על החזקת תורה: הצורך באמנה חברתית חדשה (טור 34)

בס”ד

היום בלי פילוסופיות ובלי מקורות. הרי לכם הצעה פרקטית לפתרונו של כשל שוק טעון ובעייתי.

מבוא

כולנו חונכנו על החשיבות של התורה ושל החזקת לומדיה. בדור האחרון יש התמרמרות גדולה נגד העיקרון הזה, ובוודאי נגד יישומיו בפועל. אנשים טוענים שאל לנו להחזיק את הלומדים. מדובר באנשים בריאים וחזקים שקיבלו החלטה להתבטל (=להיות מעשרה בטלנים), אז שיילכו לעבוד ולא יפלו על הציבור. רבים מביאים את דברי הרמב”ם הידועים והחריפים בעניין זה. ברצוני לנסות ולעשות קצת סדר בבלגן, ובסוף גם להציע אמנה חברתית חדשה לטווח הרחוק ובינתיים גם הצעה קונקרטית יותר.

לא אכנס כאן למקורות הלכתיים ואחרים, מפני שלדעתי הם לא מוסיפים הרבה לדיון. מדובר בשאלה שביסודה תלויה בשכל ישר ומוסר ולא במקורות של איסור והיתר. ההיזקקות למקורות היא אינסטינקט תורני פבלובי. בן תורה לא מסוגל לדון במשהו בלי להסתמך על מקורות. מתנצל שאני ממאן להיכנע לו. אמנם בסוף הדברים בכל זאת אעיר שתי הערות הלכתיות.

החזקת תורה

הכל מתחיל ונגמר בחשיבותה של התורה. מכיון שזה מושכל ראשון בדיון הזה, לא אכנס אליו כאן. אחרי ההנחה שהתורה היא עיקר עבודת ה’ שלנו, אם ננקה את כל המלל, גזירות הכתוב, המטפיזיקה והסופרלטיבים, החזקת תורה אינה אלא דרך פרקטית לדאוג לקיומה של התורה ולפיתוחה.

כנקודת מוצא, ברור שכל אדם אמור לדאוג לפרנסתו ואמור גם ללמוד תורה. השילוב הזה אמור להיעשות כך שיהיה בו די להתפרנס ודי ללמוד ולצמוח משמעותית. כל אדם אמור להיות משק סגור מבחינה זאת ולפעול באופן שיאפשר לו התקדמות בשני המישורים גם יחד. אז כיצד נוצר העניין של החזקת תורה? החברה כחברה זקוקה לאנשים שיקדישו נתח גדול יותר מזמנם ללימוד תורה, שכן שכבה של גדולי תורה היא חשובה מאד, הן לנו כחברה (שיהיו לנו רבנים ומורים ופוסקים) והן לתורה עצמה (לפרשנותה ופיתוחה). ברור שמדובר בשכבה דקה של לומדים שמוכשרים לזה ומוכנים להקדיש את עצמם לתורה (שבט לוי של הרמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל), ולא בכלל הציבור.

דא עקא, אם מקדישים נתח גדול יותר מהזמן ללימוד, נוצר חוסר בפרנסה. מכיון שמדובר במשימה של הציבור כולו ולא של אדם זה או אחר, מן הראוי שהחברה תיקח על עצמה את הדאגה לפרנסתם של אלו שלומדים עבור התורה ועבור כולנו. בדיוק כמו שהיא רוצה שאנשים יקדישו את זמנם לביטחון, למחקר אקדמי או רפואי, לאמנות או לספורט, ולכן היא רואה לעצמה חובה לממן אותם. זוהי החזקת תורה. זו לא צדקה שניתנת מראובן לשמעון, אלא מראובן לתורה ולציבור. הלומד בעצם מבצע משימה עבור כולנו, ולכן עלינו לדאוג לו. זוהי לא צדקה אלא עסקה בינו לבין החברה כולה.

לראות את התמונה הגדולה

אמנם ההנחה שהתורה היא המטרה יכולה להתפרש לשני אנפין: התורה נועדה לשרת אותנו ואת חיינו (שנחיה נכון). או שאנחנו נועדנו לשרת אותה ולפתח ולשכלל אותה. ברור ששני הצדדים נכונים. הערך העליון של לימוד אומר שלא נכון לראות בתורה רק מכשיר לחיים נכונים וראויים יותר, אלא היא גם מטרה לעצמה. כך או כך, ברור שיש חשיבות רבה להצמחת התורה והצמחת לומדים יצירתיים, ידענים, מקוריים ועמוקים. ההבדל בין שתי ההסתכלויות הוא שראיית התורה כמכשיר עבורנו היא הסתכלות קטנה. אנחנו במרכז והיא משרתת אותנו. ראיית התורה כמטרה היא הסתכלות על התמונה הגדולה, שאנחנו משרתים אותה (או את הקב”ה).[1]

במאמרי, על שתי דמויות של תלמיד חכם,[2] עמדתי על התופעה שקהילות יהודיות לקחו לעצמן רבנים לא במטרה שיספקו להן שירותי פסיקה והנהגה, אלא במטרה להחזיק תורה, כלומר להחזיק תלמיד חכם שיתרום תרומה משמעותית לבניין התורה לדורות. בהסתכלות הזאת, לא הרב משרת את הקהילה אלא הקהילה את הרב (שבעצמו משרת את המהלך של שיכלול ופיתוח התורה). אם מסתכלים על התמונה הגדולה, הקהילה תשרוד כך או אחרת. מה שיישאר בסופו של דבר לדורות הוא התרומה הייחודית שתרמה אותה אישיות תורנית לפיתוחה של התורה. כך ערכו של רבי עקיבא אייגר, הנודע ביהודה, הרשב”א, או הרמב”ם, לא היה בכך שהם סיפקו שירותי דת לקהילות שלהם. אלו ודאי יכלו להסתדר גם עם רבנים בשיעור קומה מתון יותר. הקהילות שלהם ראו חובה וזכות לעצמן להחזיק אותם כדי שיוכלו ללמוד וליצור ולהשאיר את חותמם הייחודי על התורה שהועברה לדורות הלאה. כך הקהילה כולה, גם אלו שלא לומדים משמעותית בעצמם, יכולה לתרום את חלקה לבניין התורה לדורות. בסופו של דבר המטרה היא שהמהלך ההיסטורי הזה יבנה משהו ויעביר אותו הלאה. בהסתכלות הזאת אנחנו רק נשאים של התורה, חוליה בשרשרת הקולקטיבית שנושאת ומפתחת אותה, ואנחנו נבחנים בתרומתנו למכלול שנוצר לאורך התהליך הזה. בהסתכלות הגלובלית והגדולה, החוליות משמשות את השרשרת ולא השרשרת את החוליות.

חז”ל אומרים “הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו” (קידושין כט ע”ב). מדוע האדם קודם לבנו? מפני שבהסתכלות הגלובלית אם כל אחד מאיתנו יפעל למען התורה של בנו, גם הבן יפעל למען התורה של בנו שלו. אז מי בסופו של דבר ילמד? איפה התורה עצמה תשתכלל ותתפתח ותרוויח מכל המהלך הזה? היכן תהיה תורה בכל השרשרת הזאת? לכן האדם צריך קודם כל ללמוד בעצמו, אבל אם הוא לא לומד או רואה מישהו אחר טוב ממנו לעניין זה, שיחזיק אותו ואז יהיה לו חלק בתרומה שיתרום הלה לבניין הגלובלי.[3] כך גם לא נכון שאדם יחליט שהוא יילך לעבוד כדי להחזיק לומדי תורה. קודם כל הוא צריך ללמוד בעצמו, אבל אם הוא לא מתאים, או אם הוא רואה אחר שמתאים ממנו, שיחזיק אותו. המטרה שרואים מול עינינו הוא התרומה לפיתוח ובניית התורה.[4]

השלכות

המשמעות היא שלא שמעון הוא המחליט על כך שהוא לומד שזכאי לקבל צדקה, וגם לא כל אחד שלומד אכן זכאי לזה. הציבור מחליט שהוא מבקש משמעון לעשות זאת, אם שמעון הוא אכן בעל הפוטנציאל להשתייך ל”סיירת” הזאת. שמעון לא דורש את חלקו אלא הציבור מאתר את השמעונים הרלוונטיים, מטיל עליהם משימה, ודואג לצרכיהם כדי שיוכלו לעמוד בה.

השלכה נוספת היא שאין טעם להחזיק ציבור גדול של לומדים. זה לא הגיוני. רוב האנשים אמורים לחלק את זמנם בין פיתוח העולם ופיתוח התורה. רק נתח מצומצם מאד של אנשים מיועד להקדיש את עצמו בעיקר לתורה, ואותם כולנו צריכים להחזיק. זו משימה שלנו כחברה ולא של כל אחד מהם.

המצב כיום

מה שקורה בימינו הוא אבסורד. אלפי אנשים, ביניהם רבים שאינם מתאימים לעניין, מקדישים את חייהם ללימוד תורה ונופלים לעול על הציבור, וכמובן גם יוצרים בעיות למשפחתם שלהם. חשוב להבין שאני לא מדבר רק על אברכים שלא לומדים או מתבטלים, אלא גם על אלה שלומדים אבל ברור בעליל שהם לא יצמחו בלימוד ולא יתרמו תרומה משמעותית וייחודית משלהם. הם אנשים טובים וישרים שבאמת יושבים ולומדים, אבל אין להם את הדחף הלוהט לצמוח ולגדול ולהשפיע. כל מי שמכיר את עולם הכוללים והישיבות יודע להבחין בין אלו לאלו, ויודע שהסוג הזה הוא הרוב המוחלט של הלומדים.

יתר על כן, אפילו אלו מהלומדים שמכינים את עצמם לתפקידים רבניים (כלי קודש), כמו דיינים, ר”מים (בוודאי של ישיבת תיכוניות), ראשי ישיבות (כנ”ל), רבנים, לא כלולים בקטגוריה הזאת. הם בעצם נמצאים על מסלול של הכשרה מקצועית, ולכן בהם יש לדון בנפרד. אפשר לסייע להם כמו בכל הכשרה מקצועית ואפילו יותר, אבל לא על כך אני מדבר כאן. אני עוסק כאן בכל אלו שמתעתדים לצמוח בתורה לאורך זמן על מנת ליצור יצירה תורנית משלהם (הם יכולים כמובן גם לכהן כדיינים או ראשי ישיבות על יד זה).

המצב הזה חוזר אלינו כבומרנג. מכיון שמספר הנתמכים הוא עצום, המילגה שכל אחד מהם מקבל מהציבור היא זעומה. המתלוננים תמיד משווים אותה למשכורות שניתנות באקדמיה או בתחומים אחרים, ואכן אין להשוות. מאידך, אין להשוות את כמות האנשים בתחומים השונים. אין גם להשוות את תהליך ההתקדמות והסינון. באקדמיה, באמנות, או בספורט, אנשים צריכים להוכיח את עצמם ולהראות כישרון מיוחד כדי לקבל מילגה, והיא ניתנת לפי מיון וסינון למוכשרים והמתמידים שביניהם. הציבור מוכן לממן את אלו מהם שהוא רואה בהם פוטנציאל צמיחה ותרומה ייחודית. לעומת זאת, בעולם התורני המלגות הזעומות מחולקות לכל דורש, בלי שום סינון וקריטריונים כלשהם. מכיון שיש מצוות תלמוד תורה, ההנחה היא שעלינו לפתוח את ביהמ”ד לכולם (להרבות ספסלים בביהמ”ד, שלא כמו רבן גמליאל). סלקציה בתלמוד תורה? הס מלהזכיר. חתירה למצויינות ותמרוץ של מצויינות גם הם כמעט לא קיימים בתרבות התורנית.

המילגה הזעומה מביאה את הנתמך ומשפחתו לחיי צער ועוני. רובם עוסקים באלתורי פרנסה (כולל “הנץ”, כולל בין הערביים, הפסקת צהריים, או אחר הגרביים. בחינות על ספר התניא ועל מסילת ישרים, כולל לפנות בוקר, חלטורה כמשגיח כשרות, רב גן או בי”ס, אמירת שיעור לבעלי בתים בביהכ”נ, חלוקת עיתונים ופינוי זבל ועוד ועוד). אלתורים וחילטורים אלו מונעים מהם להתקדם ולצמוח בלימוד, והרי זו בעצם מטרת המילגה התורנית שהם מקבלים. אז אנחנו נותנים את הכסף שלנו לאנשים כדי שיצמחו אבל ברוב המקרים לא מקבלים מהם את התמורה המצופה, הן מפני שאיננו מכוונים את המילגה למתאימים והן מפני שגם המתאימים וגם אלו שאינם כאלה מקדישים זמן ומאמץ לאפיקים שלא מועילים לצמיחתם התורנית.

אלו שלא מתאימים להקדשת חייהם ללימוד (הרוב הגדול) אמנם מתאווררים קצת בחלטורות הללו (כידוע, העסקנים וה”מעוררים”, בעלי היוזמות הרוחניות למיניהן, הם בדיוק אלו שאין להם כוח לשבת וללמוד ולכן הם פותחים ביוזמות שונות ומשונות, לפעמים מבורכות יותר אך בדרך כלל פחות), אבל אנשים כאלו צריכים לצאת לעבוד לפרנסתם ולהשתתף בעצמם בהחזקת אלו שכן מתאימים. הם פשוט לא צריכים להיות שם. לעומת זאת, אלו שמתאימים להמשיך ולעלות ולצמוח, שאותם היינו צריכים להחזיק ולא לתת להם לבזבז את זמנם על חלטורות על חשבון הלימוד והיצירה, לא מצליחים בכך. חלקם מחלטרים ולא צומחים. אחרים נוטשים את מסלול ההתקדמות התורני מחוסר אופק תעסוקתי ומתוך מיאוס בחיי החלטורה והמרדף אחרי הכסף.

אני חייב לומר שבכל פעם מחדש לבי נשבר כשאני רואה את המצב הזה. המוני אברכים, רובם בינוניים ומטה, חיים הם ומשפחותיהם חיי דלות ועוני בלי שום הצדקה. הם תקועים שם ומגיל מסויים כבר מאוחר להם לצאת מהמיצר (לכל היותר לצאת לעבוד כסוכני ביטוח או מוכרים בחנות). ואלו מבני העלייה שהיו אמורים להיות נקיים ללימוד, ליצירה ולצמיחה תורנית, ה”סיירת” שהוזכרה למעלה, נאלצים להתמודד לבדם עם העוני והחלטורות. הם צריכים להתמודד במקומנו ועבורנו עם חיי עוני ודלות שהציבור שולח אותם אליהם. אין פלא שרבים מהם נוטשים את המסלול התורני. דווקא בגלל שהם לא בינוניים ולא רואים תוחלת בחלטורות כאלה, הם בוחרים לעשות משהו אחר, ובגדול (אם כי לא תמיד עושים זאת בשלב מוקדם מספיק ולפעמים מחמיצים את האפשרות להתקדם בחזית אחרת). אנחנו בעצם מטילים על האברך ומשפחתו את העול ואת המשימה להתמודד עם המצב, בעוד שהעול הזה היה צריך להיות מוטל על כולנו. אנחנו היינו צריכים לדאוג להם לפרנסה ולפנות אותם ללימוד וליצירה.

ברוב המקרים גם אלו שנשארים וממשיכים ללמוד לאורך זמן, בדרך כלל נושאים את עיניהם למשרה תורנית, ראש ישיבה או ר”מ, או דיין, או רב קהילה. לנו זה נראה מובן מאליו, שהרי אם אנחנו משקיעים בהם אין פלא שאנחנו גם מצפים מהם לתמורה שתחזור לקהילה בתפקיד זה או אחר. במקרה שיש להם את הקשרים הדרושים (להתרשמותי ולבושתנו, בעולם התורני משום מה הקשרים משחקים יותר מאשר בשוק החופשי) הם אולי זוכים למשרה הנכספת, אבל עדיין לפעמים הם מתחילים בזה מוקדם מדיי, עוד לפני שסיימו את מסלול הצמיחה שלהם. ומה על אלו שמייעדים את עצמם ליצירה וצמיחה תורנית, ולא למשרה רבנית? הרי רבים טובים בכלל לא צריכים להיות כלי קודש למיניהם, וחלקם גם לא מתאימים לכל זה. הם מתאימים ורוצים להמשיך ללמוד, לחקור וליצור יצירות תורניות חדשות ומשמעותיות. עליהם להזין מבחוץ את העולם המעשי (הדיינות והרבנות ועולם הישיבות), כעין החילוק בין “מלומדים” לשופטים ועו”ד בעולם המשפטי. כמו שתיארתי למעלה, יש חשיבות רבה להסתכלות שלא הם קיימים בשבילנו אלא אנחנו בשבילם.

ועוד לא הזכרתי את הביקורת וההתמרמרות הציבורית שמתעוררת על התופעה הזאת, ובצדק. את ביזוי התורה וחילול השם שזה יוצר. את זה שבחברה שלנו מממנים כל זב וצרוע אבל ממאנים לממן לומדי תורה. רבים קוראים ללומדים לצאת לעבוד ולא ליפול לעול על הציבור. מצטטים להם רמב”ם ושאר מקורות (ומתעלמים מהמקורות שלא מתאימים כמובן), וערכה של החזקת התורה יורד לביבים. משום מה לסופרים, אמנים, ספורטאים, חוקרים (גם אלו שעוסקים ב”מדעי המגדר”, כלכלת בית, קבלה מעשית, חקר המרובעים בשירת נשים באשור הקדומה, ושאר הבלים באיצטלה דרבנן אקדמית), לא נשמעות הקריאות הללו. כאמור, הבעייה מתחדדת מפני שכלפי רוב הלומדים הקריאות הללו מוצדקות, אבל אנחנו לא עושים את ההבחנות הללו. הסיירת הכי משובחת שלנו נמצאת בהתנצלות מתמדת בפנינו וחיה בתחושה שהיא סמוכה על שולחננו, במקום שאנחנו נישא אותם על כפיים ונשמח לסייע להם בכבוד וביד נדיבה. למרבה האירוניה, אנשי אקדמיה שעוסקים בדברים מיותרים לחלוטין (רובם המוחלט) לא חשים כך. הם מקבלים משכורת יפה ומכובדת ויחס של סיירת, עם משרה מכובדת ומעמד חברתי גבוה. ואלו שעוסקים בדברים החשובים חשים רגשי נחיתות וצורך להתנצל ומקבלים מילגה שמאפשרת להם חיי דחק, וגם זה בעיקר מתרומות של אנשים פרטיים.

אמנה חברתית חדשה

הארכתי בתיאור המצב העכשווי כדי להראות שדרושה לנו אמנה חברתית חדשה בנושא החזקת התורה. כעת אציע מודל פשוט שקל מאד ליישום בחברה שלנו. כצעד ראשון, נסכים כולנו להוריד את התקציב של תמיכה בלומדי תורה בשיעור ניכר, לצורך ההדגמה נאמר להפחית אותו בחצי. בנוסף, נסכים שאת התקציב הנותר יש לחלק בין מספר לומדים קטן מאד, לדוגמה 5% מאלו שמקבלים אותו כיום (עדיין מדובר במספר נכבד של אלפים). אלו שייתמכו ייבחרו על ידי ועדה ציבורית כלשהי, בדומה למה שקורה באקדמיה או בכל מקום אחר. הקריטריונים יקבעו שיהיו אלה רק אנשים שבאמת מתאימים להקדיש את חייהם ללימוד. כוונתי לא רק לעילויים בכישרונותיהם, אלא לכאלה שממשיכים ומתמידים בחשק, שצומחים, שיוצרים יצירה מקורית ומשמעותית (לא ספרי ליקוט הלכות ומדרשים על פורים משולש שחל להיות בערב יו”כ של שמיטה), שמאתגרים ומפרים את סביבתם ואת עצמם לאורך זמן. מהם סדרנים מוכשרים, סיני ועוקרי הרים, יצירתיים ועמקנים. עוסקים במחשבה, בהלכה ועיון תלמודי.[5]

שימו לב שבחישוב גס לאור הנתונים הללו המשכורת שיקבל כל אחד מהלומדים תגדל פי עשרה (!). במקום 200$ עלובים שמבזים את הנותן והמקבל גם יחד, יקבל כל לומד 2000$ לחודש, ובכל זאת הקופה הציבורית תחסוך חצי מהכסף. בנוסף, עוד 95% מהלומדים דהיום יצטרפו למעגל העבודה ויתרמו את חלקם לתל”ג של כולנו. הגדלת המימון תיתן ללומד הנתמך גם תחושה מכובדת יותר שמצפים ממנו ולכן משלמים לו. הוא לא מנצל את הציבור אלא להיפך, הוא הסיירת שהציבור בונה עליה (כמו איש אקדמיה).

כשל השוק

ממש מושלם, לא? גם התורה מרוויחה, גם השוק והקופה הציבורית מרוויחים, גם אנשים שלא מתאימים לשבת כל ימיהם בכולל לא נרקבים שם אלא ממצים את עצמם יותר ותורמים לפיתוח הכלכלה והחברה. גם הלומדים המתאימים צומחים וממצים את עצמם ומרגישים יותר טוב ומתפרנסים בכבוד. גם הכלכלה מרוויחה, גם התורה פורחת, גם החילונים מרוצים (המדינה מוציאה פחות כסף), וכמובן גם הדתיים, הלומדים ואלו שלא. כולנו מרוויחים.

טוב, אז למה כל זה לא קורה בפועל? אם כולם מרוויחים, מי מפריע לזה לקרות? בעוונותיי איני מן הצנועים המפורסמים ביותר, אבל אני חייב כאן להתוודות שלא מדובר ברעיון הכי מבריק שחשבתי עליו אי פעם. הרי זה רעיון די בנאלי למעשה. האם אף אחד לא חשב עליו עד עכשיו? כשיש רעיון פשוט ומתבקש, שלא עולה כסף אלא מרוויחים ממנו כסף, ושכולם נהנים ממנו, ובכל זאת הוא לא מיושם, הדבר אומר דרשני. כנראה שבכל זאת פספסנו כאן מישהו שלא כל כך נהנה ממנו, ומשום מה יש לו השפעה שמצליחה לעצור את מימוש הרעיון. לדבר הזה קוראים “כשל שוק”. יש משהו בחברה שלנו שתוקע את הרעיון המתבקש הזה ולא נותן לו להתממש.

יש כמה אינטרסנטים שחיים מהמצב המעוות הזה. כמה ראשי כוללים למיניהם, ועוד כמה עסקנים חרדים ודתיים שימצאו את עצמם מחוסרי עבודה ומעמד. אל לנו לשכוח שבמצב החדש מספר הכוללים והלומדים יירד פלאים. בעצם ראשי הכוללים יהפכו לאברכי כולל (אבל אמנם ירוויחו לא פחות ממשכורתם כיום כראשי כולל). העסקנים יהיו די מיותרים. לא צריך לשנורר ולהילחם ולגנות וליילל ולמחות וללחוץ ולאיים כדי להשיג תקציבים בסתר ובגלוי. זוהי אמנה חברתית שקופה ורגילה תחת קריטריונים מוסכמים שקבועים בחוק. כן, בחזון אחרית הימים שלי זה יכול לקרות גם בתוך השטיבל.

אחרים (בעיקר במנהיגות העולם החרדי) חוששים שאם הציבור שלהם יתפרנס בעצמו ולא ייזקק למתת יד מהקופה הציבורית שעוברת תמיד דרך הצינורות של העסקונה החרדית ששמה את ידה על הברז, תאבד להם השליטה על האנשים. הם עוד עלולים לחשוב ולהיות עצמאיים ר”ל ולא עלינו. או להצביע למפלגה הלא נכונה חס ושלום. לכן יש לדאוג שכל אלו ייסמכו על הקופה הציבורית וייזונו ממתת ידינו (=העסקנים החרדים במימון של החברה הישראלית כולה), בבחינת “תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר”.

אין פלא שכל אלו מפיצים סיסמאות רוויות מיסטיקה על החזקת תורה ומעמדם הנאצל של מחזיקי התורה (שכולם מתרפסים בפניהם, ממש כמו בפני הגביר בעיירה באירופה). אין פלא שבכל עת שעולה הצעה כעין זאת הם משתמשים בשיח דמוני שמדבר על רדיפת תורה ושנאת לומדיה, קליפת עמלק שמנסה לעקור את הכל, על כך שמדינת ישראל היא היחידה שרודפת לומדי תורה ומכניסה אותם לכלא, ושאר הבלים שקשה להבין כיצד אנשים אינטליגנטיים “קונים” ו”מוכרים” אותם. הם מלמדים אותנו ומטיפים לנו על החשיבות של החזקת כל לומד, בלי סינון ובלי ברירה (ועל הדרך גם מי שלא לומד) ועוד ועוד. לדברים הללו אין שחר. אין בהם שום היגיון משום נקודת מבט, לא דתית ולא חילונית.

כלכלנים מכנים מצב כזה “כשל שוק”. יש מצב שהוא אופטימלי מבחינת כל השחקנים, ובכל זאת השוק החופשי לא מצליח להגיע אליו בעצמו (בגלל הפרעה של קבוצה קטנה של אינטרסנטים). במקרים כאלו גם גדולי הקפיטליסטים חסידי היד הנעלמה מודים שאין מנוס אלא להתערב באופן יזום ולעזור לשוק להגיע לשם. צריך להבין שהכוח של האינטרסנטים מבוסס גם על החשדנות ההדדית והחשש של כל אחד מהצדדים (החרדי, הדתי והחילוני) שאם הוא יוותר על הנתח שלו בעוגה, האחרים יקחו זאת ממנו ולא יתנו לו מאומה בתמורה (לא יקיימו את חלקם באמנה החדשה). וכך אנחנו תקועים ומקובעים על מצב שהוא לא אופטימלי לכל הצדדים, ומפחדים לעשות תזוזה כלשהי ממנו לכל כיוון שהוא.[6] זה אפילו לא משחק סכום אפס, אלא משחק שבו כולם מפסידים. צריך לקום איזה מבוגר אחראי ולחלץ את עצמנו מידי עצמנו.

האם אפשר לצאת מכשל השוק הזה?

מי יהיה המבוגר האחראי הזה? אלו שאמורים לפתור את כשל השוק הזה הם הפוליטיקאים. בדיוק בגלל זה אין הרבה סיכויים שזה יקרה בקרוב, מפני שבדיוק הם אלו שחיים על הכשל הזה וניזונים ממנו (או שהם תלויים באלו שחיים עליו). חלקם לא מספיק נבונים כדי להבין שהרבנים והעסקנים מוכרים להם לוקשים אינטרסנטיים. חינכו את כולנו לכך שיש לדאוג להחזקת תורה, ומי יעיז לצאת נגד הדוֹגמה הזאת ולוותר על תקציבי התמיכה של המדינה (ובכך אולי להציג את הלומדים הנתמכים כטפילים. כבר התבצרנו בעמדה כלשהי, וכעת אנחנו חייבים להגן עליה). הרי הוא יוצג כבוגד גמור, לא? העסקנים הללו רואים לעצמם זכות להילחם על החזקת תורה, ורואים בכל שקל שהשיגו הישג לטובת התורה ולומדיה. הם לא מעיזים לצאת נגד הרבנים והמנהיגים הרוחניים ולהעמיד אותם במקומם, וגם הרבנים לא מעיזים להעמיד את העסקנים במקומם. זהו מבוך שהכנסנו את עצמנו לתוכו במו ידינו. ובכלל, הסתכלות מחוץ לקופסה, לראות את התמונה הגדולה, זה ממש לא השטח שלהם.

אז מה עושים בינתיים? מודלים מיידיים

עד שכשל השוק הזה ייפתר (בב”א) אני מציע כאן משהו אחר. בגלל המילגות הממלכתיות הזעומות (פר קפיטה, על אף שהסכומים לא זעומים כל כך), אנשים טובים תורמים ממיטב כספם להחזקת תורה ולשיפור מצבם של הלומדים. זה מכספי המעשר שלו, ואחר מכספים אחרים. הכספים הללו הולכים בדרך כלל לישיבות ולכוללים, וכך הם מתחלקים בין המוני הלומדים שכאמור רובם לא מתאימים. כך הציבור גם לא מקבל תמורה לתרומות הללו, וזה עצמו גם מונע מהלומדים הללו להיפתח ולצאת לשוק העבודה ולמצות את עצמם במקום שאליו הם מתאימים יותר ושחובתם להיות בו. התרומות הללו מותירות את רוב הלומדים במקום שלא מתאים להם וגורם לכל הבעיות שתוארו למעלה.

לכן הצעתי היא בשתי רמות ראשוניות לפני המודל השלם שהוצע למעלה. לפני שהמדינה תוציא את עצמה מכשל השוק, שיעשו זאת התורמים הפרטיים בעצמם באחת משתי צורות:

1. במודל הראשוני, במיקרו, כל תורם שחפץ להחזיק תורה אל יתרום לישיבות וכוללים אלא יבחר לו לומד בעל פוטנציאל ויתחייב כלפיו לתת לו תרומה קבועה לאורך זמן שתאפשר לו ללמוד ולצמוח. אם הסכום אינו מספיק רצוי לצרף עוד תורם או תורמים על מנת להגיע למשכורת סבירה שתשחרר את הלומד מדאגותיו לאורך זמן.

2. המודל השני, השלם והרצוי יותר, הוא לרכז את המכניזמים הפרטיים הללו. ניתן להקים קרן של כספי מעשר ותרומות, שתחולק ללומדים לפי קריטריונים על ידי ועדה בלתי תלויה (מה שהיה צריך להיעשות על ידי המדינה לגבי תקציבי התמיכה שלה). המילגות יחולקו למועמדים צעירים ונשואים (בני 25 והלאה), כתשלום חודשי לטווח ארוך. הלומדים שמקבלים את המילגה יידרשו להתחייב להמשיך בלימוד ויצירה לטווח ארוך בלי לעסוק בחלטורות נוספות. רצוי שיגישו תכנית לימודים עקרונית, ויתנהל מעקב של הועדה אחרי התממשותה. המועמדים ייבחרו לפי המלצות ובחינות ולפי התרשמות הועדה. הנחתי היא שמי שהגיע לגיל הזה וכבר מצא את בת זוגו ומודיע שהוא מתכוין להמשיך במסלול תורני יש יסוד סביר להניח שזה מספיק חשוב לו (שהרי הוא שרד עד כה) ושזה אכן יקרה. כמו כן, הוא כבר עבר מספיק שנים בישיבה כדי שההמלצות תהיינה מבוססות על ביצועים שלו בפועל ולא על הערכות בעלמא. בגיל הזה כבר אפשר להבין את הפוטנציאל של המועמדים ולנסות לנבא את מה שצפוי מהם, וסיכוי ההצלחה הוא סביר (אם כי כמובן לא מוחלט).

כאמור, המילגות הללו יינתנו רק ללומדים שאנחנו רואים בהם פוטנציאל לצמיחה ותרומה משמעותית לעולם התורה. כך כספו של התורם לא רק יחזיק לומד עני אלא יניב פירות לבניין התורה שימשיכו לדורות. כל תורם כזה יודע שהוא לא רק סייע לעוד כמה שעות לימוד של מישהו (כמו היום) ולרווחת משפחתו, אלא תרם תרומה חשובה ליצירה הייחודית של הלומדים הללו לתורה ולדורות הבאים. זוהי התרומה האיכותית והמשמעותית ביותר שניתן לחשוב עליה במסגרת של החזקת תורה. כך התורם יבין שהוא לא נותן צדקה אלא משתתף במשימה שמוטלת גם עליו, והלומד לא יימצא במצב המשפיל של אסירות תודה של מי שמתפרנס מן הצדקה.

רק אחזור ואזכיר שהמודל הנכון ביותר הוא שהמדינה תעשה את זה ולא אנשים פרטיים. כאמור בדבריי למעלה. אבל בינתיים זהו תיקון מיידי שקל יחסית לעשות אותו (אם כי כמובן תתעורר כאן התנגדות של האינטרסנטים דנן שירתמו למרכבתם את ה”גדולים” עם ציטוטים סלקטיביים של מקורות, השמצות על ההצעה והמציעים וכדומה).

שתי הערות הלכתיות

אמרתי שלא אעסוק כאן בהלכה ובמקורות. ובכל זאת, יהיו מהקוראים שודאי יהיו מוטרדים מדברי הרמב”ם (הל’ תלמוד תורה פ”ג ה”י ועוד) שמדבר על מי שמשים על ליבו להתפרנס מהצדקה ולעסוק בתורה, שהוא בכלל מחללי השם. ראשית, רבים חלקו עליו, וכבר הכס”מ שם כתב שדבריו לא מעשיים לרוב הציבור. עוד צריך לדעת שהרמב”ם רואה את ההתפרנסות מלימוד תורה כביזוי התורה. אבל בימינו שהציבור נוהג להחזיק ולממן כישרונות בכל תחום שהוא, העובדה שזה לא קורה ביחס ללומדי תורה היא היא ביזוי התורה. דומני שבימינו מקובל בכל חברה נאורה לקדם את המוכשרים בתחומים שונים כדי ליצור ולהביא תועלת רוחנית לחברה כולה. ודאי שלימוד התורה לא ייגרע חלקו. הלא תהא כהנת כפונדקית?! במצבנו כיום נראה פשוט שאין בחלוקת מילגות כזאת חילול השם וביזוי התורה. ולמעשה כבר כתב התשב”ץ (ח”א סי’ קמב, וראה שם עוד עד סי’ קמח) שאם אדם רוצה לתת סיוע כספי לכבוד התורה ולא כצדקה, לכל הדעות אין בכך שום איסור. ראה עוד על כך ברמ”א יו”ד סי’ רמו סכ”א ונושאי הכלים שם. זוהי דוגמה לפרשנות ויישום פשטניים של מקורות שנוצרו בנסיבות מסויימות לנסיבות שונות בתכלית.

עוד קוראים עשויים לחשוב על דברי הרמב”ם (פיהמ”ש אבות פ”ג מט”ו, וראה גם ב”ח ומג”א או”ח סי’ תרצה) שהכריע שיש עדיפות לחלק את הצדקה למנות קטנות בין נצרכים רבים, לעומת מתנה משמעותית לנצרך אחד. גם כאן אזכיר שיש חולקים עליו (ראה למשל מה שמובא בשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ קב ועוד). ועוד, מכיון שמדובר בשאלה של שכל ישר וסברא (אלו גם המקורות שעליהם מתבססים דברי הרמב”ם) ולא בשאלה שמוכרעת ממקורות הלכתיים, כל בר דעת מבין שהיום המצב דורש את ההיפך. כפי שהסברתי, כיום נכון יותר לבחור לומד עם פוטנציאל צמיחה משמעותי, ולתמוך בעיקר בו כדי למנוע את כשל השוק. כשהוא ייפתר נוכל לחזור ולשקול זאת שוב. בכל מקרה, אם תקום קרן כזאת (הצעה 2) ותרכז כספי תרומות מתורמים רבים, שוב ייצא שכל אחד נתן מכספו ללומדים רבים וכך גם מי שמוטרד מדברי הרמב”ם יוכל להיות רגוע.

[1] ראה הבחנה שעשיתי בטור 22 בין אהבה שהיא צנטריפוגלית לתאווה שהיא צנטריפטלית.

[2] בתוך האסופה הרב, ידידיה שטרן ושוקי פרידמן (עורכים), הפקולטה למשפטים אוני’ בר-אילן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע”א.

[3] ובאמת הגמרא שם בהמשך מביאה: “ר’ יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו – בנו קודמו”, וראה שם את המעשה שהובא בעניין זה. כאן רואים בבירור שבסופו של חשבון האינטרס הקובע הוא זה של התורה, והאדם ובנו משמשים אותו. מי שטוב מביניהם ויתרום יותר לתורה הוא זה שצריך ללמוד, והשני יחזיק אותו.

[4] בשיחה שנתתי פעם לבוגרי ישיבת מעלה אדומים אמרתי בשם חבר טוב שמצוי בעולם האקזיטים שחסרים בציבור הדתי סטארטאפיסטים. הצעיר הדתי בדרך כלל מקדיש זמן ומאמץ לבניית ביתו ולמשפחתו ולא מוכן להתמסרות ולאינטנסיביות שדורשת הקמת סטארטאפ. הוא מעדיף עבודה בטוחה ורגועה יחסית כשכיר, בחברה מסודרת או בסקטור הציבורי. במבט הרחב מצב כזה מסוכן מאד לחברה הדתית, שכן כמו כל חברה דרושה לה שיכבה מסויימת של אנשים שיקדמו אותה כלכלית (אם אין קמח אין תורה). לכן התחושה כיום היא שאנחנו סמוכים על שולחן החילונים/המדינה/הציבור. מתוך ההסתכלות הזאת, יש מקום לצעיר שחש מתאים ומוכשר לזה ורוצה בזה להתמסר לחזית הכלכלית-טכנולוגית, גם על חשבון לימוד תורה והקמת משפחה. בדיוק כמו שמקובל להנחות צעירים שהולכים לקריירה צבאית, או ציבורית. מי שיכול לתרום תרומה סגולית ומשמעותית לציבור בתחום הכלכלי לא נכון לכוין אותו לאפיק הסטנדרטי של בעלבית לומד ועובד ויר”ש (שאנחנו בין כה וכה לא באמת מצליחים לייצר בפועל).

[5] לא בכדי לא הזכרתי תנ”ך ומחשבה וכדומה. אבל זה לא מהותי ולא אכנס לפולמוס הזה כאן.

[6] המצב הזה מזכיר לי ביוגרפיה של סטלין שקראתי פעם, ומצאתי עצמי נדהם. בריה”מ היתה אחת המדינות הענקיות ורבות העוצמה בעולם, מאתיים מיליון תושבים עם כוח צבאי אדיר ויכולות אינטלקטואליות ותרבותיות מרשימות, וכל זה עומד מול אדם אחד שמחזיק את כולם בגרון. כולם שנאו את סטלין ורצו במותו, אבל כל העוצמה והאנשים הללו לא יכלו לאדם הבודד הזה, והוא מת על מיטתו (למעט תיאוריות קונספירציה כאלה או אחרות) אחרי כארבעים שנות שלטון ללא מצרים. כיצד זה קורה? זה כשל שוק של מדינה. השליט, גם אם הוא יחיד, מחזיק בידיו את כל הכוח המדינתי. כדי להתקומם נגדו צריך ליצור קואליציה, אבל כשראובן יפנה לשמעון בהצעה כזאת הוא לוקח סיכון ששמעון ידווח לשליט וראובן לא יוציא את יומו. וכך כל אחד נותר לעצמו, ומה שיכול היה להתבצע בקלות לא קורה. גם זה סוג של כשל שוק (ראה מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן על מעשה שכם, ועל ההצדקה לענוש את תושבי העיר על מעשה מלכם. זו סיטואציה דומה מאד).