קיום כללי ההלכה על חשבון הפרטים
שלום רב.
אני מניח שבזמן הראשונים, וכל שכן בזמן האמוראים, וקל וחומר בזמן התנאים, כמות הידע ההלכתי הנדרשת מפוסק או רב היתה פחותה להפליא ממה שצריך להיות לפוסק בזמנינו, כך שבזמנינו יש התמודדות לא קלה עם כמות הידע [אא"כ נאזור אומץ לחזור להורות מן התלמוד לחוד].
בנוסף על הקושי של ריבוי הדעות שהצטברו במשך הדורות יש גם קושי של ריבוי הפרטים שהצטברו, סביר להניח שגם בזמנים קדמונים היו מצאויות כאלו ואחרות שלא נתבארו כל צרכם בספרי ההלכה ומן הסתם סמכו בזה על ההגיון של כלל הלומדים שידעו להקיש מקרה כזה או אחר אל הסעיף המתאים בספרי ההלכה.
מעתה מסופקני אם יש מקום לצורת לימוד אשר תכלול רק את כללי ההלכה הנחוצים ולגבי הפרטים ידון כל לומד כפי הבנתו בשעת מעשה, בכך נרויח שיהיה ראלי לחכם ממוצע להקיף את חלקי התורה כראוי, ומשום טעות אין לחוש כי הכללים יהיו ברורים והפרטים גם אם נטעה בהם אינם בכלל טעות בדבר משנה.
או שמא נגזר עלינו ללמוד בבלבול אין סופי עד ביאת משיח צדקנו.
אני חושב שכך אכן צריך ללמוד, אבל חשוב להיכנס גם לפרטים כי רק דרכם מפנימים ומבינים את הכללים. אבל נכון שביסודו של דבר מה שחשוב הוא צורות החשיבה ולא מה אומר מקור זה או אחר. אבל זה לא רק בגלל הקושי אלא בגלל שבאמת לא צריך. לא כל טקסט בכתב רש"י הוא מקור סמכותי ואפילו לא מקור חשוב.
אני שמח על דעתך, אבל לא הבנתי אם זה משום שאתה סבור שטעות בפרטים אינה חשובה (ולפחות פחות חשובה בחוסר בידיעת הכללים), או משום שאתה סבור שע"י הכללים מלכתחילה אין מקום לטעות בפרטים.
השאלה מהי טעות בפרטים. לפסוק לא כמג"א אינה טעות בפרטים. לא צריך לטעות בהלכה, בפרטים או בכללים. אבל צריך גם לפסוק אוטונומית. ראה מאמרי על אוטונומיה וסמכות בפסיקת הלכה.
כוונתי לטעות אמיתית (אם יש כזה מושג ראה במאמרך על אלו ואלו דא"ח) למשל שהפוסק בעצמו יסכים לאחר מעשה שהוא טעה, אעפ"כ יש מקום לטעון שמאחר וכוחתינו כבני אנוש מוגבלים, עלינו להעדיף את הטעות בפרטים כדי להרויח שליטה מליאה יותר בכללים.
[לענ"ד אפשר להבדיל בכך את שיטת החזו"א שהעדיף להשקיע בניתוח עצמי של היסודות ובכך דילג על ספרות ההלכה הפחות מרכזית של הדורות שלפניו, ועי"ז הרויח את ההיקף של כל התורה (כמעט) לעומת שיטתו של הרב עבדיה ז"ל שהעדיף להתחשב בכל הספרות התורנית שקדמה לו ובכך לא היה סיפק בידו להקיף כמה חלקים חשובים בתורה כמו עירובין ריבית וכו'. כמובן שהדברים הם דוגמא בעלמא ואינם מתיימרים לנתח את כל ההבדלים בין שיטות הפסיקה השונות].
אפשר למצוא סמך לחשיבה זו בדברי הגמ' (פסחים ג) לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. אני מניח שדרך זו עלולה לגרום לטעות בהבנת הענין לפרטיו, ואעפ"כ העדיפו חז"ל את הידע הבסיסי בצורה ברורה על פני הידע הרב בצורה שעתידה להשתכח. את המאמר שציינת מצאתי ואקוה לעבור עליו.
משום מה כשאני מאריך קצת התגית "להגיב" נעלמת לי איך אפשר להתגבר על כך
בסופו של דבר צריך לא לטעות בהלכה. איני רואה הבדל בין כללים לפרטים. אני גם לא חושב שיש אפשרות לחלק בין זה לזה ולעסוק בכללים לבד או בפרטים לבד. זה שלוב בזה.
אם מדובר במחשב, לחץ על טאב עד שיופיע הכפתור שנעלם. בנייד – איני יודע.
הסיבה שאני מניח שטעות בכללים חמורה יותר היא על פי הכלל שיש בידינו שיש הבדל בין טעות בדבר משנה לטעות שאינה בדבר משנה אלא בשיקול הדעת, מאחר והפרטים נגזרים מן הכללים ע"י שיקול הדעת מסתבר שהטעות בהם אינה בכלל טעות בדבר משנה.
אתה מניח כאן פוזיטיביזם כאילו שה"משנה" מכילה כללים והפסיקה גוזרת מהם פרטים בדרך דדוקטיבית כלשהי. אבל אין לזה שום בסיס בעובדות. המשניות והמקורות המוסמכים שלנו כמעט לא עוסקים בכללים. הם בנויים בשיטה קזואיסטית (של מקרים). ההיסקים הם בדרך של אנלוגיה שלפעמים משתמשת בכללים (שבדרך כלל נוצרים ומתפרשים על ידי הלומד). בקיצור, ההבחנות החדות שאתה עושה בין כללים לפרטים אין להן שום בסיס עובדתי. זה פשוט לא עובד כך.
איני חולק על האמור שהמשניות והתלמוד עוסקים בעיקר בפרטים,
עיקר טענתי היא שאולי הגיע הזמן (בעיקר מחוסר זמן לעסוק בפרטים שהצטברו בכל הדורות) לחלץ מתוך אותם פרטים כללים מסודרים, ולעסוק בעיקר בהם, אמנם את הפרטים המוזכרים בתלמוד לא נוכל לזנוח אבל את המוני הפרטים שנצטברו במשך הדורות אולי כן כדאי לזנוח.
אני חושב שאחד מהדברים שהרמב"ם ניסה לעשות בחיבורו משנה תורה הוא להפריד בין הכללים לפרטים (אם כי לטענת רבינו קרשקש ללא הצלחה, ויש צדק בדבריו).
עיקר התועלת בשיטה זו היא פרגמטית, ליתן הזדמנות לכל ת"ח ממוצע לשלוט ביסודות התורה כראוי.
אני חוזר שוב ואומר שאתה מדבר באוויר. העיסוק בפרטים הוא חלק מחילוץ הכללים. עיסוק בפרטים אין פירושו למידת כל טקסט שנכתב ובוודאי לא מחויבות אליו. אבל אין לנתק את הפרטים מהכללים. דומני שמיצינו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer