התייחסות לסרטוני הערוץ המיסיונרי iGod – תושב”ע ו”מזימות הרבנים”: הטיעונים
בס”ד
בחלק הקודם נתתי מסגרת לדיון בסרטון שעוסק בתורה שבעל-פה וב”קונספירציה הרבנית”. ראינו שם שכדי לבסס האשמה כזאת דרושה הוכחה לכמה אספקטים: הוכחת הפשע (שאכן יש כאן המצאה), כוונה פלילית (שההמצאה נעשתה בכוונת מכוון), יכולת (שלממציא היו יכולת ואמצעים לבצע זאת), הזדמנות (שהיתה לו הזדמנות בעיתוי הרלוונטי) ומוטיבציה (שהיתה לו סיבה טובה, אינטרס). האשמה מבוססת צריכה להוכיח את כל אלו גם יחד. אז בואו נעבור על הטיעונים לפי סדר הסרטון ונראה מה מתוך האלמנטים הללו הוכח, אם בכלל.
טיעון א: אחרי החורבן לא נותר מאומה מתורת משה
הדובר מסביר שרוב ככל התורה שקיבלנו בסיני מתייחסת לקרבנות ולטהרה, ולכן אחרי החורבן לא נותר מאומה מכל זה. אין לנו אפשרות כיום לקיים את תורת משה, ומה שאנחנו עושים כמעט אין לו קשר אליה בשום צורה.
הטיעון הזה רומז לשאלת המוטיבציה. הרבנים רצו להשאיר את תורת משה רלוונטית ולכן כנראה המציאו את תורה שבעל-פה. אמנם זה עוד יחסית מניע נעלה לעומת מה שבאמת מוצע בהמשך (מהלך אינטרסנטי לשימור הכוח והמעמד של חכמים). אבל הטיעון הזה חסר כל בסיס מכמה סיבות.
הטעות בטיעון א
ראשית, גם אם לא נקבל את מתן תורה שבעל-פה בסיני, יש תיעוד ברור לכך שהיא החלה להתפתח הרבה לפני החורבן. במסורת שלנו עוברים דברים שנאמרו על ידי חכמים בתחילת בית שני (שמעון הצדיק). אפילו הלל ושמאי, שהם הזוג האחרון מבין חמשת הזוגות (נשיא ואב בי”ד), חיו בזמן הבית (ראה שבת טו ע”א, שהלל נהג נשיאותו בפני הבית כמאה שנה) ואז עוד הוקרבו הקרבנות ונהגו דיני טומאה וטהרה. אז למה הם המציאו את התורה שבעל-פה? הלל הזקן מיישם את מידות הדרש שהן תשתית תורה שבעל-פה על דיני הקרבת קרבן פסח בשבת (ראה פסחים סו ע”א). הזוג הראשון שחי ופעל הרבה קודם, עוד באמצע תקופת בית שני, גם הם נחלקו על סמיכת קרבנות ביו”ט (ראה חגיגה פ”ב משנה ב, ורש”י חגיגה טז ע”א).
שנית, גם אחרי החורבן רוב התורה וההלכה שכתובה בתורה הא רלוונטית לגמרי. תפילין, כיבוד הורים, כל מצוות שבין אדם לחברו, כלאיים, שבת, מאכלות אסורות, סוכה, ארבעת המינים, ובעצם מה שמפורט ברי”ף ובכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. חשוב להבין שאכן יש הרבה מאד פרטים שהתחדשו לאורך ההיסטוריה, וחלקם באמת התחדשו אחרי החורבן. אבל המצוות עצמן מופיעות כבר בתורה שבכתב, וגם אחרי החורבן נותר לנו מספיק חומר לעסוק בו. אין שום צורך להמציא תורה שבעל פה כדי לתת לנו “פרנסה”, או לתת להלכה משמעות. מעבר לזה, גם הלכות הקרבנות שנהגו עד החורבן מלאים בפרטים שנלמדו בכלי התורה שבעל-פה. מיעוטם מופיע בתורה בכתב, כך שלא ברור מדוע חכמים “המציאו” את התורה שבעל-פה גם ביחס להלכות הקרבנות והטהרה? הרי לטענת הדובר הם עשו זאת כדי למלא את החלל שהותירה ההיעלמות של הלכות אלו.
רק אזכיר שהאלטרנטיבה הנוצרית שדוגלת בכך שכל המצוות בטלו משעה שהגיע ה”משיח”, לא באמת יכולה להיבנות על הטיעון הזה גם אם הוא היה נכון. הרי הם לא מכירים גם במצוות התורה שבכתב, ואפילו באלו מהן שלכל הדעות נותרו רלוונטיות גם אחרי החורבן. לכן מהלך הטיעון שלהם מוזר מאד. הרי הם מוותרים גם על התורה שבכתב, אז מדוע חשוב להם כל כך לתקוף את התורה שבעל-פה? מה מזה יכול לבסס את זניחת התורה כולה? לכל היותר ניתן להגיע למסקנה קראית או צדוקית, אבל הנצרות ודאי לא תיבנה מטיעונים אלו.
טיעון ב: הרבנים טוענים שהמסורות הרבניות (=תורה שבעל-פה) הן תורת משה
כעת הדובר מסביר שהמסורת הרבנית מנסה לטעון שהתורה שבעל-פה שהרבנים המציאו היא היא תורת משה, למרות שמדובר בהמצאה מאוחרת (אחרי החורבן). הטיעון הזה עוסק בהוכחת ה”פשע” עצמו. כאן נמצאת ההוכחה שלהם לכך שאכן תורה שבעל-פה היא המצאה שכן היא לא ניתנה לנו מסיני. כדי להבין את האיוולת בטיעון הזה, עלינו להסביר בקצרה את הטענה הרבנית שכנגדה פונים הדברים הללו, יען כי הדוברים כמו גם יהודים נאמנים רבים טועים בעניין זה.
הטעות בטיעון ב
התפיסה הנאיבית לה שותפים המשיחיים ביחד עם יהודים נאמנים רבים אומרת שכל פרטי ההלכה שבידינו נמסרו למשה בסיני. ומכאן שכל חכמי ההלכה לדורותיהם אינם אלא צינור חלול שמטרתו להעביר את התורה מדור לדור, מאב לבן ומרב לתלמיד. זו משמעות ההנחה המסורתית שהתורה נמסרה למשה בסיני. אבל כל מי שמכיר קצת את התלמוד יודע שזו שטות. יש הלכות רבות שהתלמוד עצמו מתעד את דרך ועיתוי היווצרותן, וזה קורה לכל אורך ההיסטוריה של התורה שבעל-פה. אף אחד לא טוען שכל פרטי ההלכה שבידינו נמסרו למשה בסיני. לכל היותר יש טענות שהקב”ה הראה למשה בנבואה את מה שעתיד להתחדש (ראה על כך בהקדמת בעל תוספות יו”ט למשנה). חז”ל אמנם אומרים שפרטותיה וכללותיה של התורה נמסרו למשה בסיני (ראה המדרש שהביא רש”י בתחילת פרשת מטות) או שמה שהסופרין עתידים לחדש (או מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) הראהו הקב”ה למשה בסיני (ראה מגילה יט ע”ב ועוד הרבה מקבילות), אבל לאור מה שהסברתי ברור שהכוונה היא נורמטיבית ולא היסטורית. פירוש, עלינו להתייחס לדברים שהגיעו אלינו בתושבע”פ כאילו נמסרו למשה בסיני. תוקפם זהה לתוקף ההלכות שנמסרו שם. אז מהי האמת ההיסטורית? מה באמת נמסר למשה בסיני? על מה אמרו חז”ל שנמסרו לו “שתי תורות” (שבכתב ובעל-פה)?
כאשר אנחנו אומרים שתורה שבעל-פה נמסרה בסיני כוונתנו לומר שנמסרו שם כמה עקרונות בסיסיים, כמו מערכת הדרש,[1] פירושי מילים לתורה שבכתב, ועוד כמה “הלכות למשה מסיני” (כלומר הלכות שנמסרו למשה בעל-פה ולא נכתבו בתורה). זהו. כל שאר ההלכות בתורה שבעל-פה שבידינו הן תוצאה של פעילות חכמים, שעשו שימוש בכלים הללו ובכלים פרשניים נוספים ויצרו מערכת הלכות ענפה סביב התורה שבכתב. מה שנמסר והחל בסיני הוא רק הרשות והסמכות לחכמים לעשות זאת (בפרשת “כי יפלא ממך דבר”, דברים יז) וחלק מהכלים שבאמצעותם עושים זאת. בעצם עיקר התורה שבעל-פה הוא פירוש המילים בטקסט שנמסר בסיני (שהרי בלי להבין את המילים אין משמעות לתורה), כמה הלכות, ועוד כמה עקרונות דרש בסיסיים. חכמים לאורך הדורות עושים שימוש בכלים הללו ובכלים פרשניים נוספים ומוציאים פרטי הלכה נוספים שמתווספים להלכה שבידינו שעוברת במסורת הדורות הלאה.
את כל זה לא חידשו המיסיונרים המשיחיים אלא כבר כתב הרמב”ם ועוד רבים וטובים מחכמי המסורת שלנו. רק כדוגמה, אביא כאן את דברי הרמב”ם בתשובה מפורסמת לרבי פנחס הדיין מאלכסנדריה (סי’ שנ”ה במהדורת פרוייקט השו”ת), שם הוא כותב:
ובאותן הפרקים [=בשורש השני בהקדמת ספר המצוות שלו] ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והבאתי על זה ראיות. ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד.
הרמב”ם מסביר כאן (ומפרט יותר בדבריו בשורש השני שלו) שהלכות שנלמדות במידות הדרש (דרש יוצר), שהן רוב ההלכות שבידינו (ראה דבריו בשורש השני), אינן מדאורייתא אלא מדברי סופרים. בשורש השני הוא מסביר שהיוצאים מן הכלל הן הלכות שנלמדות מדרשות וחכמים אומרים שהן נמסרו למשה מסיני (דרש סומך). כאן הוא כותב שהלכות כאלו יש רק כמו “שלושה ארבעה דברים בלבד”. כלומר הדרשות שיוצרות את רוב ההלכות שבידינו, רובן המכריע יצרו הלכות חדשות לאורך הדורות, ורק מיעוטן סומכות הלכות שנמסרו לנו על ידי משה מסיני. אם כן, הרמב”ם עצמו קובע כאן שרוב ההלכות שבידינו לא נמסרו מסיני אלא התחדשו לאורך הדורות. זו המשמעות שנותנת המסורת הרבנית עצמה לתורה שנמסרה למשה בסיני.
נתבונן כעת בדרשה של רבי עקיבא, שהתלמוד עצמו מביא (שבת סד ע”ב):
כדתניא והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים.
ר”ע רואה שההלכה הנהוגה מקדמת דנא לא הגיונית ולא מתאימה לערכי התורה שקיבלנו, ולכן הוא משנה אותה וקובע את היפוכה. כך אנחנו פוסקים להלכה עד היום. האם זה לא מוזר שחכמי התלמוד ש”המציאו” את התורה שבעל-פה מתעדים את ההמצאה הזאת במסגרת אותו טקסט שהם מנסים לשכנע אותנו בקדמותו ובאותנטיות שלו? במסגרת הניסיון לשכנע אותנו שכולו נמסר למשה בסיני הם מביאים בעצמם דרשה שבה אחד מחכמי תושבע”פ המרכזיים משנה הלכה קדומה שעברה במסורת. כנראה שהם לא היו רק רשעים אלא גם טיפשים.
אז היכן הטעות? לכאורה צודקים המשיחיים שהתורה שבעל-פה היא יצירה מאוחרת של רבנים. הטעות שלהם היא בכך שמדובר בקונספירציה. המסורת הרבנית אומרת זאת על השולחן. אין אפילו ניסיון להציג את הדברים אחרת. אם כן, המיסיונרים בסרטון טועים בעובדות, שכן חלק מהתורה שבעל-פה (היסודות) כן נמסר בסיני. בנוסף, הם טועים גם בהיסק, שכן הם מניחים שמדובר ב”המצאה” אינטרסנטית של הרבנים. ראינו כאן שכשהמסורת הרבנית אומרת שתורה שעל-פה נמסרה בסיני אין הכוונה שכל פרטיה נמסרו שם כפי שהגיעו אלינו. כאמור, זוהי שטות. אכן חכמים יצרו (אבל לא “המציאו”) את פרטי התורה שבעל-פה. הם עשו שימוש בכלים שהתקבלו בסיני וברשות שניתנה להם שם (ראה על כך בהמשך), ואלו ורק אלו הם התורה שבעל-פה שנמסרה שם. הפרטים הם אכן יצירה מאוחרת, אבל הרי לשם כך נמסרו לנו הכלים הללו. בדיוק בגלל זה המסורת שלנו קובעת שיש לדברים הללו תוקף כמו מה שנמסר למשה בסיני בפירוש.
“המצאת התורה שבעל-פה” אינה אלא תוצאה של שימוש בכלים שאותם קיבלנו מהקב”ה בסיני על הטקסט שקיבלנו ממנו, ולכן בעצם יש כאן רצון פוטנציאלי שלו שיוצא על ידי חכמים מהכוח אל הפועל.[2] אכן הפרטים מתחדשים לאורך הדורות ואף אחד לא מסתיר זאת, אלא שגם דברים שהתחדשו הם מחייבים כמו הדברים שניתנו בסיני מפני שהם נוצרו בשימוש בכללי הדרש שנמסרו שם. מה לזה ול”המצאה” זדונית? מה לזה ול”המצאה” בכלל? יש כאן הנחה לא מבוססת, ולמעשה מופרכת, שתורה מסיני פירושו של הפרטים שנמסרו מסיני, והיא מביאה את הדובר למסקנות שגויות.
כדי לחדד יותר את הדברים ניטול כדוגמה את הגיאומטריה. זו מבוססת על חמש אקסיומות (שמקבילות לתורה שבכתב) וכמה כללי גזירה (שמקבילים לכללי הפרשנות ומידות הדרש). אנחנו מחלצים את המשפטים הנגזרים (התיאורמות) מתוך האקסיומות בעזרת כללי הגזירה, ולכן בהחלט צודק מי שיאמר שכל משפטי גיאומטריה בעצם כלולים באקסיומות שלה. אם יטען מישהו שהמתמטיקאים המציאו את המשפטים וטוענים באופן קונספירטיבי שהם כלולים באקסיומות פשוט לא מבין מה הוא שח. אבל זה בדיוק מה שטוענים הדוברים בסרטון, שחכמים שמשתמשים בכללי הגזירה כדי להוציא מסקנות מהתורה שבכתב המציאו את התוצאה של ההיסקים הללו.[3]
הטיעון הזה התיימר להוכיח את עצם הפשע, כלומר את השלב המקדמי ביותר של ההוכחה הפלילית (להראות שבכלל היה רצח הוא תנאי ראשוני לפני שניגשים להאשים מישהו). הדוברים מנסים כאן להוכיח שאכן מדובר בהמצאה, שהרי כל התורה שבעל-פה נוצרה בתקופה מאוחרת למעמד הר סיני. הם כמעט צודקים עובדתית (לגבי הפרטים, ולא לגבי הכללים והעקרונות), אבל כאמור המסקנה שלהם היא איוולת. אם כבר בהוכחת הפשע הם נכשלים כישלון חרוץ, זה בעצם מייתר את הדיון בהמשך, אבל בכל זאת הבה נמשיך איתם הלאה.
[1] על כך הרחבתי בספר השני בסדרת לוגיקה תלמודית, שעוסק בהשתלשלות מידות הדרש של כללי ופרטי. אנחנו מראים ומוכיחים שם בצורה מפורטת את הדינמיות של התפתחות ההלכה למשה מסיני לגבי מידות הדרש ההלכתי, ומסבירים מדוע על אף הדינמיות נכון לומר שמדובר בהלכה למשה מסיני (כלומר במסורת שנמסרה למשה בסיני ביחד עם התורה שבכתב).
[2] איני טוען שכל מה שחכמים הסיקו אכן היה בכוונה המקורית. לדעתי לא כך הוא, שכן הם היו בני אדם וככאלה הם בהחלט יכלו לטעות. טענתי היא שחכמים עשו את מה שבסמכותם ולא “המציאו”. מה שהם הסיקו, כל עוד מדובר בגוף המוסמך (ראה להלן) הוא מחייב לא מפני שהם הצליחו לשחזר את כוונת הקב”ה, אלא מפני שהוא ציווה אותם לעשות זאת ואותנו לשמוע להם.
[3] כמובן שאין בכוונתי לטעון שהמדרש ההלכתי הוא דדוקטיבי כמו הגיאומטריה, אבל העיקרון הוא של טקסט נתון שמתפרש על ידי כללי היסק. המבנה דומה לגמרי לגיאומטריה, והטענה שמדובר ב”המצאה” מצביעה על חוסר הבנה.
