצוי בעולם האקזיטים שחסרים בציבור הדתי סטארטאפיסטים. הצעיר הדתי בדרך כלל מקדיש זמן ומאמץ לבניית ביתו ולמשפחתו ולא מוכן להתמסרות ולאינטנסיביות שדורשת הקמת סטארטאפ. הוא מעדיף עבודה בטוחה ורגועה יחסית כשכיר, בחברה מסודרת או בסקטור הציבורי. במבט הרחב מצב כזה מסוכן מאד לחברה הדתית, שכן כמו כל חברה דרושה לה שיכבה מסויימת של אנשים שיקדמו אותה כלכלית (אם אין קמח אין תורה). לכן התחושה כיום היא שאנחנו סמוכים על שולחן החילונים/המדינה/הציבור. מתוך ההסתכלות הזאת, יש מקום לצעיר שחש מתאים ומוכשר לזה ורוצה בזה להתמסר לחזית הכלכלית-טכנולוגית, גם על חשבון לימוד תורה והקמת משפחה. בדיוק כמו שמקובל להנחות צעירים שהולכים לקריירה צבאית, או ציבורית. מי שיכול לתרום תרומה סגולית ומשמעותית לציבור בתחום הכלכלי לא נכון לכוין אותו לאפיק הסטנדרטי של בעלבית לומד ועובד ויר"ש (שאנחנו בין כה וכה לא באמת מצליחים לייצר בפועל).

[5] לא בכדי לא הזכרתי תנ"ך ומחשבה וכדומה. אבל זה לא מהותי ולא אכנס לפולמוס הזה כאן.

[6] המצב הזה מזכיר לי ביוגרפיה של סטלין שקראתי פעם, ומצאתי עצמי נדהם. בריה"מ היתה אחת המדינות הענקיות ורבות העוצמה בעולם, מאתיים מיליון תושבים עם כוח צבאי אדיר ויכולות אינטלקטואליות ותרבותיות מרשימות, וכל זה עומד מול אדם אחד שמחזיק את כולם בגרון. כולם שנאו את סטלין ורצו במותו, אבל כל העוצמה והאנשים הללו לא יכלו לאדם הבודד הזה, והוא מת על מיטתו (למעט תיאוריות קונספירציה כאלה או אחרות) אחרי כארבעים שנות שלטון ללא מצרים. כיצד זה קורה? זה כשל שוק של מדינה. השליט, גם אם הוא יחיד, מחזיק בידיו את כל הכוח המדינתי. כדי להתקומם נגדו צריך ליצור קואליציה, אבל כשראובן יפנה לשמעון בהצעה כזאת הוא לוקח סיכון ששמעון ידווח לשליט וראובן לא יוציא את יומו. וכך כל אחד נותר לעצמו, ומה שיכול היה להתבצע בקלות לא קורה. גם זה סוג של כשל שוק (ראה מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן על מעשה שכם, ועל ההצדקה לענוש את תושבי העיר על מעשה מלכם. זו סיטואציה דומה מאד).

64 תגובות

  1. אריק:
    איך הרב מבין את התופעה של שבט לוי, האם כל התיאורים שהרב מתאר את האברכים במיובשים וכו', לא יתממשו למעשה בשבט לוי, ומהגמרא נראה שאכן הם התממשו.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    דומני (לא מידע אלא מהשיקול שלך) שגם שבט לוי לא חי כך. שבט לוי אצל הרמב"ם (סוה"ל שמיטה) הוא מטפורי, ודומני שהוא נאמן למקור בזה.
    אספר לך אנקדוטה. כשהגעתי לירוחם לקהילה החרדית נתבקשתי לתת שיעור על רמב"ן עה"ת בליל שבת (היתה תורנות בין האברכים שם). אחרי שנתתי שיעור למדני על מכירת הבכורה לעשיו, בא אליי אחד מחשובי האברכים דהתם ואמר לי בהאי לישנא: "אני מקנא בך. ניכר שאתה נהנה מאד וחי את הלמדנות. האברכים ה"מקצועיים" כמוני רובם מיובשים ולומדים בשביל המצווה". ומדובר באחד האברכים הבולטים שם (אגב, גם הוא בוגר ישיבה תיכונית במקורו הפלילי).

  2. ח':
    זה לא הנושא, אבל להגיד שכולם שנאו את סטלין זה רחוק מהאמת. רבים מאוד העריצו ואהבו אותו והתאבלו בכנות על מותו, כולל אנשים שנשלחו לסיביר בהוראתו הישירה. הסיבה המרכזית היא שאנשים לא באמת ידעו מי זה סטלין ומה מעשיו. העובדה היא שאחרי נאום חרושצ'וב היו אנשים שהתאבדו.
    ——————————————————————————————
    הרב:
    שלום רב. אכן ניסוח לא מדויק אבל העיקרון נכון בהחלט. כל מי שסביבו שנא אותו ופחד ממנו מאד והיה מאד שמח להיפטר ממנו. רק הרחוקים יותר (עד ארה"ק כמובן) ניזונו ממיתוסים. מרידות באות בד"כ מהדרגים השולטים, ולכן עדיין הטיעון בעינו.

  3. בס"ד א' דראש חודש חשוון תשע"ז

    לכב' הרב מיכאל אברהם – שלום וישע רב,

    גם טיפוח המחקר התיאורטי ביסודות ההלכה וגם העיסוק ביישום ההלכה בשאלות האקטואליות המתחדשות מצריך ידע מקיף בכל חלקי התורה. כדי להגיע ל'כושר לדיינות' יש צורך בלימוד אינטנסיבי של כ-15-20 שנה המביא את הלומד לידע מקיף ב'תלתא סדרי'. נקל להבין כמה צריך כדי להשלים את הידע גם בזרעים, קדשים וטהרות, ירושלמי תוספתא ומדרשי חז"ל, ובספרות הפרשנות, המחשבה, הדרוש והקבלה של ראשונים ואחרונים.

    מובן שלפני שיוצאים לעשות גדולות, יש לשבת כמה שנים טובות ב'כולל', אך גם כשיוצאים למחקר או להוראה, חייבים להקדיש שעות רבות מדי יום כדי להתקדם, להרחיב ולהעמיק את הידיעות בכל מרחבי התורה.

    נראה לענ"ד שראוי שמלבד מסגרת ה'כולל' הבסיסי, שבו מכשירים לומדים ה'ראויים להוראה' – צריכות להיות מסגרות בהן ישולבו העיסוקים הייעודיים – בירור יסודות, ליבון הלכות, חינוך והוראה – עם המשך הלימוד כסדר המביא לידיעה שלימה ומקפת.

    לשם כך אין צורך 'להרוס עולמות ולבוראם מחדש', אלא במסגרת ה'כוללים' הקיימים לעודד הקדשת זמן לבירור נושאים ייעודיים שהדור זקוק להם, כשכל 'כולל' יתמחה בנושא אחר, וכן לעודד שילוב עבודה קהילתית וחינוכית במקביל ללימוד בכולל כפי שנעשה למשל ע"י 'קרן וולפסון' וע"י הגרעינים התורניים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. לכל זה אני יכול להסכים (אם כי איני חושב שכדאי לכוון את הדברים מלמעלה. יש לתת חופש אקדמי). מה שאני דנתי בו היה מספר הלומדים הממומנים ולא תוכן הלימוד (על כך רק הערתי בדרך אגב).

      1. אכן יש בעייה במספר הלומדים הממומנים שהוא קטן מדיי. התורה הבדילה שבט שלם, שבט הלוי, שיעסקו בתורה וילמדוה לרבים, וייחדה למטרה זו 10% מהתל"ג!.

        בעזר ה' ככל שירבו לומדי תורה שיוכלו להביא לכלל הציבור את המאור שבתורה בהסברה בהירה ומובנת – כן נתקרב לצפייתו של הרב נריה זצ"ל: 'יבוא היום יכיר העם כי התורה היא חיינו, יבואו כולם ללמוד תורה והיא תאיר את דרכנו'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        .

        1. אתה מתכוין אולי ל-10% מהפירות והירקות? ממש לא מהתל"ג. אתה מציע שנתחיל לתת מעשר מהפירות ללומדי תורה במקום לבני לוי? לשיטתך אפשר היום לתת להם את המעשר?
          ועוד אזכיר לך שהמעשר ניתן להם "חלף עבודתם אשר הם עובדים באוהל מועד" ולא על הלימוד שלהם. הלימוד לא שייך לשבט לוי (למרות דברי הרמב"ם סוה"ל שמיטה).
          והראב"ד פא ה"ט ממעשר כתב שמדאורייתא הוא רק מתירוש ויצהר וכן שיטת כמה וכמה ראשונים.מסכנים לומדי התורה שירעבו ללחם. ירדנו למצב שעשירית מבני ישראל מקבלים משהו כמו אלפית מהתל"ג.
          בכל אופן, הרמב"ם כנראה שכח את הדין הזה כשכתב את מה שכתב לגבי המתפרנס מהלימוד.

          אבל כפי שכתבתי בתחילת דבריי, אם נזקקים למקורות וציטוטים אז באמת נכשלתי. הדבר ברור בשכל ישר בלי שום קשר למקורות. מספר הלומדים הממומנים הוא הרבה מעבר לראוי, עשרות מונים, הן תקציבית והן מפני שרובם לא מתאימים לזה והם עצמם מחמיצים שם בכולל. חבל עליהם ועלינו. וככל שהם רבים יותר כך המאור שבה יורד והחושך מכסה ארץ וערפל לאומים, וכך אנחנו מתרחקים עוד ועוד מחזונו של הרב נריה שהזכרת.

          1. בס"ד ר"ח חשוון ע"ז

            לרמד"א – שלום רב,,

            ללוי יצא לעבוד בבית המקדש שבועיים בשנה וברגלים. אינני חושב שהתורה זיכתה אותם במעשר מהיבול (שהיה אז עיקר ה'תל"ג') כדי שיהיו במקדש שבועיים בשנה וישחקו 'שש בש' ביתר זמנם, אלא כדי שיקיימו בכל השנה: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'.

            דומה שלתורה יש סולם ערכים שונה לחלוטין מסולם הערכים של העולם המערבי, המיוסד על התפיסה הקלוויניסטית שלפיה הרצוי בעיני האלקים הוא האיש המצליח להגדיל את עושרו החומרי, ומתוך כך מגדיל את הונה ורווחתה החומרית של האומה והאנושות.

            התורה, כנראה, סוברת שהעיקר הוא 'העושר הרוחני'. התכלית היא להגיע למצב של אומה שלימה של 'יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה', כאשר אצל הרוב הגדול יהא לימוד התורה משולב בחיי מעשה. אף המלך הטרוד 'עד מעל לראש' בניהול המדינה והגנתה, נתבע להגות בתורה יומם ולילה, וכל שכן שאר אינשי.
            המצווים: לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה.

            ועם כל העיסוק האינטנסיבי.היומיומי בתורה של אנשי המעשה, לא הסתפקה בזה התורה.

            ע"י מניעת נחלה מהלויים והתליית פרנסתם במעשרות, יצרה התורה מציאות של שבט שלם שהופרש מחיי המעשה כדי שעיקר זמנו יוקדש לתורה.

            ועל ידי המעשר השני שניתן לאכלו רק 'במקום אשר יבחר ה", חייבה התורה את האיכר להפריש 9% מהכנסתו ל'קרן השתלמות' שניתן לנצלה למעשה רק לשהות בירושלים עם כל המשפחה 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים'.

            לפיכך לענ"ד השיפור צריך לבוא לא חלילה בהקטנת מספר הלומדים והגברת דוחקם, אלא בהכוונתם להקדיש חלק נכבד מזמנם להגדלת התורה ע"י יצירה תורנית ולהפצתה ברבים ע"י מסירת שיעורי תורה לנוער ולבעלי בתים – עיסוקים שיתרתו גם לאיכות הלימוד, בבחינת 'ומתלמידי יותר מכולם', ויגבירו את תחושת ההתחדשות והקשר עם 'כלל ישראל',

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            לגבי הרמב"ם אעיר על נקודה אחת. הרמב"ם מדבר על הקדשת תשע שעות ללימוד ושלוש שעות למלאכה.. מי שיכול לפרנס את ביתו מעבודה של שלוש ביום בתנאי ימינו, אכן יוכל לקיים בהידור את דברי הרמב"ם כמשמעם. אך חוששני שאין דרך זו מעשית לרבים. אף נאמן ביתו של הרמב"ם הגר"י קאפח צידד שבזמן הזה יש בזה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. יעויין בתשובותיו שב'שו"ת הריב"ד' על הרמב"ם ספר המדע, שנערכו ע"י תלמידו הרב אברהם חמאמי נר"ו.

          2. 1. שאלתי האם תיתן מעשר מהתבואה ללומדי תורה?
            2. הבאתי פסוק שהמעשר הוא "חלף עבודתם" ולא חלף לימודם.
            3. אין שום בדל קשר לקלוויניזם. ראשית, הם דטרמיניסטים. שנית, התורה רוצה עושר רוחני, אבל המודל אותו אני מציע הוא גם עושר רוחני ולא רק גשמי. ההחמצה של אלפים בכוללים היא עוני רוחני מאין כמותו.
            4. החלוקה של הרמב"ם נאמרה לזמנו, ואין ליישם את הדברים ליטרלית לימינו. מדובר על פרנסה סבירה ובשאר ללמוד.
            5. מה שציטטת מהרב קפאח מופיע כבר להדיא בכס"מ. אבל לא הבאתי את דבריו כמקור לסמוך עליו למעשה (שהרי כתבתי בדבריי להדיא שאיני מסכים לו, לפחות בימינו) אלא כראיה שהוא לא סובר כמוך.

          3. כבר הזכרתי שללויים יצא לעבוד במקדש כשבועיים בשנה, ובשאר זמנם מפורש בתורה ייעודם: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. נראה שעיסוקם בתורה קשור לעבודתם במקדש, אם כהכנה נפשית לעמידה לפני ה' ואם כהמשכת הקדושה מהמקדש למדינה. כמה מימרות של חז"ל במנחות קי,א משוות את את העוסקים בתורה לעובדים במקדש. המעשר מהיבול ניתן רק ללויים, אך נהגו בקהילות ישראל לתת 'מעשר כספים' לעניים ולעמלי תורה..אינני רואה 'החמצה' בהתמסרות של אברכי הכוללים ללימוד לתורה. אני כספרן נהנה משפע הספרים פרי עמלם של אברכי כולל, המעשירים את המעיינים בהם בעושר רוחני.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            קושייתך על הקלויניסטים – אחרי שהם מאמינים בדטרמיניזם, מה להם להשתדל להעשיר? – היא קושיא חזקה, אך העובדות הן עובדות. במקום אחר הצעתי את ההסבר שהייאוש מעבודה רוחנית, הביא אותם לפצות את עצמם ברדיפת הממון, ועשו מזה אידיאולוגיה.

          4. אתה טוען שהלמוד משמש את העבודה, ומה שכתוב "חלף עבודתם" הוא גם הלימוד. אז תכלס זה ניתן עבור העבודה ולא הלימוד. כיום אין עבודה. אבל אלו באמת פלפולים מיותרים.
            מעשר כספים הוא משהו אחר, ועיקרו לעניים.
            לא הקשיתי על הקלוויניסטים, יען כי הקושיא עתיקה היא. רק הערתי על הדמיון שעשית. הסברים פסיכולוגיסטיים מסוג זה שנתת אפשר לתת לכל אחד (למשל: האברכים נואשו מצבירת עושר גשמי ולכן התמקדו בלימוד ופרנסה מצדקה). זה לא רציני, אבל אין כאן מקומו.

          5. בס"ג ג' בחשון ע"ז

            לגבי 'חלף עבודתם' –

            בתורה נאמרו שני טעמים לנתינת המעשר ללוי. בבמדבר יח.כא נאמר: 'ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל חלף עבדתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מועד'. מהאמור בהמשך (פסוק כד) משמע שמשום שבני לוי זכו במעשרות לנחלה 'על כן אמרתי להם בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה'.

            לעומת זאת בדברים יד,כז נראה הסדר הפוך: 'והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אין לו חלק ונחלה עמך'. לפי זה המעשר הוא פיצוי על אי קבלת הנחלה, אך לא מבואר מפני מה לא יקבלו הלויים נחלה?

            הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג,, פרק לט), מבאר את הטעם שבדברים: 'כן הובהר הטעם של התרומות והמעשרות: "כי אין לו חלק ונחלה עמך". יודע אתה שהטעם לכך הוא שיהיה השבט הזה מתייחד לעבודת ה' ולחכמת התורה, ולא יעסוק לא בחרישה ולא בקצירה, אלא כל כולו לא-ל, כמו שאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"…':

            בספר דברים, אחרי ארבעים שנה של 'ישיבה בכולל' שבו התפרנסו ממילגה אחידה ולא יכלו לעשות דבר מלבד ללמוד תורה – בשל העם לקבל ייעוד נוסף, שלא היה דוגמתו באנושות – להיות 'עם של יודעי תורה', לכלל העם 'ושננתם' – לקבוע עתים לתורה בתוך העיסוק בעבודת האדמה; ולשבט הלוי – להתייחד לעבודת ה' ולחכמת התורה.

            לגבי מעשר כספים לעמלי תורה – במדרש תנחומא, ראה יח: 'עשר תעשר, עשר , עשר כדי שלא תתחסר – רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה '. וכן בילקוט שמעוני, רמז תתצג (בשם: 'פסיקתא'): 'עשר תעשר… רמז לפגמטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה

            נראה לכאורה שלפי המדרש, יש כאן הרחבה של המעשר הניתן ללויים כדי יתפנו 'לעבודת ה' ולחכמת התורה, גם לשאר 'עמלי תורה.

            ברם, החיד"א (ברכי יוסף יו"ד סי' רמט,ג, הובא בספר 'מעשר כספים' לרא"מ אלברט, עמ' ו), כתב שאפשר שממדרש זה למד הרמב"ם שיש שיעור של מעשר בצדקה, ובעצם המעשר ניתן להם בתורת צדקה משום שהם עניים, אלא שנקט המדרש 'לעמלי תורה' משום שיש להקדים עמלי תורה, כאמור בקהלת רבה יא,א: 'אמר רב ביבי: אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה'.

            ואולי זה יסוד מחלוקת הרמב"ם עם שאר הראשונים, שהם ראו בקבלת מילגה ללימוד תורה כעין המשך למעשרות של הלויים, בעוד הרמב"ם ראה בזה עניין של צדקה, ששייך רק בדיעבד אם לא הצליח למצוא פרנסה, ולא שייחד אדם עצמו להתפרנס מצדקה.

            לגבי 'לימוד תורה כעבודה במקדש' –

            במנחות קי,א נראה שיש הבדל בגישה בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל בשאלה האם לימוד תורה נחשב כעבודה במקדש.

            רבי יוחנן דורש את דברי שלמה, בתכננו את בניין המקדש: 'לעולם זאת על ישראל' (דברי הימים ב', ב,ג): 'אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה – מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה מקדש בימיהם' וכן אומר רבי יוחנן: '… אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה – מעלה עליהם הכתוב כאלו עסוקים בעבודה'.

            רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, מוסיף ואומר ש'תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום – מעלה אני כאלו מקטירים ומגישים לשמי'. לדעת ר' יונתן לא רק לימוד הלכות עבודה ולימוד בלילה נחשבים כקרבן, אלא לימוד בכל מקום.

            לעומתם דורש רב גידל בשם רב את הפסוק 'לעולם זאת על ישראל' – 'זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן'.לדעת רב אין בכוח לומד התורה למלא בלימודו את מקום הקרבן, ובהכרח שהקרבת הקרבן בזמן החורבן יכול להיעשות רק על ידי מלאך בכיר.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            אף את דברי ריש לקיש (שם): 'כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם', מתקן רבא איש בבל: שצ"ל: "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא אשם'. ורבי יצחק, שעלה מבבל לא"י, מגביל את דברי ר"ל, באומרו: 'כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם'.

      2. ש"צ, קשה עליי האריכות וזה גם בא משולב עם דברי אחרים.
        חוסר הנחלה גם הוא יכול להיות חלף העבודה ולכן דרוש פיצוי עליה. ולתלות את זה ברמב"ם זה ודאי אבסורדי שהרי הוא בעל השמועה של המתפרנס מהצדקה ויעסוק בתורה כיבה מאור הדת וחילל את השם וכו'.
        מעבר לזה הזיהוי של הלומדים כיום עם שבט לוי הוא בעייתי כפי שכבר כתבתי כאן. יתר על כן, אם בשבט לוי היו יותר מדיי לומדים וחלקם לא היו מתאימים הייתי אומר אותו דבר. שיילכו לעבוד. ההשוואות הללו הן אנכרוניזם.
        לא בכדי כתבתי בתחילת דבריי שאיני נכנס למקורות כי מדובר בעניין של שכל ישר ולכן איני רואה טעם לדון במקורות הללו שנאמרו לזמנם ומקומם והם תלויים בפרשנויות שונות. כל בר דעת רואה שהמצב היום הוא אבסורדי.

      3. בס"ד עש"ק נח ע"ז

        לכב' רמד"א – שלום רב,

        הרמב"ם הוא שכתב במפורש במו"נ (ח"ג פל"ט) ששבט לוי לא קיבל נחלה כדי שלא יעסקו בחרישה ובקצירמ אלא יהיו מיוחדים לעבודת ה' וחכמת התורה. והעתקתי את דבריו בפיסקה הלישית.

        מובן שלאור האמור יש להבין את התנגדותו לקבלת תמיכה ללימוד התורה. אני המעתי בדבריי, שלדעת הרמב"ם אין להרחיב את המודל של 'שבט הלוי' לבני שבטים אחרים.שכל אחד צריך למלא את ייעודו שהוטל עליו ו'אין החלפות'.

        לעומתו, שאר גדולי ישראל נקטו שיש מקום להרחיב את מודל 'שבט הלוי' גם לבני שאר השבטים, ומסייע להם פשט דברי המדרשים שהבאתי (תנחומא ראה יג וילק"ש תתצג, האומרים שראוי לעוסקים במסחר 'להפריש אחד מעשרה לעמלי תורה'. (ושם הצעתי איך יישב הרמב"ם את דברי חז"ל),

        ויהי רצון שנזכה לשקוד על דברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, ומהם נלמד דרכי חשיבה ישרה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        '

      4. עוד יש להעיר שהרמב"ם התנגד לקבלת תמיכה ללימוד תורה, דווקא משום מעלת לימוד התורה שאין לקבל שכר על התורה בעולם הזה – ההיפך הגמור מהמטיחים בלומדי התורה: 'מאי אהנו לן רבנן'., ומשוך סוברים שכל אגורה הניתנת ללומדי תורה היא 'בזבוז כספי ציבור'.

        ייתכן שהיה מקום לדון שנתחשב בדעתם של האומרים 'מאי אהנו לן רבנן' משום 'איבה' – אלא שאם כן יןתר יש לחוש לאיבה בהצעתו של הר"מ אברהם שיהיו מעט לומדים מופלגים שיקבלו מילגה גבוהה. האם מי שאינו מבין את ערכה של התורה, יבין מה טעם לתת מילגה גבוהה ללמדן המופלג, הרי גם הוא לא תורם דבר ל'קופה הציבורית' ?

        נראה על פניו שמהיבט ה'איבה', דווקא לומדים שיקבלו מילגה צנועה ויקדישו מזמנם גם לעשייה קהילתית – יצליחו יותר לצמצם את ה'איבה' ולהביא ליתר הבנה לערכה של תורה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      5. הציבור החרדי, כפי העולה מתוצאות הבחירות, מהווה כ-10-15% מהאוכלוסיה הבוגרת, ועקב הילודה הגבוהה הרבה יותר משיעור זה – מאות אלפי נפשות, ואולי למעלה ממיליון, כן ירבו. ציבור בגודל כזה זכאי לחלק המתאים לשיעורו באוכלוסיה ב'סל התרבות' הכללי, ואין שום הצדקה ל'פטרונות' של אחרים שיקבעו להם מה טוב לצמיחה הרוחנית שלהם.

        מה עוד, שלענ"ד, טוב היה שגם בעולם האקדמי היו מאמצים את השיטה הנהוגה ב'כוללים', מפחיתים במשכורות עתק של בכירים ובהוצאות הפאר וההדר והטכנולוגיה, ומפנים מעט מתקציבם לתמיכה בתלמידיהם כדי שיוכלו ללמוד מתוך הרחבת הדעת, בלי להיקרע במירוץ מטורף כפול ומשולש – גם להתפרנס, גם לשלם שכר לימוד גבוה וגם לעמוד בעול מטורף של בחינות ועבודות המוטל עליהם ללא כל תיאום בין המרצים. אם המרצים יישבו עם הסטודנטים ב'בית המדרש', ימסרו שיעורים וידריכום במשך שעות ארוכות ב'סדר' הלימוד העצמי – יגלו לפתע שהלימוד הרבה יותר פורה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ה'כולל' שימר את דרך הלימוד של האוניברסיטאות הקדומות, שהיו חבורות שבהן ישבו יחד תלמידים צעירים 'סטודנטים', תלמידים בוגרים (ב'צ'לור'=בחור), 'מגיסטרים' מוסמכים ו'דוקטורים' מורים – ודנו בחבורה בסוגיות הנלמדות.

      6. דווקא העובדה שהתמיכה הציבורית בכולל זעומה, וחלק הארי של המילגה הצנועה שמקבל אברך בכולל מגיע ממקורות עצמיים, מנדיבים בארץ ובחו"ל – מביאה לייעול הלימוד. מטבע הדברים, ראש כולל הנאלץ לכתת רגליו על פתחי נדיבים כדי לקיים את המוסד שלו, ידאג שטרחתו לא תהיה לשווא, יבחר לו את התלמידים המתאימים ביותר ויפקח על סדר לימודם שיביאם להתגדלות בתורה. ושפע היצירה התורנית היוצאת מה'כוללים' מעיד על תנופת הלימוד בהם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    2. אני לא מדבר משום איבה (כלומר בגלל החילונים). גם אני עצמי מתנגד לזה ואכן חושב שזה בזבוז משווע של כספי ציבור. לתמוך באנשים לא מתאימים זה בזבוז מיותר. זה פוגע גם בהם וגם בנו. להשקיע כסף בפגיעה באנשים נשמע לי אבסורדי. מה עוד, שנדמה לי שמר קצת התבלבל. כאן האיבה היא של אלו שנותנים את הכסף לתמיכה הזאת. אלו לא שיקולי איבה אלא נגיעה בגזל (מוסרית, לא משפטית-הלכתית).
      כפי שכתבתי, אם יהיה מספר סביר יותר של לומדים מתאימים, זה בהחלט יתקבל (גם על ידי), דלא גרע מאמנים, ספורטאים וכדומה. כל אחד מבין שהמדינה תומכת באנשים בעלי כישורים מיוחדים, לפחות בתחומים שחשובים לחלק משמעותי מהציבור. גם אם מדובר בתחום שהוא אישית לא מתחבר אליו.
      ולכן אותה איבה שאתה מניח (בצדק) את קיומה, בחלקה בעצמה נובעת מהמינון של התמיכה. אם היו תומכים במספר קטן יותר ומתאים יותר גם האיבה הזאת היתה פוחתת. זו לא גזירת גורל (כן, אני יודע: שנאת עם הארץ לת"ח).

      1. איני יודע אם לצחוק או לבכות. קשה להתמודד עם האידיאליזציות וההשוואות האבסורדיות הללו (כוונתי לדיבורים על היצירה התורנית המופלאה ועל ייעול הלימוד והאוניברסיטאות הקדומות וכו'). במחילה, כל אלו פשוט שטויות והבלים. מדובר באוסף אנשים שרובם הגדול חסר פוטנציאל ולא מתאים, שמבלה בכולל את כל חייו ולא כמה שנים, וכל זאת לגמרי בניגוד ל"אוניברסיטאות הקדומות". כתבתי כאן שאיני עוסק בישיבות אלא בכוללים. והמשכורות מבחינתי בהחלט צריכות להיות כמו של מרצים באקדמיה, אבל לא לכל בטלן שהחליט לבזבז את חייו ולהחמיץ בכולל אלא רק לאלה שמתאימים. האחרים שייצאו לעבוד ויעזרו לחילונים להחזיק את חבריהם שנותרו בכולל. כולנו רק נרוויח מזה.

        לגבי הפטרונות, בתור המממן (=המדינה) אני אכן מרשה לעצמי פטרונות. איני רואה שום סיבה לקבל שגעונות של קבוצה באוכלוסיה, גדולה ככל שתהיה, שדורשת שיחזיקו אותה סתם כך כי בא לה בלי לשאת בנטל. זה כמו שיתארגנו להם עשרת אלפים איש וידרשו שנקנה בימבות או שרשאות חרוזים לילדים של השכנים שלהם, נפטור אותם משירות צבאי ונחזיקר אותם כל החיים כשהם רוכבים על הבימבות (כן כן, אני יודע שלימוד תורה איננו רכיבה על בימבה. תחסכו לי את הדמגוגיה הצפויה).
        יתר על כן, אני מביע את דעתי ולא כופה. דעתי שונה משלהם ואיני רואה שום סיבה לקבל דעה אבסורדית וחסרת כל בסיס רק בגלל שיש אנשים שחושבים כך. מה עוד שאני יודע בדיוק למה הם חושבים כך (שטיפת המוח החרדית), ולכן איני נותן לזה הרבה קרדיט.

      2. בס"ד ז' בחשוון תשע"ז

        את שפע היצירה התורנית של חכמים בדורנו פוגש כל מי שנכנס לחנות ספרי קודש – ספרי הלכה ואגדה, פרשנות המקרא מדרשי חז"ל וחידושי ש"ס ופוסקים. ספרים חדשים וספרי קדמונים המוהדרים במהדורות מדוייקות, מוערות ומוארות. בוגרי ה'כוללים' ניגשים אחרי שנות לימוד רבות לבחינות הסמכה לרבנות ולדיינות, ומהם יוצאים רבנים, דיינים, רמ"ים ומגידי שיעורים – המאירים בתורתם לדור ולדורות.

        דווקא הלימוד מתוך הדחק, בהתמסרות של שנים רבות, שבהן חיים ממילגה זעומה שלא מגיעה לחצי 'שכר מינימום' – מקרבת את הלומד למעלת 'העוסק בתורה לשמה', הזוכה לענווה וליראה, הממזכים את האדם להבנת עומקה של תורה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      3. עם ישראל קדם בהרבה לאנושות כולה בהנגשת החינוך לכלל האוכלוסיה. כ-1700 שנה לפני שבאירופה חלמו על כך התקין הכהן הגדול יהושע בן גמלא 'חוק חינוך חובה' ותקנתו קיימה את עם ישראל בכל הדורות ובכל הזמנים.

        אם בגרמניה בצרפת ובסקנדינביה, ואפילו בקובה הענייה, הבינו שגם השכלה גבוהה צריכה להינתן חינם לכל דורש – יש סיכוי שגם אצלנו יבינו זאת ואולי אפילו יוסיפו לסטודנט בעל משפחה סובסידיה סמלית של 774 ש"ח בחודש (5 ש"ח לשעה…).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      4. וראו בכתבתו של יצחק שטיינר, 'המדינה מממנת סטודנט לפחות פי 4 מאברך כולל', באתר News 1

      5. בס"ד עש"ק למען ידעתיו אשר יצוה את בניו תשע"ז

        שתי תפיסות עומדות ביסוד הדיון. האם עיקר מטרת החינוך היא להכשיר חוקרים שירחיבו את הידע האנושי או שעיקר מטרת החינוך היא 'להעמיד תלמידים הרבה' ש'ימלאו את כל הארץ תורה' (ראו בראשית רבה סא).

        מהבדלי התפיסות העקרוניות לגבי מטרת החינוך, נובע ההבדל בהשאלה המעשית: האם להשקיע את עיקר המשאבים בפיתוח המחקר או בהגדלת מעגל הלומדים.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        אולי מתוך התפיסה שהתלמיד הוא העיקר, נובעת העובדה שמשבחים את האדם הגדול בתורה דווקא בהיותו תלמיד, 'תלמיד חכמים', 'תלמיד ותיק' וכיו"ב. המלומד הגדול משתבח בהיותו 'סטודנט נצחי'…

      6. בס"ד י"ד בחשון ע"ז

        הזכרתי לעיל את ההבדל בין דברי רבי אבא שלמד (תנחומא ראה יג) מהפסוק 'עשר תעשר' שראוי לסוחרים להפריש מעשר 'לעמלי תורה', בעוד מדברי רב ביבי משמע שהמעשר ניתן לצדקה, אלא שיש להקדים בצדקה עניים עמלי תורה. והצעתי לקשר למחלוקת בין אמוראי בבל לא"י במנחות קי,א בשאלה אם תלמוד תורה נחשב כעבודה במקדש..

        נראה שגם לגבי 'שותפות יששכר וזבולון',היה הבדל בגישה בין בבל לא"י. בעוד מדרש בראשית רבה צט, רואה בחיוב שותפות זו: 'וכל השבח הזה מניין היה ליששכר, מזבולון שהיה עוסק בפרגמטיא שלו ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה' –

        התלמוד הבבלי, סוטה כא,א, מסתייג: 'מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא:לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה (רש"י: תנא הוא… והיה לומד תורה על ידי אחיו שעסק בפרקמטיא… וכן רבי יוחנן היה עוסק בתורה ע"י הנשיא שהיה מפרנסו), אלא כהלל ושבנא, דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי, הלל עסק בתורה שבנא עבד עיסקא, ךסוף אמר ליה "תא נערוב וליפלוג", יצתה בת קול ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו וגו"

        אמנם בתקופת הגאונים מצאנו שבני הישיבה קיבלו תמיכה, וייתכן שהתערערות המצד הכלכלי בבבל עקב רדיפות הקנאים הפרסים ואחר כך המסים הכבדים שהוטלו ע"י השלטונות המוסלמים – אילצו את חכמי בבל לנהוג כאחיהם בא"י ולקבל תמיכה ללימודם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    3. בס"ד ערב יוה"כ ע"ט

      ולצד שילוב הלימוד הייעודי והקהילתי בישיבות ובכוללים – צריכה להיות הגברת העיסוק התורני מצד העוסקים בעשייה. כל תחום של עשייה – חינוך תרבות ואמנות, מדע רפואה וטכנולוגיה, מדיניות וביטחון, כלגלה חברה ומשפט – מעורר את השאלות התורניות, אתיות והלכתיות, שרק מי שנתקל בהן למעשה מבין אותן לעומק.

      כשירבו מסגרות בהן נועדים יחד אנשים מעולם המצעשה ואנשים מאהלה של תורה – אז יפרו אלה את אל, ויתבארו הנושאים לעומקם. הצורך ליישם את התורה בחיי המעשה – יעורר העמקה בתורה כדי למצוא בה את הפתרונות לשאלות החדשות, ותרבה הדעת.

      בברכת גמר חתימה טובה, ש"צ לוינגר

  4. שלום רב
    לדעתי הענייה יש כאן כמה וכמה כשלים שקשה להתקדם איתם אפילו ברמת המאקרו של הרעיון.

    א. אתה מתייחס לתועלת התורנית או ההצלחה התורנית מהמבט שלך וכמו שאתה עצמך מחולל אותו בהצלחה רבה יש לומר, אבל יש כאן יותר מדעה אחת בכלל הציבור מהי הצלחה תורנית שיש בה ערך פרטי או כללי, ובהתיחס לליקוט ההלכות בנושא פורים משולש וכו', מי כמוך יודע כמה עבודה שחורה של מתמטיקה ובחינת עובדות צריך לפני שמנסים להעלות תאוריה ואת זה עושים אלה שדווקא אינם מוכשרים ליצר תאוריה, בקיצור צריך לברר מה נקרא הצלחה תורנית, וזה כמובן דורש הוכחות וכו'.

    ב. אתה מניח שניתן לכמת את ההצלחה (הנ"ל) העתידית ע"י איזה ועדה כלשהי למרות שאין לנו לא הגדרות ברורות ולא יכולות בחינה כאלו, קשה לי להוכיח את זה אבל באגף האקדמי אני חושב שהבחינות הוכיחו את עצמם בלתי מדויקים בלשון המעטה.
    ובכל אופן צרכים כמה וכמה שנים של למידה אפילו בשביל לראות ניצנים של מידע שיהיה אפשר לבחון.
    אני מכיר לפחות כמה מקרים באגף התורני שהבחינה הרגילה (שלי) נכשלה ולא הוכיחה את עצמה.

    ג. כשל השוק אליו אתה מתייחס נראה לי מכליל (אולי בקרב החוזרים בתשובה אפשר לומר אותו, אבל בקרב הישיבות הכלליות למיטב הבנתי ישנה הגדרה עצמית ומחויבות אישית שאינה תלויה בדבר אחר) ולא אמיתי, ובוחן רק כיוון השפעה אחד (מהעסקנים לציבור), דווקא בימינו אנו אני מדבר עם הרבה אנשים חרדים משפיעים שרואים את המצב כדרוש תיקון ואין להם יכולת לעשות דבר בגלל המוסכמה הציבורית, לנסות להעמיד את זה על כמה קיצוניים שמושכים את כלל הציבור נשמע לי כמו קונספירציה לא הגיונית, לכן קודם צריך שציבור הלומדים יפנים את מה שאתה אומר ולאו דווקא המנהיגות.
    ד. ההצעה להניח את ההחלטה למי לתרום אצל כל אחד פרטי שיבחן לדעתו מהי הצלחה תורנית היא הצעה בלתי סבירה, כיצד אדם שאין לו ידע תורני יוכל להחליט מי הראוי?, ובכלל זה פתח לגדל תפיסות ורבנים כפי רצונך, העובדה היא שהיום הכסף הפרטי שזורם לתחומים דתיים בדרך כלל מתקבץ אצל שרלטנים ומקובלים למיניהם.
    ה. באופן כללי כדאי לבדוק האם יש בכלל מערכת שמצליחה לעבוד על בסיס המוכשרים ביותר או שזה עניין הצלחה יחסי.
    בתודה

    1. א. אכן. אם יש כמה דעות אזדרבה שיבחרו אנשים להתקדמות בכל המסלולים כולם. לא אמרתי קבלו דעתי. ליקוט הלכות פורים משולש הוא חסר כל ערך. זה לא בסיס מידע למחקר מתקדם אלא ריכוז של אזוטריקות.
      ב. איני יודע מה רע אתה רואה באקדמיה. בררו שיש כשלונות, אבל בגדול נבחרים אנשים טובים. זה בטח יותר טוב מאשר לא לסנן כלל. כמו שאמרו רבותינו: האויב של הטוב מאד הוא המצוין.
      ובכלל, העובדה שיש כמה פספוסים לא אומרת מאומה. ה תמיד נכון במערכות גדולות. עדיין צריך לנסות לפעול באופן הנכון ולתקן ככל האפשר. בגלל חשש מכמה כישלונות לפסול רעיון נכון זה כשל.

      ג. שינוי חברתי הוא תמיד דבר מסובך. אם היה מקום לדיון פתוח היינו יכולים לבחון את דבריך. הבעיה היא שאין דיון פתוח ועל זה אחראים מנהיגי הציבור. נכון שגם הציבור שהולך אחריהם כסומא בארובה שותף לאחריות (בעניין זה הזכרתי את דברי הרמב"ם על אנשי שכם).
      ד. אז מה האלטרנטיבה שאתה מציע? המצב כיום? כשכל תורם נותן לבעל הפראק הגדול ביותר? הרי תמיד התורם הוא שמחליט למי הוא יתרום. אני רק מציע שכל תורם יבחר בעצמו אדם מסוים ולא ייתכן לכולל שלם לפי אורך הפראק של הראש כולל.
      ה. הבאתי את האקדמיה וכל שאר המערכות. כולן מנסות לסנן את המוצלחים והן מצליחות ברמה כזו או אחרת. בוודאי יותר טוב ממערכת שבכלל לא מנסה לסנן. זה ודאי הכי גרוע. כאמור האויב של הטוב מאד הוא המצוין.
      ———————
      השם המקורי שלי בדוי:
      שלום ותודה על התגובה

      א. (האמת היא שאין לי מושג על איזה ספר דיברת, אבל הנחתי שמדובר בספר שמסדר את השיטות ההלכתיות בנוגע לנושא המדובר ואני רואה בזה ערך מעולה. וכנ"ל)
      ב. וה. נדמה לי שאתה מדבר על הפרופסורה באוניברסיטאות, ואני התכוונתי לסטודנטים שזה ההשוואה הנכונה בנידון, אם התכוונת לסטודנטים אני חולק עליך במלוא המרץ, מדובר באספסוף מרובה יתר על המידה שהדבר היחיד שהוא עושה לטובת התקדמות האקדמיה זה להצריך את המערכת ש(לא )מלמדת אותם, ואינפלציית התארים מוכיחה את זה.
      ג. אני מכיר את המערכת הנ"ל מקרוב מאוד והסתובבתי בה קצת זמן, ותרשה לי לומר שאין לי מושג מאיזה מציאות שאבת את המסקנות הללו, לדעתי מדובר בקבוצת אנשים (אנחנו מדברים על אלו שלומדים ברצינות) אידאליסטים שהשפעת ה"מנהיגים" שלהם נעלמת כבר בגיל הנעורים, ורובם בשלב מסוים עומדים על השקפת עולמם בזכות עצמם (כמובן שיש השפעה בסיסית, שיש לכל אחד מאיתנו מאלו שלימדו אותו תחום מסויים), לצערי אתה מכליל, מפליל, ומקליל בלי סיבה.

      לדעתי הפתרון הוא קודם להוקיר (או לא) את לימוד התורה כמו שהוקירו אותו בכל הדורות, ולכל הפחות ככל דיסיפלינה, גם לאלו שלא יפתחו "תחומים חדשים ומשמעותיים" (תסלח לי אבל זה ביטוי חסר משמעות ולא ברור, הדבר היחיד שהצלחתי להוציא ממנו הוא "משמעותי" לכותב המאמר).

      לצערי המאמר הזה הוא מיצג של בעיה שאולי לא קיימת, בתוספת ניתוח סוציולוגי חסר פשר, ופתרון לא מועיל.
      ————-
      מיכי:
      אני מקווה שתסלח לי אם אומר שזה אוסף טענות אבסורדיות, ונראה בעליל שיסוד בכעס ולא בשיקול דעת. אין כאן טענה אחת שמתחילה להיראות אפילו קצת סבירה.
      א. אני מדבר על עשרות ספרים, ולא על אחד.
      ב. השוואה אבסורדית שמוטב לה שלא נאמרה. גם אם כועסים, כדאי לעצור רגע ולחשוב לפני שכותבים.
      תלמידי ישיבות וכוללים מקבילים לסטודנטים ולא לפרופסורים. ולו רק מפני שהסטודנטים לא מקבלים משכורת או מילגה על לימודיהם. והסטודנטים עושים זאת במשך כמה שנים ומשלמים על כך, ולכן גם אם הם בוחרים במקצוע מיותר וחסר ערך זו בעיקר בעייה שלהם.
      ג. ראשית, שאבתי אותן מהיכרות בלתי אמצעית שלי עם המצב. שנית, אתה מדבר על אלו שלומדים ברצינות אבל על כך בדיוק דיברתי. יש הרבה שלא עושים זאת. ואוסיף שגם מבין אלה שלומדים ברצינות יש לקצץ לא מעט כי רובם מבזבזים את זמנם ואת משאבינו. והשפעת המנהיגות על אף אחד מהם כמעט לא נעלמת כלל ועיקר. היא רק הופכת להיות מעוגנת במחשבתם שלהם כי הם כבר הפנימו.
      ד. אני מוקיר מאד את לימוד התורה בדיוק כמו בכל הדורות. אני גם בעד שמי שיכול יעשה זאת ככל שהוא יכול בזמנו הפנוי, כמו בכל הדורות. אני נגד שעם ישראל יחזיק כמויות עצומות של לומדים במשרה מלאה שלא מתאימים, בדיוק כמו שבכל הדורות לא עשו זאת (אלא שאז לא עשו זאת גם ללומדים שהתאימו).
      אתה שוב ושוב לא מבחין בין אלו שהציבור צריך לשאת על גבו לבין אלו שיש ערך בלימודם. כבר הסברתי זאת.

      ולסיום, איני יודע איך יכול להיות פתרון לא מועיל לבעייה שאינה קיימת (לחלופין, כל פתרון הוא כזה ביחס לבעייה כזאת). אבל אפשר לנסות ולהוציא ספר שאוסף את כל ההתייחסויות ושיטות השואל משו"ת צנצנת המן לשאלה זו. אני בטוח שיהיו מתנדבים רבים.
      ———–
      השם המקורי שלי בדוי:
      שלום רב ותודה על התגובה

      האמת היא שהייתי די משועשע כשכתבתי את התגובה, כעס לא מצוי במקלדתי.

      אני אקדים שאני מאוד מכבד אותך ונהנה משלל יצירותיך הספרותיים.

      אבל אני חושב שהעיקר חסר מן הספר בכל השו"ת הנ"ל, כי כמו שכתבת עיקר הנושא הוא מי הראוי לקבל מילגה ע"ח הציבור (אגב, כשמדברים על תקציב עיקר המדד הוא כמה המדינה מתקצבת ואין לזה שייכות עם הלומד מוסיף מכספו או לא), ואתה לא נתת שום מגדיר מהו הצלחה או פיתוח ראוי לענייננו, כי אנחנו מדברים על פיתוח נושאים קיימים (פיתוח שיטות חדשות בלימוד התורה כמו בתורת הרמב"ם, הרח"ס, הראי"ה, וכבודו, הן דברים נדירים לחלוטין, ואני אישית רואה בהם יותר חידוש אישי ולא פיתוח תורני.) אז אני חושב שכל מי שכותב בהיגיון, ואפילו אוסף דברים שנדרש לאסוף אותם לפי איזה קטגוריה, כבר פיתח במשהו בלימודו. ואם ניתן את הבחירה לציבור ארונות הספרים יתמלאו בסיפורי מעשיות דוגמת "עלינו לשבח".
      סיכום דעתי היא שבחברת הלומדים ברצינות מתפתח שיח תורני שלא היה מתפתח לולא ריבוי הספסלים, וקשה לכמת מהו פיתוח ראוי ומה לא, וכן שנושא התקציב הוא פוליטי, ואם המצב הוא שהמערך הפוליטי מתקצב במשהו זה מחמת אמת פוליטית, ומי שרוצה שלא ימלגגו אברכים שיצביע ליש עתיד, כי כל סכום והסדר שהוא תמיד ימצא תחת מתקפה פוליטית זו או אחרת, כי הבעיה היא חוסר הערכה תקציבי וכללי ללימוד תורה בציבור החילוני. הרעיון לתת לציבור לחלק את הכסף הוא לא יעיל, כי באספקט האישי השיקולים הענייניים תמיד מתערפלים בבחינת דאזיל יהיב ליה לכהן עם הארץ חבריה, וחשבתי שדווקא בציבור החרדי שפועל מבחינת תקציבית כמשק גדול סגור, אני לא רואה בעיה גם עם אלה שלא לומדים ומקבלים, חוץ מהבעיה שהם לא עובדים (שזה גם לא נכון במקרים רבים כמ"ש), וגם הנסיון לעשות את פרנסת הבית כאיזו מצוה, זה גיחוך מופרך ותמהני שבכלל הזכרת את השיטה התמוהה הלזו.
      בקיצור, אני לא אעשה לך מה שעשיתי לי, ולא אנסה להעמיד את בסיס דעותיך על הפסיכולוגיה במקום על הפילוסופיה, אבל אני חושב שאתה כושל כאן לחלוטין, ואולי הדיון האוורירי הזה בלי מקורות גרם לך זאת.
      ———–
      מיכי:
      אתה טועה בכפל. לא עשיתי לך פסיכולוגיזציה. התייחסתי לטיעוניך לגופם. אלא שלאור האבסורדיות בהם (בכולם) הסקתי (אולי בטעות) שכנראה הכעס גרם לך. פסיכולוגיזציה היא כאשר מסתפקים בטענה שאתה כועס במקום לענות לך לגופו של עניין. אתה בהחלט מוזמן לעשות לי אותו דבר.

      גם בתחום המחול המודרני היה פיתוח משמעותי אם כולם היו רוקדים מחול מודרני, ועדיין אין כאן הצדקה לשלוח את כולם לעשות זאת, ובוודאי לא על חשבון הציבור.

      מיצינו

  5. תומר:
    המודל יפה להתפתחות התורה, אבל מה עם המון העם? כיום, ציבור האברכים אולי בינוני ומיובש בחלקו, אבל הוא בהחלט חי חיי תורה, לומד, ומתעניין חלקית בנעשה בעולם התורה. מה יהא עליו בעולם שאתה מתאר? הציור שאתה מצייר הוא שאנשים יתקדמו באפיק מקצועי כלשהו, ולצד זה יקבעו עיתים לתורה. הבעיה היא שאין חיה כזו בימינו. לענ"ד זו הסיבה האמיתית שראשי הציבור החרדי חוששים מהפתרון שלך.

    לכן צריך לדאוג גם לאותם 95% פשוטי העם, שיוכלו לשלב בכבוד התקדמות מקצועית עם חיי תורה. למשל, לעודד מקומות עבודה לייצר משרות חלקיות (כפי שייצרו משרות תכנות לנשים חרדיות), להקים מסגרות לימוד מכובדות לאנשים עובדים, וכו'.
    —————
    הרב:
    אני מסכים. בעיית הבעלבתים היא לא פשוטה. מאידך, אי אפשר בגללה לדפוק את כל העולם ואישתו. לכל הצעותיך אני מסכים אך זה לא בידי. אלו שאלות מערכתיות שקשה לי לראות כיצד מתקדמים איתן. ניסיתי כאן להציע משהו ישים.
    העובדה שאין חיה כזאת בימינו נובעת בין היתר מכך שמי שיוצא להיות בעלבת הוא מי שנכשל בכולל. לא פלא שאין לו חשק ללמוד. אם זה יהיה מסלול לכתחילה אולי המצב יהיה שונה.

  6. שלומי:
    חסרה בדבריך התייחסות לשלב המעבר של ה"בטלנים" לעולם החדש בו יהיה עליהם לעבור "הגירה" מחברה חרדית לחברה חופשית יותר. בכל פעם מחדש אתה מתפלא איך אנשים אינטליגנטים נוהגים שלא באופן אינטליגנטי (כמוך), ונדמה שחלק מזה קשור בכל שחיינו נתונים בתוך סבך אילוצים ואוקימתות של חיים בצילם של ערכים שונים בהם אנו רוצים לחיות, ולעיתים קרובות ערכים אלו אינם עולים בקנה אחד בהתממשותם בעולם המעשה.
    זה מזכיר לי, למשל, בעניינו של משרד החינוך, בו יש כפילויות תפקידים רבות ובטלה מרובה, לאחר שיקום השר שיעשה ארגון מחדש, מה יהיה? אחרי שמפטרים צריך להציע מסגרת אחרת שתתאים ושתדחוף את המפוטרים! אתה נוקט בקפיטליזם אינטלקטואלי שלא ברור מהם הפירורים אותם הוא משאיר לבינונים.

    שנית, "למרבה האירוניה, אנשי אקדמיה שעוסקים בדברים מיותרים לחלוטין (רובם המוחלט) לא חשים כך. הם מקבלים משכורת יפה ומכובדת ויחס של סיירת, עם משרה מכובדת ומעמד חברתי גבוה". כפי שהעירו לך על ההחלטיות לגבי סטלין, גם כאן נדמה שנימה זו אינה מדוייקת, אע"פ שאתה המכיר את האקדמיה יותר טוב ממני, אולם את התחומים במדעי הרוח אליהם אני נמשך ומעריך, מניח אני שהיית מבטלם במחי delete.
    ———————-
    הרב:
    שלומי שלום. עדיין איננו פטורים מלנסות ולחיות נכון. אם יש בעיות יש לנסות לפתור אותן. אבל השלמה אוטומטית עם מצב כה בעייתי לא מקובלת עליי.
    זה לא קפיטליזם אינטלקטואלי אלא רצון לדחוף כל אחד לאן שהוא מתאים. אני לא מונע מאומה ממי שאינו מוכשר. מה שאני מנסה זה שהוא יחמיץ במקום שהוא לא מתאים לו. שילמד ככל שיכול על יד עבודה בתחום כלשהו.
    אגב, לגבי סטלין אני עומד בשלי כפי שכתבתי.
    בנוסף, לא הייתי מבטל את מדעי הרוח. ממש לא. אכן הייתי עושה delete על נונסנס כמו מגדר. העובדה שהרוב לא מייצרים מאומה בעל ערך היא נכונה אבל איני רואה מנוס. אלף לתלמוד ואחד להוראה. ובאקדמיה המינון עדיין בתחום הסביר, לעומת הכוללים.

  7. יוסף ר':
    אתה מתאר יפה את הבעייתיות שבמצב הנוכחי. אמנם אתה מתעלם מכך שישנם גם טיעונים משמעותיים לטובתו, ויוצר תמונה מעוותת כאילו הכל נובע מאינטרסים צרים של כבוד ושליטה (דבר חביב דוקא על העוסקים ב"מדעי" המגדר ודומיהם).

    התומכים בהמשך המצב הנוכחי מציגים בד"כ שלושה טיעונים, שאפשר כמובן להתווכח עמם אבל א"א להתעלם מהם:

    א. על כל אדם מוטל ללמוד תורה ככל יכולתו, גם אם הוא לא ייהפך ל"גדול" ולא יחדש חידושים מופלגים. עצם הלימוד הוא עבודת ה', גם בלי קשר להישגים חיצוניים. משום כך יש אומרים שכל מי שמסוגל לכך מבחינה נפשית, ושיש לו פרנסה מינימלית, ראוי לו שיקדיש את רוב זמנו ללימוד.

    ב. קשה מאוד לנבא מראש מי יצמח ויגדל בתורה ומי לא. לכן יש אומרים שצריך שרבים יקדישו את חייהם לתורה, כדי שמתוכם יצמחו היחידים הגדולים.

    ג. אולי החשוב ביותר – בימינו, יותר מאשר בעבר, קשה להישאר יהודי ירא שמים ומדקדק במצוות בלי לשבת בבית המדרש. בתיאוריה זה אפשרי אבל למעשה זה קשה, במיוחד כשמדובר על ציבור גדול. בימינו התאוות הגשמיות יותר זמינות מאשר בעבר, וגם העובדה שרוב הציבור הוא חילוני, ושלחילוניות עצמה יש מה למכור (בניגוד למשל לנצרות של ימי הביניים), משפיעה על האדם כמעט בעל כרחו. לכן רבים אומרים שיש צורך בהסתגרות בסגנון "תיבת נוח", על כל המחירים שהסתגרות כזו גובה.

    אחזור שוב: עם כל אחד מהטיעונים הנ"ל אפשר להתווכח, אבל אינני חושב שאפשר לבטל אותם כלאחר יד.
    ——————–
    הרב:
    שלום יוסף. אכן אפשר להתווכח עם כל טיעון כזה, ולכן איני מסכים להם. יתר על כן, העובדה שהמשתייכים לחרדיות משום מה מסכימים עם שלושתם אומרת שיש כאן משהו לא ענייני. מעבר לכל אלו, הטיעונים שעולים במקרים ובוויכוחים השונים (כמו למשל בהפגנת הגיוס הגדולה שהיתה לפני כשנה) שאלו שטויות דמוכח – ניכר בעליל שמדובר בתמרון האנשים על ידי אינטרסנטים.
    ראשית אומר שעל שלושת הטיעונים אפשר לשאול: זה שלך יש אינטרסים כאלה או אחרים רק מצדיק התנהגות שלך. אבל זה לא אומר שהציבור צריך להחזיק אותך. דאג לעצמך וחייה לפי הבנתך. אבל להטיל על הציבור את האינטרסים והצרכים שלך זה לא מוסרי ולא מוצדק.
    באשר לשלושת הטיעונים:
    א. מי שיש לו פרנסה שיקדיש את חייו ללימוד. אבל למה אני צריך לתת לו את הפרנסה ולפטור אותו מגיוס ולתת לו הנחות וכו' וכו'?
    ב. נכון. לכן עד גיל 23 בערך אני מוכן לקבל. על כך דיברתי. ואפ פספסנו מישהו לא קרה כלום. זה קורה בכל שיקול מערכתי. לא ייתכן שבשביל לא לפספס אחד שיחזור בתשובה ויתחיל ללמוד כמו שצריך בגיל 23 ומעלה אנחנו הורסים חברה שלימה.
    ג. להערכתי לטווח הארוך ההסתגרות יותר מזיקה מאשר מועילה. זה העולם שלנו, ואיתו צריך להתמודד. לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

  8. בני:
    מי בהיסטוריה הרבנית ישב ולמד אחרי גיל 25 ללא שום מחויבות ציבורית?
    אפילו הרוגוצ'ובי שציינת במאמרך שימש כרב קהילה, אלא שהוא הגיע להסכם משונה עם קהילתו שהוא לא משרת אותם.
    הגרש"ז, הגרע"י, הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שפירא, הרב אליעזר וולדנברג, הרב משה פיינשטיין, הרב שלום משאש – כל אלו והרבה נוספים בגיל 25 לא ישבו בכוללים אלא שימשו ככלי קודש, ולא ניכר שהפסדנו מזה משהו.
    ——————
    הרב:
    שלום בני.
    אכן לא היה כמעט אף אחד שישב ולמד בלי משרה רבנית. אבל כפי שציינתי במאמרי זה קרה בגלל שהיו קהילות שהחזיקו רבנים כדי שייצרו ולא כדי לשרת את הקהילה. אם יהיה דבר כזה הרי זה כוילל לכל דבר ועניין. מה ההבדל בין זה לבין מה שאני מציע?
    גם הטיעון שלך עצמו הוא בעייתי. מה פירוש לא ניכר שהפסדנו משהו מהרשימה הזאת. אם היו רק אלה היינו מפסידים. אלא שהיו גם אחרים. החזו"א לא נשא במשרה רבנית. דומני שר"מ פיינשטיין היה רק ראש ישיבה ולא רב.
    ומעבר לזה, אפילו אם לא היה אף אחד כזה אף פעם, מה קדוש במה שהיה?! לדעתי בהחלט יש ערך גדול שיהיו כאלה. אני חושב שיש ערך חשוב למחקר טהור, כמו בכל תחום אקדמי אחר. גם בעולם המשפטים יש "מלומדים" (=פרופסורים שעוסקים במחקר טהור) ומשפטנים (עו"ד ושופטים). החלוקה הזאת חשובה מאד להתפתחות של התחום, ולכן גם בהלכה חשוב שזה יהיה. יש דברים שאותם לרב אין זמן ופניות נפשית לעשות, וראייתו כרב היא רק ראייה אחת של התחום. חשוב שתהיה גם ראייה תיאורטית. דמות ראיה לזה היא הויכוח בסופ"ק דמכות בין ר"ג לבין ר"ע ור"ט שאמרו שלו היו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. ועל כך עונה להם ר"ג שהם מרבים שופכי דמים בישראל. הוא כנשיא הסנהדרין ראה זאת במבט המעשי ולא היה יכול לקבל את המבט התיאורטי שהם הציעו. אבל המבט שלהם מאד חשוב. בלי תיאוריה אין פרקטיקה טובה. הפוסק יעשה דברים לפי אינטואיציה בלי שתהיה תיאוריה הלכתית מגובשת ומומשגת.

    אגב, החוסר בחוקרים תיאורטיים (תלמידי הכוללים כמעט לא עושים זאת מסיבות שונות) הוא שהביא למצב שלמרות שההלכה היא כבר בת שנות אלפיים ומעלה, אין לנו מבנה תיאורטי מסודר ומומשג שלה. כמעט אף אחד מהפוסקים לא עוסק בשאלות רוחב עיוניות טהורות. זה תפקידו של "מלומד".

  9. איתי:
    לא הבנתי היכן כאן ה"שוק", ולכן לא ברור לי היכן הוא כשל. לענ"ד יש כאן "כשל ממשלה" (http://www.haoona.com/encarticle_i.asp?id=256) – מערכת כושלת שנוצרה כולה ע"י המדינה. הפתרון המתבקש, לכאורה, הוא שמדינה תפסיק להתערב – ביטול תמיכות מאסיבי (כולל ל"לימודי מגדר" ושאר ירקות). למדינה לא באמת אכפת מהכסף , לכן לא מפריע לה שהתוצאות של המערכת עלובות (כל עוד הוא קונה שקט פוליטי). רק כאשר לגורם המממן יש ענין אמיתי בתוצר, הוא ידאג לייעל את המערכת.
    לאחר הפחתת המיסוי המתבקשת (שכן תקציב המדינה יקטן), כדאי ליישם את שני המודלים שהרב הציע לכתחילה. תועלת צדדית של מהלך כזה תיהיה הקטנת האנטגוניזם והחיכוך בחברה, שכן במצב הנוכחי, כולם ממורמרים: אני לא מעונין לממן ספורטאים וחברי לא מעונינים לממן לומדי תורה.
    הפתרון שהרב מציע אמנם ישפר את המצב, אבל מכיון שלא מדובר במדעי הטבע\מדעים מדוייקים, אם מודל 2 ינוהל ע"י המדינה, ניהיה חשופים שוב לאינטריגות של הפקולטות למדעי הרוח, בו לא הבכרח האנשים הקומפטנטיים יזכו במלגות, אלא המקושרים/החזקים ביחצנו"ת/ההולכים בתלם.
    —————-
    הרב:
    ה"שוק" כאן הוא שוק ציבורי. כשל שוק מבחינתי הוא כשרצון הרוב לא מתממש בלי כפייה (אם זה נעשה בכפייה אז זה סתם גזל). כאן זה בלי כפייה כי הציבור הוא שבוחר בממשלה ובכנסת שנוהגות כך. וכך יוצא שכמעט כולם לא רוצים את המצב שהם עצמם יוצרים. לכן זה סוג של כשל שוק.
    דומני שאנוכי הקטן הייתי הראשון שכתב על השוברים לחינוך ולתרבות (כדרך להפריט בלי לפגוע בחלשים). בין היתר הזכרתי שמטרת המדינה היא לקחת מהחרדים תקציב לתיאטרון וספורט ומהחילונים לישיבות, כלומר לקחת מכל אחד כסף למטרה שהוא לא רוצה בה (כי מה שאני רוצה הייתי נותן לבד את הכסף). אבל היום אני יותר מתון בליברליזם התרבותי-כלכלי שלי.

  10. אורי דנציגר:
    אני חושב שבעדות שונות [ובתקופות שונות?] היה יחס שונה מאות לת"ח ולומדי תורה, ולכן אמירות כמו "להוקיר את לימוד התורה כמו שהוקירו אותו בכל הדורות" צ"ע. ל"הוקרה" זו יש גם השלכות מעשיות, ראו על כך דוגמה מאד רלוונטית בספרו של י.תא-שמע "מנהג אשכנז קדמון" בנוגע לפטור ת"ח ממסים.
    בנוסף, רציתי גם להוסיף שבקהילות מסויימות בחו"ל יש מושג של "scholar in residence", שדומה להצעה של הרב באשר לאחזקת תלמידי חכמים, אבל היישום הוא ברמה הקהילתית ולא ברמה הלאומית/ממלכתית.
    —————
    הרב:
    שלום אורי.
    "להוקיר כמו בכל הדורות" היה ביטוי שהתייחס למה שנאמר בשאלה. לא התכוונתי לטעון שבכל הדורות הכל היה אחיד.
    scholar in residence זה בדיוק מה שאני מתכוין אליו (כתבתי על כך במאמרי על שתי דמויות רב שהפניתי אליו כאן).

  11. בני:
    בהמשך לשאלתי הקודמת ולתשובתך שיש צורך בחוקרים תיאורטיים, לענ"ד את התפקיד הזה אמורים למלא ר"מים וראשי ישיבות. גם באוניברסיטאות חוקרים בכל הדרגות נאלצים ללמד, ואין סיבה שהחוקרים עליהם אתה מדבר לא יתפקדו בתנאים דומים.
    אם כרגע זה לא קורה בישיבות, יתכן וצריך לעשות רה-אורגניזציה בעולם הישיבות, במקום הרה-אורגניזציה שאתה מציע בעולם הכוללים.
    [אגב, ר' משה פיינשטיין שימש ברבנות ברוסיה. אכן, החזו"א הוא יוצא מן הכלל.]
    —————–
    הרב:
    אין מה להשוות. פרופ' מלמד 8 ש"ש (וגם זה רק תיאורטית). המשכורת שלו היא על מחקר. ואם הוא חוזר על קורס שכבר נחתן הוא כמעט לא מכין (וגם אם כן – אין להשוות להכנה של שיעורים בישיבה).
    [רמ"פ השפיע והתפרסם בארה"ב כשלא היה רב.]

  12. בן לוי:
    בס"ד א' דראש חודש חשוון תשע"ז (נוסח מתוקן)

    לגבי טיפוח הלימוד המביא לחידושי תורה –
    דווקא הלימוד בחבורה והלימוד עם תלמידים הוא המצמיח חידושי תורה, שכן החברים והתלמידים מחדדים בשאלותיהם ומחכימים את ה'עילויים' שבהם. מרבית גדולי התורה צמחו באוירה של לימוד בחבורה. וכן להיפך, אחד מבני החבורה המחדש ומעלה את חידושיו במאמר או בספר – מעודד את חבריו ללכת בעקבותיו.

    מעבר לזה, יש חשיבות בהפצת לימוד התורה לרבים. מהישיבות והכוללים צומחים רבנים, דיינים, רמ"ים ומחברי ספרים וחוקרים תורניים – אך לא פחות חשובים המון יודעי התורה, שאחר לימוד אינטנסיבי של שנים בישיבה ובכולל, יכולים להשפיע מתורתם לרבים, כמורים ומחנכים, כמגידי שיעורים ל'בעלי בתים' ולנוער, וכבעלי-בתים בני-תורה המטביעים את החותם התורני על קהילותיהם ועל תחומי עיסוקם.

    מה שנעשה כיום מבחינת התקצוב הציבורי הוא שיש הקצבה כללית זעומה לכוללים, ויש הקצבה גדולה יותר למכוני מחקר תורניים על פי קריטריונים קבועים. הצד השווה בהקצבות אלה, שהן מכסות רק חלק קטן מההוצאות, ומחייבות את ראשי המוסדות לגייס כספים מתורמים בארץ ובחו"ל.

    בסופו של דבר, טוב הדבר לעולם התורה, המחוייב להדק את קשריו עם 'עמך' ישראל בארץ ובגולה. אף הנדיב הנותן מכספו ללימוד התורה, מפתח בזה את שייכותו לתורה. התלות ההדדית של 'יששכר' ו'זמולון" – מביאה לקשר עוצמתי 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    נ.ב.
    גם בעבר היה מקובל בקהילות ישראל שיחידים או קהילות החזיקו חבורות של תלמידי חכמים שישבו בצוותא ולמדו תורה בעומק. בארצות המזרח ובאיטליה כונו מוסדות אלה 'ישיבה' או הסגר', ובאירופה כינו את המוסד 'קלויז' (תרגום ליידיש של 'הסגר'…), ובחבורות אלה נוצר חלק ניכר מהיצירה התורנית בכל מקצועות התורה, פרשנות המקרא וחידושי תלמוד, הלכה אגדה וקבלה.
    ——————-
    הרב:
    את הפונקציה של תלמידים מחדדים אפשר למלא על ידי בחורי ישיבה. לא צריך בשביל זה להחזיק אברכים כל החיים. ישיבות ודאי נדרשות כדי ללמד בני יהודה קשת. אני עסקתי רק באלו שהתורה היא הקריירה שלהם לאורך החיים.

  13. דניאל:
    אני רוצה לערער על הנחת היסוד שהפוסט מתבסס עליה.
    בתחילת הפוסט הרב כתב "ברור שכל אדם אמור לדאוג לפרנסתו ואמור גם ללמוד תורה. השילוב הזה אמור להיעשות כך שיהיה בו די להתפרנס ודי ללמוד ולצמוח משמעותית. כל אדם אמור להיות משק סגור מבחינה זאת ולפעול באופן שיאפשר לו התקדמות בשני המישורים גם יחד".
    מדוע הרב מניח שאדם צריך לדאוג לפרנסתו בתור ערך בפני עצמו? ומדוע לומר שכל אדם אמור להיות משק סגור? יש לנו מצווה ללמוד תורה אין לנו מצווה לדאוג לפרנסתנו, רק מה? אם לא נתפרנס לא נוכל ללמוד תורה אז צריך לדאוג לפרנסה. אבל אם יש כוללים שדואגים לפרנסתנו מעתה כבר אין לנו צורך לדאוג לפרנסה ואפשר לשבת כל היום וללמוד. כמו שהרב כתב התורה היא עיקר עבודת ה' שלנו, של כל אחד ואחד בלי תלות ב"מוצלחות" שלו. כל מי שיכול להסתפק במילגה מהכולל למה שלא יעשה זאת?
    והתורמים הרי הם משתתפים במצווה בכך שהם מאפשרים לאחרים ללמוד.
    ——————
    הרב:
    ראה ספרו של פרופ' יהודה לוי, שערי תלמוד תורה. הוא מביא שם את המקורות לכך שיש מצווה להתפרנס. מעבר לזה שזו סברא פשוטה שאדם צריך להתפרנס ולא להיזקק לצדקה (כמוש"כ הרמב"ם הידוע בהל' ת"ת). הכוללים לא דואגים לפרנסה אלא משאירים את האדם בעליבות. לגבי הלומדים שצריכים להיות לאורך ימים בכולל אני לגמרי בעד לדאוג להם לפרנסה מכובדת, כפי שכתבתי.
    —————
    דניאל:
    1. אינני מכיר את הספר. 2. כל המקורות שאני מכיר שמובאים ברמב"ם שהרב הזכיר ובנו"כ שם, לא אומרים שיש מצווה או ערך להתפרנס בכוחות עצמו אלא על דרך השלילה – שלא לחיות מצדקה וממתנות חינם ושלא יהיה בדוחק שיגרור אותו ללסטם את הבריות. אבל אם האדם לא צריך לחיות מצדקה ואינו בדוחק שיביאו ללסטם את הבריות, אין לו מצווה לצאת להתפרנס. נראה לי שברור שאם האישה משתכרת מספיק אין מצווה על הבעל לצאת להתפרנס (וזו הוכחה שכל הערך ביגיע כפיים הוא רק על דרך השלילה כאמור) 3. כוללים זה לא צדקה זו שותפות. התורמים (לפחות רובם) תורמים לכתחילה בשביל להיות שותפים בהחזקת התורה ולא כצדקה לעניים, זו עסקה של התורמים עם הלומדים. לכן הרמב"ם ושאר המקורות הנ"ל לא רלוונטים כי אין כאן צדקה ומתנות חינם ואין חשש שיבואו ללסטם את הבריות. אם ראובן מציע לשמעון (שמעון הוא לומד בינוני ומטה מבחינת הישגים) "תלמד ואני אפרנס אותך" האם שמעון צריך לסרב? האם ראובן לא מקיים מצווה בכך שהוא מאפשר לשמעון ללמוד כל היום? 4. המילגה של הכוללים פלוס המשכורת של האישה פלוס הטבות שונות שניתנות לאברכים מספיקים בשביל לחיות חיים צנועים ובהסתפקות במועט (איזהו הוא עשיר השמח בחלקו). במקרה שזה לא מספיק ולילדים אין לחם לאכול דומני שלכו"ע צריך לצאת לעבוד, אבל לא על מקרים אלה מדובר. 5. אם יש מצווה להתפרנס אזי המצווה הזו מוטלת לכאורה גם על אותם לומדים מובחרים שלגבם הרב מסכים שצריך לפרנסם.
    ————-
    הרב:
    שלום דניאל. 1. אם הנושא חשוב לך ממקורותיו, תשיג וקרא את הספר. 2. זו לא כוונת הרמב"ם כפי שברור לגמרי מתוך לשונו. יש בעיה בעצם ולא רק בחשש שילסטמו את הבריות. אבל כפי שכתבתי בתחילת דבריי איני נזקק לציטוטים ומקורות בכוונה, שכן מדובר בעניין של שכל ישר ולא של מקורות ודיון הלכתי. מי שלא מבין שיש כאן בעיה עמוקה וקשה שום מקור לא יעזור לו. 3. כוללים זה אבא של הצדקה (האם מותר לעשות את ה"עסקה" זאת מכספי מעשר?). בפרט כשנתרמים לא מתאימים לחיים כאלה. ה"תורמים" הכלליים (=כלל הציבור, לא תורם ספציפי לכולל) מתקוממים כל העת על ה"תרומה" הזאת, ובצדק. הם ממש לא רוצים את ה"עיסקה" הזאת. גם צדקה לעני היא עסקה במובן הזה, כי העני נותן לי מצווה ואני נותן לו כסף. ושנינו יחד מקיימים בהידור את המצווה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". 4. בוודאי אחרי שמקבלים את הצדקה (ועוד כמה פוילשטיקים, כפי שכתב הרמב"ם שסופו מלסטם את הבריות. חייתי לא מעט שנים בבני ברק ואני מכיר את המטריה) אפשר לחיות חיים צנועים, אלא שאין לזה שום הצדקה. 5. אותם לומדים מובחרים יקבלו משכורת ולא צדקה, בדיוק מהשיקול שלך. אלא שהוא נכון רק לגבי אלה שמתאימים (שסביר לפרנסם מקופת הציבור) ולא לגבי כלל הלומדים כיום.

    1. 2. אם אנחנו לא מתבססים על מקורות אז בכלל אני לא מבין מה הערך להתפרנס מיגיע כפיים? אני מבין ערך לא לשבת בטל, אני מבין ערך לא להתפרנס מצדקה, אני מבין ערך להיות ישר ולא לגזול. כל זה עדיין לא אומר שיש ערך להתפרנס מיגיע כפיים.
      3. הכוונה שזה שונה מצדקה שמגיע אלי עני לאחר שהוא במצב שאין לו מה לאכול ואני מחוייב לתת לו צדקה. במקרה דנן, זה הסכם שנעשה מראש, אדם פותח כולל ומגייס תורמים שיפרנסו לומדי תורה (אין לנו כרגע עני לפנינו), לאחר שגייס תרומות פונה מקים הכולל לאנשים ומציע להם בואו תילמדו תורה ואני אדאג לפרנסה שלכם. זה שונה משמעותית מאדם שאומר אני לא אעבוד ואשב ואלמד ואז אהיה עני ואפנה לאנשים שיתנו לי צדקה והם יהיו מחויבים לתת לי בתור עני. התורמים תורמים מרצונם והם יודעים שזה הולך להחזקת אברכים. ואם הרב מדבר על תקציבים שמתקבלים מהמדינה על זה אין מה לדבר כלל כי מלכתחילה קופת המדינה לא מתנהלת ביושר ובצדק.
      4. האם הרב מאשים את רוב האברכים בליסטום הבריות? גם אם יש כאלה אני לא מאמין שזה יותר ממיעוט שבמיעוט.
      5. כפי שהרב טען כלפי, האם את ה"משכורת" של אותם הלומדים שיבחרו בוועדה של הרב, יהיה מותר לתת מכספי מעשר? אם כן זו שוב צדקה.

      1. 2. גם לרמב"ם ולחז"ל לא היו מקורות ובכל זאת הם קבעו זאת. הם לא למדו זאת מן התורה. כך לדוגמה: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים". למה לי קרא סברא הוא.
        3. אני לא מדבר רק על תורמים אלא גם על תקציבי המדינה, והטיעונים המוזרים (אופייניים מאד לחרדים) על כך שהקופה לא מתנהלת בצדק ולכן מותר לשדוד אותה לא שוים תשובה בעיניי. רק אומר שדומני שקופת המדינה מתנהלת הרבה יותר ביושר מאשר רוב המוסדות החרדיים. נכון שבמוסדות וגופים ציבוריים תמיד יש בעיות, אבל זה לא מתיר לשדוד אותם או לסחוט אותם.
        4. אני מאשים לא מעט מהם (על רמאויות שונות לא ליסטום בכוח). אבל כתבתי להדיא שהבעייה היא מהותית ולא ליסטום הבריות.
        5. משכורתם תבוא מקופת המדינה כמו כל רגולטור. לזה יסכימו חלק ניכר מהציבור ולזה גם יש הצדקה (בניגוד למילגות הכולל כיום).

        1. מצד השיקול של 'הקופה הציבורית' אין מקום לטענה. כולנו אזרחים וכולנו זכאים לתקציבים לתרבות.

          יקבל כל 'מנהיג תרבותי' תקציב לפי שיעור צרכניו, ויחלק את התקציב כפי שיקול דעתו.

          יש מנהיג שיסבור שהתקציב צריך להיות מופנה לשכר גבוה למרצים בכירים וליחצ"נים, לצוות עוזרים גדול, למיחשוב משוכלל, להיכלות מפוארים ולמידשאות מטופחות, המרחיבים את דעתו של הלומד, אך מחייבים אותו להתפרנס בעצמו ועוד לשלם שכר לימוד גבוה.

          ויש מנהיג שבעיניו חשוב שתלמידיו ילמדו מתוך שקט נפשי, ולכן יעדיף לצמצם במספר אנשי הצוות ובשכרם, וכן יימנע מהשקעה בחיצוניות מטופחת – כדי שיוכל לסייע מתקציב המוסד לתלמידיו שיהיו פנויים להתרכז בלימוד.

          בשתי השיטות יש הגיון, ומאחר של'קופה הציבורית', אין נפקות ביניהן, שהרי התקציב ניתן בהתאם למספר התלמידים – יבואו כולם על מקומם בשלום..

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          1. השאלה מיהו מנהיג ומה חושב הציבור. המדינה לא אמורה לתת למנהיג כזה או אחר לחלק את כספה למאמיניו לפי הבנתו. היא בהחלט אמורה להתערב בעניין ולומר שהיא מתקצבת לפי הצרכים ולקבוע מהם הצרכים שהיא מוכנה להשתתף במימונם.
            אחרת איך תחלק את תקציב? לפי גודל האוכלוסיה? לאוכלוסיות שונות יש צרכים שונים (תלמיד פיסיקה עולה יותר מתלמיד היסטוריה, ולא הגיוני לתקצב לפי מספר הסטודנטים). אבל הצרכים שממומנים על ידי הציבור לא אמורים להיקבע על ידי מנהיגות כזו או אחרת בלי בקרה.

        2. 2. אני לא מצליח להבין את סברא שבזה, אשמח אם הרב יוכל להסביר.
          3. לא מדובר פה על לשדוד את הקופה הציבורית. המדינה מציעה מילגה ללומדי התורה, כשם שהמדינה מציעה מלגות למיליון דברים אחרים. זה לא כסף שנלקח במרמה או בגזל וזה גם לא צדקה.
          אם הטענה של הרב שהמדינה לא צריכה לתת את המלגה הזאת זו כבר טענה שאני לא מדבר עליה זה כבר שייך לפוליטיקה והנהגת המדינה.

          1. 2. איני יודע להסביר. גם אם היו מבקשים ממני להסביר את הסיבה לאיסור רצח (להבדיל) לא היה לי מה לומר. יש דברים שנראים לי מובנים מאליהם.
            3. המונח לשדוד היה רק על דרך ההגזמה הספרותית. לקחת מילגות על לא עוול בכפך (בוודאי אם אינך לומד, אבל גם אם סתם אינך מתאים ולא בעל כישורים יוצאי דופן) זו דמוי שוד. יש כאן כפייה על הציבור לתת משהו שאין לו שום הצדקה ואין לו שום רצון לתת. במיוחד שמי שדורש זאת לא תורם הרבה בעצמו לקופה שממנה משלמים זאת.
            אבל דומני שמיצינו. יבחר הבוחר.

  14. קראתי בענין רב את דבריך והטענה שלך שהפתרון הפשוט שהנך מציע לא מתקבל בגלל כל מיני עסקנים וכיו"ב. נראה לי שבסופו של דבר הויכוח שלך הוא עם הרב שטיינמן שמייצג את תפיסתם של רוב חכמי ישראל בדורות האחרונים [כונתי מאחרי השואה] שעם כל הבעיתיות שיש במצב הקיים, מ\'\'מ מעדיפים אותו על פני ההצעות האחרות שאתה מציע. או בלשון אחרת, נראה לי מאוד, שהרב שך והרב שטיינמן ,הרב אלישיב והרב אויערבך, ולפנ"כ החזון איש והרב מלצר ועוד, אילו היו רואים את הפוסט, הזה לא היו מסכימים כלל עם מסקנותיו בסופו של דבר, ואם כן תלונתך לא על העסקנים, אלא על הרבנים העומדים בראש מזה שנים.
    עם כל הכבוד שיש לי אליך,[ויש הרבה] בעצם הבר פלוגתא שלך כאן הוא החזון איש וסיעתו, שיש להם גם מה לומר לדעתי, על איך עולם התורה ועולם שומרי המצוות, ישמר באופן הטוב ביותר מבחינה פרקטית.

    1. שלום רב.
      ראשית, יש לזכור שהחזו"א חי לפני שישים שנה. שנית, הם יצרו מצב נתון וכיום קשה לצאת ממנו. אין לי ספק שרוב היהודים הללו מבינים שהמצב הזה רע מאד (לגבי הרב שך אני יודע זאת מכלי ראשון), אבל לדעתם אולי האלטרנטיבה בעייתית יותר.
      כל מי שמכיר את המצב יודע שבמקרים רבים הרבנים שבויים בידי העסקנים. יש דברים שאותם הם לא יכולים לומר גם אם היו רוצים.
      אני כמובן לא נבהל גם מלהימצא במחלוקת עם היהודים החשובים הללו.

  15. רק רציתי להעיר לגבי הטענה שיש כאלו שמרוויחים מזה והם יוצרים "כשל שוק".
    קח לדוגמא את ישיבת מיר. הישיבה מחזיקה כ-2000 אברכים (או יותר) ומעניקה להם סכום זעום של 1000-2000 ש"ח בחודש. ברור שסכום כזה לא מאפשר לאדם ללמוד ברצינות ולצמוח בתורה (ואלו שמצליחים זה לא בגלל הסכום הזה). ברור גם שחלק ניכר מהאברכים בישיבת מיר אינם מהאליטה עליה אתה מדבר.
    מדוע ראשי הישיבה עושים זאת? מדוע הם אינם מצמצמים את כמות האברכים לעשירית ומחזיקים אותם בכבוד ובאופן שיאפשר להם באמת לצמוח בתורה? אולי זה גם יקל על העול הכספי העצום, כי לא יצטרכו לתת לכל אברך כ-15,000 ש"ח (מאידך, סביר שתהיינה פחות תרומות).
    הם לא עסקנים, לא אינטרסנטים, לא רוצים לשלוט על הציבור. ממש לא. מי שהכיר את ר' נתן צבי פינקל זצ"ל ואת בנו ר' אליעזר יהודה (ראש הישיבה כיום) יודע שהם רחוקים מהסגנון הזה מאוד.
    אני חושב שהאידאל שלהם שונה משלך. הם מאמינים שיש חשיבות שכמה שיותר אנשים ילמדו תורה. הם ממש לא חושבים על "החזקת תורה" במובן של דאגה לצמיחתה האיכותית של התורה, אלא מאמינים שחשוב שיהיה ציבור גדול ככל האפשר שיעסוק בתורה.
    ניתן אולי להסביר את עמדתם, אבל לא זה מה שחשוב.
    זוהי אמונה שונה לחלוטין משלך, ולכן המאמר שלך איננו רלוונטי.
    הנטייה להפיל את כשלי החברה החרדית על העסקנים והאינטרסנטים, איננה נכונה עובדתית. יש כאן תפיסת עולם (אולי מוטעית) שונה משלך. הגיע הזמן להכיר בכך.

    1. העסק הרבה יותר מורכב. החברה החרדית מילכדה את עצמה, וכעת כולם אנוסים על פי הדיבור להמשיך את ההתנהלות הזאת. העובדה שיש אחרים שחושבים אחרת ממני מקובלת עליי, אבל לדעתי זה לא נכון. רבים מהם לא חושבים אחרת ממני אלא אנוסים (תינוקות שנשבו לבין החרדים). אני מבטיחך נאמנה שאם לא יהיה האיום של הצבא, תגלה כבמטה קסם איך אלפי אברכים וראשי ישיבות פתאום משנים את השקפתם בדבר חשיבות הלימוד שכל עם ישראל יש בכולל. ואני כבר לא מדבר על המצב שהעול והאחריות להחזיק את המדינה ואת כל זה היה נופל עליהם. תאמין לי, לא היה שם כמעט אף אחד שחושב אחרת ממני. אז אני לא קונה את הדיבורים הללו.

      יתר על כן, אחזור שוב שמבחינתי יחשבו מה שהם רוצים, איני רואה שום סיבה שהמימון של מה שהם חושבים והחזקתם והפטורים שלהם מכל שותפות בעול החברתי והכלכלי ייפול על החברה שלא מסכימה איתם. שיחשבו ויממנו.

      1. אין איום של צבא. כל אברך בגיל 28 עם X ילדים מקבל פטור אוטומטי.
        ועדיין הם – ראשי הישיבות והכוללים – קורעים את עצמם כדי להחזיק את האברכים הללו. למה? כי הם מאמינים בזה.
        אתה יכול לומר שזו אמונת הבל. הם חושבים אחרת.

        הסיפא של דברים "יתר על כן… שיחשבו ויממנו" נטולת הקשר למה שכתבתי. יכול להיות שאתה צודק. אבל כשאתה בא לחלוק עליהם, תכיר בכך שיש כאן באמת מחלוקת.

      2. ברור שיש כאן מחלוקת. אכן טענתי היא שהדעה השנייה היא הבל.
        יש ויש קשר לדבריי: התפיסה שניתן לחשוב כך בלי לממן זאת זה גופא ההבל.

      3. אכן, ראשי כוללים שאינם מסתפקים במילגה הזעומה הניתנת ע"י הממשלה, אלא מכתתים את רגליהם לפתחי נדיבים כדי לאפשר לתלמידיהם ללמוד תורה – הם רועים נאמנים הראויים להוקרה,

        ובפרט מתלמידי חכמים שלמדו בצעירותם ב'כוללים' שבעיה"ק בני-ברק ת"ו, ובהם רכשו את רוב חכמתם כלמדנים ואת 'הכשרתם המקצועית' כרמי"ם – יש לצפות שינהגו כבוד ב- Alma Mater שלהם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    1. בהמשך לזה יש מאמר שפרסם הרב יצחק נרי-ה יו"ר אחד לאחד, במוסף שבת של מקור ראשון בנושא של החזקת תורה:
      https://musaf-shabbat.com/2017/04/25/%D7%94%D7%91%D7%95-%D7%92%D7%95%D7%93%D7%9C-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%94/#more-25255

      וכן ראיון שהתפרסם בעלון שביעי. את המאמר ניתן למצוא בעמוד 18:
      http://www.dmag.co.il/pub/shvii/index.html

    2. שלום הרב,
      בזמנו שאלתי אותך לגבי הארגון הזה (אחד לאחד) ואמרת שאתה לא ממליץ לתרום לשם כי אין שם מיון של המועמדים. במייל שקיבלתי מהם, הם טוענים שהם רוצים לתמוך ב"עילויים" מכלל הישיבות. גם בדף האודות שלהם הם כותבים:
      הקרן פועלת בצורה כזאת שבה היא פונה לראשי ישיבות ברחבי הארץ ומבקשת מהם לאתר עבורם את התלמידים בעלי פוטנציאל הצמיחה הגבוה ביותר, במטרה שיוכלו להעביר להם כספים שיאפשרו את המשך לימודם בישיבה בנחת.

      מה דעתך על זה?

    3. לפי הכתוב כאן, אני לגמרי בעד. (אם אפשר היה להוריד את התמיכה מהאחרים היה עוד יותר טוב)

  16. שלום לכולם, זו התיחסותי הראשונה פה בדיון, המאתגר והארוך הזה.
    לפני שעושים תוכנית מפורטת צריכים לבדוק אם הגות התוכנית מתאימה ולא ההפך.
    כדי לענות על השאלה או לתת דיעה צריך לחשוב בכיוון התנ"ך,

    מה המטרה שאנחנו צריכים להכשיר חכמי דור מצויינים ואיכפתיים ולממן אותם?

    האם חסרים רבני הוראה – פוסקים -דיינים- סופרים- ר"מים ר"ש ג"ת ת"ח ענקיים ג"ד ר"א אלופי תורה ?! בין אם תרצה או לא תרצה תמיד יהיו כאלה…

    אם אתה מעוניין בללקט את המוכשרים ולהעצים אותם עוד יותר – זה מעניין, אבל לפי דעתי אינינו אמורים להיזדקק ליותר מ- 72 חכמים כאלה שיכנסו לתפקיד סנהדרין בפועל- וכדי שהללו יוכלו להיכנס לתפקיד עליהם לעבור בחינות בקיאות עצומה ולהיבחר לפי הצלחתם במבחנים השונים וכמובן כל כמה שנים מי שחושב שהוא ראוי להחליף מישהו יצטרך להוכיח עצמו במבחנים….

    במצב כזה נצטרך לממן רק את 72 הסנהדרין הללו- כסמכויות עליונויות. ולקבוע תפקידיהם ולממן אותם ולהכשיר אותם לתפקידיהם לפי קריטריונים שייקבעו..
    כמו שרי וחברי כנסת בממשלה הנכנסים לתפקידיהם.

    וכל מי שרוצה ללמוד בכוללים אין בעיה אבל שילכו לעבוד גם בכל עבודה שירצו. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ואני מוסיף יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ועם מקצוע ביד כידוע איזוהי מלאכה , המכבדת את בעליה.

  17. הירש
    במאמר לא הוזכר תחום מסויים שחשוב מאוד לציבור חילוני שהוא הרוב היום והוא השירות הצבאי שהתחמקות ממנו עשויה לגרור תגובת נגד חריפה נגד כל מימון של לומדי תורה, כולל העילויים שביניהם. האם אפשר להיתייחס לנושא הזה גם? האם אלו שמתאימים להקדיש את חייהם ללימוד תורה אינם יכולים להרשות לעצמם הפסקה חד פעמית לטובת השירות בצה״ל, דבר שיעניק הרבה יותר לגיטימציה הן לקיומם והן למימונם ע״י הציבור?
    גילוי נאות: אני אדם מאמין, שמנהל אורח חיים חילוני לחלוטין, תוך התעניינות רבה במקורות של יהדות, ככל שאני מסוגל להבינם ולהיחשף אליהם.
    4 months ago

    מיכי
    שלום רב.
    זו נראית לי ממש בעיה שולית. אותם לומדים שמוכנים להקדיש את חייהם לטובת הציבור בהחלט צריך לפטור אותם מהשירות. הם לא יותר גרועים מאמנים וספורטאים ודוגמניות שנפטרות על לא עוול בכפם וזה לטובת עצמם בלבד. ובפרט לומדי התורה לא יותר גרועים מכל משרתי הג'וב שהם רוב חיילי צה"ל. אם מכירים בחשיבות העניין, או לפחות מכירים בכך שיש ציבור ניכר שרואה בזה חשיבות עליונה, זה ויתור מתבקש. מצדי תגדיר אותם כחיל התורה עם קצין תורה ראשי ותלביש אותם מדים. כך זה נראה לך יותר טוב? זה נראה לי חסר משמעות.
    אגב, אני פחות מוטרד מהנראוּת וממה שהחילונים חושבים. אני מוטרד מהבעייה המוסרית והחברתית האמיתית שיש כאן ולא ממה שמישהו אחר חושב.
    4 months ago

  18. אריק
    ואָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם.
    מהיכן שבט לוי יכלו להתפרנס אם לא הייתה להם נחלה, ומאידך, אם יש להם מקורות פרנסה, מדוע לתת להם מעשר?

    ובקשר לאנקדוטה, באיזה מקצוע אין סכנת התייבשות? ואני מניח שקשה מאוד ללמוד רק לשם מצווה.
    4 months ago

    מיכי
    אתה מניח שנתינת המעשר היא כדי שהם ילמדו, אבל הפשט הוא שזה כדי שיעבדו במקדש ואת זה כולם עשו. באשר ללימוד זה אכן קשה. ועדיין הציבור לא צריך להחזיק את מי שלא מתקדם ומצליח בזה. באקדמיה עוסקים גם במחקר וממש לא מתייבשים. לימוד פסיבי כל החיים הוא באמת קשה, ולזה בנויים רק יחיד סגולה כמו הרב אלישיב ור"ח קנייבסקי ודומיהם.
    4 months ago

    1. וערי, הלויים–בתי, ערי אחוזתם: גאולת עולם, תהיה ללויים. לג ואשר יגאל מן-הלויים, ויצא ממכר-בית ועיר אחוזתו ביובל: כי בתי ערי הלויים, היא אחוזתם, בתוך, בני ישראל

      ה' ציווה ביד-משה, לתת-לנו ערים לשבת; ומגרשיהן, לבהמתנו. {פ}

      ג וייתנו בני-ישראל ללויים מנחלתם, אל-פי ה', את-הערים האלה, ואת-מגרשיהן. ……………כל הערים ושמותיהן וכמותם מבואר ביהושוע פרק כא

      בשטח שלהם בנו בתים ושתלו עצים ועשבי מאכל וכל מה שרצו. ובבית המקדש סייעו לכהנים שוררו ושרו ונגנו …

      במדבר פרק לה

      א וידבר יהוה אל-משה, בערבות מואב, על-ירדן ירחו, לאמור. ב צו, את-בני ישראל, ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם, ערים לשבת; ומגרש, לערים סביבותיהם, תיתנו, ללויים. ג והיו הערים להם, לשבת; ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם. ד ומגרשי, הערים, אשר תיתנו, ללויים–מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב. ה ומדותם מחוץ לעיר, את-פאת-קדמה אלפיים באמה ואת-פאת-נגב אלפיים באמה ואת-פאת-ים אלפיים באמה ואת פאת צפון אלפיים באמה–והעיר בתווך; זה יהיה להם, מגרשי הערים. ו ואת הערים, אשר תיתנו ללויים–את שש-ערי המקלט, אשר תיתנו לנוס שמה הרוצח; ועליהם תיתנו, ארבעים ושתיים עיר. ז כל-הערים, אשר תיתנו ללויים–ארבעים ושמונה, עיר: אתהן, ואת-מגרשיהן. ח והערים, אשר תיתנו מאחוזת בני-ישראל–מאת הרב תרבו, ומאת המעט תמעיטו: איש, כפי נחלתו אשר ינחלו, ייתן מעריו, ללויים.

      הם היו לומדים מלמדים פוסקים ושופטים ודיינים ככתוב:

  19. שלום וברכה.

    סיימתי כעת לקרוא את המאמר שלך (מלפני שנה?) 'על החזקת תורה הצורך באמנה חברתית חדשה'. בתור אברך כולל 'רגיל', הנושא עניין אותי מאד, ואני חייב לומר שאני מסכים אם כל דבריך. מי שהכי סובל מריבוי הלומדים היא התורה בעצמה. מאידך אני חושש שהאליטיסטים שייבחרו כלומדי התורה הממומנים יהיו כאלו בעלי דעות קיצוניות או חשוכות כך שישתלטו לנו מהדלת האחרית על התורה.

    כלומר, יתכן מאד והבחירה את מי להכניס לאותה רשימה, תהיה שקולה לשאלה את מי היית ממנה כיום להיות חבר בסנהדרין והאם היית רוצה שתקום בכלל סנהדרין. ריבוי הלומדים נתן קצת חופש חשיבה ודרך לימוד.

    לסיום רציתי למסור לך שראש הכולל שלי בבני ברק (הוא ממוצא שוויצרי) שאף להקים כזה כולל מיוחד של כאלו שלא הולכים לכול חצות לילה וכו' ושהאישה גם לא תצטרך להוציא את הנשמה שלה בעבודה במקום הבעל, והאברכים יקבלו סכום גבוה. אולם מרן הרב שטיינמן לא הרשה לו להקים כזה כולל.

    בברכה

    1. אני לא עד כדי כך פסימי כמוך. אבל בגלל הפסימיות הזאת הוספתי שהפתרון בינתיים הוא לא להישען על רבנים ופוליטיקאים אלא לארגן זאת מלמטה. בינתיים זה מתחיל להיעשות בפרוייקט אחד לאחד.

    1. למה שיהיה דווקא כאן נפוטיזם? צריך להשתדל שלא יהיה. בפרט אם זה יהיה מנווט על ידי המדינה ולא על ידי גורמים פרטיים.

השאר תגובה

Back to top button