על תשובה בבית דין של מטה (טור 91)

בס"ד

השבת, שבת  "שובה", דיברתי בבית הכנסת על נושא תשובה בבי"ד של מטה, וחשבתי שיש בנותן טעם להביא כאן את עיקרי הדברים.

במאמר שכתבתי עמדתי על כך שמקובל לחשוב שתשובה לא מועילה בבי"ד של מטה (המקור היסודי לדין זה הוא המשנה מכות יג ע"ב, ובפרט רש"י והרמב"ן במלחמות שם). אמנם ההסבר לדין זה לא ברור, שהרי חז"ל והמפרשים במקומות רבים עומדים על כך שהתשובה מחזירה אותנו למצב שלפני החטא. בהפטרת השבת קראנו שאנו שבים עד ה' אלוקינו (ראה יומא פו ע"א). הרמב"ם אומר לנו שאחרי התשובה אנחנו חוזרים ממצב של מרוחקים מהקב"ה להיות אהובים וקרובים אליו כבתחילה (ראה פ"ז מהל' תשובה). אז מדוע באמת התשובה לא מועילה להיפטר מעונשי בי"ד?

במאמרי עמדתי על כמה כיוונים שעלו במפרשים ליישב את הקושי הזה. יש מהם (כמו החיד"א) שטענו שמכיון שהתשובה נעשית בלב אין לבי"ד דרך לדעת האם האדם עשה תשובה שלימה. אך כיוון זה הוא בעייתי, לפחות משתי סיבות: א. גם אם אי אפשר לדעת בוודאות שאכן מדובר בתשובה מלאה ואמתית, מכלל ספק לא יצאנו. עדיין בי"ד לא יכול לענוש במצב כזה. ב. בש"ס וכל הפוסקים (ראה שו"ע ונושאי כלים חו"מ סי' לד) עומדים על כך שבי"ד כן יכול לקבוע שאדם עשה תשובה לצורך קביעת חזרתו של רשע לכשרות לעדות ודיינות. אז למה לעניין פטור מעונש לא יהיה די בקביעה כזאת?! יתר על כן, בי"ד צריך לקבוע לא מעט קביעות שנוגעות למה שמתרחש בנפש האדם (כמו הכנות של קבלת מצוות בגיור, כוונה בעשיית עבירות ועוד). נכון שבי"ד יכול לטעות, אבל לא ניתנה תורה למלאכי השרת. בפשטות קביעה של בי"ד אמורה להספיק כדי לפטור אדם מעונש. אחרים (כמו הנוב"י או"ח סי' לה) טענו שאם נוותר על העונש לבעלי תשובה אזי כל אחד יימלט מהעונש ורוקנו את דיני עונשים של התורה מתוכן. גם כאן קשה לקבל שאם יש בעל תשובה אמתי אנחנו נעניש אותו משיקול כזה. אדרבה שכל העבריינים יחזרו בתשובה שלימה ונפטור אותם. האם מכך אנחנו חוששים? ושוב, הטענה שניתן לרמות את בית הדין ולהציג מצג שווא של תשובה אינה משכנעת, שכן תפקידו של בי"ד לבחון האם אכן נעשתה כאן תשובה שלימה או לא, וביכולתו לעשות זאת. אם אכן נעשתה תשובה שלימה אין שום מניעה לוותר על העונש. להיפך, הסברא אומרת שראוי לוותר עליו.

ואמנם בסוף מאמרי הבאתי שבשו"ת בית שערים או"ח סי' רצד כתב שתשובה כן מועילה לפטור מעונשי בי"ד (לפחות כשיש עמה ייסורים. ובכך הוא מיישב את הקושי מהמשנה במכות יג ע"ב). מאז נכתבו המאמרים הללו התווספו אצלי כמה ראיות לכך שאכן תשובה יכולה להועיל גם לפטור מעונשי בי"ד, ואגע בחלקן כאן בקצירת האומר בתוספת עוד היבט יסודי וכללי יותר.

מודה בקנס ואחר כך באו עדים[1]

כידוע, מודה בקנס פטור. ההבדל בין קנס לבין חיוב ממוני רגיל הוא שקנס הוא עונש כספי למשלם ולא תשלום פיצוי או חוב למקבל. בפשטות מודה בקנס פטור מפני שהודאה לא מספיקה כדי לחייב אדם בעונש (כעין מה שמצאנו שאין אדם משים עצמו רשע, כלומר שהפללה עצמית אינה קבילה בהלכה).

אלא שלפי זה קשה להבין את מחלוקת האמוראים בדין מודה בקנס ואחר כך באו עדים (ראה ב"ק עד ע"ב). האמוראים נחלקים בדין מי שהודה בחיוב קנס ואחר כך הגיעו שני עדים שמעידים שהוא חייב את הקנס. להלכה אנו פוסקים כרב שגם במצב כזה הוא פטור. ולכאורה הדברים תמוהים מאד, שהרי גם אם ההודאה לא מספיקה כדי לחייב שיחייבו אותו מצד עדות העדים.

האחרונים מסבירים שלשיטה זו ההודאה לא רק שאינה מחייבת אלא היא פוטרת. מה הסברא בזה? פעם שמעתי שופט כלשהו כמשיח לפי תומו מציע שאולי מדובר בסליחה וויתור לבעל תשובה. במבט ראשון נטיתי לגחך על הבעלבתיות העמארצית הזאת, אך במבט שני חשבתי שבעצם מדובר בהצעה מעניינת מאד. אם נראה את האדם שבא ומודה כבעל תשובה (שאם לא כן למה הודה), אזי ניתן להבין מדוע ההודאה גם פוטרת ולא רק לא מחייבת. אחרי שהוא עשה  תשובה וסלחנו לו, כעת גם אם יבואו עדים אין סיבה לחייבו בקנס.

ובאמת הגמרא אומרת שאם הוא מודה אחרי שהוא שמע עדים ממשמשים ובאים הוא לא פטור מהקנס. לפי דרכנו זה מובן, שהרי כאן ההודאה באה מיראת העונש ולא מתוך תשובה אמתית. אנחנו סולחים לבעל תשובה אמתי, אבל לא נכון שלכל הודאה פורמלית יש כוח פוטר.

מודה בעונש ואחר כך באו עדים

בהערה 2 בטור 84 תהיתי האם לא נכון להרחיב את התפיסה הזאת לכל העונשים. אם אדם בא ומודה שעבר עבירה שמחייבת מלקות או מיתה, הכלל הוא שאין אדם משים עצמו רשע (ראה סנהדרין ט ע"ב ומקבילות), כלומר לא מקבלים את עדותו. מה יקרה אם אחר כך יבואו שני עדים כשרים ויעידו שהוא אכן עבר את העבירה? שוב, לכאורה כאן ודאי נקבל את עדותם. אמנם הודאתו אין בה כוח לחייב אותו, אבל היא לא פוטרת. אבל לפי הצעתי למעלה יש אולי מקום לסברא שבכל העונשים ההודאה מבטאת תשובה מלאה ולכן היא פוטרת מעונש. כמו בעונש ממון (קנס) כך גם בעונשי גוף. ראה שם בטוקבקים (עם משה) את הדיון האם הרחבה זו נכונה, ולמסקנה נראה שהיא תלויה במחלוקת אמוראים וראשונים האם הודאה שפוטרת צריכה גם לחייב אותו במשהו.

אמנם הכלל התלמודי "אין אדם משים עצמו רשע" מדבר כנראה על אי קבילות של העדות ולא על מחילה. אם מדובר על מחילה בגלל עשיית תשובה אזי העדות של אדם על עצמו בעצם מתקבלת אלא שלא מענישים אותו מפני שעשה תשובה. כאמור, לא משמע כך מלשון הגמרא. אבל ייתכן שיש כאן שני דינים: 1. אי קבילות – אדם לא נאמן לשים עצמו רשע. 2. פטור מהעונש בגלל שההודאה היא עשיית תשובה. ההשלכה היא למקרה שאחר כך באו עדים, שכאן ודאי נקבל את העדות אבל מדין 2 עדיין לא נעניש אותו.[2]

מסקנה: תשובה פוטרת מעונשי בי"ד של מטה

בכל אופן, עולה מדברינו אפשרות שתשובה מלאה יכולה לפטור אדם מעונש בבי"ד של מטה. המהלך הזה יותר מרחיק לכת משיטתו הנ"ל של בעל הבית שערים, שכן כאן אני טוען זאת גם על תשובה לבדה בלי ייסורים. אך לפי זה עדיין צריכים עיון דברי המשנה במכות יג וברש"י ורמב"ן שם שמהם עולה בבירור שתשובה לא מועילה בעונשי בי"ד של מטה.

במאמר אחר באתר זה הבחנתי בין שני מכניזמים של תשובה. האחד הוא תשובה לפי הכללים, שכוללת ארבעה שלבים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה להבא ווידוי. זו תשובה הלכתית פורמלית שמועילה לכל חטא שעליו היא נעשתה. לעומתה יש תהליך של היפוך נפשי יסודי, האדם הופך להיות אחר מזה שהיה בעת שחטא. זו תשובה גדולה ומהותית, והיא מועילה גם ללא קיום הדרישות פורמליות, על כל החטאים גם יחד. המהר"ל תולה את שני סוגי התשובה הללו בשתי מידות מרשימת יג מידות הרחמים: ה' ה' – זו התשובה הגדולה, ו"ונקה" – זו התשובה ההלכתית הפורמלית.

לפי זה ניתן אולי לחלק ולומר שאם מדובר בתשובה הפורמלית היא באמת מועילה רק בבי"ד של מעלה. הסברתי במאמר שמדובר בחסד שחורג מכללי הדין, ואין פלא שבבי"ד של מטה דבר כזה לא נעשה. אבל התשובה הגדולה והמהותית מעניקה מחילה בדין ולא בחסד (ראה שם), ולכן זה מועיל גם בבי"ד של מטה. אם אכן מדובר בתשובה מלאה כזאת ההסבר של הנוב"י למעלה לכך שתשובה לא פוטרת מעונשי בי"ד לא באמת רלוונטי. אם אכן נעשית תשובה אמתית ומלאה אין שום סיבה לא לוותר על העונש. אדרבה שכל העבריינים יעשו תשובה וייפטרו.

מלומדים מול משפטנים מעשיים

מעבר לכל הראיות יש טיעון אחד שמעלה אספקט כללי ועקרוני יותר בדיון. המשנה בסוף פרק ראשון של מכות (ז ע"א) מביאה:

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רשב"ג אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

הגמרא שם מסבירה שר"ע ור"ט היו שואלים את העדים האם הם יודעים אם היה נקב בגופו של הנרצח בדיוק במקום בו חדרה חרבו של הרוצח (נקב במקום סיף). אם היה נקב כזה אזי הרוצח רצח טריפה והוא פטור ממיתה, ודי בספק קלוש כזה כדי שלא נוכל לבצע בו את העונש.

מה הוויכוח שלהם עם רשב"ג? מסתבר שיסוד הוויכוח הוא בכך שר"ע ור"ט לא ישבו בסנהדרין. הם היו מה שמכונה בעולם המשפטי כיום "מלומדים", כלומר חוקרי משפט ולא משפטנים בפועל. מלומדים יכולים לשבת בבית המדרש ולהעלות סברות מבריקות ולהגיע לכל תוצאה שירצו. אבל רשב"ג כמי שהיה נשיא הסנהדרין היה אחראי למערכת ענישה אפקטיבית ומרתיעה (למעט שופכי דמים בישראל), ולכן הוא טען כלפיהם שהסברות שלהם טובות לבית המדרש אבל אי אפשר ולא נכון ליישם אותן בחיים.

במאמר אחר הבאתי שתי דוגמאות נוספות להבחנה בין דיון של תיאורטיקנים לזה של אנשי מעשה: יתרון העדים המזימים  על המוזמים ופסול של קרובים. נדון בהן כעת אחת לאחת.

א. יתרון המזימים

כאשר יש שני עדים שמעידים X ושני אחרים שמעידים לא X, זהו מצב של הכחשה (תרי ותרי). אבל אם יש שני עדים שמעידים X ושני אחרים שמעידים שהראשונים שקרנים (כי לא היו באותו זמן במקום כדי לראות את המעשה), זוהי הזמה ולא הכחשה, וכאן השניים האחרונים נאמנים.

הגמרא (סנהדרין כז ע"א) מביאה שלפי רבא עד זומם הוא חידוש, כלומר גזירת הכתוב, ולכן הוא נפסל מעת שהוזם ולא משעה שהעיד. אביי חולק עליו בזה ופוסל את העד משעה שהעיד. להלכה פוסקים בסוגיא זו כאביי (זהו העי"ן של יע"ל קג"ם). אבל גם בדעת אביי כותב הרמב"ם שזוהי גזירת הכתוב, שכן אין יתרון לעדים האחרונים על פני הראשונים. בעצם הדין היה צריך להיות כמו בהכחשה של תרי ותרי.

במאמרי הבאתי שהאחרונים נוטים להבין בדעת הרמב"ם (בניגוד לטור ועוד ראשונים) שבעצם באמת מדובר במצב של תרי ותרי, והיתרון שיש לאחרונים הוא רק מגזירת הכתוב. אך כפי שהסברתי שם זה לא ניתן להיאמר. הרי לפי זה יוצא שאנחנו יכולים להרוג את שני העדים הראשונים למרות שבעצם יש 50% שהם צודקים והשניים שקרנים. שני העדים הראשונים ממלאים את חובתם ההלכתית ובאים להעיד עדות אמת על מה שראו, וכעת באים שני שקרנים ואנחנו הורגים את הראשונים מגזירת הכתוב. אין ספק שזו שטות גמורה שלא תיתכן. הסברתי שם שברור שגם לפי הרמב"ם האחרונים באמת נאמנים יותר מהראשונים (ובכל זאת לדעתו מדובר בגזירת הכתוב כי זה סותר כללים הלכתיים שונים). ההסבר שלפי הרמב"ם מדובר בגזירת הכתוב יכול להיאמר בבית המדרש על ידי "מלומדים". דיין שיושב בדין לא יהרוג שני אנשים כשיש לו ספק של 50% האם מגיע להם למות. זה ההבדל בין שיקול תיאורטי של מלומד לשיקול של אדם שמכהן בתפקיד שיפוטי ויש לו אחריות למה שקורה. מעבר לאחריות, הוא זה שצריך להחליט להרוג אדם שעומד לו מול העיניים על לא עוול בכפו (כנראה).

ב. פסול קרובים

מהגמרא עולה שפסול הקרובים (או כששני העדים קרובים זה לזה או כשהם קרובים לאחד מבעלי הדין) הוא מגזירת הכתוב, כלומר הם בעצם נאמנים אבל התורה גזרה שלא לקבל את עדותם. כך גם כותבים כמה וכמה פוסקים. למשל הרמב"ם בהל' עדות פי"ג הט"ו כותב:

זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהן בחזקת אוהבין זה את זה, שהרי אינו מעיד לו לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב הוא, לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות אף על פי שהוא פסול לדיינות, שלא גזרה תורה אלא על הקרובים.

ההנחה היא שאין אדם חוטא ולא לו, כלומר אדם לא משקר אלא עבור עצמו. התורה גזרה על הקרובים פסול מסיבה אחרת (לא חוסר אמינות).

לומדי בית המדרש רגילים לעבור על כך לסדר היום. יש גזירות הכתוב ולא כל דבר אנחנו יכולים להבין. הנאמנות להלכה מחייבת להישמע לה גם כשלא מבינים. אך אם נתבונן בשני המקרים הבאים נראה עד כמה הדבר מוזר ואף מופרך.

המקרה הרגיל הוא מצב שבו באים שני עדים קרובים ומעידים שראובן רצח את שמעון. אנחנו לא מקבלים את עדותם ולכן ראובן לא יומת בבית דין. יש לשים לב שעדותם של הקרובים נחשבת אמינה, כלומר האמת היא שראובן הרג את שמעון, אבל יש גזירת הכתוב לא לקבל את העדות ולא להעניש את ראובן. טוב, זה לא נורא. לכל היותר פטרנו את החייב מעונש, והקב"ה כבר יסגור אתו את החשבון. אבל מה נעשה במקרה אחר שבו יש שני עדים כשרים שמעידים שראובן רצח את שמעון, וכעת באים שני קרובים ומזימים אותם? לפי ההלכה הפורמלית אין לקבל את עדות הכת המזימה שהרי הם קרובים, ולכן עדות הכת ראשונה בעינה עומדת. המסקנה היא שדינו של ראובן למות כרוצח. ושוב, אם ההנחה היא שאין בעיית אמינות בעדים קרובים, ונוסיף לכך את מה שראינו בסעיף הקודם שהעדים השניים אמינים יותר מהראשונים, מה שיוצא כאן הוא שאנחנו נוציא להורג אדם חף מפשע. העדים שהעידו על ראובן הם שקרנים (כפי שעולה מעדות הקרובים שהזימו אותם), ובכל זאת יש גזירת הכתוב להרוג את ראובן.

שוחחתי עם לא מעט אנשים ורובם ככולם סברו שאכן זה מה שההלכה אומרת ולכן זה מה שבי"ד אמור לעשות. אני טענתי שדיין שיוציא את ראובן להורג במקרה כזה צריך להיות מודח לאלתר מתפקידו. יתר על כן, אין לי ספק שאם היינו דנים בזה במסגרת דיון בבי"ד ולא כדיון תיאורטי של "מלומדים" בבית המדרש, אף דיין נורמלי לא היה מוציא להורג אדם חף מפשע. הסברות המופרכות הללו יכולות להיאמר רק על ידי מלומדים בבית המדרש, אבל אלו שמבצעים זאת בפועל ברור להם שמול עיניהם עומד אדם חף מפשע והם רוצחים אותו על לא עוול בכפו. אין ספק שכל דיין במצב כזה היה מוצא את הדרך להתחמק ולא היה עושה זאת. אני אומר זאת בלי להיכנס לנימוקים הלכתיים. ייתכן שהוא היה משתמש בדין "מרומה"[3] או בתרגיל אחר, אבל השורה התחתונה היתה שראובן היה יוצא נקי.

אז מהו ההסבר?

הדוגמה הראשונה עוסקת בתיאוריה של ההלכה, אבל בדוגמה השנייה יש לטענתי השלכות מעשיות. הדיין אמור לפטור את ראובן למרות שהדין קובע בבירור שהוא חייב מיתה. מהו ההסבר לגישה כזאת? וכי הדיין לא מחויב לדין? הרי התורה באמת פוסלת קרובים לעדות. האם דיין יכול לעשות מה שהוא רוצה?

אין מנוס מהמסקנה שכללי ההלכה אינם תקפים במקום שבו האמת ברורה לנו גם בלעדיהם. כללי העדות נועדו למצב שהאמת לא ברורה לנו, ואז ההלכה מורה לנו מה עלינו לעשות. חלק מההוראות הללו הן פורמליות וחלקן מהותיות. אבל כשהאמת ברורה לנו, לא סביר שנשתמש בכללים הפורמליים באופן שחוטא לה בצורה כה קיצונית (להרוג אדם חף מפשע, ואפילו אם רק 50% שהוא חף מפשע). אם ברור לנו שהוא חף מפשע שום כלל לא יכול להורות לנו לראות אותו כאשם. אין חיה כזאת וזה לא עולה על הדעת. צריך להבין שהפסוק עצמו קובע שהעד המוזם נהרג מפני ש"שקר ענה באחיו", כלומר בעוון היותו שקרן. שקרן הוא מי שלא אומר אמת. לא תיתכן גזירת הכתוב שקובעת על אדם דובר אמת שהוא נחשב שקרן, וכעת נוציא אותו להורג בעוון שקריו.

בחזרה לשאלת מעמדה של התשובה ביחס לעונשי בי"ד

נניח שאני יושב בדין ובא לפניי אדם שחילל שבת במזיד בעדים והתראה. על פי ההלכה אדם כזה חייב מוות בסקילה. כעת התברר לי ללא ספק (בא אליהו הנביא ואמר לי זאת) שהוא עשה תשובה שלימה ומלאה מהסוג המהותי שתואר למעלה. האם יעלה על הדעת שאפסוק עליו דין סקילה כדין מחלל שבת? הרי כעת עומד לפניי אדם נקי. הוא באמת השתנה. אני בעצם שופך דם נקי. נכון, הוא עשה עבירה חמורה, והוא עשה זאת בעדים והתראה. ועדיין הסברא שלי אומרת שלא בא בחשבון להמית מישהו כזה.[4]

טענתי היא שאם אדם עשה תשובה פורמלית הוא לא באמת השתנה והוא לא באמת נקי. הקב"ה עושה עמנו חסד ומקבל גם תשובה כזאת, אבל בי"ד פועל על פי גדרי הדין. על זה אומרת הגמרא במכות שתשובה כזאת לא מועילה לפטור מעונשי בי"ד. אבל אם העבריין עשה תשובה מהותית ושלימה, כלומר הוא באמת השתנה ונעשה אדם אחר, כאן הוא פטור מהעונש מעיקר הדין, ולכן זה תקף גם בבי"ד של מטה. "מלומדים" יכולים כמובן לדון ולפלפל בשאלה הזאת לאורך ימים טובים ושנים, אבל דיין שיושב על כסאו וצריך לגזור את עונשו של אותו צדיק לא יעשה זאת. דיין שאמור להרוג בעצמו את העבריין הזה לא ישאל את השאלה. גם אם אין לו נימוק ברור – בפועל הוא לא יהרוג אותו. הדברים נראים לי ברורים לפחות לגבי עונש מיתה שהוא קיצוני ולא הפיך.[5]

אמנם הדיון הזה הניח שידוע לי שהאדם עשה תשובה שלימה ומהותית. לדיין בשר ודם קשה יהיה לדעת בוודאות (בלי אליהו הנביא) שזהו אכן המצב. אך כפי שהערתי למעלה, דיינים בשר ודם מחליטים החלטות כאלה במקרים שונים, ואין סיבה שגם במקרה שהדיין השתכנע בכליו שלו שאכן עומד לפניו בעל תשובה אמתי, על אף הספיקות שיכולים להיות לו, הוא יוציא אותו להורג.

לסיכום, גם השאלה בה עסקנו כאן יכולה אולי להידון במישור התיאורטי, אבל פרקטית נראה לי שמי שיישב על כס הדיין ויצטרך לקבל החלטות מעשיות לא באמת יתלבט בה. אם יבוא לפניי רוצח כזה שעשה תשובה מלאה ושלימה ודאי לא אהרוג אותו. אולי אפילו אשתמש בנימוקיהם התיאורטיים של ר"ע ור"ט כדי לממש את מה שנכון פרקטית לעשות במצב כזה. כך או כך, מאד לא סביר להרוג אדם צדיק.[6]

[1] ראה בטור 84 הערה 2, ובדיון בטוקבקים בתחילת הדיון עם יצחק ולקראת סופו עם משה.

[2] אעיר כאן שדין אין אדם משים עצמו רשע מופיע בגמרא בסנהדרין בהקשר של פלגינן דיבורא. אדם בא ומעיד עם עוד עד אחר: פלוני הלווה לי בריבית, או פלוני רבעני לרצוני. בשתי העדויות הללו הוא שם את עצמו רשע ולכן אינו נאמן. אבל להלכה פוסקים כרבא שהוא אמנם לא נאמן על עצמו אבל על חברו הוא כן נאמן (ביחד עם העד האחר). הקושי מובן מאליו, שהרי אם העדות לא מתקבלת היה עלינו לדחות את כולה. אך לפי דרכנו אולי יש מקום לומר שהוא נאמן גם על עצמו ולכן אין פלא שהוא מצטרף עם עוד עד להעיד על האחר. רק את העונש לא מטילים עליו כי הודאתו פוטרת אותו כבעל תשובה. אמנם זה לא פשט הגמרא, שכן כאמור היא מדברת על חוסר קבילות ולא רק על פטור מעונש. דומני שבכל זאת יש מקום לדחוק.

אוסיף עוד שלפי הראב"ד שהובא בכמה מהראשונים (כמו הרא"ש במכות ז ע"א ועוד) לא עושים פלגינן בעדות של קרוב אלא רק בעדות של אדם על עצמו. אמנם ראשונים אחרים (ראה הסבר אחר ברא"ש שם) חולקים עליו ולדעתם שייך פלגינן גם בקרובים. כאשר קרוב מעיד על קרובו ודאי אין כאן מעשה של תשובה, ולכן ברור שבמקרה כזה הדיון הוא רק באי קבילות של העדות ולא במחילה. כלומר גם לשיטות שעושים פלגינן בקרובים, אם יבואו אחר כך עוד שני עדים להעיד על העד שהרשיע את עצמו ודאי שהעדות תתקבל ויוטל עליו גם עונש.

[3] אמנם דין "מרומה" כאן לא ישים, שכן ההזמה מתרחשת אחרי שנגמר דינו של ראובן על פי העדים הראשונים. כעת אין כבר ממה להסתלק.

[4] אני מוכן לקבל שכאן זה פחות חד משמעי מהדוגמאות שהובאו למעלה, ועדיין דומני שהסברא מורה לפטור אותו.

[5] בעניין  זה מעניין לציין את מה שכתב אהרן שמש, בספרו עונשים וחטאים, שעונשי מיתה לא באמת נהגו בפועל בשום תקופה בהיסטוריה של ההלכה (אני לא בטוח שאני מסכים למסקנה המחקרית הזאת. יש כמה ראיות נגדה, ואין כאן המקום).

[6] ראה את הדיון בתחילת המאמר על שני מכניזמים של תשובה שהובא למעלה, שם עמדתי על כך שאם אדם שנמצא בראש השנה בינוני ועשה עוד מצוות בעשרת ימי תשובה והפך כך לצדיק, לא סביר שדינו ייחתם למיתה ביום כפור. סוף סוף ביום כיפור הוא במצב של צדיק ולא סביר שהקב"ה יחתום צדיק למיתה בטענה שבר"ה שעבר הוא היה בינוני.

40 תגובות

  1. חוששני שהנטייה לזרוק מהחלון את הכללים הפורמליים ולהסתמך על הרגש היא פריווילגיה השמורה למלומדי בית המדרש, כאשר דווקא דיינים היושבים בדין יחששו מהמדרון החלקלק הזה.
    וכמו שאמר רוברט קונקווסט: כל אחד הוא שמרן בנושא בו הוא מבין.

    1. אין לי אלא להמשיך את השרשרת ולומר שחוששני שדבריך יכולים להיאמר רק בביהמ"ד… אם תרצה, אחפש גם איזה ציטוט רלוונטי. 🙂

  2. הרב מיכי
    אם הבנתי נכון (יתכן באמת שלא), אתה מאוד מתנגד לעצמאות שבג"ץ לקח לעצמו – לצפצף על חוקי הכנסת, ובסופו של דבר לממש את האגנדה שלו.
    דיין שמכוון את הדין לאינטואיציה שלו ולהרגשתו ומכופף את דיני התורה אליהן אינו דומה לבג" ץ בהקשר זה?

    1. אני לא מתנגד לזה עקרונית. זו שאלה של מינון (המידתיות החביבה עליהם כל כך). אגב, מי שלא מקבל את עמדתי יכול לזרוק את כל הש"ס לפח. חז"ל לקחו לעצמם חופש פרשני שהצעתי כאן מחווירה לידו.

  3. ב'במדבר ל"ה, אחרי ערי המקלט, ההסבר להרג של הרוצח במזיד, היא לא כפרתו (והשבת המצב על כנו) אלא כפרת הארץ. כלומר, העונש לא בא לכפר על הרוצח (יעשה תשובה ויכופר) אלא על המציאות שהשתנתה בעקבות המעשה.

    1. ועדיין העונש מוטל על מי שאשם. אחרת תעשה הגרלה ותהרוג תמיד מישהו גם אם לא מצאת רוצח.

  4. לדעתי היה כדאי להיכנס לסיבת העונש – האם מענישים חוטא כי מגיע לו, כדי לכפר על עוונותיו, או כדי להרתיע.
    כמדומני שהנו"ב נוקט כאן בגישת ההרתעה: אלא ודאי גזירת הכתוב הוא שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן ואין אדם שיומת בב"ד כי יאמר חטאתי והנני שב וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות כדי שיתיירא האדם מלעבור לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת ב"ד".

    ייתכן ולאדם לא מגיע עונש. אבל טובת הציבור שכל חוטא ייענש בלא יוצא מהכלל, כיוון שאם העונש יהא לוט בערפל, שכן אי אפשר לקבוע קריטריונים ל'תשובה שלימה', ביטלת את ההרתעה.

    אז נכון שהחוטא שב בתשובה, אבל זה לא 'לא פייר' שהוא יישא על גבו את ההרתעה הציבורית. בכל אופן, הוא הינו זה שקלקל את הרתיעה הציבורית, ובכך שישוב ויטול על עצמו את העונש – יכופר לו.

    1. אהרוני, יש לחלק בין המקרים.
      לגבחי עדות קרובים, טובת הציבור לא יכולה לחייב אדם למות על לא עוול בכפו. ראה מאמרי כאן:
      https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%99%D7%91%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%98-%D7%95%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9C-%D7%95%D7%93/
      ובוודאי לא כהוראת קבע (לא לקבל עדות קרובים תמיד). יכולים להיות מקרים חריגים "סוקרטיים" (כמו שמעון בן שטח).
      לגבי בעלי תשובה אני מקבל את החילוק ולכן כתבתי שכאן החידוש פחות מובן מאליו (שכן סו"ס הוא עבריין במזיד). ועדיין הוא נראה לי נכון. אגב, אני לא חושב שההרתעה בהכרח תיפגע אם דורשים תשובה מלאה.

  5. להרגשתי אתה נוקט כאן בגישה של התאורטיקן ולא בגישה הפרקטית.
    לדבריך לא ברור באיזה מקרה יפטרו את חייב המיתה ממיתה, אתה כותב שבאופן שיהיה ברור שהוא חזר בתשובה (אני באמת לא רואה איך ברור כזה דבר חוץ מגילוי אליהו אותו ציינת, מעטים הרוצחים/פושעים שלא מראים סימני חרטה אמיתיים, אשריך אם אותך הם משכנעים) אז הדבר הפרקטי לעשות הוא לא לחייב מיתה אבל אז לא ברור מה קורה במקרה של ספק?
    באופן הרגיל הינו אומרים שאם תשובה פוטרת אז כל עוד לא הוכח שלא חזר בתשובה יהיה פטור וכי איך נוציא להורג אדם בלי ודאות?
    לכן, אם גם בספק נפטור אותו זה בדיוק פלפולי בית המדרש אותם הזכרת, אם לא, נוצר פה מצב אבסורדי שאתה הורג מספק, לומר כזה דבר זה חידוש גדול וההיפך מהמוכר בתחום זה.
    יש לדון גם מה הטעם של העונשים בבית דין של מטה והאם לתשובה יש נגיעה אליהם.
    לדעתי, לתשובה אין מקום בין כה וכה מאחר וזה ירוקן מתוכן את כל הענישה, זה לא מצב מוזר בעיניי, באופן זה כל פושע פוטנציאלי יודע שאם יתפס יענש ואין נקודות יציאה בדרך.
    אתה מכנה את הרוצח שחזר בתשובה צדיק, זה נראה קצת כמו תעלול דמגוגי, לשיטה זו הוא לא צדיק בעיני בית דין של מטה, הוא רוצח ודינו מיתה.

    1. רני, כל דבריך נענו במאמר.

      איך בי"ד מכשיר עד/דיין רשע לכשרותו? אם הם לא יכולים לדעת וכל אחד יכול לרמות אז גם שם זה אותו מצב. ובאמת עובדתית ברור שבי"ד כן יכול לדעת. אפשר לדעת אם תשובה היא אמתית בסבירות לא רעה, אף שיש חשש טעות. וגם לזה התייחסתי בדבריי (שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולכן יש כמה סוגי החלטות שבי"ד מקבל לגבי ליבו של אדם).

      זה לא תעלול דמגוגי שהרי התורה עצמה אומרת שהוא צדיק (כמו במקדש אישה ע"מ שהוא צדיק גמור). הרי זו גופא קושיית האחרונים ה"דמגוגית": אם התורה אומרת שהוא צדיק אז למה זה לא מועיל בבי"ד של מטה? ההנחה הפשוטה היא שאחרי תשובה שלימה הוא צדיק. וכמובן שגם אם בי"ד הורג אותו בשביל ההרתעה או בשביל כל מטרה אחרת זה לא משנה את העובדה שהוא צדיק.

      ראה גם תשובתי לאמיתי למעלה. 🙂

  6. הנידון של הודאת בע"ד לפטור חיוב מיתה זה מח' רש"י ותוס' מכות ה.

    1. חן חן. אכן בתוד"ה 'בעידנא' נראה לכאורה שזוהי המחלוקת. אבל שתי הערות:
      1. נראה שתוס' לשיטתו בהמשך העמוד (ד"ה 'וכן') שבי"ד לא מכונן את העונש אלא חושף אותו, וכבר העיר רעק"א בגהש"ס שם שדבריהם תמוהים.
      2. עסקתי במחלוקת זו בהרחבה במאמר שהכנתי פעם בעניין תשובה בבי"ד של מטה, וזה לא ברור שזו אכן המחלוקת. לכשאפנה אשנה בעז"ה פרק זה ואסיים את המאמר.

  7. מהלכות תשובה נראה כי מיתת בית דין מטרתה לכפר ולכן היא אינטרס של החוטא:
    וכן כל מחוייבי מיתות בית דין, ומחוייבי מלקות–אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם, עד שיעשו תשובה ויתוודו. (פרק א הלכה ד)
    העניין הוא שבלי עדות חיצונית בית דין לא יכול פורמאלית להשית את הכפרה הזו אולם באופן בסיסי מטרתם לכפר.

  8. בלי להיכנס לפרטים בשאלה עד כמה זה תואם את ההלכה המוכרת לנו מהגמ' והמפרשים, אני לא רואה בעיה רצינית בפסיקה הפוטרת את השב בתשובה מעונשי בית דין. בגלל שמדובר בדיני עונשין, אחד התחומים שחכמים נטלו לעצמם סמכויות בלתי מוגבלות (ביטלו את מיתות בי"ד, מלקות, עין תחת עין=ממון, בן סורר. כמובן שהם מצאו הצדקה הלכתית/פרשנית לפסיקות הללו, אבל רוב הסיכויים שהם ממש לא היו הלמ"ס. יוספוס מעיד שהיו דנים עין תחת עין ממש. וכן דעת רבי אליעזר. ועוד כיו"ב). כנראה מתוך ההשקפה שעונשין המסורים ביד בית דין, הסמכות בידם להפחית ולשנות, ומאידך להכות על דבריהם (מרדות).
    אז מבחינת בעיית התחדשות ההלכה אני סבבה לגמרי עם זה (-:

  9. תמיד הבנתי העונש לא בא מניסיון לנקום אלא ככלי לכפרה, ואדרבה, דוקא מי ששב בתשובה שלמה יקח אחריות ויקבל על עצמו את עונשי בית דין. ציפיתי להתייחסות לאפשרות הזאת במאמר ולא ראיתי (אולי לא שמתי לב). דוגמה חריפה לכך הי השאיפה לחידוש הסמיכה שאחרי גירוש ספרד, כאשר אחד המניעים המשמעותיים היה רצונם של האנוסים לכפר במלקות בבי"ד על איסורי כרת שעברו. כמובן אין צורך לומר שאדם כזה שב בתשובה שלמה, ועדיין לתפיסתם (ולא ראינו שניסו להניא אותם מעצם המחשבה) לפני שיקבלו א עונשם לא תהיה להם כפרה

    1. היתה לזה התייחסות במאמר. אם התשובה מכפרת לא צריך עונשי בי"ד כי הוא מתכפר ממילא. ואכן מחדשי הסמיכה חשבו אחרת (וכבר עמדתי על כך כאן), אבל פוק חזי שלהלכה לא התקבלה דעתם. כעת צא וחשוב: באמת כיצד אנחנו מתכפרים אחרי שבטלה הסמיכה ובטלו מלקות ומיתות? וכי ננעלו בפנינו שערי הכפרה? על כך גופא כותב מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה (הסימן האחרון בשו"ת שלו) שהתשובה באה במקום העונשים. לא חשבתי על כך בעת שכתבתי, אבל מכאן עוד ראיה לשיטתי. אמנם זה מעלה את השאלה מדוע בכלל נדרשים העונשים אם תשובה לבדה מועילה? ועל כך ניתן להסביר לפי מה שביארתי כאן, שהעונשים מאפשרים להתכפר גם עם תשובה טכנית ולא מלאה. אבל תשובה מלאה לא צריכה אותם. וגם זה התחדש לי כעת. יישר כוח.

  10. בס"ד ה' בתשרי ע"ז

    לרמד"א – שלום רב,

    לגבי הצעתך שתשובה גמורה פוטרת מעונש בי"ד של מטה – 'אמן כן יאמר ה", אלא שצ"ע מעכן שהנביא מבשר לו שוידויו כיפר לו, כדברי המשנה סנהדרין ו,ב: 'ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא', ובכל זאת לא נפטר מעונש בי"ד של מטה?

    בברכת גמר חתימה טובה, ש.צ. לוינגר

    1. יכול להיות שהסברא להאמין ל2 עדים שמזימים את הראשונים היא כיוון שהם לוקחים סיכון שאם יזימו אותם יעשו להם מה שהם רוצים לעשות לראשונים.

    2. שצ"ל,
      ראשית, ייתכן שזו היתה תשובה מהסוג הטכני ולא תשובה מלאה. מעבר לזה – שם לא דובר על עונשי בי"ד במובן הרגיל. הלכתית לא חייבים מיתה על מעילה בחרם.

      אסף,
      מאותה סיבה צריך להאמין גם לראשונים.

  11. נתקלתי בגמרא בבקא קמא עה. "אמר רב המנונא, מסתברא מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב, פטור שהרי חייב עצמו בקרן, אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום".
    אם הבנתי נכון, פוטרים את מי שמודה בחטא רק כאשר ההודאה תחייב אותו במשהו (קרן למשל) אבל אם ההודאה לא תחייב אותו בכלום (כמו מי שמודה ברצח) אין ההודאה פוטרת מעונש. לכאורה זה מכריע את מחלוקת רשי תוספות במכות ה לטובת תוספות, לא כך?

  12. שלום הרב מיכי, מקווה שזה בסדר להעיר על מאמר שנכתב לפני שנתיים, אבל מרוב חידושו ברור לי שהרב יזכור אותו..
    בעקבות המאמר עלתה לי הצעה לפתרון הבעייה בשילוב דברי החיד"א- שאין לבי"ד יכולת בירור האם פלוני עשה תשובה לדברי הנודע ביהודה- שלא נבטל את יכולת ההתרעה.
    על הקושיה: כיצד בי"ד לעיתים כן שופטים האם אדם עשה תשובה או לאו ולעיתים לא- ניתן לענות בפשטות: לבי"ד יש יכולת לאבחן רק תשובה קטנה, כלומר אין להם יכולת לאבחן היפוך גמור של האדם. (דברי החיד"א) אבל מדוע בי"ד מקבלים זאת רק על החזרת עד לכנו ולא על עונשים? כי מבחינת יכולת הרתעה, אנו מוכרחים לתשובה מאהבה שהאדם נתהפך לגמרי כי רק כך זה ישמור על הציבור נקי כמה שיותר מרשעים אחרת זה זכות לזה וחובה לרבים (אדם ששב מיראה יתכן מאוד ישוב לחטאו מתי שהוא.) אך בהעדאת עדים, הסכנה קטנה יותר ועוד שהרב הציע פעם בשיעור שבביטול עדות רשע המטרה להוקיע את החטאים, כך שתשובה תתאה תעשה את העבודה.
    אשמח לתגובתך. תודה רבה.

  13. אני באמת כבר לא לזוכר את הפרטים. דבריך אפשריים כמובן, אבל אתה מניח שהענישה מיועדת להשיג הרתעה, ולדעתי זה לא המצב. אם זה היה המצב לא היו שמים מכשולים כאלה בפני בי"ד שבאים להעניש. וכבר עמד על כך הר"ן. הענישה באה לתקן/לכפר ולא להרתיע. לכן פחות סביר לדעתי לתלות עונש במטרות חברתיות.

  14. 1. כתבת ״ כללי העדות נועדו למצב שהאמת לא ברורה לנו, ואז ההלכה מורה לנו מה עלינו לעשות״. אבל זה גופא סותר את הכלל שקרובים פסולים לעדות לפי השיטה שזה רק כזה״כ ולא חוסר נאמנות, שהרי הם כן נאמנים ואעפכ יש גזה״כ שלא מקבלים את עדותם !?

    2. כתבת שלא היית מוציא להורג רוצח שעשה תשובה, אבל האם היית עדיין מעניש אותו במשהו (מאסר כמה שנים לדוגמה) ?

    3. האם ההבדל בין מלומדים לשופטים זהה להבדל בין לימוד (או יותר נכון, לומד) עיון תיאורתי (קרי, הלמדן) ללימוד (לומד) אליבא דהילכתא (קרי, הפוסק)

    1. 1. האמת המשפטית, לא בהכרח העובדתית.
      2. אולי. תלוי בנסיבות החברתיות ובהשלכות. צריך לחיות את המצב כדי להכריע בזה.
      3. לא. לימוד אליבא דהלכתא גם הוא לימוד (שבעיניי אינו שונה מלמדנות גרידא). ההבדל הוא בין שני אלו לבין פסיקה למעשה.

    1. עדים כשרים קובעים מהי האמת לצורך הדיון המשפטי. זה חא תמיד זהה לאמת העובדתית, כמו במקרה של עדים קרובים. אגב, גם בעולם המשפט הכללי מבחינים בין אמת משפטית לעובדתית. תוכל לחפש ברשת.

  15. האם השאלה האם התשובה פוטרת מעונש לא תלויה בתפיסות השונות של תורת הענישה ? למשל, אם העונש נועד להרתעה או לגמול, סביר לומר שהתשובה אינה פוטרת; אם הוא נועד לשיקום העבריין, סביר לומר שהיא כן פוטרת. וכן על זו הדרך.
    למה לא דנת את העניין מהאספקט הזה ?

    1. כאן לא עסקתי בהנמקות התיאורטיות אלא בבירור המקורות והגישות. הבירור התיאורטי נעדה בעבודה ובמאמר על תורת הענישה.

  16. בפסקה ״אז מהו ההסבר״ הסקת מסקנה מהמקרה של פסול קרובים שהבאת. לא הבנתי למה נדרשת לזה, והרי זו מסקנה ברורה מהדין של ״דין מרומה״. למה ללכת למקרה שהבאת מפסול קרובים ?

    1. יש הבדל גדול. במקרה של עדות קרובים ברור לנו שזוהי האמת ובכל זאת אנחנו לא פוסקים על פיה. בדין מרומה ברור לנו שזו לא האמת ולכן לא פוסקים על פיו.

  17. וסתם, האם תשובה תפטור מעונש ב״ד אחרי הפסק ? למה לא אומרים שגם אחרי הפסק (אבל קודם ביצוע העונש כמובן) הוא יכול לעשות תשובה

    1. לא הבנתי את השאלה. אם תשובה פוטרת מעונש זה נכון תמיד, ואם לא – אז היא תמיד לא פוטרת.

      1. בנאדם עבר עבירה. בי״ד פסקו את דינו למוות (לדוגמא). ואחרי הפסק אומר העבריין לבי״ד שהוא עכשיו מתחרט והוא עושה תשובה. האם זה מועיל ?

        1. על הצד שתשובה מועילה איני רואה מדוע שלא תועיל אחרי הפסק, בהנחה שבי"ד מתרשם שזה אמיתי.

          1. לא ידעתי שבי״ד יכול לחזור על הפסק שלו.
            וחוצמזה, אם אכן אחרי הפסק הוא יכול לעשות תשובה, למה לעצור במקרה של מודה בקנס ואח״כ באו עדים במקום ללכת יותר רחוק ולומר מודה בקנס ואח״כ נפסק דינו? אולי ראיה היא שאחרי הפסק התשובה לא מועילה

            1. גם אני לא ידעתי. לרוב הדעות אין לתשובה שום מעמד בביה"ד. כאן עולה הצעה שאולי כן. מעבר לזה, אם נפלה טעות הם חוזרים גם אחרי פס"ד.

השאר תגובה

Back to top button