על תופעת היציאה בשאלה (טור 36)

בס”ד

לפני כמה ימים פורסם באתר סרוגים המאמר הבא שעוסק בתופעת היציאה בשאלה בציבור הדתי לאומי. המחברים עומדים בו על היקף התופעה (איני יודע אם יש מחקרים אמינים בעניין), על ההתעלמות של החברה ושל המחנכים ממנה, ובעיקר על חוסר היכולת להתמודד עמה. מכיון שאני עוסק בעניין כבר כמה וכמה שנים ונתקל באותן תופעות חשבתי שזה הזמן והמקום להתייחס לסוגיא הכאובה הזאת בצורה ישירה ורחבה יותר.

יציאה בשאלה

התיאור ההיסטורי שיבוא הוא הכללה שלא נעשתה על בסיס מחקרים או בדיקה שיטתית אלא על סמך התרשמות. אין ספק שיש לתהליכים הללו הרבה ניואנסים, אבל מטרתי כאן היא רק לתת רקע לדברים. גם קורא שלא מסכים לתיאור הזה, יכול להמשיך לקרוא את מה שיבוא בהמשך.

תופעת הנטישה של העולם הדתי והמחוייבות הדתית אינה חדשה, אבל היא לובשת ופושטת צורה והיקפים עם הזמן. בתקופות מסויימות בעבר (שנות החמישים-שישים) היה מדובר בנטישה גדולה שמקורה הוא חוסר הזדהות או ידע, חינוך לא תורני דיו (מיזרוחניקים), חיפוש של חיים קלים, או סתם הליכה עם הזרם (אחרי שנפגשים עם הזרמים בחוץ, בצבא או במקומות אחרים).[1] הנוטשים עזבו את החברה בה גדלו, ופעמים רבות חשו מנוכרים וזרים אליה. זמן לא רב אחר כך הם הפכו חילונים לכל דבר ועניין. בתקופה מאוחרת יותר היה חלק מהם שפיתח תחושות אנטי, ואחת האינדיקציות לכך היתה נטישת התפיסות הלאומיות והימניות. זו היתה תופעה של נטישה מהותית עם התנכרות לעבר, אבל ברוב המקרים היא לא היתה מבוססת על שאלות וקשיים באמונה. בתקופה מאוחרת יותר, כשאני הייתי בשנות התיכון שלי (בשנות השבעים), נערים עסקו בקושיות, תורה ומדע, הוכחות פילוסופיות לאמונה באלוקים וכדומה. השכל והשיקול הרציונלי שלטו בכיפה. בשנים האחרונות התופעה הזאת לובשת צורה חדשה, ודומני שיש לה שתי פנים סותרות: הפניה לרגש הקיומי והסתמכות על ידע וטיעונים ביקורתיים. בסעיפים הבאים אפרט יותר.

היוצאים החדשים

לפני כמה שנים ראיתי הצגה של הרב השחקן חגי לובר, שאחריה התנהל דיון על תופעת היציאה בשאלה. בדיון הוא סיפר שבמסגרת עבודתו כמדריך במדרשת עפרה הוא חוזה בשינוי מהיר מאד באופי הפעילות. לפני כמה שנים, הוא סיפר, כולנו ישבנו סביב המדורה עם קבוצות של בני נוער שבאו למדרשה, והיה מתח באוויר. האם אצליח להוכיח להם שיש אלוקים, ואז כולם יקפידו על קלה כבחמורה, יילכו לישיבות ויקדישו את חייהם לתורה, או שלא – ואז כמובן כולם יעזבו את הישיבות והאולפנות, וכבר בשבת הקרובה כולם יילכו יחד לחוף הים במקום לבית הכנסת. כמה שנים אחר כך, יושבים סביב אותה מדורה והמדריך (=לובר) קובע שיש אלוקים. כולם מהנהנים בהסכמה. לאחר מכן הוא טוען שהוא התגלה בהר סיני ונתן תורה. ההנהונים ממשיכים גם כאן. לאחר מכן הוא קובע בנחרצות שצווים אלוקיים הם מחייבים וכל אחד חייב לציית להם. לתדהמתו ההנהון לא פוסק. כאן הוא כבר נתקע ושואל את הנערים בקבוצה, אז מה הבעיה? היכן אנחנו תקועים? כאן הוא מקבל מענה טיפוסי שניתן בשלווה אולימפית, משהו כמו: “לא מתאים לנו כרגע” (אנחנו לא מתחברים). הוא חש חוסר אונים, שכן ארסנל הטיעונים שלו לא יועיל כאן. הוא יכול להוכיח באותות ובמופתים שיש אלוקים שנתן תורה ושהיא מחייבת, זה לא ישנה מאומה. הדור הזה מתעלם בגסות משיקולים הגיוניים. הוא לא נותן בהם אמון רב, ומעדיף על פניהם רגש ותחושות אקזיסטנציאליסטיות (קיומיות).

מצד שני, אני פוגש כל העת אנשים (בעיקר צעירים) שבאים עם שאלות קשות ונוקבות, מהן על קיומו של אלוקים, אחרים על מתן תורה וביקורת המקרא, על סגולת ישראל, על עיקרי האמונה ועוד ועוד. חלק ניכר מהאנשים הללו משכילים ונבונים מאד, מלאי ידע בתחומים רבים ומגוונים (אבולוציה, חקר המוח, היסטוריה וארכיאולוגיה, ביקורת המקרא ועוד), והשאלות שמטרידות אותם הן נוקבות ולא פשוטות. בעידן האינטרנט  כל אחד יכול להיחשף למאגרי ידע ולטיעונים ביקורתיים שונים, שחלקם מוצגים בצורה משכנעת ומבוססת עובדות, וקשה מאד להתעלם מהם.

אני אישית פגשתי ועדיין פוגש עשרות ומאות אנשים כאלה. חלקם פונים במייל, בטלפון, או באים לפגישות. רבים באו אליי פיסית עד ירוחם (והיום לאוניברסיטה או לביתי) כדי לשוחח. אני מנהל המון תכתובות מייל (חלקן מופיעות באתר הזה) בנושאים שונים, שחלק ניכר מהם סביב הטיעונים הביקורתיים השונים.[2] הפונים הם בני גילאים שונים. זה מתחיל בילדים בסוף יסודי וחטיבת ביניים (מעטים), ממשיך בנערי תיכון וישיבות תיכוניות, ממשיך בתלמידי ישיבות הסדר וישיבות חרדיות, ולאחר מכן בתלמידי כולל וסטודנטים. יש מהם בעלי משפחות, וחלקם אפילו סבים לנכדים. היו אצלי כבר גם כמה רבנים בישיבות (חרדים ושאינם כאלה). הדברים שבכאן מבוססים בעיקר על התובנות שלי מהפגישות והשיחות הללו.

בשנים האחרונות מתלווה ליציאה בשאלה גם תהליך חברתי שמאפשר לנוטשים להישאר חלק מהחברה בה גדלו. רבים מהם נותרים בקשר מצוין עם חבריהם הקודמים, כמובן עם משפחותיהם, ובעצם הנטישה כבר אינה כרוכה במשבר כה גדול. דומני שאחת האינדיקציות לכך היא שרבים מהם נותרים בתפיסה לאומית ימנית. ההתנכרות היא בעיקר לאמונה ולא בהכרח לאווירה ולערכים שמסביבה. יוצאים בשאלה נמצאים בקשר עם הר”מים שלהם, מופיעים בכנסי בוגרים של ישיבות ומתקבלים שם בברכה. פעם זה לא היה עולה על דעת. הניכור שמלווה את הנטישה פחת מאד, ולכן אין פלא שהתופעה מתגברת. יותר ויותר אנשים מרשים לעצמם לנטוש שכן המניעות החברתיות והמכשולים הפסיכולוגיים פחתו מאד.[3]

היחס לשאלות

מי שפוגש את האנשים עם הקשיים הם בעיקר מחנכים ורבנים במוסדות חינוך ובישיבות. את המבוגרים אנחנו פחות פוגשים (ולכן נוכחים בקשיים רק אחרי שהם כבר מקבלים החלטות ועושים צעד של נטישה). לפעמים רבני קהילות נחשפים לחברי הקהילה שחווים קשיים כאלה.

בחברה ומוסדות שמרניים אין לגיטימציה להעלות את השאלות והקשיים. אנשים בחברות כאלה נותרים עם הקשיים בבטן, ואם בכלל הם מעלים אותם – התגובה היא שמדובר בכפירה ושאסור לחשוב כך (“לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”).[4] אומרים להם שאלו לא שאלות אלא תשובות (אתה מחפש חיים קלים ולברוח ממחוייבות קשה). טוענים נגדם “וכי אתה יותר חכם מרבי יהודה הנשיא, הרמב”ם, רבי עקיבא אייגר, או הרב אלישיב/שפירא?”)[5] ועוד ועוד.

מה קורה בחברות ומוסדות פתוחים יותר? שם יש לגיטימציה להעלות את השאלות, אבל גם שם לא מתקבלות תשובות. בכנסי רבנים ניתן לשמוע התייחסויות שהצעירים שמעלים את הקשיים הללו לא מחפשים תשובות. הם מחפשים חום ואהבה, ולכן אם נזמין אותם לסעודת שבת, נשב איתם לקומזיץ בלילה ונלך לטיול מסעיר, הבעיות ייעלמו. עולמנו המנוכר, שבו הרשת מחליפה את הקשר הבינאישי ושבו הביטוי האישי והאוטונומיה הם ערכי יסוד, מוליד מצוקות וקשיים שבאים לידי ביטוי בשאלות ובכפירה. לכן הפתרון הוא להעניק הרבה חום, איכפתיות ואהבה, ואז הכל יסתדר. כך הנער הנבוך לא מקבל תשובות אלא חום ואהבה. המסקנה היא שבחברה הפתוחה יותר השאלות אמנם עולות, אבל גם שם תשובות אין. לפעמים מסבירים לו שאמונה היא עניין סובייקטיבי וצריך להתחבר אליה רגשית ולא להרהר בשאלות וקשיים שכליים. המהדרין מצטטים את הרב שג”ר על הפוסטמודרניות שנותנת לגיטימציה ל”מעגל השונויות”, ובסאבטקסט: גם שטות אינטלקטואלית כמו אמונה דתית היא מותרת ולגיטימית בדורנו. אל לך לחוש רגש נחיתות כלפי החילונים והמדענים החכמים. ובכלל, סוף סוף האמונה נותנת מענה חשוב למצוקותינו, אז מה רע בזה?! כולנו מחפשים את זה, לא? המחנכים הישרים יותר לפחות מוכנים להודות שאין תשובות, אבל הקב”ה הרי יודע כל, ואם הוא עצמו אומר לנו שהכל בסדר עלינו להתעלם מהקשיים ולהמשיך הלאה (שנאמר: “שב תלמד יהיה בסדר”).

“תשובות” כאלה בעצם מותירות את המתלבט בתחושה שמדובר באופיום להמונים, כלומר האמונה היא לכל היותר טכניקה פסיכולוגית (סוג של טבליה רפואית לשיכוך מצוקות) ולא שיטה הגיונית, סבירה ומחייבת, שניתן להגן עליה. מי שבאמת חיפש חום ואהבה אולי מקבל אותם וקשייו נעלמים. אבל מי שמתלבט באמת נותר עם לבטיו. במקום לענות לקשיים שלו, ה”תשובות” שהוא מקבל רק מעמיקות אותם.

תוצאות

כתוצאה מהמצב הזה, נוצרות בין בוגרי החינוך הדתי כמה קבוצות: 1. אלו שלא מוכנים לגעת בקשיים (בין אם זה נובע מצדקות של “לא תתורו” ובין אם מפחד מההשלכות). 2. אלו שפגשו את הקשיים אבל אינם מספיק ישרים אינטלקטואלית או אמיצים ולכן מתעלמים מהקשיים ונשארים חברים, נאמנים יותר או פחות, בחברה הדתית (עם רגשי הנחיתות וחוסר הביטחון בתוכם). 3. אלו שמספיק אמיצים וישרים שמסיקים את המסקנות ונוטשים.

כדאי לשים לב למשמעות התהליכים הללו. בסופו של דבר, רבים מהמשכילים והחכמים, הישרים והאמיצים, נוטשים. מי נשאר דתי? אלו שלא היו מספיק משכילים, או לא מספיק ישרים, או לא מספיק אמיצים. מבין אלו שנשארים יש לא מעט שמלאים ברגש נחיתות וחוסר ביטחון, שהרי הם מודעים היטב לכך שמדובר בשיטה שסובלת מקשיים ושאין עליהם תשובות. הם בעצם מבינים שהם כאן רק בגלל חוסר יושר או חוסר אומץ, כלומר בגלל חסרונותיהם. האחרים בחוץ, שבמקרים רבים היו המוכשרים והאמיצים בכיתה, היו טובים מהם והסיקו את המסקנות. זה מחזק עוד יותר את חוסר המוכנות להתמודד עם קשיים ולהיחשף אליהם ואת חוסר הביטחון. איני יודע מה הורה כזה יכול לומר לילדו שמגיע עם קשיים כאלה ומגלה יותר אומץ ויושר מהוריו.

אנלוגיה אקטואלית

לפני כמה ימים שמעתי ברדיו ראיון עם עיתונאי (כמדומני חמי שליו) שנשאל (שוב) על כישלון הסקרים לגבי הבחירות לנשיאות בארה”ב. איך ייתכן שכל הסקרים כשלו. האם סוקרי ועיתונאי ניו יורק ווושינגטון חיים בבועה ולא מכירים את השטח (ע”ע ‘מדינת תל אביב’)? הטיעון הזה שחוזר שוב ושוב נענה בשלילה. הרי הסקרים לא בודקים את תושבי ניו יורק או וושינגטון, אלא מדגם של אזרחים מכל המדינות. לכן אין חשיבות להיכרות עם השטח. אך זוהי טעות. הרי יש המון סקרים, והעיתונאי או העורך צריך להחליט את מי מהם לפרסם. במקרה הגרוע שהוא לא ישר ויש  לו אג’נדה הוא מחליט לא לפרסם את הסקרים שלא מתאימים לו. אבל גם במקרה טוב יותר שמדובר בעורך ישר, עליו להחליט מה משלל הסקרים (הסותרים) סביר בעיניו ומה לא. סקר שמראה שטראמפ מנצח נראה לו לא אמין, ולכן הוא יעדיף לפרסם את הסקר שמראה ניצחון של הילארי. הוא עושה זאת משיקולי אמינות, אבל השיקולים הללו מוטים.

אותו עיתונאי טען עוד דבר מעניין, דומה לטענה הקודמת. כשסוקר שואל אנשי איגודים מקצועיים בעלי צווארון כחול בפנסילבניה לדעתם, הוא לעולם לא יקבל תשובה שתומכת בטראמפ. הרי האיגודים הם דמוקרטיים, ותמיכה ברפובליקנים, ובוודאי בטראמפ, היא בל ייראה ובל יימצא. וכך הסקרים מראים שהילארי מנצחת בהליכה. אבל בקלפי מאחורי הפרגוד האדם מצביע לפי דעתו והבנתו. שם אף אחד לא רואה, ואותו איש איגוד מקצועי שם בקלפי את הפתק של טראמפ. כך מקבלים תוצאות כה שונות מהסקרים.

לידיעת כל עיתונאינו הנחרצים שמסבירים לנו השכם והערב שיש לנו תקשורת מאוזנת, עצם השגיאה בתוצאות הסקרים לעומת תוצאות הבחירות מצביע על חוסר איזון. להתרשמותי כיוון הטעות הוא בדרך כלל שמאלה, וזה מצביע על כיוון ההטייה, כפי שהסברתי למעלה.

שני ההסברים הללו משקפים דבר אחד: הלחץ וההטייה של אמצעי התקשורת ומובילי דעת הקהל הוא גופו גורם להטייה של התוצאות. הלחצים החברתיים נגד אלו שמבטאים עמדות “לא לגיטימיות” יוצרים תמונה מעוותת, ובנוסף גם גורמים לריאקציה בציבור שנדחף לזרועות העמדה המנוגדת לזו של האליטות (דיברו רבות על ההצבעה בארה”ב כביטוי למיאוס ומרד נגד משטר הפוליטיקלי קורקט).

אם נשוב לנמשל, גם בחברה הדתית כשאסור לשאול שאלות, כשלא מציגים את הקשיים ולא מתייחסים אליהם, הם ממשיכים לתסוס בפנים ובחוץ זה פורץ החוצה ביתר עוצמה. בו בזמן, אם מטאטאים את הקשיים לא ניתן לטפל בהם (שהרי אנחנו בהכחשה, ובעצם לא יודעים עליהם). ניתן להצביע על ארבע תוצאות של הלחץ שלא מאפשר לאנשים לשאול ולהקשות על המסורת והדוגמות המקובלות בה: 1. התמונה שמוצגת בפנינו היא שגויה. אנחנו חיים בסרט. 2. ההתעלמות לא מאפשרת להתמודד עם העמדה האחרת כי לא יודעים עליה ולא מכירים את נימוקיה. 3. הקשיים גדלים לממדים דמוניים, והמתלבט הצעיר בטוח שיש כאן פצצת אטום גם אם מדובר בקושי מקומי, קטן ולא מאד משמעותי. 4. הלחץ עצמו גורם לריאקציה נגד האליטות (הרבנים) ולאימוץ תפיסות עולם מנוגדות. גם כאן כמו במשל הפוליטי (פוליטיקלי קורקט) המחאה האנטי ממסדית ניזונה מהלחץ הממסדי.

המסקנה היא שיש צורך חיוני להציף את הקשיים ולהתמודד עימם. הן כדי לאפשר לדיון ולהכיר את המצב, והן כדי לאוורר אותם כך שהמתלבטים לא יאבדו פרופורציה ויוכלו להתמודד עמם.

למה באמת לא נותנים תשובות?

אז אם יש כל כך הרבה יתרונות, מדוע באמת החברה אוסרת להעלות את הקשיים, או לפחות לא נותנת להם מענים? כדי להודות על האמת, במקרים רבים למחנכים ולרבנים אין תשובות מפני שהתלמידים חכמים ומשכילים הרבה יותר מהם. התלמידים בימינו הם אושיות רשת ולומדי אינטרנט מיומנים שכבר שמעו וראו הכל. המחנכים והרבנים עומדים חסרי אונים מול השאלות הללו כי הם לא באמת מכירים אותן, או לפחות לא בניסוחים והנימוקים המוחצים יותר. הם מכירים קריקטורות של הקשיים ומתמודדים איתן. אין להם זמן ומיומנות להתעמק בחומרים ובבעיות הללו, ולעסוק בניתוח סדור ושיטתי שלהם. אם הם עצמם היו ישרים ואמיצים מספיק, כמו תלמידיהם – היה עליהם להסיק את המסקנות המתבקשות, אבל הם כבר לא בשלב הזה בחיים. הרי גם הם בוגרי אותו תהליך (אחרת מה הם עושים כאן?!), אז איך הם יענו לקשיים שהם עצמם לא התמודדו איתם.

החום והאהבה שמחליפים את התשובות הם איזור הנוחות שלנו. יחס חם שנותן מבוגר לנער המתבגר הוא מוצא מתבקש ונוח. קל הרבה יותר לתת חום ואהבה שבאמת חסרים היום לנערים, מאשר לענות לשאלות קשות שדורשות התעמקות, הכרה עם הקשיים ועם שלל החומרים העובדתיים, המדעיים והפילוסופיים, ובוודאי אם כל זה כרוך בחשיפת הנוער (וגם הרבנים והמדריכים) לתחומים “מסוכנים”. אנחנו עלולים לגלות שאין לנו תשובות. קל לנו יותר לתלות את השאלות ביצרים וברצון להתחמק מהמחוייבות ולחיות חיים קלים, שכן זה לא מחייב אותנו עצמנו להתמודד. חשוב להבין שהחלק המוכשר שבין הצעירים הללו חש היטב שמדובר בהתחמקות וחוסר יכולת. שמעתי זאת לא פעם מהפונים אליי.

צריך להוסיף כאן עוד הערה לא נעימה ומכלילה. רבים מהמחנכים והר”מים במוסדות החינוך אינם האנשים החריפים והמחודדים ביותר שיש אצלנו. אפילו לא ברמתם התורנית, אבל בוודאי לא ברמה האינטלקטואלית ובהשכלה שלהם. הם לא בהכרח הסיירת של החכמים והמשכילים שבין בוגרי החינוך הדתי, ואולי בצדק. רבים מהם מגיעים לחינוך אחרי שנות לימוד בישיבה שבהן הם לא הגיעו להישגים מספקים או לסיפוק אישי, ואז פנו לחינוך ברמות שונות. בהחלט ייתכן שיש לרבים מהם אידיאלים ושהם אנשים טובים, אבל דומני שהחתך האינטלקטואלי וההשכלתי שלהם אינו מאד גבוה. לעומת זאת, בין התלמידים יש את כל הסוגים. הפער הזה נעוץ בחוק חינוך חובה. כל הצעירים חייבים על פי חוק לחבוש את ספסל הלימודים, אבל בהחלט לא כל הבוגרים הם מחנכים. הזכרתי שמחנך מן השורה בדרך כלל היה במקום טוב באמצע בכיתתו כתלמיד, ופתאום הוא מוצא את עצמו מתמודד מול תלמידים מכל הסוגים. חלקם שייכים לעשירונים העליונים בכישרון ובהשכלה ובוודאי בשליטתם ברשת האינטרנט ובמידע שמצוי בה. יש להם גם יותר זמן מהמורה העסוק שלהם להתמקצע ולעסוק בנושאים השונים. אין פלא שהמחנכים לא יכולים להתמודד מול החזקים שבתלמידיהם. כך בדיוק אנחנו מאבדים אותם ונשארים עם הבינוניים, אלו שהמחנכים יכולים להתמודד איתם.

אני יודע שלא נעים לדבר על זה, וזה לא ממש פוליטיקלי קורקט לדרג אינטליגנציה והשכלה של אנשים, ובוודאי לא של מחנכים ורבנים. ברור שזה גם לא נכון לגבי כולם. ועדיין בפרפרזה על דבריו הידועים של השופט ברנדייס, אני חש שאור השמש הוא המרפא הטוב ביותר לכל תחלואינו. אין מנוס מעיסוק אמיץ וישיר בנושאים הללו אם רוצים לנתח ולשפר את המצב. את תחלואי הפוליטיקלי קורקט כבר תיארתי כאן למעלה.

הכשרה וייעוץ

הפתרון המתבקש הוא לשלוח את מאורי הדור לחינוך. אבל זה כמובן לא ישים מכמה סיבות. ראשית, לא כולם ירצו. שנית, לא כולם מתאימים להיות מחנכים. שלישית, יש תחומים נוספים פרט לחינוך שדורשים כישרונות ולא כדאי להזניח אותם.

פתרון מתבקש הוא להכיר בזה שרוב הר”מים לא באמת מסוגלים להתמודד עם הקשיים הללו. עליהם לעבור הכשרה ולקבל ייעוץ. את המקרים הקשים בין התלמידים המתלבטים צריך להפנות לאנשים שמכירים את התחומים הרלוונטיים ויכולים לדון בבעיות ולסייע בניתוח והסקת מסקנות. אין כוונתי לומר שיש למי מאיתנו ארגז כלים עם פתרונות בית ספר לכל הקשיים. יש קשיים טובים וחזקים מאד, ובוודאי שאין חכם אחד שיש באמתחתו פתרונות מלאים לכל הבעיות. אבל הדיון הפתוח יכול לעורר שיח ציבורי וכך לאגד את הכוחות השונים ותחומי המומחיות השונים כדי ללבן את הבעיות ולהתמודד יחד עם הקשיים.

מה לעשות עם קשיים?

דומני שבנוסף לכל זה, גם למחנכים עצמם חשוב בכל זאת לנסות ולהיכנס לדיון אמיתי וכן על הקשיים הללו, למרות כל המניעות. אני הייתי מציע להם ללוות את החניך בהתלבטות ולסייע לו לראות את הדברים ואת משמעותם בפרופורציה. אם יש קושי שלא יודעים להתמודד עמו, אפשר להציף אותו ולהתייעץ.

ובכלל, אדם מבוגר יודע שלא כל קושי מפיל את המערכת. יש קשיים שניתן להשאיר לעיון עתידי. אחרים ניתנים לפתרון אם מוותרים או משנים עיקרון לא ממש הכרחי במסורת ובאמונה שלנו. עדיף לוותר עליו או לשנות אותו מאשר להתעקש על קדושתו של כל פרט. זאת משתי סיבות עיקריות, מהותית וטקטית:

• מפני שהפרטים הללו לא נכונים וחשוב לתקן אותם. יש לא מעט עקרונות שגדלנו עליהם והם ממש לא מחייבים ולא בהכרח באים ממקור מוסמך, ובעצם הם כנראה לא נכונים. הדיון בקשיים הוא הזדמנות טובה שנקרתה לנו להתמודד עם הקשיים ולרענן את המערכת עליה גדלנו. האלוהים בו אנחנו מאמינים הוא באמת לפעמים לא נכון. ה”כופרים” צודקים (כמו בקטע הידוע של הרב קוק של אמונה שהיא ככפירה וכמשל הפיל של הרמב”ם במו”נ).
• במישור הטקטי ההתעקשות הזאת מביאה לכך שבמחיר השמירה על פרט שולי נגיע לאבד את הכל (נטישה של כל המחוייבות הדתית).

תיאולוגיה “רזה” ועדכנית

כבר כתבתי לא פעם שאני עוסק כעת בכתיבת טרילוגיה שמנסה להציג תמונה עדכנית ו”רזה” ככל האפשר של תיאולוגיה יהודית. מטרתי היא ליצור תמונה שאני מוכן לעמוד מאחוריה ולהגן עליה, ולנקות את המסך מכל התוספות המיותרות והמפוקפקות, שלא לומר תימהוניות, שנספחו למסורת שלנו עם השנים. בין היתר יהיו שם אמירות מחודשות (חלקן כבר עלו באתר כאן, שגם הוא משמש אותי לאותה מטרה). רבים מבקרים את דבריי בשני מישורים עיקריים: 1. זו כפירה (נגד המסורת שקיבלנו). 2. זה מזיק (כי אני חושף אנשים לדעות וטיעונים שעלולים להוביל אותם לנטישה, כשקודם לכן הם כלל לא נחשפו אליהם ולא היו מוטרדים מהם). תשובתי היא שהגישה ההפוכה לא פחות מסוכנת, וגם אם לטווח הקצר היא מועילה לשרידות הדתית, בטווח הארוך יש לה מחירים כבדים וקשים. האנשים הישרים והאמיצים שמתמודדים עם הקשיים כל אחד לבדו (או בעזרת יועצים באתרים אתיאיסטיים שונים), ינטשו את המערכת כולה בלי סיבה אמיתית. האלוהים שאותו הם נוטשים הוא אלוהים שגוי שבהחלט ראוי לנטוש אותו.

בהקשר זה אביא סיפור שהווה בדידי. העיתונאי יאיר שלג ערך עמי ראיון במוסף דיוקן של מקור ראשון. בין היתר אמרתי שם שרוב ככל הפרטים ההלכתיים שהגיעו אלינו לא באו מסיני. כנראה שמשה רבנו, ואפילו הקב”ה בכבודו ובעצמו, לא חלמו עליהם. ידעתי כמובן שרבים רגילים לחשוב אחרת (פרטותיה וכללותיה מסיני), ואני מכיר היטב את אפקט “תורת הבעלבתים”, כלומר הדתיות העמארצית (כל החרב מחברו דוס מחברו). אבל חשבתי לתומי שלמביני דבר זו אמירה פשוטה, ואפילו טריביאלית. מי שמכחיש אותה או שלא פתח גמרא מימיו, או שהוא משקר לעצמו או לי. והנה, כמה ימים אחרי פרסום הכתבה הגיעה לאוזניי ביקורת שבאה מאחד מראשי הישיבות הידועים (איש פתוח ומשכיל) על דבריי. הוא היה מזועזע מהדברים ואמר שאי אפשר לשלוח תלמידים ללמוד בכולל של בר אילן אם הם ישמעו שם דברי כפירה כאלה. למרבה האירוניה, כשבוע לאחר מכן הגיע אליי מכתב מתלמיד באותה ישיבה שמתלבט בקשיים שונים (הקשיים הרווחים). שאלתי אותו למה הוא לא מברר זאת עם צוות הישיבה (ישיבת הסדר טובה מאד, שהצוות שלה בוודאי לא עונה למה שתיארתי למעלה לגבי צוות חינוכי של תיכונים וישיבות תיכוניות), והוא אמר לי שאין לו עם מי לדבר שם.

אותו בחור חונך על התפיסה שכל פרטי ההלכה ירדו מסיני, אבל הגיע למסקנה שהדבר אינו כן. כעת עומדות בפניו שתי אפשרויות, או בעצם שלוש: 1. להתעלם מהקשיים. 2. לנטוש את הכל. 3. לבחון ביקורתית את המסורת שהוא גדל עליה, לאכול את תוכה ואת קליפתה לזרוק. גישתו של אותו ראש ישיבה מכריחה את הבחור לבחור באפשרות 1 או 2, וכך בדיוק נוצרת החברה של הבינוניות הדתית (מבחינת כישרון, אומץ, או יושר) כפי שתיארתי למעלה. לעומת זאת, הדיון הפתוח שניסיתי לפתח אתו מאפשר לו לבחור באפשרות 3.

גישה זו יכולה להציל בראש ובראשונה את מחוייבותו הדתית של אותו בחור, אבל במבט רחב יותר זה משליך על כלל החברה הדתית. גישה זו בונה חברה דתית שיש בה גם אנשים בעלי מחשבה חופשית שמוכנים גם להסיק ממנה מסקנות. הוא מאפשר לבחון ביקורתית את המסורת שלנו ולעדכן אותה, הוא משאיר בחברה הדתית גם את החלק המצויין (טובי בחורינו) שהגישות המקובלות בעצם מאלצות אותו לנטוש אותה. ובנוסף לכל, דיון כזה גם נותן תחושה טובה יותר ומסלק את רגשי הנחיתות וחוסר הביטחון של אלו שנותרו במערכת מתוך אינרציה.

ניסיונות לקדם פתרון

לאור האמור למעלה, הגעתי למסקנה שחשוב מאד לעשות סדנאות לר”מים וגם למתלבטים צעירים. כדאי להכשיר אנשים שיטפלו בזה, וליצור קאדר של אנשים שזו מומחיותם בתחומים שונים (פילוסופיה, מדע, ביקורת המקרא, היסטוריה וארכיאולוגיה וכדומה). מעבר להשתלמויות, יש לתת לצוותים החינוכיים חומרים וכתובות שיוכלו לפנות אליהן עם השאלות הללו, ובמידת הצורך גם להפנות אליהן חבר’ה שמתלבטים.

ניסיתי כמה פעמים לפנות לר”מים וראשי ישיבה שונים ולא נעניתי. תחושתי היא שהם לא מוכנים להודות שאין בכוח הר”מים ובכוחם שלהם עצמם לטפל בבעיות הללו. אולי הם גם חוששים מהשקפותיי הרדיקליות (לדעתם), שבחלקן נובעות מאותם קשיים שאני שומע ומזדהה איתם. הקשיים הללו מצריכים אותנו לערוך בדיקת עומק של כל תפיסת העולם שלנו. כלומר לא נכון שצריך “לענות לשואלים”. השאלות הללו מחייבות את כולנו לבחון את תפיסותינו מחדש ולשנות חלק מהן. מזה אנשים מאד פוחדים כמובן. אני מניח שאנשים גם חוששים מלשים את הבעיות על השולחן כי זה יעורר בעיות גם אצל כאלה שלא מתלבטים (את זה אפשר לפתור חלקית אם מטפלים רק באלו שמעוררים שאלות. אבל כמובן שאי אפשר להסתיר זאת לגמרי מהאחרים). התחושה הכללית היא של הכחשה והדחקה של הבעייה, בדיוק כפי שתיארו המחברים במאמר שהוזכר למעלה.

כאמור, אני פוגש לא מעט מהמתלבטים הללו. איני יודע מה אחוז ההצלחות שלי, כי רובם לא חוזרים אליי ואיני יודע מה עלה בסופם. אוכל לומר שמניסיוני ברוב המקרים השואל מגיע אליי בשלב מאוחר יחסית, אחרי שהוא כבר חצה את הרוביקון והחליט שאינו מאמין, או לפחות בשלבים מתקדמים של הכרה בכך. במקרים רבים זה השלב שבו מתערבים מחנכים או הורים ושולחים אותו אליי, אבל במקרים כאלה התרשמותי היא שהסיכוי שהבחור יקבל בפתיחות את התשובות שאני נותן הוא קטן. ככל שהדבר קורה בתחילת התהליך הסיכוי לכך גדל. זה עוד שיקול לטובת התמודדות ישירה וחזיתית עם הבעיות והקשיים. הדחייה עד למצב שבו אין מנוס מהתיייחסות לקשיים מקטינה משמעותית את סיכויי ההצלחה.

בחזרה לשני סוגי נוטשים

יש שרואים את הנוטשים ככישלונות חינוכיים. עליי להוסיף שבעיניי במובן מסויים אלו הצלחות חינוכיות, ודווקא אלו שנשארים דתיים מתוך אינרציה הם הכישלונות. למיטב שיפוטי המטרה החינוכית שלנו צריכה להיות לא רק לחנך אדם שומר מצוות אלא לחנך אדם שבוחר לשמור מצוות מתוך הכרה. אדם שפועל מתוך הבנתו ומגיע למסקנה שהמערכת הזאת לא נכונה ונוטש את מחוייבותו אליה, יש בכך הצלחה חינוכית בבניין אישיותו, ביחד עם כישלון של המערכת בבנייתה שלה ושלנו בהגנה עליה. למעלה עמדתי על כך שהיציאה בשאלה בימינו מורכבת משני סוגי נוטשים. לכן ברור שלא כל הנוטשים הם מהסיירת הנ”ל, אבל אני פגשתי לא מעט כאלה, ואני בטוח שהרבה יותר משפגשתי יש כאן.

לכאורה מתבקש למיין את המתלבטים לשני סוגים. אלו שמונעים מיושר אינטלקטואלי ומקשיים אמיתיים, להם יש לנסות לענות לשאלות ולקשיים. לעומת זאת, אלו שסובלים ממצוקות רגשיות (חיפוש  חום ואהבה), ששאלותיהם הן תשובות, עדיף להתעלם מהשאלות ולתת להם חום ואהבה כמקובל במחוזותינו. כעת ברצוני לטעון שהדבר אינו כן, כלומר שחשוב מאד לענות לקשיים גם אם אלו באים ממקום רגשי, מאג’נדות, או ממצוקות שונות (שאלות שהן תשובות). זאת לא רק מפני שלעולם אי אפשר לדעת מתי עסקינן בטיפוס הראשון ומתי בזה השני. כפי שאראה כעת, יש גם סיבה מהותית לדבר.

כאשר אדם חש לא נוח ומחפש דרך לנטוש את מחוייבותו הדתית (להתיר לעצמו את העריות), הוא יכול פשוט לקום וללכת. רבים לא עושים זאת. הם מציגים קשיים וקושיות, ומחפשים עוגן אינטלקטואלי לצעד שאותו הם רוצים לעשות. מתברר שגם אם יצריו של אדם מביאים אותו לרצון לנטוש, עדיין הוא לא יעשה זאת אם יהיה ברור לו שהוא טועה, כלומר אם אין לו עוגן פילוסופי או אינטלקטואלי. כולנו בוחרים בדרכנו משיקולים מורכבים, פסיכולוגיים ופילוסופיים, וחשוב לנו שיהיה גם גיבוי פילוסופי למאוויים שלנו. אם המתלבט לא מקבל תשובות לשאלותיו ולקשייו אלא רק חום ואהבה, אז אולי פתרנו את הצרכים שלו בחום ובשייכות, אבל אם המוטיבציה לצאת עדיין קיימת, הותרנו לו עוגן רציונלי ואינטלקטואלי ליציאה ולנטישה. יש לו קשיים שלא קיבלו מענה, ולכן בעצם תחושתו היא שהוא צודק בהחלטתו וזה מקל עליו לנטוש. כלומר גם לגבי אדם שהמוטיבציה שלו היא יצר, או מצוקה (חוסר חום), התשובות לקשיים עשויות למנוע את הנטישה שלו. לא נכון שחום ואהבה הם הפתרונות האולטימטיביים, לפחות לא הם לבדם.

מישורי דיון מקבילים

זה מזכיר לי את המשל בו כבר השתמשתי לא פעם, לגבי החוזר בתשובה. חבריו החילוניים תולים את צעדו במשבר כזה או אחר. כלומר הם מביטים על העניין מהזווית הפסיכולוגית. לעומת זאת, חבריו החדשים, הדתיים, מסבירים שהוא גילה את האור ואת האמת. הם מנתחים זאת במישור הפילוסופי. וראה זה פלא, כאשר אדם יוצא בשאלה חבריו הדתיים מסבירים את צעדו בכך שרצה להתיר לעצמו את העריות. כלומר הם אוחזים כעת בפלך הפסיכולוגיה, ואילו חבריו החילוניים מסבירים שהוא הבין את השטות בדרכו הקודמת, כלומר הם נעשו פילוסופים. אז האם החילונים פילוסופים או פסיכולוגים? והדתיים? ובכלל, מי צודק?

התשובה היא שכולם צודקים. כל צעד של אדם ניתן לניתוח והסבר בשני המישורים, הפסיכולוגי והפילוסופי. כל אחד מתמקד במישור שנוח לו כמובן. כשהצעד נוגד את תפיסת עולמך – אתה מעדיף לפרש אותו במישור הפסיכולוגי (כי אז אינך צריך להתמודד עם הקושי הפילוסופי שמציג בפניך אותו אדם). ואם הצעד הוא לכיוון שנראה לך – או אז אתה נעשה פתאום פילוסוף ושכל נבדל. למען האמת, דומני שבשני המקרים אין שום סיבה לעסוק במישור הפסיכולוגי. הוא לא רלוונטי אלא לפסיכולוג שיתבקש לסייע לאותו בחור. מבחינתנו כאנשים אחרים שמדברים אתו ושופטים אותו ואת דרכו, מה שרלוונטי הוא רק המישור הפילוסופי. שם נמצאות הבעיות ויש לבחון האם יש בהן ממש או לא, ולדון בהן. הן כדי לסייע לו והן כדי לסייע לנו עצמנו לסלק את הפסולת מהאוכל, כנ”ל.

שלוש מטרות לדיון

מטרת הדיון כאן אינה רק הצלת הנערים המתלבטים מהקשיים. כפי שהסברתי, מדובר גם בהצלת החברה הדתית ובמובן מסויים בהצלת הדתיות עצמה. החברה הדתית זקוקה לאנשים מסוג 3 למעלה, אלו הישרים, החכמים והאמיצים, שהיא עצמה במו ידיה מאלצת אותם לנטוש אותה. חבל מאד שנפסיד אותם. אבל כפי שתיארתי למעלה, גם התורה עצמה תימצא נשכרת מתהליך כזה. המסורת שלנו זקוקה בדחיפות לריענון שורשי. הפער בין מה שאנחנו באמת חושבים לבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו חושבים או חונכנו לחשוב הוא כל כך גדול, שהוא יוצר בעייה תיאולוגית ואמונית חמורה. המתלבטים רק מבטאים את מה שיש בלב רבים מאיתנו. העסק הזה לא ממש משכנע. נראה שאנחנו חיים בסיסמאות ובסתירות, או לפחות במסגרת מאד לא מבוססת. איך אפשר לפתח חיים דתיים אותנטיים בדיכוטומיה ובמתח שכאלה. אנחנו מחונכים לקיים ואף להגן בפלפולי הבל על עקרונות ומושגים אנכרוניסטיים. בהיעדר אפשרות לעשות זאת, אנחנו תוקפים את המקל במקום את מי שאוחז בו. את השואל והמתלבט במקום את השאלות והקשיים.

הדחיפות

אינני נכנס כאן לשאלה האם המצב הזה מחייב הסתגרות חרדית, כלומר האם אין כאן פירכא על הדרך הדתית המודרנית. דומני שהתשובה לכך שלילית בתכלית מכמה וכמה סיבות, אבל לא כאן המקום לעסוק בזה. בשורה התחתונה זה לא קורה וכנראה גם לא יקרה (וטוב שכך), ולכן בין אם זה נכון ובין אם לאו יש לתת את הדעת מה עושים במצב הנוכחי.

אשוב כעת להתחלה. לאור ניסיוני התחושה שלי היא שמצבנו רק מידרדר. דומני שחשוב לכנס את הגורמים והאישים הרלוונטיים כדי לטקס עצה, שכן כמו שכתבו המחברים במאמר הנ”ל, ובצדק רב, המצב הזה הוא איום קיומי על החברה הדתית. הדבר דורש מאמץ רב ואינטנסיבי, יצירת ספרות רלוונטית, השתלמויות, והקמת מוסדות שייתנו מענה לקשיים הללו. כמי שמקדיש לזה הרבה מאד מזמנו במשך לא מעט שנים, יש לי תחושת חוסר אונים. אני פוגש חברה נפלאים ומרשימים ביותר, וברור לי שחלק גדול מהם אבד, אובד, או יאבד לנו. חוסר האונים הוא גם מפני שלא תמיד יש לי תשובות, בוודאי לא בכל התחומים, וגם מפני שאין לי זמן ואפשרות לעשות זאת לבד, ובעיקר מפני שאין שיתוף פעולה ציבורי בעניין. אנחנו כולנו בהכחשה, לפחות עד שהבעיה מתעוררת בביתנו, ואז היא כבר נמצאת בשלב שהסיכוי לתת לה מענה הוא קטן מאד.

מוסדות חינוך וישיבות, ובוודאי מרכזים כמו מרכז ישיבות בני עקיבא, או המרכז לחנוך דתי במשרד החינוך (חמ”ד) וכדומה, חייבים לתת את הדעת על הבעייה הזאת כי היא בנפשנו.

גם קשור: השאלות שמתדלשו”ת אותם

[1] כמובן שגם דתיוּת יכולה לבטא הליכה עם הזרם.

[2] אגב, מעניין לציין שהפונים הם כמעט רק גברים (כמעט אין נשים בכלל. אני מדבר על תופעה חד משמעית. מספר הנשים לא מגיע לאחוז אחד מהפונים), וזה עצמו אומר דרשני (בעבר הערתי על כך גם באתר. ניתן לראות שמספר  הנשים כאן הוא אפסי). הדברים שנכתבים בטור הזה מתייחסים בעיקר לגברים (רק לגביהם יש לי ניסיון).

[3] רק כדי למנוע אי הבנות. הדברים הללו לא נכתבים בשיפוטיות. זהו תיאור עובדתי של המצב. כשלעצמי אני שמח מאד שכך הוא, שכן זה מאפשר יחס ענייני וליבון הבעיות באופן ישר ולא באמצעות לחצים ושיקולים לא ענייניים. יחסים בין אנשים ראוי שיהיו ענייניים ולא רק כדי לקדם אג’נדות, חשובות ככל שיהיו. חברות היא ערך, ולא רק אמצעי לקידום רעיונות.

[4] ראה על כך בטור 6 כאן באתר.

[5] אני זוכר שהסטייפלר בספרו חיי עולם כותב זאת כטיעון מוחץ.