צדה האפל של האפלטוניות (טור 239)

בס”ד

בכמה וכמה טוקבקים שעלו בעקבות הטור הקודם שאלו אותי מה רע בשרבוב שיקולים מטפיזיים לתוך קבלת ההחלטות וגיבוש האידאולוגיות בעולם הריאלי, לפחות כשאין חשש לגבי אמינותם. בתשובתי כתבתי שזה יכול להתפרש כסייג שמטרתו למנוע מסקנות שגויות שיטעו אותנו, אבל הוספתי שהתחושה שלי היא שיש בעייתיות גם בעצם השרבוב הזה אפילו ללא החששות מטעות. בטור הזה, שלא תוכנן מראש, אני רוצה להדגים סוג כזה של בעייתיות. הדברים מתקשרים בצורה זו או אחרת גם לבחירות הבאות עלינו לטובה (כן ירבו) בקרוב ממ”ש. על כן תפילתי שטוחה שירבו בחירותינו כרימון, ובבחירות אחרי הבאות, בעוד כמה חודשים, בעז”ה יצוצו נושאי דיון נוספים, וכך ירבה העיון ותרבה דעת כמים לים מכסים.

“אהבת ישראל” של מפלגת נעם

מפלגת נעם שהוקמה לא מזמן מעוררת תגובות קשות מאד (ראו דוגמה אחת מיני רבות אצל שמואל פאוסט כאן), ולא בכדי. הפעם זה בא אפילו ממקומות לא צפויים של אנשים מתונים וסובלניים, אפילו של חרד”לים ורבנים שונים, ונראה שזה נובע מכך שהפעם יצא המרצע מהשק. האינסטינקט של המתינות והכבוד ליריבים ובפרט לרבנים, כבר לא חזק דיו מול שטף השנאה, ההשמצות והרפש שיוצא משם. התעמולה של הכת דנן בדרך כלל נוטפת דבש ועטויה במעטה דביק של אהבת ישראל, הפעם הוציאה מקרבה ערימת רפש מרשימה והציבה אותה מול עינינו הנדהמות ברשות הרבים.

לא אמנה כרוכל את כל הפנינים הדוחות שהוציאו הללו לאור העולם (והחשיכו אותו) בסבב הנוכחי. אסתפק רק באחת מהן, והיא הסרטון הזה (מומלץ לצפות לפני שממשיכים לקרוא). הסרטון החביב ומחמם הלב הזה ממקם את הלהט”בים והרפורמים במפלגה אחת עם הנאצים, גמאל עבדול נאצר, החמאס ושאר צוררים. ואין בכך כל פלא, שהרי מטרת כולם, כלומר ה”הם” (זו מילת המפתח בסרטון) האולטימטיבי, היא אחת: הכחדת ישראל ושם ישראל מעל פני האדמה. זה אותו “הם” שלכל אורך ההיסטוריה מופיע(ים?) בגלגול שונה, אבל אל תטעו: זה תמיד הוא (או “הם”).

חשוב לי להבהיר שאין לי שום בעיה עם הסגנון, ואפילו לא עם ההשוואה לנאצים, כל עוד היא  נעשית בהקשר ובהיגיון (אני נגד ההתקוממות האינסטינקטיבית נגד הביטוי הזה, כולל חוקי גודווין למיניהם). נניח שהם היו אומרים משהו כמו חז”ל, שהשוו את לבן לפרעה כי שניהם ביקשו לאבד את הכל, כלומר היו אומרים שכל אלו יביאו לאובדנו של העם היהודי. זו אמירה חמורה וקשה (וגם לא נכונה), אבל לגיטימית בעיניי. יש כאן טענת עובדה, והיא יכולה להיבחן לגופה. אבל בסרטון הנאלח הנ”ל יש משהו חמור הרבה יותר. הטענה שם אינה שהקבוצות הללו יביאו להכחדת עם ישראל, אלא שזה בדיוק מה שהם מתכוונים לכל אורך הדרך לעשות. כלומר מדובר במהלך מכוון ומתוזמר. זה מה ש”הם” מתכננים, וכשלא הולך ל”הם” בדרך אחת אז “הם” מנסים בדרך שונה. הרפורמים הם גלגול של היטלר ונאצר, וכנראה שכל אלו הם ידם הארוכה של הלהט”בים (=דמונים מהסיטרא דטומאה של עולם האצילות).

זהו רק סרטון אחד, אבל בית המדרש (?) הזה הוציא ומוציא תחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר, עוד פנינים וספירים כאלה גם לפני עידן ה”נעם”, אף שזה בהחלט מתעלה על כל מה שקדם לו. לכן ניתן להוסיף לרשימת גלגוליו של ה”הם” האימתני גם את נשות הכותל, החיילות (=הבחורילות), הזמרות, משרד החינוך, בנט ושקד (כולל “הרב רפי”, שהוא דווקא בחור טוב אבל אחזו שד שגרם לו לממן רפורמים ולהט”בים), הצבא, שלא לדבר על מפלגות השמאל רחמנא ליצלן, ובוודאי מבקרי המקרא (אנשי “תנ”ך בגובה עיניים”) והתלמוד (בעלי שיטת “הרבדים”) לא עלינו ולא עליכם, ובעצם האקדמיה בכלל, וכל שאר שונאי ישראל לאורך הדורות ובכל רחבי הגלובוס (כולל ה”שונאים” נגד ה”מחבלים” כמובן), מבחוץ ומבפנים. הטענה שבעצם נמצאת ממש בטקסט (ולא רק בסאבטקסט) היא שכל אלו שותפים למזימה מתוזמרת היטב שמטרתה המכוונת היא השמדת התורה ועם ישראל. יתר על כן, הם כולם אינם אלא גלגול של אותו הדמון, שייקרא שמו בישראל “הם” (אימא’לה!!), שקם עלינו בכל דור ודור. ממש הפרוטוקולים של זקני ה”הם”.

מי אלו ה”הם” הללו שחוזרים ומופיעים על במת ההיסטוריה פעם אחר פעם, מלבן הארמי דרך פרעה והיטלר ועד הרפורמים, נשות הכותל, הלהטב”ים והחיילות יימח שמם ושמן? אין בסרטון שום הסבר. אבל הקורא ודאי יודע, שהרי כל צוררינו שליט”א הם גלגולים שונים של אותו “הם” מיסתורי. הדמון שמניע את שנאת ישראל (כולל השנאה העצמית של הרפורמים והלהט”בים כמובן), הלוא הוא שרם של עשיו, חמינאי ואנגלה מרקל.

עד כאן על “אהבת ישראל” שלהם. בהמשך אדון באהבת ישראל (בלי מרכאות) שלהם.

“אומרים רשעות יש בעולם”

אולי תתפלאו, אבל כשלעצמי אני לא נוטה להאמין בקיומם של רשעים. למרות הביקורתיות שלי ולמרות המלחמות הלוהטות והנחרצות שאני מנהל כאן עם כל העולם ואישתו, כמעט איני מצליח לדמיין רשע אמיתי, כלומר אדם שפועל במכוון במטרה להרע. אולי סתם רוצח שפל או מתעלל סדרתי יכול להיות כזה, אבל להערכתי אפילו לאנשים כאלה יש במקרים רבים נסיבות מקילות ומניעים אחרים פרט לגרימת רוע ממש. מישהו שפועל במטרה להרע זה סוג של פסיכופת. להבנתי, אדם נורמלי לא עושה דברים כאלה. ברוב המקרים אנשים פועלים מפני שהם מאמינים בערכים כלשהם ומנסים לקדמם. לפעמים הם משקרים, לעתים הם נוקטים בדרכים עקלקלות ובעייתיות, לפעמים נופלים ברשתו של היצר הרע (עוד דמון), ולפעמים אפילו הערכים שלהם בעצמם עקומים. אבל איני מצליח לראות מישהו שמטרתו להשמיד ולהרע לשם הרוע גרידא. אדם שבוחר ברע כדי לעשות רע וזהו. במובן הזה אפילו את היטלר, שמשמש בסרטון הזה כארכיטיפ של רשע (ולכן כל גלגוליו של ה”הם” ימ”ש מושווים אליו), קשה לי לדמיין כמי שבא להרע וזהו. נדמה לי שאפילו הוא אולי האמין שמה שהוא עושה הוא ראוי.

אבל אנשי הכת הקדושה דנן מציגים את כל מתנגדיהם כשייכים לדמון “הם” (אני חושב שזה בן דודו של “שאיה”, אותו שד מבבא קמא שאחראי על החוק השני של התרמודינמיקה – כלומר התפוררות בתים לא מיושבים), שמתגלגל כל פעם באדם או קבוצה אחרת. כולם פועלים מכוחו במטרה להשמיד את עם ישראל ולהורידו מעל במת ההיסטוריה. כעת לא נותר לנו אלא להעביר את החוק לעשיית הדין ב”הם” ועוזריהם.

בפרפרזה על מאמר המשורר אומר כאן: אומרים רשעות יש בעולם, מה זאת רשעות?…

שני סוגי ביקורת

כלפי התופעה של נעם ניתן למצוא שני סוגים של ביקורת (נדמה לי ששניהם בעוצמה דומה): ביקורת על התוכן (כמו זו שהבאתי של שמואל פאוסט ועוד רבים) וגם ביקורת על ההתנהלות, העקביות והשכל הישר. בהקשר השני מעניין לציין את הטור של אבישי גרינצייג בפייסבוק (הזכור לטוב מתחילת טור 74 שלי), שמבקר את המפלגה הזאת על הפלגנות וחוסר ההיגיון שבהתנהלותה אפילו לשיטתה (כדאי לשים לב שלפחות במשתמע הוא מסכים לתכנים ולאידיאולוגיה שלהם). רבים כבר העירו על התנהלותם המוזרה, גם אם מקבלים את תפיסותיהם החרד”ליות. לא ברור מה בדיוק הם רוצים להשיג, והאם לדעתם ולשיטתם יהיו גם תועלות כלשהן למהלך שלהם או שזה יביא רק נזקים לרעיונות שלהם עצמם (מה שמבחינתי כמובן יהיה מבורך להפליא). על פניו נראה כאילו הם מחפשים רק לריב ולא לקדם שום דבר. משום מה, בא להם להיכנס באימ’אימא של העולם וזהו (אני חייב לומר שזו תחושה שקל לי להזדהות איתה J).

כל אלו הן שאלות טכניות שמשקפות בעיקר היעדר שכל ישר, וכידוע לחפש אצל החבר’ה הללו שכל ישר זה כמו לחפש כלבי ים בדימונה. הבעייה העיקרית בתעמולה ובתוצרים של הכת ההזויה הזאת הם התכנים, ולא ההתנהלות הטהרנית וחסרת ההיגיון וחוסר השכל הישר. אבל כאן לא אעסוק בכל זה. בטור הזה בכוונתי להשתמש באהבת ישראל (או “אהבת ישראל”) של החבר’ה הללו כדי להדגים את משמעויותיה של גישה אפלטונית לחיים ולבני אדם. דומני שהתופעה המוזרה של מפלגת נעם מהווה דוגמה קונקרטית מצוינת לכך.

אציין כי במובן מסוים הטור הזה הוא המשך של קודמו, שכן גם כאן נפגוש את הנטייה לבחון את המציאות דרך הסאבטקסטים והדמונים שכביכול עומדים מאחוריה, במקום להתייחס אליה עצמה. לטעמי יהיה בכך משום הסבר לשאלה בה פתחתי כאן, מדוע הסתכלות כזאת היא בעייתית.

אהבת ישראל של מפלגת נעם

ראינו למעלה ביטויים עילאיים של “אהבת ישראל” ו”אהבת אדם” בכלל מבית מדרשה של מפלגת נעם. אבל יש בהתבטאויות של הכת דנן גם ביטויים שבאמת מבטאים אהבה, לפחות בניסוח. במקרים רבים הם שלובים בהתנשאות ילדותית משהו, שילוב משעשע מאד בעיניי, בעיקר מפני שהוא בא מכת שהבנת המציאות שלה והיכולת לביקורת עצמית וניתוח רעיוני ואינטלקטואלי שלה, לפחות כאשר אנחנו חורגים מפלפולין דאורייתא (וגם שם טרם השתכנעתי לגבי כולם), מדשדשים במי אפסיים. אבל אל חשש, היצורים העליונים והצודקים הללו אוהבים גם אותי ואותך. הם מעל שנאות ילדותיות ואישיות. הם ספוגי אהבה לכל אשר בשם ישראל יכונה. רוצים הוכחה? הנה זה בא.

אתמול שלחו לי שיר מרטיט שכתבו שלושה רבנים (אני בטוח שאתם יכולים לשער מי משלושתם היה המשורר. שמו שמור במערכת) לכבוד מפלגת נעם. אני מקווה שבפרסומו כאן איני פוגע בזכויות יוצרים. אבל דומני שבמקום שמדובר בקלסיקות כגון זו יש מקום להקל (ולו רק למען שימור הנכס האינטלקטואלי והרוחני הזה לדורות הבאים):

נו, אז מי יכול עוד להטיל ספק באהבה העליונה שהחבורתא קדישא הזאת חשה כלפי כל יהודי?! בשלב זה איני מצליח להתאפק, ואני מפנה את הקוראים לשתי תגובות טובות ששלחו לי על השיר הזה:

כשלעצמי השיר הזה מזכיר לי את דבריו של סבא שמואל ז”ל שאמר על אחד האדמו”רים הידועים שהוא אהב את כלל ישראל אהבה עזה ועצומה, רק עם רוב הפרטים (כל אלו שאינם הוא או מי שבצלמו כדמותו או שסר למרותו) היו לו קצת בעיות.

טוב חברים, בכל זאת הגיע הזמן להירגע מהרטט, לנגב את הדמעות (אין צורך להחליט האם אלו דמעות צחוק או בכי) ולגשת לעצם העניין.

האם הם עצמם מאמינים בזה?

לאור מה שתיארתי למעלה על “אהבת ישראל” של החבורה הזאת, אין פלא שהתגובה הראשונית לליריקה המשובחת הזאת שעוסקת באהבת ישראל (בלי מרכאות) היא שמדובר בצביעות. מפלגה נוטפת שנאה ופלגנות, שמטיפה להדיר את כל מי שאינו כמוה, שיוצאת נגד רבנים וקבוצות מכל הסוגים והמינים, שמזהה יהודים בעלי השקפות אחרות עם נאצים, שפוסלת כל מה שזז מחוץ לה עצמה, שמרוב שנאה מתנהלת בצורה הזויה ומנוגדת לאינטרסים שלה עצמה (בבחינת שנאה שמקלקלת את השורה), ושכל זה ממש לא מפריע לה בו בזמן לשיר שירי אהבה לכל יהודי, מוכרחה להיות צבועה. האם קבוצה שהערכים העיקריים שאליהם היא דוחפת הם אחדות ישראל (ערך מאוס בעיניי, לפחות בביטוייו המקובלים) ואהבת ישראל (ערך יפה וטוב), וכל מה שהיא עושה הוא ההיפך הגמור, אינה צבועה?!

כפי שהסברתי, בניגוד להם (בלי מרכאות) אני לא מאמין ברשעים וברשעוּת. אנשים סבירים (במידת מה) אינם רשעים. גם אם ערכיהם פסולים בעיניי, בדרך כלל הם באמת מאמינים במה שהם עושים. נשות הכותל באמת חושבות שכך ראוי (ולדעתי גם צודקות), וכך גם הלהט”בים (כולל ההשתקה הלהט”בית שנדונה בטור 225) ואפילו הקבוצות שמנסות לכפות על כולנו לשמוע במעורב זמר נשי (שלא צודקים, ואפילו פועלים בצורות מכוערות בעיניי), וכל הקבוצות שמנסות להילחם בעולם הדתי לגווניו, כל ה”הם” הללו אינם באמת רשעים לדעתי. חלקם אולי טועים, ואחדים מהם נוקטים בדרכים נלוזות ומזיקות ולפעמים גם לא הגיוניות, ולדעתי רבים מהם גם סובלים מכשלים מחשבתיים, אבל למרות כל זאת קשה לי להתייחס למישהו מכל אלו, גם אלו מהם שאיני מסכים איתם, כרשעים שפועלים להרע במכוון. ספק רב בעיניי אם יש בכלל חיה כזאת. את אף אחד מהם לא הייתי מצרף להיטלר.

אלא שבדיוק בגלל זה גם ביחס לכת דנן תחושתי היא שלא מדובר בצביעות. אני נוטה להאמין שהם באמת פועלים מתוך תחושה של אהבת ישראל ולמען אחדותו. אני דווקא מאמין להם שאלו תחושותיהם, אלא שדווקא בגלל זה הדבר אומר דרשני בכפליים. איך מגיעים למחוזות הזויים כל כך? איך אנשים מייחסים לעצמם תחושה כנה של אהבת ישראל וקידום אחדות ישראל, כאשר כל מה שהם עושים משדר שנאה ופלגנות שמלווים בתחושת רדיפה והתנשאות? איך אנשים שלכאורה (ואולי באמת) אוהבים כל יהודי, לא מגלים ולו גרם של אמפתיה לאנשים אחרים, חלקם יהודים טובים שומרי תורה ומצוות, שמתמודדים עם קשיים שאיני יודע מי יכול לעמוד בהם (לוותר על זוגיות וקשרים מיניים לכל החיים. הכוונה ללהט”בים כמובן). איך הם לא מסוגלים להבין את הבסיס לפעילותם של בעלי דעות אחרות, גם אם אינם מסכימים עמם (ולכן רואים את כולם כרשעים)? איך אנשים כה אינטליגנטיים ובעלי רמה רוחנית עילאית כזאת לא מצליחים להבין שיש אנשים שחושבים אחרת, ושלא כולם מונעים משנאת ישראל ורוצים להשמידו בשם הקרן החדשה והאיחוד האירופי? בעצם אפילו הקרן החדשה והאיחוד האירופי (הדמונים האולטימטיביים) שר”י אולי אינם ממש רשעים. איך החבר’ה האלה לא מסוגלים ליישם את תורת רבם (הראי”ה) שלימד שבכל תנועה או רעיון יש גם צדדים חיוביים, ולכתוב ולפעול באופן שהוא בבחינת “רבן דקרו”? האם ייתכן שכל זה נעשה בתמימות? כיצד ניתן לומר שזה אינו רשע מכוון? אבל דווקא מידת האבסורד הזאת מעוררת בי תחושה שלא מדובר ברשעות ולא בצביעות אלא באמת בטעות (כמעט תמימה).

הרב אבינר הוא אדם אינטליגנטי מאד, וקשה לי להבין כיצד הוא מוציא  מתחת ידיו שיר מוזר, הזוי וילדותי שכזה. משהו כאן משבש לחלוטין את צורת החשיבה והפעולה שלהם, והדבר אומר דרשני. לזה לא מצאתי הסבר, פרט לכך שאולי יש כאן זלזול (מוצדק לגמרי) בחסידים שלהם. הם כנראה מעריכים שמי שמוכן לקבל רעיונות וטיעונים כה הזויים כנראה יכול להיות מושפע משיר ילדים מטופש שכזה ולהירתם למהלך התימהוני והלא ברור שהוא מנסה לקדם. אבל לגבי הטעות שלהם בתפיסתם את עצמם (ראה בפסקה הקודמת), הדבר כאמור טעון הסבר.

לאחר מחשבה נוספת, אני חושב שהבנתי מהי אותה טעות, וכאמור היא משקפת את צורת ההסתכלות שנדונה בטור הקודם. לדעתי זהו ביטוי חריף וקיצוני לניתוק מהמציאות של החבורה הזאת, ויש כאן לקח חשוב לגבי התייחסויות אפלטוניות בכלל. זו הסיבה שהחלטתי בכל זאת להקדיש לעניין הזה טור, למרות שמדובר בקבוצה אזוטרית וחסרת חשיבות, שכשלעצמה אינה שווה דיון (שנאמר: ברוך שברח מהם וממשנתם).

מצוות הרגש: מהי אפלטוניות

כדי להבין זאת, הבה נתנתק לרגע ממחוזות האקטואליה, ונשוב לנושא שכבר דנתי בו בטור 22, מצוות הרגש. אני אתמקד כאן במצוות של אהבה ושנאה. יש כמה מצוות כאלה בהלכה: אהבת ישראל, אהבת הגר, אהבת השם, שנאת הרשעים וכדומה. ניסיתי שם להראות שמצוות אהבת ישראל, אהבת הגר ואולי גם אהבת השם (אם כי כאן זה מסובך יותר), הן מצוות שלכאורה מעמידות במוקד את הרעיון ולא את האובייקט (=האדם). הטענה הייתה שצריך לאהוב את הגר מפני שהוא גר. כך כותב ר”י הוטנר, למשל, שאם יש לי שכן גר ואני לא יודע שהוא גר אבל אוהב אותו סתם כי הוא נחמד – לא קיימתי את מצוות אהבת הגר. רק אם אני אוהב אותו מחמת גרותו מתקיימת המצווה. לגבי שנאה לרשעים המצב ברור ומפורש יותר בפוסקים. רבים כתבו שהמצווה היא לשנוא את החטאים ולא את החוטאים. אחרים כתבו שיש חובה להמשיך ולאהוב את האדם למרות ששונאים את דעותיו ומעשיו. אם בהקשר של מצוות האהבה התפיסה האפלטונית אינה מובנת מאליה ולא מוסכמת, בהקשר של השנאה התפיסה הרווחת והמובנת מאליה היא אפלטונית. הארכתי בזה בטור 22 ובמאמר על הרגשות בהלכה, ועוד יותר בספר 11 בסדרת לוגיקה תלמודית שעוסק באפלטוניות של ההלכה.

בכל המקורות הללו הסברתי שלכאורה מדובר על רגש אפלטוני, כלומר רגש שפונה למאפיין, לתכונת אופי או לערך, ולא לאדם. הסברתי זאת דרך דיון במשמעותם של רגשות בכלל, וטענתי שמדובר בהתייחסות שכלית ולאו דווקא ברגש. רגשות פונים לבני אדם והתייחסויות שכליות יכולות לפנות גם לאידיאות ורעיונות. הטענה היא שההלכה דורשת מאיתנו אהבה ושנאה שתלויות בדבר (בתכונת אופי וערכים כלשהם). זוהי התייחסות אפלטונית במובן הזה שהיא לא מופנית כלפי האדם אלא כלפי רעיון, והעיקר בה אינו הרגש אלא יותר התפיסה והעמדה האינטלקטואלית (והרגש רק מבטא אותם, אם בכלל).

מאידך, בכל המקומות הללו הוספתי שהמסקנה שבכלל לא מדובר באהבה או שנאה לאדם אלא רק לרעיון או ערך היא אבסורדית. רגשות של אהבה ושנאה אמורים לפנות בסופו של דבר לאדם קונקרטי. לכן הבחנתי שם בין רגש או יחס של אהבה לאידיאת הגרות, לבין אהבה לאדם בגלל היותו גר. הבדל ביניהם הוא דק אבל חשוב מאד. בסופו של דבר תמיד עלינו לאהוב אדם, ולא רק תכונה או ערך. התכונה או הערך יכולים להיות הסיבה לאהבה, אבל לא הנמען של הרגש הזה. כך הדבר גם לגבי השנאה (שם קל יותר לאנשים לדגול באפלטוניות, לפחות במישור התיאורטי). גם השנאה צריכה לפנות קודם כל לאדם ולא רק לתכונה או ערך. יש לשנוא אדם בגלל הרשעות שבו ולא רק לשנוא את הרשעות עצמה. התפילה שייתמו חטאים ולא חוטאים אין פירושה שרגש השנאה לא אמור לפנות לאדם. ודאי שכן. האדם הרשע צריך להישנא ועלינו לייחל לכך שהוא ייכחד. אמנם עדיף שההיכחדות תהיה על ידי עשיית תשובה, אבל כל עוד זה לא קרה היחס אליו צריך להיות יחס לאדם ולא רק לתכונת אופי או ערך. בספרנו הנ”ל עשינו לסוגיא הזאת ניתוח לוגי לא פשוט שכרוך בסוגיית האידיאות האפלטוניות ובהתרת פרדוקסים שונים (כמו “האדם השלישי” של אריסטו), וכאן לא אכנס לעניין הזה.

כעת ניתן לשוב לדיון על צורת ההתייחסות של אנשי נעם.

בחזרה לענייננו

נדמה לי שההלצה של סבי ז”ל קולעת כאן אל השערה. לא מדובר בבדיחה גרידא. בטור 19 הסברתי מדוע הקבוצה הזאת שמכונה “הקו” היא סוג של כת. אחד המאפיינים שתיארתי שם היה הראייה המרקסיסטית של העולם. אנשים מהכת הזאת התרגלו לראות את העולם באופן אחר ממה שאדם רגיל רואה אותו (אלו ממדי ה”עומק” שהזכרתי למעלה). מבחינתם אין מסביבם אנשים אלא רעיונות ואידיאות שלוחמות זו עם זו ופועלות בשדה העולמי. כשהם מקבלים בשירה ואקסטזה את הרמטכ”ל או ראש הממשלה ביום ירושלים, הרגשות הללו לא פונים כלפי האדם שנכנס לשם אלא כלפי התפקיד והרעיון שהוא מבטא (וכאן זה דווקא הרע במיעוטו בעיניי). כשאותם אלו שתומכים כיום במפלגת נעם שלחו מכתב תמיכה לנשיא קצב שהורשע באונס הם לא ראו מולם אדם שאנס אלא אידיאה: תפקיד וסמל ישראלי. מבחינתם אין מולם אדם בשר ודם אלא אידיאה. האדם כלל אינו קיים, שכן האידיאה בלעה אותו. אבל בה במידה גם כשהם אוהבים אנשים נדמה לי שהם בעצם אוהבים אידיאות, יישויות מופשטות, וגם כשהם נלחמים באנשים, הם בעצם נלחמים באידיאות.

אם אני צודק, אז זה לא בגלל צדקות והתגברות על היצר ואהבת האדם, אלא בגלל אפיסטמולוגיה אפלטונית. הם לא באמת רואים בסביבתם אנשים. מבחינתם מה שיש בעולם הוא אידיאות, רעיונות ומזימות שמניעות אנשים. זוהי כמובן התייחסות מרקסיסטית (במובן שתיארתי בסדרת הטורים מ-178 והלאה, ובראיון עם ראובן סיידלר כאן) שהיא תוצאת ההתייחסות האפלטונית שתיארתי. בני האדם בעיניהם הם בובות שמונעות כמו מריונטות על בימת העולם על ידי כוחות קוסמיים שמושכים בחוטים (כל העולם במה). בעיניהם אין בעולם שלנו פיזיקה, אלא רק מטפיזיקה (שנחשפת רק לבעלי “המבט המעמיק”, כלומר מנהיגי הכת). האנשים שמולם הם מימושים של צללים אידיאיים, וכמובן הצללים הם העיקר (ע”ע משל המערה של אפלטון, אבל בהיפוך תפקידים: האנשים מוכיחים על קיומם של הצללים). אין פלא שהם מדברים בעיקר על הצללים ולא על המימושים האנושיים שלהם שהם סתם אוספי מולקולות ותאים, עניין שולי ותפל.

האפלטוניסטים הללו אוהבים את כלל ישראל בכל ליבם, אבל אין לזה בהכרח קשר לאנשים בשר ודם (היהודים הקונקרטיים) אלא לאידיאת היהודי. הם אוהבי אדם, אבל גם כאן הכוונה היא לאידיאת האדם. הם לא רואים שניצבים מולם אנשים בשר ודם, שיש להם מניעים מורכבים וערכים שונים ומשונים. מבחינתם יש רע מול טוב, ועולמם ממוקד מהאצילות ומעלה. הם רחוקים ת”ק פרסה מעולם העשייה, אבל במובן מאד שלילי ומנותק של העניין. צריך להבין שאידיאה בדרך כלל אינה מורכבת. היא מושלמת, פשוטה וברורה, וגם מוגדרת היטב, ולכן קל מאד לעשות לגביה הבחנות חדות: רשעות מוחלטת מול טוב עילאי. אנשים, לעומת זאת, הם יצורים מורכבים, ולכן כנראה אין בהם צדיקים גמורים אבל למיטב הבנתי גם לא רשעים מוחלטים. מי שרואה סביבו אידיאות יכול לראות הכל בשחור לבן, ולפרש את אוסף התופעות הללו כמלחמה מטפיזית מתוזמרת של הרוע (ה”הם”) נגד אידיאת הטוב (=אנחנו).

להערכתי, האפלטוניות הזאת היא ביטוי קיצוני של החשיבה המטפיזית והדמונית, או בעצם המרקסיסטית, שתיארתי בטור הקודם, שלפיה האנשים והזרמים התרבותיים אינם אלא נשאים של רעיונות. אזכיר כאן שוב את החידוש השני של האפלטוניות שהבאתי שם, שלפיו לא רק שמאחורי האנשים יש דמונים ולא רק שהם העיקר, אלא גם יש לדון את האנשים לפי הרעיונות והדמונים שמניעים אותם. העמדות וההתייחסויות שלנו צריכות להיקבע בעיקר על ידי המטפיזיקה ולא על ידי המציאות הקונקרטית. לכן הכת דנן מתייחסת לארכיטיפ של יהודי ולא ליהודים קונקרטיים, הן כשהם אוהבים והן כשהם שונאים אותם. אז תתנחמו: הם לא שונאים אתכם אלא אידיאות וארכיטיפים שמשתקפים דרככם. מה שפחות מעודד הוא שגם כשהם אוהבים, וכאמור להערכתי תחושות אהבת ישראל שלהם הן כנות, נדמה לי שהאהבה שלהם פונה כלפי אידיאות וארכיטיפים ולא כלפי אנשים. אלו הן אהבה ושנאה אפלטוניות, לא במובן שהן אינן תלויות בדבר, אלא בכך שהן מכוונות כלפי אידיאות ולא כלפי אנשים בשר ודם. זהו צדה האפל של האפלטוניות.[1]

בחזרה לשאלה הפותחת

המסקנה העולה מכלל דבריי היא שהביטויים המכוערים והתימהוניים הללו של מפלגת נעם וכת דילהון הם גידולי פרא של המטפיזציה שנדונה בטור הקודם. כאמור, זה מסביר מדוע יש להם תחושה כנה של אהבת ישראל ואהבת אדם, וזה לא מפריע להם להטיח רפש בכל אדם קונקרטי סביבם. כעת נוכל למצוא כאן אולי גם תשובה אפשרית לשאלה שבה פתחתי, מדוע אסור לשרבב שיקולים מטפיזיים לתוך מסגרת קבלת החלטות בעולם שלנו. התוצאות של התייחסות אפלטונית כזאת הן מרקסיזם שרואה דמונים מאחורי כל אדם, תנועה, או אירוע בעולם. שימו לב שלא מדובר כאן בחשש פשוט מטעות בהערכת המציאות, אם כי גם זה קיים כאן. גם אם הניתוח המטפיזי היה נכון, עדיין חובה עלינו להתייחס למציאות עצמה ובפרט לאנשים שפועלים בה כפי שהם ולא רק לדמונים שמניעים אותם. עלינו להתייחס לפיזיקה ולא לצללים המטפיזיים שמאחוריה, לאנשים ולא לארכיטיפים ואידיאות. אני חושב שאם נראה את העולם כך, נגלה שאין בו באמת רשעים. יש אולי אידיאות וארכיטיפים של רשעות, אבל לא אנשים רשעים. אני מניח שאין צורך לומר שדבריי לא באו להלצת יושר והמלצות של צדיק כמוני לשיפור מידותיו של הקורא הנאמן. אני פשוט חושב שכך ראוי לעשות אפיסטמית וערכית כדי לפעול נכון.

אגב, אם אשוב לאיחוד האירופי ולקרן החדשה (שהוזכרו בטור הקודם בדרך הלצה, אבל כפי שהסברתי בתגובה לטוקבק יש בכך הרחבה אמיתית של דבריי שם), אנשי הכת דנן נוטים להתייחס באופן מרקסיסטי לכל מהלך שנעשה כאן (משרד החינוך, הצבא, הלהט”בים, נשות הכותל, האקדמיה, התקשורת ועוד), כאילו חלו בו ידיהם המזימתיות של שני הגופים הללו. זוהי ראייה בעייתית, לא רק בגלל שהיא מופרזת ומעוותת (אף שכמובן יש בה גרעין של אמת), אלא גם בגלל שאפילו אם שני הגופים הללו כן היו עומדים מאחורי כל מה שזז כאן – גיבוש עמדות כלפי התופעות הללו צריך להיעשות על בסיס התייחסות עניינית לגופן של התופעות, ולא רק על בסיס הייחוס שלהן לדמון שעומד מאחוריהן. לפעמים, ולו במקרה, גם הגופים המרושעים הללו יכולים לעשות משהו חיובי, או לפחות משהו שהם עצמם מאמינים בו ולא רק לחתור להשמדתנו. קביעת עמדה בצורה מנותקת שכזאת היא פסולה ומעוותת, לא רק בגלל שהניתוח לא נכון אלא גם אם הוא כן היה נכון ההתייחסויות שנגזרות ממנו מועדות להיות שגויות ומעוותות. מגיע לגופים, לאנשים, לאירועים ולתופעות מכל סוג שהוא יחס ענייני.

בקיצור, כדור הארץ לנעם! נא לרדת לקרקע המציאות! יש כאן עולם ויש בו בני אדם בשר ודם (הצמצום הוא כפשוטו). עלינו לשפוט, לאהוב ולשנוא את בני האדם, ולא את תחנות הרוח שמאחוריהם. גם אם אנחנו מחליטים לפסול אותם או לעלות על רוזיננטה ולצאת עם סנשו למלחמה נמרצת נגדם, יש לעשות זאת על בסיס שיקולים ענייניים ולראות אותם עצמם מולנו, ולא לפעול בתחושה שמולנו ניצבות טחנות רוח, כלומר אידיאות ודמונים שונים שמשתקפים דרך האנשים. המרקסיזם של כת ה”קו” פסול מעצם היותו מרקסיסטי.

המסקנה מהתופעה המוזרה והמכוערת הזאת מחזירה אותנו לטור הקודם. ראוי להתייחס ולגבש עמדה בעיקר ביחס לתהליכים ולאנשים ולהתייחס פחות לדמונים שכביכול מניעים אותם. ההתייחסות שלשיטת אנשי הכת דנן חושפת את ממדי ה”עומק” של המציאות אינה אלא השטחה אינפנטילית ומנותקת שלה, וכאמור יש בה בחינה של דיבור עם שדים או “דורש אל המתים” (ראו בדברי הראי”ה קוק בטור הקודם).

[1] בהקשר זה מעניין מאד לקרוא את ספרו המונומנטלי של קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, שכולו מוקדש לצדה האפל של האפלטוניות ולהשלכותיה על המרקסיזם (לא בכדי החלק הראשון של הספר מוקדש לאפלטוניות מצד עצמה, למרות שנושא הספר הוא ההיסטוריציזם והמרקסיזם). פופר מתאר שם בדיוק את התופעה שתיארתי כאן (אם כי נזכרתי בו רק אחרי הכתיבה), שעל הקשר שלה למרקסיזם אוסיף להעיר עוד מעט.