קושיה על דברי שו"ע הרב מן השרש השלישי

שו"תקטגוריה: מטא הלכהקושיה על דברי שו"ע הרב מן השרש השלישי
מ. מ. שאל לפני 2 שנים

לגבי האיסור להתענות בשבת, כתב שו"ע הרב (רמב קו"א א) שלדעת הרמב"ם נפקא ממ"ש אכלוהו היום, וזה שלא מנה איסור כזה במניין המצוות הוא כיון שזהו איסור היוצא ממצוות ואיסורי המן, שאינם נוהגים לדורות.
לכאורה, מאריכות דברי הרמב"ם בשרש השלישי, לדוגמא ממה שהתעקש לומר שם שדין הגונב את הקסוה אינו פשט הכתוב אלא רמז, נראה שלדעתו אם היה דין לא-זמני כלול בפסוקי הדינים הזמניים, היה ראוי למנותו.
*****
עד כאן כתבתי לפני שעיינתי ב'ישלח שרשיו'. אחר העיון שם ראיתי שמחד גיסא לפי ההנחות שם הקושיה מתחזקת, כי נראה שהמצוות הזמניות הן מסוג אחר לחלוטין (הנחיות ולא מצוות, דרגה פחותה של נבואה). מאידך גיסא, כמה שמחתי לראות שם (כרך א עמ' 304) את השאלה מפורשת ועומדת. הרשה לי להתפעל מעבודתכם הנפלאה!
שם כתבת שאפשר ללמוד מהפסוקים הללו "עניין" דאורייתא, אבל קשה לומר כן בדעת שו"ע עצמו (נראה שלא התכוונת שם ליישב אותו אלא להציע חלופה). וראה בדברי הרב זוין (המועדים בהלכה ב עמ' תצ) שניסה לבאר ע"פ דברי שו"ע הרב אלו מדוע אין התענית דוחה עונג שבת, ולפי האמור דבריו מוקשים [אא"כ נאמר כך: כאשר גזרו הנביאים על התעניות (מן הסתם פיקציה הלכתית לשיטתך..) היה עליהם ללמוד מפרשת המן שיש עניין לאכול בשבת, ועל כן מן הסתם שסייגו את גזרתם ולא אמרוה בשבתות.]
אם נתחדש לך בזה איזה דבר במשך השנים, אשמח לקרוא.

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 2 שנים

בעוונותיי כבר איני זוכר. אכתוב מקופיא.
ייתכן הסבר פשוט יותר למה הרמב"ם אינו מונה זאת. בגלל שזה לא פשט הכתוב אלא דרשה. וכמובן ייתכן שזה עניין.
אם זה יוצא מאיסור המן שאינו נוהג לדורות אז גם זה לא היה נוהג לדורות. לא הבנתי את ההסבר הזה.
ובגונב את הקסוה, למה אתה מניח שזה איסור זמני?

מ. מ. הגיב לפני 2 שנים

א. "לא פשט הכתוב אלא דרשה" – ביאור טוב (להעביר לשרש השני), אבל ודאי לא נכנס בלשון שו"ע הרב.
ב. "יוצא מהמן שאינו נוהג לדורות" – התכוונתי שנלמד מה"עניין" שבזה, לא לימוד הלכתי אלא מטא-הלכתי.
ג. גונב את הקסוה נלמד מפסוקי "לא יבא לראות כבלע את הקודש", שלפי הרמב"ם היו נכונים רק במדבר וממילא זמניים. זה הפשט הפשוט בשרש השלישי לענ"ד.
בתודה.

מ. מ. הגיב לפני 2 שנים

ודאי שהגונב את הקסוה כשלעצמו איננו איסור זמני. אבל דייקתי מכך שהרמב"ם נימק את אי המניה שלו בכך שאיננו כלול בפשט הכתובים (ודייק בלשון חז"ל לגביו – "רמז"), שאם לא היו הגבלות כאלו היה הרמב"ם מונהו, למרות שהוא יוצא מתוך צוויים זמניים.

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

לגבי גונב את הקסווה זה רק נרמז בכתוב, כמפורש בגמרא סנהדרין ("היכי רמיזא").
אני לא חושב שהדיוק הכרחי. אם זה לא היה רמוז אלא כתוב זה היה איסור זמני. אבל מכיוון שידוע לנו מחז"ל שהוא לא זמני, עולה השאלה מדוע לא נמנה. והתשובה כי הוא רק רמוז.

מ. מ. הגיב לפני 2 שנים

"אם זה לא היה רמוז אלא כתוב זה היה איסור זמני". חידוש נאה. מסברא, למה שלא נפריד בתוך הכתובים הזמניים בין החלקים הזמניים ובין החלקים שאינם זמניים? נניח שההנחיה לגבי צנצנת המן מלמדת אותי משהו על דיני נותר, למה שלא אחלק ואומר שהמן הוא מצווה זמנית והפרט לגבי נותר אינו זמני?

mikyab צוות הגיב לפני 2 שנים

לא סביר לעשות הפרדה כזאת. אם הפסוקים הללו נאמרו לזמנם למה שפרט כלשהו בתוכם יהיה נצחי? צריך סיבה פרשנית פוזיטיבית כלשהי כדי לומר דבר כזה.

השאר תגובה

Back to top button