חיוב כיסוי שער ראש האישה – עיון ביקורתי בתשובתו של הרב יוסף משאש, והערה על מקומה של המגמתיות בפרשנות ההלכתית
בס”ד
2010
רינת אנקרי ומיכאל אברהם
תוכן:
א. עיקר חיוב הדין נלמד מפרשת סוטה.
ב. תגובה לשינוי הנסיבות: כיסוי מתוקף “דת יהודית”.
ג. עיון בתשובתו של הרב יוסף משאש זצ”ל.
ד. כמה הערות לסיכום.
נספח א: התייחסותו של הרב ברוך גיגי
נספח ב: תשובתו של הרב משאש
תשובתו של הרב משאש לגבי כיסוי ראש לנשים עוררה, ועדיין מעוררת, פולמוסים לא פשוטים. זוהי תשובה חדשנית ומהפכנית, ומסקנתו שם היא שבימינו אין חיוב הלכתי אמיתי על נשים נשואות לכסות את שער ראשן. מטבע הדברים, בשנים האחרונות התשובה מצוטטת בהקשרים שונים על ידי אלו שכיסוי הראש מעורר אצלם אנטגוניזם מסיבות שונות. אפילו באתרי אינטרנט שונים ניתן לראות תמיהות על כך שאין התייחסות מסורתית–רבנית שיטתית לדברי הרב משאש, ונראה לכאורה שטיעוניו נותרים בעינם ללא תגובה. אם כבר מוצאים התייחסות לדבריו, נראה כאילו מדובר בשמרנות הלכתית לא מנומקת, ותו לא. ישנם פוסקים, כמו הרב מלכא (רבה של פתח תקווה), שאף הסכימו לדברים.[1]
מטרתנו במאמר זה היא לבחון באופן שיטתי את תשובתו של הרב משאש לאור המקורות שהוא עצמו מביא. המקורות היסודיים לעניין כיסוי שער ראש האישה יידונו כאן רק עד כמה שהדבר נחוץ להבנת התשובה של הרב. הנחותינו כאן הן שקריאת המקורות אמורה להיעשות מתוך יושר אינטלקטואלי, ותהיינה המסקנות אשר תהיינה. אין לכפוף את הפרשנות לאג’נדה, לא לזו השמרנית וגם לא לזו החדשנית. המעיין אמור לבצע את עיונו במקורות ולפרשם לפי מיטב שיפוטו, ורק לאחר מכן לקבל את החלטותיו לאור המימצאים. קטונו מלשפוט את הרב משאש עצמו, שהיה ת”ח מובהק וזכה בהכרה מרבים מפוסקי דורו. לכן אין לראות בדברינו שום התייחסות לגופו של האדם, אלא אך ורק לדבריו בתשובה הספציפית הזו.
המאמר לא יעסוק בפרטי ההלכות לגבי כיסוי הראש לנשים, אלא רק בהקדמה ובעצם החיוב, ולאחר מכן יתמקד בטיעונים שמעלה הרב משאש ביחס לסוגיא זו. הפרק השלישי שעוסק בביקורת תשובתו זו, הוא הפרק העיקרי במאמרנו. תשובת הרב משאש מופיעה במלואה כנספח בסוף המאמר.
א. עיקר חיוב הדין נלמד מפרשת סוטה
מקובל מקדמת דנא שבנות ישראל הנשואות מכסות את שער ראשן. מקור הדין הוא הפסוק בפרשת סוטה (במדבר ה): “ופרע את ראש האשה”. הגמרא במסכת כתובות, ע”ב ע”א, לומדת מכאן:
…ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, דאורייתא – קלתה שפיר דמי, דת יהודית – אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר ר’ יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה רבי זירא, היכא? אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי.
בהמשך גמרא זו מופיע דיון העוסק בעיקר הדין, שהוא מדאורייתא (=”דת משה”), ובמנהגים שנהגו בנות ישראל ויש בהם בכדי לחייב מכח “דת יהודית”.
מדברי התלמוד ופירוש רש”י שם ניתן ללמוד כי עיקר הדין מדאורייתא הוא שלאישה אסור לצאת לרשות הרבים כשראשה פרוע. הגמרא בכתובות שם אומרת: “דאורייתא- קלתה שפיר דמי, דת יהודית- אפילו קלתה דמי אסור”. מכאן עולה שעיקר חיוב הדין מדאורייתא הוא ששער ראש האישה לא יהיה פרוע, ומספיק כיסוי ראש העונה לגדר “קלתה”. מהי “קלתה”? רש”י שם מפרש: כעין סל שהאישה מניחה על ראשה. השטמ”ק שם מסביר כי כיסוי כזה אינו מכסה את כל שערות האישה, ובכל זאת מספיק הוא ככיסוי ראש מדאורייתא. הרמב”ם מפרש “קלתה” = מטפחת (אישות כ”ד י”ב): “…עברה על דת יהודית יוצאה לשוק או למבוי סתום וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים. אעפ”י ששערה מכוסה במטפחת”. ומפרש על כך הב”ח (אבן העזר סימן קטו) כי מדאורייתא די שתכסה את שערה במטפחת, ואילו מתוקף דת יהודית- תכסה את ראשה ברדיד, שהוא בגד “החופה את כל גופה כמו טלית” (לפי הרמב”ם בהלכות אישות פי”ג הלכה י”א). לדעת המחבר (אבן העזר קט”ו, ט’) והמאירי (בית הבחירה, כתובות ע”ב ע”א), הרמב”ם מתכוון ב”מטפחת” לכיסוי ראש שאינו מכסה את כל השער ו”רדיד” הכוונה לכיסוי ראש מלא (בדומה לפירוש רש”י). לעומת זאת, בעל שו”ת שבות יעקב (ח”א סי’ קג) פירש, ש”קלתה” היינו ששערה קלוע, כלומר שמדאורייתא די בכך שאישה תצא לשוק כששערה אסוף ואין צורך בכיסוי השער. בין כך ובין כך, לדעת רוב ככל המפרשים (פרט לרב יוסף משאש, כפי שנראה בהמשך), קיים מקור מחייב מן התורה לכך ששער האישה לא יהיה פרוע, ולרוב הדעות אף מכוסה. נעיר כי רוב המפרשים רואים את המקור הזה כמקור דאורייתא ממש, אף כי היו ערעורים על כך.
מכאן, ניתן לסכם מתוך דברי הרוב המוחלט של הפוסקים, כי מדאורייתא, היינו “דת משה”, יש חיוב על אישה נשואה לאסוף שערות ראשה ביוצאה לשוק. לרוב הפוסקים מספיק כיסוי ראש חלקי (קלתה) בכדי לצאת ידי חובה דאורייתא.
ב. תגובה לשינוי הנסיבות: כיסוי מתוקף “דת יהודית”
בחלק הקודם ראינו שלדברי רוב הפוסקים מדאורייתא חיוב כיסוי הראש הוא מוגבל וחלקי. ובכל זאת, נהגו בנות ישראל לכסות שער ראשן בכיסוי ראש מלא. לפיכך נוצר כאן חיוב נוסף לכסות את שער הראש מתוקף ‘דת יהודית’. ‘דת יהודית’ הוא ביטוי שמציין מנהג שנהגו בנות ישראל, המוסיף על עיקר הדין מדאורייתא, ומקבל תוקף הלכתי מחייב.
המקור לדברים מצוי במשנת כתובות, עב ע”א:
ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית…ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע.
למנהג צניעות שנהגו בנות ישראל ניתן לראות משמעות הלכתית גם בהלכות קריאת שמע כפי שמופיע במסכת ברכות דף כ”ד עמ´ א: “טפח באישה ערווה”, כלומר שאסור לגלות טפח של מקומות שמוגדרים ערווה. הגמרא מבררת על איזה מקומות מדובר, ומעלה, בין היתר, שגם שער האישה הוא בגדר ערווה. לכאורה משמע מהגמרא שמעיקר הדין גם רווקות צריכות היו לאסוף או לכסות שער ראשן. אולם, בשו”ע או”ח ע”ה ב’ (לגבי הלכות קריאת שמע) פסק:
שער של אישה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו…אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר.
מכאן משמע, שהגדרת שער אישה כערווה, לגבי הלכות קריאת שמע, נקבע לפי דרכן של נשים לכסותו. לפיכך, היות שרווקות נהגו שלא לכסות שער ראשן – הרי שאין שערן נכלל בגדר ערווה. אמנם כבר כתבו רבים שאין קשר הכרחי בין הלכות קריאת שמע לבין הלכות צניעות הכלליות, ונראה זאת להלן.
מה לגבי התלות במנהג של עצם חובת כיסוי הראש לנשים נשואות? מנהג בנות ישראל קיבל תוקף בהגדרת “דת יהודית”. אך כפי שראינו זוהי רק קומה נוספת מעבר לדין דאורייתא. מהחלוקה בין דת משה לדת יהודית עולה בבירור שעיקר דין תורה אינו תלוי במנהג, וגם אם ייווצר מצב בו נשים רבות לא מכסות את ראשן, החיוב של כיסוי הראש לנשים נשואות, או האיסור על גילויו, בעינו עומד. רק חיובים מדת יהודית תלויים במנהגי המקומות. זה גופא מאשש את הטענה שאין קשר בין הלכות קריאת שמע שתלויות במנהג לבין עצם דין כיסוי הראש מדאורייתא שאינו תלוי במנהגים.
אם עומדים בכל זאת על קיומו של קשר בין החיוב היסודי לכסות את הראש לבין הלכות קריאת שמע, ניתן אולי לראות בהלכה שמותר לקרוא קריאת שמע כנגד שער מגולה של אישה בתולה הוכחה לכך שמדאורייתא אין חיוב כיסוי או איסוף שער הראש לרווקה, ולפיכך שערה לא ייחשב כערווה.[2] אולם, לנשים נשואות, שלפי דעת רוב הפוסקים עיקר איסור פריעת שער ראשן הוא מדאורייתא, והוא קודם לדת יהודית, נראה שלא ניתן לעקור איסור זה מבסיסו, גם אם יתפשט מנהג בנות ישראל שלא לילך בכיסוי שער ראשן.
עם זאת, היות שראינו כי עיקר הדין מדאורייתא הוא לאיסוף או כיסוי חלקי של שער הראש ולאו דווקא לכיסויו המלא, אזי ייתכן שאם יפרוץ המנהג של כיסוי ראש שאינו מכסה את כל השער, כי אז לא ייחשב שערן כערווה לעניין קריאת שמע כנגדו.
לסיכום, היות שדעת רוב ככל הפוסקים היא שקיים בסיס דאורייתא למצוות כיסוי הראש לאישה נשואה, לא ניתן לטעון לביטול הדין מעיקרו. החיוב לאישה נשואה שלא לילך בשער פרוע יישאר בעינו. עם זאת, יתכן ונוכל לטעון, כי במידה וירווח מנהג בנות ישראל לילך בשער שאינו מכוסה לגמרי (כגון הפירושים השונים ל”קלתה” שראינו בחלק א’ לעיל) הרי שמנהג “דת יהודית” יפחת והחיוב יהיה לאיסוף שער הראש או לכיסוי מינימלי.
חיזוק לגישה זו ניתן ללמוד מדין יציאת אישה ללא כתובה בימינו. מלכתחילה, מתוקף דת יהודית, אישה ההולכת בשער מגולה יוצאת ללא כתובה, כפי שנכתב במסכת כתובות ע”ב ע”א (הובא לעיל). אולם, מתוקף ריבוי הנשים ההולכות גלויות ראש פסקו הרב משה פיינשטיין זצ”ל (שו”ת אגרות משה אבה”ע ח”א סי´ קי”ד), הרב עובדיה הדאיה זצ”ל בעל שו”ת ישכיל עבדי (מובא גם בשו”ת יביע אומר ח”ג אבה”ע סי´ כא וגם בשו”ת ישכיל עבדי ח”ה או”ח סי´ נה אות ג) ובפסק הרבנות הראשית (עמ’ קכו) כי כיום אין לשלול כתובתה של אישה שהלכה בגילוי שער. גם כאן, הסיבה ליציאת האישה עם כתובה היא משום ביטול הטעם לדין זה: הרא”ש בתשובה ט’ מבאר שאישה יוצאת בלא כתובה רק במקרים שהיא מכשילה את בעלה באיסורים, כגון אישה שמאכילה אותו אוכל לא כשר או עוברת עבירות שהעונש עליהן שימותו בניה. עוברת על דת יהודית לא מקבלת כתובה משום חשש זנות. הבית שמואל אבה”ע סי´ קט”ו ס”ק א´ הסביר שאישה ההולכת בראש מגולה נחשבת כפרוצה ולכן יש לחשוש שתזנה תחת בעלה, כלומר, אישה ההולכת בלא כיסוי ראש חשודה בפריצות ויש עליה מעין חזקה שתזנה תחת בעלה, ובמקרה זה הרי מאבדת כתובתה. ברם, בימינו, שרבו הנשים ההולכות בלא כיסוי ראש וגם נשים כשרות ודתיות שאין עליהן שום חשש שיבגדו בבעליהן, אלא הן סבורות שבהליכה בלא כיסוי ראש אין כל איסור ואין זה פריצות, לא זהו המצב. עולה מכאן שבימינו בטלה החזקה שמי שהולכת בראש מגולה פרוצה היא ותזנה תחת בעלה, לכן פסקו כי בימינו אין אישה מפסידה כתובתה על סמך “עוברת על דת יהודית” והולכת בלא כיסוי ראש. עם זאת, לדעת כל הפוסקים הללו אין זה מפקיע את עצם האיסור שעוברת אותה אישה נשואה שהולכת בלי כיסוי ראש, מדין דאורייתא ואולי גם מ”דת יהודית”.
המסקנה עד כאן היא שמעיקר הדין קיים חיוב דאורייתא על נשים נשואות לכסות את שער ראשן. גם אם יתרבה מספרן של ההולכות פרועות ראש עדיין יישאר איסור זה בתוקף. לגבי קריאת שמע כנגד שערן המגולה יש שהקלו בזה, אך גם לגבי זה כתבו כמה פוסקים (חזו”א או”ח ט”ז ח’, אגרות משה או”ח ח”א מ”ב) שהאיסור נותר בעינו. ולגבי יציאה בלא כתובה ראינו שאכן יש פוסקים שהקלו, אך כפי שראינו גם זה אינו נוגע לעיקר חובת כיסוי הראש.
על רקע זה ניתן לראות עד כמה יוצא דופן הוא פסקו של הרב משאש זצ”ל באוצר המכתבים, חלק ג’ עמ’ רי”א, אשר פוטר את הנשים הנשואות מכיסוי ראש עקב שינוי הנסיבות. יתר על כן, בשלבים מסויימים נראה מדבריו שהוא כלל אינו מוצא מקור דאורייתא לעצם החיוב לכסות את שער ראש האישה. כפי שהזכרנו, הפסק הזה הולך ונעשה נפוץ בחוגים שונים בתקופתנו, ועדיין לא הוצגה ביקורת שיטתית על טיעוניו, על נימוקיו ועל המתודולוגיה שלו. בפרק הבא נעיין בפסקו, ונראה מדוע קשה מאד לקבל את דבריו ונימוקיו.[3]
ג. עיון בתשובתו של הרב יוסף משאש זצ”ל
פרק זה, שהוא הפרק העיקרי שלנו, מציג ביקורת על תשובתו הנ”ל של הרב משאש. הוא מחולק לפיסקאות על מנת להקל על המעיין.
הרקע
נפתח בתיאור הרקע שהוביל לפסק. הדברים מופיעים במכתב של הרב משאש לרב הנמצא בקזבלנקה שבמרוקו, ומשתמע מדבריו שנפרץ שם פרץ, ונהגו רוב הנשים הנשואות לילך בשער מגולה. אשת הרב השואל מעוניינת אף היא לגלות את שער ראשה, וקשה הדבר לבעלה. משום פרץ שנפרץ וריבוי הנשים ההולכות בגילוי ראש ומשום השכנת שלום בית בין איש לאשתו, פונה הרב השואל אל הרב משאש בבקשה למצוא היתר לגילוי שער ראש האישה הנשואה.
הבסיס העיקרי לחידוש: פירוש רש”י לסוגיא
בתחילת פסקו מביא הרב משאש את הבסיס לחיוב כיסוי שער ראש האישה ממסכת כתובות דף ע”ב ע”א, כפי שלמדו אותו הפוסקים. הוא מביא את פירוש רש”י למימרא של רי”ש שהובאה למעלה, שמהווה את המקור העיקרי לאזהרה ללכת בגילוי ראש. רש”י שם מפרש את האזהרה שלמד רי”ש כך:
אזהרה, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור, אי נמי, מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתה לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר.
הפירוש הראשון – “מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה…”. מזה לומד הרב משאש כי מדובר כאן על איסור עבורנו, שאיננו יכולים לפרוע שער ראש אישה היות וניוול הוא לה ואין לנו לנוולה אלא רק אם קיים עניין מידה כנגד מידה, כבמעשה הסוטה. כלומר אין כאן בכלל חיוב על האישה לכסות את הראש, אלא רק איסור עבורנו לפרוע את ראשה אם הדבר נעשה בלי סיבה מוצדקת. רק הפירוש השני של רש”י: “אי נמי, מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתה לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר”, מצביע על חובה שמוטלת על האישה עצמה לכסות את ראשה, וגם זה נאמר רק בלשון מנהג. הרב משאש מסביר שהאיסור נוצר משום שכך היה מנהג בנות ישראל, ומסיק שזה אינו דין חלוט שאינו תלוי במנהג.
מסקנתו של הרב: מפירוש א’ למדים שאין שום איסור לאישה לילך בפרוע ראש, אלא יש בזה רק משום ניוול, ואם תרצה – יכולה היא לנוול עצמה, כפי שמותר לאדם לחבול או לבייש את עצמו. מפירוש ב’ אנו למדים כי על אף זאת, משמע מהפסוק ומדברי הגמרא כי נהגו בנות ישראל שלא לילך פרועות ראש, ומכאן נגזר האיסור ללכת בגילוי הראש.
כעת מוסיף הרב משאש: “וא”כ, עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכ”ש… שום ניוול… א”כ נעקור האיסור מעיקרו ונעשה היתר”. כלומר מסקנתו היא שמפירוש רש”י לסוגיא עולה כי אין כל חובה לכסות את הראש במקום שנהגו בנות ישראל שלא לכסותו.
נבחן כעת את טיעוניו ופירושו של הרב משאש לדברי רש”י. האם הדברים המחודשים הללו אכן עומדים במבחן לשונו של רש”י ובמבחן מהלך הסוגיא?
הקשיים על פירושו לדברי רש”י: מהלך הסוגיא
הסוגיא פותחת בדברי המשנה שמחלקת בין דת משה לדת יהודית:
מתני’. ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.
המשנה קובעת שמי שעוברת על דת משה או על דת יהודית יוצאת בלא כתובה. כך, לדוגמא, דת משה היא האכלה בפירות לא מעושרים, ודת יהודית היא הליכה בשער ראש פרוע. לגבי כיסוי הראש עצמו לא מופיעה הבחנה במשנה, ונראה שכל עניין כיסוי הראש הוא מדרבנן.
אולם הגמרא מתייחסת למשנה זו, ומקשה עליה:
ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: (במדבר ה’) ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! דאורייתא – קלתה שפיר דמי, דת יהודית – אפילו קלתה נמי אסור…
הגמרא מביאה את דברי רי”ש כדי לסתור את קביעת המשנה, שכן עולה מדבריו שהליכה בפירוע ראש היא מדאורייתא ולא רק מדת יהודית. מכאן מחלקת הגמרא בין קלתה לבין כיסוי ממש (למעלה הבאנו את פירוש הדברים).
לפי דברי הרב משאש מהלך הסוגיא אינו ברור, מכמה סיבות:
- ראשית, לפי שיטתו הטוענת כי כל תוקפו של דין כיסוי ראש הוא מתוקף מנהג בנות ישראל, לא ניתן כלל להבין את המשך הדיון בגמרא המבחין בין קלתה וכיסוי ראש גמור, או בין חצר לבית ורה”ר (כפי שנעשה בהמשך הגמרא). מה מקום להבחנות אלו אם הכל נגזר ממנהג בנות ישראל? דהיינו, עצם החלוקה בין דת משה לדת יהודית לעניין כיסוי ראש, כפי שהיא מופיעה בגמרא, אינה ברורה לשיטתו. אם דת משה גם היא ביטוי למנהג בנות ישראל אז מה בעצם ההבדל בינה לבין דת יהודית?
- שנית, מהאופן בו הוא קורא את דברי רי”ש לא ברור מהי הקושיא מדבריו על המשנה: אולי המשנה עסקה במקום ו/או זמן בו בנות ישראל לא נהגו לכסות את ראשן, ורי”ש פעל במקום או זמן אחרים? ובכלל, אם הדבר תלוי במנהג, מה מקום להקשות מתנא לתנא אחר? בהמשך הסוגיא עוברים לאמוראים, שפעלו בזמן מאוחר יותר, וחלקם גם במקום אחר (בבבל), הדברים נעשים קשים אף יותר.
- ובכלל, מה מקום להביא ראיה מהתורה למנהגים שונים: “דאורייתא – קלתה שפיר דמי”, אם המנהג אצלנו הוא שונה, אז מה ניתן ללמוד ממה שנהגו בזמן התורה אלינו?
- לפי הפירוש הראשון של רש”י, לא ברור מדוע איסור ביוש האישה, שהוא איסור שבין אדם לחברו לפרוע ראש אישה בלי סיבה (כלומר איסור לבזות ולבייש אותה), מהווה מקור רלוונטי לדין יציאה בלי כתובה? ברור שהגמרא מניחה שיציאה של האישה בלי כתובה משקפת את העובדה שיש איסור עליה ללכת בגילוי ראש. אם לא נפרש כן, אזי לפי ההיגיון של טיעונו של הרב משאש היה עלינו להוציא בלי כתובה כל אישה שקיבלה מכה ממישהו (או שהיכתה את עצמה), שהרי יש איסור להכות אדם מישראל.
- גם לשון הגמרא היא: “ופרע את ראש האישה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש”. ולפי הפירוש הראשון ברש”י בהסבר הרב משאש זוהי בכלל אזהרה לבני ישראל שלא יפרעו את שער הנשים ושלא יביישו אותן. הדברים לא ניתנים להיאמר. הגמרא אומרת כאן בפירוש שיש אזהרה על בנות ישראל לא לצאת בפירוע ראש.
לכאורה משני השיקולים האחרונים עולה שלדברי הרב משאש הפירושים ברש”י כלל אינם שני פירושים שונים. זהו פירוש מצטבר אחד, שאומר שיש מנהג בנות ישראל שלא לצאת עם שיער פרוע (=הפירוש השני), ומתוך כך יש איסור בין אדם לחברו לפרוע את שיער ראשן כי זה מבייש אותן, אלא אם הדבר נעשה כתגובה לסטייה (=הפירוש הראשון). אלא שאם כך הוא, אזי הטיעון שלו מהפירוש הראשון ברש”י נופל. הוא הבין שלפי הפירוש הראשון ברש”י אין כלל איסור על האישה לגלות את שער הראש, ולפי הצעתנו כאן זה אינו פירוש שעומד לעצמו, אלא פירוש שמצטרף לשני, וברור שיש איסור גילוי ראש (מחמת המנהג). ברור שהרב משאש עצמו, שנסמך על הפירוש הראשון כדי להראות שאין איסור, הבין שמדובר בפירוש עצמאי, ועל כך הוא בונה את הטיעון שלו. אך כפי שראינו, ממהלך הסוגיא עולה שלא ניתן לומר זאת.
פירוש הסוגיא ורש”י
אז כיצד בכל זאת עלינו להבין את רש”י? לכאורה הרב משאש צודק באומרו שבפירוש הראשון שלו רש”י מדבר רק על איסור בין אדם לחברו, ובפירוש השני הוא מדבר על מנהג.
כדי להבין זאת נתבונן שוב בפירוש הראשון של רש”י, שם הוא כותב: “מכלל דאסור”. למה בדיוק הכוונה כאן? מהו הדבר שאסור, ומניין (=מכלל מה) לומדים זאת? הרב משאש, כנראה הבין שלומדים את האיסור מכך שעושים לה את הגילוי רק כדי לנוולה, ומשמע שבלי שהמטרה היא לנוולה אסור לעשות לה את זה, והאיסור הוא משום ביוש. מכאן הוא מסיק שמדובר כאן באיסור ביוש, ולא באיסור ללכת בלי כיסוי ראש. אך, כאמור, פירוש זה אינו אפשרי בסוגיא, שכן איסור הביוש אינו יכול להיות קשור ליציאה בלא כתובה, ומכל הסיבות דלעיל.
לכן ברור שכוונת רש”י היא אחרת. האיסור הוא איסור ללכת בלי כיסוי ראש, כפשט לשון הגמרא. ולומדים זאת מכך שהסוטה נענשת, סימן שמה שעשתה שגילתה את ראשה בפני בועלה היה לא בסדר. דהיינו, מה שאסור כאן הוא מה שהיא עשתה, כלומר שגילתה את שער ראשה בפני הבועל, ולא הביוש שעושים לה. ומה שלומדים מכאן הוא שיש איסור לעשות זאת, וזו כוונתו במה שכתב בפירוש הראשון “מכלל דאסור”. בודאי שאין כוונת רש”י לומר שיש כאן רק איסור שבין אדם לחברו.
כעת נוכל לראות שניתן באמת לקרוא את דברי רש”י כשני פירושים שונים:
- מזה שענשו אותה כך, משמע שמה שגילתה את ראשה בפני בועלה הוא מעשה אסור.
- מזה שמגלים את ראשה, משמע שבד”כ השער של נשים מכוסה. וזה כנראה מחמת איסור שיש על גילויו.
אכן ההוכחה של הפירוש השני מזה שנשים היו מכסות את שער ראשן היא לא הכרחית, שכן יתכן שמדובר במנהג בעלמא, ולא בדין גמור. אך לדעת רש”י בפירוש השני המנהג הזה כנראה מצביע על קיומו של איסור ברקע, וכאן הדיון שלנו הוא אך ורק בגמרא ובפירושו של רש”י עליה. בסוגריים נציין כי איסור גיד הנשה נלמד גם הוא מפסוק שמדבר על מנהג בני ישראל שלא אוכלים את גיד הנשה (“על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד עצם היום הזה”), ולכן כיסוי הראש אינו מקרה יחיד שלומדים הלכה ממנהג מקראי. זה כמובן אינו אומר שאם במקום כלשהו יתחילו לאכול גיד הנשה הדבר יהפוך להיות מותר. לכן העובדה שהדין נסמך על מנהג מקראי לא בהכרח פותחת את האפשרות לשנות אותו עם שינוי הנורמות החברתיות. בכל אופן, זה ודאי לא עולה מדברי רש”י.
נציין שבנספח אנחנו מביאים את דברי הרב ברוך גיגי, שלאחר קריאת הדברים הציע אפשרות ליישב את פירושו השני של רש”י לפי הרב משאש.
בחינת שני נימוקים נוספים בתשובת הרב משאש
הרב משאש מביא ראייה לפירושו בדברי רש”י מדברי ר”ע בסוגיית ב”ק צ’ ע”א, וכך הוא כותב:
ומה גם עוד דסברת פי’ א’ שכתב רש”י ז”ל, מצאנוה מפורשת להתה”ק ר’ עקיבא זיע”א, במס’ ב”ק דף צ’ ע”א במשנה, וזל”ה מעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני ר’ עקיבא וחייבו ליתן לה ד’ מאות זוז, [על שנוולה בשוק כפי זמנם שגלוי הראש היה נחשב לנוול] א”ל, רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן, שמרה עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני ר’ עקיבא, א”ל לזו אני נותן ד’ מאות זוז? א”ל לא אמרת כלום, שהחובל בעצמו אע”פ שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו חייבים. עכ”ל.
וצריכים לדעת, מה פי’ פטור דקתני, מאיזה דבר פטור, מתשלומין לא שייך, דלמי ישלם, האם לעצמו? ממלקות פשיטא, דהיכן מצינו שהחובל בעצמו חייב מלקות, ושו”ר להתוס’ דף צ”א ע”ב ד”ה החובל וכו’, שנתעוררו בזה, ויישבו בדוחק, דפי’ פטור הכא, היינו שאין בזה צד חיוב רק שאינו חס על גופו, יעוי”ש.
ולדעתי המעט נר’ כי רע”ק לא נקט האי לישנא דהחובל וכו’ רק בלשון השאלה מדין חובל שיש בו צד איסור לחבול בעצמו, אבל בנידו”ד אין כאן חבלה רק ביש בעלמא, ולכ”ע רשאי אדם לבייש את עצמו, אבל אחרים שביישוהו חייבים, וכמו שמפורש שם דף צ”א, יעוי”ש, וכן איתא בהגהות מא”י שבגליון הרי”ף בתלמוד החדש דפוס מינכאן, שכתבו על דברי רע”ק הנ”ל, וז”ל, החובל, נ”ב, שביישה את עצמה, עכ”ל, הרי כדברינו ממש.
הוא מביא ראיה לדבריו ממה שר”ע פטר מי שפרע ראש אישה שפרעה אותו גם בעצמה. הוא טוען שזה לא יכול להיות פטור ממלקות, ובודאי לא מתשלומים. לכן הוא טוען שכוונת ר”ע היא לפטור אותה מעונש כמו שפוטרים את מי שחובל בעצמו. ומכאן ראיה שפריעת הראש אינה אלא ביוש (כעין חבלה), ולא איסור ממש.
אך ראיה זו היא תמוהה מאד. נראה שהוא בהחלט צודק בקביעה שמדובר שם על דין בושת. הוא גם צודק שאדם רשאי לבייש את עצמו (או לפחות פטור מלשלם דמי בושת על כך). אבל מה כל זה קשור לשאלה מהו גדר חובת כיסוי הראש? יש חובה לכסות את הראש מדאורייתא מדיני צניעות, וחוץ מזה יש לדון על חיוב בושת במי שמגלה שער של אישה בשוק. אם נמצא דיון על מי שמגלה את גופה של האישה (יפשיט אותה בשוק) שודאי עובר על ביוש וחייב לשלם, ובודאי שהאישה עצמה שעשתה זאת לעצמה פטורה, האם נוכל גם להסיק מכאן שאין על האישה איסור ללכת בלי בגדים בשוק? מה עניין דיני ממונות לאיסורים? מדוע הטענה שיש איסור לבייש אותה בגילוי שערה ושעליה עצמה אין איסור כזה וגם אין חובת תשלום, מוכיחה שאין גם איסור צניעות עצמי על הליכה בגילוי ראש?! הדברים ממש לא מובנים.
לכאורה כוונת הרב משאש לטעון שמכך שרק אחרים אסורים לפרוע את שער האישה, אבל האישה עצמה יכולה לגלות את שער ראשה, יש הוכחה לכך שאין עליה חובת כיסוי. אך במחילת כבודו זוהי טעות בהבנת הסוגיא, שהרי נושא הדיון בסוגיא הוא הנושא הממוני (זה כל ההקשר שם). האישה יכולה לבייש את עצמה, והיא יכולה לגלות את שער ראשה, מבחינת דיני חיוב תשלומי בושת. האם מותר לה לעשות זאת מדין צניעות? זוהי שאלה אחרת לגמרי, שהסוגיא אינה עוסקת בה. הראיה הזו נראית לענ”ד מופרכת לגמרי.
בהמשך מכתבו מביא הרב משאש את המעשה בקמחית, שמופיע במסכת יומא דף מ”ז ע”א:
תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך?- אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. – אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו.
ולומד מכאן הרב: “הרי לך שחכמים דחו דבריה שאינם אלא שיחת אישה זקנה, כי הם ידעו שאין בזה שום איסור רק מנהג שנהגו בנות ישראל”. בתשובת הרב שלום משאש (שו”ת תבואות שמש חלק אה”ע סי’ קל”ח), דוחה את הטענה הזו, וכותב שאף כי טענו כלפיה חכמים שאין במעשה משום טענה לזכות שזכתה בה, הרי שמדובר כאן על כיסוי שערות ראשה בביתה, ואכן אין חיוב לאישה לכסות שערותיה בביתה, שלא בפני אנשים זרים. מכאן, שאין זו ראיה לטענתו, שעיקר הדיון הוא לגבי פריעת ראש ברבים.
אך גם את הראיה הזו ניתן היה לדחות כבר מעיקרה. גם אם זו לא היתה הסיבה לזכות שהקמחית זכתה בה, האם זה אומר בהכרח שאין בגילוי הראש איסור? להיפך, דווקא בגלל שמדובר באיסור, העובדה שהיא לא עברה על איסור אינה מספיקה כדי להצדיק את הזכות הגדולה שהיא קיבלה. לכן אין שום קשר בין השאלה האם יש כאן זכות לבין השאלה אם יש איסור בגילוי הראש או לא. למיטב שיפוטנו, הטענה ממעשה דקמחית גם היא ממש תמוהה.
שתי הדוגמאות הללו מחדדות את העובדה שהרב משאש, ברצונו לסנגר על בנות ישראל, קורא את המקורות בקריאה מאד מגמתית. נראה כעת דוגמאות נוספות לכך בדבריו.
הראיה מסוגיית סוטה
בהמשך דבריו הרב משאש מביא את דברי הברייתא במסכת סוטה דף ח’ ע”א:
תנו רבנן: ופרע את ראש האשה… אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת”ל ‘האשה’; אם כן מה ת”ל ‘ופרע את ראשה’? מלמד שהכהן סותר את שערה.
וברש”י שם פירש:
ופרע – בכל מקום לשון גילוי הוא. סותר את שערה – מרבה בגילויה שסותר קליעתה.
ועל כך כותב הרב משאש:
ועוד דעדיפא מכל זה, כי פי’ דברי ר’ ישמעל, אינו כמו שאנו מבינים בשטחיות דבריו שעומדים על רגל אחד דהיינו גילוי הראש לחוד, אלא דבריו עומדים על ב’ רגליים, דהיינו ב’ רעותות. גלוי שער וסתירת שער מקליעתו וקשריו, אבל גלוי שער לחוד אינו באזהרה כלל , ופי’ זה מוכרח ממשנה בסוטה דף ז’. וזל”ה, והכהן אוחז בבגדיה וכו’ עד שמגלה את לבה, וסותר את שערה, ופירש רש”י ז”ל, סותר את שערה מקליעתו ולקמן יליף לה, עכ”ל. והילפותא היא בדף ח’ ע”א, וז”ל, תנו רבנן ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופא [לבה דקתני במתני’] מנין? ת”ל האשה [משמע גופה דהיינו לבה כמו שקבלו מארי מתני’] וא”כ מה ת”ל ופרע את ראש האשה? אלא מלמד שהכהן סותר שערה דהיינו הורס קווצותיה הקלועים ומתירן ופושטן על צווארה וכתפותיה, וזה נפל אף בזה”ז לאשה בעלת שער ארוך לסתור אותו מקליעותו ולהניחו פרוש אנה ואנה מעורבב ומדובלל, וכ”כ המג”א בא”ח סי’ ע”ה סק”ב דמ”ש מרן באה”ע לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש, היינו שסותרות קליעת שערן והולכות בשוק עכ”ל ע”ש.
הראת לדעת דפי’ ופרע ראש האשה, היינו שמגלהו וסותרו, ועל זה אמר ר’ ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש, דהיינו שערן מגלה וסתור מקליעתו ומדובלל, אבל אם רק מגלה וקלוע או סרוק ומתוקן שאין לה בו שום נוול לית לן בה, וכל זה הוא אפי’ לפי זמניהם.
הרב משאש מסביר שדרשת רי”ש על אזהרה לבנות ישראל שלא ייצאו פרועות ראש, מדברת על שני רכיבים: 1. בלי כיסוי. 2. מפוזר (קליעתו סתורה). הוא טוען שמצב בו רק אחד משניהם מופר אין בו איסור תורה. הוא מביא לכך ראיה מדברי המגן אברהם או”ח סי’ ע”ה סק”ג (ולא סק”ב).
יש להעיר על דבריו כאן כמה הערות.
- ראשית, אכן כפי שראינו יש שיטות בפוסקים שהחיוב דאורייתא הוא רק לקלוע את השיער ולא לכסות אותו. אך כפי שראינו זוהי שיטת מיעוט, שלא קיימת בפירוש בראשונים. בכל אופן, לכך לא נדרשות ראיות נוספות מעבר לסוגיית כתובות הנ”ל.
- שנית, לשיטתו שלו עצמו, אם הכהן אכן עשה את שני הדברים, משמע שדרך הנשים היתה גם לכסות וגם לקלוע, ולשיטת הרב משאש עצמו אם זו היתה דרך הנשים באותה תקופה כי אז החיוב על שני הדברים הוא מדאורייתא (מכוח המנהג), שהרי לשיטתו המנהג הוא הקובע. אז פירושו נפרך לשיטתו שלו מיניה וביה.
- עוד יש לחלק בין מעשה הכהן לבין החובה על הנשים. ייתכן שהכהן אכן עשה את שני הדברים, גם פרע וגם גילה. אבל האם זה מוכיח בהכרח גם לגבי החובה על הנשים עצמן? להיפך, אם הוא עשה את שני הדברים, כי אז מוכח באותה צורה שיש חובה מדאורייתא על הנשים גם לקלוע וגם לכסות. נזכיר שוב כי לשיטת הרב משאש המנהג הוא שקובע את החובה.
- גם עצם ראייתו של הרב משאש מדברי המג”א, היא תמוהה מאד. ראשית, נביא את דברי השו”ע שם:
שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו (הגה: אפי’ אשתו), אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר.
והמג”א שם בסק”ג כותב:
בתולות שדרכן כו’ – ק’ דבא”ע סי’ כ”א ס”א כ’ לא תלכנה בנות ישראל פרועו’ ראש בשוק א’ פנויות וא’ אשת איש וכ”כ הרמב”ם פכ”א מהא”ב ועוד דאי’ בכתובות רפ”ב אם יצאה בהינומ’ וראשה פרועה זהו סי’ שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא”כ ה”ל לפרש וי”ל דפרוע’ ראש דכתב בא”ע היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפי’ בפנויה וכן פירש”י פ’ נשא על ופרע ראש האשה ומ”מ צ”ל דפנויה לא מתסרי מדאוריי’ דא”ת דקרא איירי גם בפנויה א”כ גם בגילוי הראש תהא אסור’ לילך דמהכא ילפינן בכתובות פ”ז שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אלא ע”כ קרא לא איירי בפנויה רק שמדת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן:
המג”א מקשה סתירה בדברי השו”ע, שכן כאן משמע שבתולות הולכות בשיער מגולה, ובאבהע”ז בסי’ כ’ הוא פוסק כרמב”ם שגם בתולות אסורות בפריעת שער ראשן. הוא מתרץ על כך שצריך לומר שלגבי הבתולות מדובר שפרעו את הקליעה, אבל לכסות אין חובה. ואפילו פריעת הקליעה בבתולות אינה מדאורייתא. עולה מכאן באופן ברור שלגבי נשואות הן הכיסוי והן הקליעה מחייבות מדאורייתא. הדברים מפורשים במג”א, וקריאתו של הרב משאש תמוהה ביותר. יתר על כן, בשו”ע עצמו אין כמובן ספק שיש חובה לכסות את השיער, כל הדיון, גם אם היה לו מקום, הוא רק לגבי דברי המג”א. אבל המג”א עצמו בא ליישב את דברי השו”ע, אז כיצד ייתכן שהוא יאמר משהו שאין אפשרות להכניס אותו בדעת השו”ע?! על כן כל דברי הרב משאש כאן הם תמוהים ביותר.
רק לחיזוק, שאינו ממש נצרך, נביא כאן את דברי המשנה ברורה על אתר, שכותב בסקי”ב:
שדרכן וכו’ – עיין במ”א שכתב דלא ילכו בגילוי הראש רק אם שערותיהן קלועות ולא סתורות אבל המחצית השקל והמגן גבורים מקילין בזה. כתב הח”א נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן צ”ע אם דינן בזה כבתולות:
פקיעתו של מנהג שבטל טעמו
כיצד נוכל לטעון לפקיעתו של איסור, רק משום שנהגו בדבר היתר? הרב משאש עונה על כך:
זו אינה קושיה, חדא שאין זה איסור אלא מנהג שבטל טעמו, שאף אסור שבטל טעמו לגמרי בטל אסורו, שהרי גילוי משקים… עכ”ז שאין נחשים מצויים בינינו, מותר…
הוא מוכיח שגם איסור שבטל טעמו לגמרי בטל איסורו, מאיסור שתיית משקים מגולים. איסור שתיית משקים שהיו מגולים בלילה תוקן מפני סכנת נחשים, אולם איסור זה הוא תקנה מדרבנן בלבד, כפי שמסביר הרב שלום משאש בתשובתו, ובפשטות כלל לא מדובר כאן בתקנה הלכתית כי אם בחשש מסכנה בלבד, ולכן הוא יכול להיעקר בגין ביטול סיבתו. כאן אנחנו חוזרים לטענת הרב משאש כי כל איסור פריעת ראש אישה הוא מנהג בלבד, אך רוב המפרשים אינם סוברים כך.
יתר על כן, הרמב”ם בפ”ב מהל’ ממרים ה”ב כותב:
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם,
אם כן, לשיטתו גם תקנה דרבנן שבטל טעמה אינה בטלה, זאת בניגוד להנחתו של הרב משאש. אמנם הראב”ד שם משיג על הרמב”ם, אך הרב משאש מניח כאן כמובנת מאליה את עמדת הראב”ד, ללא כל הצדקה ונימוק. אם כן, גם אם הנחתו של הרב משאש שכיסוי הראש אינו אלא מנהג היתה נכונה, עדיין ביטול התוקף שלה הוא מכניזם לא טריביאלי. אמנם עצם הנחתו שמדובר באיסור דרבנן היא בעייתית, כפי שראינו. לגבי איסור תורה, כפי שעולה בבירור מכך שהרמב”ם הנ”ל מתייחס רק להלכות דרבנן, אכן נראה שכשבטל טעמו בטל איסורו.
ערבוב בין גדר החיוב ועצם החיוב
מעבר לכל זה, לעניות דעתנו ישנו בדברי הרב כאן ערבוב בין שני מישורי דיון שונים. הרב משאש מניח שתוקף החיוב לכסות את הראש הוא מכוח מנהג. אבל השאלה האם גדר כיסוי הראש תלוי במנהג בנות ישראל היא שאלה שונה מהשאלה בדבר עיקר תוקף החיוב. ייתכן שמידת הכיסוי וצורתו תלויים במנהגים ויכולים להשתנות לפי הזמן והמקום, אך עצם החיוב לכסות את הראש נלמד מפסוק, ולכן הוא אינו תלוי במנהג. הרב משאש מניח שאם הגדר תלוי במנהג אז גם עצם החיוב אינו אלא מנהג. נראה זאת כעת ביתר חדות בהתייחסותו לדברי מהר”ם אלאשקר.
בהמשך דבריו, מביא הרב משאש לראיה את דברי המוהר”ם אלאשקר בתשובותיו סימן ל”ה, המתיר לאישה להוציא שערה “מחוץ לצמתה להתנאות בו”. בפסקו זה מפרש המוהר”ם אלשקר את הבסיס להיתרו “כיון דנהגו לגלותו… דשער באישה ערווה לא מיידי אלא בשער שדרך האישה לכסותו”. ואכן, נראה כי גם כאן טוען המוהר”ם אלשקר שהבסיס ל”שיער באישה ערווה” הוא מנהג בנות ישראל לכסותו, ולא מזכיר מקור מדאורייתא. אולם, יש לשים לב, כי המוהר”ם עונה כאן לגבי גילוי חלק מהשיער, דהיינו, דבריו נסובים על גדר הכיסוי, שהוא תלוי במנהג, ולכן הם אינם יכולים להוות הוכחה לטענה שעצם דין כיסוי שער הראש נובע ממנהג. הרי ראינו לעיל כי מדאורייתא לאו דווקא כיסוי השיער הוא עיקר הדין אלא איסופו, בתוספת קלתה, שלרוב הפוסקים הוא כיסוי חלקי. לפיכך, פסיקתו של המוהר”ם יכולה להוות ראיה לגבי הקלות בכיסוי ראש בגין מנהג רוב נשים אולם לא לעקירת האיסור כולו, שהוא מדאורייתא. שוב נראה שישנה כאן קריאה מגמתית למדיי של דברי הפוסקים.
מסקנתו של הרב משאש
הרב משאש מסכם את טענתו:
המורם מכל זה, שדבר זה של כסוי הראש בנשים אינו אלא מצד המנהג דוקא, שחשבוהו בזמן הקודם לצניעות … אולם עתה שהנשים עלו בהסכמה שאין להם בזה שום נוול ושום פריצות חלילה ואין בכיסוי הראש שום צניעות רק צביעות … א”כ אזדא ליה אסורא.
כאן הוא כבר מרחיק לכת יותר, ומסביר שכיסוי הראש הוא צביעות ולא צניעות (!), כלומר שאין בגילוי הראש שום איסור. נשות ישראל שמכסות את ראשן הן צבועות, אליבא דהרב משאש.
בפסקת הסיום, מסכם הרב משאש את פסיקתו לשואל:
…שהאידנא שכל הנשים מגלות שער כל ראשן חזר שער הנשואות כשער הבתולות שכלן מתאימות רגילות לגלותו, כי מדי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגלויין פריצות..
אולם, כפי שראינו לעיל, למנהג הבתולות שלא לילך בשער מגולה יש את היכולת ליצור תוקף הלכתי ולהתיר קריאת שמע כנגד שערן מגולה, זה מפני שלדעת רוב הפוסקים בסיס דאורייתא לאיסור פריעת שער הראש הוא עבור אישה נשואה בלבד (שהרי פרשת סוטה היא לאישה נשואה), ואילו בתולות לא נתחייבו מדאורייתא אלא מדת יהודית בלבד, והיות שלא נהגו כן – אין תוקף הלכתי לכיסוי שער ראשן. אולם, נשים נשואות, שתוקף דין איסור פריעת שער ראשן הוא מדאורייתא, מנהג בנות ישראל לא יכול לעקור איסור זה אלא רק להוסיף עליו. נכון הוא שיש פוסקים שהתירו לקרוא ק”ש גם כנגד שער של נשואות, אך גם הם אינם טוענים שכיום אין עליהן חובה לכסות את הראש, אלא מחלקים בין החובה לכסות את הראש לבין היתר קריאת ק”ש נגד שיער מגולה.
ד. כמה הערות לסיום
- הערה ביחס להלכה למעשה
לא באנו כאן להכריע הלכה, האם חובת כיסוי הראש היא מן התורה או מדרבנן, ועד כמה יש לכסותו. יש צדדים בפוסקים לכאן ולכאן (לדוגמא, דברי בעל שבות יעקב שהובאו לעיל). יתר על כן, ידוע לנו שהיו מקומות וזמנים, הן בקהילות אשכנז והן בקהילות ספרד, שנשים חשובות וזהירות בהלכה לא הקפידו על כיסוי הראש. מעבר לזה, קיימת כאן השאלה מנהגן של אלו נשים הוא הקובע, שכן ברוב המקומות והזמנים נשות ישראל הזהירות בהלכה כן הקפידו ומקפידות על כך. האם לזה אין משקל בקביעת ההלכה, גם אם היא כן היתה תלויה במנהג? אך מטרתנו כאן היא לא קביעת ההלכה, אלא אך ורק בחינה שיטתית של נימוקיו של הרב משאש והתייחסותו למקורות, ואת זאת עשינו.
מסקנתנו כאן היא שתשובתו זו לוקה בקריאה מגמתית של המקורות. אם המגמתיות היתה מביאה רק לבחירת אחת מתוך האופציות שעל הפרק, החרשנו. זו דרכה של ההלכה מאז ומעולם. אבל כאן למיטב הבנתנו המגמתיות הביאה את הרב לטעויות ולפרשנויות בלתי סבירות למקורות שונים. לכן לדעתנו תשובתו זו אינה יכולה להוות בסיס מספיק להקל בדין זה. הלכה למעשה, הדברים מסורים כל אישה למנהגיה ולפוסקים השונים.
- הערה מתודולוגית
הרב משאש התחיל את דבריו בהבעת רצון ללמד סנגוריה על נשות ישראל שאינן מקפידות בכיסוי שער ראשן. הרצון ללמד סנגוריה, הביא אותו למסקנה שחובת כיסוי הראש בימיו היא בגדר צביעות ולא צניעות. אם כן, בשורה התחתונה נראה שעמדתו התהפכה לגמרי לעומת נקודת המוצא של התשובה, ונראה לכאורה שהוא כלל אינו רואה מקום לדעה שאישה תכסה את ראשה. כפי שראינו, דבריו מבוססים על קריאה מגמתית מאד של המקורות, קריאה שאינה עומדת במבחני הפרשנות הסבירה. חלק מהצעותיו ופרשנויותיו הן תמוהות ביותר, ואינן מתאימות לעולה מהמקורות המתפרשים על ידו. חלק אחר של הדברים הוא הוצאת המקור מהקשרו ופרשנות שגויה שלו. כמעט כל ראיותיו אינן ראיות כלל ועיקר. למיטב הבנתנו, ברוב המקרים לא מדובר בקריאה אפשרית אך שנויה במחלוקת, אלא בקריאה בלתי סבירה עד בלתי אפשרית של המקורות.
למיטב הבנתנו, כל דעה הלכתית אמורה להיבחן לגופה ובעין לא משוחדת. כאשר אנחנו באים ללבן סוגיא הלכתית, עלינו לדון בה ממקורותיה, ולראות מה אנו למדים מהם. אין לחשוש ממסקנות מחודשות, ובודאי במקום שהדבר משמש ללימוד סנגוריה על מנהג ישראל, דבר שהפוסקים עוסקים בו לא מעט. אך שומה עלינו לעיין במקורות בעיון ישר וללא משוא פנים, לא לאיסור ולא להיתר. רק לאחר מכן ניתן להכניס את השיקולים שהזמן גרמם, ולהתחשב בהם בבחירת אחת האופציות מתוך אלו שעלו מעיון בסוגיא.
לעניות דעתנו עיון כזה אינו מעלה את המסקנות אותן הסיק הרב משאש, במחילת כבודו. ישנה כאן הכפפה של הפרשנות לאג’נדה אפריורית, באופן בוטה מדיי. על אף שהדבר נעשה מדי פעם אצל פוסקים רבים, שחלקם מצרפים סניפים דחוקים ואחרים מאמצים פרשנויות שלא התקבלו להלכה, כאן המהלך נראה בוטה מדי. אי אפשר לאמץ פרשנויות שגויות, גם אם המטרה היא טובה. לא ניתן להתייחס לאג’נדה, טובה וראויה ככל שתהיה, כתחליף לשיקולי פרשנות סבירים.
בודאי ובודאי איננו רואים מקום להתלהבות שאחזה ברב משאש בסוף דבריו (צביעות במקום צניעות), ובהתלהבות שאוחזת ברבים (ורבות) שקוראים את הפסק של הרב, נתלים בו, ואף רואים בו מופת להיענות לרוח הזמן ולגמישות ההלכתית הראויה לכל פוסק. משום מה לא מצאנו במקומות בהם ראינו שמצוטט הפסק הזה ביקורת עניינית על דבריו. אנחנו מעריכים שהדברים נובעים משתי סיבות מנוגדות: המצדדים בשורה התחתונה שלו, לא מבקרים אותו מפני שהם שבויים במגמתו של הרב (ניחא להם בהיתר שהוא מציע). והשמרנים שמתנגדים לה, כנראה חוששים מפגיעה בכבודו.
גם אנחנו הקטנים מצדדים בגמישות במידת האפשר, ובודאי בהתאמה לרוח הזמן. אבל הדבר צריך להיעשות בלי לוותר על היושר הפרשני, ובלי להסתיר את הבעיות שכרוכות בפתרון המוצע. גם אנחנו חוששים מפגיעה בכבודו של רב ות”ח חשוב בישראל, אבל האמת אהובה מכל ויש להניח על השולחן את התמונה האמיתית ואת הניתוח המלא של המקורות בכדי לאפשר לכל אחד ואחת לגבש עמדה נטולת פניות מתוך האלטרנטיבות האפשריות.
חשוב לנו לציין שכבודו של הרב משאש במקומו עומד, וכתבנו את הדברים על פי עיון ישר כמיטב שיפוטנו והבנתנו במקורות, וירא הקורא וישפוט. על כן נסיים במה שכתבו כבר כמה קדמונים בשם אריסטו, והביאם בעל החוות יאיר בתחילת תשובה ט (ראה גם שם, תשובה רי):
תשובה. כתב ראש הפילסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר הביאו בס’ נשמת חיים מ”ב פ”י ובס’ מאור עינים חלק אמרי בינה פמ”ח. ובספר בא גד פ”ד ובהקדמת ספר חוזק האמונה ובהקדמת ספר האמונות ובכמה דוכתי ובכה”ג כתב ריב”ש תשובה ש”ע.
- ועוד הערה אחרונה על רוח הדברים
מצאנו לנכון לסיים בדברי בעל שו”ת שרידי אש, שמשקפים רובד אחר של הדיון (ח”א סוף סי’ עח):
לא באתי לברר כאן אם יש לדין זה של כסוי שערות ראשה של האשה הנשואה דין תורה מפורש או מנהג תורה. למעשה סובר אני שגם מצד המוסר היהודי ראוי שהאשה הנשואה תכסה את ראשה – בכך היא מראה שאיננה להוטה למצוא חן בעיני אנשים זרים ומתנגדת לכך שאנשים אחרים יפסעו אחרי’. כל כבודה בת מלך פנימה – בביתה ובחוג משפחתה ודרכן של נשי ישראל הכשרות שהן בוחלות שאנשים זרים יתנו בהן עין חומדת.
כסוי הראש של האשה הנשואה קשור בדרישותיה של היהדות לצניעות, פשטות וטהרה מוסרית שהן מופנות לכל ישראל, לאנשים ולנשים. ר’ שמשון רפאל הירש ז”ל הזכיר את דין כסוי הראש של האשה בספרו “חורב” [תורגם ב”ספר הרב שמשון רפאל הירש, משתנו ושיטתו”, עמ’ 249 – 252], באותו פרק בו הוא דן בקדושת המחשבה, עליה נצטוו כל איש ואשה עם ישראל. ישמש אות זה של צניעות מקור לטהרת המחשבה, בל נא יגרום אות זה לפרוד ולרחוק קרובים אלא אך ורק לקרוב לבבות.
דומה כי לאורם של הדברים הללו, גם מסקנה שדוגלת בהיתר, או בהפחתת האיסור על גילוי הראש, אמור היה לקבל יחס שונה, פחות מתלהב ויותר שקול.
נספח א: התייחסותו של הרב ברוך גיגי
שלחנו את הפרק השלישי לעיונו של הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון, והוא שלח לנו את הדברים הבאים (זהו מכתב שנכתב בדוא”ל, ולכן הניסוח מקוצר) שנוגעים לקושי שהעלינו ביחס להבנת הרב משאש בפירוש השני ברש”י. יש מקום להעיר על דבריו (הן לגופם, והן להתאמתם לכוונת הרב משאש), אבל כאן נניח אותם בפני הקורא שיקרא וישפוט. תודתנו לרב גיגי על התייחסותו.
עיינתי בדברים, ואכן, אני מסכים שהטעם הראשון של רשי מדבר על איסור ברור, ולא כפי שכתב הרב משאש ז”ל. בעניין זה דבריו קשים מאוד.
אמנם, דבריו בפירושו השני של רשי, שלפי זה עולה שכיסוי ראש נובע ממנהג בנות ישראל שמכסות ראשן, וכל זמן שזהו המנהג זהו דין תורה.
לדעתי, חז”ל עצמם [ורש”י] לא העלו על דעתם כלל שינוי המצב, כי בימיהם זה היה הנוהג המקובל, רק בימינו יש שינויים תכופים בסדרי החברה והחיים, וממילא קיימת גם המודעות לכך שדברים יכולים להשתנות. בעניין השאלה שאם כן, מה היחס בין דת משה לדת יהודית והלוא הכול יסודו במנהג, נראה לי לומר באחת משתי דרכים:
- המנהג הרמוז בפסוק הוא רק עצם הכיסוי, והגדרים שלו נקבעים ע”י חז”ל, וממילא הם אמרו שהמנהג הבסיסי שיכול להיחשב כדת משה הוא קלתה, וכל מה שמעבר לכך תלוי הוא דת יהודית, וזה איפשר לחז”ל לחלק בין רשה”ר, מבוי וחצר כמתבאר בסוגייה שם. נוסיף ביאור, היו קהילות שנשים יצאו רעולות [עיין שבת פרק ו’ מדיות יוצאות רעולות], מעולם לא עלה על הדעת שהרעלה תיחשב דין תורה, למרות שברי לי שבמקום שזהו המנהג הוא דת יהודית לצאת בלא רעלה. לעניין כיסוי ראש גילתה התורה שמנהג זה חשוב בעיניה, ואמנם גם בזה קבעו חז”ל את הגדר שהוא בסיסי, ואת מה שנראה להם שהוא בגדר ‘רעלה’.
- עוד נראה לי שדת משה בהקשר זה נקבעת ע”פ הנורמה העולמית של כיסוי ראש הנהוג בעולם, וכיוון שנשים באופן כללי כיסו שערות ראשן, ברמה של קלתה, [ובסנהדרין (נח ב) מאימתי התראה של השפחה שייחדוה לעבד, משפרעה ראשה בשוק. ופירש”י, שאף הנכריות הנשואות היו רגילות שלא לצאת בראש פרוע. ]זהו הנוהג שהוא דת משה, ואם בנות ישראל ביקשו להחמיר מעבר לזה, הרי זהו דת יהודית.
אמנם, אם מתפתחת מציאות שבה כל הנושא יורד לגמרי מסדר היום, והעולם אינו רואה בזה בעייה כלל, כיוון שכל הדין מבוסס על המנהג הכול יכול עקרונית לרדת מסדר היום.
אני כותב דברים אלה בלי קשר מחוייב לדבריו של הרב משאש, ואני כותב אותם כלימוד זכות על דור האימהות שלנו – בצפון אפריקה, ובליטא, ובשאר מקומות. [לדעתי יש מקום לדבריו כאמור ביחס לפירוש השני ברש”י ולא ביחס לפירוש הראשון.
אגב אעיר שאבחנה זו בין שני הפירושים ברש”י כבר עלתה בדברי הגר”מ פיינשטיין ז”ל [אבן העזר א נז]: ‘נשאלתי בדבר אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה כשתהיה בהאפיס /במשרד/ לעבוד במשרתה אם רשאה. והשבתי שיש להתיר לה בצורך גדול כזה, דהא פשוט שאף להב”ש והדגמ”ר /אה”ע/ בסי’ כ”א סק”ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק בא”א נאמר, ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע”ד שבזה פליגי ב’ הלשונות ברש”י כתובות דף ע”ב בפירוש הילפותא דללישנא קמא שפי’ דמדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור סובר שהוא איסור ועיין בריטב”א שכתב לפי’ זה דרש”י מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה שלכן ודאי הוא איסור וללישנא בתרא שפי’ מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הוה ש”מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש משמע דהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש ולא ענין איסור רק שממילא נעשה איסור דהא עוברת על העשה כשהולכת פרועת ראש ומסיק רש”י שכן עיקר. והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר.’ וראה עוד שם בסוף תשובתו.
ולא הבנתי לגמרי למה לפי הפירוש השני הוא מצוות עשה , ואולי כוונתו שכיוון שכך נהגו הרי התורה רואה זאת כמצווה לנהוג כך.
ולדעתי השאלה היסודית בעניין זה היא האם מנהג שהתורה הזכירה אותו בפירוש דינו ככל מנהגי הצניעות שהם תלויי זמן ומקום, או שמא עצם כתיבתו בתורה, מכניסה אותו להיכל הנצח, ואין לשנותו בשום תנאי.
וראה להגאון בעל ההפלאה שכתב: פירש”י ד”ה אזהרה מדעבדינן וכו’. נראה דבלשון ראשון [אני חושב שהוא מתכוון לפירוש השני של רשי וכך נראה מסוף דבריו] ס”ל דמהא דמשמע דההיא שעתא לאו פרוע הוא אין זה נקרא דאורייתא דאע”ג דמנהג הוא כן וכתיב המנהג בקרא אינו דאורייתא, ולא שייך נמי לשון אזהרה כדאי’ בפ’ נגמר הדין [סנהדרין מו ב] דליכא למילף מדאקבור צדיקי דילמא מנהגא וכמ”ש לעיל עוד מזה בדף י’ ע”ב. ותו דילמא בעזרה שאני דהא אפי’ בהר הבית היו צריכין להתנהג באימה יתירה כדאי’ במשנה לא יכנס אדם להר הבית וכו’, והרי אפי’ בבית הכנסת איתא בשו”ע או”ח סי’ [צא סע’ ג] דלא יכנס בראש מגולה אפי’ באנשים ומנ”ל במקום אחר, ולפי’ הראשון א”ש דמוכח מהעונש שעשתה עבירה בתחלה בגילוי ראשה.
ברור שלדעתי אין כלל מקום להתלהבות היתירה שאחזה בו לאחר ההיתר, להגדיר את הכול כצביעות ולא כצניעות. ידוע לי גם שלמעשה אשתו עצמו המשיכה להיות ‘צבועה’ וגם צנועה כמובן. ודומני שבלהט הרצון להשכין שלום ולשכנע את הרב השואל שהדבר אפשרי לכתחילה. עכ”פ ללימוד זכות הדבר אפשרי, לפחות לפירושו השני של רשי.
ולמעשה, נראה לי שאין לסמוך כלל על דעה זו שהיא פירוש אפשרי בלבד בדעת רש”י, ושאר ראשונים לא נראה שפירשו כך, כאמור כל זה הוא לימוד זכות על הנשים הנ”ל בלבד.
נספח ב: פסק הרב יוסף משאש זצ”ל
מתוך אוצר המכתבים – הרב יוסף משאש זצ”ל
הוצאת אוצרות המגרב– מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ”ח.
תשובה מס’: אלף תתפד ,חלק ג’ עמ’ ריא.
למעלת החכם המפואר וכו’, כהה”ר שלמה שושן ישצ”ו. בעובי” קאזא בלא’ יע”א.
מכתבו הבהיר הגיעני, ולרוב הטרדות לא יכולתי להשיב עד כה. ראיתי שאלתו שאלת חכם הנוגעת לעצמו, והיא, זה כשנה נשא אשה בראשה מכוסה, ממחוז וג’דא, ועתה מוצא מקום עבודה בקאזא בלאנקא, ושלח אחר אשתו שתבא אצלו, ותאבא לבא, ואך בראש מגולה כמנהג המקום והזמן, וכבודו לא רצה, ואחר כמה חליפות מכתבים שעברו ביניהם וצערא דגופא שסבל, קבל תנאה לבא בראש מגולה, ואך הוריו מעכבים על ידו בזה שלא תגלה ראשה בשום אופן, והיא באחת ולא תשוב, רק לגלות, והוא עומד בין הבינים ואינו יודע איזה דרך ילך, אם ישמע לקול הוריו או לאשתו, ובעי מר מנאי לחוות דעתי להמציא לו צד היתר בענין זה ולהראותו להוריו, ולהשקיט המיית לבבם הסוער ולשפות שלום בין כל המשפחה.
תשובה. דע בני, כי אסור גלוי הראש לנשואות היה חמור אצלנו פה מחזק’, וכן בכל ערי המערב טרם בוא הצרפתים, ואך אחרי בואם במעט זמן, פרצו בנות ישראל גדר בזה, וקמה שערוריה גדולה בעיר מהרבנים והחכמים ונבוני עם יראי אלהים, ואך מעט מעט קם השאון לדממה, ויחדלו הקולות, כי לא הועילה שום תוכחת, לא בנחת, ולא באש מתלקחת, כי אין חזק כאשה אמרו הקדמונים, ועתה כל הנשים יוצאות בריש גלי פרועי שער, זולת הזקנות הן שמכסות את ראשן, ולא כולה, רק מניחין חלק גלוי מצד פנים. ואני בלכתי בס”ד לשרת בקדש בעי”ת תלמסאן זה כשלושים שנה, ראיתי הדבר פשוט שם ובכל המחוז אצל כל הנשים, גם הזקנות, שכלם פרועי ראש, עם כמה מיני תגלחות משונות, כאשר נמשך הדבר גם פה בכל ערי המערב. ובכן נתתי לבי ללמד עליהם זכות, כי אי אפשר להעלות על לב להחזיר הדבר מאז, כי הדבר הולך ומתפתח עם התפתחות הזמן בכל דבר, ובגשתי לחפש בדברי הפוסקי’ אשר לפני, מצאתי רק חומרא על חומרא ואסור על אסור, ובכן אמרתי אשא דעי למרחוק לשאוב מן המקור, משנה וגמרא ונושאי כליהם הנמצאים לפני, אולי נמצא להם פתח תקוה להכנס בו, כי באמת קשה לנשים ולבעליהן לעבור על מצות עשה שהזמן גרמא בעניין זה יותר מכל דבר, בהיות הדבר הזה גלוי לעין כל, והודות לאל כי מצאנו הרבה פתחים למקום ליכנס בו בהיתר ולא באיסור, והם הנה. יסוד מוסד לכל הפוסקים, אשר בנו עליו כמו רמים מקדשם, הוא מה שדרש ר’ ישמעאל, ופרע את ראש האשה, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש, כמ”ש במס’ כתובות דף ע”ב סוף ע”א, ופרש”י ז”ל, וז”ל, אזהרה, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה, מכלל דאסור, אי נמי, מדכתיב ופרע, מכלל דההיא שעתה לאו פרוע הוה, שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר, עכ”ל.
וההבדל שיש בין ב’ הפירושים הוא עפ”י א’ משמע, שהטעם שמגלין שערה, כדי לנוולה בגלוי, כמו שעשתה היא לבועלה להתנאות לפניו בראש מגולה, משמע שאנן הוא שאסור לן לגלות שערה ברבים כדי לנוולה על חנם, ואך כדי לעשות לה מדה כנגד מדה התירה לנו התורה אסור זה כדי לנוולה, אמנם היא אין לה שום אסור בגלוי ראשה, שאם רצתה לנוול עצמה, תנוול לכל עת שתרצה, ובכל מקום שתרצה בבית ובשדה. ואך מפי ב’ ופרע, מכלל דעד השתא לאו פרוע הוה, ומה טעם? משום דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, משמע שאסור לה גם עצמה לגלות שערה, שלכך בא הכתוב להזהירה שלא תשנה מדרך בנות ישראל בשום אופן.
הרי לך מפורש, דלפי א’, אין לה בזה אסור כלל, שאין בזה רק משום נוול, ואם תרצה לנוול עצמה, תנוול, ולפי’ ב ג”כ אין האסור מצד עצם הדבר של גלוי שער, רק מצד מנהג בנות ישראל שנהגו לכסות ראשן, משום שחשבו בזמנם שיש בזה צניעות לאשה, והמגלה שערה נחשבת פורצת גדר הצניעות, ולזה הזהירה תורה לכל בת ישראל שלא תעשה היפך מנהג בנות ישראל בזה.
וא”כ עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להן בכיסוי הראש שום צניעות וכ”ש שאין להן בגלוי הראש שום נוול, ואדרבה גלוי שערן הוא הודן והדרן ויופיין ותפארתן ובגלוי שערה מתגאה האשה לפני בעלה ובועלה, א”כ נעקור האסור מעיקרו ונעשה היתר.
ומה גם עוד דסברת פי’ א’ שכתב רש”י ז”ל, מצאנוה מפורשת להתה”ק ר’ עקיבא זיע”א, במס’ ב”ק דף צ’ ע”א במשנה, וזל”ה מעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני ר’ עקיבא וחייבו ליתן לה ד’ מאות זוז, [על שנוולה בשוק כפי זמנם שגלוי הראש היה נחשב לנוול] א”ל, רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן, שמרה עומדת על פתח חצרה, ושבר את הכד בפניה ובו כאסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני ר’ עקיבא, א”ל לזו אני נותן ד’ מאות זוז? א”ל לא אמרת כלום, שהחובל בעצמו אע”פ שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו חייבים. עכ”ל.
וצריכים לדעת, מה פי’ פטור דקתני, מאיזה דבר פטור, מתשלומין לא שייך, דלמי ישלם, האם לעצמו? ממלקות פשיטא, דהיכן מצינו שהחובל בעצמו חייב מלקות, ושו”ר להתוס’ דף צ”א ע”ב ד”ה החובל וכו’, שנתעוורו בזה, ויישבו בדוחק, דפי’ פטור הכא, היינו שאין בזה צד חיוב רק שאינו חס על גופו, יעוי”ש.
ולדעתי המעט נר’ כי רע”ק לא נקט האי לישנא דהחובל וכו’ רק בלשון השאלה מדין חובל שיש בו צד איסור לחבול בעצמו, אבל בנידו”ד אין כאן חבלה רק ביש בעלמא, ולכ”ע רשאי אדם לבייש את עצמו, אבל אחרים שביישוהו חייבים, וכמו שמפורש שם דף צ”א, יעויש”, וכן איתא בהגהות מא”י שבגליון הרי”ף בתלמוד החדש דפוס מינכאן, שכתבו על דברי רע”ק הנ”ל, וז”ל, החובל, נ”ב, שביישה את עצמה, עכ”ל, הרי כדברינו ממש.
ואף לדעת פתיית חכם אחד, שכתב לי זה כמה, שדבר זה נקרא לדעתו חובל, השבתיו, דזו פתיות גסה לחשוב כן, הן מצד השכל הישר, הן מצד דבפי’ אתמר שם בש”ס דף צ”א סוף ע”א, וז”ל, והא מתניתין בבושת היא וכו’ יעוי”ש. ואף לפי פתיותו, מצינו שם תנא דברייתא אליבא דרע”ק דס”ל רשאי אדם לחבול בעצמו, וכן מפורש עוד התם דאיכא תנאי דס”ל רשאי אדם לחבול בעצמו וכן מפרש למארי מתני’ וברייתא דמס’ שבועות דף ז”כ ע”א, יעוי”ש. ופי’ רשאי פשוט לכל מבין שאין בדבר שום אסור, הרי לך שלדעת רע”ק דמתני’ ולדעת כמה תנאי כפי’ א’ של רש”י ז”ל, שאין שום אסור לאשה לגלות ראשה, שאם רצתה לנוול עצמה תנוול, וכ”ש כפי האמת שאין בזה אלא צד ביוש, ולפי’ רשאי אדם לבייש את עצמו וכמש”ל.
ועוד מצינו תנאי דס”ל, דלא דאמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, כמ”ש במס’ שבועות דף ל”ה ע”א במשנה, אל יכך ויברכך וייטיב לך ר”מ מחייב וחכמים פוטרים, ופרש”י ז”ל ר”מ מחייב מכלל לאו אתה שומע הן, אל יככה אם תעידוני, ואם לא תעידוני יכך, ע”ש. ורבנן פוטרים דאין אומרים מכלל לאו וכו’, וא”כ הכא נמי בנד”ד נימא דלא ס”ל כר’ ישמעאל, ופרע אזהרה ללאו, דאין אומרים מכלל הן, וכו’.
ועוד דעדיפא מכל זה, כי פי’ דברי ר’ ישמעל, אינו כמו שאנו מבינים בשטחיות דבריו שעומדים על רגל אחד דהיינו גילוי הראש לחוד, אלא דבריו עומדים על ב’ רגליים, דהיינו ב’ רעותות. גלוי שער וסתירת שער מקליעתו וקשריו, אבל גלוי שער לחוד אינו באזהרה כלל , ופי’ זה מוכרח ממשנה בסוטה דף ז’. וזל”ה, והכהן אוחז בבגדיה וכו’ עד שמגלה את לבה, וסותר את שערה, ופירש רש”י ז”ל, סותר את שערה מקליעתו ולקמן יליף לה, עכ”ל. והילפותא היא בדף ח’ ע”א, וז”ל, תנו רבנן ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופא [לבה דקתני במתני’] מנין? ת”ל האשה [משמע גופה דהיינו לבה כמו שקבלו מארי מתני’] וא”כ מה ת”ל ופרע את ראש האשה? אלא מלמד שהכהן סותר שערה דהיינו הורס קווצותיה הקלועים ומתירן ופושטן על צווארה וכתפותיה, וזה נפל אף בזה”ז לאשה בעלת שער ארוך לסתור אותו מקליעותו ולהניחו פרוש אנה ואנה מעורבב ומדובלל, וכ”כ המג”א בא”ח סי’ ע”ה סק”ב דמ”ש מרן באה”ע לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש, היינו שסותרות קליעת שערן והולכות בשוק עכ”ל ע”ש.
הראת לדעת דפי’ ופרע ראש האשה, היינו שמגלהו וסותרו, ועל זה אמר ר’ ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש, דהיינו שערן מגלה וסתור מקליעתו ומדובלל, אבל אם רק מגלה וקלוע או סרוק ומתוקן שאין לה בו שום נוול לית לן בה, וכל זה הוא אפי’ לפי זמניהם.
וחכם אחד כתב לי ראיה לאסור, ממעשה דקמחית שזכתה לז’ בנים ששימשו בכהונה גדולה בחייה בשביל שלא ראו קורות ביתה קליעת שערה, דמשמע מזה שהוא אסור גדול, והנזהרת בו יש לה שכר גדול אפי’ בעוה”ז, והשבתיו, כי ודאי שמע המעשה מאשה זקנה המספרת מעשיות, ולא ראה המעשה במקורו, שהוא ביומא דף מ”ז ע”א וז”ל ת”ר ז’ בנים היו לקמחית וכלם שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו, עכ”ל. הרי לך שחכמים דחו דבריה שאינם אלא שיחת אשה זקנה, כי הם ידעו שאין בזה אסור רק מנהג שנהגו בנות ישראל.
המורם מכל זה, שדבר זה של כסוי הראש בנשים אינו אלא מצד המנהג דוקא, שחשבוהו בזמן הקודם לצניעות, והעושה הפך המנהג, היתה נחשבת לפרוצה, אולם עתה שהנשים עלו בהסכמה, שאין להם בזה שום נוול ושום פריצות חלילה, ואין בכסוי הראש שום צניעות, רק צביעות, ועברה על מצוה שהזמן גרמה, א”כ אזדא ליה אסורא.
וא”ת וכי מפני שנהגו היתר בדבר אסור, נעקר האסור ממקומו? זו אינה קושיא חדא! שאין זה אסור, אלא מנהג שבטל טעמו, שאף אסור שבטל טעמו לגמרי בטל אסורו, שהרי גלוי משקים, אף שהוא מילתא דסכנתא דחמירא מאיסורא והוא דבר שנאסר במנין, כמ”ש בתוס’ ביצה דף ו’ ד”ה והאי דינא וכו’, ע”ש, עכ”ז עכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר, כמ”ש מרן ביו”ד סי’ קט”ז ס”א, יעוי”ש, וקו”ח לנד”ר שיסודו הוא מנהג נשים שבטל טעמו.
ועוד מצינו להגאון מוהר”ם אלאשקר ז”ל בתשובותיו סי’ ל”ה, וז”ל, שאלת הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו, לפי מה ששמענו מי שהורה להם אסור גמור, ובפי’ אמר שער באשה ערוה. תשובה, אין בית מיחוש לאותו שער כלל, כיון שנהגו לגלות, ואפי’ לק”ש, וההיא דשער באשה ערוה לא מיידי אלא בשער שדרך האשה לכסותו, דומייא דטפח וכו’ וכו’, ע”ש מה שהאריך, והוסיף עוד משם ראבי”ה ז”ל, שכל אלו שהזכירו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות לגלות. אבל בתולה הרגילה בגלוי השער לא חיישינן יעוי”ש, והוסיף עוד שם, שאפילו הבאים ממקום שרגילים לכסות אותו שער מותר להם לגלותו במקום שנהגו לגלותו, ע”ש.
ואנן נוסיף עוד דבר המובן מאליו לכל עם תלמיד, שהאידנא שכל הנשים מגלות שער כל ראשן, חזר שער הנשואות כשער הבתולות שכלן מתאימות רגילות לגלותו, כי מדי הוא טעמא בבתולות, משום דרגילות לגלותו לא מקרי בגלויין פריצות, הוה”ד והוא הטעם האידנא בנשואות הרגילות לגלותו, דלא הוי בזה שום פריצות חלילה, וכן לענין מ”ש שער באשה ערוה [ברכות כ”ד], מדי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוה”ד בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן, והמהרהר, לא מחמת שער גלוי מהרהר. זהו ידידי הנר’ לקוצ”ד ברור בכל זה, ועוד יש הרבה מה להאריך בזה, ואין הפנאי מסכים, ומה גם שאין עוד צורך, באורך, ומעתה עיני הוריך יראו וישמחו, ויהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך, אמן.
הצעיר החו”פ עוב”י מכנאס יע”א בטבת דהאי שתא, ואיש אל משפחתו “תשובו” [תשי”ד] לפ”ק. ע”ה יוסף משאש ס”ט
[1] ראה שו”ת והשיב משה, לרב מלכא, סי’ לד.
[2] אעפ”י שלא כך הוא הדין לפי הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה פכ”א הי”ז, אשר הובא להלכה גם בשו”ע אבה”ע סי’ כ”א סע’ ב’: “לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחד פנויה ואחד אשת איש”. וכבר שאלו הב”ח והגר”א שם, מנין לו להרמב”ם להוסיף איסור גם בפנויה? וביארו, שהרמב”ם הוכיח זה מלשונו של תנא דבי ר’ ישמעאל שאמר “לבנות ישראל” ולא “לאשה”.
[3] הפסק מופיע כנספח בסוף המאמר.
