חז"ל ותורה שבעל פה

אני לא חושב שהאותנטיות היא תנאי למחויבות. התורה שניתנה לנו ניתנה, ומשם והלאה אנחנו מפרשים ומרחיבים, ובוודאי שגם טעינו לא מעט. אבל כל עוד אין לי ידיעה מה המקור ומהי טעות החזקה היא שמה שהגיע אליי זה מה שמחייב. לא כי זה נכון אלא כי זוהי התורה שהגיעה אליי. גרעין תושבע”פ ניתן עם תושב”כ. בלעדיו אין שום אפשרות להשתמש בתושב”כ (כדברי הכוזרי). כל השכלולים שנעשו עם השנים, כולל הטעויות, היחס אליהם כפי שכתבתי למעלה. אתה מניח שחכמים עשו מה שהם רוצים עם המקרא, אבל בו בזמן אתה שואל מניין שהכלים ניתנו בסיני. אם ניתנו כלים בסיני זה אומר שהם לא עושים מה שהם רוצים אלא משתמשים בכלים הללו. דבריך סותרים אהדדי. להערכתי פשוט איבדנו את המיומנות של השימוש בכלים הללו ולכן נוצר רושם שהכל שרירותי. עובדה היא שחכמים הרבה פעמים מנסים לעשות משהו ורוצים לעשות משהו ולא מוצאים דרך לעשות זאת. כלומר זה לא מאפשר להם הכל. תושבע”פ אינה מחויבת לתושב”כ, ולכן היציאה מהפשט אינה מטרידה מבחינתי. שתי התורות פועלות בדרכים שונות. החובה לשמוע לחכמים לא יוצאת מהפסוקים אלא מסברה. היא לכל היותר מעוגנת בפסוקים (ולפי הרמב”ן גם זה לא). וחוצמזה גם בפסוקים עצמם אפשר להבין שאם הם הפוסקים במה שנפלא ממני אז כנראה שהם המוסמכים לפרש, גם כשלא נפלא ממני. כך גם קיבלנו במסורת ואיני רואה שום בעיה בזה.