הבא על ארוסתו בבית חמיו לשם נישואין

הרמב"ן בקידושין דף י לעניין ביאה על ש"כ כתב שביאה באיסור לא תקנה.

"מה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה וכו'. קשיא לי מי דמי התם ביאה באיסור הוא וכיון שהיא אסורה איסור גמור היאך תקנה…". אולי אפשר לבאר זאת שביאה באיסור לא מורה בעלות.

לעצם השאלה, הריטב"א שואל זאת בדף י' ע"א ומתרץ שביאה לשם נישואין מותרת, אף בבית חמיו

לגבי הרמב"ן, הביאה היא באיסור מאותה סיבה שאינה קונה: כי אין קידושין בשפחה כנענית (כמו בגויה). אין ללמוד מכאן שביאת איסור לא קונה, ובוודאי לא ביאה שאסורה מדרבנן.
לגבי הריטב"א, דבריו פלא בעיניי. כפי שהסברתי אין כאן קושיא. אולי הוא הבין שמותר לגמרי לבוא בבית חמיו, אבל איני מבין מדוע להבין כך.
ומשכתבתי את הדברים, נזכרתי במעשה הידוע דר' חיים בריסקר (אין תוס' כזה), ואמרתי לעצמי שבטח אין ריטב"א כזה. ואכן בינותי בריטב"א שם וראיתי שהוא לא כותב זאת:

ורבינו הגאון אלפס ז"ל תירץ דהא דהכא בביאה בלא קידושין וההיא דיבמות בביאה שאחר קדושי כסף או שטר דכיון שהערה בה אחר שקדשה ולא נכנסה לחופה קני לה כאשתו גמורה ליורשה ולטמא לה, דיקא נמי דאמרינן התם אשה לבעלה מנין, והיינו דגמרינן לה קיחה קיחה משדה עפרון כלומר דכי איכא יקח ובעלה דהיינו ביאה וקדושין קנאה, ולא נהירא שלא מצינו בכל מקום ביאה אחר קדושי כסף בלא חופה שתהא קונה דאדרבה ביאה באיסור היא והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, והכי מוכח ביבמות דביאה דבתר קידושין בלא חופה זנות בעלמא היא, אלא שיש לומר דהתם בבועל סתם אבל בבועל לשם נישואין אחר קידושין הרי הוא עושה נישואין, כן כתב הרמב"ם ז"ל.

מה שהוא כותב זה שהביאה אם נעשית לשם נישואין עושה נישואין ואינה זנות. הוא לא כותב שאין בזה איסור (דרבנן, לבוא על אשתו בבית חמיו. אין איסור זנות כי זו באמת לא ביאת זנות).

הרב מבין שכהריטב"א אומר 'דהתם בבועל סתם' זה מדבר רק על הגמ' ביבמות ולא על דברי הרמב"ם.
א. מסברא אינני מבין אם הביאה הזו עושה נישואין מדוע שילקה מה רע בביאה זו?
ב. הרמב"ן במקום אומר "אבל איני יודע לביאה בלא חופה שתקנה לירושה ולשאר מילי דאישות שהרי ביאה באיסור היא וכזנות דמיא והיאך תקנה וה״נ מוכח שהרי אחין דף כ״ט ע״ב אינה קונה אבל הר״ם תלמידו ז״ל אומר שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה נמצאת אתה אומר ביאה קונה לשם נישואין וחופה קונה לשם נישואין והבא על ארוסתו בבית חמיו שלא לשם נישואין אין קונה ולוקה מדבריהם". פה נראה בברור שהבועל ארוסתו בבית חמיו לשם נישואין אינו לוקה כפי שהסברתי בריטב"א. וכן בריטב"א נראה לי שזה הבאור משום שכתב 'וכ"כ הרמב"ם' וזהו הרמב"ם שמביא הרמב"ן.
ג. נראה לי שברמב"ן הנ"ל רואים שביאה באיסור לא קונה בלי קשר למהות הקניין.

א. כאמור, יש איסור דרבנן. מדובר על מכות מרדות ולא לאו. גם לקדש בביאה סתם אסרו (משום מי שהטיח את אישתו תחת העץ), אבל דומני שאין חולק שאם עשה כן הביאה קונה.
ב. גם כאן הדיוק אינו מוכרח. אפשר שהבא לשם נישואין לוקה וקונה.
ג. שם לא ברורה לי כוונתו. אולי זה שיש איסור הוא משום שברור שאין כוונתו לקנות אלא לזנות. ועוד אפשר שבאמת מדובר באיסורים כאלה שיש בהם משום זנות ולא בכל איסור (כמו מקדש בביאה רגיל, שאיני מכיר מי שאומר שלא קונה בגלל שיש איסור דרבנן). ואולי הוא מחדש שיש בזה פסול כמו מצווה הבאה בעבירה? נראה לי דחוק (קודם כל כי לא מדובר במצווה, ועוד). בקיצור, איני רואה סיבה שהאיסור שבביאה ימנע חלות קידושין או נישואין.

ההבנה הראשונית שלי הייתה שחז"ל אסרו על ארוס לבוא על ארוסתו לפני שלב הנישואין (כי יש בזה מעין פריצות). הבא על ארוסתו בבית חמיו זה רק דוגמא נפוצה לביאה שלא לשם נישואין (כי אדם רגיל לא מכוון כוונות בשעת הביאה על ארוסתו, אלא הנסיבות מסביב הן גילוי מילתא לכוונתו הכללית – אם עשו חופה ומשתה אז זה סימן שהארוס מכוון לשם נישואין, ואם לא עשו, והארוסה עדיין בבית חמיו, אז זה סימן שהוא לא מכוון לשם נישואין). מכאן הסקתי שגם אם הביאה הייתה בבית חמיו ממש, אבל לשם נישואין, אז אין פה בעיה. למשל בימינו מצוי שהחתן והכלה מתגוררים בבית ההורים של אחד מבני הזוג. במקרה כזה נראה שאין בעיה.

הלכתי איתך חצי דרך. האיסור מעיד שאין כאן כוונה. ואולי זו גופא הייתה סיבת האיסור. אבל משעה שנאסר זה אסור. אבל לא בהכרח יש קשר לתפיסת הנישואין. כלומר אם מתכוין לשאת זה יתפוס חמרות האיסור.
לעצם הסברא, נראה לי פשוט ש"בית חמיו" אינו מקום גיאוגרפי אלא כל עוד האישה ברשות חמיו ולא נשואה לו. ולכן כשכרים כזוג בבית הוריה זה גם ביתו ולא בית חמיו.